פסקי דין על נעמי ניר עם | פסקי דין על עו"ד יקותיאל בר אשר

9541/01 א     24/10/2004




א 9541/01 נעמי ניר עם נ' עו"ד יקותיאל בר אשר




1
בתי המשפט
א 009541/01
בית משפט השלום נתניה
24/10/200424/10/2004
תאריך:
בפני
השופט יחזקאל קינר

נעמי ניר עם

בעניין:
התובעת
זילברשלג דני

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
עו"ד יקותיאל בר אשר
הנתבע
אלסטר נעמי

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק דין
רקע עובדתי

1. ביום 2.10.75 רכשה התובעת ממר שנפלד אברהם מבנה טרומי בשטח 24 מ"ר בקרית טבעון. בחוזה הרכישה צויין במפורש כי נמכרת הבעלות והחזקה במבנה בלבד וכי המוכר אינו אחראי למצב החוקי של המבנה לרבות מבחינת בעלות על הקרקע.

2. התובעת הקימה על הקרקע שייעודה היה "שטח ציבורי פתוח" מבנים נוספים בצמוד למבנה הטרומי בשטח של כ-100 מ"ר, וניהלה במקום בית קפה ומסגריה עד שנת 1991, עת עזבה את המקום עקב קשיים כספיים ועברה להתגורר בישוב אחר.

3. בשנת 1993 הגיש מינהל מקרקעי ישראל תביעה לבית משפט השלום בחיפה לסילוק ידה של התובעת מהקרקע וכן לדמי שימוש ראויים (ת.א. 16943/93). בשנת 1995 הגישה התובעת תביעה לבית משפט השלום בחיפה נגד המועצה המקומית קרית טבעון (להלן: "המועצה") ובה תבעה ממנה סך של 656,000 ₪ בטענה כי רכשה את המבנה והשקיעה בו את מיטב כספה על סמך הבטחות ומצגים של המועצה כי זכויותיה במקום יוסדרו עם השנים, אך אלו לא קויימו והמועצה אף מסרבת להוציא רשיון עסק למקום. בתביעתה נגד המועצה דרשה התובעת שווי המבנה והקרקע, אובדן הכנסה ולחלופין דמי שכירות (ת.א. 17857/95).
הדיון בשתי התביעות הנ"ל אוחד.
4. הנתבע, עורך דין במקצועו, ייצג את התובעת בתביעת המינהל נגדה ובתביעתה נגד המועצה.

5. ביום 20.8.98 ניתן

פסק דין
המקבל את תביעת המינהל נגד התובעת ודוחה את תביעת התובעת נגד המועצה.

6. התובעת הגישה באמצעות הנתבע ערעור על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 4613/98) אך הערעור נדחה ב

פסק דין
מיום 25.10.99.

7. לאחר מכן הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 8663/99) באמצעות בא כחה הנוכחי. בקשת רשות הערעור נגד המועצה נדחתה ואילו בקשת רשות הערעור נגד המינהל נמחקה לאחר שהמינהל הסכים לוותר על חיובה הכספי של התובעת.

התביעה

8. בתביעתה הנוכחית מייחסת התובעת לנתבע רשלנות מקצועית חמורה שגרמה לאבדן רכושה. פרטי הרשלנות שיוחסו לנתבע בכתב התביעה (פרט לטענות כלליות כגון: "התרשלות בניהול ההליכים") כללו:

א. ניסוח כתבי בי דין באופן רשלני ולקוי כך שלא שיקפו את טענותיה של התובעת כלפי המינהל והמועצה;
ב. אי מימוש זכויות התובעת בהליכים מקדמיים ובמיוחד בהליך גילוי מסמכים מקיף.
ג. לא טרח לעגן זכויות התובעת בראיות חיצוניות.
ד. אי הופעתו של הנתבע לדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 18.5.99 לשמיעת הערעור, בלא להודיע על כך ובלא לדאוג להתייצבות עו"ד אחר תחתיו. מעשה זה גרם לה לנזק בלתי הפיך ומנע אפשרות השגת פשרה.

9. סכום התביעה נגד הנתבע הוא 685,000 ₪ על פי הרכיבים הבאים:

א. הוצאות משפטיות - 25,000 ₪
ב. החזר שכר טרחה - 10,000 ₪
ג. עגמת נפש - 100,000 ₪
ד. פגיעה בשם טוב - 100,000 ₪
ה. הפסד הכנסה בעבר ובעתיד - 50,000 ₪
ו. החזר השקעות במבנה - 400,000 ₪

10. הנתבע הכחיש את טענות התובעת להתרשלותו, כאשר לגבי הדיון בערעור טען כי נעדר ממנו עקב מחלה וכי העביר על כך הודעה לבית המשפט וכי לאחר מכן נקבעו סיכומים בכתב בתיק הערעור.
הנתבע טען כי התובעת היתה זו שסירבה לכל הצעות הפשרה שהוצעו.
הנתבע הוסיף וטען כי לתובעת לא נגרם כל נזק וכי לא הוכיחה כל נזק.

