פסקי דין על עליה ביטון | פסקי דין על אשר ביטון | פסקי דין על איתנית - מוצרי בניה | פסקי דין על מגדל - חברה לביטוח |

7834-10/12 א     27/10/2013




א 7834-10/12 עליה ביטון, אשר ביטון נ' איתנית - מוצרי בניה בע"מ, מגדל - חברה לביטוח בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 7834-10-12 ביטון ואח' נ' איתנית - מוצרי בניה בע"מ
ואח'

תיק חיצוני
:



בפני

כב' השופטת
דליה גנות


תובעים

1
.
עליה ביטון

2
.
אשר ביטון
על ידי ב"כ עו"ד א. קנר


נגד


נתבעים

1. איתנית - מוצרי בניה בע"מ
2. מגדל,חברה לביטוח בע"מ
על ידי ב"כ עו"ד י. דביר







פסק דין



1. בפני
תובענה, אשר הוגשה על ידי עזבון המנוח ביטון שאול ז"ל ועל ידי בנו הבגיר - מיטיבו, לפיצוי בגין נזקיהם של התובעים בגין מות המנוח בתאריך 11/11/98 (בהיותו כבן 50 שנים), כתוצאה ממחלת המזותליומה בה חלה, בשל תנאי עבודתו וחשיפתו לאבק אסבסט במפעל איתנית, שם עבד המנוח במשך כ-30 שנים.

2. התובענה הוגשה בתאריך 10/10/12, כ-15 שנים לאחר אבחון מחלתו של המנוח, וכ-14 שנים לאחר פטירתו, ועל כן עותרות הנתבעות לדחייתה מחמת התיישנותה, או מחמת שיהוי.

3. מכתבי הטענות הנני למדה, כי הנתבעות טענו להתיישנות התובענה כבר בכתב ההגנה. התובעים הגישו כתב תשובה, ובגדרו טענו, כי הנתבעות ויתרו על העלאת טענת ההתיישנות. לדבריהם: "כשנתיים לאחר גילוי מחלת המנוח, וכשנה לאחר פטירתו, התחייבו (הנתבעים – ד.ג.) בכתב, באמצעות בא כוחן דאז, עו"ד אמנון שור, כי לא יטענו טענת התיישנות כנגד תביעת התובעים, אם זו תוגש על ידם, ככל שטענה זו תתייחס לתקופה מיום 1/11/99 ואילך", ולראיה הם צירפו לכתב התשובה את מכתבו של עו"ד שור מתאריך 1611/99, במסגרתו הבהיר ב"כ הנתבעים דאז, עו"ד שור כדלקמן: "לבקשתך הרינו לאשר, כי לא תיטען על ידי איתנית בע"מ טענת התיישנות כנגד תביעה, אם תוגש, ככל שטענה זו מתייחסת לתקופה שמיום 1/11/99 (מכתבך שבסימוכין) ואילך" (להלן: "מכתב הוויתור"). ודוק: מחילופי המכתבים בין ב"כ הצדדים עולה, כי מכתב זה נשלח במענה למכתבו של עו"ד אלי הכהן – ב"כ היורשים דאז – בגדרו פונה עו"ד הכהן לעו"ד שור, בכותבו: "בכדי למנוע ממני האילוץ בהגשת תביעה להדיפת טענת ההתיישנות... נא הסכמתך לראות במועד פנייתי הראשונה אליכם כמועד העוצר את תקופת ההתיישנות, שאם לא כן איאלץ להגיש תביעה לבית המשפט...".

4. מהאמור עולה, כי המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלה, האם ויתורה של איתנית על טענת ההתיישנות, כפי שנכתב במכתב הוויתור, מחייבת את איתנית לעולמי עולמיא, או שמא מדובר בויתור לתקופה קצובה, אשר חלפה זה מכבר.

דיון והכרעה

5. על מנת שמלוא התמונה תיפרש בפני
בית המשפט, יש לקבוע את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, שכן עובדות אלו הן הבסיס למסקנה המשפטית שתינתן בסופו של יום.

6. כפי שציינתי, המנוח נפטר בתאריך 11/11/98, ומספר חודשים לאחר מכן, בתאריך 21/3/99 פנה עו"ד הכהן לאיתנית ולסוכנות הביטוח, בציינו, כי הוא מייצג את יורשי המנוח.

