פסקי דין על רינת אירנה גרוס |

24853-01/11 סע     28/10/2013




סע 24853-01/11 רינת אירנה גרוס נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות








בית דין אזורי לעבודה בחיפה


ס"ע 24853-01-11


28 אוקטובר 2013

לפני:

כב' השופטת
מיכל
פריימן
נציג
ציבור (עובדים)
מר אלי רומאני
נציג ציבור (מעבידים)
מר אורי סיון

ה
תובעת
רינת אירנה גרוס
ע"י ב"כ: עו"ד אסף אורלב
-

ה
נתבע
ת

מדינת ישראל -משרד הבריאות
ע"י ב"כ: עו"ד טל גולן
מפרקליטות מחוז חיפה




פסק דין


רקע כללי

1.
הגב' רינת (אירנה) גרוס (להלן – "התובעת") החלה לעבוד במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה"
(להלן גם: "בית החולים") ככוח עזר בשנת 1999. במהלך תקופת עבודתה התובעת הוסמכה כאחות מוסמכת, השלימה תואר ראשון וקורס-על בסיסי בפסיכיאטריה.

2.
ביום 24.11.06, הותקפה התובעת במסגרת עבודתה על ידי אחת המטופלות אשר קפצה עליה, תפסה אותה בשיער, הפילה אותה על הרצפה והטיחה את ראשה ברצפה (להלן – "התקיפה").

3.
כתוצאה מהתקיפה ניתנו לתובעת ימי אי כושר והיא נעדרה מהעבודה מיום 24.11.2006 ועד ליום 31.12.2006.
בסיום תקופת אי הכושר חזרה התובעת לעבודתה הרגילה.

נציין כבר עתה, כי לא הוצג בפני
נו תיעוד רפואי מאותה התקופה לפיו אין התובעת כשירה לשוב לעבודתה.

4.
לטענת התובעת, בחודש 5/07 או 6/07 ביקשה לעבור מהמחלקה בשל קשייה להתמודד עקב התקיפה, ולא זכתה להתייחסות. לבקשות אלו, המוכחשות ע"י הנתבעת, אין סימוכין בכתב,
ואחראית המחלקה אליה טוענת התובעת כי פנתה, גב' אינה לוסביק, לא זומנה על ידה למתן עדות.

5.
בחודש 11/07 עברה התובעת, אשר הייתה בהריון, על פי בקשתה, למחלקה השיקומית המשפטית, עד הלידה.
לאחר חופשת הלידה וארבעה חודשים של חופשה ללא תשלום לצורך הטיפול בילד, חזרה התובעת לעבודה ושובצה במחלקה הכרונית.

6.
בחודש יוני 2009 הגישה התובעת תביעה נזיקית כנגד הנתבעת בגין נזקים שנגרמו לה עקב התקיפה. לתביעתה צרפה חוות דעת פסיכיאטריות ובהן התייחסות למוגבלות בעבודה. תביעה זו עדיין מתבררת.

7.
בעקבות קבלת התביעה אצל הנתבעת, קיבלה התובעת ביום 1.7.09 הודעה כי בכוונת הנתבעת לפנות ללשכת הבריאות, ולזמן עבורה ועדה רפואית. ב- 9.8.2009 נאמר לתובעת כי היא מוזמנת לפגישה במשרדה של הגב' חווה קוסטיצקי, אחות ראשית ומנהלת שירותי הסיעוד (להלן- חווה), וביום 25.8.2009 התקיימה השיחה בנוכחות חווה ומר חוסין שלבי, אחראי מחלקה (להלן- חוסין).

8.
מתרשומת השיחה עולה כי התובעת זומנה לשיחה בעקבות קבלת כתב התביעה, אליו צורפו חוות דעת מומחים אשר קבעו כי לתובעת פגיעה בזיכרון לטווח קצר, פחד מחולים וחוסר יכולת לאמוד את מצבם הנפשי.

9.
לטענת הנתבעת, לאור הממצאים הרפואיים שהציגה התובעת בתביעתה, הוחלט לזמן ועדה רפואית דחופה לשם בחינת כושרה הבריאותי של התובעת להמשיך בעבודתה. כן הוחלט, כי עד לכינוס הוועדה, התובעת לא תחלק תרופות בעקבות הבעיות בזיכרון לטווח קצר, ולא תשמש כאחראית משמרת, כיוון שאינה יכולה לאמוד את מצבם של החולים. הוחלט כי התובעת תוכל לעבוד במשמרת בוקר ובמשמרת ערב כעובדת רביעית.

10.
לטענת התובעת, החלטות הנתבעת פגעו בסמכויותיה ובשכרה, נעשו שלא כדין, נבעו מיצר נקמה ומרצון להתנכל לתובעת בשל הגשת תביעתה, וכוונו לגרום לסילוקה מביה"ח.

11.
התובעת עמדה בפני
ועדה רפואית וב- 25.1.2010 הגיעו מסקנות הוועדה הרפואית המחוזית, לפיהן:

"אין סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה התקנית בשירות המדינה. כשירה להמשיך את עבודתה התקנית כאחות, אך לא במקום עבודתה הנוכחי." (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן).

12.
בעקבות קבלת מסקנות הועדה הרפואית, נאמר לתובעת בשיחה מיום 28.1.2010 בין חיה בוקיש, מנהלת כח אדם בנתבעת (להלן- חיה) לבין התובעת, בנוכחות חווה, כי אין היא יכולה להמשיך לעבוד בנתבעת וכי עד למציאת מקום עבודה אחר עליה "לשבת בבית" על חשבון ימי המחלה והחופשה הצבורה שלה.

13.
אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעת הפסיקה עבודתה בפועל, שהתה בחופשה על חשבון ימי מחלה וחופשה שנתית צבורים עד ליום 19.5.10 ובחופשת מחלה ללא תשלום עד למועד פיטוריה ביום 31.5.11 (ר' פרוטוקול מיום 2.5.12).

14.
התובעת ערערה על החלטת הועדה הרפואית המחוזית וביום 10.8.2010, ניתנה מסקנת ועדת העררים בעניינה של התובעת.
מסקנת הועדה לעררים הייתה:

"יכולה להמשיך בעבודתה התקנית כאחות מוסמכת." וכי התובעת "לא תעבוד במוסדות רפואה פסיכיאטריים- בית חולים ומרפאות פסיכיאטריים." (נספח י"ט לכתב התביעה המתוקן).

15.
לאורך התקופה, ניסתה הנתבעת למצוא לתובעת מקום עבודה חלופי.
לטענת התובעת, ההצעות שהוצעו לה התעלמו ממצבה הבריאותי האמיתי כמשתקף בחוות דעת פרטיות שניתנו לה, ומאי כשירותה לעבוד במחלקות מסוימות.

