פסקי דין על מזל אזולאי | פסקי דין על פנינה אזולאי | פסקי דין על יצחק אזולאי | פסקי דין על הסוכנות היהודית לארץ ישראל | פסקי דין על אברהם אזולאי |

103/89 עא     21/01/1991




עא 103/89 מזל אזולאי נ' פנינה אזולאי, יצחק אזולאי, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אברהם אזולאי




בבית המשפט העליון ע"א 103/89
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

לפני: כבוד הנשיא מ' שמגר

כבוד השופט א' גולדברג

כבוד השופט י' מלץ
בעניין: מזל אזולאי

המערערת

נגד

1. פנינה אזולאי

2. יצחק אזולאי

3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל

4. אברהם אזולאי
, משיב פורמלי
המשיבים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.1.89 בתיק ה"פ 477/87 שניתן על ידי כבוד השופט דוד קציר

פסק-דין

הנשיא מ' שמגר
:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קיבל את תביעתם שלה משיבים הראשון והשני, והצהיר על בטלותו של המסמך הנושא את הכותרת "הצהרה והתחייבות המתיישבים", שעשו המשיבה הראשונה ובעלה המנוח אליהו אזולאי ביום 4.3.85, ביחס למשק מס' 8 במושב מגדים.

2. אלה העובדות הצריכות לעניין, כפי שנתבררו בפסק דינה של הערכאה הראשונה:

המשיבה הראשונה, פנינה אזולאי
(להלן: המשיבה) ובעלה המנוח אליהו ז"ל, היו ממתיישביו הראשונים של המושב מגדים, בחזקתם היה משק, הידוע כמשק מס' 8 באותו מושב. המשיב השני, יצחק אזולאי
(להלן: המשיב) הוא בנם של פנינה ואליהו אזולאי, ואף הוא בעל משק באותו מושב.

המשיב הרביעי, אברהם אזולאי
, הוא בנו של יצחק ונכדם של פנינה ואליהו אזולאי. אברהם אזולאי
הוא משיב פורמלי בתיק זה, ולא הופיע בפני
הערכאה הראשונה, שם היה משיב לבקשת סבתו ואביו, ובפני
נו.

אברהם אזולאי
נשא לאשה ביום 21.8.84 את מזל, היא המערערת שבפני
נו. אשר לחייהם המשותפים של בני הזוג, קבעה הערכאה הראשונה כי עם נישואיהם עבור בני הזוג, מזל ואברהם, להתגורר בבית סביו של אברהם, המצוי במשק מס' 8 הנ"ל, אשר במושב. לא הוברר במדוייק כמה זמן גרו כך במשק, אך ברור שכעבור כשנה אחרי הנישואין כבר חל קרקע בין בני הזוג הצעיר. מזל חזרה לבית הוריה (היתה גם תקופה שהיה עליה לשכב לשם שמירת ההריון), ומחודש אוקטובר 1985, לאחר שילדה, לא שבה עוד לגור במושב אחרי שנסיון לאחות את הקרע בין בני הזוג, על ידי מגורים משותפים בדירה שכורה בחיפה, לא עלה יפה, החלו הליכים משפטיים בין בני הזוג, בבית הדין הרבני. כיום אין הם גרים עוד יחד; מזל מתגוררת, ככל הנראה, אצל הוריה, ואברהם - בישיבה.

ביום 4.3.85 חתמו פנינה ואליהו אזולאי כל כתב "הצהרה והתחייבות המתיישבים", לפיו הצהירו כי "בהתאם להסכם" עם אברהם אזולאי
ועם מזל אזולאי
, המערערת, -
"קבענו אותם באופן בלתי חוזר כבן ממשיך במשק הנ"ל, אשר יקבל את החזקה הבלעדית במשק הנ"ל בתאריך......../לאחר פטירת שנינו (מחק את המיותר) בהתאם לכל התנאים החלים עלינו ואשר יחולו עלינו. אנו מסכימים באופן בלתי חוזר כי הבן הנ"ל יבנה בית לגור בו בשטח המשק הנ"ל בתנאים המקובלים ו/או יהיו מקובלים אצלכם ו/או במשרד הבינוי והשיכון המינהל לבניה כפרית ו/או במינהל מקרקעי ישראל לגבי בניית בית נוסף לבן ממשיך, ובכפוף להסכמתכם ולכל דין.

