פסקי דין על שרה אורן | פסקי דין על רן אורן | פסקי דין על ניר אורן | פסקי דין על דורית אורן | פסקי דין על מדינת ישראל - שרות בתי הסוהר | פסקי דין על מדינת ישראל - משטרת ישראל | פסקי דין על אריה מכורש |

624/97 א     21/10/2004




א 624/97 שרה אורן ,רן אורן ,ניר אורן ,דורית אורן נ' מדינת ישראל - שרות בתי הסוהר ,מדינת ישראל - משטרת ישראל ,אריה מכורש




15


בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בפני
: כב' השופט נ. ישעיה

א 000624/97




בעניין:
1 . שרה אורן

2 . רן אורן

3 . ניר אורן

4 . דורית אורן

כולם ע"י ב"כ עו"ד א. שפרבר





התובעים

נ ג ד


1 . מדינת ישראל - שרות בתי הסוהר

2 . מדינת ישראל - משטרת ישראל

פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי)
ע"י ב"כ עו"ד ט. שחטר

3 . אריה מכורש





הנתבעים

פסק דין

והחלטה

1. ביום 4.9.95 בשעות הערב נרצח עו"ד אברהם אורן ז"ל ע"י נתבע 3, אריה מכורש
. בגין מעשה זה נידון מכורש ע"י בית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ.ח 391/95) למאסר עולם.

מכורש, אשר ריצה באותה עת עונש מאסר ממושך, יצא לחופשה בת 48 שעות מבית הכלא בו הוחזק (בית הסוהר איילון). עוד באותו יום, בשעה 20:30, הגיע הוא למשרדו של עו"ד אורן, שטיפל בעינייניו באותה עת, וירה בו למוות.

המניעים או הסיבות לרצח לא הובהרו די הצורך, אך אין להם חשיבות לעניינינו.
התוצאה הטרגית והקשה של הרצח היא החשובה לעניינינו:
עו"ד אורן ז"ל הותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים, אשר עול פרנסתם היה מוטל עליו.

2. בתובענה שבפני
תובעים האלמנה וילדיו מהנתבעים את הנזקים הממונים הממוניים והאחרים שנגרמו להם כתוצאה ממותו של אבי המשפחה. תביעתם מופנית הן כלפי שרות בתי הסוהר והן כלפי משטרת ישראל. לשניהם מייחסים התובעים התנהגות רשלנית, תוך כדי הפרת חובות חקוקות שהוטלו עליהם ע"י המחוקק. התנהגותם איפשרה למכורש, כך לטענת התובעים, לצאת לחופשות מבית הכלא, שלא על פי הנוהלים המקובלים וללא שהוצבו בפני
ו מגבלות או תנאים מגבילים מתאימים, על אף שהיה ידוע מוכר, הן לשרות בתי הסוהר והן למשטרה, כאסיר אלים ומסוכן לציבור.
מכורש ניצל את חופש התנועה שניתן לו במשך אחת מחופשותיו ורצח את עו"ד אורן.

רצח זה נגרם, איפוא, כך לטענת התובעים, בעטיה של התנהגות רלשנית הן מצד אנשי שרות בתי הסוהר והן מצד המשטרה. כתוצאה מכך נגרמו להם נזקים כספיים אותם הם תובעים מהם. כמובן שאת תביעתם הם הפנו גם כנגד הרוצח עצמו (נתבע 3) אלא שלאור מצבו הכלכלי ומעמדו כאסיר עולם, אין משמעות מעשית לתביעה שהוגשה נגדו.

משטרת ישראל ושרות בתי הסוהר (נתבעים 1-2), המיוצגים ע"י פרקליטות מחוז תל-אביב, דוחים כל טענה בדבר רשלנות ו/או הפרת חובה חקוקה מצידם ודוחים מכל וכל את טענת התובעים בדבר אחריותם למות עו"ד אורן ולחבותם הנזיקית כלפי התובעים.

בהסכמת הצדדים פוצל הדיון בתובענה באופן ששאלת אחריותם של הנתבעים 1 ו-2 תידון ותוכרע תחילה.
שאלת אחריותו של נתבע 3 לנזקי התובעים אינה שנויה במחלוקת.
העדים שהעידו מטעם שני הצדדים ובאי כח הצדדים בסיכומם התייחסו, איפוא, לשאלה זו בלבד היינו, מה מידת אחריותם, אם בכלל, של הנתבעים למות המנוח, עו"ד אורן, וכפועל יוצא מה מידת חבותם, אם בכלל, על פי דיני הנזיקין.

