פסקי דין על ניסן חקשורי | פסקי דין על משה בובליל | פסקי דין על פרמייר קלאב |

9159/04 בשא     20/10/2004




בשא 9159/04 ניסן חקשורי נ' משה בובליל, פרמייר קלאב בע"מ






בבית המשפט העליון בירושלים

בש"א 9159/04 - א'

כבוד הרשם יגאל מרזל

בפני
:

ניסן חקשורי

המבקש:

נ ג ד


1. משה בובליל

המשיבים:
2. פרמייר קלאב בע"מ

בקשה להארכת מועד

בשם המבקש: עו"ד איל רוזובסקי
ועו"ד יוכי כדיר-פז

בשם משיב מס' 1: עו"ד אלקס הרטמן
ועו"ד מיכל ליברמן

בשם משיבה מס' 2: עו"ד ראובן בכר ועו"ד מיטל בן בסט
החלטה
1. בפני
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מיום 12.8.04. המבקש מבקש להאריך את המועד להגשת ערעור בשלושים ימים נוספים מיום שתוכרע בקשתו הדחופה למתן הוראות, שהגיש לבית המשפט קמא ואשר צפויה להתברר ב - 1.11.04. לטענת המבקש, יש טעם ויסוד להמתין להכרעה בבקשה למתן הוראות שהגיש והמתנה זו עולה כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הערעור כפי המבוקש. המבקש מדגיש כי הבקשה דנן מוגשת שעה שמבחינה פורמאלית טרם חלף המועד להגשת ערעור וכי על פי ההלכה הפסוקה, קיומו של הליך משפטי באותו עניין שהוא נושא הערעור מהווה כשלעצמו "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם ההליך שנפתח בבית המשפט המחוזי הנו חסר סמכות מלכתחילה ואין לו מקום ותכלית. מכל מקום - וזהו העיקר - אין בו ובמהותו כל רלבנטיות לשאלת הערעור ומועד הגשתו, שכן בסיסו הוא אירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין ותהא ההכרעה בו אשר תהא, אין בה כדי לשנות את נימוקי הערעור שיכול ויביא המבקש. ביום 17.10.2004 נעתרתי לבקשת המבקש להשיב לתגובות המשיבים. בתגובה צויין כי דחיית מועד הדיון בבית המשפט המחוזי, מיום 20.10.2004 ליום 1.11.2004 היתה לבקשת המשיבה. עוד נטען, כי לא יגרם למשיבים כל נזק בשל הדחיה המבוקשת - שהיא קצרה יחסית, בייחוד שעה שהמשיבים יודעים על הכוונה לערער. לבסוף נטען, כי לב ליבה של הבקשה מוסב סביב שיקולים של יעילות דיונית שעיקרם הרצון להימנע מכפל הליכים וערעורים. תוצאות ההכרעה בבקשה למתן הוראות תשליך, לטענת המבקש, על שיטען בערעור על פסק הדין.

2. על מנת לפשט את הדיון בבקשה שבפני
, יש להדגיש מספר נקודות שאינן שנויות למעשה במחלוקת: ראשית, הבקשה שבפני
הוגשה בתוך המועד להגשת הערעור, שמקובל על הצדדים כי הוא 24.10.2004. שנית, מוסכם כי קיומו של הליך תלוי ועומד יכול לשמש בנסיבות מסויימות בסיס מספיק להארכת מועד להגשת ערעור. עיקר המחלוקת בבקשה שבפני
ובתגובות לה היא האם נסיבות המקרה הן כאלו בהן קיומו של הליך תלוי ועומד - בבית המשפט המחוזי במקרה זה - די בה כדי להביא להארכת המועד כמבוקש. מהי אמת המידה להכרעה בעניין זה?

