פסקי דין על פרופ' נביל מרשוד | פסקי דין על ד"ר מרים מרשוד | פסקי דין על מוחמד דיאב אלאלגאוי | פסקי דין על עו"ד עודה עבדאללה | פסקי דין על עו"ד חוסין גנאים ואח' |

8290/06 א     13/11/2013




א 8290/06 פרופ' נביל מרשוד, ד"ר מרים מרשוד נ' מוחמד דיאב אלאלגאוי, עו"ד עודה עבדאללה, עו"ד חוסין גנאים ואח'








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 8290/06 נביל מרשוד
פרופ' ואח'
נ' מוחמד דיאב אלאלגאוי
ואח'

ת"א 8679/06 עו"ד חוסיין ג'נאיים נ' אבראהים אבו דלו





בפני
:

כב' ה
שופט עודד שחם

התובעים:
1.
נביל מרשוד
, פרופ'
2. מרים מרשוד
, ד"ר

על ידי עו"ד אליעד שרגא
, הילה מזרחי
, אייל בן שושן


נגד

הנתבעים:
1. מוחמד דיאב אלאלגאוי

על ידי עו"ד וליד זחאלקה

2. עודה עבדאללה
, עו"ד

2. חוסין גנאים, עו"ד
(תובע בת"א 8679/06)(מודיע בהודעה לצד שלישי)

על ידי עו"ד תאופיק דראושה


נגד


צד ג':
אבראהים אבו דלו (נתבע בת"א 8679/06)



פסק דין



בפני
י שתי תביעות כספיות, אשר נדונו ביחד.

1. ברקע ההליכים מצויות העובדות הבאות. התובע 1 בת.א. 8290/06 הוא מר נביל מרשוד
(להלן – מר מרשוד). התובעת 2 בתיק האמור היא הגב' מרים מרשוד
(להלן – הגב' מרשוד). השניים הם בני זוג (להלן ייקראו ביחד - התובעים או הזוג מרשוד). במועדים הרלוונטיים להליך הנוכחי היו התובעים בעלי זכויות בדירה הנמצאת בשכונת בית חנינא בירושלים (להלן – הדירה)[1]

. באותם מועדים, התובעים התגוררו בארה"ב. ביום 27.10.1998 חתמו התובעים על ייפוי כוח (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן), המסמיך את מר איבראהים אבו דאלו, אחיה של הגב' מרשוד (להלן – מר אבו דאלו) למכור את הדירה. בהמשך לכך, ניהל מר אבו דאלו משא ומתן עם מר ג'ואד תאופיק אלשורטי (להלן – הקונה) לרכישת הדירה.

2. ביום 31.1.1999 נחתם הסכם מכירה המתייחס לדירה. הצדדים להסכם, על פי כותרתו, הם אחיו של מר אבו דאלו, מר עיסא אבו דאלו (להלן – עיסא), מצד אחד, והקונה, מצד שני (להלן יכונה המסמך – הסכם המכירה; המסמך צורף כנספח 2 לתצהיר הגב' מרשוד). ההסכם נכתב בשפה הערבית. בהסכם, מצהיר עיסא כי הוא הבעלים החוקי היחיד של הדירה וכי אין למאן דהוא אחר, כל זכות בדירה (סעיף 2 להסכם המכירה). עולה ממנו, כי הצדדים הסכימו כי הקונה ירכוש את הדירה במחיר של 73,000 דולר (סעיף 5 להסכם המכירה) (להלן – התמורה[2]

). יוער, כי בנקודת הזמן הרלוונטית לא היה לעיסא ייפוי כוח תקף מאת התובעים למכירת הדירה עבורם[3]

.

3. מר מוחמד דיאב אלאלגאוי
, הוא הנתבע 1 בת.א. 8290/06 (להלן גם – מר אלאלגאוי) ניסח את הסכם המכירה. מר אלאלגאוי הוא בעל רישיון לעריכת דין ברשות הפלסטינית (העתק תעודת החבר ברשות צורף כנספח לכתב ההגנה מטעמו). הוא אינו בעל רישיון לעריכת דין במדינת ישראל (ראו מסמך של לשכת עורכי הדין בישראל, 27.12.05, נספח א'2 לכתב התביעה המתוקן). מר אלאלגאוי גם ערך נוסח של ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר בשפה הערבית (להלן – ייפוי הכוח הבלתי חוזר. המסמך צורף כנספח 5 לתצהיר הגב' מרשוד וכנספח ד' לתצהיר עו"ד עבדאללה עודה[4]

). בפסקה השנייה של ייפוי כוח זה נכתב, כי מר אבו דאלו קיבל מידי הקונה את מלוא התמורה בגין הדירה. מר אבו דאלו חתם על
ייפוי הכוח הבלתי חוזר ביום 2.2.1999 בפני
הנוטריון עו"ד עבדאללה עודה, הוא הנתבע 2 בת.א. 8290/06 (להלן גם – עו"ד עודה). החזקה בדירה עברה לקונה.

4. התובעים טוענים, כי לא קיבלו כל תמורה בגין מכירת הדירה וכי נגרם להם עקב כך נזק כספי רב. הם מייחסים למר אלאלגאוי אחריות בגין הנזק הנטען, על בסיס עוולות התרמית והרשלנות, כפי שיפורט בהמשך. בה בעת, מייחסים התובעים בהקשר זה אחריות גם לעו"ד עודה, על בסיס עוולת הרשלנות. גם עניין זה יפורט בהמשך.

5. לטענת התובעים, כשנודע להם על כך שהקונה מתגורר בדירה מבלי שנתקבלה לידיהם או לידי מר אבו דאלו כל תמורה עבור הדירה, שכרו באמצעות מר אבו דאלו את שירותיו של עו"ד
חוסין גנאים, הוא הנתבע 3 בת.א. 8290/06 (להלן גם – עו"ד גנאים). זאת, כדי לבטל את הסכם המכירה וייפוי הכוח הבלתי חוזר ולהשיב את הדירה לבעלותם (פסקאות 30-29 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 34 לתצהיר מר מרשוד). לטענתם, עו"ד גנאים התרשל בייצוג המשפטי שנתן. על רקע זה, מייחסים התובעים לעו"ד גנאים אחריות לנזק הנטען, על בסיס עוולת הרשלנות.

6. בהמשך להגשת התביעה שבת.א. 8290/06, עו"ד גנאים הגיש תביעה (ת.א. 8679/06) והודעה לצד שלישי, המופנים כלפי מר אבו דאלו. בהודעה לצד שלישי נטען, כי התרשלותו של מר אבו דאלו גרמה במישרין לנזק הנטען על ידי התובעים (פסקאות 6 – 9 להודעה לצד שלישי). התביעה שבת.א. 8679/06 מבוססת על טענתו של עו"ד גנאים כי מר אבו דאלו חב לו שכר טרחה בגין טיפול מקצועי שנתן לו בקשר לדירה.

7. מהלך הדיון יהיה כדלהלן. תחילה אדון בת.א. 8290/06. האחריות הנטענת של כל אחד מן הנתבעים בתיק זה מבוססת על תשתית שונה. משכך, אדון בנפרד בעניינו של כל אחד מהם. בהקדמת המאוחר אציין, כי הגעתי למסקנה כי דין התביעה האמורה להידחות ביחס לכל הנתבעים, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

ת.א. 8290/06: נתבע 1

8. התביעה כנגד מר אלאלגאוי מבוססת על שלוש טענות מרכזיות.
האחת
, כי מר אלאלגאוי הציג מצד שווא לפיו הוא עו"ד בישראל ועל יסוד המצג האמור ביצע פעולות משפטיות בקשר לדירה (פסקאות 7 – 13 לסיכומי התובעים; פסקה 23 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 23 לתצהיר מר מרשוד). נטען, כי דבר זה עולה כדי תרמית.
השנייה
, כי מר אלאלגאוי התרשל בעריכת הסכם המכירה (פסקה 22 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 14 לתצהיר מר מרשוד; פסקאות 37-35 לסיכומי התובעים). על פי הטענה, מר אלאלגאוי החתים את עיסא והקונה על ההסכם האמור מבלי לבדוק כי לעיסא יש זכויות בדירה נשוא ההליך. בתוך כך נטען, כי מר אלאלגאוי לא ביצע בדיקות בנוגע למצב הזכויות בדירה, לרבות בדיקת עיקולים, שעבודים, חריגות בנייה ותשלומי מיסים.
השלישית
, כי מר אלאלגאוי התרשל בניסוח ייפוי הכוח הבלתי חוזר (פסקה 24 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 26 לתצהיר מר מרשוד; פסקאות 38 ו – 40 לסיכומי התובעים). על פי הטענה, מר אלאלגאוי ניסח תניה לא סטנדרטית בייפוי הכוח האמור, לפיה התמורה בגין הדירה שולמה למר אבו דאלו על ידי הקונה (להלן – פסקת התמורה), וזאת מבלי לבדוק כלל האם מר אבו דאלו קיבל את התמורה הנטענת.

9. כפי שציינתי לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה נגד מר אלאלגאוי להידחות. זאת, אף כי התנהלותו של מר אלאלגאוי לא הייתה נטולת קשיים, עליהם אעמוד. אבאר את הטעמים ביסוד מסקנה זו.

10.
תרמית?
נקודת המוצא לדיון בעוולה
זו מצויה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין). על פי הוראה זו, עוולת התרמית כוללת מספר יסודות, אותם על התובעים להוכיח: (א) היצג כוזב של עובדה. (ב) ידיעה שההיצג כוזב או העדר אמונה באמיתותו, גם אם הדבר נעשה מתוך קלות ראש. (ג) כוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו. (ד) התובע פעל על פי ההיצג. (ה) נגרם לו נזק ממון. לאחר שבחנתי את הראיות שבפני
י ואת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי התובעים הוכיחו את יסודות (א), (ב), (ג). ברם, לא הוכחו יסודות (ד), (ה) הנ"ל. אפרט עתה את השיקולים העומדים ביסוד מסקנות אלה.

11
.
היצג כוזב של עובדה.

נקודת המוצא לדיון ביסוד זה מצויה בכך, שמר אלאלגאוי ניסח את הסכם המכירה ואת ייפוי הכוח הבלתי חוזר (להלן בראש פרק זה – המסמכים המשפטיים). הוא עשה כן, אף שלא היה עו"ד מוסמך לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין). מר אלאלגאוי אישר בעדותו כי לא אמר לקונה ולמר אבו דאלו שהוא אינו עו"ד
בישראל. כשנתבקש להסביר זאת בעדותו השיב, "בגלל ששורטי [הקונה – ע.ש.] ממילא יודע שאני לא עו"ד בישראל אלא עו"ד ברשות וחוץ מזה מר אבו דאלו אני לא מכיר" (עמוד [5]

306). הוא אישר כי לא יידע את מר אבו דאלו בשום שלב על כך שאינו עו"ד מוסמך בישראל (שם). הוא גם אישר כי לא אמר לקונה, לעיסא ולמר אבו דאלו כי אינו מייצג מי מהם (עמודים 319 – 318).