כחודשיים לאחר מכן, בתאריך 25/4/99 פנה עו"ד כהן במכתב נוסף לעו"ד שור, שייצג את איתנית, וביקש הסכמתו לגיבוש דרישה כספית, שכן "אין מחלוקת לגבי הקשר הסיבתי ושאלת האחריות בתיק זה...". עו"ד הכהן הבהיר במכתב זה, שאם לא תהיה נכונות לפיצוי שולחיו "איאלץ אחרת להגיש תביעה לבית המשפט".

במענה למכתב זה, כתב עו"ד שור – ב"כ איתנית – מכתב בתאריך 16/5/99, ובו הכחיש את אחריותה של איתנית למחלתו ולמותו של המנוח, אולם "יחד עם זאת, ומבלי לפגוע באיזה מטענות מרשתי (כולל התיישנות) אנו מוכנים לנהל מו"מ...".

לא ברור מה אירע מאז משלוח מכתב זה ועד תאריך 1/11/99, שאז שלח עו"ד הכהן מכתב לעו"ד שור, וביקשו "בכדי למנוע ממני האילוץ בהגשת תביעה להדיפת טענת ההתיישנות (אשר אינה נראית לי רלבנטית בתיק זה), נא הסכמתך לראות במועד פנייתי הראשונה אליכם כמועד העוצר את מירוץ ההתיישנות, שאם לא כן איאלץ להגיש תביעה לבית המשפט, דבר שניתן היום למנוע", ואכן, במענה לפנייה זו, הגיב עו"ד שור באופן מיידי, בתאריך 16/11/99 והסכים למוצע, בהבהירו: "לבקשתך הרינו לאשר, כי לא תיטען על ידי איתנית בע"מ טענת התיישנות כנגד תביעה, אם תוגש, ככל שטענה זו מתייחסת לתקופה שמיום 1/11/99 (מכתבך שבסימוכין) ואילך", הוא המכתב עליו מסתמכים התובעים היום, בנסיונם להדוף את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעים.

7. מתרשומת המכתבים שהוגשה לבית המשפט, לא הוברר טיב המגעים שנוהלו בין הצדדים לאחר משלוח מכתב הוויתור, אולם ברור, כי מגעים כאלו נמשכו, שכן במכתב שנשלח על ידי ב"כ התובעים – עו"ד הכהן, בתאריך 12/12/00, הודיע עו"ד כהן לעו"ד שור, כי ינסה לשכנע את מרשיו להסכים לפיצוי בסך של 50,000 ₪, ובתאריך 20/12/00 הודיע עו"ד שור לעו"ד הכהן, כי לא יוכל להסכים לפשרה בגובה הסך הנ"ל, בצרפו נוסחה נגדית לתשלום פיצוי, ובציינו "ואגב, גם זה חריג עקב סיום העניין בהתכתבות", קרי: מתכתובת זאת ברור, כי הצדדים צפו את סיום המחלוקת המשפטית מחוץ לכותלי בית המשפט, ובמועד קרוב, ומכאן נכונותו של עו"ד כהן להמליץ למרשתו על סכום הפשרה, ונכונותו של עו"ד שור להאריך את תקופת ההתיישנות.

נראה, כי ממועד משלוח מכתב זה ועד תאריך 15/6/09 (כשמונה וחצי שנים) לא היה בין הצדדים כל קשר בנסיון לסיים תיק זה, ובתום תקופה זו, בתאריך 15/6/09 נשלח מכתב דרישה ממשרדה של עו"ד אביגיל בהט ל"שמגד" – חברה לניהול תביעות בע"מ, בגדרו מבהירה עו"ד שני קרוטר ממשרד עו"ד בהט, כי משרדה מייצג את האלמנה, ולדבריה "בעבר נתקבלה התייחסותכם לפניית מרשתינו באמצעות 'שור את פייגנבאום – משרד עורכי דין'. אדגיש, למען הסר ספק, כי בהתאם להתייחסות זו הנכם מוותרים על טענת ההתיישנות, ככל שקיימת".

במענה למכתבה של עו"ד קרוטר, התקבל ,בתאריך 7/7/09 , מכתבה של עו"ד מיכל רוזנברג-פירט, מטעם שמג"ד, בגדרו היא מבהירה, כי ככל שהיה ויתור על טענת ההתיישנות, הוא לא היה על דעת המבוטחת – איתנית – ו"בכל מקרה לא הייתה כל כוונה לוותר על טענת ההתיישנות, באופן שתוגש תביעה כיום".