3. נקודת המוצא הנה כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק ובתקנות. זאת, לשם השגת יעילות, וודאות וסופיות ההליכים, על יסוד כללים החלים באופן שווה על כל בעלי הדין (ראו והשוו: בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות, פ"ד מח(4) 872. יחד עם זאת, המדובר בנקודת מוצא שאין היא מוחלטת, שכן ניתן לסטות ממנה בהתקיים "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות). טיבו של "טעם מיוחד" זה אינו קבוע בלשון התקנות, אולם עיון תכליתי בהוראה זו מגלה כי למעשה מבוסס הוא על איזון בין שתי מגמות עיקריות. המגמה האחת הינה החשיבות הרבה שקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. מגמה זו מבוססת בין היתר, על זכותו של בעל דין שזכה בתביעתו היא כי פסק הדין ייושם והוא יזכה לסעד אותו ביקש. כל עוד פסק הדין אינו חלוט, שכן טרם הוגש עליו ערעור שניתן להגישו, מוטל ספק באשר לפסק הדין שניתן. היא מבוססת גם על אינטרס בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב או בלתי מוגבל, שעה שאין הוא יודע אימתי ידרש להשיב לערעור כנגד

פסק דין
בו זכה. לבסוף, קיים אינטרס ציבורי כי פסקי דין שניתנו יאכפו וכי הדין יהיה אפקטיבי. השהיית הליכי ערעור וממילא היעדר סופיות של ההליכים יכולה בנסיבות מסויימות לפגוע על כן בתפקודה התקין של הרשות השופטת ותוקף פסקי הדין היוצאים תחת ידה. יחד עם זאת, קיימת גם מגמה שניה, שעיקרה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטיה מן המועדים הקבועים בדין. כך, למשל, מקום בו המדובר בדחייה קצרה של המועד אשר אין בה כדי לפגוע באופן בלתי מוצדק בבעל הדין שכנגד. כך גם, למשל, שעה שהדחיה המבוקשת מוגשת בתוך המועד להגשת הערעור ובמובן זה, בעל הדין שכנגד יודע על הכוונה לערער וממילא קטנה אי הוודאות באשר לתוצאת פסק הדין (ראו: בש"א 2108/94 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי (לא פורסם)). לבסוף, יש מקום להתחשב גם בשיקולים נוספים הקשורים להתנהגות בעל הדין, כמו למשל טעות באשר למניין הימים, נסיבות יוצאות דופן המונעות הגשת ערעור במועד וכן שיקולים אחרים הקשורים כולם בשאלת יכולתו האובייקטיבית של בעל הדין להגיש את הערעור במועד (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003) 644-646). ההחלטה אם להאריך את המועד במקרה זה או אחר היא למעשה איזון בין המגמות השונות עליהן עמדנו. כמובן, אין זו רשימה סגורה של שיקולים וכל איזון צריך שיעשה בכל מקרה ומקרה לגופו. יחד עם זאת, יש לזכור כי נקודת האיזון הבסיסית נקבעה בתקנות עצמן, והיא כי יש להגיש הליכים במועדם אלא אם כן קיים "טעם מיוחד" להאריך המועד. מכאן שנטל ההוכחה בנדון מוטל על הצד המבקש להאריך את המועד.

4. במקרה שבפני
, הטעם המיוחד לו טוען המבקש הוא קיומו של הליך תלוי ועומד בפני
בית משפט אחר. מהו טיבו של שיקול זה על פי האיזון בין המגמות השונות עליו עמדנו לעיל? נקודת המוצא היא, כאמור, כי יש להגיש את הליך הערעור במועד. יחד עם זאת, קיימות נסיבות בהן מוצדק להאריך את המועד נוכח קיומו של הליך תלוי ועומד באותו העניין, אפילו המדובר בהליך שהדיון בו נערך בפני
ערכאה אחרת (ראו בש"א 356/89 בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22, 28). הטעם לכך הוא שישנם מקרים בהם ההכרעה בהליך התלוי ועומד יכול ותייתר את עצם הגשת הערעור או תשפיע באופן ממשי על הדרך בה הוא מתברר. בנסיבות אלו, יש יסוד להניח כי הארכת המועד תטיב לא רק עם בעל הדין המבקש להאריך את המועד אלא גם עם בעל הדין שכנגד, שיתכן וכלל לא יצטרך להשיב לערעור או שהיקף הערעור לו ישיב יהיה מצומצם בהרבה. הארכת מועד מעין זו יכולה להיות מוצדקת גם מטעמים של יעילות דיונית וחסכון במשאבי הפרט והציבור, כמו גם חסכון בזמן שיפוטי יקר. הארכת מועד כזו מקבלת גם תוקף מיוחד אם הבקשה לה מוגשת תוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור, כך שבעל הדין שכנגד יודע על הכוונה לערער וממילא על הספק הקיים באשר לסופיות ההליך.