16.
ביום 20.2.2011 קיבלה התובעת הזמנה למשא ומתן בדבר פרישתה מרצון ובהעדר הסכמה, לשימוע על פיטוריה:

"אנו מבהירים כי לאור מסקנות הוועדה הרפואית המחוזית והחלטת ועדת הערר אליה פניתם, הגב' גרוס איננה יכולה להמשיך לעבוד בתפקידה התקני כאחות בבי"ח פסיכיאטרי ובמרפאות פסיכיאטריות בלבד. הניסיונות למצוא לה תפקיד כאחות בבתי חולים אחרים ובלשכת הבריאות לא צלחו. בנסיבות אלה אין מנוס אלא לפתוח בהליכי פיטורים. לפי כך הגב' גרוס מוזמנת, שוב, למשא ומתן על פיטוריה שיתקיים ביום 7.3.2011 בשעה 10.00 במשרדי, במהלכו יוסברו לגב' גרוס תנאי פרישתה. אם המשא ומתן לא יעלה יפה כי אז תינתן לה מייד לאחר מכן זכות השימוע, במסגרתו תטען את טענותיה נגד פיטוריה והם יובאו בפני
בעל הסמכות לפטרה בטרם שיקבל החלטה בעניין. אם המועד שנקבע לעיל אינו מתאים, ניתן לשנותו בתיאום. יובהר בזאת, כי במידה ולא תופיע גב' גרוס לדיון יימשך ההליך מבלי שתשמע עמדתה".

17.
בהודעה שנמסרה לתובעת ביום 20.3.2011 אושרו לתובעת תנאי הפרישה הבאים:

"הקפאת זכויות עד גיל קצבה ותשלום 6 חודשי הסתגלות מייד עם סיום העסקתך או לחילופין, פנייה לוועדת פיצויים להענקת 150% פיצויי פיטורין. יובהר, כי במידה ותבחרי בחלופה השנייה הפירוש הוא ויתור על פנסיה עתידית..."

עוד נאמר בהודעה, כי במידה והתובעת אינה מסכימה לתנאים אלו:

"תינתן לך זכות שימוע, במסגרתו תוכלי לטעון את טענותייך נגד הפיטורין בטרם תתקבל החלטה בעניין. השימוע יכול להיערך, על פי בחירתך, בכתב או בעל פה בתאריך 27.3.2011 בשעה 12:30 במשרדי. במידה ותבחרי לקיים את השימוע בכתב, אבקש להגישו עד 29.3.2011." (נספח כ"ה לכתב התביעה המתוקן).

18.
ביום 28.3.2011, הגישה התובעת את טענותיה בכתב לצורך שימוע, הודיעה כי תתנגד בכל דרך אפשרית לפיטורין, ותפעל בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה בכדי להישאר עובדת מדינה.

19.
ביום 28.4.2011 קיבלה התובעת מכתב המודיעה על פיטוריה מיום 31.5.11, בזו הלשון:

"גברת נכבדה,
הנני מצטערת להודיעך כי מנהל ביה"ח, דר' גרינשפון, בתוקף הסמכויות המוענקות לו ע"פ החוק, החליט בלית ברירה, לפטר אותך מעבודתך, מסיבה של אי התאמה מבחינה רפואית וזאת לאחר שנמצאו לך משרות חלופיות אולם כולן נדחו על ידך.
תאריך גמר שירותיך יהיה 31.5.2011.
בהתאם לחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג- 1963, תהיי זכאית לפיצויים.
זכותך לערור על החלטת מנהל ביה"ח בפני
נציב שירות המדינה תוך 30 יום מתאריך מכתב זה.
" (נספח כ"ו לכתב התביעה המתוקן).

20.
בהחלטת הפיטורין המנומקת מיום 18.5.2011, אשר התקבלה במשרדי ב"כ התובעת ביום 26.5.2011, בצרוף עמדת ועד העובדים, צויין:

"במענה לפנייתך מיום 3.5.2011, הנני להשיבך:

לטענתך כי החלטת הפיטורין אינה מנומקת, להלן שוב נימוקי הפיטורין: גברת גרוס נשלחה לוועדה רפואית לאור הירידה בתפקודה וחוות הדעת שהמציאה מרופאים מומחים.
הוועדה הרפואית של עובדי המדינה קבעה כי גב' גרוס כשירה לעבוד כאחות אך לא בבי"ח פסיכיאטרי.
לאחר קבלת מסקנות הוועדה הרפואית, פנינו ליחידות משרד הבריאות
באזור מגוריה הקרוב. נמצאו לגב' גרוס שתי משרות התואמות את מסקנות הוועדה הרפואית. גב' גרוס סרבה ל-2 המשרות.
בהתאם לבקשתה, זומנה לוועדת ערר. ועדת הערר קבעה כי גב' גרוס כשירה לעבוד כאחות אך לא בבי"ח פסיכיאטרי ולא במרפאות פסיכיאטריות.
פנינו פעם נוספת ליחידות האזור ושוב נמצאה לגב' גרוס משרה כאחות התואמת את מסקנות הוועדה הרפואית ועדת הערר, אך שוב גב' גרוס סרבה לקבל את המשרה המוצעת.
מאחר וגב' גרוס סרבה לקבל את כל הצעותינו, לא נותרה ברירה אלא לפטרה משירות המדינה.
טרם החלטת מנהל ביה"ח, התקיימה היוועצות עם ועד העובדים בהתאם להוראות התקשי"ר. מצ"ב פרוטוקול ההיוועצות עם ועד העובדים והתייחסותם לפיטורין.
לטענתך, כי גב' גרוס זכאית לגמלה הנני להבהיר כי מכיוון שגב' גרוס לא נפסלה לשירות ונמצאה כשירה לעבוד כאחות והוצעו לה משרות מתאימות בהן יכלה לעבוד ללא מגבלה רפואית והיא סרבה לקבלן, אינה זכאית על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) לגמלה מאוצר המדינה עם פיטוריה.
אבקש להוסיף כי עומדת בפני
גב' גרוס האפשרות להקפיא את זכויותיה לפנסיה וזאת אם תוותר על תשלום פיצויי הפיטורין
." (נספח כ"ז לכתב התביעה המתוקן).

21.
מפרוטוקול מהיוועצות עם ועד אחים ואחיות בנושא פיטוריה של התובעת מיום 14.3.2011 עולה כי הוסברו לוועד ההליכים שקדמו להליך הפיטורין, ובתאריך 17.3.2011 התקבלה החלטת הוועד, לפיה הוועד מתנגד לפיטורין.

22.
פיטורי התובעת נכנסו לתוקף ביום 31.5.11, עת היתה בהיריון, ולאחר שנתקבל היתר לכך ע"י הממונה לפי חוק עבודת נשים ביום 15.2.11.

23.
לתובעת שולמו פיצויי פיטורין, בסך 68,481 ש"ח.

השתלשלות ההליכים בתביעה שבפני
נו

24.
כתב התביעה הוגש ע"י התובעת לראשונה ביום 13.1.11 (עוד טרם סיום עבודתה) ובו תבעה התובעת את תשלום המשכורות שנשללו ממנה במשך תקופת החל"ת; השבת ימי המחלה וימי החופשה אשר נוצלו על ידה בתקופה זו; פיצוי בגין עוגמת נפש; פיצוי בגין הפגיעה בזכותה של התובעת לקבלת דמי לידה עתידיים מהמוסד לביטוח לאומי והשבתה לעבודה אצל הנתבעים במשרה מלאה.
התובעת ביקשה כי בית הדין יצהיר כי על הנתבעת למצוא לתובעת משרה חלופית מתאימה.

25.
בכתב התביעה המתוקן אשר הוגש על ידי התובעת לאחר שפוטרה מעבודתה, הוסיפה התובעת את הטענה כי פוטרה שלא כדין וללא מתן זכות שימוע הוגן. כמו כן הוסיפה ותבעה קבלת קצבה לפי חוק הגמלאות בגין פיטורים לאחר עשר שנות שירות מסיבת מצב בריאותי לקוי, מענק פרישה מוקדמת וכן פיצוי בגין הפסד הפנסיה התקציבית לה הייתה זכאית באם הייתה ממשיכה לעבוד.

