פסקי דין על ויויאן חיה בן יחזקאל | פסקי דין על החברה להגנת הטבע | פסקי דין על מר אריה בן חורין | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח ואח' |

21843-12/10 א     05/11/2013




א 21843-12/10 ויויאן חיה בן יחזקאל נ' החברה להגנת הטבע, מר אריה בן חורין, מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 21843-12-10 בן יחזקאל ואח'
נ' החברה להגנת הטבע
ואח'

בס"ד
5/11/013



בפני

כב' השופט
מנחם (מריו) קליין


התובעת

ויויאן חיה בן יחזקאל


נגד


הנתבעים

1.

החברה להגנת הטבע
2
.
מר אריה בן חורין
3
.
מגדל חברה לביטוח בע"מ



צד ג'

גב' בלהה מלובוצקי

פסק דין



רקע וטענות הצדדים

מונחת לפניי תביעתה של גב' בן יחזקאל ויויאן, ילידת 1942, (להלן: "התובעת") בגין נזקים שנגרמו לה עת השתתפה ביום 3.10.09 בטיול עם קבוצה מאורגנת של חברים למקום בשם מצפה הררית. הטיול כלל הליכה לדיר חנה בשביל אבנים. במהלך הירידה במסלול מעדה התובעת ונפלה (להלן: "התאונה"). החברה להגנת הטבע
(להלן: "הנתבעת") הינה המופקדת בין היתר על תחום המסלול בו הלכה התובעת יחד עם קבוצת המטיילים. מר אריק בן חורין שימש כמדריך הטיול אשר הוביל את המטיילים בשטח בו אירעה התאונה (להלן: "הנתבע"). כן הוגשה הודעת צד ג' לגב' בלהה מלובוצקי בהיותה מארגנת הטיול (להלן: "מקבלת הודעת צד ג'" ו/או "גב' בלהה"). בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעת הייתה מבוטחת ע"י מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח ו\או המבטחת")
ד"ר סבי רוג'ר, מומחה לכירורגיה אורתופדית, מטעם התובעת העריך כי כתוצאה מהתאונה לתובעת נותרה נכות בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 35(1)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
פרופ' יואל אנגל, מומחה לכירורגיה אורתופדית, מטעם הנתבעים, העריך כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 48(3)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
לאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 30.1.2012
כי הצדדים ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים שלא מקבלים את הצעת בית המשפט, לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות.

בישיבת ההוכחות מיום 24.10.12 העידו המומחים מטעם הצדדים וכן גב' רינת כהן, גב' ריבה גלאובך, גב' רחל פריד והתובעת עצמה. התיק נקבע למועד הוכחות נוסף ליום 9.1.13 אז המשיכה התובעת להעיד, וכן העידו מטעם ההגנה מר בן חורין אריה, גב' רות פודולר וכן הגב' איליה מלצר. לאור השעה המאוחרת של הדיון, התיק נקבע לעוד דיון הוכחות אשר התקיים ביום 6.5.13 בו העיד מטעם ההגנה מר מוטי בן שטרית וכן צד ג', גב' בלהה מלובצקי. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב, כאשר התובעת הגישה את סיכומיה ביום 15.7.13, ואילו הנתבע הגיש את סיכומיו ביום 14.8.13, הנתבעות 1 ו-3 הגישו את סיכומיהם ביום 19.8.13 ואילו מקבלת הודעת צד ג' הגישה את סיכומיה ביום 16.10.13.