5. אכן, קיומו של הליך תלוי ועומד יכול לשמש בנסיבות מסויימות "טעם מיוחד" להארכת המועד. יחד עם זאת, אין המדובר בעילה מוחלטת, במובן זה, שאין די בכך שבעל דין טוען לקיומו של הליך תלוי ועומד, בכדי לזכות בהארכת מועד. כך, ישנה חשיבות לסוג ההליך התלוי ועומד, לדרך בירורו ובעיקר לשאלת הקשר שבינו ובין הערעור שיש להגישו. ככל שהמדובר בהליך שההכרעה בו מהותית יותר לנשוא הערעור ומשליכה ממשית על עצם הצורך בערעור, בהכרעה בו או בהיקפו, כן תגבר עוצמתו של הטעם להארכת המועד, במסגרת בחינת קיומו של "טעם מיוחד". נדרש, על כן, כי יהא מדובר בקיום הליך משפטי "באותו הענין" (השוו המ' 121/64 ויקטוריה סמואל נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ, פ"ד יח(2) 665, 667; המ' 177/81 א' מנחם ואח' נ' שילה, פ"ד לה(3) 390, 392; ב"ש 1186/85 איליט בע"מ נ' אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, פ"ד מ(2) 15, 18). המדובר באמת מידה מחמירה על פיה בדרך כלל אין מאפשרים להציג עילה חדשה או עניין שאינו תלוי ועומד (השוו ע"א 550/01 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה שיקום ולפיתוח הרובע, פ"ד נה(3) 486, 491). זאת ועוד: אין די בבחינת סוג ההליך והקשר שלו לערעור שיש להגיש, אלא ניתן לבחון נסיבות נוספות. כך, למשל, יש חשיבות לסיכויי ההליך התלוי ועומד. ככל שמדובר בהליך שסיכוייו טובים יותר, יש הצדקה עניינית חזקה יותר להארכת המועד להגשת הערעור שכן סביר יותר להניח - בהנחה והמדובר בהליך תלוי ועומד רלבנטי - כי הערעור יתייתר או ישונה. אולם, ככל שהמדובר בהליך שסיכוייו נמוכים או אפסיים, יקשה יותר להאריך המועד להגשת הערעור רק בשל קיומו של הליך תלוי ועומד. לבסוף, נראה כי יש ליתן משקל לא רק לרלבנטיות ההליך התלוי ועומד וסיכוייו, אלא גם למסגרת הזמן בה יוכרע. ככל שמדובר בהליך מורכב יותר, או במסגרת דיונית סבוכה יותר, תהא משמעות רבה יותר להארכת המועד לשם הגשת הערעור עד להכרעה בהילך התלוי ועומד. במובן זה, האינטרס של בעל הדין שכנגד שפסק הדין נשוא הערעור יהא חלוט נמצא נפגע יותר, ככל שההמתנה להכרעה בהליך תלוי ועומד, תהא ממושכת יותר. ודוק: אין זו רשימה סגורה של שיקולים. אלו הן נסיבות מסויימות שמן הראוי לבחון אותם שכן משקפות הן את האיזון העקרוני בין המגמות השונות שביסוד הסמכות להאריך המועד בשל קיומו של "טעם מיוחד". הנה כי כן, קיומו של הליך תלוי ועומד יכול שישמש "טעם מיוחד" לשם הארכת המועד, אולם יש לבחון את כלל נסיבות העניין בכל מקרה לגופו.

6. על יסוד אמת מידה עקרונית זו, יש לבחון את נסיבות העניין שבפני
נו. בין הצדדים, אנשי עסקים, שניהלו משך שנים רבות עסקים משותפים ובכללם היו שותפים בחברות שונות, פרץ סכסוך קשה. בשלב כלשהו, משהתדרדרו יחסיהם, הסכימו להיפגש עם כבוד הרב פינטו. בסיומן של הפגישות שהתקיימו עם הרב פינטו, נחתם בין הצדדים הסכם שנוסח ע"י הרב, בנוכחות ובהסכמת הצדדים, שמטרתו היתה סיום הסכסוך בין הצדדים (להלן: "ההסכם"). אחת ההוראות שבהסכם קשורה היתה לסכומים שישולמו למבקש וכללה סכום קבוע של 8 מליון דולר, סכום נוסף ששיעורו יחושב מכלל הכספים העתידיים שיתקבלו, ועוד סכום בסך 1.1 מליון דולר. בחלוף זמן מה שב ופרץ הסכסוך בין הצדדים והפעם מצא ביטויו סביב תוקפו של ההסכם שנחתם. המבקש טען, בין היתר, כי ההסכם האמור לאו הסכם הוא ואין הוא מחייב, למעט מספר הוראות אופרטיביות בעניין התשלומים להם הוא זכאי. המשיבים טענו כי ההסכם מחייב לכל דבר ועניין על כל הוראותיו. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ה' גרסטל), שנדרש לעניין ב