12. אין מחלוקת, כי שירותיו של מר אלאלגאוי נשכרו על ידי משפחת הקונה. אין גם מחלוקת על כך שמר אבו דאלו ועיסא הכירו את מר אלאלגאוי, לראשונה, ביום החתימה על ההסכמים (פסקה 9 לתצהירו של מר אלאלגאוי; עדותו של מר אבו דאלו בעמודים 34 – 36; עדותו של עיסא בעמודים 87 – 88). עיסא העיד כי מר אלאלגאוי אמר לו במועד החתימה על הסכם המכירה כי הוא מייצג הן אותו והן את הקונה בעסקת המכר וכי אין צורך שעיסא ישכור עורך דין מטעמו (עמוד 98). עולה מתצהירו כי הבין, בזמן אמת, שמר אלאלגאוי הוא עורך דין מוסמך במדינת ישראל (פסקה 6 לתצהירו). מר אבו דאלו העיד ברוח דומה בכל הנוגע לניסוח ייפוי הכוח הבלתי חוזר (עמוד 36; ראו גם פסקה 16 לתצהירו). עולה בבירור, כי השניים הבינו, על יסוד התנהגותו ופעולותיו של מר אלאלגאוי, כי מר אלאלגאוי הוא עורך דין, המוסמך לבצע את הפעולות המשפטיות שנטל על עצמו. בנקודה זו קיים יחס של התאמה בין העדויות האמורות. משכך, אני קובע כי נעשה בהקשר זה היצג של עובדה, הנוגע לכשרותו של מר אלאלגאוי לבצע את הפעולות האמורות.

13. לכך יש להוסיף כי בזמנים הרלוונטיים לתיק, ניהל מר אלאלגאוי משרד עורכי דין פעיל במזרח ירושלים (פסקה 7 לתצהירו). עיסא חתם על הסכם המכירה במשרד האמור. מר אבו דאלו חתם אף הוא, באותו המשרד, על ייפוי הכוח הבלתי חוזר (פסקאות 13 - 16 לתצהיר מר אלאלגאוי; עדות מר אלאלגאוי בעמוד 310; עדות מר אבו דאלו בעמוד 35; עדות עיסא בעמוד 105; פסקאות 11 ו - 15 לתצהיר עו"ד עודה). מר אלאלגאוי אף הצהיר כי בזמנים הרלוונטיים עבדו במשרדו עורכי דין להם היה רישיון לעסוק בעריכת דין על פי הדין הישראלי (פסקה 8 לתצהירו). מכלול הנתונים האמורים, מחזק את המצג, שהוצג בפני
מר אבו דאלו ועיסא, לפיו מר אלאלגאוי הוא עורך דין בישראל, המוסמך לנסח את המסמכים המשפטיים.

14. מצג זה מתחזק נוכח נתונים נוספים. בהסכם המכירה הופיעה חותמתו של מר אלאלגאוי עם ציון התואר "עו"ד". מר אלאלגאוי אישר כי חותמתו מופיעה על ההסכם האמור (עמודים 308 - 307). הוא אישר כי לא מצוין על ההסכם שהוא עורך דין פלשתיני (עמוד 308). הוא אישר כי חותמת זו מופיעה על כל המסמכים המשפטיים שהוא עורך (שם). הוא אישר כי בכניסה למשרדו אין שלט שבו כתוב שהוא עורך דין פלשתיני בלבד (שם). הוא הוסיף ואישר כי בכניסה למשרדו מצוי שלט בו כתוב שהוא עורך דין וטוען שרעי (שם). הוא העיד כי למר אבו דאלו ולעיסא היה ברור כי נכנסו למשרד של עורך דין (פסקה 22 לתצהירו; עדותו בעמודים 309 – 310).

15. לא נעלמה מעיניי עדותו של עו"ד נביל גית (להלן – עו"ד גית). עו"ד גית אישר כי מר אלאלגאוי אינו עורך דין בישראל (עמוד 351). הוא הצהיר כי מר אלאלגאוי חבר בלשכת עורכי הדין הפלשתינית (פסקה 5 לתצהירו). הוא הצהיר כי למר אלאלגאוי ניסיון רב בעריכת מסמכים והסכמים משפטיים (פסקה 4 לתצהירו). אין בעדות זו כדי לסייע למר אלאלגאוי. אין בה כדי להניח בסיס משפטי לטענה בדבר כשרותו של מר אלאלגאוי ליתן שירותים משפטיים בישראל. זאת ועוד, עו"ד גית לא נכח במעמד החתימה על המסמכים המשפטיים או בעת שנוסחו. ממילא, אין לו כל ידיעה אישית או בלתי אמצעית על נסיבות עריכתם (פסקאות 15 – 14 לתצהיר מר אלאלגאוי; עדות עו"ד גית בעמוד 352)[6]

.

16. נוכח הוראת סעיף 20(3) לחוק לשכת עורכי הדין, ההיצג האמור לעניין סמכותו המקצועית של מר אלאלגאוי לא תאם את המציאות. הוראה זו מייחדת לעורכי דין, בין היתר, את הפעולות של עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, וייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה. מר אלאלגאוי לא היה עורך דין במדינת ישראל במועדים הרלוונטיים (ראו סעיף 42 לחוק לשכת עורכי הדין). עולה מכך, כי למר אלאלגאוי לא הייתה הסמכות הנדרשת בדין לעסוק בעריכת המסמכים המשפטיים עבור הצדדים להם.

17.
ידיעה שההיצג כוזב או העדר אמונה באמיתותו גם אם הדבר נעשה מתוך קלות ראש.
מר אלאלגאוי אישר כי לא עמד במבחני לשכת עורכי הדין בישראל ולא נתקבל כחבר בלשכת עורכי הדין בישראל (עמודים 304- 305; עמודים 309 – 310)[7]

. הוא טען בעדותו, כי למרות שאינו עורך דין
על פי הדין הישראלי, מותר לו לעסוק במקצוע עריכת הדין במדינת ישראל (עמודים 303 – 43). על פי הטענה, מר אלאלגאוי רשאי לנסח מסמכים משפטיים אבל לא לייצג לקוחות בבית משפט ישראלי (עמוד 305). כעולה מהוראות חוק לשכת עורכי הדין, עליהן עמדתי לעיל, לא ניתן לקבל טענה זו. בנסיבות אלה, אין מנוס מן המסקנה כי מר אלאלגאוי היה מודע לכך, שהמצג בדבר סמכותו לערוך את המסמכים המשפטיים, אינו מצג אמת, או לכל הפחות היה קל דעת ביחס לאמיתותו של מצג זה.

18.
כוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו.
התנהלותו של מר אלאלגאוי, המתוארת לעיל, ואשר מצאה את ביטויה בעריכת המסמכים, ובהחתמת הצדדים על אחד מהם, נוטה ללמד כי התכוון שהצדדים יסמכו על המצג הנוגע לכוחו לבצע פעולות משפטיות אלה. יוצא, כי יסוד זה התקיים.

19
.
התובעים פעלו על פי המצג.
יסוד זה אינו נטול קשיים. בתצהירי מר אבו דאלו ועיסא אין טענה ברורה לפיה, אילו ידעו את מצב הדברים לאשורו, לעניין הסמכתו של מר אלאלגאוי, היו פונים לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין המוסמך במדינת ישראל. עיסא העיד (בעמוד 98) כי בעת חתימת הסכם המכר, רצה להביא עורך דין, ואז אמר לו מר אלאלגאוי כי אין בכך צורך, הואיל והוא מייצג את שני הצדדים. גב' מרשוד העידה, ברוח דומה, על דברים שמסר לה לטענתה עיסא לעניין זה (בעמוד 141). ברם, המדובר בטענה כבושה. היא לא הועלתה בתצהירים. היא גם לא הועלתה כלפי מר אלאלגאוי בזמן אמת, לאחר שהתברר לעיסא, לדבריו, על המצג הכוזב האמור (ראו עדות עיסא, בעמוד 99). היא אף לא הועלתה במסגרת ההליך הקודם שניהלו התובעים (ה"ש 3 לעיל), כי אם, לראשונה, בערעור לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באותו הליך (שם)[8]

. בנסיבות אלה, ביסוסו של יסוד זה מעורר קושי.

20.
נגרם לו נזק ממון.
לטענת התובעים, מצג השווא הנטען חולל את הנזק הכספי שנגרם להם (פסקאות 24 – 25 לסיכומיהם). נזק זה מצא ביטויו, על פי הטענה, באי קבלת התמורה עבור הדירה, אשר הועברה לקונה. הוא מצא ביטויו גם בהוצאות שהוציאו התובעים על הליכים שונים, במטרה להשיב את הדירה לידיהם. בהקשר זה עולה השאלה, האם הוכיחו התובעים את טענתם, כי לא נתקבלה מאת הקונה תמורה עבור הדירה. בחינת הראיות שבפני
י מלמדת, כי התובעים לא עמדו בנטל לבסס טענה זו. אפרט עתה את הטעמים ביסוד מסקנה זו.

21. התובעים טוענים, כי הלכה למעשה לא שילם הקונה את התמורה עבור הדירה (עדותו של מר אבו דאלו בעמוד 41; פסקה 19 לתצהירו; פסקה 7 לתצהיר עיסא; עדותו, בעמוד 90; פסקה 24 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 26 לתצהיר מר מרשוד). טענה זו אינה עולה עתה בפעם הראשונה. היא הועלתה עוד בהליך הקודם.

22. בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) דחה את התביעה שבהליך הקודם. בסוגיית התמורה קבע בית המשפט, כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה הרובץ עליהם. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך, שבפי הצדדים שתי גרסאות נוגדות לחלוטין, "זה אומר 'שילמתי', וזה אומר 'לא קיבלתי'". בית המשפט ניתח את הראיות שבפני
ו וקבע, כי בשתי הגרסאות בקיעים, אשר אינם מאפשרים לתת בהן אמון (עמוד 4 לפסק הדין). בהכרעתו נתן בית המשפט את דעתו לייפוי הכוח הבלתי חוזר, לגביו קבע כי מדובר במסמך בכתב, אשר אין לסתרו בעל פה. כנזכר לעיל, ערעור התובעים על

פסק דין
זה נדחה על ידי בית המשפט העליון.

23. פסק הדין בהליך הראשון אינו מקיים את מלוא התנאים הפורמאליים לביסוסו של מעשה בית דין. היסוד החסר העיקרי הוא קיומו של ממצא פוזיטיבי בפלוגתא שבדיון. כמוסבר לעיל, אף כי היה מדובר בעניין מהותי באותו הליך, לא נקבע ממצא כזה. בית המשפט דחה את התביעה על יסוד ממצא בדבר אי עמידה של התובעים בנטל הראייה. גם בפסק הדין בערעור, אין ממצא פוזיטיבי בנקודה זו, אף כי בית המשפט העליון ציין בפסק דינו כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר מהווה ראיה בעלת משקל טבוע לביסוס גרסת הקונה לפיה התמורה שולמה.

