פסקי דין על גבעת הזיתים | פסקי דין על מרדכי בן עיון | פסקי דין על קניון פתח תקווה | פסקי דין על צומת סירקין ניהול |

2566/02 א     19/10/2004




א 2566/02 גבעת הזיתים בע"מ , מרדכי בן עיון נ' קניון פתח תקווה, צומת סירקין ניהול בע"מ






1. גבעת הזיתים בע"מ

2. מרדכי בן עיון


בעניין:
התובעים והנתבעים שכנגד
ע"י ב"כ עו"ד להב

נ ג ד
קניון פתח תקווה
, צומת סירקין ניהול בע"מ


הנתבעת והתובעת שכנגד
ע"י ב"כ עו"ד בן טל ושחם

פסק דין
בפני
תביעה ותביעה שכנגד שעילתן מערכת יחסים חוזית שהתקיימה בין הצדדים, במסגרתה הופעל בית קפה ע"י התובעים בקניון צומת סירקין בפתח תקווה (להלן: הקניון) בין החודשים פברואר - ספטמבר 2001.

התובע 2 (להלן: התובע) עוסק בתחום המסעדנות. התובעת 1 (להלן: החברה) הינה חברה בשליטתו. במקביל להפעלת בית הקפה נשוא התביעות, הפעילו התובעים מסעדה בשם "גריל הזית" בפארק סיבל ראש העין.

הנתבעת הינה חברה פרטית בבעלות חברת נכסי אריאל - דלק נדל"ן ניהול בע"מ, והיתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה חברת הניהול של הקניון.

א. הרקע להתקשרות בין הצדדים

במועד סמוך לתחילת ההתקשרות, התעניינה חברת דלק נדל"ן בע"מ ברכישת הקניון מבעליו, חברת ג'ק קאופמן בע"מ, ולצורך כך הוקמה חברת האם של הנתבעת, כשותפות בין דלק נדל"ן לבין חברת נכסי אריאל - פרוייקטים בע"מ, המתמחה בניהול מסחרי של נכסי נדל"ן, לרבות קניונים. הנתבעת הינה חברה שהוקמה לצורך ניהול הקניון. כל ההוצאות וההכנסות מניהול הקניון נרשמו על שם הנתבעת, אך היא היתה כפופה למדיניות ניהולית-מקצועית שהוכתבה לה ע"י חברת נכסי אריאל - פרוייקטים בע"מ.
אין מחלוקת, כי במועד הקמת הנתבעת ובעת ההתקשרות החוזית בין הצדדים, היה מצבו התפעולי והכספי של הקניון בכי רע, עסקים רבים סבלו מקשיים כלכליים, חלקים גדולים מן השירותים התפעוליים החיוניים לקניון לא פעלו, ובין היתר לא פעל בית הקפה בקומת הקרקע של הקניון שנועד להוות "עוגן" ומקור משיכת לקוחות לקניון.

המו"מ למכירת הבעלות, כמו גם הקמת חברת הניהול המשותפת, נועדו להעלות את הקניון על פסים מקצועיים ורווחיים של ניהול ותפעול.

בין יתר פעולותיה, פנתה הנתבעת בדצמבר 2000 באמצעות מנהלת הקניון - הגב' בשור לתובעים, והציעה להם להפעיל את בית הקפה. אין חולק, כי לנתבעת היה אינטרס בפתיחת בית הקפה מיידית, ובהפיכתו למוקד משיכה ללקוחות.

המחלוקות נשוא התביעות הן לגבי תנאי ההתקשרות בין הצדדים, הפרתם, נסיבות עזיבת התובעים את בית הקפה, והנזקים שנגרמו למי מהצדדים עקב כך.

ב. תנאי ההתקשרות

אין מחלוקת, כי התובע נפגש עם הגב' בשור, השניים באו בדברים לגבי תנאי הפעלת בית הקפה ע"י התובעים, ובסיומה של הפגישה ערכה הגב' בשור מסמך (להלן: מסמך ההתקשרות) בו רשמה את ההצעה לתנאי הפעלת בית הקפה, תוך הדגשה כי ההצעה טעונה אישורם של בעלי השליטה בנתבעת. כן הבהירה כי לאחר שיסוכמו סופית תנאי ההתקשרות, יערך הסכם פורמאלי. הסכם פורמאלי בין הצדדים לא נחתם, אך אין חולק כי התנאים שסוכמו במסמך ההתקשרות מיום 25.12.00 מחייבים את שני הצדדים, וכי בפועל פעלו על פיהם.

תנאי ההתקשרות שסוכמו הינם:
1. בית הקפה, בשטח של 249 מ"ר כולל מטבח, יופעל על ידי התובע או חברה בבעלותו.
2. תקופת תוקפו של ההסכם שיחתם תהיה שלוש שנים, ותינתן אופציה לשלוש שנים נוספות.
3. דמי השכירות של בית הקפה יהיו מדורגים על פני השנים, כאשר בשנה הראשונה ישולמו 6% מהמחזור הכספי של בית הקפה. בשנים השניה והשלישית - 7% מהמחזור הכספי, או 10$ למ"ר לפדיון שעד 100,000 ₪; 12.5$ למ"ר לפדיון שבין 100,000 - 130,000 ₪; 15$ לפדיון שבין 130,000 - 160,000 ₪, לפי הגבוה מביניהם. בשנים הרביעית עד הששית - 7% מהמחזור או 25$ למ"ר, לפי הגבוה מהשניים.
4. דמי ניהול יחלו להשתלם החל מהחודש השביעי בלבד ואלה יעמדו על cost + 15%.
5. הנהלת הקניון תפרסם את הקניון, ודבר זה יתרום לכל העסקים בו, זאת באמצעות הפקת "פליירים", פרסום בעיתונות המקומית וכו', כולל חשיפה ייחודית לנושא המבצעים בבית הקפה.
6. הנהלת הקניון תשתתף בשנת השכירות הראשונה ב- 50% מעלותו של זמר אורח בבית הקפה, בתדירות של אחת לשבוע.

התובעים התרעמו על כך שלא נחתם, לאורך כל תקופת הפעילות, הסכם פורמאלי בין הצדדים, כמובטח. מן הראיות מטעם הנתבעת עלה, כי הסיבה לאי חתימת ההסכם עם התובעים, כמו גם עם בעלי עסקים אחרים בקניון, היתה אי השלמת מהלך רכישת הקניון ע"י דלק נדל"ן בע"מ, כך שלמרות שהנתבעת היתה מורשית לנהל את הקניון ולהשכיר שטחים ממנו לבעלי עסקים, היא לא הורשתה ע"י בעלי הקניון לחתום על הסכמי שכירות ארוכי טווח, ומצב זה נמשך עד למועד עזיבתה את הקניון במחצית ינואר 2002. ייאמר מיד, כי במצב המשפטי דנן לא היה כדי להשליך לכאן או לכאן על מימוש זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות של הצדדים לפי מסמך ההתקשרות, ועל כן אין הוא רלוונטי למחלוקות שבין הצדדים, מעבר להערה דנן.

אין חולק, כי הנתבעת מעולם לא ניסתה לערער על תוקפו של מסמך ההתקשרות וראתה בו הסכם מחייב בין הצדדים, לכל דבר ועניין. על כן, לא הוכיחו התובעים ולו כזית, איזו זכות מזכויותיהם נפגעה עקב כך שלא נחתם הסכם "פורמאלי", ולנוכח העובדה כי הסכמים מסוג זה נערכים ומנוסחים ע"י חברת הניהול (בענייננו, הנתבעת) ולא ע"י השוכר, מטבע הדברים שמרבית התנאים הנוספים שהיו עשויים להכלל בהסכם "פורמאלי" כזה היו רק מרחיבים את חיוביהם של התובעים כלפי הנתבעת ואת זכויותיה כלפיהם, ולא משפרים את מצבם של התובעים. מכל מקום, התובעים לא הוכיחו כי תנאי כלשהו נכלל דרך קבע בהסכמים מסוג זה, ושהיה משפר את מצבם.

לעניין דמי השכירות, בהעדר כל הסתייגות מצד התובעים לגבי תנאי מסמך ההתקשרות - בתצהיר התובע, חקירתו הנגדית וסעיף 8 לסיכומי התובעים - לא מצאתי ממש בטענה הסתמית, כי במקביל לקביעה מפורטת של דמי השכירות במסמך ההתקשרות, אמרה הגב' בשור לתובע כי בעלי עסקים אחרים אינם משלמים בעיתוי הנוכחי דמי שכירות לנתבעת, וכי מכך "הסיק" התובע כי למרות האמור במסמך ההתקשרות, אין הנתבעת דורשת מהתובעים דמי שכירות אלא דמי ניהול בלבד. מדובר בטענה בע"פ כנגד מסמך בכתב, כאשר התובע עצמו אינו טוען כי באמירה כללית וסתמית זו היה כדי לבטל תנאי מתנאי ההתקשרות המוסכמים בין התובעים לנתבעת.
לפיכך, הבחינה שתערך להלן לגבי הטענות ההדדיות להפרת תנאי ההתקשרות, תעשה על יסוד מסמך ההתקשרות בלבד, בצירוף ההוראות הכלליות שבחוק החוזים (חלק כללי).