3. על העובדות שלהלן, הרלונטיות לעניינינו, אין מחלוקת בין הצדדים:

א. אריה מכורש
הינו עברין מועד. במשך שנים רבות, ולמעשה מאז ילדותו, ביצע הוא עשרות עבירות מסוגים שונים ובעיקר עבירות בעלות אופי אלים כמו שוד מזוין ותקיפת שוטרים ועובדי ציבור. הוא אף הורשע בביצוע עבירות של בריחה ממעצר וממשמרת חוקית ואף מתקיפת שופט באולם בית המשפט (יריקה בפני
ו של השופט שטרוזמן שדן בעניינו) לא התנזר.

בגין עבירות אלה נדון מכורש מפעם לפעם לתקופות מאסר ארוכות. חלק ניכר מחייו הבוגרים עברו עליו בין כתלי הכלא. מאז 1987, עת נדון ל-4 שנות מאסר בגין עבירות התקיפה והאיומים שביצע כלפי השופט שטרוזמן, מוחזק מכורש מאחורי סורג ובריח מאחר וכשנתיים לאחר מכן, ב-1989, נגזרו עליו 15 שנות מאסר נוספות ומצטברות, בגין שורה של עבירות שוד אשר בביצוען הורשע, וב-1996 הושת עליו עונש של מאסר עולם בגין מעשה הרצח נשוא התובענה שבפני
.

ב. אין חולק כי דפוסי התנהגותו של מכורש ואורח חייו העברייני מצביעים על אישיות בעלת אופי אלים ביותר. הוא אובחן ע"י פסיכיאטרים שבדקו אותו בעבר ובמיוחד לאחר ביצוע הרצח, כסובל מהפרעות אישיות קשה ואנטי סוציאלית (ראה חוות דעתו של ד"ר קרפל, ת/1). הפרעת אישיות זו מתבטאת אצל מכורש, בין השאר, באי ציות לחוק ולסדר החברתי ובהתנהגות אלימה ותוקפנית כלפי זולתו. ד"ר קרפל העריך, במהלך עדותו בבית המשפט מטעם התובעים, כי אדם עם עבר כה עשיר בעבירות אלימות שגילה נטיות להתנהגות אלימה כבר מגיל צעיר, לא ישתנה עם השנים וסביר להניח כי הוא יתמיד בהתנהגותו האלימה גם בעתיד. אף הפסיכיאטרית, ד"ר וינשטיין, שהכירה את מכורש וטיפלה בו בעת שהותו בכלא, שנים רבות לפני ביצוע הרצח אישרה בבית המשפט כי מדובר בבעל אישיות אימפולסיבית ותוקפנית וסובל מהפרעות אנטי סוציאליות.
דוחו"ת של עובדים סוציאליים שנערכו בתקופות שונות בהן שהה מכורש בבתי כלא, הצביעו, אף הם על אופיו האלים האגרסיבי והמסוכן. כך כבר בדוחו"ת משנת 1986 וכך בדוחו"ת מאוחרים יותר.

ג. בשל התנהגותו האלימה והנסיונות הבלתי פוסקים להמלט, או להשתחרר מכבליו, נהגו אנשי שרות בתי הסוהר להצמיד לו מלווים ואף לכבול אותו בעת שהוא היה מגיע לאולמות בתי המשפט או לטיפולים רפואיים בבתי חולים. אף להלווית אמו או לאזכרה שהתקיימה בבית הקברות הוצא מכורש בליווי של מספר סוהרים כשהוא כבול בידיו וברגליו.

ד. כשנתיים לפני הרצח, ביוני 1993, בעת ששהה מכורש בחופשה, תקף הוא את גיסתו, אילנה מגורי, ושבר את דלת ביתה. בתגובה פנתה היא במכתב תלונה אל הגורמים השונים בשרות בתי הסוהר ובמשטרת ישראל והתריעה על התנהגותו האלימה ועל מסוכנותו הרבה של מכורש. מהמסמכים שהוצגו בפני
עולה כי פנייתה זו של אילנה מגורי לא נותרה ללא מענה או טיפול: סיווגו של מכורש שונה באופן שחופשותיו נשללו ממנו לתקופה מסוימת והוא הועמד לדין ואף הורשע בגין מעשיו אלה.