24. עם זאת, אין בכך כדי לומר, שאין לפסק הדין בהליך הקודם משקל כלשהו בהתדיינות הנוכחית. פסק הדין ניתן לאחר שמיעת עדויות ובירור ראייתי מקיף. בהליך הקודם ניתנה לתובעים הזדמנות מלאה להעלות את טענותיהם. הן שיקולים של יעילות דיון, הן שיקולים של כיבוד ערכאות, והן שיקולים של מניעת הטרחה שלא לצורך של בעלי דין, מחייבים את המסקנה כי אין מקום לעיין מעין עיון חוזר בקביעת בית המשפט, אלא אם הובאו ראיות חדשות ומהותיות, העשויות להביא למסקנה שונה. ראיות כאמור, ובכלל זה ראיות הכשירות להיות מובאות לצורך סתירתו של מסמך בכתב, בהתאם להוראת סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה העותומאנית, לא הובאו בהליך הנוכחי. למעשה, די בכך על מנת לדחות את טענות התובעים בנקודה זו.

25. גם בחינה של הראיות שבפני
י לעיצומן אינה מלמדת כי הונחה תשתית ראייתית בטיב ובמשקל המאפשרים לקבוע כממצא כי התובעים הוכיחו את הטענה בדבר אי קבלת תמורה. נקודת המוצא לדיון בעניין זה מצויה בייפוי הכוח הבלתי חוזר, עליו חתם מר אבו דאלו. בייפוי הכוח אישר מר אבו דאלו, כי קיבל מידי הקונה את מלוא התמורה עבור הדירה. כנזכר לעיל, ייפוי הכוח נכתב בשפה הערבית. מר אבו דאלו טען, כי תוכן ייפוי הכוח לא הוסבר לו, וכי רמת הקריאה שלו בשפה הערבית הינה רמה חלשה ביותר, וכי אינו בקי בה (פסקה 21 לתצהירו; ראו גם עמודים 47, 52 ו – 85 לעדותו). על רקע זה נטען, כי מר אבו דאלו לא הבין את תוכן המסמך עליו חתם, לעניין זה.

26. אני מתקשה עד מאד לקבל טענה זו, מכמה טעמים.
ראשית
, אין זה סביר בעיניי כלל, כי מר אבו דאלו חתם על מסמך בעל חשיבות כה רבה, בלא לוודא ודא היטב את תוכנו. לא למותר להזכיר, כי מדובר במסמך אשר, באופן מעשי, מקנה את הבעלות בזכויות במקרקעין לרוכש. זאת, בהעדר מרשם מקרקעין מסודר במקום בו נמצאת הדירה.

27.
שנית
, אין זה סביר כלל, כי מר אבו דאלו אינו יודע קרוא וכתוב בערבית. מדובר באדם המתגורר בשכונה ערבית במזרח ירושלים. לשיטתו שלו, למד לפחות ארבע כיתות בבית ספר יסודי בבית ספר ערבי. הוא בעל השכלה תיכונית (עדותו, עמוד 74). זאת ועוד. אין זה סביר כלל, כי התובעים, היושבים בארצות הברית, ימנו כמיופה כוחם, לצורך הטיפול בדירה שבבעלותם, אדם שאינו יודע קרוא וכתוב בשפה הערבית.

28.
שלישית
, המדובר גם כאן בטענה כבושה. התובעים ומר אבו דאלו לא העלו טענה עובדתית זו בהליך הקודם. זאת, אף כי נושא התמורה, כמו גם ההשלכה של ייפוי הכוח הבלתי חוזר על הנושא האמור, עלו באופן חזיתי בהליך הקודם. אין בפני
י הסבר ברור לכבישת הטענה. במצב זה, לא אוכל לייחס לה משקל של ממש.

29.
רביעית
, הטענה העולה עתה אף עומדת בסתירה לעדותו של מר אבו דאלו בהליך הקודם, לפיה קרא את ייפוי הכוח הבלתי חוזר מיד לאחר שהודפס (עמוד 23 לפרוטוקול מיום 24.11.04, נספח ט"ז לתצהיר הנתבע 3). הוא אף העיד, כי ידע שכתוב בו, כי קיבל את מלוא התמורה עבור הדירה (שם, שם). הוא התקשה ליישב דברים אלה עם טענתו שם, כי הסיבה לכך שהדברים נכתבו הייתה רצונם של הקונים לקבל הלוואה מן הבנק (שם, שם).

30. לסתירה בין הגרסה המועלית עתה ובין הגרסה שהועלתה בהליך הקודם אין הסבר מניח את הדעת. מר אבו דאלו ניסה לתרצה בהליך הנוכחי בכך, שהוא חולה במחלת הסוכרת, וכי התרגש בעת שמסר את העדות בהליך הקודם הואיל וזו הייתה עדות ראשונה שלו בבית משפט (עמודים 45 – 46). אין בכל אלה כדי להסביר מדוע יאמר בבית המשפט דברים אשר עתה הוא אומר את היפוכם. מדובר בשתי גרסאות עובדתיות שונות בתכלית היורדות לשורשו של עניין. בין שתי הגרסאות פעורה תהום אשר לא ניתן לגשר עליה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה כי עדותו של מר אבו דאלו בעניין זה ניתנה בשנת 2004, קודם להליך שבפני
י, ובסמיכות קרובה יותר לאירועים נשוא התביעה.

31. גרסתו של מר אבו דאלו מוקשית בנקודה נוספת.
מר אבו דאלו העיד בהליך הקודם כי נתן לקונה ומשפחתו את המפתחות לדירה (עמוד 5 לפרוטוקול מיום 21.10.03, נספח 11 לתצהיר הגב' מרשוד). כשנה לאחר מסירת העדות האמורה, במסגרת אותו הליך, שינה מר אבו דאלו את עדותו. עתה, נטען כי הקונה קיבל את הדירה משוכר שהיה בדירה (עמודים 16, 18 ו- 19 לפרוטוקול 24.11.04, נספח ט"ז לתצהיר הנתבע 3). על גרסה זו הוא חזר בהליך שבפני
י. כשנשאל בחקירה הנגדית על הפער בין הגרסאות השיב כי התרגש בהליך הקודם ועל כן התבלבל ומסר מידע מוטעה (עמוד 50). בדומה להסבריו הנזכרים לעיל, קשה לקבל, גם כאן, טענה זו.

32.
חמישית
, כנזכר לעיל, בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפסק דינו של בית המשפט העליון צוינו קשיים שונים בגרסתם של מר אבו דאלו והתובעים בכל הנוגע לטענת התובעים בדבר אי קבלת תמורה עבורה הדירה. קשיים אלה לא הותרו בהליך הנוכחי.

33. על רקע כל האמור, לא אוכל לקבל את טענות התובעים כי התמורה עבור הדירה לא שולמה למר אבו דאלו. ממילא, לא הוכח בהקשר זה נזק, הנובע מן המצג הכוזב עליו מתבססים התובעים. לא נעלם מעיני, כי התובעים טוענים לנזקים נוספים, ובמרכזם העלות בה נשאו בגין הליכים, בבית המשפט ומחוצה לו, במטרה להשיב את הדירה לידיהם. ההליכים האמורים היו מבוססים על טענת התובעים כי לא שולמה להם התמורה עבור הדירה. משנדחתה טענה זו, לא ניתן לקבל גם את הטענה לנזקים נוספים, הנוגעים לאותם הליכים, ועשויים לבסס את יסוד הנזק שבעוולת התרמית.

34. לא למותר לציין, למען שלמות התמונה, כי לא צורפו אסמכתאות להוצאות אשר התובעים טוענים להן בהקשר זה (ראו פסקה 85 לתצהיר גב' מרשוד). ניתן גם להוסיף, כי בכל הנוגע לטענה בדבר הוצאות בגין הליכי גישור קיימת אי התאמה בין טענות התובעים ובין עדותו של מר אבו דאלו (ראו עמוד 26 לפרוטוקול מיום 24.11.04 בהליך הקודם, נספח ט"ז לתצהיר הנתבע 3, לעומת עמוד 4 לפרוטוקול מיום 21.10.03, נספח 12 לתצהיר הגב' מרשוד). יוצא, כי המסקנה שהיסוד החמישי של עוולת התרמית לא הוכחה, נותרת בעינה. ממילא, לא הוכח קשר סיבתי בין המצג הכוזב הנטען ובין הנזקים הנטענים.

35. נוכח כל האמור, אני קובע כי התובעים לא הרימו את הנטל הרובץ עליהם על מנת לבסס את טענתם לאחריותו של מר אלאלגאוי על בסיס עוולת התרמית.

36
. רשלנות?
נקודת המוצא המשפטית לדיון היא, כי קיימת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית של עורך הדין ללקוח אותו הוא מייצג. בפסיקה נקבע, כי חובת זהירות של עורך דין
מוטלת לא רק ביחס ללקוח שלו אלא במקרים מסוימים גם כלפי צדדים שלישיים. הדברים אמורים ביתר שאת, בעסקת מקרקעין בה אחד מן הצדדים אינו מיוצג על ידי עורך דין (ע"א 2625/02
נחום נ' דורנבאום,
פ"ד נח(3) 385 (2004)). בתוך כך, עורך דין אשר אינו פועל על פי רמת המיומנות והזהירות הנדרשת ממנו כבעל מקצוע, חב ללקוחו בגין הפרת חוזה (שם).

37. מר אלאלגאוי אינו, ולא היה במועדים הרלוונטיים עורך דין במדינת ישראל. משכך, ההלכות החלות על חובותיו של עורך דין אינן חלות במישרין על העניין. עם זאת, בשים לב לטיב השירות בו מדובר, הן חלות על דרך ההיקש, ואף מקל וחומר, על המקרה הנוכחי. לא למותר להעיר, כי מר אלאלגאוי אינו חולק על כך שהוא חב בחובת זהירות לצדדים (פסקה 12 לסיכומיו)[9]

. מר אלאלגאוי גם אינו חולק על כך שהדין החל על ההסכם הוא הדין הישראלי (עמודים 307 ו – 312 לעדותו).

38. על רקע נורמטיבי זה, אדון עתה בטענות התובעים בדבר התרשלותו של מר אלאלגאוי.

39.
הסכם המכירה.
מן החומר שבפני
י עולה, כי מר אלאלגאוי החתים את עיסא על הסכם המכירה מבלי לערוך בדיקה בלשכת רישום המקרקעין על מנת לעמוד על זהות בעל הזכויות בדירה. הוא עשה כן, אף שציין בהסכם כי עיסא הוא הבעלים "... החוקי והיחידי לדירה לעיל בלי שום שותף או חולק לכל זכות לאחרים" (סעיף 2 להסכם המכירה; עדות מר אלאלגאוי בעמוד 322). בהקשר זה, ציין בעדותו מר אלאלגאוי, כי ניסח את הסכם המכירה אך ורק על פי מידע והנחיות שקיבל מן הצדדים (פסקה 10 לתצהירו; עמוד 317; עדותו של מר אבו דאלו עמוד 35; עדותו של עיסא עמוד 89)[10]

.