פסק דין
מקיף ויסודי, קבע כי אכן ההסכם תקף, תוך שהוא מחייב את המבקש בהוצאות בסך 30,000 ₪.

7. ביום 10.10.04 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה דחופה למתן הוראות" בה הוא מבקש להורות לנאמן להעביר למבקש את הסכומים שהופקדו בנאמנות בידו עבור המבקש מכוח פסק הדין של בית המשפט קמא, לטובת קיום התחייבות המשיבה 2 על פי הסכם הרב ועל פי פסק הדין. על פי האמור בבקשה, שקל המבקש את דרכו לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי וסבר לקבל על עצמו את הדין כפי שנפסק תוך הכרה בתוקף ההסכם וללא הגשת ערעור עליו והכל במטרה לשים קץ לסכסוך. יסוד מרכזי לכך היה הסכום שנקבע בהסכם שיש לשלם לו. אולם, כך טען המבקש, המשיב מס' 1 אינו עומד בתנאי ההסכם עצמו ולא מעביר לו סכום זה והיות והמדובר בהמשך ישיר - כך נטען - של פסק הדין העיקרי באשר לתוקף ההסכם, יש ליתן הוראות בנדון. המשיבים ביקשו מבית המשפט המחוזי למחוק על הסף בקשה זו נוכח העובדה כי ההליך נסתיים ובית המשפט סיים את מלאכתו. דיון בבקשה זו נקבע ליום 20.10.2004 אולם נדחה לבקשת המשיבה מס' 2, והוא עתיד להתברר במעמד הצדדים ביום 1.11.2004.

8. כלום יש בנסיבות אלו - בצירוף העובדה כי הבקשה שבפני
להארכת המועד הוגשה תוך המועד להגשת הערעור - כדי להוות "טעם מיוחד" כמשמעו בתקנה 528 לתקנות? תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכן, מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה הקשר שבין הבקשה למתן הוראות - שטרם הובררה - ובין הערעור לבית משפט זה, אינה מצדיקה את הארכת המועד המבוקשת. השאלה המרכזית - וכמעט היחידה - בה הכריע בית המשפט המחוזי הנה תוקף ההסכם. הבקשה למתן הוראות סבה וסובבת סביב האירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין ובעיקר השאלה אם תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין מקויימת, אם לאו. הטענה כי הסכומים שאמורים היו להיות משולמים על פי ההסכם - לטענת המבקש - לא שולמו, הנה טענה שמרכזה הפרה של ההסכם ולא שאלה באשר לתוקפו. המדובר בהפרה נטענת שלאחר פסק הדין, שאינה קשורה על פניו בתוקפו של ההסכם, בוודאי שלא בתוקפו של ההסכם כפי שנקבע על ידי בית המשפט. אין היא גם קשורה, על פניו, לטענות אחרות של המבקש שעניינן הפרת ההסכם קודם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי. קשה לראות על כן - והמבקש לא ביסס זאת לא בבקשתו ולא בתגובה הנוספת שהגיש - כיצד יהא בהחלטה בבקשה למתן הוראות בכדי לייתר את הערעור עצמו, לשנות את היקפו ככל שהוא קשור בפסק הדין שעליו הוא מוסב וכיוצא באלה. כל שצויין בבקשה הוא כי "אם תתקבל הבקשה למתן הוראות עשוי הדבר לייתר חלק מהעניינים שבכוונת המבקש להעלות בערעור" (סעיף 20 לתגובה מיום 19.10.2004). מכאן, שבבחינת הרלבנטיות של ההליך התלוי ועומד לערעור עצמו, נמצא קשר לא משמעותי שקשה לראות בו טעם מיוחד להגשת הערעור. על כך ניתן להוסיף, כי על פניו קיים קושי בכריכת שני הנושאים - פסק הדין של בית המשפט המחוזי וההכרעה בבקשה למתן הוראות - כעניין אחד. שהרי, לו יערער המבקש על הקביעה כי ההסכם מחייב - וטענתו תתקבל - יכול ומשמעות הדבר תהא כי החיוב לתשלום הכספים נשמט ונופל ממילא. הכיצד יטען ממילא - באותו הערעור - כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא נעתר לבקשה למתן הוראות שעיקרה חיוב המשיבים לקיים את פסק הדין עצמו? לשאלה זו, אין מענה בבקשה שבפני
ובטיעונים הנוספים שהגיש המבקש. בית המשפט המחוזי נדרש אמנם, בעקיפין, לטענה לפיה יש להפריד בין הסכומים המגיעים לכאורה למבקש ובין תוקף ההסכם - ודחה אותה (סעיף 16(ב) לפסק הדין, עמ' 37) - אולם גם בהתחשב בקביעה זו, לא ברור מן הבקשה שבפני
מהו הקשר בין הערעור הצפוי על ההחלטה בבקשה למתן הוראות מזה, ופסק הדין עצמו, מזה.

