פסקי דין על מחמוד רשיד ג'וואמיס | פסקי דין על סבחה דיאב ג'וואמיס | פסקי דין על נואל מחמד רשיד ג'וואמיס | פסקי דין על רנדה מוחמד רשיד ג'וואמיס | פסקי דין על סאמי מחמד רשיד ג'וואמיס | פסקי דין על עאיד מחמד רשיד ג'וואמיס | פסקי דין על שר הפנים | פסקי דין על משרד הפנים - הלשכה מנהל האוכלוסין |

7164/02 בג"צ     25/10/2004




בג"צ 7164/02 מחמוד רשיד ג'וואמיס,סבחה דיאב ג'וואמיס,נואל מחמד רשיד ג'וואמיס,רנדה מוחמד רשיד ג'וואמיס,סאמי מחמד רשיד ג'וואמיס,עאיד מחמד רשיד ג'וואמיס נ' שר הפנים,משרד הפנים - הלשכה מנהל האוכלוסין




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 7164/02

בפני
:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט י' עדיאל
העותרים:
1. מחמוד רשיד ג'וואמיס
2. סבחה דיאב ג'וואמיס
3. נואל מחמד רשיד ג'וואמיס
4. רנדה מוחמד רשיד ג'וואמיס
5. סאמי מחמד רשיד ג'וואמיס
6. עאיד מחמד רשיד ג'וואמיס



נ ג ד

המשיבים:
1. שר הפנים
2. משרד הפנים - הלשכה מנהל האוכלוסין


עתירה למתן צו על תנאי

תאריך הישיבה:
י"א בתשרי תשס"ה
(29.09.04)

בשם העותרים:
עו"ד אביגדור פלדמן

בשם המשיבים:
עו"ד עינב גולומב
פסק-דין

השופט י' עדיאל
:
1. עניינה של עתירה זו בדרישתם של העותרים להשיב להם את אזרחותם הישראלית עליה הם ויתרו לפני יותר משני עשורים (ביום 7.3.83).

2. מהחומר שהוצג בפני
נו עולה שהעותר 1, יליד שנת 1935, התגורר עד לשנת 1959 במאהל בדואי באזור בית זרזיר, ואז הוא יצא את ישראל ללבנון, סוריה וירדן עקב סכסוך על כבוד המשפחה. בשנת 1961, בהיותו בירדן, נישא העותר 1 לעותרת 2 ומאוחר יותר, בעת שבני הזוג שהו בירדן, נולדו חמישה מילדיהם, העותרים 3-6 ובן נוסף בשם אחמד. בשנת 1978 חזרה המשפחה לישראל. כניסתה לישראל התאפשרה על יסוד דרכון ירדני בו החזיק העותר 1 כשהנלווים לדרכון היו העותרת 2 וארבעה מילדיהם. העותרים 3 ו–6 לא היו רשומים בדרכון, שכן העותרת 3 הייתה אותה עת בגירה והעותר 6 טרם נולד. מאז ועד לשנת 1983 שהתה המשפחה בישראל. לטענת העותרים, בשנת 1982 נהרג בנם אחמד בתאונת דרכים והשמועה שפשטה בכפרם הייתה כי הפגיעה בו נעשתה במזיד. אירוע זה, נטען, פגע קשה במצבו הנפשי של העותר 1. הוא הסתגר בעצמו וסבל מהתקפי חרדה שמא מי בישראל מעוניין לפגוע בו ובבני משפחתו. תשעה חודשים לאחר התאונה העתיקו העותרים את מגוריהם לג'נין תוך שהם מוותרים על אזרחותם הישראלית. המעבר לג'נין והויתור על האזרחות, טוענים העותרים, נעשו בשל מצבו הנפשי הקשה של העותר 1 בעקבות מות בנו והחרדות בהן היה נתון אשר גרמו לו "להחליט מתוך הבזק לעקור את עצמו ומשפחתו ולעבור להתגורר בג'נין" ובשל מדיניות משרד הפנים, אשר באותה תקופה התנתה קבלת אישור ללא יהודים למעבר לשטחים בויתור על האזרחות הישראלית. יצוין, כי העותרת 2 חתמה על הויתור חרף העובדה שלא הייתה אזרחית ישראלית, אלא בעלת רישיון ישיבת קבע בישראל בלבד, וכלל לא נדרשה לחתום על ויתור כזה. באותו מעמד ויתרו העותרים 1 ו–2 גם על האזרחות הישראלית של ילדיהם, למעט העותרת 3 שהייתה אותה עת בגירה, אשר ויתרה על אזרחותה בנפרד. מייד לאחר מכן עברו העותרים להתגורר באזור ואף קיבלו מעמד כתושבי האזור. העותרים 1-3 קיבלו תעודת זהות של האזור כבר ביום 20.11.83 והעותרים האחרים קיבלו תעודת זהות של האזור לאחר הגיעם לגיל 16.