40. התנהלות זו מעוררת, כשלעצמה, קושי. עם זאת, אין ראייה כלשהי, כי גרמה לנזק הנטען. ספציפית, לא הוצגה ראייה כלשהי המלמדת על כך, שאילו היה נבדק הרישום היו מתגלים פרטים מהותיים, אשר היה בהם כדי למנוע את הנזק הנטען. בהקשר זה גם לא נסתרה טענתו של מר אלאלגאוי, כי כלל לא קיים רישום ביחס לדירה. גם לא נסתרה באופן ממשי טענתו (פסקאות 11 – 12 לתצהירו), לפיה הקריא לעיסא ולקונה את הסכם המכירה לפני שחתמו עליו ואף הסביר להם את משמעותו. לאמור יש להוסיף, את שקבעתי לעיל, בדבר אי הוכחתו של הנזק הנטען. יוצא, כי אין בעניין זה כדי לסייע לתובעים.

41. בתוך כך, מר אלאלגאוי אישר כי לא בדק את תיק הבניין במחלקת ההנדסה בעירייה (עמוד 322); כי לא בדק האם קיימות חריגות בנייה בקשר לדירה (עמוד 323); כי
לא בדק האם שולמו מס שבח, מס רכישה והיטל השבחה (עמוד 325)[11]

; וכי לא בדק האם ישנם עיקולים על הדירה (עמוד 324). גם בהקשר זה, התנהלותו של מר אלאלגאוי אינה נטולת קשיים. עם זאת, מטעמים דומים לאלה עליהם עמדתי בכל הנוגע לבדיקת רישומי המקרקעין, גם בטענות אלה אין כדי לסייע לתובעים.

42. התובעים מפנים לכך שבהסכם המכירה לא מופיעים סעיפים מהותיים הנכללים בכל הסכם מכר סביר. כך למשל נעדרו מן ההסכם סעיפים המתייחסים לתשלומי המיסים השונים, כנזכר לעיל, ולמועד מסירת החזקה בדירה לקונה (פסקה 37 לסיכומי התובעים; עדות מר אלאלגאוי בעמודים 325, 330 ו - 329).

43. מר אלאלגאוי הסביר חסרים אלה בכך שהסכם המכירה היה הסכם "זיכרון דברים, עקרוני" (עמודים 322 ו – 326) ולא סופי. אני דוחה טענה זו. אין לה עוגן בלשון ההסכם. אדרבא, בהסכם (סעיף 4) צוין דבר סופיותו. אין בו אזכור של צורך לחתום על הסכם מפורט יותר בהמשך. זאת ועוד, מר אלאלגאוי לא הציג בפני
י הסכם מאוחר יותר, להוציא ייפוי הכוח הבלתי חוזר, העשוי לספק תמיכה לטענה האמורה. אף כי בעדויות עולה תמיכה מסוימת בטענה כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר נועד לבוא במקום הסכם המכירה (עדות עיסא, בעמוד 94), הלכה למעשה אין בו הסדרה של אותם עניינים אשר לא הוסדרו במסגרת הסכם המכירה. משכך, אין בו מרפא לקושי האמור. עם זאת, גם עניין זה אינו מסייע לתובעים, באין קשר בינו ובין הנזק הנטען על ידיהם, ובשים לב לדחיית הטענה בדבר גרימת הנזק האמור.

44. התובעים טוענים כי מר אלאלגאוי פעל בניגוד לסעיף 14 (ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו- 1986 (להלן – כללי לשכת עורכי הדין). סעיף זה קובע כי עורך דין לא ייצג צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין אלא אם קיבל הסכמה בכתב של הצדדים לייצוג האמור (סעיף 14(ד) לחוק). מר אלאלגאוי אישר כי לא ביקש הסכמה כאמור (עמוד 321).

45. הכללים האמורים אינם חלים, כשלעצמם, על העניין. מר אלאלגאוי אינו עורך דין. ממילא לא כפוף לכל תג ותו שבכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. מכאן, כי הדרישה לאישור בכתב לניגוד עניינים אינה חלה, ככזו, על המקרה. מובן, כי אין בכך כדי למנוע, במישור העקרוני, תיוג של התנהגות, אגב מצב בו עולה חשש ממשי לניגוד עניינים, כסטייה מרמת התנהגות סבירה. עם זאת, בנסיבות העניין אין מקום לתיוג כאמור. מן העדויות עולה, כי לא הייתה למי מהצדדים התנגדות לכך שמר אלאלגאוי ייצג את שני הצדדים בעסקה. ניגוד העניינים בסיטואציה היה מובנה וברור על פניו. בנסיבות אלה, אין בידי לקבוע כי הוכחה רשלנות על יסוד עניין זה, אף בלא מסמך כתוב המאשר הסכמה לייצוג בנסיבות של ניגוד עניינים.

46.
ייפוי הכוח הבלתי חוזר.
לטענת התובעים, מר אלאלגאוי התרשל בניסוח ייפוי הכוח (פסקאות 38 ו – 40 לסיכומי התובעים; פסקה 24 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 19 לתצהיר מר אבו דאלו). על פי הטענה, מר אלאלגאוי ניסח פסקת בייפוי הכוח לפיה מר אבו דאלו קיבל את מלוא התמורה עבור הדירה, וזאת מבלי לוודא כי התמורה התקבלה בידי מר אבו דאלו; ובלא לוודא, לכל הפחות, כי התמורה עבור הדירה תשולם או תופקד בנאמנות, לפני החתימה על ייפוי הכוח. נטען גם, כי ייפוי הכוח ניתן לטובת אחיו של הקונה, על אף שאינו עורך דין במקצועו ואינו יכול לבצע את הפעולות המשפטיות המפורטות בייפוי הכוח.

47. בכל הנוגע לניסוח פסקת התמורה, עמדתי על כך שמר אבו דאלו העיד בהליך הקודם כי קרא את ייפוי הכוח הבלתי חוזר, וידע כי כתוב בו שקיבל את מלוא התמורה. הוא חתם על ייפוי הכוח, בהמשך לכך. יש בתיאור זה כדי לתמוך בטענת מר אלאלגאוי, כי ניסח את הפסקה הרלוונטית בייפוי הכוח על יסוד מידע והנחיות שנתקבלו מן הצדדים (פסקה 13 לתצהירו). אכן, בגרסתו של מר אלאלגאוי בנקודה זו יש מידה של אי התאמה. מן האמור בתצהירו ניתן להבין כי הצדדים אמרו לו שבכוונתם לבצע תשלום מיידי, ולא במועדים שפורטו בהסכם המכר (פסקה 13 הנ"ל). בעדותו אמר כי הצדדים אמרו לו כי "אנחנו סיימנו, גמרנו", ומדברים אלה הבין כי התשלום בוצע (בעמוד 332). כך או כך, נוכח העובדה ששני הצדדים אישרו בחתימתם את האמור בייפוי הכוח, לאחר שקראוהו, קשה לייחס לעניין זה חשיבות מכרעת.

48. בכל הנוגע לאופן בו נוסחה ההוראה הרלוונטית בייפוי הכוח, לא נעלם מעיני כי בהליך הקודם העיד מר אלאלגאוי כי נוסח ייפוי הכוח הוא נוסח סטנדרטי המופיע במחשב במשרדו (עמוד 12 לפרוטוקול הדיון מיום 24.11.04, נספח ט"ז לתצהיר הנתבע 3). ניתן להבין מעדותו של מר אלאלגאוי, כי דברים אלה אינם סבים על תנית התמורה שבמחלוקת, כי אם על פרטים כלליים כגון פרטי הרוכש והקונה וכיוצא בכך (עמוד 336). כך או כך, גם אם פסקת התמורה האמורה היא חלק מנוסח סטנדרטי כלשהו, אין בכך כדי לשנות, נוכח עדותו של מר אבו דאלו בהליך הקודם, ממנה עולה כי בזמן אמת אישר בפני
מר אלאלגאוי את נכונותה.

49. (א) התובעים ניסו לבסס את טענת הרשלנות כלפי מר אלאלגאוי בכך שבנוסח המקובל של ייפויי כוח, לא מופיעה פסקת תמורה כזו שבמחלוקת. לביסוס טענה זו, הוצגו דוגמאות של ייפויי כוח לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין (ת/1; פסקה 73 לסיכומיהם).

(ב) אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, בחומר שבפני
י היה ייפוי כוח, הלקוח ממקרה אחר, בו נכללה הוראה דומה (ראו נספח ו' לתצהיר עו"ד עודה). שנית, העובדה שבייפויי כוח שצורפו על ידי התובעים אין הוראה כזו, אינה מלמדת כשלעצמה על סטייה מרמת התנהגות סבירה. שלישית, כבר נקבע לעיל כי הפסקה האמורה נכתבה בייפוי הכוח בידיעתו ובהסכמתו של מר אבו דאלו. בנסיבות אלה, אין בעניין זה כדי לסייע לתובעים.

50. התובעים מעלים טענה נוספת, הנוגעת לכך שייפוי הכוח ניתן לטובת אחיו של הקונה (עדותו של מר אלאלגאוי בעמוד 338). אין חולק, כי אחיו של הקונה לא שימש בזמנים הרלוונטיים לתיק, עורך דין במקצועו (עדותו של מר אלאלגאוי בעמודים 339 – 340; עדות עיסא בעמודים 103 – 104). משכך, אחיו של הקונה לא רשאי לבצע חלק ניכר מן הפעולות המשפטיות המפורטות בייפוי הכוח (סעיפים 20(1), 20(2) לחוק לשכת עורכי הדין; פסקה 2 לייפוי הכוח). עובדה זו מעוררת קושי. קושי זה עומד בעינו גם נוכח דוגמא של ייפוי כוח שהוצגה בהליך הנוכחי (נ/1), אשר אינו מופנה לעורך דין. עם זאת, אין ראייה של ממש כיצד עניין זה היה יכול לגרום לנזק לו טוענים התובעים. אין בו גם כדי לשנות מן המסקנה כי נזק זה לא הוכח מעיקרו של דבר. בנסיבות אלה, אין בנושא זה כדי לסייע לתובעים.

51. התוצאה של כל האמור עד עתה היא, כי בעניינים שונים עוררה התנהלותו של מר אלאלגאוי קושי, ולא תאמה את החובה לנהוג בשקידה סבירה. עם זאת, מן הטעמים שפורטו, אין בכך כדי להעמיד לתובעים עילת תביעה כלפיו. משכך, יש לדחות את התביעה ביחס אליו.


ת.א. 8290/06: הנתבע 2

52. טענתם המרכזית של התובעים ביחס לנתבע זה היא, כי עו"ד עודה התרשל באישור ייפוי הכוח הבלתי חוזר (פסקאות 62 – 80 לסיכומי התובעים). בהקשר זה נטען, כי עו"ד עודה החתים את מר אבו דאלו על ייפוי כוח בלתי חוזר לפיו הלה קיבל את מלוא התמורה בגין הדירה, בלי להסביר למר אבו דאלו את תוכן ייפוי הכוח ובלא שביקש ממנו לעיין בהסכם זיכרון הדברים (פסקה 21 לתצהירו). עוד נטען, כי עו"ד עודה לא וידא עם מר אבו דאלו, או עם מי מטעמו, את נכונות התנייה לפיה התמורה שולמה; לא הסביר לו כי מדובר במסמך המהווה שלב סופי ואחרון בעסקה; ולא מסר בידיו העתק ממנו (פסקה 22 לתצהירו; ראו גם עדות מר אבו דאלו בעמודים 51, 78 ו - 85). נטען, בהקשר זה, כי רמת הקריאה של מר אבו דאלו בשפה הערבית הייתה חלשה ביותר (פסקה 21 לתצהיר מר אבו דאלו; ראו, לטענות, דומות, בפסקאות 26 – 27 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 28 לתצהיר מר מרשוד). עוד נטען, כי עו"ד עודה אישר את ייפוי הכוח מבלי לבדוק את הסכם המכר העומד בבסיסו (פסקה 74 לסיכומי התובעים), וכי לא יידע את הצדדים כי מר אלאלגאוי אינו עורך דין בישראל (פסקה 72 לסיכומי התובעים).

