פסקי דין על ויקטור מנטין | פסקי דין על אילן מויאל | פסקי דין על יאיר מויאל | פסקי דין על אברהם מויאל |

9111-05/11 א     06/11/2013




א 9111-05/11 ויקטור מנטין נ' אילן מויאל, יאיר מויאל, אברהם מויאל








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 9111-05-11 מנטין נ' מויאל ואח'




בפני

כב' השופטת
כרמלה האפט


התובע

ויקטור מנטין


נגד


הנתבעים

1.אילן מויאל
3.יאיר מויאל
2.אברהם מויאל




פסק דין



בפני
י תביעה לסילוק יד ומתן צו עשה וכן ותביעה כספית על סך 36,400 ₪ בגין שימוש בלעדי ברכוש משותף.

רקע:
1.
התובע והנתבעים הינם מבעלי המניות של חברת ריפלואן בע"מ (להלן: "החברה") שהיא חברה פרטית הרשומה בישראל.

2.
התובע (להלן: "התובע") מחזיק ב-35%, לאחר שבא בנעליו של מר יצחק ויסגרס ז"ל (להלן: "וייסגרס").

3.
הנתבעים (להלן: "הנתבעים") מחזיקים ב-31% ממניות החברה. הנתבעים 1 ו-3 רכשו את זכויותיהם במניות החברה מידיהם של יעקב ומלכה לוביצקי (להלן: "לוביצקי").

4.
יצוין כי גם אחד, מר יצחק כפיר, מחזיק במניות החברה,
אך הוא אינו שותף לתביעה שבפני
י.

5.
החברה היא הבעלים הרשום של
חלקה 183 גוש 7123 הגובלת ברחוב העבודה 45 בבת ים (להלן: "המקרקעין"). על המקרקעין ממוקם מבנה המשמש את כל בעלי המקרקעין (להלן: "הנכס").

6.
בשנת 1985 חתמו בעלי המניות הראשונים של החברה, ביניהם ויסגרס, לוביצקי, הנתבע 1 ויצחק כפיר, (להלן ביחד: "בעלי המקרקעין"), על הסכם שיתוף אשר חילק את זכויות החזקה והשימוש במבנה בין כל בעלי המניות דאז, בהתאם לתשריט חלוקה שצורף לו (להלן: "הסכם השיתוף" וה- "התשריט" וכן:).

7.
בהסכם השיתוף הוגדרו גם החלקים במקרקעין אשר יהוו רכוש משותף. במקביל הוסכם כי חדר חשמל (להלן: "חדר החשמל") אשר שימש את כל המחזיקים במקרקעין, יבוטל כך שלכל שותף יהיה מקור חשמל נפרד (סעיף 8 להסכם השיתוף).

8.
עוד הוסכם כי החברה תפורק בתוך שנתיים מאותו מועד. עם זאת והגם שנעשו ניסיונות לפירוק החברה, היא לא פורקה באופן רשמי עד היום והצדדים מחזיקים במקרקעין ומשתמשים בו בחלוקה ביניהם.

9.
טוען התובע כי חלוקת השימוש והחזקה במקרקעין אשר נקבעה בהסכם השיתוף עומדת בעינה, בשינויים הנובעים משינויי בעלי המניות בחברה.

10.
כן טוען הוא כי הנתבעים השתלטו על חלק מהרכוש שהוגדר בהסכם השיתוף כרכוש משותף ועל כן דורש הוא את פינויים כמו גם תשלום שכר ראוי בגין השימוש שנעשה על ידם ברכוש זה במשך התקופה בה הפך בעלים (החל מיום 18/1/08) ובהתאם לחלקו במקרקעין (35%) כפי שיפורט להלן.

11.
על רקע האמור הגיש התובע את כתב התביעה כנגד הנתבעים.

טענות הצדדים
12.
טוען התובע כי בענייננו חל פרק ו'1 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") העוסק בבתים הראויים להירשם כבתים משותפים, ואשר טרם נרשמו ככאלה.

13.
לגופו של עניין טוען הוא כי הנתבעים עושים שימוש ברכוש משותף במקרקעין באופן חד צדדי וללא הסכמה מטעם יתר בעלי המקרקעין.