9. זאת ועוד: כעולה מתגובת המשיבים לבקשה למתן הוראות, קיימת שאלה באשר לסיכוייו של ההליך שהוגש נוכח העובדה כי המדובר באירועים שאירעו לאחר מתן פסק הדין. איני מביע כמובן כל עמדה באשר לסיכויה של הבקשה לגופה אולם אין להתעלם מן המחלוקת שבין הצדדים באשר לעצם היתכנותו בדין של ההליך שהוגש בבית המשפט המחוזי - למתן הוראות. מחלוקת זו יש בה כדי להשליך על מיוחדות הטעם להארכת המועד. גדר המחלוקת כפי שהוא עולה בפני
, יורד לעצם הסמכות לקיום ההליך למתן הוראות בבית המשפט המחוזי ולכך יש משקל, לדידי, בהכרעה בבקשה שבפני
. לבסוף, המועד המבוקש על ידי המבקש הנו "30 יום מיום שתוכרע בקשה דחופה למתן הוראות שהגיש המבקש". מועד זה אינו מסויים, הלכה למעשה. הבקשה למתן הוראות שהוגשה לערכאה הראשונה היא מורכבת וכוללת נדבכים רבים. בית המשפט המחוזי קבע בה דיון במעמד הצדדים. בנסיבות אלו, יכול וההכרעה בבקשה למתן הוראות שהוגשה תימשך זמן רב והארכת מועד כפי המבוקש תביא למעשה לדחיה ממושכת של מועד הגשת הערעור. שיקול זה, כשהוא מצטרף לשאר השיקולים שעניינם רלבנטיות הבקשה והמחלוקת שביסודה, מובילים למסקנה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו בכדי לבסס "טעם מיוחד".

10. אכן, הטענה העיקרית של המבקש לשם עמידה בנטל המוטל עליו להראות קיומו של טעם מיוחד היא כי הארכת המועד נדרשת בשל החסכון הדיוני שיהא אם יוכל לערער על שתי ההחלטות יחד, אולם בכך אין די לדידי בכדי לבסס "טעם מיוחד" להארכת המועד. יעילות הדיון ומניעת כפל הליכים היא שיקול חשוב אך אין הוא תמיד מכריע (ראו בש"א 356/89 הנ"ל, בעמ' 28). יכול וזהו טעם מיוחד מבחינתו הסובייקטיבית של המבקש, אולם בבחינה אובייקטיבית איני סבור כי די בכך כדי להאריך המועד. בשלב זה לא ברור מה יוחלט בבקשה למתן הוראות, האם ירצה המבקש לערער על ההחלטה, האם הערעור על ההחלטה צריך שיהיה ערעור ברשות או בזכות, והאם תהא הצדקה כלל לדון בו יחד עם הערעור על פסק הדין. בנסיבות אלו, סבור אני כי אין די ביעילות הדיונית לה טוען המבקש בכדי להצדיק את הארכת המועד. היה ויוגשו ערעורים נפרדים על פסק הדין ועל ההחלטה בבקשה למתן הוראות, ניתן יהיה לשקול את איחוד הדיון בהליכי הערעור. אין בכך כדי לבסס תלות ביניהם ובוודאי שלא להאריך את המועד להגשת הערעור. צודק המבקש כי המשיבים לא הצביעו על נזק שיגרם להם בשל הדחיה הנטענת, כמו גם העובדה כי הבקשה להארכת המועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור. שיקולים אלו אינם בטלים ויש להם משקל שיש לקחת אותו בחשבון. יחד עם זאת, אין בהם כשלעצמם, בנסיבות המקרה, בכדי להאריך את המועד ולהוות "טעם מיוחד". המבקש להאריך המועד צריך להראות "טעם מיוחד" - מעין "דבר מה נוסף" - שמעבר לשאלת הנזק שלא יגרם לצד שכנגד והעובדה שהבקשה הוגשה בתוך המועד. מן הטעמים האמורים לעיל, נחה דעתי כי נטל זה לא הורם בפני
בנסיבות המקרה.