ג. טענות התובעים להבטחות שווא מצד הנתבעת

התובעים טענו כי ביום 10.01.01, בכנס סוחרים שנערך בקניון בהשתתפות מר אילי רוז'ינסקי סמנכ"ל חברת דלק נדל"ן ומר חיים אריאל, היו"ר ובעל השליטה בנתבעת באמצעות חברת האם, הוצגו מצגים והובטחו הבטחות, עליהם הסתמכו התובעים, ואשר בדיעבד נמצאו כוזבים ומטעים.

בטרם אדון בטענות לגופן, אומר כי התובעים לא הוכיחו את הטענה כי עצם התקשרותם בהסכם עם הנתבעת באה בעקבות אותם מצגים והבטחות נטענים, שכן מהראיות עולה כי כבר ב-9.1.01, יום קודם לכנס, התקשר התובע בהסכם לרכישת ציוד בית הקפה מהמפעילה הקודמת שלו, חב' רובננקו, ואף שילם תמורתו. טענת התובע כי ההסכם נערך ב-9.1.01 אך נחתם רק למחרת הכנס, אינה מהימנה עלי. כן עולה, כי ב-9.1.01 כתבה הגב' בשור במזכר למר אריאל, כי התובע הודיע לה על הסכמתו להתחיל בהפעלת בית הקפה (נספח ב' לתצהיר התובע; נספח ג' לתצהיר מר אריאל).

אשר להבטחות והמצגים הנטענים, אלה לא נמצאו כוזבים כלל ועיקר, גם בבחינה רטרוספקטיבית. כך, המצג לפיו חברת דלק נדל"ן חתמה על הסכם לרכישת הקניון מחברת ג'ק קאופמן, היה נכון, ואכן הסכם כזה נחתם (ראו ת/5), אלא שהיה תלוי בתנאי מתלה שלא התקיים גם לאחר שניתנה ארכה של שנה למילויו. נכון היה גם המצג כי הוכנסה לקניון חברת ניהול חדשה עתירת נסיון בניהול קניונים, שכן חברת האם של הנתבעת, שהיתה אמונה על הניהול המקצועי של הקניון, אכן הינה חברה המנהלת מספר קניונים ובעלת נסיון בתחום. הנתבעת עצמה הינה חברה יעודית שהוקמה למטרת ניהול הקניון הספציפי, אך מאחוריה עמד ה"גב" המקצועי-ניהולי של חברת האם.

הבטחות נוספות שניתנו על פי הטענה, בדבר כוונה להכניס לקניון "עוגנים מסחריים" ולערוך מבצעי שיווק לקניון, כמו גם התכנון לבניית קומת משרדים מעל הקניון, לא הוכחו ככוזבות בעת נתינתן, גם אם המאמצים שנעשו לא הביאו לתוצאות המקוות, לנוכח קטיעת התהליך בעת שהוברר כי ההסכם בין דלק נדל"ן לג'ק קאופמן לא יצא לפועל, בשלהי שנת 2001.

לפיכך אני דוחה את הטענה בדבר הבטחות ומצגים כוזבים שניתנו ע"י הנתבעת ו/או בידיעתה.
ד. הטענות ההדדיות לגבי הפרת תנאי ההתקשרות

לטענת התובעים, באפריל 2001 עזבה הגב' בשור את משרתה כמנהלת הקניון, ואת מקומה תפס לאחר תקופה קצרה מר שמואל גוב-ארי (להלן: גוב ארי). לגרסת התובע בתצהירו, מיום הופעתו של גוב ארי בקניון החלה התדרדרות ביחסי הנתבעת והתובעים, וגם ביחסיה עם יתר בעלי העסקים. גוב ארי הודיע לתובעים כי מעת הגעתו לניהול הקניון, הנהלת הקניון אינה מחוייבת יותר להסכמות ולהבנות שנהגו עד אז.

טענה זו, במתכונתה הגורפת, לא הוכחה. התובע התגלה כעד הנוטה להגזמות ותיאורים ציוריים על חשבון עובדות, וגרסתו הופרכה לא אחת בהעמדתה מול מסמכים כתובים. גוב ארי העיד כי החל לעבוד בנתבעת ב-17.6.01, ביצע חפיפה עם קודמו אילן הולצמן משך שבועיים, לאחר מכן שהה בחופשה עד אמצע יולי, ובפועל רק מ-1.8.01 היה המנהל היחיד בקניון. לדבריו, לא שינה מאומה מאז כניסתו לתפקיד ולא התכחש להסכמות ניהוליות שהיו עם בעלי העסקים קודם לכן.

לטענת הנתבעת, התובעים הם שהפרו את ההסכמות שבין הצדדים, וזאת בהפרעות לניהול התקין של הקניון ולשמירה על הסדר בו, סירוב לפעול על פי הנחיות הנתבעת ועובדיה בנוגע לשימוש בשטחים המשותפים בקניון, אי תשלום חשבונות חשמל ודמי ניהול, ולבסוף - סגירת בית הקפה ונטישתו באקט חד צדדי ללא הודעה מוקדמת.

להלן אתייחס לטענות הספציפיות של הצדדים בדבר הפרת תנאים מתנאי ההתקשרות ו/או שינוי הסכמות בע"פ בין הצדדים.

ד.1. השתתפות בעלות זמר אורח

לטענת התובעים, במהלך החודשים הראשונים לפעילות בית הקפה השתתפה הנתבעת כמוסכם בעלות זמרים אורחים, ולאחר מכן, סמוך לסוף חודש אפריל 2001, חדלה הנתבעת כליל להשתתף בהוצאות אלה.

גוב ארי הצהיר, כי טענת התובעים לפיה "הופסקה" כביכול השתתפות הנתבעת בהוצאות אלו בחודש אפריל, הנה מופרכת ושקרית, שכן הנתבעת מעולם לא סירבה להשתתף בהוצאות אלו והשתתפה בעלויות אלו בהתאם לחשבוניות שהועברו לה וכפי שהתחייבה. אם וככל שהיו לתובעים הוצאות נוספות בגין אירוח זמרים בהן לא השתתפה הנתבעת, הרי שהדבר לא הובא לידיעת הנתבעת, לא הוצגו לה כל חשבוניות בגין הופעות נוספות כאמור ולא נעשתה כל פנייה מצד התובע בענין.

התובע לא הציג כל ראיות לעניין נשיאה בפועל בעלויות של הופעת זמרים בבית הקפה מחודש אפריל ואילך, פשיטא שלא הציג ראיה על כך שחשבוניות/קבלות לגבי הוצאות כאלה הוצגו לנתבעת והיא מאנה לעמוד בהתחייבותה ולשלם את חלקה.

אין כל הגיון בטענת התובעים, כי היה על הנתבעת להשתתף במימון זמרים אורחים ללא שיוצגו בפני
ה מסמכים כלשהם בדבר סכום ההוצאה בה נשאו התובעים, ועל סמך הבל פה בלבד. זאת ועוד, גרסת גוב ארי לפיה לא העלו התובעים אפילו דרישות בעל פה בעניין זה במהלך תקופת הפעילות, מעבר לאותן חשבוניות שהוצגו ושולמו כמתחייב, מהימנה עלי יותר מגרסתו הסתמית של התובע, לפיה הנתבעת "חדלה" מלקיים את התחייבותה, מבלי שטען כל טענה ספציפית בדבר מימון זמרים על ידי התובעים בתקופה דנן, וכי הופנתה אל הנתבעת דרישה ספציפית לתשלום חלקה.

לפיכך אני דוחה את הטענה להפרה בהקשר זה.

ד.2. הפקת פליירים פרסומיים, פרסום בעיתונות המקומית ומתן חשיפה ייחודית לבית הקפה

התובעים טענו בסיכומיהם (סעיף 60) כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לפרסום הקניון בכלל, ובית הקפה בפרט, בהתאם למסמך ההתקשרות. טענה כבושה זו, שהתובע כלל לא התייחס אליה בתצהירו, אינה מבוססת, שכן התובעים הודו כי הנתבעת השתתפה במימון ארוחות בוקר לנשים בבית הקפה, ופשיטא שארוחות בוקר "שיווקיות" כאלה אינן נערכות מבלי שיקדם להן פרסום הולם שיזמין את נשות האזור להתארח חינם/במחיר סמלי בארוחת בוקר בבית הקפה. בהעדר כל טענה בנושא הפרסום והשיווק בכתב התביעה ובתצהיר, אין תמה כי הנתבעת לא צרפה ראיות בכתב לעשיית פרסומים כאלה או אחרים.

מה גם, שעלה ממסכת העדויות ומהתכתובת בין הצדדים, כי נושא הפרסום והשיווק של הקניון בכלל ושל בית הקפה בפרט, לא עמד כנקודת חיכוך או טרוניה מצד התובעים כלפי הנתבעת במהלך חודשי הפעילות של בית הקפה, ונראה כי התובעים "נזכרו" בטענה במהלך ניהול התביעה.