11. מטעם התובעת העידו היא עצמה ועו"ד עודד רומנו שייצג את המועצה בהליכים שהתנהלו בין התובעת לבין המועצה.

מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו ועו"ד אהוד כהן שייצג את המינהל בהליכים שניהל נגד התובעת בבית משפט השלום בחיפה.

דיון

א. אחריות

כללי

12. הגישה הקיימת היום במשפטנו היא כי "עורך דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בעניני לקוחו ביעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא". עם זאת "לא כל כשלון של עורך דין יתפס כהפרת החובה....מכירים עדיין בכך שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול הדעת. טעות כזו, אין בה כדי לחייב עו"ד ברשלנות" (ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ו-18 אח', פ"ד מד(4) 446, 464-465. וכן: "לא כל טעות בשיקול דעת מקימה בסיס לחבות של עורך הדין כלפי לקוחו" (דנ"א 5306/01 ש. ובר, עו"ד נ' שמעון שטרית, תק-על 2001(3), 196, 197.

לאמור לעיל יש להוסיף כי: "....מבחנה של רשלנות מקצועית איננו יכול להיות על פי התוצאה. צריך לזכור שהחלטה "נכונה" (של עורך הדין - י.ק.) אינה מבטיחה את התוצאה, המותנית במספר רב של גורמים, שעל חלקם הגדול אין לעורך דין שליטה" (ע"א (חיפה) 4507/99 עו"ד ר. פושנר נ' חיה הדר, תק-מח 2000(3), 25800, 25804).

13. השאלה מהו קו הגבול המפריד בין טעות בשיקול דעתו של עורך דין לבין התרשלותו, היא לעתים מוקשית, אך בעניינה של תביעה זו לא מצאתי כל צורך לעסוק בה, שכן לא מצאתי בהתנהגותו ובפעולותיו של הנתבע כל עילה לייחס לו טעות בשיקול הדעת, לא כל שכן רשלנות. אבהיר דעתי זו בסעיפים הבאים.

14. את המיוחס לנתבע פירטה התובעת בכתב תביעתה, והדברים נסקרו לעיל. לעומת זאת, במהלך חקירתו של הנתבע הוסיף ב"כ התובעת נושאים מנושאים שונים שלדעתו משקפים התנהגות רשלנית של הנתבע, וזאת חרף התנגדותה של ב"כ הנתבע להרחבת חזית. בסיכומיו מוסיף וטוען ב"כ התובעת טענות למכביר נגד הנתבע וחוזר על אותן טענות, לא פעם ולא פעמיים, כשאיננו עושה אבחנה בין טענות שלגיטימי להעלותן לאור החזית שנקבעה על פי כתבי הטענות, לבין כאלה שחורגות מחזית זו.

בהחלטת בינים מיום 30.9.03 במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע קבעתי כי: "לא אתיר במסגרת הדיון המתנהל בפני
הרחבת חזית לגבי טענות רשלנות כשהפרטים העובדתיים לגביהן לא הועלו במסגרת כתבי הטענות" (עמ' 44).

החלטה זו שרירה וקיימת ואין לי כל כוונה לעסוק בטענות אלה של התובעת המרחיבות את חזית הטענות, מה עוד שגם בטענות נוספות אלה אין כל ממש. אתייחס לטענות עיקריות ורלבנטיות בלבד של התובעת, ואם אתייחס לטענה זו או אחרת של התובעת שיש בה משום הרחבת חזית, אין בכך כדי ל"הכשיר" הרחבת חזית זו.

השתהות בהגשת התביעה נגד המועצה

15. תביעת התובעת נגד המועצה הוגשה כשנתיים לאחר שהוגשה נגדה תביעת המינהל. התובעת טענה כי יש לראות בכך התרשלות של הנתבע, אף כי לא הסבירה מדוע התרשלות זו גרמה לה לנזק כאשר שתי התביעות אוחדו בסופו של דבר ונשמעו יחדיו.

לבד מכך, הנתבע סיפק הסבר סביר ביותר לגבי הזמן שחלף, בכך שחיוני היה להגיש את כתב ההגנה נגד תביעת המינהל במהירות ולכן הוגש הוא סמוך לאחר קבלת כתב התביעה. לעומת זאת, על מנת לגבש את כתב התביעה נגד המועצה היה צורך לאסוף ראיות וכן היה על התובעת לגייס כספים, שכן היה עליה לשלם עבור הטיפול בתביעה זו והיא היתה חסרת אמצעים (עמ' 44). זוהי גרסה הגיונית וסבירה, שלא ניצבה מולה כל גרסה סותרת.
טענת התובעת כאילו הנתבע הודה כי קיבל ממנה שיקים דחויים בסכומים קטנים של 200 ₪ או 400 ₪, שיש בהם שלא כובדו (עמ' 46), ולכן אין זה נכון שהיה עליה לגייס כספים, איננה רצינית, ואין בה כדי לגרוע ולו כהוא זה מגרסת הנתבע.