בשנת 1997, כ-14 שנים לאחר שויתרו על אזרחותם, ביקשו העותרים לשוב ולקבל מעמד בישראל. הם הגישו בקשה לאיחוד משפחות על-ידי אחיו של העותר 1. במהלך הבדיקה של אותה בקשה ציין העותר 1, שכל ילדיו מתגוררים בג'נין. העותרת 3 התחתנה עם תושב האזור, ממנו יש לה ילד, התגרשה, וכיום היא מתגוררת באזור. העותרת 4 נשואה לתושב האזור ולהם שלושה ילדים. עותר 5 נשוי לישראלית וחי עמה בג'נין. עותר 6 הנו רווק ומתגורר אף הוא בג'נין.

לאחר שהבקשה לאיחוד משפחות נדחתה (25.5.98), הגישו העותרים בקשה להשבת אזרחותם הישראלית. הבקשה האחרונה נדחתה אף היא ומכאן העתירה.

3. העותרים טוענים, כי הויתור על האזרחות הישראלית היה שלא כדין, שכן הדבר נעשה עקב מדיניות פסולה של משרד הפנים, אשר התנתה קבלת אישור למעבר לשטחים בויתור על האזרחות הישראלית, אך זאת לגבי מי שאינם יהודים בלבד. במדיניות זו, טוענים העותרים, היה כדי לפגוע בזכות היציאה מן המדינה שהיא זכות יסוד אשר אומצה בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומהווה גם זכות מוכרת במשפט הבינלאומי המנהגי מכוח סעיף 13(2) להצהרה בדבר זכויות האדם משנת 1948. מדיניות זו פסולה, לטענת העותרים, גם משום שהיא מפלה בביצוע חוק האזרחות בין יהודים ללא יהודים, ומטרתה "לעודד הגירה שלילית של ישראלים לא יהודים לשטחי יו"ש". לטענת העותר 1 הוא כלל לא ביקש לוותר על אזרחותו הישראלית והוא אולץ לעשות זאת כדי לזכות באישור מגורים בשטחים. לפיכך, אין מדובר בויתור מרצון חופשי אלא בויתור כפוי, זאת גם על רקע מצבו הנפשי הקשה של העותר בשל מות בנו והחרדה בה הוא היה נתון אותה עת, ועל כן הויתור חסר תוקף. הויתור נוגד, לטענת העותרים, גם את המשפט הבינלאומי ואת האמנה בדבר צמצום חוסר נתינות (convention on the reduction of statelessness), שישראל חתומה עליה, אשר קובעת (סעיף 7(1)( (aלאמנה) כי לא יתאפשר ויתור על אזרחות אשר יהפוך את המוותר לחסר נתינות.