ד.3. טענות הדדיות בעניין דרישת דמי הניהול

התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה הבנות קודמות, בכך שעם הגעתו של גוב ארי אל הנהלת הקניון, התחילה הנתבעת לדרוש מהתובעים תשלום דמי ניהול על בסיס של $/מ"ר, מקום בו הבסיס לתשלום דמי ניהול נקבע במסמך ההתקשרות כ- cost+15%. התובע העיד כי הדרישות לתשלום דמי ניהול היו בעל-פה, וכי נציגי הנתבעת לא הראו לו את החישובים ואמרו שרק בסוף השנה הרו"ח יעשה חישוב, ובינתיים עליו לשלם 11$ למ"ר.

מנגד, טען גוב ארי בתצהירו, כי ההסבר האמיתי לטענות התובעים בדבר "התדרדרות במערכת היחסים" נעוץ בכך שבסמוך לכניסתו לתפקיד באוגוסט 2001, ובהתאם להוראות מסמך ההתקשרות, נדרשו התובעים, לראשונה מזה שבעה חודשים בהם הפעילו את עסקם בקניון, לשלם דמי ניהול, מהם היו פטורים עד אותה עת. במקביל, לא שילמו התובעים את דמי השכירות ותשלום החשמל בהם היו חייבים.

קובי מגמי, מנהל הכספים בחברת האם של הנתבעת הצהיר, כי ההסדר על פיו נהגה הנתבעת לגבי דמי הניהול המשולמים על ידי בעלי העסקים בקניון היה כדלקמן: שיעור דמי הניהול אותו שילמו מרבית בעלי העסקים בקניון נקבע על בסיס cost+15%. דהיינו, מרבית בעלי העסקים בקניון נשאו בהוצאות הנתבעת בגין שירותי הניהול התפעולי לקניון, בתוספת של 15% מסך כל ההוצאות כדמי ניהול. יחד עם זאת, כיוון שלא ניתן לדעת מה הן כלל הוצאות הניהול לפני תום השנה, גבתה הנתבעת ממרבית בעלי העסקים בקניון מקדמה על חשבון דמי הניהול בשיעור של 11.5$ למ"ר לחודש, כשהם צמודים למדד, כאשר רק לאחר תום השנה, ולאחר שכל הוצאות חברת הניהול היו ידועות ומבוקרות על ידי רואה חשבון חיצוני, נערך חישוב סופי של ההוצאות בהתאם למנגנון המוסכם cost+15% והנתבעת הפיקה לשוכרים חיובים או זיכויים בהתאם. לדבריו, הלכה למעשה, סכומי המקדמה על חשבון דמי הניהול, אשר גבתה הנתבעת במהלך השנה, היו נמוכים מן הסכום הסופי אותו נדרשו דיירי הקניון לשלם על פי מנגנון cost+15%, ובתום השנה, לאחר ביצוע ההתחשבנות הסופית כאמור לעיל, חוייבו הדיירים בהפרש שנצבר לחובתם. משמעות הדבר, הנה כי מדובר בדחיית תשלום המהווה הטבה עבור בעלי העסקים בקניון, והתובעים בכללם.

גוב ארי העיד, כי הלכה למעשה, נוהל זה הוחל על כלל בעלי העסקים בקניון, והתובעת לא הייתה יוצא דופן בענין, למעט בסירובה לשלם את דמי הניהול כאשר נדרשה לכך.

לדברי גוב ארי, התובע לא ביקש דו"ח הוצאות לגבי חישוב ה-cost + 15% . לא היה דו"ח שנתי עדיין ולכן התבססו באופן זמני על התקציב. הוא לא הציע מיוזמתו להראות זאת לתובע כי אלה מסמכים פנימיים. התובע מעולם לא אמר שזו הסיבה לאי התשלום אלא הבטיח שעוד מעט ישלם.

עדויותיהם של גוב ארי ומגמי בסוגיה זו מהימנות עלי וסבירות מבחינה מסחרית. לפיכך אני קובעת כי דרישת דמי הניהול עלתה בקנה אחד עם תנאי מסמך ההתקשרות ולא עמדה בניגוד לו, וכי המנעות התובעים מלשלם לא נבעה מאי הסכמתם לדרך החישוב הזמנית של דמי הניהול ע"י הנתבעת אלא, ככל הנראה, מטעמים של חסרון כיס. מכל מקום, נוכח התקופה הקצרה של הפיגור בתשלום, אין מדובר בהפרה יסודית של מסמך ההתקשרות, ולא היה באיחור בתשלום כדי לזכות את הנתבעת בביטול חד צדדי של ההתקשרות עם התובעים, ודאי לא בטרם ניתנה לתובעים ארכה סבירה של מס' חודשים להסדרת החובות של דמי ניהול, דמי שכירות וחשמל.

ד.4. טענות הדדיות בנושא חזות בית הקפה, הפעלת התאורה, השמירה והנקיון

התובע טוען כי בתקופתו של גוב ארי הופסק המאור בקומת הקרקע כבר בשעה 22:00, ולקוחות שישבו בבית הקפה נדרשו לפנות את החניון התת קרקעי, כל זאת מקום בו עד להגעתו שעות הפעילות של בית הקפה חפפו את שעות הפעילות של בית הקולנוע בקניון, עד לשעה 00:00 ואפילו 01:00. לטענת גוב ארי, לגבי שעות פתיחה וסגירה היו מסמכי הנחיה בכתב מהנהלת הקניון, במיוחד לפני חגים וכו'. בעקרון, היה התובע רשאי להשאיר את בית הקפה פתוח עד חצות או גם אחרי זה, והדבר סוכם בע"פ בשיחות תדירות. כן טען, כי התובע דווקא סגר את בית הקפה בשעות שהוגדרו כשעות פעילות של הקניון, ובכך נגרם נזק לתדמית הקניון.

לגבי חשבון החשמל, טוען התובע ששילם כנדרש עד שגילה שמונה החשמל שלו מחובר לשירותים ולמסדרון הצמוד, שבו נורות דלוקות 24 שעות ביממה. לדבריו, ניתן לראות בחשבונית של החודש בו בית הקפה היה סגור, שעדיין יש צריכת חשמל. גוב ארי בעדותו אישר כי התאורה בחדר השירותים התחתון מחוברת למונה של בית הקפה, ולדבריו החוק מחייב שיהיו שירותים בסמוך לבית קפה, ועל כן החיבור הוא ממן העניין. גם קובי מגמי, מנהל הכספים של חברת נכסי אריאל, העיד כי הדבר מקובל כאשר השטח הציבורי צמוד למושכר מסויים ומשרת אותו.

עוד טוענים התובעים, כי גוב ארי נטל לעצמו חירות לחלק לתובע ולעובדי בית הקפה הוראות ביצוע שונות, לרבות הוראות בדבר צבע המפות בבית הקפה, וזאת במקום להתעסק בבעיות אקוטיות שהחברה נאלצה להתמודד עימן בהפעלת בית הקפה, כגון זריקת חפצים מהדרגנועים ע"י ילדים על יושבי בית הקפה. לטענת הנתבעת, מפי גוב ארי ואריאל, הזניח התובע את חזות אזור ההסעדה של בית הקפה, אשר הנו שטח פתוח בלב הקניון, באופן אשר פגע בחזות הקניון ובתדמיתו. לגבי חזית בית הקפה - נדרשה מהתובע אחידות והוא שם שולחנות ישנים ולא אחידים. לדברי גוב ארי ואריאל, נדרשה מהתובעים חזות אסתטית ונקיה, אך בפועל היה ערב רב של שולחנות מסוגים שונים. לכן דרש גוב ארי שישים מפות אחידות. לגבי הודעות לקהל - נדרש על ידו שיהיו הודעות מסודרות בדפוס ומאחורי הויטרינה, ולא כפי שהיו - בכתב יד ומודבקות מבחוץ. עוד ציין כי מקרר בית הקפה היה לעתים קרובות ריק וזה יוצר רושם שלילי של עזובה שדוחה לקוחות. אריאל ציין כי התובע צבע את גדרות בית הקפה בשחור, במקום בזהב כפי שסוכם, ופנסי התאורה לא הוצבו כפי שהוגדר.

לטענת הנתבעת, נהג התובע שלא לשתף פעולה עם צוות המאבטחים של הקניון ולהפריע להם בביצוע תפקידם ובמקרים שונים אף איים על המאבטחים באופן מילולי ופיזי. בנקודה זו היתה עדות גוב ארי - עדות מפי השמועה גרידא.

גוב ארי העיד על כך שהעיר לתובע בנושאים אלה וכי ההבהרות לגבי זכויות וחובות הדדיות סוכמו בשיחות בע"פ, לדוגמא בעניין הנקיון, האבטחה, שימוש בשטח המשותף וכו'.

ביום 30.8.01 פנה גוב ארי אל התובע בכתב (נספח ה' לתצהירו) בעקבות התנהגות התובע כמתואר לעיל, לרבות אי תשלום חובות החברה לנתבעת, ודרש כי ינקוט בצעדים הראויים לתחזוק ותפעול בית הקפה, העולים בקנה אחד עם הסטנדרטים המקובלים בקניון. בין היתר, ציין בפני
ו כי ספקים מטלפנים להנהלת הקניון ומתלוננים שהטלפון בבית הקפה אינו מחובר ואינם מצליחים להשיג את התובע בטלפון הנייד. פנייה זו לא נענתה על ידי התובעים. התובע הכחיש קבלת המכתב וטען כי הוא נכתב בדיעבד, לצרכי המשפט. אני דוחה טענות אלו.