הצהרה והתחייבות זו ניתנים על ידינו בתמיכה לבקשה של הבן הממשיך הנ"ל להתקבל כמועמד להתיישב במשק הנ"ל במעמד של בן ממשיך".

כן, נאמר כי ההצהרה וההתחייבות הינם בלתי חוזרים, בהיות זכויות הבן הממשיך הנ"ל תלויות בו.

על ההצהרה וההתחייבות חתומים פנינה ואליהו אזולאי, וכן שני עדים.

בהמשך הדף מופיעה "הצהרה והתחייבות הבן הממשיך", לפיה "מבקשים ומסכימים בזאת" אברהם ומזל אזולאי
"להיות בן ממשיך במשק מס' 8 במושב מגדים, כפי שתאשרו אותנו בכפוף לתנאים המקובלים והנהוגים אצלכם...".

תחת כותרת "המלצת האגודה" מתבקש אישור הבן הממשיך הנ"ל מן המשיבה השלישית, הסוכנות היהודית לארץ ישראל
(להלן: הסוכנות).

בשולי המסמך מופיע אישור הסוכנות כדלקמן:

"אנו מאשרים הבן הממשיך הנ"ל בכפוף לאמור בהצהרות והתחייבויות המתיישבים והבן הממשיך הנ"ל".

עתירתם של המשיבה והמשיב בבית משפט קמא היתה, כי תוכרז בטלותו של המסמך הנ"ל.

3. טענת המשיבה, כי לא ידעה על מה היא חותמת בעת שחתמה על טופס ההצהרה וההתחייבות, נדחתה על ידי הערכאה הראשונה, ולא נשוב אליה עוד.

עוד נטען, כי לאחר שהמערערת ואברהם עזבו את המושב, אין עוד מקום לקביעתם כ"בנים ממשיכים". בפועל ממשיך משיב לטפל במשק, ועל כן, הוא זכאי לרשת את זכויות הוריו במשק.

אשר לקביעת טיב זכויותיהם של פנינה ואליהו אזולאי במשק, ציינה הערכאה הראשונה, כי לא הובאו בפני
ה די ראיות בעניין זה, אף על פי כן קבעה, מחד גיסאף כי נראה שהיו בני רשות גרידא במשק, ומאידך גיסא, כי לצורך הדיון יונח שהיו להם "זכיות מלאות של עשיית דיספוזיציה במשק הנ"ל, ואין שום הגבלה על זכותם לערוך צוואה או ליתן במתנה את המשק הנ"ל."

על בסיס הנחה זו קבעה הערכאה הראשונה כי - ראשית, ניתן לראות בטופס ההצהרה וההתחייבות צוואה, וצוואה ניתן לשנות בכל עת.

שנית, אם המדובר במתנה, זכאים היו מעניקי המתנה לחזור בהם ממנה, כל עוד לא נגמרה המתנה "בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל".

שלישית, אם המדובר בהתחייבות לתת מתנה, הרי בכוחו שלה מתחייב לחזור בו ממנה, כל עוד לא שינה המקבל את מצבו בהסתמך על ההתחייבות.

סיכומו של דבר, בית המשפט הצהיר על בטלות המסמך, ומכאן הערעור שבפני
נו.

4. דינו של ערעור זה להידחות, אך לא מטעמיה של הערכאה הראשונה.

שאלת סיווגן של הזכויות במשק שהיו לפנינה ולאליהו אזולאי אכן לא התחוורה די הצורך בפני
הערכאה הראשונה. עיקר הטעם לכך היה, שעמדתה של הסוכנות בדיון היתה, כי איננה נוקטת עמדה בתיק זה. בסיכומיה בפני
נו שינתה הסוכנות את טעמה והביעה עמדתה, אוף ביקשה קבלתן של ראיות חדשות, אשר יש בהן, לפי הטענה, כדי להעיד על כך, שזכותם של המתיישבים במושב מגדים היא אך ורק "זכות שימוש" במשק, כבני רשות גרידא. לא ראינו מקום לקבלת הראיות הנוספות, אשר המקום להגישן היה בפני
הערכאה הראשונה.