לאחר שהסתבר כי תביעת התובעת להפסדי שכר במשך תקופת החל"ת נתבעת גם במסגרת תביעתה הנזיקית בבית משפט השלום בהרצליה, נמחק סעד זה מתביעתה שבפני
נו (ר' החלטה מיום 4.3.13).


עיקר המחלוקת

26.
עיקר המחלוקת שבפני
נו הינה בשאלה, האם הליך הוצאת התובעת לחופשה ולחופשה ללא תשלום היה תקין והאם פיטוריה של התובעת נעשו כדין. בכלל מחלוקות אלה מצויה גם המחלוקת בשאלה, האם הוצעו לתובעת משרות חלופיות מתאימות והאם סרבה לקבלן.
ההכרעה בסוגיות אלו משליכה על שאלת זכאותה של התובעת לסעדים הכספיים הנתבעים על ידה.

עיקר טענות התובעת

27.
לטענת התובעת, מאז התקיפה מצבה הבריאותי התערער ובנוסף לפגיעה הפיזית וחבלות, החלה לסבול מפחדים וקשיים בהתמודדות עם מטופלים בכלל, ומטופלים אלימים בפרט, ואף אובחנה כסובלת מפוסט טראומה.

לטענתה, לאחר חזרתה לעבודה, הנתבע גילה אדישות למצבה, לא נערכה לה כל בדיקה או ניתוח של המקרה, על מנת לדעת מהו מצבה הרפואי ועל מנת להפיק לקחים לשם צמצום תופעת האלימות כלפי הצוות. לטענתה, פנתה לממונה הישירה שלה, בכדי שתפנה בשמה לאחות הראשית לשם קבלת שיחות טיפול עם פסיכולוגית, והנתבע לא הציע לה תמיכה כזו מעצמו.

28.
לטענת התובעת, בגלל הקושי להתמודד באותה המחלקה, ביקשה לעבור למחלקה עם סיכון יותר נמוך לאלימות, אך הועברה רק אחרי שלושה חודשים למחלקה השיקומית המשפטית, עד הלידה, וגם זאת רק בשל העובדה שהייתה בהריון, ולא בגלל טראומת התקיפה.

29.
לטענת התובעת, בעקבות הגשת התביעה הנזיקית פעל הנתבע על מנת למוטט אותה ולהביא לפיטוריה.

30.
לטענת התובעת, לאחר השיחה שנערכה לה ביום 28.1.2010, גורשה מבית החולים בבושת פנים. לטענתה, במשך כל תקופת החל"ת שנכפתה עליה לא נעשה מאמץ למצוא לה מקום עבודה ראוי ומתאים, המשרות שהוצעו לה לא התאימו למצבה הבריאותי, והיא נאלצה להישאר בבית ללא שכר ובחוסר אונים מוחלט.
לבסוף, פוטרה מעבודתה בהליך פיטורים מהיר ללא שימוע ותוך שההחלטה על פיטוריה נקבעה זה מכבר.

31.
התובעת חולקת על קביעות הועדות הרפואיות שניתנו בעניינה.
לטענת התובעת, החלטות הועדות ניתנו ללא כל בדיקה פיזית של התובעת, ללא הנמקה
וללא ציון מפורט של סוגי עבודות ספציפיות אותן יכולה התובעת לבצע כאחות לפי מצבה הבריאותי.

32.
לטענתה, אי הסבירות הקיצונית של ההחלטות והקביעות שניתנו בעניינה "זועקת לשמיים".

33.
לטענת התובעת, חוות הדעת הפרטית שהציגה סותרת את מסקנות הוועדות הרפואיות ועצם הסתירה בין ההחלטות מעלה תמיהות קשות על האינטרסים העומדים בפני
הוועדות הרפואיות של עובדי המדינה ומערערת את אמינותן ומקצועיותן וקיים חשד סביר לכך שהחלטות הוועדות הרפואיות נגועות בשיקולים זרים.

34.
לטענתה, החלטות הועדה הרפואית אינן פוטרות את הנתבע מלבחון את צרכי התובעת והתאמתה לעבודה, דבר שבחוסר תום לב, לא נעשה.

עיקר טענות הנתבעת

35.
הנתבעת מכחישה טענותיה של התובעת באשר ל"אדישות" ול"אטימות" בעקבות התקיפה וטוענת כי המרכז הרפואי נהג בתובעת כפי שהוא נוהג בכל עובד אחר, בכבוד רב, במקצועיות ובאופן ראוי.

36.
לטענת הנתבעת, לאחר התקיפה חזרה התובעת לעבוד במחלקה שבה הועסקה טרם התאונה, ותפקדה כראוי.
מהערכה פנימית שנערכה לתובעת ב-4/07 על ידי אחראית המחלקה, עלה כי "למרות תקיפה שעברה אין הגבלה בתפקודה היומי במחלקה... ובתהליך קבלת החלטות". (צורף כנספח ב' לכתב ההגנה). התובעת חתמה על ההערכה ללא הסתייגויות.

37.
התובעת ביקשה לעבור מחלקה רק בחודש נובמבר 2007, עקב הריונה, ובקשתה נענתה מיידית.

38.
גם במחלקה כרונית ממושכת אליה הועברה התובעת לאחר חזרתה מחופשת לידה היה תפקודה תקין והומלץ למנותה לאחראית משמרת. על כך תעיד "הערכה במילוי תפקיד אחראית משמרת" שמולאה עבור התובעת בספטמבר 2008. (צורף כנספח ג' לכתב ההגנה).

39.
בשנת 2009 החל תפקודה של התובעת כאחראית משמרת לרדת. בעקבות זאת נערכה עימה שיחה
ביום 18/5/09 בה טענה כי נרתעת לבוא במגע עם חולים לנוכח הטראומה שעברה. אחראי המחלקה העלה את הטענות על הכתב והעבירן לידיעת מנהלת שירותי הסיעוד (צורף כנספח ד' לכתב ההגנה).

40.
סעיף 33.241 לתקשי"ר קובע כי באם נראה לממונה או למנהל היחידה כי יעילותו של עובד בעבודה נפגמה כתוצאה ממצב בריאות חייב הוא להסב לכך את תשומת לב האחראי, אשר יפנה אל ועדת הבריאות המחוזית לשם קביעת כושרו הבריאותי של העובד להמשיך בעבודתו הנוכחית או בשרות.
בהתאם לכך, ובעקבות קבלת חוות הדעת שצורפו לתביעתה של התובעת וקבעו כי היא מוגבלת לעבודה במחלקה הוחלט על זימונה לועדות רפואיות. עוד הוחלט, כי עד להחלטת הועדה, ולנוכח המגבלות הנטענות, התובעת לא תחלק תרופות (בשל בעיות הזכרון לטווח קצר) ולא תשמש כאחראית משמרת (בשל חוסר היכולת לאמוד מצב החולים).

41.
מסקנות הועדה הרפואית מחודש 1/10 היו כי התובעת כשירה לעבוד כאחות, אך לא בביה"ח הנוכחי בו הועסקה.
לאור המסקנות הרפואיות הוצאה התובעת לחופשת מחלה ובמקביל פנתה הנתבעת מייד לכל בתי החולים באזור וכן ללשכות הבריאות, כדי לחפש לתובעת מקום עבודה חלופי, אך התשובות היו שליליות. לטענת הנתבעת, בעזרת הסיוע של הממונה על מערכת הבריאות בנציבות שירות המדינה נמצאו לתובעת שני מקומות עבודה: הראשון בבית חולים "הלל יפה" בחדרה והשני במרכז הגריאטרי "שהם" בפרדס חנה ואולם, התובעת סירבה לשתי ההצעות.
לטענת הנתבעת, התובעת אף סירבה לעבוד בבי"ח "רמב"ם" מפאת המרחק.
לטענת הנתבעת, התובעת הצהירה בפני
מראייניה כי היא אינה מעוניינת להשתבץ לעבודה עד להחלטת הועדה הרפואית לעררים.