לא ברור האם היו מגעים בין הצדדים מאז שנת 2009 ועד שנת 2012, אולם ממכתבה של עו"ד רוזנברג פירט, מתאריך 28/11/12 עולה, כי במועד זה היא הבהירה עו"ד פירט לב"כ התובעים, שכוונתו של עו"ד הכהן במכתב הוויתור הייתה "להשהות טענת ההתיישנות לצורך ניהול מו"מ לפשרה בשנת 1999...", כאשר עוד קודם למשלוח מכתב זה, בתאריך 10/10/12 הוגשה התובענה שבנדון על ידי ב"כ עו"ד א. קנר
, ועל כן הנני
הנני למדה, כי עו"ד קרוטר חדלה מייצוג יורשי המנוח, וייצוג זה הועבר למשרד עו"ד אילן קנר, אשר פנה לאחר הגשת התביעה במכתב לב"כ איתנית, באמצעות עו"ד ו. באסטקר, ובתשובה לפנייה זו, שלחה עו"ד רוזנברג-פירט את המכתב בתאריך 28/11/12, במסגרתו הבהירה, כי "תביעה זו התיישנה ולא נעשה כל ויתור על טענת ההתיישנות. דין התביעה להידחות על הסף וממליצה, כי תימחק כעת ללא שיגרמו הוצאות למי מן הצדדים".

7. כאמור, השאלה נשוא הדיון הינה, האם ויתרו הנתבעים על העלאת טענת ההתיישנות, אם לאו, קרי: אין ספק שהתובענה התיישנה במועד הגשתה, והשאלה היא, האם מנועים הנתבעים מהעלאת הטענה נוכח ויתורם, הגלום במכתב הויתור, אם לאו.

8. שתי הוראות חוק דנות בשינוי תקופת ההתיישנות החוקית, והן מצויות בסעיפים 9 ו-19 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, ונוכח חשיבות העניין אביא אותן כלשונן.

סע' 9 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:


"הודה הנתבע, בכתב או בפני
בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות

ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום

ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה

לעניין סעיף זה.

בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שיש עימה טיעון התיישנות"

ברי, כי סעיף זה אינו חל בעניין שבפני
, שכן מתכתובות הצדדים, כפי שצוטטו על ידי, עולה במפורש, כי איתנית לא הודתה מעולם בזכותה של האלמנה לפיצוי, נהפוך הוא, התכתובות כוללות הודעות כפירה בחבות, ועל כן, כאמור, התובעים אינם יכולים להסתייע בהוראות סע' זה לצורך הדיפת טענת ההתיישנות.

נשאלת השאלה, האם יכולים התובעים להסתייע בהוראות סע' 19 לחוק ההתיישנות, לצורך הדיפת טענת ההתיישנות, ולעניות דעתי, הם אינם יכולים לעשות כן, ואבאר.

סע' 19 לחוק ההתיישנות קובע:


"רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות

ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו במקרקעין –

גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא

תקצר משישה חודשים".

הוראת סע' 19 לחוק ההתיישנות נדונה בפירוט בע"א 113/69 חתמי ללוידס פרנק ברדפורד אנד לימיטד נ' רמי לב (פ"ד כג (2) 230), ולמעשה זהו פסק הדין המנחה בשאלת פרשנותו של סע' 19 לחוק ההתיישנות.

בעניין חתמי ללוידס
הבהיר בית המשפט, כי באם מבקשים בעלי דין לשנות את תקופת ההתיישנות החוקית, הרי שבהתאם לסע' 19 לחוק ההתיישנות, עליהם לעשות כן "בחוזה נפרד בכתב", קרי: מדובר בהסכם שהינו בכתב ונפרד מההסכם העיקרי, הקובע את הזכות המהותית. עוד נקבע, כי אפילו אם ההסכמה על שינוי תקופת ההתיישנות החוקית נעשתה "באותו מסמך", היא חייבת להיעשות בנפרד, ועליה להיות ברורה ובלתי שנוייה במחלוקת, באופן שיובהר מעבר לכל ספק, כי הצדדים הסכימו על שינוי תקופת ההתיישנות, אם מדובר בקיצורה, או בהארכתה (עמ' 232 לפסק הדין).

9. גישה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בעניין ללוידס, תואמת את תכלית חוק ההתיישנות, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, כדלקמן:


"שלושה טעמים עיקריים מנו החכמים בעקרון ההתיישנות:

א. הקושי לשמור, זמן רב מידי, על ראיות והוכחות;

ב. מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם

לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו;

ג. ההשהייה הארוכה מידי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור;"


(ה"ח 312, יד בסיוון, תשי"ז, 18/6/1957).