לאחר ששקלתי הטענות ההדדיות דנן, לא מצאתי כי התנהגותו של מי מהצדדים היוותה הפרה של מסמך ההתקשרות, בהעדר תנאים ספציפיים בסוגיות אלה, ואף לא עלתה כדי קיום חוזה שלא בתום לב ובדרך מקובלת. מדובר במחלוקות מינוריות שאינן מזכות מי מהצדדים בסעדים לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). מכל מקום, איש מהצדדים לא ביקש לסיים את ההתקשרות בעקבות טענות הדדיות אלה.

ד.5. נסיון להעברת ההתקשרות לצד שלישי

לטענת התובעים, באוגוסט 2001, מועד בו הסתמנה ירידה חדה בהכנסות בית הקפה, ניסו התובעים להקטין את נזקם ולעניין את זכיין רשת "שרי" באשקלון, מר דוד לוי (להלן: לוי) ברכישת הזכות להפעיל את בית הקפה וחלק מהציוד במקום מהתובעים. לאחר מו"מ עם לוי, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בכפוף להסכמת הנתבעת לחילופי מפעילים של בית הקפה, ובתמורה לסך של 170,000 ש"ח ירכוש לוי את הזכות והציוד האמורים מהתובעים.

התובע יידע את גוב ארי בדבר ההסכמה דנן, והלה הביע הסכמה עקרונית למהלך, ואף נסע לאשקלון כדי להתרשם מבית הקפה שניהל לוי. לטענת התובעים, חלפו שבועות מאז והנתבעת לא חתמה על הסכם עם לוי, ובנסיבות אלה הודיע לוי לתובעים כי הוא חוזר בו מהסכמתו.

גוב ארי אישר כי היתה פניה של התובע להכנסת שוכר חילופי, אך לגרסתו היה זה בשלב מאוחר יותר, אחרי נטישת בית הקפה ע"י התובעים בספטמבר ובמסגרת נסיון הצדדים להסדיר את הפעלתו מחדש. הנתבעת הציגה תרשומת מיום 26.9.01 לפיה מסר התובע כי נטש את בית הקפה בגלל הפסדים כספיים וכי ברצונו למכור את ציוד בית הקפה ולהעביר את הפעלתו לאחר. באותה פגישה, התנה התובע את פרעון יתרת החוב של החברה לנתבעת, בסיוע הנתבעת לעסקת העברת בית הקפה והציוד ללוי. הנתבעת התנגדה להתניה כאמור.

התובע הכחיש את האמור בתרשומת לעניין ההתניה. כשנשאל מדוע לא פנה לברר את הסיבה לאי חתימת הסכם בין הנתבעת ללוי, ענה כי הסתפק בכך שהציג את לוי להנהלה ולאחר מכן לא פנה בעניין כי היתה שמועה בקניון שההנהלה מתחלפת בגלל שלא תבוצע עסקת הרכישה ע"י דלק נדל"ן. התובע לא הסביר כיצד עולה מהלך העברת בית הקפה ללוי בקנה אחד עם התקשרותו בהסכם להעסקת שף חדש לבית הקפה בתחילת ספטמבר 2001. מעדות השף רובי קורדובי עולה כי רק במחצית ספטמבר נודע לו מפי התובע שיש אפשרות שאדם אחר יקח את בית הקפה לניהולו, במקום התובע. עדותו תומכת לכאורה בגרסת הנתבעת.

לוי הוזמן כעד מטעם התובעים אך משלא התייצב - ויתרו עליו התובעים, וגרסתו אינה עומדת בפני
בית המשפט.

בנסיבות אלה, רב הנעלם על הנגלה בשאלה מתי התקיים המו"מ עם לוי ומדוע לא נחתם הסכם עם לוי באותו שלב. לגרסת גוב ארי, בשלב הראשון היה מו"מ עם לוי והוא לא צלח. מכל מקום, לא הוכחה כל עילה לטרוניה מצד התובעים כלפי הנתבעת בעניין זה.

ד.6. סגירת בית הקפה ונסיבותיה

ביום 11.9.01 סגר התובע את בית הקפה למספר ימים. סגירה זו והשלכותיה המשפטיות היתה לב המחלוקת בתיק.

התובעים טענו, כי הסגירה היתה "אקט מחאתי" שנועד להסב את תשומת לב הנהלת הקניון לבעיותיו של בית הקפה, וכי בעשותם כן, לא התכוונו לנטוש את בית הקפה לצמיתות. ביום 12.9.01 התובע הגיע למקום לביצוע עבודות משרד, לרבות שיפור התפריט, יחד עם מנהלת המשמרת לירז לוי (להלן: לירז), ובאותו מעמד כתב מכתב בו הבהיר לנתבעת את טענותיו וכוונתו. התובע טען כי רכש ציוד נוסף, שכר שירותי שף חדש בשם רובי קורדובי והתכוון לפתוח את בית הקפה במתכונת משופרת מיד לאחר צום גדליה - ב-23.9.01.

בתצהירו (סעיף 100) טען התובע כי במכתב הודיע על סגירת בית הקפה במחאה על יחסה המחפיר של ההנהלה, ובשל התקלות במעלית, בדרגנועים, זריקת חפצים על יושבי בית הקפה מלמעלה, חיובו בתשלום החשמל בשירותים, הפרת התחייבויות לפרסום והשתתפות בעלויות זמר אורח, העדר הסכם חתום ועוד. התובע טען כי המכתב דנן "נעלם" בעת סילוקו מבית הקפה, ואולם משהוצג לו בחקירה הנגדית מכתבו מ-12.9.01 (נ/1), הוברר כי אין בו מילה על "מחאה" אלא רק הבהרה כי הוא לא סוגר את המקום אלא רק עובד על שיפור בית הקפה בגלל המצב הקשה, ואזכור כללי של "הבעיות העיקריות והמצב הקשה" בהם אין הנתבעת מטפלת. מנוסח המכתב ומעדותה של לירז עולה כי המכתב נכתב כתשובה לפנייה בע"פ של הקב"ט יוסי טסלר שברר עם התובע באותו יום מדוע בית הקפה סגור, ולא מיוזמת התובע.

לפיכך נותרה התמיהה, כיצד יתכן שהתובע סגר את בית הקפה כ"אקט מחאתי" מבלי שהביא את המידע כי מדובר במחאה בפני
אף אחד מהגורמים הרלוונטיים. התובע טען בחקירתו הנגדית כי בנוסף על המכתב אמר למזכירת הנהלת הקניון, יום קודם לסגירה, כי אם לא יקבל הסכם בכתב וידע את זכויותיו ומה זה קוסט + 15% - יסגור למחרת, ולטענתו אמר כך קודם לכן גם לאריאל ולגוב ארי. השניים הכחישו טענה זו בעדויותיהם. עדות כבושה זו לא היתה מהימנה עלי כלל, הן לנוכח הסתירה הבולטת בינה לבין המכתב נ/1, והן לאור הראיות לפיהן מה שהטריד את התובע באותה עת - מעבר למצבו ההפסדי של בית הקפה - היה מיעוט הלקוחות בקניון, בעיית זריקת חפצים ע"י ילדים מהדרגנועים לעבר בית הקפה וחיובו בתשלום החשמל של אזור השירותים, ולא עניין ההסכם בכתב או פירוט עלויות הניהול.

לפיכך, אני דוחה את הטענה כי הסגירה נועדה להיות אקט מחאתי שהוצג ככזה בפני
הנתבעת.

לטענת הנתבעת, הסגירה היתה למעשה נטישה חד צדדית של בית הקפה והפרת ההתקשרות בין הצדדים. טענתה התבססה על מצבו הכספי הקשה של בית הקפה בחודשיים האחרונים, על נסיונותיו של התובע להעביר את העסק לאנשים אחרים (דוד לוי ואבי ברנדלר), ועל דברים שאמר התובע, על פי הטענה, לגוב ארי.

כנגד טענה זו הציג התובע ראיות לעניין כוונתו להמשיך ולתפעל את בית הקפה לאחר סגירה של מספר ימים/שבועות בחודש ספטמבר, במתכונת משופרת.

כך, הציג התובע ראיות אודות שכירת שירותיו של שף חדש, רכישת ציוד נוסף והזמנת תפריטים חדשים, מפות שולחן חדשות ופליירים המודיעים על פתיחה מחודשת (חשבונית ו' 21). התובע העיד כי ההזמנה נעשתה כשבוע לפני תאריך החשבונית (2.9.01).