14.
לטענתו עושים הנתבעים שימוש בחלק הגובל בחלקו במקרקעין, כחנייה לגרוטאת מכונית, באופן המפריע וגורע מזכויותיו. עוד לטענתו בנו הנתבעים על החלק במקרקעין אשר בשימושם, ואשר גובל בחלקו שלו, גג החודר לחלקו (של התובע) במקרקעין וכי בכך יש משום הסגת גבול.

15.
בעניין חדר החשמל טוען התובע כי חרף האמור בהסכם השיתוף, לא בוטל החדר וכי הוא עדיין משמש את כל חלקי הנכס. לא רק זאת אלא שלטענתו אין הנתבעים מאפשרים לו להחליף את הכבל המשמש את חלקו במקרקעין ואשר עובר בחלק השייך להם (לנתבעים).

16.
עוד טוען הוא בעניין זה כי הדרך המובילה לחדר החשמל, ואשר גובלת עם חלקם של הנתבעים, כמו גם מדרגות הפרוזדור היו בעבר מוקפות בקיר אבן בגובה חצי מטר, וכי בהסכם השיתוף הוגדרו כרכוש משותף, בין היתר, על מנת לשמש כחנייה (להלן: "שטח המעבר").

חרף האמור, כך לטענתו, השתלטו הנתבעים על שטח המעבר, ללא הסכמת יתר בעלי המקרקעין, פיצלו אותו לשני חלקים, תחומים בשער, ובנו סביב גדר בגובה של למעלה משני מטרים.

לטענתו השכירו הנתבעים חלק מהנכס אשר בחזקתם לצדדי ג' (להלן: "השוכרים"), בצירוף מרבית שטח המעבר שנתחם על ידם ואשר משמש עתה כמחסן (להלן: "המחסן").

17.
בנסיבות אלה טוען התובע, כי הנתבעים עושים שימוש בלעדי ברכוש משותף במקרקעין, וכי לא רק זאת אלא שחסמו את דרך הגישה לחדר החשמל, באופן המאפשר להיכנס אליו רק בשעות העבודה של השוכרים. עוד טוען הוא כי הדרך המובילה לחדר החשמל חסומה הן לו עצמו והן לנציגי חברת החשמל.

18.
לפיכך מבקש התובע לתת כנגד הנתבעים צו עשה כדלקמן:


א.
לאפשר גישה חופשית לחדר החשמל;


ב.
לאפשר לו להיכנס לחלקם של הנתבעים בנכס על מנת להחליף את כבל החשמל המשרת את חלקו בנכס;


ג.
להרוס את הגדר שנבנתה סביב שטח המעבר;


ד.
להרוס את המחסן שנבנה בשטח ואשר היה מיועד לחנייה;


ה.
לסלק את חלק הגג החודר לחלקו;


ו.
לסלק את גרוטאת המכונית משטח החנייה;

19.
בנוסף טוען התובע כי הוא זכאי לשכר ראוי בגין השימוש הבלעדי שעשו הנתבעים ברכוש המשותף בשיעור יחסי על פי חלקו (35%) החל ממועד רכישת הזכויות על ידו (18/1/08) ועד מועד הגשת התביעה שבפני
י (סך הכל 40 חודשים).

עוד טוען הוא כי דמי השכירות הינם בסך של 2,600 ₪ לחודש, ולפיכך כי הוא זכאי לתשלום בסך של 2,600
x

40
x
35% ובסה"כ 36,400 ₪.
20.
מנגד טוענים הנתבעים כי במקרקעין נשוא התביעה שבפני
י טרם בוצעה חלוקה, ועל כן כי אין להסתמך על תשריט החלוקה שצורף להסכם השיתוף, ואשר עליו נסמך התובע, אלא יש להתייחס לכל בעלי המניות כשותפים בכל המקרקעין בחלקם היחסי לפי בעלותם במניות החברה.

21.
בנוסף טוענים הם כי התובע בעצמו מפר את הסכם השיתוף לאחר שערך שינויים רבים בחזית המבנה שעל המקרקעין ושינה מהסכמות והבנות שהיו בין הצדדים במשך שנים.