53. על יסוד מחדלים אלה, נטען כי עו"ד עודה הפר את חובת הזהירות שהוא חב בה כעורך דין וכנוטריון כלפי התובעים, וכפועל יוצא מכך אפשר את השלמת העברת הזכויות בדירה לקונה והדירה עברה לחזקתו של הלה (פסקה 23 לתצהיר מר אבו דאלו; פסקה 28 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקאות 76 - 77 לסיכומי התובעים). התובעים מפנים בהקשר זה להוראות שונות בחוק הנוטריונים ובתקנות הנוטריונים.

54. מהלך הדיון בחלק זה של התביעה יהיה כדלהלן. תחילה אדון בטענת ההתיישנות שהעלה עו"ד עודה. בהקדמת המאוחר אציין כבר עתה, כי דין הטענה האמורה להידחות. לאחר מכן אדון בטענות לגופו של עניין. ייאמר כבר עתה, כי אין בידי לקבל את התביעה נגד עו"ד עודה.

55.
התיישנות
.
לטענת עו"ד עודה, יש למנות את תקופת ההתיישנות מן המועד שבו נחתם ייפוי הכוח הבלתי חוזר (2.2.1999) ועד למועד בו הוגשה התביעה (16.2.06)[12]

. לשיטה זו יוצא, כי תקופת ההתיישנות של שבע שנים, הקבועה בדין, חלפה בעת הגשת התביעה (ראו סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות)). הוטעם, כי התובעים ניהלו הליכים משפטיים קודמים נגד הקונה וטענות באשר לאמיתות המסמך או נכונותו מעולם לא הועלו על ידם. לעומת זאת, על פי גישת התובעים, יש למנות את תקופת ההתיישנות מן המועד שבו ניתן פסק הדין נגד התובעים בהליך הקודם (22.2.05). על פי שיטה זו, רק במועד האמור התגבש נזקם של התובעים.

56. אין בידי לקבל את עמדת התובעים בנקודה זו. 'מרוץ ההתיישנות' מתחיל במועד בו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). במקרה זה, עילת התביעה היא נזיקית. עילה זו כוללת, בין היתר, רכיב נטען של נזק. נזק זה התגבש, לשיטת התובעים, לכל המאוחר בעת שנחתם, על פי שיטה זו, ייפוי כוח שאינו משקף את המציאות לעניין קבלת התמורה, והחזקה בדירה נמסרה בהמשך ישיר לכך לקונה (ראו, לגישה דומה ביחס לתחילת מרוץ ההתיישנות כאשר מדובר בטענה הנוגעת לתוכנו של חוזה, רע"א 6734/09
סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ
(26.8.12)). הגשת התביעה הקודמת אינה משנה, כשלעצמה, ממצב דברים זה. טענותיהם של התובעים כלפי עו"ד עודה היו ידועות להם, או לשלוחם, מר אבו דאלו, לכל אורך הדרך. בנסיבות אלה, קשה לקבל את הטענה כי הנזק הנטען התגבש רק לאחר מתן פסק הדין הדוחה את התביעה.

57. בכך לא מסתיים הדיון. אין בפיו של עו"ד עודה מענה של ממש לטענת התובעים, לפיה מרוץ ההתיישנות נעצר בשנים 2000 ו – 2003. טענה זו מבוססת, מן הבחינה העובדתית, על כך שבהליך הקודם ניתנו, טרם הכרעה לגופם של דברים, פסקי דין המקבלים את התביעה שם, אשר הוגשה נגד הקונה, בהעדר הגנה ובאין התייצבות. ספציפית, ביום 5.7.00 קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת התובעים לביטול ייפוי הכוח, באין הגנה (נספח 9 לתצהיר הגב' מרשוד). פסק הדין האמור בוטל ביום 12.1.03 (נספח י' לתצהיר עו"ד גנאים). בהמשך, ניתן שוב (21.10.03)

פסק דין
במעמד צד אחד, באין התייצבות, המקבל את התביעה נגד הקונה (נספח 12 לתצהיר הגב' מרשוד).

פסק דין
זה בוטל בהסכמה ביום 6.7.04 (נספח י"ד לתצהיר עו"ד גנאים).

58. לכל הפחות, במועדים בהם היו פסקי דין אלה בתוקף, לא היה צורך או טעם מעשי בהגשת תביעה נגד עו"ד עודה, שכן הסעד שניתן בהם ייתר, על פי טיבו, את הצורך בתביעה כאמור. ניתן אף להוסיף ולומר, כי במועדים האמורים, קיומם של פסקי הדין איין את התגבשותם של חלק מן היסודות הנדרשים, לשיטת התובעים, לביסוס תביעתם, ובמרכזם יסוד הנזק הנטען. משכך, ספק רב אם היה בידם, לפחות באותם מועדים, כוח תביעה כלפי עו"ד עודה (ראו, בהקשר זה, ע"א 9382/02
בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ
(10.6.08)). מסיבה זו, אין להביא בחשבון את התקופות האמורות, בחישוב תקופת ההתיישנות. בניכוי תקופות אלה, לא חלף פרק זמן של 7 שנים מאז חתימת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ועד להגשת התביעה בת.א. 8290/06. מסיבה זו, יש לדחות את טענת ההתיישנות.

59. בשולי הדברים אוסיף, כי סוגית ההתיישנות לא הוגדרה כחלק מרשימת הפלוגתאות והמוסכמות שגובשה בין הצדדים (החלטה, 14.1.10). גם מטעם זה, דין הטענה להידחות.


60.
רשלנות?
עו"ד עודה שימש, בהקשר של התיק הנוכחי, כנוטריון. המסגרת הנורמטיבית, הנוגעת לתפקידו של נוטריון בכל הנוגע להחתמה על מסמכים בכלל, וייפוי כוח לביצוע עסקה במקרקעין בפרט, קבועה בתקנות 2(ב1), 4 (א) ו- 4 (ד) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז – 1977 (להלן – תקנות הנוטריונים), ובסעיף 14 לחוק הנוטריונים, התשל"ו – 1976 (להלן – חוק הנוטריונים). הסעיפים האמורים קובעים, כי נוטריון יאמת את פרטי מיופה הכוח בייפוי כוח לביצוע עסקה במקרקעין, על פי תעודת זהות או דרכון; כי על הנוטריון לוודא כי מיופה הכוח כשר לעשיית הפעולה מבחינת גילו; כי הנוטריון לא יאשר את ביצוע הפעולה הנעשית בפני
ו אם בנסיבות העניין לא שוכנע כי מיופה הכוח פועל מרצונו החופשי ומבין הבנה מלאה של משמעות הפעולה; וכי הנוטריון לא יאשר כי החתום על מסמך בשם זולתו זכאי לחתום עליו כך, אלא אם הוכחה זכותו של אותו אדם לחתום עליו, במסמכים רלוונטיים לכך המפורטים בדין.

61. עו"ד עודה העיד בפני
י. הוא נחקר ממושכות. עדותו הייתה, ככלל, עקבית ואמינה. הוא העיד כי בדק שפרטיו האישיים של מר אבו דאלו, כפי שהם נקובים בייפוי הכוח, תואמים לתעודת הזהות שלו (עמודים 385 ו – 392). הוא הוסיף כי אף בנו, מר מוחמד עודה (להלן – מוחמד), אשר שימש בזמנים הרלוונטיים לתיק כעובד כללי במשרדו (פסקה 3 לתצהיר מוחמד; עמוד 360 לעדותו), בדק כי תמונתו של מר אבו דאלו בתעודת הזהות תקינה (עמודים 394 – 395). הוא הצהיר, כי קרא והסביר למר אבו דאלו את ייפוי הכוח ואף ווידא כי מר אבו דאלו כשיר על פי החוקים הרלוונטיים לחתום על ייפוי הכוח (פסקאות 15 ו – 18 לתצהירו). הוא הצהיר, כי הסביר למר אבו דאלו כי ייפוי הכוח הוא סופי ולא ניתן לבטלו, וכי ווידא שמר אבו דאלו הבין את משמעות ייפוי הכוח (פסקאות 19 ו - 21 לתצהירו; ראו גם בפסקה 26). הוא הדגיש, כי מר אבו דאלו אישר פוזיטיבית בפני
ו כי קיבל את כל התמורה, ואף מסר לו כי נתן בידי הקונה את מפתחות הדירה וכי הלה התגורר בה (פסקה 21 לתצהיר). הוא ציין, כי מר אבו דאלו לא העלה בפני
ו כל טענה בדבר אי קבלת התמורה או טענה אחרת במועד החתימה על ייפוי הכוח, ואף הצהיר בפני
ו כי קיבל את מלוא התמורה (פסקה 23 לתצהירו).

62. גרסתו של עו"ד עודה עולה בקנה אחד עם גרסתו של מוחמד. מוחמד העיד, כי עו"ד עודה ביקש ממנו לצלם את תעודת הזהות של מר אבו דאלו במעמד החתימה על ייפוי הכוח (עמוד 361). הוא העיד, כי בדק שהתמונה בתעודת הזהות של מר אבו דאלו אינה מזויפת (שם; פסקה 7 לתצהירו). הוא העיד כי עו"ד עודה בדק את תעודת הזהות של מר אבו דאלו (עמוד 366). הוא העיד, כי עו"ד עודה הקריא לצדדים את ייפוי הכוח "בהפסקות", הסביר להם אותו,
והבהיר כי ייפוי הכוח הוא סופי (עמודים 365 – 366; פסקה 26 לתצהיר עו"ד עודה). הוא ציין בהקשר זה, כי עו"ד עודה חזר על הפרטים המרכזיים בייפוי הכוח "פעמיים ושלוש פעמים" (שם; פסקה 8 לתצהיר מוחמד).

63. התובעים טוענים לחוסר עקביות בגרסתו של עו"ד עודה. על פי הטענה, עו"ד עודה הצהיר כי קרא לצדדים את ייפוי הכוח "מילה במילה" (פסקה 18 לתצהירו). לעומת זאת, בעדותו מסר כי לא קרא "שורה בשורה" בייפוי הכוח, אלא הסביר לצדדים את הנקודות המרכזיות בייפוי הכוח (עמוד 439).

