פסקי דין על פרנסיס מאיר הלימי | פסקי דין על לילך שער | פסקי דין על שרון גבאי | פסקי דין על קיבוץ נירים ואח' |

22869-03/11 א     11/11/2013




א 22869-03/11 פרנסיס מאיר הלימי נ' לילך שער, שרון גבאי, קיבוץ נירים ואח'








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 22869-03-11 הלימי נ' שער ואח'


בפני



כב' השופטת
מיכל וולפסון




בעניין:
פרנסיס מאיר הלימי
, ת.ז. 064220627




ע"י ב"כ עו"ד רון קצב


התובע


נגד





1. לילך שער

2. שרון גבאי

3. קיבוץ נירים ח.פ. 510791720931895

4. קיבוץ צאלים ח.פ. 510791720931896
ע"י ב"כ עו"ד איילת הליבני ואח'



הנתבעים




פסק דין



1.
בפני
י תביעה על סך של 200,000 ₪ נזיקית, כספית ולשון הרע. הסכום של 200,000 ₪ הוא משיקולי אגרה כי הסעד הנכון הוא 800,000 ₪. עילת התביעה היא לשון הרע ועוולת הנזיקין.


התובע הוא מאמן כדורגל מוסמך, איש חינוך וספורט, שעבד כמאמן כדורגל במועצה האזורית אשכול. על פי העובדות נשוא כתב התביעה הנתבעות פרסמו על התובע לשון הרע בע"פ ו/או בכתב בפני
מנהל מחלקת החינוך המשלים במועצה מר עמי לוויתן.
למועד מתן פסק הדין התובע כבר פרש לפנסיה בגיל פרישה. לשון הרע הנטען פורסם בשני מכתבים.



לשון הרע במכתב מיום 14.11.10:


"בחוג.... לא עשו כלום, המאמן בעיקר דיבר בטלפון ובקושי ידע את שמות הילדים. לא היו משחקים וטורנירים ואפילו לא מדים, והייתה אווירה כללית של חוסר רצינות".


לשון הרע השני הוא במכתב של הנתבעת 1 בתשובה לצד ג', שגם הוא מאמן כדורגל העובד במועצה, אשר בו היא כתבה:

"... אבל המועצה ממשיכה לעבוד עם מאמן מאוד בעייתי שכבר דובר עם עמי לא מעט עליו..."
המכתב שנשלח בדואר אלקטרוני ביום 16.11.10.


לא הוצגו ראיות לפרסום נוסף, למעט המשתמע מהמכתב הראשון.


הנתבעת מס' 1 היא רכזת החינוך בקיבוץ נירים.
ילדים של הקיבוץ השתתפו בחוג המועצתי שבו אימן התובע.

הנתבעת מס' 2 היא רכזת החינוך בקיבוץ צאלים. ילדים של הקיבוץ השתתפו בחוג המועצתי שבו אימן התובע.
מדובר בילדים בגיל בית הספר היסודי.

הנתבעת 3 ו- 4 הם הקיבוצים, נירים וצאלים.

2.
טענות ההגנה של הנתבעות הן כי הביעו ביקורת מתוקף תפקידן של הנתבעות 1-2 בפני
הגורם הממונה על התובע, בכתב לפי הנחיית הגורם הממונה, מר עמי לוויתן (סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965).

הפרסום היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי (סעיף 14 לחוק).

היחסים שבין המפרסם לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום (סעיף 15 (2) לחוק).

הפרסום הוא בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע.
אציין כי ההגנה אינה חלה על פרסום אחר של התלונה או על דבר הגשתה או תוכנה (סעיף 15 (8) לחוק).

הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסם קודם לכן (סעיף 15 (12) לחוק).

3.
המחוקק הגדיר לשון הרע כדלקמן:


"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו; במשלח ידו או במקצועו"
.

סעיף 1 ס"ק (1) - (3) לחוק איסור לשון הרע.
סעיף קטן (4) לסעיף 1 לחוק לא רלבנטי לתיק זה.

הנתבעים אינם חולקים על קיום אלמנט הפרסום שכן המכתבים הגיעו לאדם זולת הנפגע בשני המקרים (סעיף 2 (ב) (1) לחוק).

הנתבעות טענו כי לתוכן היה רקע וזה גם ההסבר לכך שהמכתב הראשון נשלח גם בעותקים.