22.
בהתייחס לחדר החשמל טוענים הם כי בעבר העביר וייסגרס (שהתובע הוא חליפו) כבל חשמל מחדר החשמל לחלקו במקרקעין. כבל זה הוטמן באדמה והועבר לא דרך חלקם במקרקעין.

23.
עוד טוענים הנתבעים כי מבדיקה שערכו בחברת החשמל ובחברה המבטחת את עסקם עולה כי העברת כבל חשמל דרך חלקם במקרקעין, כפי שמבקש התובע תוביל לסכנה בטיחותית ותפגע בהסדרי הביטוח שלהם.

24.
לבסוף טוענים הנתבעים כי יש לדחות את טענותיו של התובע לתשלום דמי שימוש.


דיון

25.
על מנת לבסס את מעמדו של התובע כבעל זכויות לתבוע את חלקו מן השימוש שעושים הנתבעים ברכוש המשותף, יש לבחון את הסכם השיתוף, לרבות תוקפו וכן את התשריט שצורף לו.

הסכם השיתוף – תוקפו ופרשנותו;
26.
סעיף 29(א) לחוק המקרקעין קובע כי :

"הסכם בין השותפים בדבר ניהול המקרקעין המשותפים והשימוש בהם ובדבר זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין (להלן - הסכם שיתוף) ניתן לרישום, ומשנרשם, כוחו יפה גם כלפי אדם שנעשה שותף לאחר מכן וכל אדם אחר".

27.
אין מחלוקת בענייננו כי ההסכם השיתוף לא נרשם במרשם המקרקעין שכן, הנכס עצמו הממוקם על המקרקעין, טרם נרשם כבית משותף.

28.
עם זאת, ברי ששני הצדדים מסכימים כי הוראות הסכם השיתוף תקפות גם היום וזאת הגם שטרם הושלם הליך פירוק.


29.
מכל מקום יש לזכור כי הסכם השיתוף עניינו בהסדרת הזכויות האובליגטוריות של הצדדים
ואין בו כדי להשפיע על זכויותיהם הקנייניות.

30.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ח' כהן בע"א 269/74 מנחם בוקבזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט (1) 243, 248 לפיהם:

"... הסכם-שיתוף אינו בגדר "עסקה במקרקעין" המקנה זכות קנינית (סעיף 6 לחוק), כי אם אך חוזה אובליגטורי בלבד. במקום לנהל את המקרקעין המשותפים כאמור בסעיפים 30 עד 36 לחוק (ראה סעיף 29(ב)), מסכימים הבעלים זה עם זה, ומתחייבים זה כלפי זה, שעל-אף כל זכויותיהם הקניניות הקבועות בחוק. ינהגו במקרקעין בדרך המוסכמת ביניהם: זה יחזיק חלק פלוני וזה יחזיק חלק פלמוני; או זה יחזיק כולו וזה לא יחזיק כלל; זה ישתמש למטרה פלונית וזה לא ישתמש אלא למטרה פלמוניתו זה ינהל וזה לא ינהל - וכיוצא באלה דברים הנתונים להסכמה הדדית ולוויתורים הדדיים. לשון אחר: יהא אשר יהא ההסדר אשר השותפים מסכימים עליו בהסכם-השיתוף לענין השימוש במקרקעין המשותפים, החזקתם וניהולם, ולענין "זכויותיהם וחובותיהם בכל הנוגע למקרקעין" –
זכויותיהם הקניניות בעינן עומדות ואינן נפגעות."
31.
לפיכך, כל עוד לא נקבע בין הצדדים הסכם שיתוף אחר או חלוקת זכויות קנייניות באופן אחר, הרי שהוראות הסכם השיתוף, שמטרתו להסדיר את זכויותיהם החוזיות של הצדדים, ברות תוקף ולכל הפחות, עד אשר תפורק החברה בפועל והנכס יירשם כבית משותף.