ראיות אלה, ובכללן עדויות השף רובי קורדובי שהעיד כי התובע נפגש עמו בתחילת ספטמבר ונחתם ביניהם הסכם העסקה, וכי היה אמור להתחיל לעבוד באוקטובר, ולירז שאישרה כי קורדובי החל לעבוד עם התובע על שינוי התפריט, היו מהימנות. גם המכתב נ/1 ("אני לא הודעתי על סגירת המסעדה. אני עובד על שיפור המסעדה עקב המצב הקשה של הקניון") תומך במסקנה כי התובע לא החליט חד משמעית לסגור את בית הקפה אלא היה נתון בלבטים, מחד גיסא שקל את הסגירה (כפי שהודה) ומאידך גיסא קידם את שיפור מתכונת הפעלת בית הקפה לקראת הפתיחה המחודשת.

הנתבעת טענה, מפי גוב ארי, כי ב-11.9.01 התובע מסר למנהל האבטחה של הקניון כי הוא עוזב את בית הקפה ואף החל בהכנות להוצאת ציוד מן הקניון, ואולם עדות זו היתה עדות מפי השמועה, מנהל האחזקה של הקניון לא הוזמן להעיד בנקודה זו ולא הוכחה כל הוצאת ציוד משמעותית במועד זה. הוכח כי התקיימה שיחת טלפון, בטונים גבוהים, בין התובע לגוב ארי שפנה אליו לבירור דברי מנהל האחזקה על הסגירה הפתאומית, ובתכתובת (נ/1) בין הצדדים מיום 11.9.01 ו-12.9.01 יש טענות הדדיות בדבר סגנון הדיבור וחוסר נכונות של הצד שכנגד להפגש לליבון הבעיות והמצב.
בהקשר זה, העיד גוב ארי כי פגש בתובע ביום 12.9.01, לאחר שהגיע לבית הקפה, ושאל אותו לפשר המתרחש. לדבריו, אמר לו התובע כי הוא "סוגר ועוזב היום". גם בהנחה שמלים אלה נאמרו בשיחה, ברור מן ההקשר כי התובע לא התכוון לסגירה לצמיתות, והדבר עולה גם ממכתב גוב ארי (נספח ז') מיום 12.9.01 ומכך שהתובע הגיע למקום כדי לעבוד עם לירז במשרד בית הקפה.

אני קובעת כי הסגירה, בנסיבותיה, לצד אי פרעון דמי הניהול לחודש אוגוסט וחשבונות החשמל לחודשים יוני-אוגוסט, היוותה הפרה של מסמך ההתקשרות, וכי הנתבעת היתה זכאית לדרוש מהתובעים לחדש לאלתר את פעילות בית הקפה. עם זאת, לנוכח פרק הזמן הקצר של הסגירה (שחלקה היה בתקופת החגים) והפיגור בתשלומים, אין מדובר בהפרה יסודית, ועל כן היה על הנתבעת לתת לתובעים ארכה סבירה למילוי התחייבותם בטרם תהיה זכאית לביטול החוזה. בהעדר נכונות מצידם לכך - זכאית היתה הנתבעת לבטל את ההתקשרות.

ביום 12.9.01 שלח גוב ארי מכתב לתובעים, לפיו נדרשו התובעים לפרוע את חובות החברה לנתבעת ולחזור להפעיל מיידית את המושכר במתכונת ראויה. מכתב זה מלמד לכאורה על מתן הזדמנות לתובעים לתקן את ההפרה, אולם בניגוד לאמור במכתב, פעלה הנתבעת בשטח, מיידית, באופן המנוגד לחלוטין לאמור במכתבה, ומנעה מהתובעים כל אפשרות לחזור ולהפעיל את בית הקפה, כפי שיפורט להלן.

ד.7. סילוק התובעים מבית הקפה ועיכוב הציוד שבתוכו

לטענת התובעים, ביום שובו של התובע לבית הקפה, ביום 23.09.01, נמנעה ממנו הכניסה לבית הקפה, על ידי אנשי האבטחה של הקניון. לא זאת אף זאת, כשפנה התובע אל משרדי הנהלת הקניון, אלו סירובו לדבר עמו, ואף איימו עליו "כי אם לא אסתלק מהמקום מיידית, ידאגו שאעשה כן בניידת משטרתית".

לירז העידה בנקודה זו כי כשחזרו התובע והיא לבית הקפה לאחר ימי הסגירה, הקב"ט יוסי ואנשי האבטחה לא נתנו להם להכנס.

עדי הנתבעת, בתצהיריהם, התעלמו מאירועי ה-23.9.01 ומטענת התובע ולירז כי נמנעה מהם בכח הכניסה לקניון ולבית הקפה. עם זאת, בסיכומיה מודה הנתבעת כי החל מיום 24.9.01 לא איפשרה לתובעים להכנס לבית הקפה, וזאת מחשש להוצאת ציוד מתוכו. טענתה היא, כי התובעים כלל לא ביקשו להפעיל את בית הקפה, ממועד זה ואילך, אלא רק להוציא ממנו ציוד.

לטענת הנתבעת, לאחר ה-12.9.01, לא נראה התובע בתחומי הקניון ולא ניתן היה להשיגו. הואיל ובעת עזיבתו השאיר התובע ציוד רב בשטח ההסעדה (שולחנות, כסאות ושמשיות), דאגה הנתבעת לפנות ציוד זה ולאחסנו, על מנת שיישמר ולא יושחת. גוב ארי הודה בחקירתו הנגדית בעובדה שלא מצא לנכון להזכירה בתצהירו, והיא כי כבר במועד זה, הוא הורה לקב"ט הקניון להתקין מנעולים נוספים על דלתות בית הקפה, באופן שנמנע מהתובע לפותחן (עמ' 149-148 לפרוט'). טענתו של גוב ארי, כי אחסן את הריהוט שהיה מוצב ברחבת ההסעדה של בית הקפה כדי למנוע פגיעת ילדים מהריהוט/בריהוט הנטוש שהושאר ברחבת ההסעדה, אינה מהימנה עלי, שכן אותו ריהוט (שולחנות, כסאות ושמשיות) עמד ברחבה לאורך כל תקופת פעילות בית הקפה, ואין ביום אחד של הפסקת פעילות בית הקפה (ואף יותר מכך), כדי להופכו ל"רכוש נטוש" הצפוי לפורענות. מה עוד, שכוונתה האמיתית של הנתבעת נחשפה באקט הצבת המנעולים הנוספים על דלתות בית הקפה, קרי: הפקעת הגישה למושכר ולציוד שבתוכו ומחוץ לו, מידי התובעים. גוב ארי הודה בחקירתו הנגדית כי הנתבעת קיבלה עצה משפטית, שהיא רשאית לעכב בידה את רכושם של התובעים, להבטחת פרעון החוב לנתבעת.

משמע, הנתבעת נקטה צעד חד צדדי וכוחני זה של נעילת בית הקפה על ציודו ומניעת התובעים מלעשות בהם שימוש, לאחר סגירת בית הקפה ליום אחד בלבד, וחרף קבלת המכתב נ/1 שבו הבהיר התובע כי הסגירה היא זמנית ולצורך שיפורים.

לאחר שהוברר לתובע ביום 23.9.01 כי הנתבעת מונעת ממנו את הכניסה לבית הקפה, נקבעה פגישה בין אריאל וגוב ארי לבין התובע, במשרדי הנהלת הקניון, ביום 24.9.01. לטענת הנתבעת, כפי שהועלתה במסמך סיכום הפגישה (נספח ח') ובעדויות גוב ארי ואריאל, בפגישה זו הבהיר התובע, כי אינו מפעיל את בית הקפה בשל הפסדים כספיים, וכי ברצונו למכור את ציוד בית הקפה ולהעביר את הפעלתו לאדם אחר. מנספח ח' עולה, כי התובע קבל על כך שהנתבעת נעלה את הדלתות במנעולים נוספים ופינתה את השולחנות, הכסאות והשמשיות מאזור ההסעדה. לפיכך, מנועה הנתבעת מלטעון כנגד המסמך שערכה היא עצמה, כאילו התובע כלל לא ביקש בפגישה זו להחזיר אליו את החזקה בבית הקפה. טענתה האמיתית של הנתבעת היא, כי התובע לא ביקש להפעיל את בית הקפה אלא להחזיק בו לצורך הוצאת ציוד ו/או עסקת העברת העסק (בתיאום עם הנתבעת) לשוכר אחר. הנתבעת במו מעשיה מנעה מהתובעים את האפשרות לתקן את ההפרה ולחזור להפעיל את בית הקפה תוך זמן סביר, כפי שהיתה זכאית לדרוש מהם, ועל כן אין היא רשאית לשים עצמה נביא וחוזה עתידות ולטעון בדיעבד, כי גם אילו היתה נותנת לתובעים את האפשרות לתקן את ההפרה, כפי שהחוק מחייבה לעשות, הם לא היו נענים לה.