הרקע למשלוח המכתב, לגרסתן, היו תלונות חוזרות של הילדים והוריהם על החוג שבו אימן התובע. המכתב נשלח על פי הוראת הממונה, עמי לוויתן. העותקים שנשלחו ליושב ראש המועצה אשכול, מר חיים ילין ולמנהלת אגף חינוך במועצה, גב' יעל אדר, מפני שהתלונות הועלו בעבר בע"פ בפני
עמי לוויתן שלא טיפל בהם והמכותבים הם הממונים שלו.

עמדת התובע ועדיו היא שהמכתב הראשון נשלח במטרה לפגוע במשרתו של התובע, ולבקש מהמועצה לממן חוג שמועבר בעין הבשור ולא להמשיך עם החוג שבו מאמן התובע.
בתוך המכתב כלול גם הלשון הרע.

הדרך לבחון האם תוכן מסוים הוא לשון הרע הוא ניתוח של "מובנו של הביטוי, על המשמעות הטמונה בו" ולברר האם הביטוי גורם לפגיעה באחד האופנים שקבע המחוקק בסעיף 1 לחוק [ע"א 4534/02 רשת שוקו בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ, פ"ד נח (3) 558,
570 (2004) (פסק דינו של הנשיא ברק)].

המכתב הראשון מיום 14.11.10

4.
המכתב נשלח ע"י הנתבעות 1 ו- 2 בתוקף תפקידן כרכזת חינוך בקיבוצים נירים וצאלים. המכתב מיועד לעמי לוויתן הממונה על התובע והוא פותח בכך שהוא בהמשך לשיחה טלפונית בנושא: "עזיבת ילדי צאלים ונירים את חוג הכדורגל של המועצה" (הגרשיים במקור - מ' ו').

הפסקה הראשונה מתארת את יתרונות החוג אליו הצטרפו ילדי הקיבוצים. בפסקה האחרונה העותרות הפונות לעמי לוויתן: "אבקש (כך במקור - מ' ו') ממך לראות כיצד אפשר לשלב את החוג הנ"ל בחוגי המועצה או לפחות לשלב אותו עם הסעות מועצתיות".

בשורה מעל יש התייחסות למספר ילדים בחוג אך לא ברור האם הכוונה לחוג המועצתי בו התובע הוא המאמן או בחוג בעין הבשור.

באמצע המכתב, הפסקה השלישית מיד אחרי תיאור החוג בעין הבשור נכתבו הדברים הבאים:

"בחוג המועצתי בשנה שעברה כל השנה לא עשו כלום, המאמן בעיקר דיבר בטלפון ובקושי ידע את השמות הילדים. לא היו משחקים וטורנירים ואפילו לא מדים, והייתה אווירה כללית של חוסר רצינות".


בהבדל מההתייחסות לחוג בעין הבשור שם מאוזכר שם המאמן בחיוב, אין זכר במכתב לזהות המאמן בחוג המועצתי.

מאחר ומדובר במכתב "בהמשך לשיחתנו" יש להניח שעמי לוויתן ידע במי המדובר כאשר הוא קיבל את המכתב אך לא הוכח כי המכותבים האחרים ידעו זאת במועד משלוח המכתב.


עמי לוויתן השיב לנתבעים 1 ו- 2 בדואר אלקטרוני תוך הרחבת תפוצת הנמנעים. הוא ביקר את הבקשה לקבל את החוג בעין הבשור בהיבט של היותו "יזמות עסקית", יקר ללא הסעות 2,000 ₪ אל מול 1,600 ₪ בחוג המועצתי עם הסעות. מגרש קטן, זמן קצר יותר". ישנה גם התייחסות לכך שהחוג בעין הבשור "חילק מתנות".
מכאן מצטרף לתכתובת, ללא נקיבת שם המאמן, ה"ה יואל ארזי במכתב בדוא"ל מיום 14.11.10 ושוב בדוא"ל ביום 15.11.10.


התובע העיד שהמכתב מיום 14.11.10 הגיע לידיעתו כאשר בירר לגבי תחילת החוגים של שנת הלימודים 2009-2010. לבסוף בחקירה חוזרת עם הדרכה הוא השיב שמדובר בטעות קולמוס (ע"מ 16 לפרוטוקול). השאלה הייתה בהתייחס לעדותו בעמ' ולפרוטוקול, בהשוואה לסעיף 38 לתצהירו שהוא מדבר על ספטמבר 2010. בסעיף 38 מתייחס התובע לכך שהוא ניסה לשוחח עם הנתבעת מס' 2 לבקשת עמי לוויתן בספטמבר 2010 ולא הצליח. התשובה "טעות קולמוס" של התובע העיד שלמד על המכתב בנובמבר 2010. הוא נשאל האם עמי שיתף אותו בחודש ספטמבר והשיב על שנת 2009 ולבסוף אחרי עוד שני ניסיונות הוא תיקן לשנת 2010 (עמ' 11 לפרוטוקול).