ודוק: אין מחלוקת באשר לאופייה הדיוני של טענת ההתיישנות. רוצה לומר – ההתיישנות מונעת מבעל דין לתבוע את זכויותיו, אולם אינה מאיינת את טענותיו בדבר קיומן של אותן זכויות, ומכאן החשיבות הרבה המיוחסת למועד העלאת טענת ההתיישנות, שאם לא תועלה "בהזדמנות הראשונה", ידון בית המשפט בתובענה, אף אם התיישנה בהתאם להוראות חוק ההתיישנות (ראו: רע"א 187/05 נעמה סיור נ' עיריית נצרת עילית [פורסם בנבו, 20/6/10 והפסיקה שהובאה שם).

10. בעניין אשר בפני
הועלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה. המבקשים טוענים, כי הסכמת בא כוחם במכתב הויתור לא הייתה לעולמי עולמייא, אלא לתקופה קצובה והגיונית, וזאת על מנת לנסות ולסיים את הסכסוך המשפטי מחוץ לכותלי בית המשפט, תוך ייתור הגשת תובענה.

לדבריהם ברור, כי המכתב נכתב תוך כדי ובמהלך משא ומתן שנוהל בין ב"כ הצדדים, ועל כן ברור, כי ההסכמה שלא להעלות טענת התיישנות כוּונה לתקופת ניהול המשא ומתן, ובשום פנים ואופן לא הייתה כוונה לוותר באופן נחרץ וסופי על טענת ההתיישנות, ללא כל הסתייגות וללא התייחסות למשך התקופה אליה מתייחס הוויתור, ודומני, כי הצדק עימם, ואבאר.

כפי שציינתי, ממכתב הוויתור עולה, כי בין הצדדים הושגה הסכמה, על פיה תוארך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות. אלא מאי? בניגוד להוראת סע' 19 לחוק ההתיישנות, תקופת ההארכה לא הוגבלה בזמן, והשאלה היא, מה הייתה כוונת הצדדים במכתב הוויתור. האם יש לפרשו, כנטען על ידי ב"כ התובעים, כי מדובר בוויתור מוחלט וסופי על העלאת טענת התיישנות, או שמא הסכימה איתנית לוותר על העלאת טענת ההתיישנות במהלך תקופת ניהול המו"מ בין הצדדים, ובשום פנים ואופן, לא הסכימה לוותר על העלאת הטענה לתקופה בלתי מוגבלת.

מכתב הוויתור, אינו אלא הסכם שנעשה בין הצדדים, בין היתר, לגבי הארכת תקופת ההתיישנות, ונוכח חילוקי הדעות בין הצדדים, יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע ממכתב הוויתור, תוך בחינת מכלול ההתקשרות בין הצדדים, ותכליתה, וזאת בהתאם לכללי הפרשנות החוזיים הרגילים.

מקריאת ההתכתבויות בין ב"כ הצדדים עולה, כי מכתב הוויתור נכתב במהלך ותוך כדי משא ומתן שנערך בין הצדדים בשאלת הפיצוי ליורשים, אם בכלל, כאשר הובהר הבהר היטב, כי הבקשה להארכת תקופת ההתיישנות וההסכמה לה, לא נולדו, אלא כדי לאפשר לצדדים לבחון את האפשרות להגיע לפשרה, תוך ייתור הצורך בהגשת תובענה לבית המשפט, כאשר "האיום" בהגשת תובענה לבית המשפט היה כחרב מתהפכת מעל ראשה של איתנית, אשר ניסתה למנוע הגשת התובענה בדרך של הגעה להסדר עם האלמנה, תוך הבהרה חוזרת, כי באם תוגש תובענה, זכאית תהיה איתנית להעלות את טענת ההתיישנות.

ויודגש: הרצון להימנע מהגשת תובענה לבית המשפט היה רצון משותף לשני הצדדים, כפי שעולה בבירור ובמפורש מההתכתבות ביניהם. קרי: שני הצדדים חפצו בסיום המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט, תוך ייתור הגשת תביעה, וזאת הנני למדה זאת מתוכן ההתכתבויות שצורפו, ועל מנת להסביר את מסקנתי, אפנה לסדר הכרונולוגי של ההתכתבויות, ותוכנן.