העותרת 3 טוענת, כי העותר 1 לא היה רשאי לוותר על אזרחותה, הואיל ובאותה עת היא הייתה בגירה והיא לא נתנה הסכמתה לויתור על האזרחות. העותרים 4-6, שהיו קטינים, טוענים כי פעולת הויתור על האזרחות, ככל שהיא נוגעת להם, אינה תקפה, שכן להחלטה זו נדרש שיקול דעת של שר הפנים
, ואילו כאן הויתור התבצע כפעולה טכנית ואושר על-ידי שר הפנים
בלא שהפעיל כל שיקול דעת ובלא שנתן דעתו על כך שהדבר יותיר את העותרים כפליטים חסרי נתינות. הויתור על אזרחות הילדים נעשה שלא כדין, טוענים העותרים, גם משום שרק העותר 1 חתם על הויתור, בעוד שהעותרת 2, אמם של הילדים, לא חתמה על הויתור.

הסירוב לאפשר לעותרים לחזור בהם מן הויתור, נטען, לוקה אף הוא בהפליה, זאת לאור הודעתו של שר הפנים
במהלך הדיון בבג"ץ 2271/98 דוניה עאבד נ' שר הפנים
, תק-על' 2001(3) 793) (להלן פסק הדין בעניין דוניה עאבד), כי מדיניות התניית האישור להעתקת מגורים לאזור בויתור על האזרחות הישראלית שונתה באופן שכיום אין נדרש עוד ויתור כזה, וכי בהיעדר מניעה ביטחונית יזכה כל אדם אשר בעבר ויתר, בנסיבות דומות, על אזרחותו, להשבת האזרחות.

4. המשיבים טוענים, כי בהתאם לסעיף 10 לחוק האזרחות ולאור הודעת העותרים, כי בכוונתם לצאת מישראל וכי רצונם לוותר על אזרחותם הישראלית, אושרה הבקשה לויתור על האזרחות הישראלית, שלהם ושל ילדיהם הקטינים. מייד לאחר שויתרו על אזרחותם עברו העותרים לאזור ואף קיבלו מעמד כתושבי האזור. בתגובתם המשלימה מסרו המשיבים כי נוכח חלוף הזמן קיים כיום קושי בבירור מלא וממצה של המדיניות הכללית שנהגה באותה תקופה, ושל הטעמים שעמדו בבסיסה. בכפוף לכך, מסרו המשיבים, כי בתקופה הרלוונטית לעתירה, היו מקרים רבים בהם אזרחים ישראלים ביקשו להגר למדינות אויב (כהגדרתן בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות שיפוט), תשי"ד–1954). מאחר שכניסה של אזרחים ישראליים למדינות אויב הינה אסורה ומותנית בקבלת היתר מיוחד (תקנה 5 לתקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ), תשי"ט–1948), ולאור העובדה כי כניסה שלא כדין למדינת אויב, או רכישת אזרחות של מדינת אויב, מביאה לביטול האזרחות הישראלית, כאמור בסעיף 11(א) לחוק האזרחות, כפי שחוקק בשנת 1980, ההגירה בפועל למדינות אויב בוצעה לא אחת, באמצעות קבלת מעמד של תושב האזור וכניסה, במעמד זה, למדינת אויב. כתוצאה מכך, במקרים רבים, ביקשו אזרחים ישראלים לקבל מעמד של תושבי קבע באזור ולהירשם במרשם האוכלוסין שם, על מנת לנצל זאת לצורך הגירה למדינות אויב. במקרים כאלה נוצר מצב שבו אזרחי מדינת ישראל היגרו למדינות אויב, ולא אחת אף רכשו את אזרחותן, מבלי לקבל את האישורים הנדרשים לכך בדין הישראלי, ומבלי שהרשויות היו מודעות לכך. תופעה זו, שאפשרה את עקיפת הוראות הדין החל על יציאת אזרחים ישראלים למדינות אויב ורכישת אזרחותן, עוררה קשיים בהיבטים שונים, לרבות בהיבט הביטחוני. על רקע זה, מסבירים המשיבים, הונהגה מדיניות לפיה אזרח ישראלי המבקש לקבל מעמד של תושב האזור ולהירשם במרשם האוכלוסין באזור, והוא מצהיר כי הדבר נעשה לצורך הגירה למדינת אויב, לא תענה בקשתו ללא ויתור על אזרחותו הישראלית. מדיניות זו נהגה מתחילת שנות ה–80 ועד לשנת 1990 לערך, אך כיום היא אינה נוהגת עוד.