5.
לגופם של דברים התלונות לגבי מדים, משחקים וטורנירים שהועלו הם בהשוואה לחוג בעין הבשור. הגם שהתובע הציג ראיות לקבלת מדים וגם השתתפות בשני משחקים עם קבוצות אחרות, התובע ידע לפני הגשת התביעה וכך גם ידע עמי לוויתן שהמאמן אינו אחראי להמצאתם של מדים וארגונם של משחקים וטורנירים.
כי האחריות היא של המועצה באמצעות עמי לוויתן ועל כך אין הצדדים חלוקים (עמ' 26 לפרוטוקול).


המכתב גם משייך למאמן בחוג בעין הבשור "יחס אישי ורציני" ולמאמן המועצתי "חוסר רצינות", העדר מעש, "ובקושי ידע את שמות הילדים". העד הקטין שהעיד בנוכחות אביו, ע.ר. הסביר שהתובע הקריא את שמות הילדים בתחילת החוג אך בהמשך התקשה לחבר שם לילד (עמ' 68 לפרוטוקול). למעט הקטין ע.ר. לא העידו קטינים נוספים. הקטין ע.ר. הסביר גם שהיה משחק בין הילדים אבל: "הילדים וההורים מצפים שתושקע מחשבה על תרגילים מעבר למשחק" (עמ' 66 לפרוטוקול מול שורה 17). כשהעד העיד הוא היה בן 15. העד גם הסכים שגם עבר לחוג מקצועי ב"הפועל באר שבע" אך פרש אחרי שנה מחמת המרחק (עמ' 67 לפרוטוקול).

עד אחר שביקר את שיטת האימון היה ההורה מריו גרפינקל, שבנו לא היה מאושר מהחוג ועזב אחרי 4 פעמים. הוא התלווה לבנו. לפי דבריו הבן "לא קיבל שום יחס" וגם "ראיתי שיש ילדים שהציקו אחד לשני" והמאמן לא התערב אך דיבר בפלאפון שלו (עמ' 69 לפרוטוקול). בנו עבר למאמן בעין הבשור ולפי האב שם הודרך.

6.
הנתבעת מס' 2 העידה שפנתה לעמי לוויתן והביעה את חוסר השביעות ומר לוויתן הפנה אותה למאמן, לתובע. על כך היא השיבה שחוסר השביעות היא מהחוג (עמ' 50 לפרוטוקול מול שורות 17 - 19).


העולה מהמכתב הראשון הוא שילוב של חוסר שביעות רצון מהחוג, אופן האימון (לא עשו כלום. חוסר רצינות) וכן הפרטים העובדתיים של קושי בידע של שמות הילדים והשיחות הטלפוניות.


הנתבעים במכתב לא שייכו זאת עם התובע.
מי שידע שמדובר בתובע היה עמי לוויתן הממונה של התובע, מהשיחה הקודמת.
עמי לוויתן מסר את הדברים לתובע. ככל שדובר על "התלונה" על "החוג" שפרטיו לא אופיינו במכתב, למעט שהוא של "ילדים" ובכדורגל, כאשר התנהל לפחות עוד חוג כדורגל ע"י יואל ארזי, שיודעי דבר ידעו שזה חוג של נערים - לא מצאתי שהוכח אלמנט הפרסום בהתייחס למכותבים.
שכן על נמען הפרסום לדעת במי מדובר.
שני הנמענים שאינם ממונים ישירים היו חיים ילין יו"ר המועצה, ויעל אדר מנהלת אגף החינוך במועצה.
שניהם ממונים עקיפים של התובע.
הם לא העידו ולכן גם לא ניתן היה לברר האם הם ידעו מתוכן המכתב במי מדובר.


השיחה עם עמי לוויתן שבהמשך אליה נכתב המכתב עונה על הגדרת הפרסום.


התובע הגיב בפני
ה לייעוץ משפטי ועו"ד קצב כתב בשמו מכתב התראה במהלך חודש דצמבר 2010, עם קביעה שהיה פרסום ועם דרישת פיצוי בהסדר מחוץ לכותלי ביהמ"ש.