עם זאת, עולה מן החומר הקיים המסקנה, כי אכן בבני רשות בלבד מדובר, ולפיכך נפלה שגגה בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר הניח קיום של חופש דיספוזיציה בזכויות במשק, הן לגבי העברה מחמת מיתה והן לגבי העברה בין החיים (שהרי טופס ההצהרה וההתחייבות מכיל שתי חלופות - העברת החזקה בתאריך פלוני או לאחר פטירה). מן המסמך נ/3 "אישור קבלת רכוש" עליו חתם אליהו אזולאי ז"ל בשנת 1955, עולה, כי קיבל מן הסוכנות "לשימוש" בית מגורים, מבנים שונים אחרי, כלי עבודה, בהמות, עופות וכו'. היינו, המשק - על תכולתו - נמסר למתיישבים לשימושים. זאת ועוד, הכפפתו של כתב ההצהרה וההתחייבות הנ"ל בדבר קביעת הממשיך, להמלצת האגודה ולאישור הסוכנות מעיד, על פניו, על היעדר חופש דיספוזיציה, אלא על זכות שעבירותה מותנית בהסכמת גורמים נוספים.

במאמרה של פרופסור ס. אוטולנגי, ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים, עיוני משפט ט' (התשמ"ג), 471, 469, סוקרת המחברת המלומדת את מגוון ההסדרים המשפטיים הקיימים בנוגע לזכויות המתיישבים במושבי עובדים. נראה, כי את ענייננו הולמת החלופה הבאה:

"(ש) עדיין ישנם מושבים רבים, אשר אפילו זכות חכירה טרם נרשמה על שמם, וכל מעדם הינו של בני רשות של הסוכנות או של המינהל. מעמדם המשפטי של חברי המושב במקרה כזה הינו עגום ביותר: אין הם אל בני רשות של בני רשות!".

(בעמ' 471).

5. האם רשאי מי שבידו זכות של בר-רשות לעשות דיספוזיציה בזכותו - היינו, להעבירה לאחר בין בחיים ובין מחמת מיתה. התשובה לכך היא חיובית, "שכן גם זכותו של בר-רשות גרידא ניתנת עקרונית להעבירה ליורשיו, והכל בכפוף להסמת הצדדים בעת יצירת הרשיון (ראה ע"א 260/65, בעמ' 190)". ואכן, בע"א 260/65, חייקין נ. ממר וארנהלט, פד"י י"ט (4), 183, בעמ' 190, נאמר:

"רשות שימוש לעומת זאת היא ביסודה זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה, אלא אם תנאי החוזה או מיכלול הנסיבות של המקרה מראים על כוונה הפוכה להתיר את העברתה לאחר".

(ההדגשה שלי - מ.ש.)

המסקנה העולה מן הדברים היא, כי על אף שביסודה זכות השימוש היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו.

בענייננו, אין בפני
נו המסמך אשר העניק את זכות השימוש לפנינה ולאליהו אזולאי מדעיקרא. ואולם, מטפס ההצהרה וההתחייבות גופו עולים שניים אלה: ראשית, זכות השימוש ניתנת להעברה, הא ראיה שמדובר באפשרות הענקת "החזקה הבלעדית" במשק לבן הממשיך בתאריך פלוני או לאחר "פטירת שנינו". שנית, מיהותו של הנעבר מותנית באישור הסוכות, בתוספת המלצת האגודה.
אגב, בתיק זה אנו דנים בקביעת "בן ממשיך" היינו על פי האמור בטופס ההצהרה וההתחייבות - בן/בת או נכד/נכדה של המתיישבים. על העברה למי שאינם בני משפחה כאמור, לא שמענו טענות, ועל כן איננו מתייחסים לעניין זה כלל.

6. לא למותר לציין בהקשר זה, כי המושג "בן ממשיך" הוא יציר תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג - 1973. תקנה 3א' מגדירה "בן ממשיך" כ"בן אחד בלבד, או בן מאומץ אחד, או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו של בן ממשיך, המחזיק בעצמו או יחד עם הוריו, או מכוח ירושה, במשק חקלאי, בתור בעלים, חוכר, חוכר משנה, או כבר רשות של מוסד מיישב של האגודה, בכתב...".