11. בשולי הדברים, ראיתי לנכון להוסיף הערה זו: עיון בבקשה למתן הוראות מגלה כי המבקש עצמו כרך בין השאלה אם יגיש ערעור, אם לאו, ובין השאלה אם יועברו לו הסכומים מן המשיבים. כך, מציין הוא (בסעיף 1.1 לבקשתו) כי "המבקש קיבל על עצמו את עול ההסכם ואף הודיע מפאת המצוקה בה הוא מצוי, כי אם ישולם לו הכסף המגיע לו באופן מיידי, יוותר על זכות הערעור בעניין תוקפו של ההסכם" (כך גם בסעיפים 2.5 ו - 2.6 לבקשתו). הגם שהמבקש אינו טוען ישירות לעניין זה בבקשה שבפני
, נראה כי הלכה למעשה הקשר שבין הגשת הערעור והבקשה למתן הוראות נסוב גם סביב עניין זה. אם אכן כך הדבר - ואיני מביע בכך כל עמדה - הרי שאין לי אלא לחזור על דבריה של כב' השופטת ה' גרסטל בבית המשפט קמא, ולפיהם "לאחר שותפות ארוכת שנים ומוצלחת מבחינה כלכלית היה ראוי ונכון שהצדדים יתעשתו וישכינו ביניהם שלום במובן האמיתי והכן של המילה. גם לאחר הליך זה - אין זה מאוחר מדי".

12. התוצאה היא, על כן, כי דין הבקשה להארכת המועד - להדחות. ממילא איני נדרש ל"תגובת המשיבה 2 לתשובת המבקש לתגובות המשיבים" שהוגשה לבית המשפט לפני זמן קצר. למותר לציין, כי אין באמור בהחלטה זו משום הבעת עמדה באשר לסיכויי הערעור על פסק הדין - אם יוגש - או באשר לגורלה וסיכוייה של הבקשה למתן הוראות התלויה ועומדת בפני
בית המשפט המחוזי. בשים לב לעובדה כי הבקשה הוגשה בתוך המועד; לעובדה כי המועד לדיון בבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות נדחה לבקשת המשיבה, מיום 20.10.2004 (בתוך התקופה להגשת ערעור) ליום 1.11.2004; ולכך שהליך ההכרעה בבקשה שבפני
נגס הלכה למעשה מספר ימים מן המועד להגשת הערעור - ימים בהם לא היתה בהירות מטבע הדברים באשר למועד הגשת הערעור, מוארך בזה המועד להגשת הערעור עד ליום 4.11.2004. המבקש ישא בהוצאות המשיבים 1 ו - 2, בסך כולל של 1,500 ₪ כל אחד. סכום זה ישא ריבית והצמדה מיום החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.

החלטה זו תומצא לצדדים באמצעות הפקסימיליה, ללא דיחוי.

ניתנה היום, ה' חשוון התשס"ה (20.10.04).

יגאל מרזל

ר ש ם
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04091590_l03.docהג
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








בשא בית המשפט העליון 9159/04 ניסן חקשורי נ' משה בובליל, פרמייר קלאב בע"מ (פורסם ב-ֽ 20/10/2004)