לאחר ששקלתי את כל הראיות והתרשמתי מהעדים, לא השתכנעתי ש"שיחות טלפון" ו"קושי לזהות תלמידים לפי שמות" ואי המצאת מדים או קיום טורנירים ומשחקים עונים על ההגדרה של לשון הרע במובן של "ביזוי", "השפלה".
כן השתכנעתי ש"לא עושים כלום" ו"חוסר רצינות" פוגעים בשם התובע.
התובע פרש לפנסיה בגיל 67 בשנת 2012, לאחר כ- 3 שנים מאז המכתב. הנתבעת מס' 2 העידה שכאשר שוחחה עם התובע על פי הפניית עמי לוויתן על התלונות זכתה לתשובה מהתובע שמדובר בבעיית משמעת של ילדיי צאלים (עמ' 50 לפרוטוקול מיל שורות 17-19) במקום התייחסות עניינית.
העד מריו גרפינקל העיד כאמור לעיל על אירוע שחייב התערבות מאמן, שבו המאמן סבר שניתן לא לטפל.
העדויות מצביעות על מאמן שעל פי ותיקו וגילו ייתכן וכבר לא התאים לקבוצת הגיל שהמשיך לאמן.
כך גם לגבי שיחות טלפון עליהם העיד יותר מעד אחד, ללא קשר לנחיצות השיחה.


ככל שיש במכתב משום רמז של פגיעה במשרת התובע - הכותבות לא אמרו זאת. הם בעצם ביקרו את החוג המועצתי כמכלול כולל סוגיות שלא בשליטות המאמן.


לאחר ששללתי את "הפרסום" בהתייחס למכותבים למעט הממונה, וקבעתי קיומו של לשון הרע, ופרסום, אתייחס להגנה של הנתבעים.


ההגנה של הנתבעים שהועלתה במשותף לשני המכתבים היא "אמת דיברתי" (לפי סעיף 14 לחוק), "תום לב" וכן הגנות לפי סעיף 15 לחוק, כמפורט להלן.

שללתי את ה"פרסום" למכותבים למעט עמי לוויתן, והשתכנעתי כי הוכח שהתובע שוחח בטלפון בזמן האימון מעבר לשיחות קצרות והתקשה לחבר שם של ילד עם הילד.
לכן הנתבעות 1 ו- 2, המכותבות, חוסות לכאורה תחת ההגנה בסעיף 15(8) לחוק .

המכתב הוא פועל יוצא של הדרישה של עמי לוויתן כממונה של התובע להעלות את הדברים על הכתב. לכן חלה ההגנה של תום הלב בהתייחס לכתיבתו.
תוכן השיחה שקדמה למכתב לא הוכח אך אם מדובר באותו תוכן, מדובר בתלונה לממונה על מאמן שלכאורה נשחק כאשר ביטויי השחיקה הם תוכן העובדות שנטענו והוכחו. לכן הוכח רכיב תום הלב.

בהתייחס לביטויים "לא עשו כלום" וכן "הייתה אווירה כללית של חוסר רצינות" השתכנעתי מהעדויות ש"לא עשו כלום" כלול גם בתלונה להעדרם של משחקים עם קבוצות אחרות וטורנירים, וסוגיית המדים,
שאינם באחריות המאמן, וגם להעדר הדרכה ותרגולת הדרכה עליהם העיד הקטין ע.ר.
וגם ההורה מריו גרפינקל.
אין מחלוקת כי הילדים שיחקו וגם הוכח שבאחד משני המשחקים שכן היו, התנהל אחד הילדים בניגוד להוראת המאמן (עמ' 73 לפרוטוקול) ומכאן שהייתה הכוונה והדרכה.
לכן "לא עשו כלום" זאת הבעת דעה על הצד המחמיר למה שקרה בפועל.

בהתייחס לביטוי "הייתה אווירה כללית של חוסר רצינות" – אני סבורה שגם זו הבעת דעה על הצד המחמיר, מנקודת מבט של המצופה מהאימון, מבלי שהובאו חוות דעת לטיב האימון המצופה בגילאים שאימן התובע.
עמי לוויתן לא סבר שיש בתלונה ממש כעולה מתגובתו. יחד עם זאת, השתכנעתי שהבעות דעה אלה בפני
הממונה של התובע עונים על ההגדרה של "תום הלב" כי הכוונה הייתה לתקן.
לכן, לאור ההגנה בסעיף 15(8) לחוק, הפרסום לממונה מותר. לפיכך, התביעה בגין המכתב הראשון והשיחה שקדמה לו נדחית.

