פסקי דין על חיים זמיר | פסקי דין על גילה זמיר | פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף ראשי ת"א

167104/09 א     05/11/2013




א 167104/09 חיים זמיר, גילה זמיר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף ראשי ת"א








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 167104-09 זמיר ואח' נ' בנק דיסקונט סניף ראשי ת"א




בפני

כב' השופט
מרדכי בן-חיים


התובעים:

1
.
חיים זמיר

2
.
גילה זמיר


נגד


הנתבע:

בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף ראשי ת"א




פסק דין


א.
התביעה ובעלי הדין

1.
בפני
תביעה כספית להשבה ו/או לפיצוי של התובעים בסכום של 1,000,000 ש"ח.

התביעה הוגשה בעילות של התרשלות, התנהלות בניגוד לחוקי החוזים עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת נאמנות.

2.
התובעים בני זוג היו עד לסיום האירועים המתוארים בכתב התביעה, בעלים של בית מגורים ברמת-גן (להלן: "הבית").


3.
התובע מס' 1 (להלן: "התובע")
פתח יחד עם שותפו חיים שקד, שני חשבונות עו"ש אצל הבנק (להלן: "החשבונות").


4.
התובע היה בעל המניות והמנהל של חברת אורפז יצרני אופנה בע"מ (להלן: "החברה") וערב יחד עם רעייתו (להלן: "התובעת") לחובותיה כלפי הנתבע (להלן: "הבנק").


במסגרת ערבות זו, שיעבדו התובעים במשכנתא ללא הגבלה בסכום את הבית לבנק (להלן: "המשכנתא").

5.
בשנות התשעים נקלעה החברה לקשיים והתובעים נאלצו להעמיד בטוחות שונות לחובותיה. כנטען, נרשמה המשכנתא לטובת הבנק בשנת 1996 בעקבות לחצים מצד הבנק.


החברה פורקה בשנת 2004.

6.
בין לבין, הגביל הבנק את חשבון החברה (בחודש מרס 2002) וביום 22.4.03 ביטל הבנק את מסגרות האשראי המאושרות בחשבונות ובשלב מאוחר יותר נקט הליכים למימוש המשכנתא.

ב.
עיקר טענות התובעים

1.
התובעים טוענים כי הבנק גרם לכך שבשנת 2007 נאלצו התובעים למכור את הבית במחירי הפסד, וזאת בעקבות פתיחת הליכים על ידי הבנק למימוש המשכנתא ביום 28.10.07.

2.
לטענת התובעים עלה בידם לשכנע את ראש ההוצאה לפועל לאפשר להם לבצע מכר עצמי של הבית, אולם בקשתם הנוספת להפחתת שכר טרחת עורך דין לב"כ הבנק סורבה והתובעים נאלצו לשלם לבנק שכר טרחה בסך 91,778 ש"ח.

3.
התובעים מוסיפים וטוענים כי נציגי הבנק התערבו והקשו על משא ומתן שקיימו התובעים למכירת הבית לבני הזוג גונן (להלן: "הרוכשים") ומשכך, נקלע המשא ומתן לסחבת וההסכם המכר עם הרוכשים (להלן: "הסכם המכר") נחתם רק ביום 2.1.08.

4.
במהלך המשא ומתן חלה ירידה דרסטית בשער הדולר והתובעים נחשפו להפסדים
גם בשל כך.

התובעים טוענים כי מכירת הבית באילוץ גרמה להם לנזק בסכום שהוערך על ידם בסך של 400,000 ש"ח.

5.
התובעים טוענים כי נאלצו לשלם לבנק ריביות חריגות ובלתי מוצדקות בסך 568,740 ש"ח לתקופה שבין אפריל 2003 ועד לתשלום הסופי של החוב (יוני 2008).

6.
בנפרד ובמובחן, טוענים התובעים כי נקיטת הליכי המימוש המיותרים על ידי הבנק הסבה להם נזק בסך 40,000 ש"ח הכוללים הוצאות פתיחת התיק ושכר טרחת עורך דין בסך 13,000 ש"ח.

7.
בנוסף, עתרו התובעים לחייב את הבנק להשיב להם יתרת זכות בחשבונות וסך 16,657 ש"ח ויתרת החזר שכר טרחה סך 4,544 ש"ח.

8.
בנפרד ובמובחן, טענו התובעים לפיצויים בסך 100,000 ש"ח בגין מה שהגדירו בין היתר כעוגמת נפש.

התובעים העמידו תביעתם על סך 1,000,000 ש"ח.

ג.
עיקר טענות הבנק

1.
הבנק הכחיש את מרבית טענות התובעים וכפר בזכותם לגבות ממנו סכום כלשהוא.

2.
הבנק הכחיש את טענות התובעים באשר לחיובם בריבית חריגה ובלתי חוקית וטען כי על מנת להימנע מחיוב החשבונות בריבית חריגה או מירבית, הקים הבנק הלוואות בחשבונות במהלך התקופה שבין אפריל 2002 לאפריל 2005 בריביות מינימליות.

3.
אשר להליכי מימוש המשכנתא ועיתויים טען הבנק כי טענה לבקשותיו החוזרות ונשנות של התובע לקבלת ארכות לצורך מכירת הבית לנוכח התראות מצד הבנק כי עליו לפרוע את חובותיו שאם לא כן, תמומש המשכנתא.

הבנק טען כי הגיש את הבקשה למימוש המשכנתא רק ביום 29.10.07 לאחר שהודיע לתובעים מראש על כוונתו לעשות כן.

4.
הבנק הוסיף וטען כי לא התנגד לבקשת התובעים לבצע מכר עצמי של הבית.


אשר להפחתת שכר טרחת עורך דין טען הבנק כי ראש ההוצאה לפועל אשר דן בבקשה ובתגובה כי אין עילה להפחתת שכר הטרחה, יתר על כן, בהתאם להסכמה שהושגה בין בעלי הדין הפחית ראש ההוצאה לפועל את שכר הטרחה והעמידו על סך 13,500 ש"ח.