במכתב מתאריך 26/4/99, שנכתב על ידי ב"כ יורשי המנוח לב"כ איתנית, חיווה עו"ד כהן – ב"כ היורשים – את דעתו, על פיה "אין מחלוקת לגבי הקשר הסיבתי ושאלת האחריות בתיק זה... באם אני צודק בהנחתי (לפחות לצרכי משא ומתן) אגבש דרישה כספית..."

במכתב התשובה שנשלח על ידי ב"כ איתנית, הבהירה איתנית, כי איננה מקבלת את הנחתו של ב"כ היורשים בדבר קיומם של קשר סיבתי ואחריות, בציינה במפורש: "הנחתך בעניין הקשר והאחריות מוטעים. מרשתי כופרת בחבות ובקשר הסיבתי. יחד עם זאת, ומבלי לפגוע באיזה מטענות מרשתי (כולל התיישנות) אנו מוכנים לנהל מו"מ...".

במכתב נוסף שנשלח על ידי ב" היורשים "מאיים" עו"ד כהן פעם נוספת בהגשת תובענה, ומציע "בכדי למנוע ממני האילוץ בהגשת תביעה להדיפת טענת ההתיישנות... נא הסכמתם לראות במועד פנייתי הראשונה אליכם, כמועד העוצר את מירוץ ההתיישנות, שאם לא כן איאלץ להגיש תביעה לבית המשפט, דבר שניתן כיום למנוע...", קרי: ב"כ היורשים מבקש לעצור את מירוץ ההתיישנות למהלך תקופת ניהול המו"מ בין הצדדים, שאם לא כן "ייאלץ" להגיש תובענה לבית המשפט, שאז ברור לו, שהנתבעת – איתנית – רשאית להעלות טענת התיישנות, והוא ייאלץ לנסות ולהתמודד עימה.

במענה לפנייה זו, "מרגיע" ב"כ איתנית את עו"ד כהן, בהבהירו, כי "לבקשתך, הרינו לאשר, כי לא תיטען על ידי איתנית בע"מ טענת התיישנות כנגד תביעה, אם תוגש, ככל שטענה זו מתייחסת לתקופה שמיום 1/11/99 (מכתבך שבסימוכין) ואילך", כלומר, ב"כ איתנית נענה לבקשת ב"כ האלמנה, ומסכים לוותר על העלאת טענת התיישנות ממועד 1/11/99, כאשר ברור לחלוטין, כי שני הצדדים הגיעו להסכמה בדבר אי העלאת טענת התיישנות, ככל שיכשל המו"מ ולא יהיה מנוס מהגשת תובענה לבית המשפט, נוכח כשלון המו"מ, מיד עם כשלונו. ודוק: הדברים אינם מפורטים ב"רחל בתך הקטנה", אולם מהשתלשלות התכתובת בין הצדדים, אין, ולא יכולה להיות מסקנה אחרת, בדבר כוונת הצדדים.

הדעת נותנת, כי שני הצדדים התכוונו להמשיך ולנהל את המו"מ, במטרה לסיים את הסכסוך ללא צורך בהגשת כתב תביעה, ומהתכתובות מתאריכים 12/12/00 וכן 21/12/00 עולה, כי אכן התקיים מו"מ בין הצדדים, אולם מסיבות שלא הובהרו, הוא לא הבשיל לכדי חתימה על הסכם.
ומה קרה לאחר מכן? היורשים זנחו את הטיפול בדרישותיהם מאיתנית, וזאת למדה אני מהפסקת התכתובות בין הצדדים למשך שנים ארוכות, שכן הפניה הבאה מב"כ היורשים לאיתנית נעשתה בתאריך 15/6/09, קרי: כשמונה וחצי שנים לאחר ניתוק הקשר בין הצדדים, ומשכך ברור, כי השימוש במכתב הוויתור, כשמונה וחצי שנים לאחר הפסקת המו"מ בין הצדדים, כאשר אף אחד מהצדדים לא התכוון להאריך את תקופת ההתיישנות למשך שנים רבות כל כך, מהווה חוסר תום לב, וממילא, לא ניתן לקבל את טענת התובעים, על פיה האריכה איתנית את תקופת ההתיישנות ללא הגבלה, טענה שהינה אבסורדית, מנוגדת להגיון ולא ניתן לקבלה.