מכתב שני מיום 16.11.10

7.
מכאן אפנה למכתב של הנתבעת מס' 1, מיום 16.11.10 בתשובה למתקפות של יואל ארזי (בימים 14.11.10 ו- 15.11.10) שהיו ללא תפוצה.
המכתב הוא גם המשך של תשובת עמי לוויתן מיום 14.11.10 לנתבעת מס' 2 תוך הפצת התשובה והעברתו גם ליואל ארזי ביום 15.11.10. במכתב מגנה הנתבעת מס' 1 על התוכן של המכתב הראשון מיום 14.11.10 מפני הטענות נגדה של הפרזה, ההתלהמות וכדומה שהואשמה בהם והיא הוסיפה כי אין מדובר בתלונה ראשונה ויש להצר שהמועצה מתעלמת מאופציות אחרות וממשיכה לעבוד עם "מאמן מאד בעייתי". מכתב זה נשלח לחגית עבור יואל בתפוצה של מכתבו של עמי לוויתן.
יואל ארזי, להבדיל, שלח את מכתביו ללא תפוצה (לפי העותקים בתיק - מ' ו').


התשתית הראייתית הצביעה על כך שהתלונות הם בין הורים, תלמידים, רכזות חינוך שלא הצליחו להביא את עמי לוויתן לשנות את גישתו לא להתערב.
לא היו תלונות פורמליות נגד התובע.
הביטוי "מאמן בעייתי מאד" הוא לשון הרע על פי פשוטם של דברים. לפי מקרא של דברים נשוא המכתב הראשון אינני סבורה שהם תואמים את הביטוי : "מאמן מאוד בעייתי".


הנתבעים טוענים ל"אמת דיברתי".
ה"אמת" היחידה שהוכחה הייתה תוכן הדברים מושא המכתב מיום 14.11.10 שהם נוגעים לתובע להבדיל מהחוג, אשר הם אינם בגדר הבעת דעה, דהיינו: שיחות טלפון, וקושי לזכור שמות.
כאשר מכונה בעל תפקיד להיות "בעייתי מאד" לא די באותה "אמת".
התיבה "מאוד בעייתי" מצביעה על התנהלות המצדיקה לכאורה תלונות רשמיות והליכי ברור משמעתיים שלא הוכח שהתקיימו בתובע.
אני גם דוחה את טענת "תום הלב". הניסוח של המכתב חריף ומדגיש שכבר כמה זמן דובר על התובע כ"בעייתי", להבדיל מביקורת על החוג עצמו ועל התאמת התובע לגיל שאימן וכדומה.


מכתב זה גם עונה על תנאי הפרסום.
כי נשלח ליואל ארזי כתשובה, עם מכותבים.
אמנם שם התובע לא נקוב במכתב אבל מכתבו של עמי לוויתן היה בתפוצה גם ליואל ארזי ולכן הוכח שליואל היה ברור במי מדובר.

8.
מכאן אבחן את טענות ההגנה לפי סעיפים 14 ו- 15 לחוק מעבר לטענת ה"אמת" ו"תום הלב".
לגבי הטיעון של "העניין הציבורי" - סיפא לסעיף 14: בסעיף 14 נדרש שהפרסום היה אמת וגם היה בו עניין ציבורי. מאחר וקבעתי כי הביטוי "מאמן בעייתי מאוד" חורג מהפירוט נשוא המכתב הראשון, ולא הוכח שהוא אמת, לא מצאתי ענין ציבורי לפרסום של "בעייתי מאוד". לכן ההגנה נשוא סעיף 14 נדחית.


הגנות בסעיף 15 לחוק כפופות לדרישת תום הלב של המפרסם. הפרסום שנבחן הוא הגדרת התובע כ"בעייתי מאוד" במקום שהביקורת היותר מדויקת הייתה:
מאמן שעליו יש תלונות (תוכן המכתב הראשון - מ' ו').
אני מקבלת את תום הלב של הנתבעת מס' 1, שסברה שיש מקום להצביע על הבעייתיות כאמור לעיל אבל אני דוחה את טענת ההגנה של סעיף 15 (2) של "חובה חוקית" מתוקף תפקידה כרכזת חינוך. מדובר בחוג שההורים לא חייבים לשלוח את הילדים אליו, ותוכן התלונות שהוכחו לא הצדיקו את תוכן הביטוי.
לא מצאתי הגנה גם לפי סעיף 15 (8) לחוק לאור הפרסום הרחב. גם לא מצאתי הגנה בסעיף 15 (10) כי מי שתקפו את הכותבת, הנתבעת מס' 1, היו עמי לוויתן ויואל ארזי ולא התובע.