32.
דברים אלה מקבלים משנה תוקף בעת שכפי שאני מבינה, מתנהל בימים אלה הליך פירוק החברה בפיקוח בית המשפט המחוזי וכפועל יוצא גם הליך של פירוק השיתוף ורישום המקרקעין כבית משותף.

33.
משכך אבחן כעת את תוכנו של הסכם השיתוף. לעניין זה יש לזכור את דבריו של כב' השופט י' דנציגר בע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ (מיום 28/1/08) [פורסם בנבו], לפיהם:

".. על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני
, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט לפיו אין מקום לאפשר לרוכש להפסיק לשלם עבור מוצר שאותו רכש, רק משום שהרוכש בחר להפסיק להשתמש בו ולרכוש את אותו המוצר מספק אחר" (הדגשים במקור – כ.ה).

34.
עיון בהסכם השיתוף מעלה כי התשריט צורף לו וכי הוא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו (ראו: סעיף 5(א) להסכם השיתוף).

35.
עוד עולה מהסכם השיתוף כי הצדדים הסכימו על חלוקת המקרקעין באופן כזה שלכל אחד מהצדדים מוקצה חלק משלו (ראו: שם).

36.
עם זאת הוסכם על הצדדים כי בעת רישום המקרקעין כבית משותף, תיערך מדידה על ידי מודד מוסמך, וכי השטחים יחושבו גם בהתאמה לאחוזי הבעלות במניות (סעיף 5(ב) להסכם השיתוף).

37.
כן הוסכם בין הצדדים מהו השטח אשר יוגדר כרכוש משותף (השטח שסומן בקווים על גבי התשריט).

38.
דברים אלה נכתבו באופן מפורש וברור ואין מקום לשנות מהם. כך בעניין התשריט המהווה חלק בלתי נפרד מההסכם; וכך בעניין חלוקת הרכוש המשותף.


39.
משהגעתי כדי כך אדון בדרישותיו של התובע נוכח הסכם השיתוף ופרשנותו.

גישה חופשית לחדר החשמל;
40.
ביחס לחדר החשמל קובע סעיף 8 להסכם כדלקמן:

"... תבטל החברה את חדר החשמל, ותשתדל לחלק את מוני החשמל כך, שלכל שותף יהיה מקור חשמל נפרד"

בכתב יד הוסף:

"והכוח יחולק לשותפים בהתאם לחלקו היחסי".

41.
עינינו הרואות כי כוונת הצדדים הייתה לבטל לחלוטין את חדר החשמל.

42.
עם זאת חדר החשמל קיים עד היום, והוא משמש את המקרקעין על כל חלקיו.

43.
סעיף 77א' לחוק המקרקעין (פרק ו': 1 בתים שאינם רשומים כבתים משותפים) מגדיר, בין היתר, מהו רכוש משותף:

""רכוש משותף" - כל חלקי הבית חוץ מהדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסויימת".

44.
אין מחלוקת כי חדר החשמל משמש את כל משתמשי המקרקעין. ברי אם כן כי חדר החשמל מהווה רכוש משותף כהגדרתו בחוק.

45.
כפועל יוצא רשאי התובע להשתמש גם הוא ברכוש המשותף ועל הנתבעים לאפשר לו גישה לחדר החשמל. עם זאת לא הוכח בפני
י כי אין הם מאפשרים לתובע שימוש סביר בחדר החשמל ועל כן לא מצאתי ליתן כנגדם צו המורה להם לאפשר גישה שכזו.

46.
עם זאת ולמען הסר ספק, ברי כי על הנתבעים לאפשר לתובע ולעובדי חברת החשמל גישה לחדר החשמל, המשמש כחלק מהרכוש המשותף, באופן סביר וראוי בכל שעות העבודה (7:00 – 18:00)

החלפת כבל החשמל;
47.
לעניין כבל החשמל אבהיר כי לא הוכח בפני
י שסירובם של הנתבעים לאפשר לתובע להחליף את כבל החשמל אינה בגדר הסבירות.

48.
בעניין זה הציגו בפני
הנתבעים מסמך מחברת הביטוח המבטחת את נכסיהם המודיעה להם כי לא אין היא מאשרת את השינוי (נ/3).