4. נסיבות אלה מצביעות על מודעותם של הנתבעים לאופיו ואישיותו של מכורש, על התנהגותו האלימה והמסוכנות ועל נטיתו להמלטות כל אימת שהתאפשר לו הדבר. כך שנים רבות לפני מעשה הרצח. בשל התנהגותו זו ומעשיו האלימים ננקטו נגדו צעדי ענישה אם ע"י שלילת חופשותיו ואם בצעדי ענישה אחרים.
לאחר שעצח את עו"ד אורן ז"ל הוחמרו, כמובן, הצעדים והאמצעים שננקטו נגדו בהתחשב ברמת אלימותו ומסוכנותו הרבה ובנטיותיו לבריחה.

5. טוענים התובעים כי על אף מודעותם למסוכנותו של מכורש נהגו בו הנתבעים ביחס סלחני מדי ואפשרו לו לצאת לחופשות, על אף שבמהלכן הפר הוא באופן שיטתי את תנאי החופשה שנקבעו לו ואף ביצע במהלכן עבירות פליליות. סלחנות יתירה זו מצביעה על שיקול דעת בלתי סביר מצד הגורמים המוסמכים בשרות בתי הסוהר ומשטרת ישראל, והיא שאיפשרה, לדעת התובעים, את מעשה הרצח, שכן הקפדה יתירה על הנוהלים והכללים שהנהיגו הנתבעים עצמם היתה מונעת ממכורש יציאה לחופשות וממילא את האפשרות לרצוח את עו"ד אורן ז"ל.
לטענתם, לאורך כל תקופת שהייתו של מכורש בכלא (עד הרצח), לא הקפידו הנתבעים על נוהלי הוצאת האסיר לחופשות, כפי שנקבעו על ידם, ולא פיקחו כראוי על תנועותיו במהלך שהייתו מחוץ לכלא.

להוכחת טענתם זו מצביעים התובעים בכתב סיכומים, על שורה של מעשי אלימות בהם היה מעורב מכורש הן בין כתלי הכלא והן מחוצה לו, במהלך חופשותיו. חרף זאת לא מצאו לנכון שלטונות הכלא לשלול את חופשותיו, או את הפריבילגיות שהוענקו לו, תוך כדי התעלמות מהתנהגותו האלימה ומסוכנותו. לא רק זאת אף זאת:
היו מקרים שהגורמים המוסמכים של שרות בתי הסוהר מצאו לנכון לציין בחוות דעתם את התנהגותו החיובית של מכורש ואת העדרן של עבירות משמעת (לצורך שינוי מעמדו לקטיגוריה אשר תאפשר יציאה לחופשה) על אף שמספר חודשים קודם לכן הוא הורשע בביצוע שתי עבירות משמעת בתוך בית הכלא והוזהר פעמיים באזהרות חמורות בשל כך.
יחסם הסלחני של שלטונות שרות בתי הסוהר התבטא אף, כך לטענת התובעים, באי שלילת חופשותיו לתקופות ארוכות על אף שבמספר מקרים הוא נעצר במהלך החופשה בחשד לביצוע עבירות פליליות.
אף האיחורים התכופים של מכורש בחזרתו מחופשותיו, לא הביאו את שרות בתי הסוהר לנקיטת צעדי עונשין כמו שלילת פריבילגיות או חופשות.
היחס הסלחני שגילו כלפיו הנתבעים, במיוחד בשנתיים - שלוש שלפני הרצח, חרף ההפרות החוזרות ונשנות של כללי המשמעת וההגבלות שהוטלו עליו - יחס זה - הוא שאיפשר בסופו של דבר, כך לטענת התובעים, למכורש לצאת לחופשה אשר במהלכה רצח הוא את המנוח.

6. את טענותיהם תמכו התובעים בחוות דעתו של גונדר (בדימוס) יצחק ניר ששימש עובר לפרישתו, כסגן ניצב שרות בתי הסוהר, ושירת קודם לכן, במשך שנים רבות, בתפקידים שונים בשב"ס. הוא היה אחראי, בין השאר, להכנת פקודות ונוהלי הנציבות בענין יציאה לחופשות של האסירים.
המומחה בחן את תיקו האישי של מכורש ואת התיקים הפליליים שנפתחו נגדו בגין העבירות שביצע במהלך חופשותיו, לרבות התיק הפלילי בגין תקיפת גיסתו, אילנה מגורי. כן נתן הוא את דעתו לאיחורים הרבים שהיו לו בחזרה מהחופשות ולתכיפות הרבה של החופשות שניתנו לו בתקופות מסוימות והגיע למסקנה כי הנתבעים נהגו באסיר בסלחנות יתר ולא מילאו את חובתם על פי כללי ונוהלי שרות בתי הסוהר ביחס להענקת חופשות.