הבנק טען כי לאור הסכמה זו המתין לקבלת התחשיב של הסכום המדוייק שעליו להשיב לתובעים ומשזה בושש להגיע, ערך הבנק את התחשיב בעצמו והעביר לתובעים ביום 5.5.09 את הפרשי השכר בסך 89,121 ש"ח.

5.
הבנק הכחיש את טענת התובעים באשר למכירה מאולצת של הבית וכפר בקשר הסיבתי הנטען שבין הליכי המימוש שנקט ובין נזקי התובעים (המוכחשים).

6.
אשר להעברת החשבונות ליתרת חובה והשתת שיעורי ריבית מירביים עליהם טען הבנק כי ביום 22.4.03 הודיע לתובעים על ביטול מסגרות האשראי בחשבונות ומשכך, היה רשאי לחייב את התובעים, וחייב אותם החל מיום 29.5.03 בריבית בשיעור של פריים בתוספת 12.7% לשנה (להלן: "הריבית הגבוהה"), וכי התובעים היו מודעים הן לביטול מסגרות האשראי והן לחיוב בריבית הגבוהה.

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

ד.
המחלוקת

1.
הפלוגתאות הצריכות להכרעה בתובענה זו הינן כדלקמן:

1.1
האם היה הבנק רשאי לגבות מן התובעים ריבית גבוהה בשיעור שגבה.

1.2
האם התנהלות הבנק בנקיטת הליכים למימוש המשכנתא היתה מוצדקת וסבירה, או להיפך מכך באופן שגרמה נזק לתובעים.

1.3
האם העמיד הבנק מכשולים וקשיים במהלך המשא ומתן שבין התובעים לרוכשים.

1.4
סוגיית החיוב בהוצאות משפטיות.

ה.
דיון וממצאים

1.
טענות התובעים לחיובם בריבית בלתי חוקית

1.1
בסעיפים 16-22 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי הבנק גבה ממנו שיעורי ריבית, מופרזים חסרי הגיון ומנוגדים לחוק".

גרסה זו התבססה בעיקרה על חוות דעת מטעם התובעים, שיצאה תחת ידו של דוד אברון
(להלן: "חוו"ד אברון").

1.2
כאמור בפתיח לחוות הדעת התבקש אברון לבדוק את רכיבי ושיעורי הריבית בהם חויבו החשבונות עד ליום 30.6.08 (להלן: "מועד כיסוי החוב").

1.3
הממצא העיקרי בחוו"ד אברון הינה כי במהלך התקופה שהחל מיום 31.12.01 ועד ליום 21.4.03 חייב הבנק את חשבונות התובעים בריבית פריים אליה התווספה ריבית סיכון בתוספת 3% לשנה, וכן 3.5% לשנה ריבית בגין חריגה (להלן יחדיו: "הריבית הרגילה").

לעומת זאת, החל מיום 30.6.03 ועד למועד כיסוי החוב חוייבו החשבונות בריבית הגבוהה שכוללת ריבית פריים + תוספת סיכון בשיעור של 9.2% לשנה ובתוספת 3.5% בגין חריגה.

1.4
בסעיפים 19-20 לתצהירו טען התובע כי בהינתן שיתרות החובה בחשבונות היו מובטחים במשכנתא, לא היה הבנק רשאי לגבות ריבית מעבר לשיעור הפריים בתוספת 6.5% לשנה, מה גם שהבנק נמנע מלהודיע לתובעים כי שינה את סוג החשבונות מחח"ד לחשבון עו"ש אישי.

1.5
לגרסת התובע החשבונות חוייבו בשיעורי ריבית מופרזים ובלתי חוקיים שהסתכמו לסך של 568,470 ש"ח אשר על הבנק להשיב לתובעים.

1.6
גב' גלית גומל (להלן: "גלית") שעבדה בתקופה הרלבנטית כבנקאית עסקים באגף לאשראים מיוחדים בבנק, טענה בסעיף 74 לתצהירה, כי כל עוד עמדו בחשבונות מסגרות אשראי, גבה הבנק את שיעורי הריבית הרגילה וכי החל מיום 22.4.03 בעקבות חריגות ממסגרת האשראי והתראות מטעם הבנק שנלוו לכך, הודיע
הבנק לתובעים על ביטול מסגרות האשראי בחשבונות (להלן: "ביטול המסגרות") כפי שהיה רשאי לעשות.

1.7
להלן טענה גלית כי כתוצאה מביטול המסגרות חוייבו החשבונות בריבית בשיעור של פריים בתוספת 12.7% לשנה שהינה הריבית שהיתה נהוגה בבנק ביחס לחשבונות נעדרי מסגרת אשראי (להלן ולעיל: "הריבית הגבוהה").

1.8
בסעיף 77 לתצהירה פירטה גלית את הבסיס ההסכמי לגביית הריבית הגבוהה כפי שעוגן בסעיף 18 לתנאים המיוחדים של שטר המשכנתא (להלן: "התנאים המיוחדים").

סוגיה זו שהינה משפטית - פרשנית במהותה היוותה כר להתנצחות עמוקה בין בעלי הדין.

1.9
התובעים אשר דבקו בטענתם לפיה הבנק לא היה רשאי בשום נקודת זמן לאורך תקופת התנהלות החשבונות לחייב בריבית הגבוהה, הפנו למסמכים המהווים להגדרתם את "היסוד החוזי" להסדרת שיעורי הריבית, ובכללם "הסכם התחייבות" המהווה את המסמך הראשון שנחתם בין החברה לבנק ביום 27.5.82 (להלן: "הסכם ההתחייבות") וכן לנוסח התנאים המיוחדים.

1.10
בסיפא לסעיף 4 להסכם ההתחייבות נקבע:
"מבלי לגרוע בכלליות האמור לעיל ונוסף על כך הרי שבקרות אחד או יותר מהמקרים הבאים תעמוד לפירעון מיידי כל היתרה הבלתי מסולקת אותה שעה בחשבון האשראי ועל הלקוח לשלמה מיד בצרוף ריבית בשיעור שהבנק נוהג מזמן לזמן לגבות מלקוחותיו בגין חריגה מקו אשראי מאושר ואלה המקרים;
(א)
אם הלקוח לא ישלם לבנק כל סכום שהוא שיגיע לו ממנו בזמן שנקבע לתשלום וזאת בין אם הסכום הנ"ל יגיע לבנק בהתאם לתנאי הסכם זה ובין אם יגיע לו בכל דרך אחרת שהיא" (ההדגשות שלי-מ.ב.ח).