64. אין בעניין זה כדי לסייע לתובעים. עו"ד עודה הסביר עניין זה בכך, שהכוונה בתצהירו הייתה כי הסביר לצדדים את הנקודות המרכזיות בייפוי הכוח (עמוד 454). אין לי סיבה שלא לקבל הסבר זה. ניתן אף למצוא לו הדים בסעיף 18 לתצהירו, שם צוין כי עו"ד עודה קרא את ייפוי הכוח תוך "הפסקות", במהלכן הסביר לצדדים נקודות מרכזיות בייפוי הכוח. גרסה זו גם משתלבת בעדותו של מוחמד, כנזכר לעיל. אכן, גם אם עו"ד עודה לא הקריא את המסמך מילה במילה, מתן הסברים על העניינים העיקריים שבו, ובכללם נושא התמורה ומתן הסבר על המשמעות המחייבת של המסמך, עונה על הנדרש בנסיבות העניין. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי מר אבו דאלו העיד, בהליך הקודם, כי אכן הבין הבן היטב, כי בייפוי הכוח נכתב שמלוא התמורה בגין הדירה שולמה. לא למותר להזכיר כי באותו הליך העיד גם, כי מסר לקונה את מפתחות הדירה. עולה מכך, כי הבין היטב את תוכנו של ייפוי הכוח, והמשמעות של החתימה עליו. בכל מקרה, נוכח הקשיים בגרסתו, עליהם עמדתי לעיל, אין בפני
י גרסה נגדית של ממש, עליה ניתן לסמוך, ואשר עשויה להצדיק את דחיית גרסתו של עו"ד עודה.

65. משכך, אני קובע כממצא כי עו"ד עודה הקריא והסביר למר אבו דאלו את הפרטים המרכזיים בייפוי הכוח, דהיינו, כי ייפוי הכוח הוא השלב הסופי בעסקת המכר; כי התקבלה עבור הדירה מלוא התמורה מן הקונה; וכי לא ניתן לבטל את ייפוי הכוח אלא בהסכמת הקונה. כן אני קובע, כי מר אבו דאלו לא העלה במעמד החתימה על ייפוי הכוח כל טענה, לרבות בדבר אי תקינותו.

66. התובעים אינם מניחים תשתית נורמטיבית של ממש לטענה, כי הופרה כביכול חובה כלשהי על ידי עו"ד עודה, בכך שלא בדק את הסכם המכירה ולא עיין בו (ראו, בהקשר זה, עדות עו"ד עודה, בעמוד 404)[13]

. בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שעיקרי האמור בייפוי הכוח הבלתי חוזר אושרו באופן מפורש על ידי מר אבו דאלו בפני
עו"ד עודה, גם בטענה זו אין כדי לסייע להם. לא למותר להוסיף, כי ההתנהלות במקרה זה הייתה שגרתית, ותאמה דפוס התנהלות דומה בין עו"ד עודה ומר אלאלגאוי במקרים קודמים (עדות עו"ד עודה בעמודים 380, 383 -384; עדות מר אלאלגאוי בעמוד 314). יוצא, אפוא, כי לא הייתה לעו"ד עודה כל סיבה להניח כי קיים קושי כלשהו בהתקשרות בין הצדדים.

67. אשר לטענה בדבר אי היכולת של מר אבו דאלו לקרוא בשפה הערבית, הרי שדחיתי לעיל טענה זו. אף בה אין כדי לסייע לתובעים בתביעתם כלפי עו"ד עודה[14]

. על רקע הדברים האמורים, אני דוחה את טענת התובעים לפיה עו"ד עודה התרשל בכך שלא ווידא כי התמורה עבור הדירה שולמה.

68. יש לדחות את טענת התובעים לפיה עו"ד עודה התרשל בכך שאישר את ייפוי הכוח מבלי לבדוק את זכותו של מר אבו דאלו לבצע את עסקת המכר (פסקה 74 לסיכומי התובעים). מן החומר שבפני
י עולה, כי במעמד החתימה על ייפוי הכוח היו בפני
עו"ד עודה ייפוי הכוח הכללי, לפיו ייפו התובעים את כוחו של מר אבו דאלו למכור בשמם את הדירה, והסכם המכר שחתמו התובעים עם גרג חורי, בעל הזכויות הקודם של הדירה (נספח א' לתצהיר עו"ד עודה; עמודים 405 – 406 ו – 413 לעדותו). המדובר במסמכים המהווים את הבסיס להרשאה שניתנה למר אבו דאלו על ידי התובעים, כשלוח מטעמם, למכור את הדירה. כנוטריון התבקש עו"ד עודה לאמת את חתימתו של מר אבו דאלו על ייפוי הכוח, את זהותו של מר אבו דאלו, ואת כשרותו לחתום על המסמך. מכל האמור עולה, כי היו בפני
ו המסמכים הדרושים לכך (וראו גם בפסקה 7 לתצהיר מוחמד).

69. התובעים קובלים על כך שעו"ד עודה לא ביצע בדיקות בלשכת רישום המקרקעין, או במסמכים אחרים דוגמת קושאן או הסכם חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל, בנוגע למצב הזכויות בדירה, לפני שאישר את ייפוי הכוח (ראו עמודים 442, 443 לעדותו של עו"ד עודה). דנתי בטענה דומה לעיל, ודחיתי אותה. הטעמים ביסוד קביעה זו יפים אף לכאן. אוסיף, כי מדובר בעניינים החורגים מגדר תפקידיו של עו"ד עודה כנוטריון, על פי המסגרת הנורמטיבית עליה עמדתי. גם מטעם זה, דין הטענות האמורות להידחות.

70. בתוך כך, יש לדחות את טענת התובעים לפיה עו"ד עודה התרשל בכך שלא שוחח עם הקונה במעמד החתימה על ייפוי הכוח בכדי לאשר את פרטיו (פסקה 78 לסיכומי התובעים). אכן, אין מחלוקת כי עו"ד עודה לא ביצע כל בדיקה הנוגעת לזהות הקונה (עדות עו"ד עודה בעמודים 396 – 397, 399; עדות מוחמד בעמוד 363). ברם, אין בדין החקוק עוגן לטענה כי בכך הופרה חובה כלשהי. אף קשה למצוא בכך התרשלות כלפי התובעים, העשויה לסייע להם בנסיבות העניין. מסקנה זו לא משתנה נוכח ע"פ 309/65
ויידנפלד נ' וועדת ההמלצות לפי חוק נוטריונים למסמכים יוצאי חוץ
, יט (3) 541 (1965) אליו הפנו התובעים בסיכומיהם. ספציפית, אין בפסק הדין האמור עוגן לטענה כי הופרה חובה כלשהי באי בדיקת זהותו של הקונה, להבדיל מזהות החותם על ייפוי הכוח.

71.
יש לדחות גם את טענת התובעים לפיה עו"ד עודה התרשל כלפיהם בכך שלא יידע מי מטעמם על כך שמר אלאלגאוי אינו עו"ד בישראל (פסקה 72 לסיכומי התובעים). אכן, מן החומר שבפני
י עולה, כי עו"ד עודה ידע כי מר אלאלגאוי אינו עורך דין בישראל (עמודים 374, 377 – 376). ברם, עו"ד עודה לא היה מודע, וגם לא היה צריך לדעת, את פרטי הייעוץ שקבלו נציגי התובעים טרם פנייתם אליו. אין גם בסיס לקבוע, כי היה מודע או צריך להיות מודע לזהות הגורם המייעץ. במצב זה, ובשים לב לקביעות לעיל בעניינו של מר אלאלגאוי, אני קובע כי גם בעניין זה אין כדי לסייע לתובעים.

72. התובעים מבקשים לייחס לעו"ד עודה התרשלות גם בכל הנוגע לנוסחו של ייפוי הכוח. בטענות אלה דנתי לעיל, במסגרת הדיון בעניינו של מר אלאלגאוי. קבעתי, הגם שעמדתי על קשיים מסוימים בניסוחו של ייפוי הכוח, כי אין בהן כדי לסייע לתובעים. הדיון לעיל בסוגיה זו יפה גם לכאן.

73. נוכח כל האמור, ובשים לב לכך שקבעתי, כי לא הוכחו טענות התובעים לעניין הנזקים שנגרמו להם, אני קובע כי לא הוכחה אחריות עו"ד עודה כלפי התובעים. משכך, דין התביעה נגדו להידחות[15]

.

ת.א. 8290/06: הנתבע 3

74. ברקע התביעה נגד נתבע 3, עו"ד גנאים, מצויות העובדות הבאות. בשנת 2000 שכרו התובעים את שירותיו של עו"ד גנאים, באמצעות מר אבו דאלו ומר אסחאק סלמאן, אחיינה של התובעת (להלן – מר סלמאן). הדבר נעשה על מנת שיפעל למימוש זכויותיהם הנטענות בדירה, ויביא לביטול ייפוי הכוח הבלתי חוזר (פסקאות 30 – 31 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 2 לתצהיר עו"ד גנאים; פסקה 10 לתצהיר עיסא; פסקה 25 לתצהיר מר אבו דאלו).

75. בהמשך לכך, הגיש עו"ד גנאים ביום 13.3.00 את ההליך המקורי הנזכר לעיל (כתב התביעה צורף כנספח ב' לתצהיר עו"ד גנאים). בתביעה נתבקש סעד הצהרתי לפיו הסכם המכירה וייפוי הכוח הבלתי חוזר בטלים ומבוטלים. כמו כן, בית המשפט התבקש להורות על החזרת החזקה בדירה לידי התובע, הוא מר מרשוד. ביום 5.4.00 הוגש כתב תביעה מתוקן, עקב טעות סופר שנפלה בכתב התביעה המקורי[16]

.

76. ביום 2.7.00 הגיש עו"ד גנאים בקשה למתן

פסק דין
בהיעדר הגנה. ביום 5.7.00 ניתן

פסק דין
באין הגנה, בהתאם לנוסח שצורף לבקשה. בפסק הדין האמור נקבע, כי הסכם המכר וייפוי הכוח בטלים וכי על הקונה (להלן בראש פרק זה - הנתבע או הקונה) לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ (להלן – פסק הדין הראשון) (נספחים 8
ו – 9 לתצהיר הגב' מרשוד).

77. ביום 21.7.02 הגיש עו"ד גנאים תביעה בסדר דין מקוצר לבית המשפט השלום (ת.א. 7696/02) (להלן – תביעת הפינוי). הנתבע בתביעה האמורה הוא הקונה. תביעת הפינוי מבוססת, בין היתר, על פסק הדין שניתן באין הגנה בהליך המקורי. הסעד שהתבקש בתביעה האמורה הוא פינוי הדירה, והחזרת החזקה בה לידי התובע, הוא מר מרשוד (נספח ו' לתצהיר עו"ד גנאים)[17]

.

78. בהמשך לכך, הגיש הקונה ביום 20.10.02 בקשת רשות להתגונן (נספח ז', תצהיר עו"ד גנאים). במקביל, הגיש הקונה גם בקשה לביטול פסק הדין הראשון (בש"א 3215/02, נספח 10 לתצהיר הגב' מרשוד). ביום 12.1.03 התקיים דיון בבקשת לביטול פסק הדין. הבקשה התקבלה בהסכמת הצדדים. בית המשפט פסק לטובת התובעים הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ (נספח י' לתצהיר עו"ד גנאים). בהמשך לכך, נסגר בסופו של דבר תיק הפינוי (פסקה 67 לתצהיר מר מרשוד).