42.
במשך תקופה זו שהתה התובעת בחופשת מחלה על חשבון ימי מחלה צבורים, ולאחר מכן ימי חופשה בתשלום עד ליום 18.5.10 . החל מיום 24.5.10 שהתה התובעת בחופשת מחלה ללא תשלום.

43.
החלטת הועדה הרפואית לעררים מחודש 8/10 חזרה וקבעה כי התובעת יכולה להמשיך ולעבוד בעבודתה התקנית כאחות, אך לא במוסדות ובמרפאות פסיכיאטריות.
לטענת הנתבעת, מייד לאחר קבלת מסקנות הערר פנה המרכז הרפואי פעם נוספת לבתי חולים ומרפאות בבקשה למצוא לתובעת משרה פנויה ומתאימה.
לטענת הנתבעת, המרכז קיבל תשובות שליליות מכל המקומות אליהם פנה למעט ביה"ח "הלל יפה" לשם ניגשה התובעת לריאיון בו הציעו לה משרה בכירורגית (הנחשבת ליותר קלה מפנימית), אך התובעת הציגה מסמכים רפואיים מרופא תעסוקתי פרטי על מגבלותיה הרפואיות וזאת בניגוד מוחלט לקביעת הועדה הרפואית לעררים אשר קבעה כי התובעת יכולה להמשיך בעבודתה התקנית כאחות מוסמכת מלבד במוסדות פסיכיאטריים. לטענת הנתבעת, התובעת עשתה כל שביכולתה כדי שלא להשתבץ לעבודה.

44.
לטענת הנתבעת, החלטת הועדה הרפואית המרכזית (לעררים) של עובדי מדינה היא סופית ואין עליה זכות ערר. מסקנות הועדה ברורות לחלוטין ולא כללו המלצות לעבודה קלה ללא מאמץ, להן טוענת התובעת, אותן הציגה במטרה להכשיל שיבוצה לעבודה.
45.
לטענת הנתבעת, התובעת מנסה לחתור פעם אחרי פעם תחת החלטותיה של הועדה הרפואית המרכזית ומתעלמת מהוראות הדין והפסיקה לפיה, החלטות הועדות הרפואיות הן סופיות.

46.
לטענתה, ההחלטות ביחס לתובעת הן החלטות מנהליות שבהן אין להתערב, אלא, אם נמצא כי ניתנו בחריגה מסמכות או כי יש בהן פגיעה בכללי הצדק הטבעי או כי הן נגועות בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין, ובעניינינו, לא נפל פגם כלשהו המצדיק התערבות בהחלטות שניתנו בעניינה של התובעת.

47.
עוד טוענת הנתבעת, כי טענותיה של התובעת כי היא אינה מסוגלת להמשיך ולעבוד כאחות ולא להרים משאות כבדים ועוד, כלל אינן נכונות, שכן כיום היא עובדת
בביה"ח "לניאדו" שבנתניה במחלקת גסטרואנטרולוגיה בדיוק באותן עבודות שהוצעו לה בבית חולים "הלל יפה" בחדרה, במרכז הרפואי "שהם" שבפרדס חנה ובבית החולים "רמב"ם" בחיפה.

48.
לטענת הנתבעת, לאור טענותיה ותלונותיה של התובעת לא נותרה בידה ברירה, אלא לנקוט בצעדים שבהם נקטה, לרבות, הפסקת עבודתה של התובעת.

לאחר שהתקבלה אצל הנתבעת הודעת בא כוחה של התובעת לפיה התובעת בהיריון, פנתה הנתבעת אל הממונה על עבודת נשים במשרד התמ"ת בבקשה לאשר את פיטוריה של התובעת וביום 21.2.11 התקבל היתר כזה.

49.
לטענת הנתבעת, הליך פיטוריה של התובעת היה כדין, לווה בייעוץ של הלשכה המשפטית של משרד הבריאות
ושל כלל הגורמים בנציבות שירות המדינה, תוך שקילת עמדתו של ארגון העובדים ותוך שקילת טענותיה של התובעת.

50.
התובעת אינה זכאית לסעדים הכספיים הנתבעים על ידה, לגמלת נכות ופנסיה, להפסד דמי לידה אותם כלל לא תבעה מהמל"ל ולהפסד ימי חופשה אותם תבעה במסגרת התביעה הנזיקית.

הכרעה

51.
לאחר שעיינו ושקלנו מכלול הטענות והראיות שבאו בפני
נו, מסקנתנו הינה כי דין התביעה להידחות.
להלן נפרט נימוקינו לכך.

52.
איננו מקבלים טענת התובעת כי הנתבעת גילתה אדישות כלפיה או שהתכוונה להתנכל לה בעקבות התקיפה והגשת התביעה הנזיקית על ידה.

לא מצאנו כי בעת שובה של התובעת לעבודה טענה היא למגבלה כלשהי המונעת ממנה לשוב לעבודתה במחלקה לפסיכיאטריה משפטית.
טענתה כי ביקשה בשלב מוקדם לעבור מהמחלקה למחלקה אחרת עקב קשיים בתפקוד והנתבעת התעלמה מכך לא הוכחה בפני
נו.
התובעת לא זימנה לעדות את אחראית המחלקה גב' לוסביק אליה, לטענתה, פנתה, והדבר פועל לחובתה.

53.
מהתיעוד שבפני
נו אף עולה כי תפקוד התובעת היה תקין.
במכתבה של התובעת מיום 13/3/07 מציינת התובעת כי היא ממלאת את תפקידה במסירות. התובעת מעלה תחושת חוסר בטחון עקב התקיפה בחציית לובי המחלקה בלבד.
גם הערכות התפקוד, עליהן חתמה התובעת, מצביעות על תפקוד תקין של התובעת, ללא מגבלה. לעניין זה הציגה הנתבעת הערכה פנימית שנערכה לתובעת ב-4/07 על ידי אחראית המחלקה, ממנה עלה כי אין כל הגבלה בתפקודה היומי במחלקה ובקבלת החלטות (צורף כנספח ב' לכתב ההגנה) וכן, "הערכה במילוי תפקיד אחראית משמרת" שמולאה עבור התובעת בספטמבר 2008. (צורף כנספח ג' לכתב ההגנה) במחלקה כרונית ממושכת.

54.
מקובלת עלינו גרסת הנתבעת, כי משבקשה התובעת לעבור למחלקה אחרת היה זה בעת ועקב הריונה, והנתבעת נענתה לבקשתה.
אף משביקשה התובעת לשוב לעבודה לאחר חופשת הלידה (והחל"ת שנטלה בעקבותיה) ולהכנס למחלקות כרוניות או שיקום, בקשתה נענתה. במכתב בקשתה מיום 10/8/08 לא מציינת התובעת כי היא מנועה מלעבוד במחלקה המשפטית עקב מצבה.