ב"כ התובעת המלומד טען כי במהלך טיול מאורגן של חברים, אשר כלל מסלול הליכה ממצפה הררית אל דיר-חנה בשביל אבנים חלוקות, מעדה התובעת ונפלה. התובעת ששברה את רגלה כשנפלה, התקשתה לקום, ומאחר והאוטובוס המתין למטיילים בדיר חנה, דהיינו בצד השני של המסלול, ומאחר והמטיילים כבר נמצאים באמצע המסלול, לא יכלה התובעת לחזור חזרה. במזל עבר במקום רכב שעזר לתובעת והובילה אל האוטובוס.
התובעת התיישבה במקומה באוטובוס ללא תזוזה עד שהאוטובוס החזיר אותה לביתה, בחצות הלילה.
מיד עם הגעתה לביתה, הובהלה התובעת ע"י בתה לבית חולים קפלן שם אובחנה כסובלת משבר משולש בקרסול שמאל.
רגלה גובסה והיא שוחררה לביתה עם המלצה לניתוח. מאחר והתובעת לא טופלה מיד לאחר הנפילה, רגלה התנפחה, ומשכך לא היה ניתן לבצע את הניתוח אלא לאחר שהניפוח ירד. ביום 11.10.09 התאשפזה התובעת במחלקה האורתופדית בבית חולים קפלן, ונותחה ברגלה ביום 12.10.09, ניתוח אשר כלל החדרת מסמרים ברגל. ביום 13.10.09 שוחררה התובעת לביתה כאשר רגלה מגובסת במשך חודשיים, דהיינו, עד ליום 29.12.09.
התובעת נבדקה כאמור ע"י ד"ר סבי רוג'ר, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר העריך כי נותרה לה נכות בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 35(1)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

ב"כ הנתבעות 1 ו-3 המלומד טען כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה להוכיח את תביעתה. הנתבעת אינה חבה כל חבות כלפי התובעת, היא אינה הבעלים, המחזיקה, או המתחזקת של השטח. כמו כן היא אינה היוזמת או מארגנת או מדריכה של הטיול, ומכאן דין התביעה נגדה להידחות.
לעניין הנזק, פרופ' יואל אנגל, מומחה לכירורגיה אורתופדית, מטעם הנתבעים, העריך כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 48(3)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, ולטענת הנתבעים, חוות דעתו של ד"ר אנגל עדיפה על חוות דעתו של ד"ר רוג'ר.

הנתבע טען כי התובעת לא הרימה את המוטל על כתפיה, ולא הוכיחה כל אחריות מצדו של הנתבע. הוא לא יזם הטיול, ולא ארגן אותו. התובעת נפלה כתוצאה מהליכה על אבנים טבעיות. בשל כך, דין התביעה נגדו להידחות. יתירה מזה, מי שיזם וארגן את הטיול היא גב' בלהה, ובשל כך הגיש כלפיה הודעת צד ג'. בתורה, הכחישה צד ג' כל אחריות לאירוע, וביקשה לדחות את הודעת צד ג'.

דיון והכרעה


הטוענת טענה החשובה לעמדתה במשפט נושאת בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובעת המבקשת סעד, נושאת בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי
על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה
ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז
1000, 1005 – 1004 וכן
ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי
פ"ד כ"א
(2) 358, 364).

אכן בתיק זה, כבכל הליך אזרחי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיה עליה הוא מוטל.

נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81
זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ
(1) 589,598 נקבע:

"דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% ".

סבורני שהתובעת עמדה בנטל זה המוטל עליה, ודין התביעה להתקבל. עדותה של התובעת וחברותיה היו אמינות, קוהרנטיות ומקובלות עלי ועדיפות על פני עדויות ההגנה.

ב"כ התובעת המלומד טען כי מחובתה של החברה להגנת הטבע
לאפשר הליכה במעבר בטוח בתחום הדרכים הציבוריות שבתחומה ובשליטתה במיוחד כאשר מדובר במסלולי הליכה.
כמו כן טען כי הנתבע התרשל אף הוא,
כאשר היה אחראי לבחירת המסלול והובלת כל המטיילים בשטח בו אירעה התאונה, וכי הוא בכלל לא מחזיק ברישיון למורה דרך, דבר שאומר דרשיני.