79. ביום 21.10.03 התקיים דיון הוכחות בהליך המקורי הנזכר לעיל. הנתבע ובא כוחו לא התייצבו לדיון. לאחר שנשמעה עדות של מר אבו דאלו, ולבקשת עו"ד גנאים, בית המשפט נתן

פסק דין
נגד הנתבע בהיעדר התייצבות (נספחים 11 ו - 12 לתצהיר הגב' מרשוד). בפסק הדין האמור פסק בית משפט כי הסכם המכר וייפוי הכוח מבוטלים וכי על הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ (להלן – פסק הדין השני).

80. ביום 5.5.04 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין השני (נספח 13 לתצהיר הגב' מרשוד). הבקשה האמורה התקבלה בהסכמת הצדדים (פרוטוקול דיון, 6.7.04, נספח י"ד לתצהיר עו"ד גנאים). בהחלטתו פסק בית המשפט לטובת התובעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. בהמשך לכך, התקיים דיון הוכחות, ונשמעו סיכומים בעל פה (נספחים ט"ז ו – י"ז לתצהיר עו"ד
גנאים).

81. ביום 22.2.05 ניתן פסק הדין בהליך המקורי. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. הוא קבע כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא שולמה להם תמורה עבור הדירה (להלן – פסק הדין השלישי) (נספח כ' לתצהיר עו"ד גנאים). התובעים הגישו ערעור על

פסק דין
זה (ע"א 8837/05). הערעור האמור נדחה (נספח כ"ג לתצהיר עו"ד גנאים). יוער, כי עו"ד גנאים לא ייצג את התובעים בערעור.

82. התובעים מעלים טענות שונות, אשר לשיטתם מבססות את המסקנה כי ייצוגו של עו"ד גנאים היה רשלני. בהקדמת המאוחר אומר כבר עתה, כי מצאתי ממש בחלק קטן של הטענות. אוסיף ואציין, כי אין בטענות בהן נמצא ממש כדי לבסס את טענת התובעים כי על עו"ד גנאים לפצותם בסכום העולה כדי שווי הדירה, וההוצאות שנגרמו להם לטענתם בשל הליכים שנצרכו להם כמפורט לעיל. עם זאת, יש בטענות כדי להביא, במידה מסוימת, למיתון הסעד הכספי לו זכאי עו"ד גנאים בגין הייצוג, הכל כפי שיפורט בהמשך. אפרט את השיקולים העומדים ביסוד מסקנות אלה, תוך דיון בנושאים השונים לגביהם מייחסים התובעים רשלנות לעו"ד גנאים.

83.
ביטול פסקי הדין
. כעולה מן המפורט לעיל, בשתי הזדמנויות הסכים עו"ד גנאים לביטול פסקי דין שניתנו בהליך המקורי לטובת התובעים, על פי צד אחד. לטענת התובעים, עו"ד גנאים פעל בדרך זו מבלי להיוועץ עימם ומבלי לקבל את הסכמתם או הסכמת מיופה כוחם, מר אבו דאלו (פסקאות 35.8 ו – 35.18 לתצהיר הגב' מרשוד).

84. עו"ד גנאים אינו טוען כי קיבל את הסכמת התובעים עצמם לביטול פסקי הדין. גרסתו היא, כי ביטול שני פסקי הדין נעשה בהסכמת מר אבו דאלו. לטענתו, מר אבו דאלו היה נוכח בדיונים שהתקיימו בבקשות לביטול פסקי הדין ונתן את הסכמתו לביטולם, כמיופה הכוח של התובעים (עדות עו"ד גנאים בעמודים 521 – 522, 533 – 534 ו - 539). עו"ד גנאים הוסיף והעיד, כי מסר את פסק הדין הראשון לידי מר אבו דאלו (עמודים 487 ו - 490). הוא העיד, כי פסק הדין השני נמסר גם הוא לידי מר אבו דאלו (עמוד 535; פסקה 20 לתצהירו).

85. עדותו של עו"ד גנאים עוררה רושם אמין. היא השתלבה עם עדותו של מר סלמאן[18]

. מר סלמאן העיד, כי עו"ד גנאים מסר למר אבו דאלו עותק מפסק הדין הראשון (עמוד 276; פסקה 9א לתצהירו). הוא העיד כי, הוא ומר אבו דאלו היו נוכחים בדיון שהתקיים ביום 12.1.03 בבקשה לביטול פסק הדין האמור (פסקה 16 לתצהירו; עמוד 284 לעדותו). הוא העיד כי במעמד הדיון האמור, מר אבו דאלו נתן את הסכמתו לביטול פסק הדין (פסקה 16 לתצהירו; עמודים 284 – 285 לעדותו). כך הצהיר גם ביחס לדיון בבקשה לביטול פסק הדין השני (פסקה 22 לתצהירו)[19]

.

86. לא למותר להעיר, כי מר אבו דאלו ומר סלמאן לא צוינו בפרוטוקול הדיון האמור כמי שנכחו בדיון. ברם, בנסיבות העניין אין מדובר בנתון בעל משקל מכריע. אין זה חריג, כי נוכחותם של בעלי דין, או נציגיהם, בדיונים מסוג זה, אינה מקבלת ביטוי מפורש בפרוטוקול. לא למותר להעיר, כי המדובר בדיון פומבי, הפתוח לכל. לא למותר להוסיף ולהעיר, בהקשר זה, כי אף כי מר אבו דאלו העיד, כי נכח בשלושה – ארבעה דיונים בהליך האמור (בעמודים 63 – 64), הוא לא צוין, ולו באחד מן הפרוטוקולים, כמי שנכח בדיונים. גם אם בשני הדיונים הדבר נעשה בשל העובדה שמר אבו דאלו שימש בהם כעד, יש בתיאור זה כדי ללמד על הצורך בזהירות בהסקת מסקנות מן הרישום של הנוכחים בפרוטוקול הדיון. בתוך כך, יש בתיאור זה כדי לתמוך בעדויותיהם הנזכרות לעיל של עו"ד גנאים ושל מר סלמאן.

87. אכן, מעדותו של מר אבו דאלו ניתן להבין, כי בדיון בבקשת הביטול הנוגעת לפסק הדין הראשון, נשאר מחוץ לאולם בית המשפט (ראו עדותו, בעמוד 63). טענה זו כשלעצמה מעוררת קושי. לא נטען כי נוכחותו של מר אבו דאלו באולם עוררה קושי או התנגדות כלשהם. במצב זה, לא ברור איזה טעם עשוי להביא לכך שיגיע לבית המשפט, אך לא יכנס לאולם בעת הדיון. קושי זה מתחדד, נוכח מעמדו כמיופה כוחם של התובעים לעניין הנכס נשוא ההליך. במצב זה, אני מתקשה לקבל חלק זה בגרסתו של מר אבו דאלו. בכל מקרה, אין טענה ברורה מצידו כי לאחר שקבל את ההחלטה על ביטול פסק הדין, הביע התנגדות כלשהי לדבר. יוצא, כי אין בעניין זה כדי לסייע לתובעים.

88. זאת ועוד. תיאור הדיונים בבקשות לביטול, ככאלה בהן נשמעו הערות והמלצות של בית המשפט בדבר כוונה לבטל את פסקי הדין, מסבר את האוזן. הוא תואם היטב את המדיניות הכללית, המבכרת בכגון דא הכרעה בסכסוכים לאחר בירור לגופו של עניין, על פני הכרעה על בסיס של מחדלים טכניים, כאלה או אחרים. זאת, על מנת ליתן לבעל הדין את יומו בבית המשפט (ראו רע"א 8864/99
אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ
(29.10.00); ע"א 5000/92
בן ציון נ' גורני,
פ"ד מח(1) 830, 835 (1994)). בנסיבות אלה, אין למצוא התרשלות בכך שעו"ד גנאים הסכים לבקשות הנתבע לבטל את שני פסקי הדין, בכפוף לתשלום הוצאות לטובת התובעים, וזאת לאחר שלכתחילה התנגד להן, בתגובות בכתב שהגיש (נספחים ח', יג'2 לתצהיר האמור).


89. בכך לא מסתיים הדיון. התובעים טוענים כי סוכם בינם ובין עו"ד גנאים כי הלה יעדכן אותם באופן בלעדי אודות ההתפתחויות בהליכים המשפטיים נגד הקונה. בהקשר זה טוענים התובעים כי בהתאם לסיכום האמור, מיום 2.4.00, על עו"ד גנאים היה לקבל את הסכמתם לביטול שני פסקי הדין, להבדיל מהסכמתו של מר אבו דאלו (עדות הגב' מרשוד בעמודים 148 – 150). עלתה טענה גם, כי בפגישה של בני הזוג עם עו"ד גנאים ביום 18.7.02, סוכם כי היחסים יהיו במישרין ביניהם ובין עו"ד גנאים, וכי הלה יבטל את קשריו עם מר אבו דאלו (עדות מר מרשוד, עמוד 232). גם לגבי פגישה זו נטען, כי הוסכם שעו"ד גנאים יעדכן אותו ואת הגב' מרשוד באופן בלעדי על ההתפתחויות בהליכים המשפטיים נגד הנתבע ויקבל החלטות הנוגעות להליכים האמורים רק לאחר התייעצות איתו ועם הגב' מרשוד (פסקה 46 ואילך לתצהיר מר מרשוד). נטען בהקשר זה, כי השניים מסרו בידי עו"ד גנאים את מלוא הפרטים הדרושים ליצירת קשר עימם.

90. התובעים טוענים, כי חרף הסיכומים האמורים, לא קיבלו מעו"ד גנאים עדכונים כנדרש. נטען גם, כי כל ניסיונותיהם להקים עמו קשר עלו בתוהו (ראו פסקה 55 לתצהיר גב' מרשוד, ביחס להתנהלותו של עו"ד גנאים לאחר הסיכום הראשון; ראו גם פסקה 59 לתצהיר מר מרשוד, ביחס להתנהלותו של עו"ד גנאים לאחר הסיכום השני הנטען. מר מרשוד טוען שם,
כי לאחר מספר חודשים בהם ענה עו"ד גנאים לשיחות מטעם התובעים, חזר לסורו, הפסיק לענות לשיחותיהם, ואף דאג לחסימת הטלפון לו לשיחות מן התובעים). בתוך כך נטען כי עו"ד גנאים לא יידע את התובעים במישרין ביחס למתן פסקי הדין, וביחס להסכמתו לבקשות לביטולם.

91. עו"ד גנאים הכחיש את קיומה של הפגישה הנטענת ביום 2.4.00 (עדותו, עמוד 495). הוא גם הכחיש כי קיבל מהגב' מרשוד, בשלב כלשהוא, את ייפוי כוח שמסרה לו, לטענתה, במהלך אותה פגישה (493 – 494). יש בפני
י אינדיקציה אובייקטיבית לכך, שהגב' מרשוד הייתה במדינת ישראל במועד הנטען (ראו נספח 1 לבקשת התובעים להוספת ראיה). עם זאת, אין כל אינדיקציה אובייקטיבית העשויה לתמוך בתוכנה הנטען של הפגישה. ניתן היה לצפות, כי לסיכום כאמור יהיו הדים בתצהירו של מר אבו דאלו, אחיה של הגב' מרשוד. אם אכן הוסכם, כי ערוץ התקשורת בין הצדדים יהיה ישיר, כנטען, ניתן היה לצפות כי הגב' מרשוד תעדכן בדבר את אחיה. העדר עוגן לדבר בתצהירו של מר אבו דאלו מעורר סימן שאלה.