בהערת אגב אציין כי טענת התובעת כאילו היתה רשלנות בהגשת התביעה נגד המועצה, שעה שלדברי הנתבע סיכוייה לא היו גבוהים, אף היא אין בה ממש. הנתבע הסביר כי היה רצון וצורך לכנס את כל הגורמים המעורבים יחדיו, דהיינו התובעת, המינהל והמועצה, על מנת לנסות ולהגיע לפשרה, ולכן היה צורך בהגשת התביעה. אכן, נעשו נסיונות רבים להגיע לפשרה, כשגם בית משפט השלום בחיפה נרתם לכך, והעובדה כי בסופו של דבר נסיונות אלה לא צלחו (בחלקם בעטיה של התובעת), איננה מלמדת על התרשלות כלשהי של הנתבע בהגשת התביעה נגד המועצה. יצויין גם כי הנתבע סמך גם על ראיות ועדויות נוספות (כגון זו של מר בן דרור מהמועצה) להן תדאג התובעת, אך אלה לא הובאו על ידה בסופו של דבר.
אי זימון עדים מרכזיים לעדות בהליך בבית משפט השלום בחיפה

16. טענת התובעת היא כי היה על הנתבע להזמין לעדות בבית משפט השלום בחיפה את ראש המועצה לשעבר, מר בן דרור, שמכתבו צורף לכתב התביעה שהגישה התובעת נגד המועצה. אי הזמנת העד היוותה לדעת התובעת רשלנות של הנתבע.

טענה זו לא נזכרה בכתב התביעה, ואף לא בתצהיר עדותה הראשית של התובעת (!) ולכן מדובר בטענה המהווה הרחבת חזית ברורה. עם זאת, אתייחס אליה בכל זאת בקצרה.

ראשית, מאחר והיה ברור כי נושא הזמנת העד נשקל ואין מדובר בשכחה, הרי בכל מקרה אין כאן התרשלות של הנתבע והתוצאה הטובה ביותר אליה יכולה היתה התובעת להגיע היא כי מדובר בטעות בשיקול דעת הנתבע, שאיננה מגיעה להתרשלות.

שנית, גם בחינת הטענה לגופה מגלה כי אין בה ממש. הנתבע הסביר בחקירתו (עמ' 47 לפרוטוקול) כי התובעת שינתה גרסאות לגבי זהות נותן ההבטחות מטעם המועצה. בנוסף, אמרה לו התובעת, כאשר הסביר לה כי במסמכים שהגישה אין די לבסס את תביעתה, כי תדבר עם מר בן דרור על מנת שיגיע להעיד, אך לאחר מכן כשאמר לה הנתבע לקראת הדיון כי נוכחות מר בן דרור חיונית, אמרה לו התובעת באופן חד משמעי לא לזמן אותו כי הוא פוליטיקאי שהיא מכירה אותו וכי יעיד נגדה. התובעת לא הציבה כאמור גרסה סותרת ואני נותן אמון בדברי הנתבע. אין לי גם ספק כי אילו היה מזמין הנתבע את מר בן דרור לעדות חרף התנגדות התובעת, והלה היה מעיד אכן נגדה, היתה התובעת טוענת להתרשלות הנתבע עקב הזמנת מר בן דרור לעדות בניגוד לעמדתה.
יש להוסיף כי עדותו של הנתבע מתחזקת מעדות התובעת בבית משפט השלום בחיפה שם העידה: "אני לא רוצה להטריד את בן דרור" (עמ' 8 לנ/4), זאת לאחר שהעידה קודם לכן כי את ההסכמים עשתה עם בן דרור.

אי בדיקת הנתבע את התב"ע שחלה על המקרקע

17. כשנשאל הנתבע האם בדק את התב"ע החלה על המקרקעין נשוא התביעה בבית משפט השלום בחיפה השיב:

"אני ידעתי מה היעוד של המקרקעין, ביקרתי במועצה המקומית קרית טבעון, ראיתי את התיק הספציפי של הנכס. את התב"ע עצמה את ההוראות שלה דבר מורכב לא בדקתי לעומק. ידעתי שההגדרה של האזור הזה היא שצ"פ". עמ' 65 ש' 25-28).