קובע גונדר (בדימוס) יצחק ניר, כי היחס האוהד והסלחני לו זכה מכורש משלטונות בתי הסוהר מקורו בהתנהגותו הטובה יחסית, במהלך שהותו בכלא ויתכן אף בשל רגשות רחמים והתחשבות מצד שלטונות הכלא, על רקע ילדותו הקשה ותנאי חייו הקשים. כל אלה הביאו את הנתבעים להתעלמות ממסוכנותו כלפי הציבור הרחב ולהענקת חופשות רבות מדי.
ממשיך ומפרט המומחה כי מכורש התנהג ללא דופי בין כתלי הכלא, אך כאשר זכה לחופשה קצרה נהג הוא באלימות, עבר עבירות והפר את המגבלות שהוטלו עליו ע"י הנתבעים. התנהגותו העבריינית של מכורש מחוץ לכתלי הכלא היתה מדווחת, בד"כ, לשב"ס ע"י המשטרה, אם כי לעיתים באיחור. השב"ס אף ידע על הפרות המשמעת כמו האיחורים הרבים בחזרה מהחופשות.
חרף כל אלה לא ננקטו ע"י הנתבעים האמצעים הענישתיים המתבקשים ואף המתחייבים על פי הכללים והנוהלים שהם עצמם הנהיגו.
לאור כל אלה מגיע המומחה למסקנה כי:

"נראה לי כנכון שבמידה ומשטרת ישראל ושרות בתי הסוהר היו שומרים ונוהגים בזהירות ובמיומנות הנדרשת על פי הדרישות והנוהלים המחייבים, ניתן היה ודאי לצמצם ואף להביא לביטול חופשותיו של האסיר לתקופה ממושכת, כך שהרצח היה יכול להמנע".

מכאן קביעתו של גונדר (בדימוס) יצחק ניר כי הנתבעים נושאים באחריות למעשה הרצח.

7. הנתבעים דוחים מכל וכל טענות אלה של התובעים ואת קביעתו של המומחה מטעמם.
לטענתם פעלו, הן משטרת ישראל והן השב"ס, על פי הנוהלים והפקודות שהיו בתוקף בעת הרלונטית. החופשות ניתנו למכורש כל אימת שלא התקבל אצלם מידע אשר יצדיק את אי יציאתו לחופשה. כאשר התקבל מידע כזה, למשל כמו בעיקבות תלונת גיסתו, הוקפאו או נשללו חופשותיו לתקופה ארוכה (למשך למעלה משנה).
מהתעוד והמסמכים שנמצאו אצל הנתבעים עולה כי מכורש יצא לחופשות, לרבות החופשה שבמהלכה רצח את עו"ד אורן, כדין ועל פי הנוהלים והכללים הנהוגים בשרות בתי הסוהר ולאחר שהגורמים המוסמכים לאשר את החופשות או להמליץ עליהם, הפעילו שיקול דעת ראוי.

הנתבעים, ובעיקר שרות בתי הסוהר, מכחישים את טענות התובעים לפיהן זכה מכורש ליחס סלחני מדי והוצא לחופשות רבות ותכופות מדי, חרף הפרות המשמעת הרבות אותן ביצע וחרף התנהגותו האלימה במהלך חופשותיו.
לטענתם, וטענה זו נסמכת על הרישומים המפורטים אשר ברשות הנתבעים, לא זכה מכורש ולו ליום אחד יותר מהמגיע לו על פי הכללים והנוהלים. היו מקרים שמועדי החופשות שונו לבקשת האסיר, או הוקדמו (גם זאת על פי הנוהלים המקובלים). נוצר רושם, עקב כך, כי מכורש יצא לחופשות תכופות יותר מפעם לחודש כמקובל וכנהוג, אלא שבחישוב שנתי "הוא לא קיבל דקה אחת יותר מהמגיע לו". (ראה עדותו של סגן גונדר מסינג מהשב"ס בעמ' 376 לפרוטוקול ואילך).