ודוק: הנתבעת היתה רשאית לדרוש מהתובע, במעמד הפגישה ב-24.9.01, לחזור ולהפעיל את בית הקפה בהתאם להתקשרות ביניהם, שאם לא כן תבטל את ההתקשרות, אך הנתבעת לא העלתה דרישה זו אלא הודיעה לאלתר על ביטול ההסכם עקב הפרתו היסודית ע"י התובעים, כפי שעולה מסיכום הפגישה, נספח ח' ("הוא נדרש לפרוע את חובותיו ולהתפנות מהקניון על רקע ההפרה היסודית של ההסכם בינינו ונטישת המסעדה"). זאת ועוד, הנתבעת יצרה במעשיה החד-צדדיים מציאות חדשה, בה הופקעה החזקה בבית הקפה ובציוד השייך לתובעים, מידי התובעים, כך ששוב לא היו יכולים לכלכל צעדיהם באופן אוטונומי.

בפגישות שנערכו עם התובע ביום 24.9.01 ולאחר מכן ביום 18.10.01, לא הציעה הנתבעת להחזיר לתובעים את החזקה בבית הקפה, בין לצורך הפעלתו ובין לצורך אחר, אלא עמדה על הותרת המצב הקיים בעינו, תוך דרישה כי התובע ידאג לפרעון חובות החברה לתובעת ולבעלת הקניון. עולה במפורש מסיכום הפגישה כי חרף דרישת הנתבעת מהתובעים "להתפנות", בפועל לא היתה מוכנה לאפשר להם להוציא את הרכוש והציוד השייכים להם מהמושכר, אלא רק לאחר תשלום החובות.

בנסיבות אלה, יש ממש בטענת התובעים, כי נציגי הנתבעת - אריאל וגוב ארי - ניסו לכפות עליו פרעון מיידי של חוב החברה, כאשר הצעדים החד צדדים שננקטו כנגד התובעים, לרבות החזקת ציוד התובעים והסחורה שהוחזקה בבית הקפה, הפכו כלים בידיהם לאכיפת רצונם על התובעים.

רק לאחר פניית בא כח התובעים לנתבעת מיום 24.10.01, בדרישה לאפשר להם להפעיל מחדש את בית הקפה (המכתב לא הוצג אך יש התייחסות אליו במכתבה של ב"כ הנתבעת מיום 28.10.01, נספח יא לתצהיר גוב ארי), נמלכה הנתבעת בדעתה והודיעה באמצעות באחת כוחה כי הנתבעת רואה בעין יפה את השינוי בגישת התובע ולפיכך נדרש התובע לפעול כאמור ולפתוח את בית הקפה לציבור הרחב בתוך 24 שעות ממועד קבלת מכתבי זה". לנוכח המועד הקצרצר שנקצב במכתב לפתיחה מחודשת של בית הקפה, ניתן לתמוה אם אמנם נשלח בתום לב ע"י הנתבעת, או שמא בעקבות "עצה משפטית" נוספת וכהתחכמות גרידא. ברי כי במצב הקיים של הפקעת החזקה בבית הקפה ובציודו, לרבות הסחורה המתכלה, לא היה פרק הזמן שנקצב ע"י הנתבעת לפתיחה מחודשת של בית הקפה, משום "זמן סביר". לטענת התובע, המכתב דנן, שנשלח לבא כוחו, "אולי" התקבל אצלו, אך בפועל מנעה ממנו הנתבעת להכנס לבית הקפה. בהעדר התייחסות של התובע ובא כוחו למכתב הנתבעת, ולהצעה לחזור ולהפעיל את בית הקפה, אני מוכנה להניח כי במועד בו המכתב נתקבל אצל עו"ד להב
-לוי, כבר לא היו התובעים מעוניינים בהפעלת בית הקפה אלא רק בהוצאת הציוד השייך להם מתוכו.

התובע הגיש תלונה למשטרה על פינויו מהמושכר ועיכוב רכושו ב-18.11.01, ושלח מכתב נוסף ע"י בא כוחו ב-5.12.01 שגם בו תלונה על כך שנמנע מהתובעים לחזור ולהפעיל את בית הקפה, ולחילופין להעביר את הפעלת העסק לאחר, בתמורה כספית לתובעים. בשלב מסויים איפשרה הנתבעת לתובע להכנס אל בית הקפה כדי להוציא ציוד פרטי, אך לא איפשרה להם להוציא סחורה שהיתה במקום ושאר ציוד עסקי שבבעלותם.

הנתבעת הפסיקה להחזיק בקניון ולנהלו לאחר כשלון העסקה בין דלק נדל"ן לבין חב' ג'ק קאופמן, בשלהי שנת 2001, ולאחר תקופה קצרה בה הועסקה הנתבעת בניהול הקניון מטעם בנק דיסקונט וחב' ג'ק קאופמן, נשכרה ע"י בעלת הקניון חברת ניהול אחרת - יובלים, והחזקה בקניון, לרבות המושכר והציוד השייך לתובעים, הועברו אליה ב-15.1.02. בעקבות הגשת התביעה ובקשה לצו עשה ע"י התובעים בתחילת שנת 2002, הגיעו הצדדים להסכמה במעמד הדיון בצו הזמני, כי התובעים יוכלו להוציא את כל מטלטליהם מבית הקפה, ואלה אמנם הוצאו במועד שנקבע, ה-26.3.02.

יצויין כי התובעים הגישו תביעתם מלכתחילה גם כנגד חברת יובלים בע"מ וכנגד החברה החדשה שהוקמה על ידיה לניהול הקניון, אשר החזיקו במושכר ובציוד השייך לתובעים מהמועד בו הועברה החזקה הניהולית בקניון מהנתבעת לחברות אלה (15.2.02), אך הצדדים הגיעו לפשרה לפיה נמחקו נתבעות אלה מכתב התביעה כנגד תשלום של 20,000 ₪ לתובעים.

ה. זכות העכבון הנטענת ע"י הנתבעת - ועוולת עיכוב נכסים שלא כדין

הנתבעת טוענת כי בעקבות ייעוץ משפטי שניתן לה, ועל כך העיד גוב ארי, החליטה לעכב בידיה את בית הקפה על ציודו, תוך הדרת התובעים מהם, כערובה לפרעון חובות החברה כלפיה.

דא עקא, שעצה משפטית זו היתה ללא כל בסיס בדין, ולא יצרה זכות עיכבון, יש מאין, במערכת היחסים החוזית והמשפטית בין הצדדים.

זכות העיכבון במשפט הפרטי (possessory lien) היא זכות הנושה לעכב נכס כערובה לחיוב, עד שיסולק החיוב.
סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, מסביר את מהות זכות העיכבון וכללי הפעלתה, אך עצם קיומה של הזכות במערכת יחסים חוזית או משפטית נתונה, צריך להיות מעוגן בהוראות מפורשות של דבר חקיקה החל עליה, או בהוראה מפורשת בהסכם בין הצדדים. (ראו ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' שחיבר, פ"ד נו(5) 925, 932).

"זכות העיכבון נותנת בידי בעליה אמצעי פרטי להשגת דרישתו מן החייב. הנושה אינו נזקק לעזרת בית המשפט כדי לממש את הזכות ולעכב את הנכס, אלא הוא פועל בעזרה עצמית. (...) אך מנגד יש להעמיד את כוחה של הזכות לפגוע בחייב ובצדדים שלישיים, שנמנעת מהם, עקב מימושה של הזכות לעכב על ידי הנושה, היכולת להגשים את זכותם בנכס או ביחס לנכס. (...) לגבי זכות עיכבון סטטוטורית, על שיקול הפגיעה בקניינו של החייב, או של צד שלישי, להשפיע על ההחלטה למי להקצות את הזכות וכיצד לקבוע את תחום פרישתה. העובדה שהנושה הוא המחזיק בנכס אינה כשלעצמה סיבה ליתן בידיו את הכח לעכב את הנכס בעזרה עצמית. על מנת להסביר מדוע יש לחרוג מן ההסדר הכללי לקבלת תרופות משפטיות ולהתיר לנושה פלוני לעשות דין לעצמו, חייבת ההחלטה בדבר מתן הזכות הסטטוטורית להישען על יסודות מהותיים, המבטאים את צרכיה של החברה להבטיח את אינטרס החיוב של אותו נושה". (נ' זלצמן, עיכבון, (הוצ' רמות 1998) עמ' 20-21).

העיכבון מתיר לנושה להחזיק בנכס, כל עוד הזכות עומדת בתוקפה, ופוטר אותו מאחריות לנזק שהעיכוב גורם (זלצמן, שם, עמ' 18).

כל שיטת משפט עיצבה את תחומי פרישתה של זכות העיכבון לפי דרכה. בשיטת המשפט הישראלית, בבסיס הוראות החוק השונות המעגנות את זכות העיכבון עומדת התפיסה לפיה צריכה להתקיים זיקה בין החיוב הנערב בזכות לבין הנכס המשמש אובייקט למימוש הזכות.