הבירור בעניינם של העותרים מעלה, מוסרים המשיבים, כי אלה פנו בשלהי שנת 1982 ללשכה למנהל אוכלוסין בעפולה בעניין הגירה לירדן. בעקבות זאת חתמו העותרים על הצהרת ויתור על האזרחות הישראלית, עקב רצונם לחדול מלהיות תושבי ישראל ולהגר לירדן. העותרים 1-3 חתמו על הודעות ויתור על אזרחות ואלה אושרו על-ידי שר הפנים
בהתאם לסעיף 10(ה) לחוק האזרחות. אשר לעותרים האחרים, שהיו קטינים, העותרים 1 ו–2 ויתרו על אזרחותם, כפי שהם רשאים היו לעשות על-פי סעיף 10(ו) לחוק האזרחות, וגם ויתור זה אושר על-ידי שר הפנים
.

לטענת המשיבים העתירה אשר הוגשה יותר מ–20 שנים לאחר הויתור, נגועה בשיהוי משמעותי שדי בו כדי להביא לדחיית העתירה. העותרים לא עמדו, לגישתם של המשיבים, בנטל להוכיח את טענתם כי הויתור נעשה שלא מרצונם החופשי, ובחלוף שנים כה רבות מאז הויתור, תקופה שבמהלכה לא ביקשו העותרים לתקוף את ההחלטות נשוא העתירה, לא ניתן עוד כיום לבדוק את מעמד הויתור על האזרחות לפרטיו, לברר מה נאמר לעותרים עובר לחתימה על הויתור וכיוצא באלה פרטים הקשורים לנושא. לעניין הטענה שהויתור הפך את העותרים לחסרי נתינות, טוענים המשיבים כי לכל העותרים תעודות זהות של הרשות הפלסטינית וכנראה גם אזרחות ירדנית. כך עולה לפי הטענה, מהעובדה שהעותר 1 מחזיק בדרכון ירדני באמצעותו הוא גם נכנס בשעתו (בשנת 1978) לישראל, בו רשומים גם אשתו וארבעת ילדיו. לפיכך, לא ניתן לקבל את הטענה שהויתור על האזרחות הפך את העותרים לחסרי מעמד.

אשר למדיניותו של שר הפנים
עליה הוצהר בבג"ץ דוניה עאבד, טוענים המשיבים, כי הסכמתו של שר הפנים
באותו מקרה להשבת האזרחות הישראלית לנשים ישראליות שעזבו בשעתו את ישראל ועקרו לאזור לאחר שויתרו על האזרחות הישראלית, לא בוססה על ההכרה בטענה שהויתור על האזרחות בטל, אלא על שיקולים הומניטריים. גם הודעת השר באותו הליך על השבת האזרחות, התייחסה רק לנשים במצבן של העותרות, שעזבו את ישראל לבדן עקב נישואיהן לתושבי האזור וביקשו לחזור לארץ לאחר גירושיהן מבעליהם תושבי האזור, ולא למקרים כמו המקרה הנוכחי שבו מדובר במשפחה גרעינית שלמה שעזבה כולה את ישראל על רקע הרצון להגר למדינת אויב.

העותרת 2, טוענים המשיבים, כלל לא הייתה אזרחית ישראלית, ולפיכך, היא ממילא לא נדרשה לוותר על אזרחותה. עותרת זו אמנם הייתה תושבת ישראל, אלא שתושבותה פקעה לאחר שהעתיקה את מרכז חייה משך שנים כה רבות אל מחוץ לישראל. אשר לעותרת 3, זו, בהיותה בגירה, ויתרה על אזרחותה בנפרד מהוריה, וטענתה כי העותרים 1 ו–2 הם שויתרו על אזרחותה, אינה נכונה.