לאור עדותה של התובעת ושל שאר העדים, ולאור כל המסמכים המצורפים לתיק בית משפט, סבורני כי יש מקום לקבל את טענת הרשלנות כלפי הנתבעים.
השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות הנתבעים היא האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה נבחן על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק?
קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (
ought to
) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.ו

במסגרת השיקולים להם נזקק ביהמ"ש כעניין של מדיניות שיפוטית עליו לאזן בין האינטרסים השונים ובהם הצורך להבטיח חופש פעולה מזה והצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. יש אף להתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. ואת השפעת ההכרעה על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. כמו כן יש לשקול את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות הטלתה או אי הטלתה של האחריות. (ראה למשל את העקרונות שבכלכלה ומשפט שהותוו על ידי השופט הנד במשפט האמריקאי).
לדידי אין ספק כי הנתבעת צריכה לצפות התרחשות נזק למבקרים ומטיילים העושים שימוש רגיל בשטחים אלו מעצם תפקידה לתחזק את היערות, החורשות והמסלולים בשטחים אלה, הן מבחינת הצפיות הטכנית והן מבחינת הצפיות הנורמטיבית ועל כן הנתבעת חבה בחובת זהירות מושגית.
כמו כן, הנתבע בהיותו מדריך טיול, הוא זה שבחר את המסלול, והוא עובד עם המסלול הזה, ומכיר אותו, היה צריך לצפות נזק למטיילים כגון זה שנגרם לתובעת, וזאת בשים לב לגילם של המטיילים.
ומכאן לשאלה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית? האם החברה להגנת הטבע
יכולה או
צריכה הייתה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הספציפיות של המקרה כמתואר לעיל? גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות וכפי שנכתב בע"א 145/80
שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש:

"השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק".
בע"א 417/81
מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח
(1) עמוד 72 כתב לעניין זה כב' השופט ד' לוין:

"הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. שכן רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית".