המשותף להוראות הסטטוטוריות המקנות זכות עיכבון במערכת יחסים משפטית נתונה הוא, שהפעלת זכות העיכבון ע"י הנושה מהווה שמירת מצב החזקה קיים שלו בנכס, ולא יצירת עובדות חדשות בשטח ע"י הנושה:

"להבחין מנטילה או תפיסה של נכס, העיכוב אינו משנה את המצב העובדתי של ההחזקה בנכס, אלא להיפך: הוא מכוון לשמור על המצב הקיים, לאמור, להשאיר את הנכס בידי המחזיק בו. (...) עיכוב הנכס מתבצע על ידי המשך ההחזקה של פלוני בנכס מטעם עצמו וכנגד עניינו של הזכאי להחזיק בו כלפיו. (..) זכות העיכבון צומחת איפוא על רקע של מערכת חיובים הדדיים בין נושה וחייב, במסגרתה נולד, בין היתר, גם חיובו של הנושה כלפי החייב למסור לו נכס שבהחזקתו. (...) זכות העיכבון מתירה לנושה לדחות את חיוב המסירה ולהשאיר את הנכס אצלו עד שיקויים החיוב הנערב בזכות". (נ' זלצמן, שם, עמ' 17-18).

"אופיה "הפוססורי" של זכות העיכבון מכתיב את תנאי קיומה כערובה לחיוב בידי הנושה. היות ההחזקה בנכס, אובייקט הזכות, בידי הנושה הוא תנאי להתגבשות הערובה ותנאי להמשך קיומה. ללא החזקה, לא יוכל כלל הנושה לממש את הזכות לעכב, קרי: להמשיך להחזיק בנכס, אפילו התמלאו כל התנאים הדרושים להיווצרותה של הזכות לפי החוק או לפי ההסכם שבין הצדדים". (זלצמן, שם, עמ' 21; וראו: ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' גרוס, פ"ד מד(3) 185).

"החזקה לצורך עיכבון מתקיימת על ידי "שליטה פיסית" של הנושה בנכס (...). לא די בעובדה שהנכס מצוי בידי הנושה (במקרה של מיטלטלין) או שהנושה נמצא על הנכס (במקרה של מקרקעין) למימוש זכותו ללא הפרעה ולהשגת תכליתו של עיכוב; לשם כך נדרשת שליטה בלעדית שלו בנכס". (זלצמן, שם, עמ' 22).

ואכן, ההוראות החקוקות המעניקות לנושים מסויימים את זכות העיכבון, מעניקות אותה אך ורק ביחס לנכסים שהיו בידיהם מלכתחילה, או כאלה שנמסרו להם מכח ההסכם עם החייב.

סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970: "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה".

סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974: "לקבלן תהא זכות עיכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין עקב עסקת הקבלנות."

סעיף 31 לחוק המכר, תשכ"ח-1968: "(א) למוכר תהא זכות עכבון על הממכר כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן הקונה עקב עסקת המכר; וכן תהא זכות עכבון לקונה כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המוכר, אם קיבל את הממכר ועליו להחזירו למוכר. "

סעיף 9 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967: "לשומר תהא זכות עכבון על הנכס כדי המגיע לו מבעל הנכס עקב השמירה". הסעיף מדבר במצב בו הנכס נמסר לשומר מלכתחילה, למטרת השמירה.

סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965: "על אף האמור בסעיף 8(1), תהא לשלוח זכות עכבון על נכסי השולח שבאו לידו עקב השליחות - כולל נכסים המוחזקים בידו כנאמן השולח - כדי תשלום שכרו וסכומים אחרים המגיעים לו מן השולח עקב השליחות."

משמע, גם מקום שקיימת לנושה זכות עיכבון לפי חוק או חוזה בין הצדדים, אין הזכות כוללת נטילה של הנכס מידי החייב, מקום שהנכס היה בשליטתו ובהחזקתו של זה, אלא רק זכות לעכב מסירת נכס, הנמצא בידי הנושה, בין שהיה בידיו מלכתחילה, ובין שנמסר לו ע"י החייב.

נקל להיווכח, כי הנתבעת אינה עומדת בתנאים הנדרשים לקיומה ולהפעלתה של זכות העיכבון, אותה התיימרה להפעיל.

מבחינת עצם קיום הזכות לנתבעת כנושה - הנתבעת הסתמכה בסיכומיה על סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות); ברם, כפי שצוטט לעיל, סעיף זה מדבר אך ורק על נכס שנמסר לנפגע מהפרת החוזה, עקב החוזה, ושהיה עליו להחזירו לחייב. במקרה דנן, לא המושכר ולא הציוד שבתוכו ומחוצה לו (מטלטלין שבבעלות התובעים) נמסרו לנתבעת עקב החוזה.

מבחינת הפעלת הזכות - לא התקיים במושכר ובמטלטלין התנאי כי היו "בחזקתה ובשליטתה הבלעדית" של הנתבעת עובר להפעלת הזכות הנטענת. נהפוך הוא, המושכר והמטלטלין היו בהחזקתם ובשליטתם של התובעים.

פסק הדין אליו הפנו ב"כ הנתבעת בסיכומים (פש"ר (ת"א) 1001/00 רו"ח שמשי נ' אורה, תק-מח 2002(1) 43378) אינו ממן העניין, שכן נדון בו עיכבון מכח הסכם, והשאלה היתה מה כוחו של עיכבון הסכמי כלפי כונס הנכסים, שהיה צד שלישי וחיצוני להסכם שבין החברה-השוכרת לבין המשכיר.

אני קובעת, כי במעשיה המתוארים לעיל הפרה הנתבעת את חיוביה החוזיים ופעלה בניגוד להוראות חוק החוזים (תרופות). הנתבעת לא נתנה לתובעים זמן סביר לתקן את ההפרה, הפקיעה מידי התובעים את הזכות להחזיק ולהפעיל את בית הקפה, שלא כדין, ומנעה מהם את הגישה והשימוש בציוד ובמיטלטלין שבבעלותם, שהיו בתוכו וסביבו. התנהגותה, בהעדר זכות עיכבון על פי דין, מהווה גם הפרה יסודית של החוזה וגם עוולה של עיכוב נכס שלא כדין לפי סעיף 49 לפקודת הנזיקין. סעיף זה קובע כי "עיכוב שלא כדין הוא מניעת מיטלטלין שלא כדין מאדם הזכאי להחזיק בהם מיד".

עקב ההפרה והעוולה דנן, נגרמו לתובעים נזקים ממוניים, שכן הדעת נותנת כי אילו נותרה החזקה במושכר ובציוד בידי התובעים, ולו לתקופה מוגבלת, עד למועד בו היתה הנתבעת רשאית לבטל את ההסכם עקב הפרתו (בהנחה שהתובעים לא היו חוזרים להפעיל את בית הקפה תוך זמן סביר) ולדרוש מהתובעים לפנות את המושכר מכל אדם וחפץ השייכים להם - היה לתובעים סיכוי של ממש להפיק הכנסה מהעברת הסכם ההתקשרות, יחד עם הציוד, לשוכר אחר, בתיאום עם הנתבעת.

כן נגרמו לתובע נזקים לא ממוניים, בשל הפגיעה באוטונומיה שלו, בכבודו כאדם, בחופש העיסוק שלו ובזכויות הקניין שלו במטלטלין המעוכבים.

ראש הנזק הלא-ממוני של פגיעה בזכויות חוקתיות, המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוכר זה מכבר ע"י בית המשפט העליון.

בע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" (פ"ג נג(4) 526, 570-574) נפסק ע"י כב' השופט אור:

"נקודת המוצא לדיון טמונה בהכרה בכך, שלכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה.
זכות זו הוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה. הזכות לאוטונומיה היא, כלשון אותה הגדרה, "his or her independence, self reliance and self-contained ability to decide" (ראו f. carnerie , "crisis and informed consent: analysis of a law-medicine malocclusion" 12 am. j. l. and med. 55, בהערת שולים 4 למאמר). ברוח דומה, מציין השופט חשין כי "המשפט מכיר באוטונומיה של הפרט לגבש את רצונו כנראה לו על-פי 'טובתו': הפרט הוא המחליט על 'טובתו'-שלו: 'טובתו' היא רצונו ורצונו הוא 'טובתו'. 'רצון' מפורש או משתמע כולל בחובו את טובתו של אדם, 'טובתו' של אדם נחבאת בין קפליו של רצונו", דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(2) 48, 96-95.

זכותו זו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו - היכן יחיה; במה יעסוק; עם מי יחיה; במה יאמין. היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של פרט ופרט כעולם בפני
עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט, במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיותו ואת חייו של הפרט".

"ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט שלנו, כשיטת משפט של מדינה דמוקרטית (...). היא מהווה את אחד הביטויים המרכזיים לזכותו החוקתית של כל אדם בישראל לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

אכן, כבר נפסק כי אחד מן הביטויים של הזכות לכבוד הוא "...חופש הבחירה של כל אדם כיצור חופשי", וכי בכך משתקפת התפיסה לפיה "כל אדם ... הוא עולם בפני
עצמו, ומטרה בפני
עצמה" (...). כפי שציין הנשיא ברק, "אוטונומיה זו של הרצון הפרטי מהווה ערך יסוד במשפטנו. היא מעוגנת כיום בהגנה החוקתית על כבוד האדם" (בג"צ 4330/93 גאנם נ' לשכת עורכי הדין, דינים עליון מד 435, בפיסקה 14 לפסק הדין)".

"הזכות לאוטונומיה היא "זכות מסגרת" (ראו ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (ירושלים, 1994), בעמודים 358-357). בהתאם לכך, שימשה זכות זו בסיס לגזירתן של זכויות ספציפיות רבות".