אני דוחה את הטענה של הגנה לפי סעיף 15 (3) לחוק.
התשובה ליואל ארזי לא הצריכה התייחסות לתובע ואת האופן שזה נעשה.

אני סבורה שהבעת דעה על מאמן בחוג מועצתי ששייך לחינוך הלא רשמי דומה להבעת דעה על מורה. אך הפרסום אינו הבעת דעה אלא קביעת עובדה ולכן לא מצאתי בכך הגנה לפי סעיף 15 (4) לחוק.

לפיכך, התובע הוכיח את התביעה בהתייחס למכתב של הנתבעת מס' 1 ליואל ארזי מיום 16.11.10 ולא הוכח כי לנתבעת מס' 1 הגנה.

9.
התובע לא הוכיח שהקיבוצים עמדו מאחורי איזה שהוא פרסום במישרין.
בכתב התביעה נטען שהקיבוצים הנתבעים 3 ו- 4 חבים באחריות ישירה ו/או שלוחית ו/או בכלל, מכוח דיני השליחות ו/או סעיף 13 לפקודת הנזיקין או כל דין אחר.
מאחר ודחיתי את התביעה בהתייחס למכתב הראשון נדחית התביעה נגד הנתבעים 2 ו – 4.


הנתבעת מס' 1 הגישה תצהיר מטעמה ומטעם הנתבע מס' 3.
הקיבוץ לא הגיש תצהיר עצמאי הקובע מכוח מה פעלה הנתבעת כרכזת חינוך. הנטל חל על הקיבוץ לעשות כן. שתיקת הקיבוץ מאשרת את החזקה כי בפעולתה כרכזת חינוך של הקיבוץ, הנתבעת מס' 1 פעלה כלפי המועצה, כשלוחה של הקיבוץ. המכתב נשלח כחלק מפעולתה לשכנע כי יש להחליף את החוג והמאמן . לפיכך השתכנעתי שהוכחה השליחות. כנגד, התובע לא הוכיח שהנתבעת מס' 1 מועסקת ע"י הקיבוץ ולכן אני דוחה את החבות לפי סעיף 13 לפקנ"ז.

10.
התובע טען שההתנהלות המפרה נועדה לפגוע בפרנסתו. גם למועד הגשת התביעה התובע ידע שהוא יסיים את הקשר בגיל 67 במועד שעליו לפרוש לפנסיה. התובע טען כי ניתן היה להעסיקו מחדש. זאת לא הוכח. הוכח שבנסיבות מיוחדות בהעדר חלופה ניתן לעשות כן. התובע לא הוכיח שהוא נכנס לאותה
חלופה. התובע טען לפיצוי המחושב לפי 100,000 ₪ לכל "לשון הרע".

על פי סעיף 7א (ב) לחוק איסור לשון הרע, התובע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק של עד 50,000 ₪. התובע לא הוכיח שניזוק בפרנסתו או שהפרסום חרג את הקבוצה הצרה במועצה.
אני פוסקת לתובע פיצויים בסך של 50,000 ₪ נכון להיום, על המכתב השני.


כמו כן אני מורה על פרסום בעתון מקומי שתפוצתו הישובים בתחום המועצה, של התנצלות על לשון הרע נגד התובע, מאמן כדורגל, במועצה האזורית אשכול, לאור פרסומו כ "מאמן מאד בעייתי". הפרסום יעשה תוך 45 יום.

סוף דבר

11.
הנתבעים 1 ו- 3 ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כמו כן, תוך 45 יום
הנתבעים 1 ו- 3 יפרסמו מודעת התנצלות כאמור בסעיף 10 לעיל.


התביעה נגד הנתבעים 2 ו- 4 נדחית.


הנתבעים 1 ו- 3 ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪ כולל מע"מ כדין.


התובע ישלם לנתבעים 2 ו - 4
שכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪ כולל מע"מ כדין.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ח' כסלו תשע"ד, 11 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 22869-03/11 פרנסיס מאיר הלימי נ' לילך שער, שרון גבאי, קיבוץ נירים ואח' (פורסם ב-ֽ 11/11/2013)