1.11
קודם לכן, בסעיף 1(א) להסכם ההתחייבות נקבע:

"הלקוח מתחייב ומסכים כי:
ריבית על הסכומים שהלקוח יהיה חייב בחשבון עובר ושב תחושב בשיעורים שהבנק יודיע עליהם ללקוח מפעם לפעם...הבנק רשאי בכל זמן להעלות את שיעור הריבית לאחר מתן הודעה מוקדמת ללקוח של חמישה עשר יום"
.

1.12
התובעים הוסיפו וטענו כי הבנק לא היה רשאי לחייב את החשבונות בריבית הגבוהה מזו הקבועה בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי) תש"ל-1970 (להלן: "צו הריבית") שכן, הצו האמור קובע באופן קוגניטיבי כי שיעור הריבית המקסימלית להלוואה המובטחת במשכנתא על בית מגורים הינה השיעור הממוצע של ריבית הפריים בתוספת 6.5% לשנה.

1.13
הן התובעים והן הבנק ביקשו למצוא תימוכין לעמדותיהם המנוגדות בסוגיית שיעור הריבית - בהוראת סעיף 31(ד) של התנאים המיוחדים שם הוגדר המונח: "ריבית בשיעור המירבי..."

"כריבית בשיעור המקסימלי הקבוע בחיקוק ביחס לחוב שלגביו נקבע בחיקוק שיעור כזה או שיעור הריבית הגבוה ביותר שיהא נהוג בבנק באותה שעה בגין חריגה מקו אשראי מאושר"
.

1.14
בהיותו מן הסתם מודע לתובנה לפיה הוראות הסכם ההתחייבות בכלל ובעיקר הוראות סעיף 4 לו אינן מתייחסות כלל ועיקר "לריבית המחוייבת בגין ביטול קו אשראי" טען ב"כ הבנק כי הוראות הסכם ההתחייבות הנ"ל נוסח בצורה בלתי מוצלחת וכי עסקינן במסמך מיושן. לעומת זאת מסמך "התנאים המיוחדים" הינו המסמך המרכזי והעדכני החולש על מערכת היחסים החוזית שבין בעלי הדין, וכי מכוח סעיף 18 לתנאים המיוחדים היה הבנק רשאי להעלות את שער הריבית המירבית.

1.15
אקדים ואומר כי טענת התובעים לפיה יש לגזור את שיעור הריבית המקסימלי שבה רשאי הבנק לחייב את החשבונות מכוחו של
צו הריבית איננה מקובלת עלי. לשיטתי צו הריבית הינו רלבנטי להלוואה המיועדת לצרכי רכישת דירת מגורים המובטחת במשכנתא בעוד שבנסיבות תובענה זו נרשמה המשכנתא לצורך הבטחת פירעון שוטף בחשבונות עו"ש שאינם קשורים ברכישת דירת המגורים.

1.16
כיוצא בזה, אין בידי לקבל את טענת הבנק המבקש להתנער מהוראת סעיף 4 להסכם ההתחייבות. העובדה כי מדובר במסמך מיושן כנימוק להתעלם ממנו הינה מופרכת ולטעמי הסכם ההתחייבות חל ביחסים שבין הצדדים כל עוד לא בוטל.

1.17
לאחר שקבעתי ממצאים בצד הפורמלי הפרשני אדרש לראיות שהובאו בפני
בסוגיה זו.

1.18
כזכור טען התובע כי הבנק לא הודיע לו בשום נקודת זמן על שינויי שיעור הריבית באופן הסוטה מן הריבית הרגילה כהגדרתה לעיל (סעיפים 18-20 לתצהירו).

גלית לעומת זאת, חזרה וטענה בעדותה כי הריבית הגבוהה כהגדרתה לעיל חוייבה בעקבות ביטול מסגרות האשראי בחשבונות (עמ' 109 שורות 9-13 עמ' 179 שורות 13-20).

1.19
לא מצאתי בהסכם ההתחייבות כמו גם במסמך התנאים המיוחדים המהווים את הבסיס ההסכמי שבין הצדדים, התייחסות כלשהיא לסיטואציה של ביטול מסגרות האשראי בחשבון הגם שאין חולק כי בנק רשאי בנסיבות המתאימות לבטל מסגרת אשראי בחשבון ולעניין זה מקובלות עלי טענות הבנק כמפורט בפיסקה
27 לסיכומיו.

1.20
יתר על כן, מעדותו של רו"ח קורנפלד שהעיד מטעם הבנק ניכר כי הוא אינו מבחין לעניין שיעור הריבית, בה חייב הבנק את החשבונות, בין חריגה מקו האשראי מזה ובין חשבון שמסגרת האשראי שבו בוטלה.

1.21
הינה כי כן העיד קורנפלד:
"מה שנטען פה
(בחוו"ד שהגיש-מ.ב.ח) זה הסבר כללי לגבי שיעורי ריבית שהבנק גובה בגין חריגה מקווי אשראי. כל החשבונות שחורגים מקווי אשראי מחוייבים בריבית פריים ועוד 12.7% ולא בריבית אחרת" (עמ' 251 שורות 2-5 - ההדגשה שלי-מ.ב.ח).

בהמשך עדותו קובע קורנפלד:
"כל חשבון עו"ש גם עסקי וגם פרטי שאין בו קו אשראי משלם ריבית אחידה ששיעורה פריים+12.7%...מרגע שבוטל קו האשראי משלמים ריבית אחידה ששיעורה היה פריים ועוד 12.7%"
(בעמ' 255 שורות 18-25 ההדגשות שלי-מ.ב.ח).

1.22
ערבוב כזה בין התחומים דבק גם בסיכומי הבנק שעה שב"כ גזר גזירה שווה (ובלתי מנומקת) בין מצב של חריגה ממסגרת אשראי מזה ובין המקרה של ביטול מסגרת האשראי בחשבון מזה (ראו, קצה עמ' 6 ופיסקה 35 לסיכומי הבנק).