8. התובעים הצביעו, כאמור, על שורה של מחדלים וחריגה מנוהלים מצד הנתבעים, או מי מהם, אשר כתוצאה מהם התאפשר, כך לטענתם, מעשה הרצח. בשל היחס הסלחני מדי, לו זכה מכורש מצד שלטונות בית הכלא, נמנעו הנתבעים מתגובות ראויות על הפרות המשמעת שלו במהלך חופשותיו ולא "הענישו" אותו ע"י שלילת חופשותיו לפרקי זמן ארוכים יותר כמתבקש וכמתחייב מהנוהלים. כך, כאשר איחר הוא שוב ושוב בחזרתו מהחופשות, כך בהמנעם משלילת הפריבילגיות המגיעות לו עקב הפרות המשמעת וכך בהמנעם מהטלת מגבלות תנועה במהלך חופשותיו לאור מסוכנותו ואופיו האלים, לרבות פיקוח משטרתי הדוק יותר. הנתבעים אף נמנעו מלחייבו להתייצב בתחנת המשטרה, במהלך החופשה, בתכיפות רבה יותר.
התובעים אף הצביעו על מחדלים או מעשי רשלנות אשר כתוצאה מהם לא נוהלו באופן מדויק הרישומים בדבר מועדי היציאה לחופשה, האיחורים בחזרתו מהחופשה, ומועדי התייצבותו במשטרה. דיווחים של המשטרה לשרות בתי הסוהר באשר להתנהגותו של מכורש בעת שהייתו מחוץ לכתלי הכלא לא טופלו כראוי ולא הובאו תמיד, בזמן אמת לידיעתם של הגורמים המוסמכים לאשר את חופשותיו.

9. מרבית המחדלים או המעשים שייחסו התובעים לנתבעים, באשר ליחסם והתנהגותם כלפי מכורש ובאשר לחריגתם מהוראות ונוהלים לגביו, לא הוכחו כדבעי.

המסמכים והדוחו"ת הרבים שהוצגו בפני
אינם מצביעים על מעשי רשלנות ו/או מחדלים שיטתיים ורצופים מצד הגורמים השונים שטיפלו במכורש, בבקשותיו ובאישור חופשותיו, במסגרת תפקידם בשרות בתי הסוהר ובמשטרה.
הרושם שניסו ליצור התובעים בדבר יחס סלחני מדי כלפי מכורש תוך חריגה או סטיה מהוראות ונוהלים ותוך התעלמות מאופיו האלים ואישיותו המסוכנת, רושם זה אינו עולה ממאות ואלפי המסמכים שהוצגו לעיוני ואינו בא לידי ביטוי בעדויותיהם של אנשי המשטרה ושרות בתי הסוהר שהופיעו בפני
.

ישנם סימנים ברורים והוכחות חותכות לנקיטת אמצעי ענישה כלפי מכורש בתגובה להפרות המשמעת שלו, או הפרת תנאי החופשה, לרבות שלילת חופשות לתקופות משמעותיות והעמדתו לדין משמעתי בפני
הגורמים המוסמכים בבית הכלא. העובדה כי הוא לא תמיד "נענש" בחומרה ולא תמיד נשללו ממנו הפריבילגיות מהן נהנה, אינה מצביעה בהכרח על התעלמות מהתנהגותו של מכורש או הפגנת יחס סלחני מידי כלפיו.
היו מקרים בהם התחשבו או קיבלו הממונים את הסבריו של מכורש באשר להפרת תנאי החופשה ובמיוחד לגבי האיחורים בחזרה מהחופשה ונמנעו מהטלת סנקציות או תגובות חמורות מדי.
אין בכך כל פסול. נהפוך הוא: בכל מסגרת משמעתית, התגובות להפרות משמעת הן מדורגות ועולות בחומרתן ככל שאופי ההפרה חמור ומשמעותי יותר. כך נהוג ומקובל במוסדות וארגונים היררכיים, הפועלים במסגרת כללי התנהגות ומשמעת נוקשים וברורים, וכך ועל אחת כמה וכמה בשל אופיו של המוסד, נוהגים בבתי הכלא המנוהלים ע"י הנתבע 1.
ההחלטה לגבי אופי התגובה וחומרת הסנקציה המוטלת על מפר כללי המשמעת או תנאי החופשה מסורה, כמובן, לשיקול דעתו של הגורם המוסמך ועליו להפעילו באופן סביר, תוך כדי היצמדות לכללים והנוהלים שנקבעו ובהתחשב בנסיבות מעשה ההפרה ואופיו. עם זאת לא עלה בידי התובעים להצביע על סטיה רבתי של הנתבעים ו/או של המוסמכים מטעמם, מהכללים והנוהלים, ביחסם או תגובותיהם כלפי מכורש ולא עלה בידיהם להראות הפעלת שיקול דעת בלתי סביר, או פגמים שנפלו בהחלטותיהם להטיל סנקציות ועונשים כאלה או אחרים.