בעוד ששאלת חובת הזהירות המושגית נבחנת במנותק מעובדותיו של המקרה, הרי ששאלת הזהירות הקונקרטית מתייחסת לנסיבות נשוא הדיון. המבחן לקיומה של חובת זהירות הינו מבחן הצפיות. לדידי, התשובה לשאלה זו היא חיובית ומתבקשת.
לאחר שעברתי על העדויות וטענות הצדדים סבורני כי במקרה דנן במקום המשמש להולכי רגל האמור להיות נקי ממכשולים, מצוי אבנים בכמות כה גדולה, במיוחד באמצע הדרך, ללא כל התראה המזהירה על קיומה של סכנה, הרי שזה בעיניי כסכנה בלתי רגילה ועל כן הנתבעת חבה גם בחובת זהירות קונקרטית.
באשר לנתבע, הוא ידע באופן אישי על מסלול עם האבנים המחליקות, ולא הודיע על כך לכל המטיילים עוד לפני שירדו מהאוטובוס. הוא גם לא עדכן את גב' בלהה בזמן ההזמנה.
מהתמונות שהומצאו לבית המשפט, רואים אנו כי שני צדדי הדרך נקיים, וכי האבנים נמצאות באמצע הדרך, וככל הנראה, כי הדרך נקייה בשוליים כתוצאה מרכבי שטח שעברו בדרך הזו, ועם הזמן הדרך הפכה לנקייה במקום שבו עברו גלגלי הרכבים, והאבנים נשארו במקום שבהם לא עברו גלגלי הרכבים, דהיינו באמצע הדרך. דבר שמעיד כאלף עד כי הנתבעת לא דאגה לסביבה נקייה ומסודרת לעוברי המקום.
השאלה השנייה המתעוררת בכל תביעת נזיקין היא האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו דהיינו: האם הוא סטה מסטנדרט הזהירות המוטל עליו? לאור האמור לעיל ניתן ללמוד כי הנתבעת לא השכילה לנסות ולהקטין את הנזק ולנקות את הדרך או לכל הפחות להקטין את הסיכוי לקרות נזק למטיילים על ידי הצבת שלט אזהרה.
במצב שכזה היה עליה לדאוג לסביבה ביטוחה ונקייה או לשים שילוט בהתאם, ולהשאיר דרך "חלקה" ובטוחה לעוברים ושבים. על כן אני קובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה.
כמו כן הנתבע אשר מכיר את המסלול לא השכיל לנסות להקטין את הנזק ע"י אזהרת המטיילים לפני הירידה מהאוטובוס, או לכל הפחות ע"י אזהרת המטיילים מהאבנים המסוכנות. (ראה עמוד 98 לפרוטוקול שורה 28).
השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק? אילו נקטה הנתבעת באמצעי זהירות ראויים כגון ניקוי הדרך והצבת שלט אזהרה, הסיכוי, כי הנזק היה נמנע גדול מן הסיכוי כי היה מתרחש. ובנקודה זו אציין כי סבורני שלו הייתה הדרך נקייה או היה שילוט, אם היה הנתבע מטריח את עצמו ומזהיר את המטיילים כי ישנם אבנים בדרך וכי הדרך אינו חלקה ואינה מתאימה לכל אדם, במיוחד לאנשים בגילה של התובעת, התאונה הייתה נמנעת שכן עוברי אורח ובכללם התובעת דנן יכולים היו להבחין בסכנה הרובצת, והיו נזהרים כפליים, או אפילו היו נמנעים מכל המסלול, אי מניעת הסיכון ואי אזהרת המבקרים היא הפרת חובת הזהירות.
באשר לקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק הרי שהן על פי מבחן הסיכון הבוחן האם התוצאה המזיקה בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעת הייתה שייכת לסוג הסכנות המסתברות ממנה ואשר בגללן יש לראותה כרשלנות סבורני כי מעשיה ומחדליה של הנתבעת נמצאים בתוך מתחם הסיכון שחובת הזהירות המוטלת על הנתבעת באה למנוע, והן במבחן השכל הישר, התנהגותה של הנתבעת ורשלנותה כאמור לעיל הם שתרמו לנזק, לדידי, במקרה דנן הפרתה של הנתבעת את חובת הזהירות היא הסיבה העובדתית לקרות הנזק.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובע כי הנתבעים התרשלו וכי התרשלותם היא שגרמה לפגיעתה של התובעת.
הודעת צד ג'
הנתבע שלח לגב' בלהה, מארגנת הטיול הודעת צד ג' בטענה כי היא זו שהזמינה וארגנה את הטיול, וכי היא זו ששילמה את שכרו של הנתבע, וכי לה ולתובעת נודע על תכנית המסלול, והיא אושרה על ידן. משכך היא אחראית באחריות נזיקית לגבי כל מעשה או מחדל המיוחסים לנתבע.
עוד טען הנתבע כי גב' בלהה לא נהגה כאדם סביר שעה שלא הסבירה למדריך את היקף תפקידו ואת האחריות שמוטלת עליו.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובעדות העדים, הגעתי למסקנה שדין הודעת צד ג' להידחות.
אומנם גב' בלהה היא זו שארגנה את הטיול, היא קבלה הצעה מאת הנתבע בהתאם ליעדים שהיא דרשה, אך הנתבע הוא זה שבחר במסלול הספציפי הזה, אשר לו היה ידוע מהתחלה (ראה עמד 97 לפרוטוקול שורות 25-30).
התובע גם ידע באיזה קבוצת אנשים מדובר, לא מדובר בתלמידי בית ספר ולא באנשים צעירים, אלא באנשים שהינם פנסיונרים, ואף הוא מכיר חלק מהם.
בנוסף, גב' בלהה, יושבת במשרדה והיא רק קיבלה את תכנית המסלול על הנייר והנתבע הוא אשר מכיר את המסלול בשטח.
אשם תורם
בנוסף נטען, שיש לייחס אשם תורם משמעותי לפתחה של התובעת, שכן התובעת צפתה או שהיה עליה לצפות כי בשביל הררי יש אבנים טבעיות, והיה עליה להיזהר בהליכתה ולא ללכת בצורה פזיזה וחסרת אחריות כזו.

האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות הענין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראו:
ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח
(1) 72, 81;
ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג
(3) 343, 351-350;
ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד
(1) 422, 438;
ע"א 2245/91, 2359 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט
(3) 709, 723). לענין זה יש לזכור תמיד, שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מצד הנפגע מוטל על שכם הנתבע, ראו ע"א 526,528/64 "זחליל" חברה לחריש, יישור וחפירות קרקעות בע"מ נ' פנחס, פ"ד יט(4) 455, 461;
ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב
(1) 415, 424. יש לבדוק, איפוא,
אם עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל עליה.
סבורני כי במקרה דנן אין להשית על התובעת אשם תורם מעבר ל-10%. אינני סבור שקיימת שכיחות מצבים כאלה במהלך מסלולי טבע שכוללים אבנים בצורה כזו. ולדעתי
אין מקום לדרוש ממטייל המתהלך במסלול הליכה בשביל ליהנות מהטבע להדביק את עיניו כל העת ברצפה בכדי לבדוק אבנים כאלו ואחרות.
נחה דעתי כי הנזק לא ארע בשל התרשלות הנפגעת, אלא בעיקר בשל התרשלותם של הנתבעים ואין מקום לייחס לתובעת אשם תורם מעבר ל – 10 % שהוא שיעור סביר. ולטעמי, חובת הקטנת הזנק בנסיבות העניין נשוא התביעה, אינה מחייבת את הנפגעת לצעוד בשביל כשעיניה נעוצות בקרקע תוך שהיא משננת לעצמה איפה יש אבן, ואיפה אין, באיזה מקטע של השביל זה או אחר צריך להיזהר משנה זהירות ובאיזה אזור יכולה היא לצעוד שאננה ונינוחה. האדם הסביר צועד בראש זקוף ולא כשעיניו בקרקע.

נכות

עיקר טענות התביעה במישור הרפואי מתרכזות בפגיעותיה של התובעת בקרסול שמואל.
ד"ר סבי רוג'ר, מומחה לכירורגיה אורתופדית, מטעם התובעת קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 20% בהתאם לסעיף 35(1)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי.
הנתבעת נבדקה גם ע"י
פרופ' יואל אנגל, מומחה לכירורגיה אורתופדית, מטעם הנתבעים, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 48(3)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בע"א 16/68
רמת-סיב בע"מ נ' דרזי עקרם, פ''ד כב(2) 164 נקבע כי:

"כי בית-המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות-דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית-המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה, אם כי למעשה יתן, כמובן, לחוות-דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי, הנהיר לרופא ולא לשופט."

שני המומחים הוזמנו לעדות, ושניהם הותירו רושם מקצועי בפני
י, ולא נמצאו סתירות בחוות הדעת. המדובר בהסתכלות שונה בקשר לאותה פגיעה (מבחינת "בית הלל" מול "בית שמאי"), משכך סבורני שהדרך הנכונה ללכת בה היא דרך האמצעית (והשווה לעניין זה
רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, פרק א').

אשר על כן, אני מעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בשיעור של 15%.

באשר לנכותו התפקודית של התובעת, מונחה אני על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א
גירגיסיאן נ' רמזי ואח'
פ"ד נב), הנני קובע נכות התפקודית של התובעת תהא בגובה 15%.

הפסד שכר לעבר ולעתיד

ככל שמדובר בעבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש, וכפי שנפסק:

"באותם המקרים בהם לאור טבעו ואפיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע - התובע לעשות כן ומשנכשל בנטל זה לא ייפסק לו פיצוי".

(
ע"א 355/80 נתן אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד לה
(2) 800,809).
לדעתי, לא עלה בידי התובעת להוכיח בצורה משכנעת את הפסדיה הנטענים בפועל בסך של 115,080 ש"ח (לפי 12 קורסים הכנה לבגרות). יחד עם זאת אין להתעלם מהעובדה כי יש בחומר הרפואי שצורף ללמד כי בתקופה הסמוכה לתאונה התובעת נזקקה לטיפולים רפואיים, על כן, בהיעדר הוכחת שיעור ההפסד בפועל כל שנותר הוא לאמוד את ההפסד בהתאם לשאר הנתונים שהוכחו.