49.
מנגד, לא הציג בפני
י התובע חוות דעת מומחה בתחום החשמל לפיה בקשתו הינה אפשרית וריאלית בנסיבות העניין, לא התייחס לעלותה, ואף לא הציג ולו ראשית ראייה לכך שהשינוי שבכוונתו לערוך הינו שינוי המאושר על ידי חברת החשמל. כך למרות שמדובר בשינוי מהותי באספקת החשמל ובהעברת כבל עילי למרחק של 40 מטר.

50.
בחקירתו פירט התובע את מהות השינוי אותו הוא מבקש לערוך:

"ש. תסביר לבית המשפט מהי סוג העבודה שאתה רוצה לבצע והנתבע התנגד?
ת. יש כבל חשמל שהולך מחדר חשמל למבנים בחזית והוא מספק לחנויות בחזית חשמל. הכבל הזה הוא 60 אמפר כשהמקור בחדר חשמל הוא 80 אמפר. עקב הצורך לתת מספיק חשמל לחנויות, למשל חנויות מזון שדורשות הרבה חשמל, אז אני צריך להחליף כבל. הכבל הזה צריך לעבור מחדר חשמל למקום של החנויות, מרחק של 40 מטר.
ש. זה להחליף כבל או גם לוח?
ת. כבל.
ש. הלוח הזה הוא ישן נושן ונכון שמה שאתה רוצה לעשות נקרא הגדלת כוח?
ת. הכוח ישנו בארון החשמל. אני רק מחליף כבל".
(ראו: עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 6/3/13)
51.
עוד בחקירתו ציין התובע כי איננו מתנגד להזזת חדר החשמל כפי שפורט בהסכם השיתוף, וכי השיקול הבלעדי העומד לנגד עיניו הוא שיקול כלכלי:

"ש. בהסכם עליו דיברנו נרשם במפורש מיד בהתחלה שחדר החשמל יועבר מן המקום שבו הוא נמצא. לא דיברו שם על עלויות. ההסכם מחייב למה לא מבצעים?
ת. על זה דיברו לפני 30 שנה, לא הנתבע אמר את זה, כולם רצו את זה לטובת כולם אבל הדבר לא נעשה.
ש. אין לך התנגדות שזה יבוצע עכשיו?
ת. אין לי התנגדות, זו שאלה כלכלית.."
(עמ' 11-10 לפרוטוקול הדיון מיום 6/3/13)

52.
עם זאת בהמשך דבריו ציין התובע כי למעט היוועצות עם חשמלאי מוסמך לא בחן את השלכות השינוי אשר בכוונתו לבצע מול חברת החשמל, ואף לא בחן לעומק את עלויות השינוי:

ש. מי המקצוען שנתן לך את הנתונים האלה?
ת. חשמלאי מוסמך שביצע עבורי
את העבודות בחזית.
ש. אם אני אומר לך שחברת החשמל לא תאשר עבודה כזו אלא בהחלפת כל הלוח מה תגיד?
ת. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אם אני צריך לבצע אני אביא מהנדס חשמל שיגיד מה צריך..."
(ראו: שם).

53.
בנסיבות אלה לא מצאתי להורות לנתבעים לאפשר לתובע לערוך את השינוי כפי שביקש, על אף האמור בהסכם השיתוף. כך כאשר ברי כי כוונת הצדדים הייתה לבטל את חדר החשמל ולאפשר לכל אחד מן הצדדים מקור כוח משלו.

הדרישה למתן צו עשה כנגד הנתבעים – הזזת המכונית; הריסת הגדר שנבנתה סביב שטח המעבר; הריסת המחסן והריסת הגג;
54.
טוען התובע כי הנתבעים עושים שימוש בלעדי בחלק מהשטח שהוגדר כרכוש משותף וכי בנו עליו תוספות בנייה ובכלל זה מחסן, גדר וגג אשר חודר לחלקו במקרקעין. כן טוען הוא כי הנתבעים החנו גרוטאת רכב באופן קבוע בצמוד לחלקו באופן המפריע לו ולשוכריו.