כב' השופט אור קבע, כי הפגיעה באוטונומיה היא ראש נזק עצמאי ובר פיצוי לפי פקודת הנזיקין:

"השאלה הראשונה אשר יש להתייחס אליה בהקשר זה היא, האם הנזק הכרוך בפגיעה בכבודה של המערערת ובאוטונומיה שלה הוא "נזק" כמובנו בפקודת הנזיקין.

לדעתי, יש להשיב לשאלה זו בחיוב. המונח "נזק" מוגדר בסעיף 1 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). הגדרה זו היא רחבה, ומתייחסת ל: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה".

במסגרת הגדרה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח רוחבה הניכר של הגדרה זו, נפסק כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד, גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי, עשויים להוות נזק בר פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 139)".

כפי שקבע כב' הנשיא ברק בעניין גורדון,

"עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין להכיר בנזק הלא רכושי כדבר 'פאראזיטי', הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר פיצוי, העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו". (שם, עמ' 142).

כב' השופט אור ציין בעניין דעקה, כי:

"בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר אותה פרשה, הלכו בתי המשפט בדרך דומה ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין. כך, נקבע כי הנזק המורלי ועגמת הנפש שנגרמו לבעל זכות יוצרים עקב הפרת זכותו, הינו נזק בר פיצוי (ראו פסק דינו של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט(1) 419, 432. כך נפסק גם לגבי הפגיעה בכבודו וחרותו של אדם, הטבועה בעצם אשפוזו בכפיה ושלא כדין בבית חולים לחולי נפש (פסק דינה של השופטת נתניהו בע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 757, 772. באופן דומה, נקבע כי הסבל שנגרם לאשה, הטבוע בעצם העובדה שבעלה גירש אותה בעל כורחה, מהווה נזק בר פיצוי (ראו פסק דינו של השופט גולדברג בע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, דינים עליון לח 369, בפיסקה 9 לפסק הדין)". (שם, עמ' 574).

התובעים זכאים, איפוא, לפיצוי על נזקיהם הממוניים והלא ממוניים שנגרמו עקב הפרת ההסכם וביצוע עוולת עיכוב הנכסים שלא כדין ע"י הנתבעת.

בהתחשב בפרק הזמן הממושך של מניעת הכניסה למושכר ועיכוב הנכסים שלא כדין, בהתחשב במהותם ובשוויים, בהיותם במרכז פעילותו המקצועית והעסקית של התובע, ובפגיעה באוטונומיה של התובע, בכבודו כאדם ובשמו הטוב, ובעמידתה העיקשת של הנתבעת על התנהגותה הכוחנית, חרף פניות התובע ומחאתו על סילוקו החד צדדי ועיכוב רכושו, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין עוולה זו על 50,000 ₪.

יובהר כי הסכום מתייחס לתקופה שעד 15.1.02.

מסכום זה יש לקזז את חובות החברה לנתבעת, כדלקמן.

ו. חובות החברה לנתבעת:

גוב ארי וקובי מגמי, מנהל הכספים של נכסי אריאל, העידו כי חובות החברה בגין דמי ניהול, חשמל וריבית, הינם כלהלן:

א. דמי ניהול בגין התקופה מיום 15.8.01-31.8.01, סך של 7,419.77 ש"ח.
ב. בגין החודש שבו נטשו את בית הקפה (מיום 1.9.01-30.9.01), סך של 15,519.1 ש"ח.
ג. בגין חלקה של החברה בגרעון יחסי לשנת 2001, סך של 4,322.34 ש"ח.
ד. בגין חלקה של החברה בדמי הניהול והאחזקה של הנכס שנינטש - מיום 1.10.01 ועד ליום 31.12.01 סך של 46,577.3 ש"ח (כולל מע"מ בשיעור של 17% בלבד ולא כולל ריבית כחוק).
ה. בגין צריכת החשמל בחודש יוני 2001 סך של 2,552 ש"ח.
ו. בגין צריכת החשמל בחודש יולי 2001 סך של 2,391.95 ש"ח.
ז. בגין צריכת החשמל בחודש אוגוסט 2001 סך של 2,169.65 ש"ח.
ח. בגין צריכת החשמל בחודש ספטמבר 2001 סך של 684.68 ש"ח.
ט. בגין ריבית פיגורים על חובות דמי ניהול וחשמל, סך של 5,702.35 ש"ח.

אני מאשרת את החיובים לפי ס"ק א', ה', ו', ז', ח' לעיל, התואמים לראיות שבפני
.

לגבי ס"ק ב' - אין לחייב את התובעים בדמי ניהול החל מיום 12.9.01, בו הפקיעה הנתבעת את החזקה במושכר ובציוד מידי התובעים. בהתאם, יש להקטין באופן יחסי את החיובים בס"ק ג' וט'. אני דוחה את התביעה בגין ס"ק ד', לאור הקביעה כי המושכר לא ננטש אלא הופקע שלא כדין ע"י הנתבעת מחזקת התובעים.

לאחר חישוב ושערוך, אני מעמידה את הסכום הכולל בגין חובות החברה לנתבעת על 30,000 ₪, נכון להיום.
אני דוחה את הטענה כי התובעים גרמו נזקים לנתבעת, לרבות מניעת רווחים, בין באופן ניהולם את בית הקפה ובין בטענה כי סרבו לפנות את המושכר. טענות אלה לא הוכחו, ונהפוך הוא - הוכח כי הנתבעת היא שמנעה את פינוי המושכר.

בנוסף, לא מצאתי כל ממש בטענה כי היה בהשתלשלות האירועים שהובילה לעזיבת התובעים את בית הקפה בקניון, כדי לפגוע במוניטין של הנתבעת ולגרום לה נזק, ועדותו של אריאל בנקודה זו לא היתה מהימנה עלי.

ז. טענת התובעים לנזקים בגין השחתת/העלמות ציוד מבית הקפה

התובע טען בתצהירו כי בעת שהתאפשר לו לראשונה להכנס לבית הקפה ולהוציא ציוד על פי החלטת בית המשפט, התחוור לו כי מבית הקפה נעלמו מיטלטלין וציוד רב, כמפורט בסעיף 146 לתצהירו, בסך של 41,156 ₪. המדובר בכסאות, מכשירי מטבח וכלי מטבח, כמפורט בתצהיר ובחשבוניות אליהן מפנה התובע. כן טען התובע כי מוצרים מתכלים (כמו מזון) שהיו בבית הקפה בעת סגירתו הושחתו, אך לא פרט במה המדובר אלא נקב בהערכה כספית סתמית.

בעדותו טען התובע שהיום אינו זוכר בדיוק מה נעלם, אך בעת עריכת התצהיר זכר או שהסתמך על השוואה בין החשבוניות של רכישת ציוד לבין רשימת המצאי שנערכה בעת הוצאת הציוד (נספח י"ד לתצהירו). לדבריו, כשהגיע עם בא כוחו ועם הקב"ט יוסי טסלר למקום, לאחר מתן צו ביהמ"ש במרץ 02', ראה שחלק מהציוד הנייד חסר. אותה עת היה הקניון בחזקת חברת הניהול החדשה. לדבריו, לא ראה אף פעם שהדלת נפרצה אלא שהושם מנעול נוסף. הוא טען כי לנתבעת היה העתק של המפתח לבית הקפה. התובע לא ידע לומר אם הציוד נעלם בזמן שהקניון היה בשליטת הנתבעת או חברת הניהול החדשה.

מנגד, העיד גוב ארי, כי הנתבעת לא נכנסה לבית הקפה, וכי הציוד של התובע נשאר סגור ונעול בבית הקפה, כפי שהיה מלכתחילה, כשהועבר הקניון לחב' הניהול החדשה, ונערך פרוטוקול מסירה.

לנוכח העובדה כי התביעה בראש נזק זה מבוססת אך ורק על מהימנות גרסתו של התובע, שנמצאה לוקה בחסר בנקודות אחרות שבמחלוקת, כשבנספח י"ד אין כל התייחסות לציוד חסר וכשקיימת אפשרות כי הציוד הועבר בשלב זה או אחר ע"י התובע למסעדה האחרת שבבעלותו, אני קובעת כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה בסוגיה זו.
ח. סיכום:

לאחר קיזוז הסכום האמור בסעיף ו' מהפיצוי שנפסק בסעיף ה' לעיל, התוצאה היא שעל הנתבעת לשלם לתובעים סך של 20,000 ₪ (נכון למועד פסה"ד) בצירוף הוצאות המשפט (אגרות והוצאות ההקלטה, כפי ששולמו) ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ + מע"מ.

ניתן היום ד' בחשון, תשס"ה (19 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לצדדים.
ניצה מימון-שעשוע
, שופטת
1
בתי המשפט
א 002566/02
בית משפט השלום כפר-סבא
19.10.04
תאריך:
כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע

בפני
:









א בית משפט שלום 2566/02 גבעת הזיתים בע"מ , מרדכי בן עיון נ' קניון פתח תקווה, צומת סירקין ניהול בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/10/2004)