5. במהלך הדיון טענה באת כוח העותרים, כי הדרכון הירדני בו החזיק העותר 1 בעת שנכנס לישראל הנו דרכון מזויף ועל כן אין ממש בטענה שהיה לו, בעת הויתור על האזרחות הישראלית, מעמד בירדן. עוד נטען שרצונם של העותרים לשוב לישראל דווקא עתה, כ–20 שנים לאחר הויתור, נובע מכך שחייהם באזור נתונים בסכנה בשל כך שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל.

דיון
6. אשר לטענות בעניין הדרכון הירדני המזויף והחשש לחייהם של העותרים באזור עקב החשד לשיתוף פעולה עם ישראל, נציין כבר עתה, שאין בידנו לקבל טענות אלה, שזכרן לא בא בעתירה והן אף לא נתמכו בתצהירים. לא זו אף זו, נראה שיש ממש בטענת באת כוח המשיבים, שהעותרים אינם יכולים לזקוף לזכותם את העובדה שבשעתו הם נכנסו לישראל באמצעות דרכון מזויף. הטענה בדבר הסיכון לחייהם של העותרים באזור עקב החשד לשיתוף פעולה עם ישראל, ככל שיש בה ממש, אינה קשורה לנושא האזרחות, והטיפול בעניין זה צריך שיתבצע במסלול אחר - בדרך שבה מטופלות בקשות של מאוימים על רקע שיתוף פעולה עם ישראל לקבלת מעמד בישראל.

7. דחיית הטענה בדבר הדרכון הירדני המזויף דינה שתביא גם לדחיית הטענה שהויתור על האזרחות הפך את העותרים לחסרי מעמד. זאת, משום שקיומו של דרכון ירדני בידיו של העותר 1, העובדה שהעותרים 1 ו-2 חיו בירדן משך שנים ארוכות, שם הם נישאו ושם נולדו ילדיהם, כמו גם העובדה שבבקשה לאשרה ורישיון לישיבת קבע בישראל משנת 1977 (מש/6) נרשם שלעותרת 2 אזרחות ירדנית, מלמדים, לכאורה, על כך שלעותרים מעמד בירדן. בנסיבות אלה, על כל פנים, עולה ספק של ממש לגבי טענת העותרים בדבר היעדר מעמד (פרט לאזרחות הישראלית). טענה זו אינה יכולה לעמוד גם לאור העובדה שלעותרים מעמד כתושבי קבע באזור, מעמד המעוגן גם ברישום במרשם האוכלוסין באזור.

8. העותרת 2, כאמור לעיל, מעולם לא הייתה אזרחית ישראלית, ואף שויתרה בשעתו על אזרחותה, היא אינה יכולה לתקוף את הויתור, שכן אדם אינו יכול לוותר על מעמד שאין לו. אשר למעמדה של עותרת זו כבעלת רישיון ישיבת קבע בישראל, רישיון זה פקע בעקבות עזיבתה את ישראל והעתקת מרכז חייה משך שנים רבות לאזור (ראה: תקנה 11 לתקנות הכניסה לישראל, תשל"ד–1074; בג"ץ 282/88 מוברק עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(2) 424).

9. אשר לעותרת 3, תגובת המשיבים מעלה שזו ויתרה בעצמה על אזרחותה הישראלית. לפיכך, אין לקבל את הטענה שהויתור על אזרחותה של עותרת זו בטל מאחר ונעשה, בהיותה בגירה, על-ידי הוריה – העותרים 1-2.

10. אשר לעותרים שהיו בעת הויתור קטינים, בבדיקה שנערכה על-ידי משרד הפנים הסתבר שלא ניתן למצוא כיום, 20 שנה לאחר הויתור, את טופסי הויתור על האזרחות של הקטינים. בנסיבות אלה מקובלת עלי טענת המשיבים, כי לא ניתן לקבל בחלוף שנים כה רבות טענה בעל פה, שאינה נתמכת בכתובים, כי העותרת 2 לא חתמה על כתבי הויתור על אזרחותם של הילדים. טענה זו אינה מסתברת גם לאור האמור בעתירה עצמה, לפיה היו אלה העותר 1 והעותרת 2 אשר סרו יחד למשרד הפנים ובאותו מעמד נחתמו כתבי הויתור.