במאמר מוסגר אציין, כי ב"כ שני הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין במועדים הרלבנטיים, וחזקה על ב"כ היורשים, שאילו הייתה כוונה להאריך את תקופת ההתיישנות עד אין קץ, ללא כל הגבלה, היה טורח ומעלה זאת על הכתב, דבר שלא נעשה על ידו, שכן היה ברור לב"כ הצדדים, שהארכת תקופת ההתיישנות נועדה לאפשר להם לסיים את המו"מ ביניהם, ללא צורך בהגשת תובענה, דבר שאיש מהם לא חפץ בו, כאשר היה ברור לצדדים, כי הם אמורים להגיע להסדר בתקופה הקרובה, ואם לא יצליחו לעשות כן, יגישו התובעים תובענה מיד עם סיום המו"מ הכושל, או אז, ורק אז, תהיה איתנית מנועה מהעלאת טענת ההתיישנות, בהתאם להתחייבות בא כוחה.

11. זאת ועוד. התובעים נמנעו מפירוט הסיבות לזניחת הטיפול בדרישותיהם הכספיות כנגד איתנית. בתגובתם לבקשה טוען ב"כ, כי ויתורה של איתנית על העלאת טענת התיישנות, נתן בידיהם את הזכות הלכאורית שלא לטפל בדרישותיהם. האמנם? הגיונם של דברים הוא, שתובע, הסבור כי לו זכות תביעה טובה כנגד נתבע, לא יישן על זכויותיו ויגיש תביעתו באופן מיידי, על מנת שלא יסכל את אפשרותו לעשות כן במועד מאוחר יותר.

מתכתובות הצדדים עלה כי היורשים עומדים בפני
הגשת התביעה כנגד איתנית, ועל פי בקשתם הם הוארכה תקופת ההתיישנות, רק על מנת לחסוך להם את הגשת התובענה, וליתן לצדדים את האורכה הנדרשת להם על מנת להגיע להסדר כספי.

אין חולק, כי הצדדים לא הגיעו להסדר, אולם למרות זאת לא הגישו היורשים את התובענה, ולמעשה נוצר הרושם, כי זנחו לחלוטין את דרישותיהם. דרישות אלו "התעוררו לחיים" כעבור שמונה וחצי שנים, ללא כל הסבר ותוך התעלמות מוחלטת מההבנה, שההסכמה להארכת תקופת ההתיישנות הייתה אך ורק לצורך מיצוי המו"מ בין הצדדים, ובשום פנים ואופן לא לצורך מתן אפשרות להגיש את התובענה כעבור שנים רבות, ודוק: כל מסקנה אחרת תחטא לאמת ותהיה בלתי הגיונית ובלתי אפשרית בעליל.

זאת ועוד. מן הראוי לאפשר לבתי המשפט לדון בתובענות רלבנטיות ועכשוויות, ואל להם לאפשר לבעלי דין להגיש את תביעותיהם באיחור ניכר של שנים רבות, וזאת כאשר עולה הרצון מלפניהם לעשות כן, כאשר ברור, כי נוכח חלוף השנים הרבות, מתעורר ספק באשר ליכולת הנתבעים להתגונן כראוי בפני
תביעות המוגשות באיחור כה רב, ללא מתן הנמקה הגיונית להתנהלות זאת. ודוק: המנוח נשוא התובענה חלה בתאריך 1997, ונפטר, לדאבון הלב, בשנת 1998. האם באמת מצפים התובעים, כי בית המשפט יתן ידו לטענותיהם, ויברר תובענה שהוגשה כ-15 שנה לאחר הולדת עילת התביעה?? דומני, כי התשובה לכך ברורה.

11. נוכח האמור, אין מנוס מהמסקנה, כי התובעים זנחו את כוונתם להגיש את התובענה, ועם זניחתה, עברה מן העולם הסכמתה של איתנית שלא להעלות טענת התיישנות, הסכמה שהתייחסה לתובענה, שאמורה הייתה להיות מוגשת בסמוך למועד ההסכמה, ולא שמונה וחצי שנים לאחר מכן, ומשכך אין מנוס מהמסקנה, כי התובענה התיישנה ויש לדחותה.

12. סוף דבר, התובענה נדחית בזאת מחמת התיישנותה.
שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על התובעים ביחד ולחוד לטובת הנתבעים ביחד ולחוד.


ניתנה היום, כ"ג חשון תשע"ד, 27 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט מחוזי 7834-10/12 עליה ביטון, אשר ביטון נ' איתנית - מוצרי בניה בע"מ, מגדל - חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/10/2013)