1.23
סבורני כי חוסר ההבחנה אינו עניין סמנטי גרידא שכן, מסגרת אשראי מתבססת על הסכם בין הבנק ללקוח בעוד שביטול מסגרת האשראי (או קו האשראי) מבטא ביטולו של הסכם כאמור.

1.24
גלית טענה כזכור כי הבנק הודיע לתובעים ביום 22.4.03 על ביטול מסגרות האשראי בחשבונות (סעיף 74.2 לתצהירה) ועיגנה גרסתה זו בבקשות שנחתמו על ידי החברה בדבר אי חידוש קו אשראי נספחים ל"ז 1-2 (סעיף 76 לתצהירה) (להלן: "הבקשות").

1.25
עיון בבקשות הנ"ל מלמד באופן חד משמעי כי למיצער על פי תוכנם אין עסקינן בביטול מסגרת אשראי היזומה על ידי הבנק אלא על החלטה של החברה שלא לחדש את קו האשראי (סעיף 1 לנספחים).

לא זו אף זו: בסעיף 4 (ב) של הבקשות הנ"ל נכתב:
"סכום יתרת החובה בחשבון שלא תשולם לבנק כאמור, תישא ריבית חריגה בגין התקופה שמיום אי תשלום יתרת החובה ועד לתשלומה בפועל"
(ההדגשות לי-מ.ב.ח).

הביטוי "ריבית חריגה" הוגדר בסעיף 1 לכללי הבנקאות (שרות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים) תשנ"ב-1992 (להלן: "כללי הבנקאות") כדלקמן:
"תוספת לריבית הנגבית על יתרות החורגות ממסגרת האשראי"
.

שמע מניה כי בניגוד לטענות הבנק, הריבית שנקבעה החל מיום 22.4.03 הינה ריבית חריגה על יתרות חורגות ממסגרת האשראי להבדיל מריבית החלה במקרה של ביטול מסגרת האשראי.

1.26
על פי הראיות שבפני
פרסם הבנק ברבים (בעיתונות ועל לוחות המודעות בסניפים) ביום 27.1.06 הודעה בדבר "ריבית בגין יתרות חובה בחשבונות ללא מסגרת אשראי" (נספח ל"ח לתצהירה של גלית-להלן: "ההודעה"). בהודעה נקבע כי החל מתאריך פרסומה, שיעור הריבית שנקבע לחשבונות אלו הינו 18.9% (פיסקה 2.8 בעמ' 2 להודעה האמורה).

פרסום נוסף נעשה על ידי הבנק ביום 28.12.06 לפיו שיעור הריבית החריגה "בחשבונות המסווגים בקוד חוב בעייתי בפיגור הינו 18.70" (נספח ל"ח(3) לתצהיר גלית).

עסקינן איפוא בקביעת שיעור מיוחד של ריבית למקרים ספציפיים.

1.27
טענת התובעים לפיה אין להודעות אלו כל נפקות ורלבנטיות שנומקה בכך שהחוב בחשבונות נוצר שנים קודם לכן (סעיף 22 לסיכומי התובעים) אינה מושכלת שכן, הבנק זכאי להעלות את שיעור הריבית הן מכוח סעיף 1(א) להסכם ההתחייבות והן מכוח סעיף 19 לכללי הבנקאות.

1.28
לא נעלמה מעיני טענתה של גלית בסיפא לסעיף 77 לתצהירה שם נטען כי בחודש אוקטובר 2003 נשלחו לחברה הודעות המפרטות את שיעור הריבית לאחר ביטול
מסגרות האשראי וכי ההודעות האמורות (נספחים ל"ט 1-2 לתצהיר) מלמדות כי התובעים היו מודעים לעובדה כי חויבו בריבית בשיעורים שבין 17.7-18.2 אחוז.

בעדותה טענה גלית כי שיעורי ריבית אלו נגבו על חשבונות ללא מסגרת וחשבונות בטיפול משפטי (עמ' 109 שורות 9-14).

1.29
לא זו בלבד שגרסתה של גלית בסוגיה זו הינה בעייתית שכן, אין בתוכנם של נספחים ל"ט (1-2) התייחסות כלשהיא על ביטול המסגרת ו/או העברת החשבונות לקוד חוב בעייתי אלא שההודעות נספח ל"ט שוגרו לתיבת הדואר הפנימית של החברה בסניף הבנק ולא הוכח כי הגיעו לידי התובעים מה גם שאין בשיגור כזה משום עמידה בחובה הנגזרת מסעיף 19 לכללי הבנקאות באשר לפרסום ברבים של שינויים בשיעור הריבית.

1.30
על יסוד המקובץ עד כאן הגעתי לידי מסקנה כי גרסת התובע לפיה לא קיבל כל הודעה בדבר שינוי שיעור הריבית בחשבונות נכונה בחלקה בלבד וכי הוכח בפני
כי ביום 27.1.06 (אך לא לפני כן) נקבע על ידי הבנק ופורסם ברבים שיעור הריבית הגבוהה שחלה לגבי חשבונות נעדרי מסגרת אשראי (ולכך מסכים גם ב"כ הבנק כאמור בסעיף 38 לסיכומיו) וכי מאז אותו מועד רשאי היה הבנק לחייב את החשבונות בריבית הגבוהה.

1.31
אני פוסק איפוא כי הבנק לא היה רשאי לחייב את החשבונות בשיעור "הריבית הגבוהה" קודם ליום 1.2.06 ומשכך, אני קובע כי התובעים זכאים להשבת הסכום המצרפי של חיובי "הריבית הגבוהה" בניכוי הריבית הרגילה כמשמעות המונחים הנ"ל וזאת החל מיום 22.4.03 ועד ליום 1.2.06 (להלן: "הפרש הריבית")

2.
נקיטת הליכי מימוש משכנתא על ידי הבנק וטענת המכירה באילוץ

2.1
אין חולק כי ביום 28.10.07 נקט הבנק הליכים למימוש המשכנתא על ידי הבית.

2.2
טענת התובעים, בקליפת האגוז הינה כי לא היתה כל הצדקה לפתוח בהליכים האמורים בעיתוי שבו נעשה הדבר וכי התנהלותו הבלתי חוקית של הבנק גרמה לתובעים למכור את הבית בנסיבות של לחץ ודחק עובדה שגרמה להם להפסד בסך של 400,000 ש"ח.