55.
מהראיות שבפני
נו עולה, כי בעיות התפקוד הופיעו לקראת אמצע שנת 2009, ובמקביל לכך הוגשה בחודש 6/09 תביעתה הנזיקית של התובעת לה צורפו חוות דעת פסיכיאטריות בדבר מוגבלות התובעת לעבוד עם חולים מתחום בריאות הנפש בשל פגיעה בזכרון לטווח קצר, פחד מהחולים וחוסר יכולת לאמוד מצבם הנפשי.

56.
הנתבעת פעלה כמתחייב מהוראות התקשי"ר (סעיף 33.241) ופנתה ללשכת הבריאות המחוזית לשם קביעת כושרה הבריאותי של התובעת להמשיך בעבודתה.

לנוכח חוות הדעת שהציגה התובעת, מהות תפקידה והאחריות כלפי החולים שבטיפולה, לא מצאנו כי נפל פגם בהחלטת הנתבעת כי עד לכינוס הוועדה הרפואית, התובעת לא תחלק תרופות בעקבות הבעיות בזיכרון לטווח קצר, ולא תבצע אחריות משמרת, כיוון שאינה יכולה לאמוד את מצבם של החולים.

בשיחה שנערכה עם התובעת היא טענה כי היא יכולה לבצע כל פעולה סיעודית שתדרש. לתובעת נאמר כי אם תרגיש שהיא יכולה לקיים דיאלוג עם החולים שתעדכן את מנהלת שירותי הסיעוד (תרשומת השיחה מיום 25/8/09, נספח ה' לתצהיר הנתבעת).
התובעת לא טענה כי אין באפשרותה לעבוד במשמרות לילה.

57.
לא שוכנענו כלל ועיקר כי החלטת הנתבעת נבעה מרצון להתנכל לתובעת או התקבלה בחוסר תום לב.

58.
לאחר קבלת החלטת הועדה המחוזית בחודש 1/10, ולפיה התובעת כשירה להמשיך עבודתה כאחות אך לא במקום עבודתה הנוכחי, משמע, בבי"ח פסיכיאטרי, פנתה הנתבעת באופן מיידי לגורמים שונים לחיפוש עבודה חלופית לתובעת.

במקביל, ולאור ההחלטה, הוצאה התובעת באופן מיידי לחופשת מחלה על חשבון ימי המחלה הצבורים שלה.
גם הוצאת התובעת לחופשת מחלה עד למציאת עבודה חלופית, נעשתה כדין ובהתאם להוראות התקשי"ר ואין בה משום התנכלות לתובעת.
(ר' נספח כ"ד לתביעה - הודעת נש"מ שע/28 לפיה, אם קבעה ועדה רפואית כי עובד פסול מלמלא את תפקידו מטעמים בריאותיים, תופסק עבודתו לאלתר והעובד ישהה בחופשת מחלה צבורה ו/או בחופשת מחלה ללא משכורת עד להעברתו למשרה אחרת, או פיטוריו . אם הגיש ערר, ישהה בחופשה כאמור עד מתן ההחלטה בערר).

59.
שוכנענו, כי הנתבעת פעלה בתום לב ופנתה מיידית בחיפוש מקום עבודה חלופי לתובעת. משנמצאו מקומות העסקה אפשריים התובעת היתה זו שסירבה והכשילה את השתלבותה בעבודה, ואף טענה שאינה מעוניינת להשתבץ עד לסיום הליך ערעורה לועדה הרפואית (נספחים יב(3) ו-י"ג לתצהיר הנתבעת).

60.
התובעת הודתה כי טענה בפני
ביה"ח כי היא כשירה לעשות כל פעולה סיעודית, וכי כיום היא עובדת כאחות:

" לשאלתך, מסרתי לבית החולים שאני מוכנה להמשיך לעבוד כמו שצריך.
לשאלתך, בשיחה עם חווה האחות הראשית מ – 8/09 טענתי שאני יכולה לעשות כל פעולה סיעודית שתידרש כי האירוע היה לפני 3 שנים, אני משיבה שנכון, גם עכשיו אני עושה פעולות סיעודיות כי אני אחות. "

61.
עם זאת התובעת הודתה בחקירתה בפני
נו כי סירבה להצעות שהוצעו לה:



"לשאלתך, מה קרה בבית חולים שוהם, אני משיבה שעליתי לוועדת ערר וזו הייתה מחלקת טיפול נמרץ של מונשמים ואמרתי שאני אחכה להחלטת וועדת הערר. זה משהו שאני לא מסוגלת לבצע ולקחתי אחריות אישית. זו מחלקה של טיפול נמרץ עם לחץ וצפצופים של המכשירים ופחדתי שיגרם נזק לבנאדם מורדם ומונשם ומצבי הנפשי היה מורכב וקשה ופחדתי שלא אצליח. אז הייתי במצב אחר לחלוטין.
אתה מפנה אותי לנספח יג' לתצהיר גב' בוקיש, שם אמרתי שאני לא מעוניינת כרגע להשתבץ בשוהם, אני משיבה שזה נכון. ביקשתי להמתין קצת. גם סירבתי לרמב"ם כי זה רחוק מדי. מראש הגדרתי שזה רחוק אז לא הפנו לרמב"ם".

62.
בחודש 8/10 התקבלה החלטת ועדת העררים של המחלקה הרפואית לעובדי מדינה.
בפני
הועדה עמדו חוות הדעת אותן מציגה התובעת לרבות העתק מחוו"ד פסיכיאטרית מיום 16.2.10, דו"ח רופאת המשפחה מיום 17.1.10, דו"ח נוירו פסיכולוגי מיום 20.8.09, חוו"ד פסיכיאטרית מיום 9.5.09 ועוד חומר רפואי רב.
כן צוין בפני
חברי הועדה כי לטענת התובעת היא "אינה מסוגלת לעבוד בכל משרה שתימצא לה, אלא, במשרה משרדית ו/או במשרת אחות בתפקיד מרפאתי, ובלבד שסביבת העבודה החדשה תהא רגועה ונינוחה, במחלקה שאינה אישפוזית ואינה דורשת עבודה במשמרות לילה, ואינה כרוכה בטיפול בחולים במצב קשה ושתהא במרפאות או מכונים הקרובים לאזור מגוריה" (ראה כתב הערר שהוגש לועדה על ידי ב"כ התובעת- נספח יד' לכתב התביעה).

63.
הועדה הייתה ערה לטענות התובעת ולחוות הדעת שקיבלה, בדקה את התובעת וקבעה כי לדעתה, התובעת:

"1.
יכולה להמשיך בעבודתה התקנית כאחות מוסמכת.

2.
לא תעבוד במוסדות רפואה פסיכיאטריים- בי"ח ומרפאות

פסיכיאטריים".

64.
גם לאחר החלטת ועדת העררים שבה הנתבעת ופנתה בחיפוש עבודה מתאימה לתובעת. הוצגו בפני
נו פניות הנתבעת בחיפוש מקום עבודה לתובעת אולם התובעת, בעת הראיונות שנערכו לה במוסדות אליהם נשלחה, הציגה חוות דעת מטעמה, בהן הגבלות אשר לא נקבעו על ידי הועדה לעררים ובכך הכשילה למעשה אפשרות קבלתה לעבודה.

65.
התובעת טוענת, כי יש לבטל החלטת הועדה הרפואית לעררים בשל פגמים שנפלו בה ובהינתן כי אינה תואמת מצבה הרפואי של התובעת לאשורו. התובעת פעלה, בפועל, תוך התעלמות מהחלטת הועדה והצגת מגבלות רפואיות שלא הוכרו על ידה.