התקנה קובעת בהמשך, כי "בן ממשיך" כהגדרתו, הכשיר לחברות על פי תקנון האגודה, יגיש בקשה להתקבל כחבר האגודה, ובמקרה של סירוב יתקיימו הליכי בוררות, "וחברותו תקבע על פי פסק הבוררות" (תקנה 3א' (ג)). עניינן של התקנות הנ"ל בקביעת מסגרת היחסים בין הבן הממשיך והאגודה, ולכן אין עניינן לכאן. הדברים הוזכרו אך לשם שלמות התמונה (וראה בהרחבה - ס. אוטולנגי, שם, בעמ' 489 ואילך).

7. כפי שציינו לעיל, פנינה ואליהו אזולאי היו רשאים להעביר את זכותם כבני רשות במשק מס' 8 במושב מגדים למי שנקבע על ידם כבן ממשיך, בכפוף לאישור הסוכנות. מאחר שבפני
נו העברה מחמת מיתה, יש לבחון את דבר חלותו של סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965, הקובע לאמור:

"8. (א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.

(ב) מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

במקרה שלפנינו מדובר בקביעת בן ממשיך על יסוד "הסכם" שנעשה עימו, והסכמתו בכתב לשמש בן ממשיך מופיעה גם על גבי הטופס, כך שלכאורה מדובר ב"הסכם בדבר ירושתו של אדם". ואולם, אין בחומר הראיות אינפורמציה על הסכם כלשהו שנעשה בפועל בין אליהו ופנינה אזולאי
לבין אברהם ומזל אזולאי
, ובוודאי לא הוגש הסכם בכתב. לכן, יתכן ובפני
נו מקרה של מתנה אשר תוקנה למקבל לאחר מות הנותן (וראה: ע"א 524/84, צברי נ. שוקרי, פד"י ל"ט (2) 710; ע"א 268/81, ברעם נ. גרטי ואח', פד"י ל"ח (2) 45).

הרעיון המונח ביסודו של סעיף 8(א) הוא, כי "המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על ידי כל סידור או הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו ורצונו עד יום מותו" (מתוך דברי השופט קיסטר בע"א 155/73, שרון נ. ליבוב ואח', פד"י כ"ח (2) 676, 673, כפי שהם מובאים גם ד"נ 39/80, ברדוגו ואח' נ. ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ ואח', פד"י ל"ה (4) 214, 197; וראה ע"א 689/82, יהודית וייס ואח' נ. בוזינה חיה מילר, פד"י ל"ט (3) 309.

8. פרופ' ס. אוטולנגי מביעה במאמרה הנ"ל את הדעה הבאה (בעמ' 497):

"... אם הזכות של חבר המושב לא נרשמה כזכות חכירה והוא רק בר-רשות במשקו, הרי שאין הוא יכול לערוך לגביה הסכמים. מבחינה זו, גם סעיף 8 לא חול כאן. עם זאת, הגם שה'זכות' של בר-רשות אינה זכות מלאה מבחינה משפטית, דומה כי יש לה ערך מבחינה כלכלית. הא ראיה, שהסוכנות או המינהל - לפי המקרה - נוהגים להכיר ביורשים הבאים לערוך את ההסכם ואינם מנצלים את זכותם לערוך הסכם עם אדם זר; היורשים מתייחסים אל זכות הוריהם במשק כזכות העוברת בירושה וכאשר הם מסכימים על אחד מהם שימשיך לעבדו, הם 'מוותרים על זכותם'; עצם המוסד של 'בן ממשיך' משמעו, שיש זכות או נכס שהחבר יכול להעבירו לבנו. מכל המקובץ עולה, שהתייחסות הצדדים אל זכות בר-רשות היא כאל 'זכות' בעלת ערך כלכלי כלשהו; דהיינו, מעין 'זכות דה-פאקטו', אם לא 'דה-יורה'. האם לא נכון לומר שלפחות מבחינת ההתייחסות של הצדדים אליה, די בכך כדי להכפיף אותה להוראות סעיף 8 לחוק הירושה?! אכן, ממה נפשך - אם היא זכות, הרי הסכם לגביה בטל נוכח הוראות סעיף 8; ואם אינה זכות - הרי לא יתכן כל הסכם מחייב לגביה...".