11. העותרים טוענים, כאמור, שויתורם על האזרחות בטל, שכן זה נעשה בכפייה על יסוד מדיניותו של שר הפנים
דאז, אשר התנתה מתן מעמד של תושב קבע באזור בויתור על האזרחות הישראלית ובשל מצבו הנפשי הקשה של העותר. יוטעם, שבענייננו אין מדובר בקבלת מעמד של תושבות באזור בלבד, אלא קבלת מעמד כזה לצורך הגירה לירדן, שהכניסה אליה נאסרה ללא קבלת אישור שר הפנים
.

בעניין זה מקובלת עלי טענת המשיבים שדין העתירה להידחות מחמת שיהוי. שכן, כיום, בחלוף יותר משני עשורים מאז שהעותרים ויתרו על אזרחותם, לא ניתן לברר לאשורן את נסיבות הויתור, בכלל זה הטענה בדבר מצבו הנפשי הקשה של העותר והטענה שהויתור נעשה בכפייה. לעניין זה כבר נאמר בבג"ץ דוניה עאבד, בהתייחס לטענות דומות:

"לכאורה, הנטל על העותרות הוא להוכיח טענתן באורח מפורש ומפורט, ואין די בטענה סתמית ולפיה חתמו העותרות על בקשות הוויתור בכפיה, בהיעדר רצון ובהיעדר הבנה. אין פלא בדבר, אפוא, שהמשיבים השיבו לטיעוני העותרות כי לאחר עבור כעשור שנים ויותר אין ביכולתם ובאפשרותם לברר מה אירע בעניינה של כל עותרת ועותרת".

עם זאת, נציין, שהעובדה שהעותרים שהו באזור שנים כה ארוכות, שם הם נטעו עצמם, הקימו משפחות והולידו ילדים, מלמדת שעזיבתם את ישראל לא נעשתה על רקע דחף רגעי ולא שקול, ונראה שכוונתם אכן הייתה להעתיק את מקום מושבם מישראל לצמיתות. מסקנה זו מכרסמת גם בטענות לעניין נסיבות הויתור.

12. אשר לטענת ההפליה על רקע הצהרת שר הפנים
בבג"ץ דוניה עאבד, אני סבור שעניינם של העותרים דכאן שונה ממעמדן של הנשים שנדון באותו

פסק דין
. שם דובר, כזכור, בנשים ישראליות שעזבו את הארץ ועברו לאזור על רקע נישואיהן לתושבי האזור, ולאחר שהתגרשו מבני זוגם מצאו עצמן מנותקות הן ממשפחות המוצא שלהן שנשארו בישראל והן מבעליהן אחריהם לאזור. בנסיבות אלה הסכים שר הפנים
, מסיבות הומניטריות, להשיב לנשים אלה ולשכמותן את האזרחות. מצב זה שונה מהמקרה שלפנינו, שבו משפחת העותרים עזבה את הארץ בשלמותה, על רקע רצונה להקים את ביתה בארץ אויב, כאשר מאז לא חל כל שינוי בנסיבות המצדיק להחזיר את הגלגל אחורנית ולהשיב להם את האזרחות עליה ויתרו.

13. התוצאה היא שהעתירה נדחית.
ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש
:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

השופטת מ' נאור
:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל
.
ניתן היום, י' בחשון תשס"ה (25.10.04)



ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02071640_i10.docש.י.
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








בג"צ בית המשפט העליון 7164/02 מחמוד רשיד ג'וואמיס,סבחה דיאב ג'וואמיס,נואל מחמד רשיד ג'וואמיס,רנדה מוחמד רשיד ג'וואמיס,סאמי מחמד רשיד ג'וואמיס,עאיד מחמד רשיד ג'וואמיס נ' שר הפנים,משרד הפנים - הלשכה מנהל האוכלוסין, [ פ"ד: נט 2 232 ] (פורסם ב-ֽ 25/10/2004)