על עדות זו קפץ ב"כ התובעת כמוצא שלל רב, ובסיכומיו הפליג בטענותיו על התרשלות חמורה, שכן לטענתו בשנת 1995 בוצעה הפקעה על ידי המועצה של השטח הרלבנטי, ועוד קודם לכן הפכו שטחים שונים בתחום המועצה שייעודם היה שצ"פ (שטח ציבורי פתוח) לשטחים המיועדים למגורים. ב"כ התובעת אף צירף לסיכומיו מסמכים בנושא זה.

18. אף כאן, מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן התובעת לא טענה בענין זה דבר וחצי דבר, לא בכתב התביעה ואף לא בתצהירה, ונושא בדיקת התב"ע עלה לראשונה בחקירת הנתבע, ואילו נושא ההפקעה והפיכת שטח שצ"פ לשטח למגורים הועלה לראשונה רק בסיכומי התובעת.

כבר מטעם זה יש לדחות טענה זו מכל וכל.

יתרה מזו, צירופם לסיכומים של מכתבים שנכתבו על ידי מהנדס המועצה למשרד המשפטים לגבי פרסום ברשומות (ולא את הפרסום ברשומות עצמו) ללא נטילת רשות הינו פסול ואסור, ולא ניתן להסתמך על מסמכים אלה, כאשר גם אם ניתן היה להסתמך עליהם, אין הם מוכיחים רשלנות כלשהי בהעדר טיעון עובדתי בעניין הרשלנות המיוחסת לנתבע בכתבי הטענות.

19. זאת ועוד, גם לגופם אין המסמכים שצורפו לסיכומים יכולים לסייע לתובעת בהוכחת טענתה בדבר התרשלות הנתבע.

נספח "יב" שעניינו שינוי תכנית איננו כולל את השינויים בתכנית, ויותר מכך, איננו מתייחס כלל לחלקה עליה ניטשה המחלוקת בין התובעת לבין המינהל והמועצה (חלקה 391 בגוש 10607).
נספח "יא" שעניינו ההפקעה האמורה לעיל מתייחס (בין היתר) להפקעה של חלק מחלקה 391 בגוש 10607, ומי לידנו יתקע כי מדובר באותו חלק הכולל את הקרקע נשוא התביעות בבית משפט השלום בחיפה?

20. זאת ועוד, כאשר עיקר המחלוקת בבית משפט השלום בחיפה סבבה סביב השאלה האם יש לתובעת זכויות כלשהן בקרקע מחד, והאם ניתנו לה הבטחות מחייבות על ידי המועצה מאידך, נראה לי כי בדיקת הנתבע את תיק הבנין וידיעתו כי מדובר בשטח ציבורי פתוח, די בהן לצורך ניהול התביעה. התובעת לא הראתה באופן כלשהו כי תשובתו השלילית של בית המשפט השלום בחיפה על שתי השאלות הנ"ל היתה משתנה עקב בדיקת התב"ע, שאגב, לא הוצגה כלל על ידי התובעת (!).

אי התייצבות הנתבע לדיון בערעור התובעת בבית המשפט המחוזי בחיפה

21. זוהי למעשה עילתה המרכזית של התביעה נגד הנתבע והנושא המרכזי אליו התייחסה התובעת במודגש בכתבי טענותיה ובתצהירה, כמו גם בתצהיר הנוסף שהוגש מטעמה (עו"ד רומנו).

22. טענתה של התובעת היא כי הנתבע לא התייצב לדיון שנקבע בערעורה בבית המשפט המחוזי בחיפה, כי לא הודיע על כך, כי עקב כך לא היתה מיוצגת בדיון וכמו כן נמנעה אפשרות קיום דיון בעל-פה, שהיה בעל סיכויים טובים הרבה יותר מטיעונים בכתב לשכנע את שופטי ערכאת הערעור בצדקת טענותיה, וכן יכול היה להביא לאפשרות של השגת פשרה.

23. השאלה הראשונה אותה יש לבדוק, האם היתה רשלנות באי הופעתו של הנתבע לדיון בערעור שאמור היה להתקיים ב-18.5.99.

הנתבע טען כי בלילה שקדם למועד הדיון בערעור חלה ולא יכול היה להתייצב לדיון. בבוקר הדיון שיגר לבית המשפט בפקסימיליה הודעה בה הודיע כי חש ברע (הרעלת קיבה מלווה בסחרחורת) וביקש לדחות את הדיון, אך ככל הנראה הבקשה לא הגיעה לידי ההרכב שדן בערעור. הנתבע ניסה להשיג את התובעת אך לא הצליח בכך, גם לא את לשכת ההרכב שדן בערעור.

לפי פרוטוקול הדיון הודיע עו"ד רומנו, שייצג את המועצה כי "בשיחה טלפונית שקיימת עם משרדו של עו"ד בר אשר אמרו לי שהוא לא מרגיש טוב והוא הודיע לביהמ"ש שהוא לא מגיע ולא יגיע".