10. אין בדברים אלה כדי לומר, אף לא במרומז, כי מעולם לא נפלו טעויות, ולא נעשו שגיאות בפיקוח על מכורש במהלך חופשותיו ובתגובות, או ליתר דיוק, בהעדר תגובות ראויות על הפרות משמעת ותנאי החופשה מצידו.
מחדלים ואולי עומס העבודה, אף גרמו, לעיתים, לאי דיווח או לדיווח מאוחר ובלתי עדכני של המשטרה לשרות בתי הסוהר, בדבר התנהגות עבריינית של אסירים, ושל מכורש במקרה זה, בתקופת חופשתם מחוץ לבית הכלא ו/או על אי התייצבות בתחנת המשטרה כפי שנקבע בתנאי החופשה.
מהעדויות אף עולה כי בתקופה הרלונטית לא היה נוהל מובנה וברור לגבי ההליך שקדם להחלטה להוציא אסיר לחופשה ולא תמיד הועברו בקשות החופשה לבחינתו או המלצתו של קצין הבטחון או של גורמים ממליצים אחרים, כמו עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים שטיפלו באסירים ובמכורש בכלל זה.

חריגה מנוהלים וטעויות בהפעלת שיקול הדעת נעשו, כנראה. מחדלים אדמיניסטרטיביים, כמו אי רישום ואי דיווח מדוייקים אכן קרו. כך מדרך הטבע כמעט, בהתחשב בגודלה והיקפה של המערכת ובצורך לטפל ולפקח בו זמנית על אלפי, אם לא עשרות אלפי, אסירים במסגרת שרות בתי הסוהר.
להסיק כי בשל כך יש להטיל את האחריות המשפטית לביצוע מעשה הרצח על הנתבעים רחוקה, רחוקה מאוד, הדרך.

11. התובעים מבססים, כאמור, את תביעתם נגד הנתבעים 1 ו-2 על עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה.
כאן המקום לציין כי בתביעתם ובפתיח לכתב סיכומיהם (ראה סעיף 15 לסיכומי התובעים), אזכרו הם, אמנם, את עוולות הפרת החובה החקוקה וטענו כי זו התקיימה במקרה שלפנינו, אלא שבמהלך טעוניהם הם לא הצביעו כלל על עובדות ונסיבות המקימות, לדעתם, עוולה נזיקית זו (לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) וזנחו למעשה, ובדין כך, את התביעה על יסוד עוולה זו (ראה סעיף 358 לסיכומים).

את טיעוניהם העובדתיים והמשפטיים לגבי אחריותם של הנתבעים 1 ו-2, ממקדים, איפוא, התובעים בעוולת הרשלנות, אשר אותה הם מייחסים למשטרה ולשרות בתי הסוהר.

12. בטרם תיבחן שאלת קיומה או אי קיומה של התנהגות רשלנית מצד הנתבעים 1 ו-2 או מי מהם, יש לדון בטענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כלל קיומו של קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעים לבין הנזקים שנגרמו לתובעים בשל מותו של עו"ד אורון.

סעיף 64 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע:

"אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצידם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמו שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה, או אחת הסיבות לנזק. אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:
(1)....
(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק.
(3).... "

הוראת דין זו קובעת את גבולות אחריותו של מזיק המבצע עוולה, מאלה המנויות בפקודת הנזיקין, לנזקו של הניזוק. סעיף 64(2) פוטר את מבצע מעשה העוולה, קרי, מבצע "האשם", מאחריות, אם אשמו, היינו מעשה העוולה של אחר, היה הסיבה המכרעת לקרות הנזק.
משמעותה של הוראת סעיף 64(2) היא כי לא בשל כל מעשה עוולה לפי פקודת הנזיקין, אף אם בוצע, ולא על כל מעוול, אף אם יוכח כי ביצע מעשה עוולה לפי הפקודה, תוטל אחריות לנזקי הניזוק, על פי פקודת הנזיקין. על מנת שאחריות כזו תחול על המעוול יש צורך להראות כי מעשה העוולה, או האשם, של המעוול היה "הסיבה המכרעת לנזק".

מכאן שתנאי להטלת האחריות או החבות לפיצוי הניזוק בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה ממעשי עוולה, מאלה המנויים בפקודת הנזיקין, הוא כי יוכח כי מעשה העוולה היה "הסיבה המכרעת" לארוע הנזק הנתבע ע"י הנזוקים.
במידה והנסיבות או העובדות אינן מצביעות על כך, לאמור, לא ניתן לראות באשמו של המעוול "כסיבה המכרעת" לנזק, ואילו אשמו של מעוול אחר הוא הגורם הדומיננטי והסיבה המכרעת לגרימת הנזק, תוטל האחריות על האחר בלבד. כך בשל ניתוק הקשר הסיבתי בין "אשמו" של המעוול הראשון והנזק, שכן לא ניתן לראות בו "כסיבה המכרעת" לקרות הנזק.