2.3
התובע טען כי כבר בחודש יולי 2007 או בסמוך לכך, הוא העמיד את הבית למכירה מיידית (סעיף 12(ו) לתצהיר התובע), והתובע קבל בתצהירו על כך שהבנק נקט הליכי מימוש ללא כל צורך ובשל מה שהגדיר: "כשיקולים בלתי ענייניים" (פיסקאות ח-ט לסעיף 12 לתצהירו).

2.4
מנגד, טענה גלית בתצהירה כי התובע ביקש וקיבל חדשות לבקרים, ארכות רבות למכירת הבית כצעד לחיסול או הקטנת חובותיו לבנק וזאת החל מיום 13.2.03 ועד ליום 16.12.05 שעה שהתובע שביקש ארכה בת 18 חודש למכירת הבית (סעיפים 19.1-19.11 לתצהירה).

2.5
במהלך עדותו אשר התובע:
"היו בקשות שלי (למתן אורכות) והם הסכימו לתת לי הארכות"
(עמ' 13 שורות 18-21).

בהמשך עדותו הודה התובע כי קיבל מן הבנק אורכה עד חודש יולי 2007 למכור את הבית (עמ' 14 שורות 1-5).

להלן העיד התובע כי בעקבות פגישה שקיים בבנק בחודש יולי 2007 הבין כי עליו למכור את הבית "מעכשיו לעכשיו" (שם, שורות
14-16).

יתר על כן, פיו של התובע ענה בו כי הבנק:
"הולך לקראתי עד יולי 2007 ואחרי כן לא ילך לקראתי ואני לא ביקשתי כי ילך לקראתי אחרי זה"
(עמ' 15 שורות 14-16).

2.6
אין חולק כי התובעים לא מכרו את הבית בכל מועד שהוא שקדם לפתיחת הליכי המימוש ואף לא נקטו צעדים של ממש כדי לאפס את יתרת החוב בחשבונות שעמדה לעת ההיא על סך של למעלה
מכ-2,5000,000 ש"ח (פיסקה 15 לסיכומי הנתבע).

על יסוד מקבץ זה של ראיות, אני דוחה את טענתו המיתממת של התובע לפיה פתיחת הליכי המימוש על ידי הבנק היתה מיותרת (עמ' 9 סעיפים 41-43 לסיכומי התובעים).

2.7
גלית העידה בחקירתה כי חרף הארכות המופלגות שניתנו לתובעים, נוכח הבנק לראות כי הם לא נקטו כל צעד למכירת הבית (עמ' 125 שורות 18-27 ועמ' 127 שורות 1-5).

בהמשך עדותה הבהירה גלית כי הבנק עלה על דרך נקיטת הליכי המימוש בחודש אוקטובר 2007 שכן:
"באוקטובר זה כבר היה אחרי שלושה חדשים...לא היתה הצעה חדשה, אתה לא באת ואמרת תשמעו יש לי רוכש לדירה באוקטובר 2007"
(עמ' 134 שורות 8-14).

2.8
בסיכום טענותיו התגולל ב"כ התובעים ובלשון חריפה - (פסקאות 45-48 לסיכומיו) על דרך התנהלותו של הבנק בנקיטת ההליכים ובעיתוי בו הדבר נעשה.

כאמור לא מצאתי כל ממש בטרוניותיהם של התובעים בכל הנוגע להתנהלותו של הבנק עד למועד הגשת הבקשה למימוש המשכנתא.

2.9
התובעים הוסיפו וטענו כי הגם שהבנק הסכים לאפשר להם "מכר עצמי"
של הבית הרי עצם מכירתו היתה בבחינת "מכירה באילוץ" שהביאה לידי כך שהבית נמכר בסכום של 870,000 דולר ולא בסכום המשקף את שוויו האמיתי (סך 930,000 דולר).

כמצוי במקומותינו גייס כל אחד מבין בעלי הדין שמאי מטעמו.

התובעים הסתייעו בחוות דעת של השמאי ולכינסקי בעוד שהבנק נעזר בשמאי אברהמוב.

2.10
בחנתי את עדויות השמאים והגעתי לידי מסקנה כי אין בממצאיהם כדי לבסס את טענת התובעים.

2.11
כמושכל ראשון אטעים כי ולכינסקי סקר את הבית לצרכי עריכת חוות דעתו בחודש יולי 2010 שעה שהרוכשים כבר התגוררו בו ולאחר שהם ביצעו בו שיפוצים (עדותו בעמ' 7 שורות 18-28).

2.12
אברהמוב לעומת זאת סקר את הבית סמוך לפתיחת הליכי המימוש באוקטובר 2007. ומשכך, ניתן לצפות כי שומתו רלבנטית יותר. גם לגופן של נימוקי השומה מצאתי כי ולכינסקי התעלם ו/או לא העניק את המשקל הדרוש לנסיבות בדבר קרבתו של הבית לבית ספר (עמ' 9 שורות 1-3) וכן לעובדה כי על הבית נרשמו עיקולים לזכות צדדים שלישיים (עמ' 10 שורות 19-28) בנימוק להפחתת השווי.

אין באמור עד כאן כדי להסיק את שומתו של אברהמוב היתה חפה מטעויות והטיות ולעניין זה אפנה לפיסקאות 52-53 לסיכומי התובעים.

2.13
בהינתן כי אברהמוב העריך את שווי הבית בסכום של 815,000 דולר, בעוד שוכלינסקי העריכו בסכום של 930,000 דולר ובסופו של יום נמכר הבית לרוכשים בסכום של 870,000 דולר -
ניתן לקבוע בדיעבד כי השמאויות של שני השמאים היו מוטות במידת מה, זו של אברהמוב כלפי מטה וזו של וכלינסקי כלפי מעלה, וכי הסכום שהושג בסופו של יום משקלל במידה רבה את ההטיות שנתגלעו בשתי השומות ומבטא את שוויו של הבית, בעיני קונה סביר.