בית המשפט, בהחלטתו בתום הדיון, ביקש מבאי כח המשיבים שם להסביר למערערת (התובעת כאן) את הצעתם כי הערעור יידחה ללא צו להוצאות. כן מציין בית המשפט כי המערערת ביקשה שהות להיוועץ עם בא כחה, ואיפשר לה למסור הודעה מתאימה תוך 7 ימים, כאשר אם ההצעה תידחה, ישמשו עיקרי הטיעון של הצדדים כטיעוניהם בערעור ופסק הדין יישלח אל הצדדים בדואר.

לאחר שביקר ביום 18.5.99 אצל הרופא וקיבל אישור מחלה לשלושה ימים, שלח הנתבע ביום 19.5.99 עותק הבקשה אליו צירף את האישור הרפואי (נ/7).

כמו כן, ומשהובהר לנתבע בשיחה טלפונית עם התובעת לאחר הדיון את אשר התרחש בדיון, כאשר התובעת ציינה כי בית המשפט הגיע עם דעה מגובשת והבהיר כי אין לה סיכויים, הגיש הוא, בעצה אחת עם התובעת בקשה לקביעת דיון בערעור ולחלופין לאפשר הגשת סיכומים בכתב (נ/8). בקשה זו הוגשה לבית המשפט ביום 24.5.99 ואליה צורפו העתק הבקשה שנשלחה ביום 18.5.99, עם אישור פקסימיליה המצביע על משלוח הבקשה ביום 18.5.99 בשעה 5:03 והאישור הרפואי. בבקשה ציין הנתבע כי הוא מבקש מבית המשפט לאפשר לו לשכנע את בית המשפט בטיעונים בעל-פה נוכח העובדה כי הערעור נסב על רכושה היחיד של המערערת שנותר לה לעת זקנתה.

בית המשפט החליט על הגשת סיכומים בכתב, ולאחר שהוגשו הסיכומים, דחה ביום 25.10.99 את הערעור לגופו ב

פסק דין
מנומק.

24. דומני כי לא יכול להיות ספק בכך כי התרחשות הדברים כפי שתוארה לעיל איננה מצביעה על התרשלות כלשהי של הנתבע, רחוק מכך. הנתבע שנבצר ממנו עקב מצבו הבריאותי בלילה שלפני שמיעת הערעור להתייצב לדיון בערעור, עשה את אשר לאל ידו, שלח הודעה בפקסימיליה לבית המשפט, ניסה להשיג את התובעת, ואת בית המשפט. לאחר מכן קיבל אישור רפואי, העביר אותו לבית המשפט ופנה אל בית המשפט בבקשה לקיים דיון בעל-פה ולחלופין לקבוע מכי יוגשו סיכומים בכתב, וזאת מאחר וברור היה מפרוטוקול הדיון, כי לא די להותיר את ההכרעה בערעור על פי עיקרי הטיעון בלבד, שעל פיהם גיבש בית המשפט עמדה שלילית לגבי קבלת הערעור.

הנתבע פעל, אפוא, באופן סביר ואינני מוצא פגם בהתנהגותו.

25. התובעת ניסתה לחלוק על התיאור העובדתי שנמסר לעיל, אולם לא מצאתי בהשגותיה עליו ממש.

באשר לאישור הפקסימיליה ולעובדה כי חל שיבוש במספר הפקס המצויין על גבי האישור כמספר ממנו נשלחה ההודעה (2 הספרות האחרונות התחלפו ביניהן - ר' עמ' 57 ש' 9-10), אינני מוצא כי יש בכך כדי לרמז על פגם או על אי אותנטיות המסמך, הן מאחר ותקלה מעין זו יכולה להתרחש כאשר מכניסים לזכרון המכשיר את נתוני המספר הנ"ל, הן מאחר ובאישור נרשם מספר הפקס של בית המשפט המחוזי בחיפה כמספר הפקס אליו נשלחה ההודעה, ובמיוחד מאחר כי עותק אישור זה צורף לבקשה שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 24.5.99, כאשר ניתן ללמוד על כך מחותמת בית המשפט המאשרת כי ההעתק מתאים למקור (ר' נ/8).
אוסיף עוד כי הנתבע ציין כי בגילוי המסמכים של התובעת ובחומר שנמסר לעיונו לא נמצא אישור הפקסימיליה הנ"ל (וזאת לאחר שהעביר לתובעת את כל התיקים לצורך הגשת בקשת רשות ערעור בעליון), וכי הוא נאלץ להגיע לבית המשפט המחוזי בחיפה ולצלם מתוך התיק את הבקשה מיום 24.5.99, אליה צורף אישור הפקס. אינני פוסל כלל את האפשרות כי אישור זה אכן מצוי או היה מצוי בידי התובעת, ולענין זה ר' גם החלטתי מיום 30.4.03 בבש"א 1242/03 והחלטתי מיום 1.6.03 (עמ' 5-6) בנושא גילוי מסמכים לקוי על ידי התובעת.