13. אין חולק כי "הסיבה המכרעת" לנזק שנגרם לתובעים היא מעשה הרצח שביצע מכורש. מעשה זה הוא "מעשה עוולה" כמשמעתו בסעיף 64 לפקודת הנזיקין (תקיפה - לפי סעיף 23 לפקודה). מעשהו זה של מכורש הוא, איפוא, לא רק עבירה פלילית חמורה ביותר, אלא אף עוולה לפי דיני הנזיקין, אשר בגין ביצועה אחראי המעוול לנזקי התובעים.
משכך ומשעוולה זו, היינו מעשה הרצח, היא "הסיבה המכרעת" לנזקי התובעים, שנגרמו בעקבות מותו של עו"ד אורן בו היו הם תלויים לפרנסתם, אין לראות באחרים, היינו הנתבעים שבפני
, כאחראים לנזקי התובעים, אף אם הנסיבות שהוכחו מצביעות גם עליהם כמעוולים על פי סעיף 35 לפקודה (רשלנות).

משכך, אף אם היה עולה בידי התובעים להצביע על מעשים או מחדלים המוכיחים את התרשלותם של הנתבעים (או מי מהם), במהלך הפקוח על התנהגותו ומעשיו של מכורש, ועדיין אין בידי לקבוע זאת, לא ניתן היה להטיל את האחריות לנזקיהם על הנתבעים, בשל העדרו, או ניתוקו, של הקשר הסיבתי בין מעשי הרשלנות, אם אם היו כאלה, לבין מותו של המנוח והנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מכך.

14. אין מנוס ממסקנה זו הנסמכת כל כולה על מבחני ההגיון והשכל הישר.
הוכח כי הנתבעים נקטו בעבר, עוד לפני ארוע הרצח, סנקציות נגד מכורש ואף שללו או בטלו את חופשותיו לתקופות קצובות, בתגובה לעבירות משמעת ועבירות פליליות שביצע במהלך חופשותיו.
משטרת ישראל אף הגישה נגדו כתבי אישום, כאשר נמצאו ראיות לביצוע עבירות פליליות, כמו למשל במקרה של תקיפת גיסתו, אילנה מגורי.
אף אם תאמר כי הסנקציות והאמצעים האחרים שננקטו כלפי מכורש, לא היו חמורים או אפקטיביים דיים, ואף אם תגרוס כי הנתבעים הקלו עם מכורש והעניקו לו חופשות רבות מדי, על אף עבירות המשמעת הרבות שעבר במהלך חופשותיו (האיחורים, אי התייצבות בתחנת משטרה וכו'), עדיין אין בקביעות אלה כדי להסיק כי היה על הנתבעים לצפות כי כתוצאה מהתנהגותם זו כלפי מכורש, (בהנחה כי התנהגות זו היא רשלנית - הנחה שאין בידי לקבל), ירצח הוא את עורך דינו, אשר באותה עת טיפל בענייניו ואף הגיש בשמו בקשות לשלטונות בית הכלא, או ירצח מאן דהוא אחר. כך על אף שמכורש היה ידוע לנתבעים כאלים ובעל אישיות אימפולסיבית, אשר במקרה אחד, תקף את גיסתו במהלך חופשתו.
מעשה הרצח של עורך דינו היה כה בלתי צפוי, עד כי ניתק הוא את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנתבעים כלפי מכורש (אם היתה זו התנהגות רשלנית), לבין הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה ממנו. הנתבעים לא יכלו לצפות, כאמור, התרחשות כה בלתי צפויה מצד מכורש, אף אם הכירוהו כאלים ומסוכן לציבור, שהרי לית מאן דפליג כי הם לא הכירוהו כרוצח פוטנציאלי.
(ראה ע"א 576/81 בן שמעון - ברדה פד"י לח (3) עמ' 1 והפסיקה המובאת שם).

15. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא כי העוולה שביצע מכורש - מעשה הרצח - ניתק באופן ברור וחד משמעי את הקשר הסיבתי בין התנהגותם הרשלנית ובת העוולה של הנתבעים (בהנחה שהוכחה קיומה של רשלנות), לבין הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה ממעשה הרצח.
מעשה הרצח, או בלשון החוק, "אשמו" של מכורש, היה "הסיבה המכרעת" לנזקם של התובעים ולפיכך אין להטיל את האחריות לנזקים אלה על הנתבעים (סעיף 64(2) הנ"ל).