2.14
בהקשר זה מן הראוי הוא להבהיר כי גונן שהעיד מטעם הרוכשים הבהיר בעדותו כי לא היה מודע כלל ועיקר ליחסים שבין הבנק לתובעים לרבות "לחציו" של הבנק למכור את הבית (עמ' 12 שורות 3-18) גונן אף אישר בעדותו כי היה מודע לעובדה כי הבנק נתן הסכמתו למכר עצמי (עמ' 13 שורות 11-16).

2.15
עם זאת, לא נעלמה מעיני עדותו של גונן לפיה:
"אם הבית הזה היה נמכר בתנאים שיש זמן לנהל משא ומתן ויש זמן לבחון עוד בתים...הוא יכול היה להימכר במחיר יותר גבוה"
(עמ' 15 שורות 22-24).

2.16
גם אם אניח בבחינת המובן מאליו כי משא ומתן המתנהל בסד של זמנים מקטין את חוג הרוכשים בכוח ואף יכול להביא להקטנת המחיר, הרי שעל פי הראיות שבפני
משפחת גונן היו בבחינת רוכשים בכוח כבר לקראת ספטמבר 2007 (קודם להגשת בקשת מימוש המשכנתא) בעוד שבקשת התובעים לביצוע מכר עצמי הוגשה רק ביום 28.11.07 (עדות התובע בעמ' 17 שורות 19-24) ולא הובא בפני
הסבר ענייני מדוע נמנע התובע מלעניין רוכשים בכוח נוספים. יתר על כן, התובע העיד כי החל בניסיונות מכירה של הבית כבר בחודש יולי 2007 (עמ' 20 שורה 1).

2.17
לא למותר היא להטעים כי מכוח סעיף 81(ב1)(3) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ו-1967 והחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל ניתנה לתובעים ארכה בת 3 חודשים למכור במכר עצמי; שאלת בית המשפט, מה עשה התובע כדי למצוא קונה בתנאים טובים יותר ב-3 החודשים שנותרו לו השיב התובע:
"כשהיה לי קונה שהציע לי 870 אלף דולר פחדתי לקחת סיכון, ניסיתי למקסם את המחיר עם אותו קונה"
(עמ' 25 שורות
21-29).

גרסה זהה בעיקרה הועלתה גם על ידי התובעת בעדותה (עמ' 50 שורות 21-23).

נחה דעתי כי התובעים האמינו כי הצעת הרוכשים משקפת מחיר הוגן וכי תובנה זו היא שעמדה ביסוד הסכמתם למחיר וכריתת הסכם המכר.

2.18
בנתון לאמור עד כאן לא שוכנעתי מטענות התובעים כי אלו היו כבולים בסד זמנים שחייב אותו לקבל את הצעת הרוכשים תוך זניחת כל אפשרות לקבל הצעה טובה יותר.

2.19
ממצא זה, כמו גם העובדה שהמחיר שהתקבל מן הרוכשים מהווה מעין "מיצוע" בין הערכות השמאים, מביאה אותי לידי המסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין התנהלות הבנק מזה ובין הנזק (הבלתי מוכח) שנגרם כביכול לתובעים מזה.

3.
התערבות הבנק בהליכי המשא ומתן עם הרוכשים לחתימת הסכם המכר והערמת קשיים על ידי הבנק

3.1
בסעיף 25 (פיסקאות ח-ט) טען התובע כי פרקליטו נאלץ לשנות את טיוטות הסכם המכר לפחות 4 פעמים על פי דרישות הבנק שהועלו, למיטב הבנתו - כדי להקשות על העיסקה עם הרוכשים ולהביא לידי ביטולה.

3.2
בנפרד ובמובחן, נטען כי הבנק עיכב במכוון המצאת מכתב כוונות לרוכשים שיאפשר להם נטילת משכנתא כדי לממן את תשלום התמורה (להלן: "מכתב הכוונות") וכי כתוצאה מכך, נגרמו לרוכשים הפסדים ניכרים.

3.3
הבנק כמצופה דחה טענות אלו, ובסעיפים 93-94 לתצהירה טענה גלית כי כל שביקש הבנק היה להבטיח את זכויותיו כנושה מובטח וכי השינויים שביקש בנוסח ההסכם היו מינוריים וסוכמו תוך פרק זמן קצר ביותר.

3.4
חרף היותה של סוגיה זו איזוטרית הן במהותה והן לנוכח העובדה שלא נתבע בגינה סעד כספי מוגדר הקדישו לה ב"כ בעלי הדין (ובעיקר ב"כ התובעים) כר נרחב בסיכומיהם.

3.5
במהלך חקירתו הנגדית התקשה התובע ליתן גרסה פרטנית וברורה כאשר לטענתו לפיה הבנק ביקש במכוון להקשות על המכירה וטען כי:
"העיכוב נמשך מצד הבנק שלא נתן את האישור למכירה"
(עמ' 20 שורות 21-23).

3.6
גונן שהעיד מטעם הרוכשים טען בסעיף 8 לתצהירו כי הבנק הערים קשיים על העיסקה בדרך של בקשות לתיקונים וכי דרישות אלו גרמו אצל הרוכשים "לחששות ולפקפוק בכדאיות העסקה" (ההדגשה שלי-מ.ב.ח).

עם זאת, הודה גונן כי פרקליטו (עו"ד כהן) נתן הסכמתו לרוב הדרישות (עמ' 22 שורות 9-11).

3.7
גונן אף הלין בתצהירו על ההשהיה בהנפקת מכתב הכוונות על ידי הבנק (סעיפים 9-10 לתצהירו) ועמד בחקירתו על הטענה כי לא ניתנה לרוכשים שהות מספיקה כדי להסדיר משכנתא (עמ' 27 שורות 1-11) בחקירתו החוזרת עמד גונן על תחושת אי הוודאות לה נתפשו הרוכשים בעקבות ההשהיה בסגירת ההסכם (עמ' 43 שורות 19-27).

3.8
עו"ד כהן שייצג את הרוכשים במשא ומתן לקראת חתימת הסכם המכר פתח צוהר קונקרטי יותר בסוגיית הדינמיקה של המגעים שבין הבנק ופרקליטי התובעים והרוכשים והעיד:
"מטבעו של דבר הבנק במצב יותר קשוח, הבנק לא הלך כל כך קל כמו שני הצדדים, הבנק היה פה הגורם היותר מקשה"

(עמ' 69 שורות 12-15).