לדעתי, אין קושי בהחלת סעיף 8 לחוק הירושה על הסכם לקביעת בן ממשיך; שהרי, ראינו כי זכותו של בר-רשות, היא בנסיבות נתונות זכות עבירה, הן בחיי והן מחמת מיתה ובלבד שבאה הסכמת הסוכנות על הבן הממשיך שנקבע. אין די באמירה כללית, כי המדובר בזכות אישית, אלא יש לעיין ולדקדק יותר בפרטי זכותו של בר0-הרשות עליו מדובר. במקרה שבפני
נו ניתן להצביע על עבירות מוגבלת, לכן ממשיך, בכפוף להסכמת גורם שלישי - היא הסוכנות.

כפי שאוזכר בע"א 390/85, הדרומי נ. אסיאס ואח', פד"י מ"א (3) 730, 726, מתוך ע"א 633/82 - לא פורסם.

"חוזה החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה.".

באותו עניין היה מדובר בזכות חכירה שתוכנה וגבולותיה נקבעו בחוזה החכירה. הוא הדין בעניין שבפני
נו: המונח בר-רשות הוא ערטילאי, ויש לצקת לתוכו תוכן על פי מערכת החובות והזכויות הצמודות לו במקרה נתון. לאחר שקבענו, כי בענייננו מדובר בזכות הניתנת להעברה בתנאים מסויימים, יש להחיל על עבירותה מחמת מיתה את דיני הירושה, ובהם סעיף 8 לחוק הירושה.

אשר על כן, בין אם המדובר בענייננו בהסכם בדבר ירושה ובין אם המדובר במתנה שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, קביעת אברהם ומזל אזולאי
כ"בן ממשיך", היא בטלה. אם המדובר בהסכם, בטלותו יוצאת מהוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה; ואם המדובר במתנה, בטלותה עולה מן העובדה שטופס ההצהרה וההתחייבות איננו צוואה, ומכל מקום, ביום 4.6.85 וביום 6.5.85, ערכו פנינה ואליהו אזולאי (בהתאמה) צוואות בהן קבעו את המשיב כבן ממשיך.

סיכומו של דבר, טופס ההצהרה וההתחייבות - כוחו יפה להעברת זכויות המתיישבים לבן הממשיך בין החיים. העברה מחמת מיתה יש לעגן בצוואה שתעשה כדין (וראה סעיף 43 לחוק הירושה הדן ביורש על תנאי דוחה (וראה ע"א 211/83, בראונשטיין נ. בראונשטיין, פד"י ל"ח (4), 501; סעיף 44 הדן ביורש על תנאי מפסיק, וסעיף 45 הדן באפשרות שהמצווה יורה בצוואתו "דבר שיורש יהיה חייב לעשותו או להמנע מעשותו במה שקיבל מן העזבון").

אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור.

המערערת תישא בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 2,000 ₪ לכל אחד מן המשיבים הראשון והשני.

בשולי הדברים יש לשוב ולהדגיש את אשר נאמר, לא אחת, והוא שהיעדר הגדרה משפטית ברורה של זכויותיו של חבר מושב, ובכלל זה העמדתו כיום בגדר בר-רשות בלבד, אינם מניחים את הדעת. מן הראוי שנושאים אלה יזכו לעיון מחדש, כדי שזכויותיו של מי שמשקיע שנותיו, כוחו ואונו במשק חקלאי יוכרו ויעוגנו כדבעי, וכדי שיוסרו אי-הבהירויות והספקות בסוגיה זו.

כן מופנית תשומת לב המשיבה השלישית לכך שיש להביא מסקנתנו בעניין תחולת סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, לידיעת חברי המושבים כדי למנוע מכשלות בעתיד.

אין צריך לומר שפניו של האמור ב

פסק דין
זה הוא מעתה ואילך, ואין לכך השלכה בדיעבד.

השופט א. גולדברג

אני מסכים.

השופט י. מלץ

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ו' שבט התשנ"א (21.1.91).








עא בית המשפט העליון 103/89 מזל אזולאי נ' פנינה אזולאי, יצחק אזולאי, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אברהם אזולאי (פורסם ב-ֽ 21/01/1991)