בעניין ורד חנין (ע"ע 213/07 מדינת ישראל- משרד החינוך נ' ורד חנין) נקבע באשר לועדה הרפואית:

"... הוועדה הרפואית המחוזית, שהיא בלבד המוסמכת לקבוע כושרו הבריאותי של עובד להמשיך בעבודתו. לפי שנקבע בסעיף 33.242 לתקשי"ר "לשכת הבריאות המחוזית רשאית לדרוש שעובד יתייצב לבדיקה בפני
ועדה רפואית מחוזית לבחינת כושרו הבריאותי כושרו הבריאותי להמשיך בעבודתו או בשירות או לשם כל בדיקה של מצבו הבריאותי או כושרו הגופני". הוראות התקש"יר אינן מקנות זכות מפורשת לערור על קביעת הוועדה הרפואית המחוזית, המחליטה על הפסקת עבודה מסיבות בריאות. מסקנותיה אינן סופיות וטעונות אישור הוועדה הרפואית המרכזית. זו רשאית לבטל את המסקנות, לשנותן או לדרוש בדיקות נוספות. החלטת הוועדה הרפואית המרכזית סופית ואין עליה זכות ערעור. "

66.
משכך, צודקת הנתבעת, כי בית הדין אינו מוסמך לשבת כערכאת ערעור על החלטת הועדה הרפואית המרכזית. לכל היותר ניתן לבחון את החלטתה בחינה מנהלית.

67.
בסוגיית מהות והיקף הביקורת השיפוטית של בית הדין על החלטות גופים מנהליים פסק בית הדין הארצי לעבודה, כי:

"כלל הוא, כי בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת,כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות...

... השאלה אשר לה צריך היה בית הדין האזורי להידרש במהלך הביקורת השיפוטית ובהכרעתו, היא זו העומדת בפני
נו כיום, בערעור: האם אכן, בנסיבות העניין, האפשרות בה בחר הדירקטוריון לפיטוריו של המנהל נמצאת להיות מופרכת, חורגת ממתחם המידתיות, או שהיא בלתי סבירה בעליל, והאם עולה ממנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי".

[ע"ע 1123/00 בית ספר תיכון עירוני כל ישראל חברים בתל אביב יפו – יצחק צויזנר, עבודה ארצי, כרך לג (21), 27, שם בסעיף 56 לפסק הדין]

68.
יפים לעניין זה דבריה של כ' הש' אביטל רימון קפלן בעניין ורד חנין:

"במיוחד כך הם פני הדברים, עת עסקינן בהחלטות בעניינים רפואיים, של גוף מקצועי דוגמת הועדה הרפואית לעררים...

הלכה פסוקה היא, כי בית הדין לא ייטול לעצמו סמכויות שהמחוקק הועיד לוועדות הרפואיות אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כאשר הטעות גלויה על פניה ותיקון הטעות אינו מצריך ידע רפואי [ראה: דב"ע נא/50-99 זוהר כץ - המל"ל, פד"ע כב 507; דב"ע לה/345-01 מועלם - המל"ל, פד"ע ז 353].
מנגד, כאשר נראה על פי החומר שבפני
בית הדין כי הוועדה הרפואית בה עסקינן, התייחסה לפגימות השונות שפקדו את המבוטח, והעריכה לפי שיקול דעתה הרפואי את מידת הנזק (אחוזי הנכות) שנגרם על ידי כל אחת מהפגימות הנ"ל ולא נראית אי התאמה בולטת או סתירה גלויה בין הממצאים הרפואיים- עובדתיים והמבחנים שהופעלו- אזי אין מקום לטענה כי ישנה שאלה של חוק המצדיקה התערבות בית הדין [ראה: דב"ע לב/40-0 יוסף דולזר - המלל, פד"ע ד' 407].
כן נקבע כי לא ישים בית הדין עצמו מומחה לרפואה, ולא יעמיד דעתו תחת דעתה של הועדה לענין ממצא עובדתי מבחינה רפואית, אפילו היו בידיו הכלים המתאימים בכדי לאפשר לו ליצור לעצמו דעה שונה מזו שאליה הגיעה הועדה...
בתוך מתחם הסבירות, ייתכנו מספר אפשרויות להערכת מצב רפואי או הערכת כושרו של אדם לעבודה, אך בית הדין לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתם הרפואי, של הגורמים המוסמכים לקבוע את כושרו הרפואי של עובד.
התערבות בית הדין אף בהליך של ערעור, רלוונטית במקרים בהם ניתן להצביע על סתירה ברורה או התעלמות של אותם גורמים רפואיים מממצאים, מסמכים או מסקנות רפואיות שהיו בפני
אותם גורמים רפואיים, או אף כאשר הנמקת הוועדות הרפואיות אינה ברורה, כך שלא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה כדי ללמוד אם לוקה החלטתה בטעות משפטית."
(עב' (חיפה) 3879/04 חנין ורד נ' מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, 18/02/2007)

69.
כאמור, בפני
הועדה עמד כתב הערר אשר הוגש באמצעות ב"כ התובעת ובו תיאור אופי סביבת העבודה שמתאים למגבלותיה.
הועדה אף שמעה את תלונותיה של התובעת שהופיעה בפני
ה, לרבות הצהרתה כי היא מסוגלת להמשיך לעבוד כאחות מוסמכת, אך לא בפסיכיאטריה.
שוכנענו מתוך החומר שבפני
נו כי הוועדה לעררים פעלה כדין, התייחסה למסמכים הרפואיים שהונחו בפני
ה, בדקה את התובעת ונימקה את החלטתה באופן שניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה.
לאור האמור, אין בידינו לקבוע, כי מסקנתה של הועדה הרפואית לעררים חורגת ממתחם הסבירות.


70.
העובדה שלתובעת נקבעה דרגת נכות יציבה בשיעור 25% על ידי המוסד לביטוח לאומי (ראה נספח כא' אשר צורף לכתב התביעה המתוקן ללא פירוט סעיפי הליקוי) אינה מעידה על כך שהחלטת הועדה לעררים שגויה שכן הועדה לא התייחסה לאחוזי הנכות שיש לתובעת, אלא, לכושר עבודתה.

71.
"עצם העובדה שמסקנתה אינה תואמת את סברת התובעת בנדון, עדיין אינה עילה, אפילו בהליך של ערעור להחזיר את ההכרעה אל הוועדה פעם נוספת, לא כל שכן בהליך של תקיפה מנהלית דוגמת זה שבפני
נו." (עניין חנין).
ויפים הדברים לענייננו.

72.
נציין, כי חוות דעתו של הרופא התעסוקתי ד"ר ברודסקי מיום 19.10.10, עליה מסתמכת התובעת, לא הוצגה בפני
ועדת העררים והיא מאוחרת לה.
מחוות הדעת עולה כי ד"ר ברודסקי חזר על החלטת הועדה לעררים אך הוסיף כי התובעת אינה יכולה לעבודה בעבודה הדורשת הרמת משאות כבדים וכיפופים ובמשמרות לילה. (נספח כב' לכתב התביעה).
מעבר לצורך נציין, כי התובעת לא הוכיחה כי העבודות שהוצעו לה כללו הרמת משאות כבדים, כיפופים או עבודה במשמרות לילה ובשל כך סירבה לקבלן.