הגם שעו"ד כהן הגדיר חלק מן השינויים שדרש הבנק "דרקוניים" (שם, שורה 21) הוא אישר כי לא התרשם שהבנק מבקש להכשיל את העסקה (עמ' 70 שורות 13-15).

3.9
בהתייחסו להתנהלות בבנק באשר למכתב הכוונות, היה עו"ד כהן נחרץ יותר והעיד כי בנוסח מכתב הכוונות היו "דברים דרקוניים" וכי הרוכשים לא הצליחו לקבל משכנתא על יסוד אותו מכתב (עמ' 73 שורות 3-8).

3.10
גלית שנדרשה בעדותה לסוגיה זו הסבירה את ההשהיה בהוצאת מכתב הכוונות בכך שמדובר במכתב לא סטנדרטי (עדותה בעמ' 152-153), בעוד שאת השינויים שדרש הבנק לעשות בטיוטת ההסכם הסבירה בצרכיו כנושה מובטח (עמ' 157-156).

3.11
נתתי דעתי לראיות שבפני
והגעתי למסקנה כי טענת התובעים לפיה ביקש הבנק לטרפד את העסקה הינה מופרכת בהיותה דיכוטומית על פניה; התובעים אשר טענו כי הבנק "הזדרז" יתר על המירב בנקיטת הליכים למימוש המשכנתא לצורך גביית החוב, אינם יכולים להישמע בטענה כי אותו בנק התכוון להכשיל עסקה שנועדה בעיקרה לפרוע את החוב.

3.12
גם הטענות הנוגעות לאיחור בהוצאת מכתב הכוונות ותוכנו, אין בהם כדי להטיל בבנק דופי של מי שהתנכל לתובעים ו/או לרוכשים וניכר כי חוסר ניסיון קודם ו"הגנת יתר" על האינטרסים של הבנק הם שגרמו לתקלות.

3.13
אסיים בציון העובדה כי התובעים נמנעו מלחזור בסיכומיהם על הטענה כי התנהלות הבנק והעיכובים בסגירת הסכם הרכישה על רקע ירידת שער הדולר - גרמו להם לנזק וזאת מן הסתם לנוכח עדות התובע אשר העיד כי התובעים עצמם נמנעו מלקבוע שער דולר מינימלי בהסכם המכר (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 27-30).

4.
התנהלותו הבלתי הולמת של הבנק בסוגיית שכר הטרחה בהוצאה לפועל

4.1
ליבת טענתם של התובעים בסוגיה זו מתמקדת בעובדה שאין חולק עליה ולפיה לאחר שהושגה בין הצדדים הסכמה לתיקון החלטתו של ראש ההוצאה לפועל שפסק לב"כ הבנק שכר טרחה בסך 92,000 ש"ח, והעמדת השכר הראוי בסך 10,000 ש"ח על מכונו - נמנע הבנק מלהשיב לתובעים את יתרת הסכום שגבה וזאת משך שנה תמימה.

4.2
גלית טענה בתצהירה כי הבנק המתין לקבלת התחשיב המדויק וכי הבנק העדיף להמתין לעריכת התחשיב על ידי המזכירות (סעיפים 42-55 לתצהירה).

בחקירתה חזרה גלית, שלא בטובת הבנק, על גרסה נבובה זו (עמ' 161 שורות 9-11).

4.3
בהמשך חקירתה אישרה גלית כי הבנק הכיר בעובדה כי התובעים זכאים להחזר בסך 78,000 ש"ח (עמ' 163 שורות 1-3) אך חרף זאת חזרה גלית והתבצרה בגרסתה בדבר חובת המזכירות לבצע את החשבון (עמ' 164 שורות 6-9).

סבורני כי אין להשלים עם התנהלות הבנק בסוגיה זו הגובלת בזלזול מחפיר בתובעים אשר כל שנותר בידיהם לאחר כיסוי החוב לבנק בעקבות מכירת הבית היה צרור נקוב בסך כ-80,000 ש"ח סכום אשר השבתו עוכבה למשך שנה תמימה, ללא עילה עניינית.

4.4
התובעים עתרו לחיוב הבנק בסכום של 4,544 ש"ח המהווה את תחשיב הריבית הגלום בעיכוב החזרת חוב בסך של כ-80,000 ש"ח משך שנה תמימה.

4.5
הגם שהתובעים לא הציגו תחשיב מדויק - הגעתי למסקנה כי גם בהנחה של חיוב בריבית צנועה בשיעור של כ-6% לשנה זכאים התובעים לסכום זה וכך אני פוסק.

5.
העברת החשבונות ליתרת חובה

5.1
סוגיה זו הועלתה על ידי התובע, בצורה עמומה וללא פירוט כמתחייב - מפיסקאות ד-ה של סעיף 14 לתצהיר התובע, שם נטען בקצירת האומר כי גם לאחר החזרת סכום שכר הטרחה שנגבה ביתר, נותרה בחשבון התובעים יתרת חובה בסך 16,657 ₪.

5.2
בסעיפים 62-72 לתצהירה ביקשה גלית להדוף את טענות התובעים כאשר נקודת המוצא שלה הינה הבעת תמיהה על עצם הטענה שכן לשיטתה, התובעים אמורים לדעת כי כל סכום המועבר להם כחייבים בתיק ההוצאה לפועל על ידי הזוכה, נזקף לחובת חשבון הבנק שלהם (סעיף 62 לתצהיר).

5.3
בסעיף 67 לתצהירה טענה גלית כי הפערים שבין יתרת החוב המאופסת בלשכת ההוצאה לפועל מזה לבין יתרת החובה של התובעים בחשבונות מזה, מקורם בהפרשים של שכר טרחה והוצאות שהוצאו על ידי הבנק תוך חיוב חשבונות התובעים.

5.4
במהלך עדותה עמדה גלית על טענתה כי רישום יתרת חובה בסך 115,000 ש"ח בחשבון התובעים מייצגת יתרת חוב אמיתית (עמ' 168 שורות 11-17).