באשר לאי יצירת הקשר עם התובעת, העיד הנתבע כי היה ברשותו טלפון של התובעת בקרוון בו היא מתגוררת, אך לא הצליח להשיגה. התובעת העידה כי יצאה מוקדם לחיפה, והציעה כי על הנתבע היה להתקשר לעבודה (לא ברור לאיזו עבודה) ולברר מהו מספר מכשיר המירס שברשות התובעת (עמ' 29 ש' 22-23 לפרוטוקול). לא היה, אפוא, בידי הנתבע ליצור קשר עם התובעת לפני הדיון, מה גם שלא נראה סביר כי הודעה מעין זו היתה משנה את מהלך הדיון בערעור, כשההרכב היה מודע, מדברי עו"ד רומנו, כי לנתבע בעיה רפואית המונעת ממנו להגיע לדיון.

לגבי אי מתן הודעה לבאי כח המשיבים בערעור העיד הנתבע כי התקשר למשרדיהם בערך ב-8:00 (הערעור היה קבוע ל-8:30) אך לא היה מענה וכי לא היו ברשותו מספרי טלפון סלולרי של עורכי הדין הנ"ל (עמ' 67 ש' 17-29). למותר לציין כי אין בכך כדי להצביע על כל התרשלות של הנתבע.

26. לסיכום נושא זה, היעדרות הנתבע מהדיון בערעור, והתנהלותו במסגרת הערעור לא היו נגועות, אפוא, ברשלנות.

27. גם אם הייתי קובע כי הנתבע התרשל באופן כלשהו בענין אחרון זה, לא הייתי מוצא כי נגרם לתובעת נזק עקב כך. בסופו של דבר, הרי קרא בית המשפט המחוזי את טענותיה המפורטות בסיכומים בכתב שהוגשו על ידה, ולאחר ששקל את האמור בהם דחה את הערעור.

אמת, יש ושמיעה בעל-פה של הטיעונים בערעור עדיפה מבחינת המתדיין על פני סיכומים בכתב, כאשר ניתן להציג את הטיעונים באופן בלתי אמצעי, ולעתים מתפתח גם דיון בנושא פשרה בערעור (מנגד, לעתים, דווקא סיכומים בכתב עדיפים באפשרם למתדיין להציג את טיעוניו בהרחבה מעבר לכתוב בעיקרי הטיעון). יתכן ואכן היה זה גם המצב בעניינה של המערערת, אך אין כל סיבה להניח כי אילו היה מתקיים דיון בעל-פה היו מועלות אפשרויות פשרה. גם אם כך היה הדבר, אין כל בטחון ואף לא כל סבירות להניח כי פשרה כלשהי היתה מושגת. על התובעת להראות כי אלמלא ההתרשלות (אם היתה מוכחת), קיימת סבירות על פי מאזן ההסתברויות כי התוצאה היתה משתנה, אך היא לא עמדה בנטל זה.

פסק הדין בערעור שניתן על ידי בית המשפט המחוזי דחה את .הערעור לגופו של עניין, לאחר שהנתבע פרש בפני
ו את הטיעונים לא רק במסגרת עיקרי טיעון אלא גם במסגרת סיכומים בכתב, ואין מקום לקבוע, אפוא, כי נגרם נזק כלשהו לתובעת עקב אי התייצבות הנתבע לדיון בערעור.

ב. נזקים

28. בפרק הקודם עסקתי לא רק בשאלת האחריות אלא גם בנושא הקשר הסיבתי בין ההתרשלות המיוחסת לנתבע, אילו היתה מוכחת, לבין הנזקים הנטענים על ידי התובעת וקבעתי כי קשר סיבתי כזה איננו מתקיים.

29. להלן אעסוק עוד בקצרה בשאלה ההיפותטית, האם הוכיחה התובעת את נזקיה, שאלה שהיתה לה רלבנטיות אילו הייתי קובע כי הנתבע התרשל וכי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזקים הנטענים. אתייחס להלן לרכיבי הנזק הנטענים על ידי התובעת.

30. לגבי הרכיבים של החזר שכ"ט ששולם לנתבע והחזר הוצאות משפטיות שהוצאו על ידי התובעת לא הוצג כל תיעוד בקשר לכך ואין לקבל ראש נזק זה.