55.
סעיף 5(ה) להסכם השיתוף קובע כי:

"עד לרישום הבית המשותף יישאר הנכס במצבו הנוכחי, והשותפים אינם
רשאים לשנות את מיבנהו בכל צורה שהיא ללא הסכמת השותפים כולם".

56.
עם זאת סעיף 5 (ו) להסכם קובע כי:

"ניתנת הסכמתם מראש והבלתי חוזרת של כל השותפים איש לרעהו לבניה עתידית של כל חלק מהנכס, כפי שתתאפשר עפ"י כל דין, וכל אחד מהשותפים מסכים לחתום על כל מסמך או אישור, אשר יידרש ע"י רשות כלשהי לצורך קבלת היתרי-הבנייה".

57.
נראה איפוא שמלכתחילה הייתה כוונת הצדדים כי כל עוד הסכם השיתוף שריר וקיים יהיה כל אחד מהם רשאי לעשות בחלקו כרצונו, ובכלל כך לבנות תוספות בכפוף להיתר בנייה, וזאת ללא צורך בהסכמה חוזרת מצד יתר בעלי המניות ובעלי זכויות הבעלות במקרקעין, אשר נתנו הסכמתם הבלתי חוזרת מראש.

58.
האמור חל אם כן הן לעניין המחסן שבשטחם של הנתבעים (סומן בתשריט באות א'), והן לעניין הגדרות שבשטחם.

(עם זאת האמור חל גם ביחס לשינויים שעל פי הנטען ביצע התובע, בחזית הבניין.)

59.
באשר לגג הבניין – הרי שלא הוכח בפני
כי הגג אכן חודר לחלקו של התובע בנכס, וכן לא הוכח כי הוא נבנה אחרי חתימת ההסכם או לכל הפחות לאחר רכישת חלקו של התובע בנכס מידי ויסגרס (שהרי אז הסכמתו של ויסגרס תקפה גם לעניין התובע המשמש כחליפו).

60.
מכל מקום, וכפי שפורט לעיל הצדדים נתנו הסכמתם מראש לבנייה עתידית על כל חלק בנכס, וזאת בכפוף לכל דין. אינני מוצאת להתערב בהחלטה זו של הצדדים.

ממילא לא הוכח בפני
י כי יש בעובדה שהגג חודר (כן או לא) לשטח התובע כדי להסב לו פגיעה משמעותית המצריכה מתן צו סילוק.

61.
לבסוף וביחס לגרוטאת המכונית (כפי שכונתה על ידי התובע), אבהיר כי לטענת הנתבעים מדובר ברכב הנמצא בבעלותם ומשמש אותם לצרכי היומיום. לא הוכח בפני
י כי לא כך הוא הדבר. ממילא, השטח בו מחנים הנתבעים את המכונית לא הוגדר כשטח שהוקצה לשימושו הבלעדי של מי מהצדדים. משכך אין לקבל טענת התובע בעניינה.

62.
סוף דבר בעניין זה הינו אם כן כי כל בקשותיו של התובע למתן צו עשה כפי האמור בפרק זה – נדחות.



תשלום דמי שימוש ראויים
63.
כפי שקבעתי לעיל, לא הוכח בפני
י כי הנתבעים עושים שימוש בלעדי ברכוש המשותף באופן הפוגע בזכויותיו של התובע בחלקו במקרקעין. למעשה הוכח כי הנתבעים פועלים על פי הסכם השיתוף, ככתבו וכלשונו.

64.
לפיכך אין מקום לחייבם בתשלום דמי שימוש.

סוף דבר
65.
התביעה נדחית על כל רכיביה.

66.
הדעת נותנת כי עד למועד פירוק השיתוף ימשיכו הצדדים להתנהל איש איש בחלקו ללא הפרעה לצד השני, בהתאם להסכם השיתוף.

67.
התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך כולל של 25,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק

פסק דין
זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום,
ג' כסלו תשע"ד, 06 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 9111-05/11 ויקטור מנטין נ' אילן מויאל, יאיר מויאל, אברהם מויאל (פורסם ב-ֽ 06/11/2013)