16. למסקנה זו הגעתי תוך שהנחתי כי הנתבעים ביצעו מעשי עוולה, היינו התרשלו בהתנהגותם ובתגובותיהם כלפי מכורש ולא היא:

כפי שציינתי, אין לדרוש מהנתבעים, או מאלה מאנשיהם, שהופקדו על מכורש ועל יציאותיו לחופשות, צפיות לביצוע מעשה הרצח בעת שהותו מחוץ לכלא.
היה, אמנם, בידי הנתבעים מידע בדבר התנהגותו האלימה של מכורש ואופיו האימפולסיבי, אך לא היתה ברשותם כל אינפורמציה ואף לא ידיעות, כאלה או אחרות, בדבר קיומו של סיכון ספציפי, או בדבר אפשרות כלשהי, ולו קלושה, לביצוע רצח.
מעשהו של מכורש הוא כה בלתי שגרתי ובלתי צפוי באופיו ובתוצאותיו הקשות, עד כי אין לדרוש מהנתבעים לצפותו, או לחזות קיומה של התרחשות מעין זו מראש, אלא אם היו ברשותם ידיעות בדבר כוונותיו של מכורש לרצוח את עורך דינו או בדבר מחלת נפש בה לקה, אשר כתוצאה ממנה אין הוא שולט על מעשיו.
(ראה ע"א 350/77 כיתן - וייס פד"י לג (9) 785).

ידיעות מעין אלה, ולו קלושות או משתמעות, לא היו לנתבעים ועל כן לא ניתן לייחס להם צפיות של התרחשות כה קיצונית חמורה ובלתי שגרתית מעין זו, אף אם מדובר באסיר אלים ואימפולסיבי.
משכך אין מתקיימת, במקרה זה, חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים כלפי התובעים - הנזוקים.
לא היה על הנתבעים לצפות במקרה זה את המעשה הספציפי שהתרחש ואת הנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה ממנו ועל כן אין מוטלת עליהם, במקרה זה, חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעים. בהעדר קיומה של חובת זהירות כזו, לא ניתן לייחס לנתבעים רשלנות ולא ניתן לחייבם לשאת באחריות לנזקי התובעים בגין עוולה זו.

17. מטעמים אלה היינו, העדר קשר סיבתי, כאמור לעיל, ואי הוכחת קיומה של רשלנות מצד הנתבעים, יש לדחות את תביעת התובעים נגדם.

18. מכורש - הנתבע 3 - רצח, כאמור, את עו"ד אורן. כך נקבע ב

פסק דין
חלוט שאין עליו עוד ערעור (תפ"ח 391/95 בית משפט מחוזי תל-אביב).
פסק הדין הוגש כראיה ע"י התובעים ועל פי סעיף 42 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש). די בו כדי לקבוע את אחריותו של מכורש בהליכים שבפני
, מה עוד שהוא לא התכחש למעשה, במהלך עדותו בפני
.
הרצח מהווה מעשה עוולה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ועל כן יש לקבוע כי מכורש - היינו הנתבע מס' 3 - אחראי לנזקים שנגרמו לתובעים בעטיו של מעשה הרצח.

19. סוף דבר:

א. תביעת התובעים נגד הנתבעים 1 ו-2 נדחית.

ב. הנתבע 3 אחראי לנזקיהם של התובעים, כאמור לעיל, ועליו לפצותם בשיעו שייקבע ע"י בית המשפט.

ג. לאור התוצאה אליה הגעתי, יימשכו ההליכים בתיק זה, באשר לקביעת שיעור הנזק נגד נתבע מס' 3 בלבד.

ד. אני קובע ישיבת תזכורת בנוכחות ב"כ התובע בלבד, ליום 29.12.04 בשעה 11:30.

ה. בנסיבות הענין כל צד ישא בהוצאותיו.

ו. המזכירות תמציא

פסק דין
זה לבאי כח הצדדים.


ניתן בלשכתי בהעדר הצדדים ביום 21.10.04.


נ. ישעיה
, שופט









א בית משפט מחוזי 624/97 שרה אורן ,רן אורן ,ניר אורן ,דורית אורן נ' מדינת ישראל - שרות בתי הסוהר ,מדינת ישראל - משטרת ישראל ,אריה מכורש (פורסם ב-ֽ 21/10/2004)