לגבי העתיד, אין לדעת מה יילד יום ולאור נכותה הרפואית של התובעת, שאין לדעת כיצד תשפיע על עתידה התפקודי ובשים לב לחוות דעתם של המומחים, ולאור גילה ,סבורני כי יש מקום לפצות את התובעת בסכום גלובלי הלוקח בחשבון את גילה. משכך יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי, הגון וסביר בסך 50,000 ₪.

הוצאות רפואית ונסיעות לעבר ולעתיד

לעניין העבר, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ( ראו ע"א 524/74 אסבסטוס נ' פזגז פ"ד ל(3) 258,281; ע"א 355/80 אנסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה(2) 809,800).
התובעת הייתה במעקב רפואי, ועברה טיפולים אינטנסיביים. ואף הצטרכה לציוד רפואי מיוחד, כגון סנדל מיוחד.
לדידי, סבורני כי יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי אשר גם לוקח בחשבון את גילה של התובעת ואת נכותה בסך של 10,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

לעניין העבר, מדובר בנזק אשר יש להוכיחו בראיות של ממש ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (
ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח
(3) 588, 580).
יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה כלשהי דוגמת התובעת
יסייעו לה בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט העליון, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם.
ע"א 5774/95
יצחק שכטר נ' אלה כץ
, תק-על 97(3), 919 , 922 (1997). הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצויים בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה.
אי לכך, סבורני כי לאור נכותה הרפואית, ולאור טיב פציעתה והעזרה שהיתה זקוקה לה (ראה עמ' 52 שורות 4-5 ועמוד 100 שורות 5-10 לפרוטוקול), יש מקום לפיצוי התובעת בסכום גלובלי, סביר והוגן לעבר ולעתיד.
בענייננו אני מעריך את שווי העזרה לה נזקקה התובעה בסך 25,000 ₪ וזאת לעבר ולעתיד.
כאב וסבל
התביעה טענה בקשר לראש נזק זה שיש לפסוק סכום בסך 68,000 ₪ כיוון שהפגיעה יצרה אצלה מום אשר ילווה אותה לכל חייה, וכי מלבד המוגבלות הרפואית והתפקודית ממנה סבלה, היא החלה אף לסבול מדיכאון ומצב רוח ירוד. ההגנה טענה שהסכום שנדרש מופרז ולכל היותר יש לפסוק סך של 18,249 ₪, כיוון שהתובעת היתה בתקופת אי כושר קצרה רגלה גובסה לתקופה של חודש וחצי ולא מעבר. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, עיינתי בפסיקה הרלוונטית הגעתי למסקנה, שבגין ראש נזק זה תפוצה התובעת בסך של 30,000 ₪ .

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנתבעים יפצו את התובעת ביחד ולחוד על פי הפירוט שלהלן:

הפסדי שכר ופגיעה בכושר הההשתכרות:
50,000
₪
הוצאות רפואיות ונסיעה:
10,000
₪
עזרת צד ג':
25,000
₪
כאב וסבל:
30,000
₪
סה"כ
115,000
₪
ניכוי אשם תורם 10%

(11,500
₪)
סה"כ פיצויים:
103,500
₪

כמו כן ישאו הנתבעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בגובה 23.6%.


הודעת צד ג' נדחית ושולח ההודעה מחויב בהוצאות ההליך לטובת צד ג' בסך 10,000 ₪.

המזכירות תשלח

פסק דין
זה לצדדים בדואר רשום.


ניתן היום,

ב' כסלו תשע"ד,
05 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 21843-12/10 ויויאן חיה בן יחזקאל נ' החברה להגנת הטבע, מר אריה בן חורין, מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 05/11/2013)