31. לגבי עגמת נפש, יתכן והיה מקום לפסוק סכום כלשהו במסגרת ראש נזק כללי זה שאיננו טעון ראיה והוכחה מדוייקת, אך בעניין זה יש לזכור כי התובעת עזבה מרצונה את הנכס נשוא התביעות בבית משפט השלום בחיפה, בשל מצבה הכלכלי, ולא פונתה משם. יש לציין גם את חוזה הרכישה עליו חתמה ואשר לא הקנה לה זכויות בקרקע. לפיכך הפיצוי ברכיב זה איננו גבוה בכל מקרה והיה מסתכם, אילו היה צרך להידרש לכך, בסכום שאני מעריכו כסכום בן ארבע ספרות בלבד.

32. לגבי רכיב נזק של פגיעה בשם טוב, לא ברור למה הכוונה ולא הוכח דבר על ידי התובעת בנושא רכיב נזק זה.

33. לגבי רכיב נזק של הפסד הכנסה בעבר ובעתיד, אף כאן לא הוכח דבר על ידי התובעת. הטענה כאילו קיים מעשה בית דין בענין זה בשל העובדה כי הנתבע השאיר לשיקול דעת בית המשפט את ההחלטה בבקשת התובעת לפטור מאגרה איננה ראויה כלל להישמע. תחת לזקוף לזכותו של הנתבע את עמדתו זו העומדת בניגוד לעמדת רוב הנתבעים המתנגדים לבקשות לפטור מאגרה, מנסה התובעת לנצל עמדה זו לטובתה. אין לכך כל בסיס, שכן השארת ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט איננה מקימה כל מעשה בית דין בין התובעת לבין הנתבע בנושא המצב הכלכלי של התובעת, מה גם שבדרך כלל בעל הדין הנכון והדרוש בבקשה מעין זו המתייחסת לאגרה היא פרקליטות המדינה ולא הצד שכנגד, אף כי גם עמדתו של האחרון נשמעת.

זאת ועוד, מצב כלכלי קשה, גם אם הוכח ונקבע כי כך הדבר, איננו מהווה עדיין ראיה להוכחת הפסדי הכנסה. הפסדים מעין אלה יש להוכיח באופן המקובל והרגיל בו מוכיחים הפסדי הכנסה, והדבר לא נעשה במקרה זה על ידי התובעת.

באשר לחוות דעת השמאי יצחקי, ראה להלן בסעיף הבא דן בהחזר השקעות במבנה.

34. לגבי החזר השקעות במבנה בסך 400,000 ₪, התובעת ביקשה להסתמך לגבי רכיב נזק זה על חוות דעת שמאי המקרקעין, מר גלעד יצחקי, שהוגשה במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט השלום בחיפה. בחוות דעת זו מיום 7.6.94 (להלן: :חוות הדעת") נקבע שווי המבנים הקיימים בנכס נשוא התובענות בבית המשפט בחיפה (סך הכל 35,000$), ועל יסוד קביעה זו ובהתחשב בה, ולאחר ניכוי סך של 5,000$ בגין מבנה טרומי שהיה קיים במקום עוד בעת חתימת חוזה הרכישה, העריך השמאי את שווי השקעות התובעת ב-30,000$ (90,000 ₪ דאז). אבהיר כי אינני מתייחס לרכיבים אחרים בחוות הדעת כגון שווי זכויות חכירה בנכס או גובה דמי שכירות שניתן היה לקבל בגינו, מאחר ולא הוכח כי לתובעת היתה זכות חכירה בנכס או זכות להשכיר את הנכס, ולהיפך, נקבע בפסקי הדין בעניינה כי לא היתה לה זכות כזו. באשר לשווי זכות החכירה, לא נטען גם בכתב התביעה כי התובעת זכאית לפיצוי לגבי אותה זכות חכירה.

35. דא עקא, חוות דעתו של השמאי יצחקי לא הוגשה כראיה עצמאית בתיק הנוכחי, אלא צורפה כנספח לתצהירו של עו"ד רומנו. העד אישר כי לא ראה כלל את חוות הדעת כשכתב את התצהיר (עמ' 11 ש' 21). בהחלטותי בדיון מיום 1.6.03 קבעתי כי אין להוציא את חוות הדעת מהתצהיר (עמ' 12), אך שאין מדובר בראיה עצמאית וכי נושא חוות הדעת בוודאי יעלה בחקירתו הנגדית של הנתבע (עמ' 37). לאחר דחיית הדיון לצורך חקירת הנתבע חזר בו ב"כ התובעת מאמירתו "אלה עדי" וביקש להזמין את השמאי יצחקי לעדות. הבהרתי בהחלטה מיום 4.9.03 כי לא נתבקשתי ולא התרתי להגיש את חוות הדעת כראיה עצמאית, וכי היא קיימת כחלק מהמסמכים שהוגשו במסגרת ההתדיינות בבית משפט השלום בחיפה, ודחיתי את הבקשה לזמן את השמאי יצחקי לעדות, שכן המועד להגשת חוות דעת כחוות דעת בתיק הנוכחי הסתיים לפני זמן רב (עמ' 39-40).