להלן הרצתה גלית את הסבריה לחיוב החשבון (עמ' 169-171) ולשאלת בית המשפט, האם הבנק נושה בתובעים בסכום של 115,000 ש"ח, השיבה גלית במפתיע:
"לא, אני לא דורשת ממנו את הסכום הזה"
(עמ' 171 שורות 15-23).

5.5
בהמשך עדותה של גלית הסתבר כי הבנק חייב את החשבונות במה שהוגדר כהוצאות המשפטיות הראליות שלו (עמ' 172 שורות 23-26) וגלית אף אישרה כי החיוב כולל גם את סכום שכר הטרחה ששילם הבנק לפרקליטו (עמ' 174 שורות 10-17).

5.6
בסיכום טענותיו אישר ב"כ הבנק כי הבנק חייב את חשבונות התובעים במלוא הוצאותיו המשפטיות כפי שהיה רשאי לעשות מכוח סעיף 16 להסכם ההתחייבות.

5.7
אכן, עיון בסעיף האמור תומך בעצם זכותו של הבנק לעשות כן, אולם לשיטתי מכוח חובת הגילוי הנאות והאמון שבין בנק ללקוח, שומה היה על הבנק להוכיח את פרטי ההוצאות שחוייבו בחשבונות ואת סכומם, ולא להסתפק בטענה כללית שהועלתה בסיפא של סעיף 94 לסיכומיו, מה גם שהבנק היה מודע להחלטת כב' ראש ההוצאה לפועל מיום 13.7.09 לפיה נקבע כי התובעים רשאים להעלות טענות בדבר חיובם בהוצאות משפטיות.

5.8
הנימוק לקביעתי זו מצוי בעובדה כי פרטי ההוצאות שחוייבו וסכומם מצוי בידיעתו המיוחדת של הבנק בעוד שלתובעים אין על כך שמץ של מושג וכי לא ניתן לחלוק על זכותם להתוודע לסכומים וכן להשיג עליהם אם ימצאו זאת לנכון.

5.9
חרף האמור לעיל, מצאתי כי אין מנוס מדחיית רכיב זה בתביעה. שכן, לא הוכחה בפני
טענת התובעים לפיה יתרת החוב מורכבת דווקא מריביות על סכום החזר של שכר הטרחה שביצע הבנק כפי שנטען בסעיף 82 לסיכומי התובעים.

5.10
ככללו של דבר, הגם שניתן היה לצפות כי הבנק יגלה באופן יזום מהם רכיבי ההוצאות המשפטיות בהם חייב את התובעים וסכומיהם - הרי שנטל הראיה להוכיח את הטענה לפיה יתרות החוב בחשבונות מורכבת מריביות שנצברו על החזר הסכום - מוטל על התובעים והם לא עמדו בו.

על יסוד נימוקים אלו, אני דוחה את תביעת התובעים ברכיב זה.

6.
התביעה בגין הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט וכן לנזק שאינו ממוני

6.1
בפריט זה עתרו התובעים לפיצויים בסך 150,000 ש"ח.

6.2
יובהר מיד כי העתירות לתשלום פיצויים (מעבר לנזק שאינו ממוני) לא נומקו וממילא דינם לדחייה לאור ממצאי.

6.3
בסעיף 15 לתצהיר עדותו, טען התובע כי גם לאחר שפרע את מלוא החוב לבנק, שיגר האחרון לתובעים מכתב מיום 28.8.08 שמוען לכתובת אביו הישיש של התובע (נספח 10 לתצהיר התובע) המכתב שעל פי תוכנו מהווה "תזכורת" באשר לערבותו של התובע לטובת הבנק, ערבות אשר כאמור לעיל פקעה בשל פירעון החוב.

6.4
במהלך עדותה טענה גלית כי המכתב מוען לכתובת האב שכן, בידי הבנק לא היתה כתובת מעודכנת מאז מכירת הבית (עמ' 175 שורות 25-27).

עם זאת, בהמשך עדותה הסכימה גלית כי ניתן היה לברר את כתובתו העדכנית של התובע קודם למשלוח הבלתי תקין (עמ' 178 שורות 18-25).

6.5
מעבר לעובדה זו, עמדתי בפרק 5 לעיל, על כך שהבנק לא יצא ידי חובת הגילוי הנאות והאמון המתחייבים מיחסי בנק-לקוח בהימנעו מליתן דיווח יזום לתובע על פרטי ההוצאות המשפטיות בהם חייב את התובע.

6.6
הגם שאיני רואה עין בעין עם ב"כ התובעים לפיה התנהלותו של הבנק כלפי התובע היתה "רצופה פעולות נקמניות לא חוקיות..." (פיסקה 84 לסיכומי התובעים) שוכנעתי כי מקטעים מסוימים בהתנהלות הבנק גרמו לתובעים תחושות תסכול רוגז מוצדקות. הדברים אמורים בעיקר במשלוח מיותר ומרושל של מכתב בלתי רלבנטי לכתובת אביו הישיש של התובע כמו גם בהימנעות הבוטה מלגלות לתובעים מידע בדבר פרטי החיוב בהוצאות משפטיות.

6.7
אשר על כן, אני מחייב את הבנק לשלם לתובעים בגין רכיב זה בתביעתם סך של 7,500 ש"ח.

7.
סוף דבר

7.1
אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבע, להשיב לתובעים את סכום הפרש הריבית כהגדרתו בפיסקה 1.31 של פסק הדין וכן מחייבו לשלם לתובעים סך של 12,044 ש"ח כמפורט בפיסקאות 4.5 ו-6.7 לעיל.

7.2
הסכומים בהם חוייב הנתבע ישולמו לתובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

7.3
לאור התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 3,000 ש"ח ושכר טרחת עורך הדין בסך של 20,000 ש"ח.

7.4
בית המשפט ממליץ בזה כי התובעים יגישו פסיקתא לחתימה לאחר שיתאמו עם הנתבע את סכום הפרש הריבית.

ניתן היום,
ב' כסלו תשע"ד, 05 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.















א בית משפט שלום 167104/09 חיים זמיר, גילה זמיר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף ראשי ת"א (פורסם ב-ֽ 05/11/2013)