73.
התובעת העידה כי למעשה לא ראתה בהחלטת הועדה כמחייבת אותה בנוגע למצבה הרפואי:

"לשאלתך, מדוע לא קיבלתי את העבודות שהוצעו לו, אני משיבה שאני מודעת למגבלות שלי ואני מעולם לא עשיתי שום דבר כאחות חוץ מבית חולים פסיכיאטרי. אני לא הכשלתי את הריאיון. מסרתי להם חוות דעת של רופא תעסוקתי והם סרבו לקבל אותי. אני ממשיכה לעבוד כיום בתנאים שאני יכולה לעבוד בהם.
לשאלתך, כיצד הצגתי לבית חולים הלל יפה חוות דעת מהתיק הנזיקי שסותרת את קביעת הוועדה הרפואית, אני משיבה האם אין לי חירות ללכת לרופא ולהציג את המצב שלי?
לשאלתך, אסור לי להציג החלטה שסותרת את החלטת הועדה הרפואית, אני משיבה שזה מידע שמשקף את מצבי הבריאותי. יש לי 2 ילדים בבית ואני צריכה לטפל בהם ולא להרוס את עצמי לגמרי. הבריאות הפיזית שלי והגופנית יותר חשובה לי ולכן הצגתי מידע כדי לקבל תפקיד שאני יכולה להצליח בו ולא להיכשל ולא לגרום נזק.
לשאלתך, כאשר אני מציינת מגבלות רפואית שלא צוינו ע"י הועדה הרפואית אני מכשילה את החלטת הוועדה, אני משיבה שהחלטת הועדה לא מדויקת, לא בדקו אותי ולא התייחסה למוגבלויות שלי.
לשאלתך, בראיון הוספתי מגבלות שאני חשבתי שקיימות ולא צוינו ע"י הועדה, אני משיבה שהועדה לא ציינה מגבלות בכלל מעבר מגבלה לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי.
אתה מפנה לנספח כג' לתצהיר שם ציינתי מגבלות אורתופדיות, אני משיבה שנכון. המגבלות הללו לא צוינו בכלל ע"י הועדה. לא אורתופדיות, לא נוירולוגיות ולא נפשיות ולא א.א.ג."

74.
התובעת הודתה כי עשתה דין לעצמה והציגה בפני
מראייניה מצג לפיו היא מוגבלת בעבודתה מעבר למה שקבעה הועדה הרפואית:

"לשאלתך, האם אני מודעת לכך שכעובדת מדינה אני מחויבת להחלטות הועדה הרפואית, אני משיבה שאם המערכת לא קבעה באופן אובייקטיבי ולא בדקה אז אני לקחתי אחריות כדי למנוע נזקים עתידיים לעצמי.
לשאלתך, האם הגשתי בקשה לבג"ץ כנגד החלטת הועדה או בקשה לבטל אותה, אני משיבה שלא.
לשאלתך, הועדה בעצם נתנה לי מה שרציתי, אתה מפנה לנספח כ' בתצהירי בו אני אומרת לועדה "אני יכולה להמשיך לעבוד בתור אחות מוסמכת אבל לא בפסיכיאטריה" הועדה בעצם קבעה את מה שרציתי שיקבע, אני משיבה שזה לא כל המצב המלא מה שאתה מציג פה. התיק הרפואי היה חשוף, הוא היה על השולחן. "

75.
גם הממונה על עבודת נשים במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה, הגב' רבקה מקובר, אשר דנה בבקשה למתן היתר לפיטורי התובעת חרף הריונה, קיבלה את גרסת הנתבעת באשר לסירובה של התובעת לקבל הצעות עבודה חלופיות וציינה בהיתר שנתנה ביום 15.2.11, לפיטוריה של התובעת:

"דע עקא, שהעובדת מסרבת לקבל את התפקידים המוצעים לה, נוכח טענתה לאי יכולתה לקבל את התפקידים שהוצעו לה, וזאת בניגוד למסקנות הועדה הרפואית
". (צורף כנספח כא' לכתב ההגנה).

76.
בעשותה כן, ובסרבה לקבל הצעות עבודה שהתאימו למגבלותיה על פי החלטת הועדה הרפואית המוסמכת, הכשילה התובעת במו ידיה את אפשרות שילובה בעבודה, ועל התוצאה הבלתי נמנעת של סיום עבודתה אין לה להלין אלא על עצמה.
דוחים אנו איפה את טענות התובעת כי הוצאתה לחופשה ללא תשלום עד לפיטוריה נעשתה בחוסר תום לב ומשיקולים זרים.

77.
במכתב הנתבעת לב"כ התובעת מיום 25/3/10 הודיעה הנתבעת לתובעת כי עד למציאת עבודה חלופית (ולאחר שניצלה למעשה את יתרת ימי המחלה הצבורים) באפשרותה לנצל יתרת חופשה או לשהות בחופשת מחלה ללא תשלום.

התובעת ביקשה תשלום מחצית משכורת לפי סעיף 33.213 לתקשי"ר ובקשתה נדונה ונדחתה בנימוק שאינה עומדת בקריטריונים לתשלום. התובעת כשירה היתה לעבודה ולו מקבלת היתה הצעות העבודה שהוצעו לה לא היתה נזקקת לחופשת מחלה ללא תשלם. לאור סירובה להצעות עבודה שהוצעו לה בשני בתי חולים הועדה לתנאי שירות החליטה שלא לאשר תשלום מחצית משכורת.

78.
משקבענו כי התובעת היתה זו שהכשילה שילובה בעבודה, איננו מוצאים פגם בהחלטת הועדה לתנאי שירות כי התובעת אינה זכאית למחצית משכורת לפי סימן 33.213 בתקשי"ר כפי שטענה.

79.
לנוכח האמור, ומשממילא לא זכאית היתה התובעת לתשלום שכר בתקופה שמתום מיצוי ימי המחלה הצבורים, ומשלא שבה לעבודתה, הרי
שלא ניזוקה ואין לפצותה בגין הפסד ימי חופשה שנוצלו ושולמו לה בתקופה זו.

תקינות הליך הפיטורים

80.
לטענת התובעת, פוטרה שלא כדין, ללא מתן זכות שימוע הוגן כאשר טענותיה ובקשותיה למציאת משרה חלופית אצל הנתבעים נפלו על אוזניים ערלות ותוך שההחלטה על פיטוריה נתקבלה מראש.

אין בידנו לקבל טענות התובעת אף בעניין זה.
כאמור, הנתבעת מחוייבת להחלטת הועדה הרפואית לעררים. משזו קבעה כי התובעת כשירה לעבודה כאחות אך לא במחלקות פסיכיאטריות, פעלה הנתבעת לחיפוש עבודה אחרת בהתאם. אין ביה"ח מחויב לחוות הדעת הרפואיות שצרפה התובעת מטעמה.

81.
לאחר שהניסיונות למציאת עבודה לתובעת לא צלחו מסיבות התלויות בתובעת, התובעת הוזמנה באמצעות בא כוחה לנהל מו"מ על פרישתה מרצון ואם זה לא יעלה יפה, למסור את טענותיה לעניין הפיטורים (ראה נספח כד' לכתב התביעה המתוקן).
נציבות שירות המדינה אישרה לתובעת תנאי פרישה במקרה של פרישה מרצון (הקפאת זכויות ותשלום 6 חודשי הסתגלות, או פניה לאישור פיצויים מוגדלים בשיעור 150%).
התובעת הודיעה כי היא מתנגדת לפיטוריה והפנתה לנימוקי התנגדותה כפי שמצויים בכתב התביעה המקורי שהוגש לבית הדין בתביעה זו.