36. מהטעמים שנזכרו לעיל, חוות דעת קיימת אמנם בתיק הנוכחי, אך לא כראיה עצמאית. אם רצתה התובעת להגיש חוות דעת כדין בתיק זה, שתשתמש כראיה עצמאית, היה עליה להגישה במועד הקבוע לכך כראיה עצמאית ולא כנספח לתצהיר אחד העדים, וכן לזמן את השמאי לדיון.

37. השאלה היא אם צודקת התובעת בטענתה כי העובדה שחוות הדעת הוגשה על ידי התובעת בבית משפט השלום בחיפה באמצעות בא כחה שם, הנתבע כאן, מחייבת אותו לצורך הדיון בתיק הנוכחי, וכי היא מהווה מעשה בית דין.

אינני מקבל את טענת התובעת כי חוות הדעת היתה מוסכמת. מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום בחיפה עולה כי המועצה לא הסכימה לאמור בחוות הדעת (נ/2). כמו כן השמאי יצחקי נחקר על חוות הדעת בבית משפט השלום בחיפה (ר' נ/3), ואם היתה מוסכמת, לא היה צורך בחקירתו.

זאת ועוד, הנתבע לא היה צד להתדיינות בבית משפט השלום בחיפה. אמנם, חוות הדעת הוגשה שם על ידו בשם התובעת, אך משתובעת אותו התובעת בתיק הנוכחי בטענת התרשלות, אין ייצוגו את התובעת שם מהווה הסכמה לתוכן חוות הדעת בדיון הנוכחי, ועל התובעת להוכיח זאת כנדרש, וזאת לא עשתה. אין מדובר גם כמובן במעשה בית דין הקיים כלפיו (ר' ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 19; י' קדמי, על הראיות (מהדורת תשס"ד) חלק שלישי, עמ' 1410.

לא היתה גם כל קביעה בפסק הדין של בית משפט השלום בחיפה המאשרת את קביעת השמאי יצחקי לגבי שווי השקעות התובעת בנכס.

יש להוסיף עוד כי חוות הדעת היא חוות דעת שמאית והיא מבוססת על הנחות עובדתיות שונות שלא הוכחו במסגרת התביעה הנוכחית.

38. אשר על כן, גם אם היתה מוכיחה התובעת רשלנות של הנתבע וקשר סיבתי בין רשלנות לבין נזקים שנגרמו לה, לא היה מקום לפסוק לה פיצוי בגין רכיבי הנזק הנטענים על ידה, למעט סכום נמוך יחסית בגין רכיב עוגמת הנפש.

סיכום

39. התובעת הפסידה בתביעות שנוהלו בבית משפט השלום בחיפה, כשמצבה שם לא היה מראש מן המשובחים, שכן חוזה הרכישה שלה התייחס רק למבנה והוציא במפורש את הקרקע. שתי הערכאות, בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי אמרו את שלהן בענין זה, ויש להצטער על כך כי התובעת מנסה לתלות בנתבע את האשמה בהפסד, כשנראה כי מצבה המשפטי חייב זאת.

40. הגעתי למסקנה כי הנתבע עשה מלאכתו נאמנה, כי לא היתה כל התרשלות מצידו, כי אין גם קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת נגדו לבין הנזקים להם טוענת התובעת, וכי לא היה כל מקום להגיש תביעה זו נגדו.

41. לפיכך אני דוחה את התביעה.

42. נוכח העדר כל יסוד לתביעה זו וסכומה הגבוה המשקף, בין היתר, סיכון רב לנתבע, וגם נוכח החלטתי בבש"א 1242/03 בה קבעתי כי אתייחס לשאלת הוצאות הבקשה בפסק הדין, היה מקום להשית על התובעת הוצאות משפט בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים.

לפנים משורת הדין, נוכח מצבה הכלכלי הבלתי שפיר של התובעת המתבטא, בין היתר, בפטור מאגרת משפט שקיבלה בתביעה הנוכחית, החלטתי להתחשב בכך ולהפחית סכום ניכר מסכום ההוצאות הראויות.

לפיכך אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט הכוללות את השכר שנפסק לעו"ד כהן שהעיד מטעם הנתבע בסך 1,000₪ ובתוספת מע"מ, ובנוסף להן שכ"ט עו"ד בסך 7,500₪ ובתוספת מע"מ.
ניתן היום ט' בחשון, תשס"ה (24 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.
יחזקאל קינר
, שופט








א בית משפט שלום 9541/01 נעמי ניר עם נ' עו"ד יקותיאל בר אשר (פורסם ב-ֽ 24/10/2004)