קוימה התייעצות עם ועד עובדי הסיעוד ביום 14.3.11 (ראה נספח כה' לכתב התביעה המתוקן), וועד הסיעוד התנגד לפיטורין "בהעדר החלטה משפטית כל שהיא" ולא מטעמים אחרים. (הודעת הועד מיום 17.3.11 צורפה כנספח כז' לכתב התביעה המתוקן)

בהודעת הפיטורין נכתב כי הוחלט בלית ברירה לפטר את התובעת מעבודתה מסיבת אי התאמה מבחינה רפואית וזאת לאחר שנמצאו לה משרות חלופיות שכולם נדחו על ידה.

לאור האמור, לתובעת ניתנה זכות השימוע, ההחלטה ניתנה לאחר היוועצות עם הועד ותוך מתן הנמקה. לא מצאנו על כן כי נפל פגם בהליך הפיטורים.

82.
שוכנענו, כי הנתבעת לא ניסתה להתנכל לתובעת, אלא, לסייע לה לשוב לעבודה המתאימה למגבלות שנקבעו לה ע"י הועדה הרפואית המוסמכת. התובעת עצמה הכשילה את מאמצי הנתבעת למצוא לה עבודה חלופית.
אשר על כן, התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש, נדחית.

התביעה לפנסיה תקציבית

83.
התביעה מושתתת על הפסדי הפנסיה שנגרמו לתובעת עקב סיום עבודתה, בהשוואה לפנסיה שהיתה מקבלת לו היתה ממשיכה לעבוד עד גיל 67.

משקבענו כי לא נפל פגם בפיטורי התובעת, הרי שנשמט הבסיס לתביעה זו, ודינה להידחות.

התביעה לפנסיית נכות ומענק פרישה מוקדמת

84.
האם עומדת התובעת בקריטריונים לקבלת פנסיית נכות?

בס"ע (חי') 23211-07-09 פאדיה ח'ורי נ' עיריית הכרמל
(מאגר נבו 03.04.2013) נקבע:

"כאמור, סעיף 17(2) לחוק הגמלאות, עליו נסמכת התובעת, קובע את זכאותו של עובד לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות, כדלקמן:
(2)
לאחר ששירת עשר שנים, אם הגיע לגיל ששים או אם וועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבוד בשירות המדינה; כעולה מלשונו של הסעיף, האפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות, מותנית בקביעתה של ועדה רפואית שלנוכח נכותו, העובד אינו מסוגל להמשיך ולעבוד בשירות המדינה.
בהקשר לקביעת כושרו של אדם לעבודה נקבע כי:
"הקביעה האם אדם הוא 'נכה' ו"שיעור דרגת נכותו' יסודה בקביעה רפואית ועניינה בעיקר במסוגלות המבוטח לעבודה במונחי זמן. בית הדין אינו 'הפורום הראוי' לקביעות אלה. כך, בית הדין אינו בא במקום אחת הוועדות הרפואיות, ובפרט הועדה הרפואית העליונה".
[ראה: ע"ע 218/03 נתיב – קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ - מרים שינדלר, עבודה – ועוד, [פורסם בנבו] עבודה ארצי, כרך לג (19) 44 ].
זאת ועוד, גם סעיף 96(ב) לחוק הגמלאות קובע, כי נכות על פי חוק זה תקבע רק על ידי וועדה רפואית, כדלקמן:
"בכל מקום בחוק זה שמדובר בו בנכה או בנכות, לגבי אדם הפורש מהשירות, תהא ראיה מכרעת ויחידה בדבר הנכות ודרגתה – קביעתה של וועדה רפואית, לרבות הוועדה הרפואית לעררים, שנעשתה סמוך לפני הפרישה או לאחר מכן."

28.
הנה כי כן, בית הדין אינו הגורם המוסמך לקבוע את כושרו של אדם לעבודה לצורך חוק הגמלאות, אלא המדובר בקביעה של הועדה הרפואית, עליה לכל היותר מפקח בית הדין ומפעיל ביקורת שיפוטית.
אי לכך, אין בידינו להיעתר לעתירתה הראשית של התובעת לקבוע את זכאותה לקצבת פרישה מוקדמת החל מחודש 9/08, אלא לכל היותר וככל שיקבע כי התקיימו בתובעת התנאים המזכים על פי החוק, יהא מקום לשקול להיענות לעתירתה החלופית, היינו להעמידה בפני
וועדה רפואית לפי החוק, שתקבע את כושרה לעבודה ואת זכאותה לפרוש לקצבה עקב מצב בריאותה."

85.
בענייננו, קיימת קביעה של ועדה רפואית לעררים בפני
ה התייצבה התובעת לפיה, היא כשירה לעבוד כאחות.

התובעת כלל לא ביקשה לצאת לפנסיה מוקדמת או את העמדתה בפני
ועדת רפואית לקביעת כושרה לעבוד, התובעת חזרה וטענה כי ברצונה לשוב לעבודה.
לנוכח האמור, התובעת אינה עומדת כלל בתנאי החוק ליציאה לפנסיית נכות.

התובעת לא פוטרה עקב חוסר כשירות לעבודה אלא בשל סירובה לקבל הצעות שהוצעו לה לשיבוץ בעבודה בהתאם למגבלותיה ולקביעת הועדה הרפואית בעניינה.

אשר על כן, תביעתה ברכיב זה נדחית.

התביעה לפיצוי בגין הפסד דמי לידה

86.
התובעת תובעת פיצוי בגין הפגיעה בזכותה לקבלת דמי לידה בגין לידה מיום 4/5/11. לטענתה, היות ולא עבדה בתקופת הריונה עקב הוצאתה לחופשה כפויה, איבדה זכאותה לדמי לידה מהמל"ל, ותובעת תשלום דמי לידה בגובה דמי הלידה שקיבלה בשנת 2008 בעקבות לידה קודמת.

87.
התובעת לא הציגה בפני
נו תביעה שהגישה למל"ל לתשלום דמי לידה והחלטה בדבר דחיית תביעתה.

88.
זאת ועוד, על פי תחשיב הנזק שהגישה בתביעתה הנזיקית לבית משפט השלום, התובעת קיבלה דמי לידה עבור 90 יום במהלך התקופה 12/09 עד 8/10.
עוד עולה מתחשיב הנזק, כי התובעת תבעה הפסד שכר מלא לתקופה מעת פיטוריה ועד תחילת עבודתה בבי"ח לניאדו בחודש 9/11, כך, שתביעתה גם לדמי לידה לתקופה זו מהווה ממילא תביעת כפל.

89.
אשר על כן, ומכל הטעמים גם יחד, דין תביעתה לפיצוי בגין אי קבלת דמי לידה, שלא הוכח, להידחות.

סיכום

90.
תביעת התובעת על כל ראשיה נדחית.

יש להצר על כך כי התובעת סירבה להצעת בית הדין ולפיה, על פי ההצעה הראשונית לתובעת יוקפאו זכויותיה הפנסיוניות והיא תקבל 6 חודשי הסתגלות, זאת בנוסף לפיצויי הפיטורים שכבר שולמו לה.

בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות.

91.
באפשרות הצדדים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.


ניתן היום, כ"ד חשון תשע"ד, (28 אוקטובר 2013
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.








מר אלי רומאני
נציג עובדים

מיכל
פריימן
שופטת

מר אורי סיון
נציג מעבידים












סע בית דין אזורי לעבודה 24853-01/11 רינת אירנה גרוס נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם ב-ֽ 28/10/2013)