92. זאת ועוד. בין הפגישה הראשונה הנטענת, ובין הפגישה השנייה בשנת 2002, חלפו יותר משנתיים ימים. מדובר בפרק זמן ארוך. התובעים טוענים כי לא קיבלו בו כל עדכון וכי ניסיונותיהם ליצור קשר במהלכו נכשלו. אילו כך היה, ניתן היה לצפות כי בשלב מסוים יקבלו טענות התובעים בדבר סיכום כביכול, והפרתו הבוטה הנטענת, ביטוי ברור ומפורש בכתב. ניתן היה לצפות גם כי לא יעברו על הפרה כאמור לסדר היום, ויפעלו להחלפת הייצוג. ניתן היה לצפות גם להצגת חומר, דוגמת תדפיסי שיחות, העשוי ללמד על ניסיונות חוזרים ונשנים, כמתואר, ליצור קשר, ללא הצלחה. ברם, אין בחומר שבפני
י כל מסמך בכתב בכיוון זה. קשה ליישב מצב דברים זה עם התיאור שניתן על ידי התובעים. בנסיבות אלה, לא אוכל לקבל את הטענות לעניין הסיכום שהושג, כביכול, בשנת 2000.

93. התובעים נקלעו לקושי נוסף בנקודה זו. בעדותה, טענה הגב' מרשוד כי אחיה, עימם הייתה בקשר טלפוני רצוף על בסיס שבועי (בעמוד 162), לא ידעו על המתרחש בהליכים, ואף לא קיבלו לידיהם פרוטוקולים או פסקי דין (בעמוד 163 לפרוטוקול). קבעתי לעיל, כי מר אבו דאלו נכח בדיונים הרלוונטיים. מר אבו דאלו עצמו העיד, כי נותר בתמונת הדיונים לכל אורך הדרך. קשה עד מאד ליישב את עדותה של הגב' מרשוד בנקודה זו, עם עדותו של אחיה. בשים לב לזיקתו הנמשכת של מר אבו דאלו לעניין, אשר מצאה ביטויה, בין היתר, בכך שהעיד בהליך הקודם מטעם התובעים, ולפרק הזמן של מספר שנים בו נמשכו ההליכים, אני דוחה את גרסתה של הגב' מרשוד, לפיה לא קיבלה את המידע הרלוונטי מאחיה, כבלתי סבירה, ובלתי אמינה.

94. התובעים מבקשים להיבנות מכך, שסמוך למועד הנטען של הפגישה, נתבקש תיקון של כתב התביעה (ראו נספחים 7, 8 לתצהיר גב' מרשוד). הם מבקשים לראות בכך אינדיקציה לקיומה של הפגישה האמורה. ברם, עיון בתצהירה של הגב' מרשוד מלמד, כי אף שהיא מתייחסת לתיקון האמור (ראו פסקאות 35.3), ולפגישה האמורה (פסקה 52 ואילך), היא אינה קושרת בין השניים. בנסיבות אלה, קשה לראות בעניין זה משום נתון בעל משמעות, העשוי להשליך על ההכרעה.

95. אשר לפגישה הנטענת ביום 18.7.02. מן החומר שבפני
י עולה כי אין מחלוקת שפגישה כאמור אכן התקיימה. עולה גם, כי בהזדמנות זו מסרו התובעים לעו"ד גנאים ייפוי כוח לצורך הגשת תביעה לפינוי (עדות מר מרשוד בעמוד 232; פסקה 57 לתצהיר הגב' מרשוד; עדות הגב' מרשוד בעמודים 154 – 155; עדות עו"ד גנאים בעמוד 487).

96. (א) עם זאת, אני מתקשה, גם לגבי פגישה נטענת זו, לקבל את הטענה בדבר סיכום גורף בין הצדדים, לפיו עו"ד גנאים יעדכן את התובעים באופן בלעדי על ההתפתחויות בהליכים נגד הקונה, וכי כל החלטה במסגרת ההליכים האמורים תעשה בתיאום איתם להבדיל ממר אבו דאלו.

(ב) אכן, מעדותו של עו"ד גנאים עולה, כי בשל הפרשי השעות, נהגו התובעים להתקשר לביתו בתקופה זו, והיו מקבלים עדכונים מה קורה ומה נעשה (בעמודים 533 – 534; ראו גם עמודים 510 – 511; ראו גם בפסקה 56(יב) לתצהירו). ברם, עו"ד גנאים לא אישר בעדותו קיומו של סיכום גורף כנטען, והעיד, בכל הנוגע לכך שלא פנה לתובעים בקשר לבקשה לביטול

פסק דין
, כי לא נתבקש על ידי התובעים לחזור אליהם בכל החלטה שיפוטית ובכל עניין, וכי הלקוח שלו היה ונותר מיופה הכוח, מר אבו דאלו (בעמוד 529). עו"ד גנאים גם לא אישר קבלתן של שתי תשדורות פקס' בנושא זה, אשר צורפו כנספחים 19, 20 לתצהיר גב' מרשוד. יש להעיר, כי לתשדורות אלה לא צורפו אישורים המעידים על משלוח או קבלה שלהם על ידי עו"ד גנאים. יש להוסיף ולהעיר, כי אף שעלו בהן דרישות לקבלת מסמכים ומידע, אין בהן כל טענה בדבר סיכום, כביכול, ברוח הטענות המועלות עתה.

97. זאת ועוד. התשדורות האמורות הן מן החודשים יולי וספטמבר 2002. מדובר בתקופה, אשר על פי תצהירו של מר מרשוד, דווקא בה לא התגלעו קשיים בכל הנוגע לקבלת עדכונים ומידע מעו"ד גנאים (ראו פסקה 59 לתצהירו). דווקא ביחס לתקופה שאחרי כן, לגביה טוענים התובעים כי עו"ד גנאים הפר את הסיכום עימם, לא הוצג כל מסמך המתעד פנייה בכתב של התובעים לעו"ד גנאים. חסר זה בולט, בשים לב לכך שלטענת התובעים ברקע הסיכום משנת 2002 עמדה הפרה מתמשכת של סיכום דומה משנת 2000. קשה ליישב את העדרה של כל פנייה בכתב מצד התובעים לעו"ד גנאים בנקודת זמן זו, עם טענות התובעים עצמם. לא למותר להוסיף, כי ברשות התובעים היו הפרטים הנדרשים לצורך העברת פנייה כאמור. על רקע זה, אני מתקשה עד מאד לקבל את הטענה, כי בהתנהלותו של עו"ד גנאים נפל בהקשר זה פגם, או כי עמדה בסתירה לסיכום בין הצדדים[20]

.

98. קושי נוסף העומד לתובעים לרועץ נוגע לכך, שבשום שלב לא בטלו את ייפוי הכוח שניתן למר אבו דאלו בכל הנוגע לדירה. הגב' מרשוד אישרה בעדותה כי ייפוי הכוח לא בוטל (עמודים 155 – 156). לטענתה, עו"ד גנאים ייעץ לה כי אין צורך בביטול ייפוי הכוח. ברוח דומה העיד גם מר מרשוד (בעמוד 232). טענה אחרונה זו היא טענה כבושה. היא לא נזכרה בכתב התביעה המתוקן. היא לא נזכרה גם בתצהירי התובעים. כשנשאלה הגב' מרשוד בעדותה מדוע טענה זו אינה נזכרת בתצהירה השיבה כי זו הייתה טעות (עמוד 155). לא הונח בפני
י הסבר מניח את הדעת לטעות זו.

99. לכך יש להוסיף, כי מר אבו דאלו לא טען בתצהירו כי הגב' מרשוד ביטלה בשלב כלשהו את ייפוי הכוח שמסרה לו. בעדותו טען לראשונה כי עשתה כן, בכך שעשתה הסכם עם עו"ד גנאים (עמוד 66). לא למותר לציין, כבר עתה, כי אין בחומר שבפני
י מסמכים העשויים לבסס טענה זו. מר אבו דאלו אישר בעדותו, כי לא קיבל מן הגב' מרשוד מכתב לפיו אינו עוד מיופה כוחה (בעמוד 67). למען שלמות התמונה יש להוסיף, כי על פי עדותו, גם לאחר שבוטל, כביכול, ייפוי הכוח שניתן לו, הוא עדיין המשיך להיות "בתמונה" בכל הנוגע להליכים שניהלו התובעים נגד הנתבע (בעמוד 72). עוד יש להוסיף, כי מעדות אחיו, עיסא, לא ניתן למצוא תמיכה בטענה בדבר ביטול ייפוי הכוח שניתן למר אבו דאלו (ראו בעמוד 128).

100. התוצאה של כל האמור היא, כי לא ניתן לקבוע שנפל פגם בהתנהלותו של עו"ד גנאים ביחס לביטול פסקי הדין. התנהלות זו תאמה את הדין, על רקע נסיבות העניין. היא משקפת הפעלה של שיקול דעת מקצועי סביר בנסיבות העניין. היא תאמה את מצב הדברים לעניין ייצוגם של התובעים על ידי מר אבו דאלו. היא לא עמדה בסתירה לסיכום כלשהו בין עו"ד גנאים ובין התובעים, או מי מהם. אני דוחה את טענות התובעים בנקודה זו.

101. למען שלמות התמונה אוסיף, כי לתובעים היו טענות בדבר התעלמות של עו"ד גנאים מפניותיהם, וניתוק קשר מצידו, גם בשלב שלאחר מתן פסק הדין השלישי בהליך הקודם (ראו פסקה 68 ואילך לתצהיר הגב' מרשוד). עניין זה אינו משליך על נושא ביטול פסקי הדין. הוא גם אינו משליך על נזקיהם הנטענים של התובעים, שכן הוא נוגע ביסודו לשלב שלאחר סיום הטיפול של עו"ד גנאים בעניינם.

102. לגופו של עניין זה, התובעת טענה כי עקב התעלמויות עו"ד גנאים מפניותיה נאלצה לקבוע עימו פגישה במסווה ביום 7.9.05 (פסקאות 68 – 77 לתצהיר הגב' מרשוד). על פי הטענה, הגב' מרשוד ביקשה מאחותה הגב' נאזיק שיכה (להלן – הגב' שיכה) לקבוע פגישה עם עו"ד גנאים, תוך שהיא מציגה עצמה כלקוחה חדשה, ובלא שהיא מגלה את הקשר בינה ובין הגב' מרשוד. הגב' שיכה קבעה פגישה עם עו"ד גנאים (פסקאות 10 – 11 לתצהירה). בפועל, הגב' מרשוד היא שהגיעה לפגישה עם עו"ד גנאים.

103. אין מחלוקת כי פגישה של הגב' מרשוד עם עו"ד גנאים התקיימה במועדים הרלוונטיים. גרסתו של עו"ד גנאים הייתה, כי לא תואמה מראש, כי אם התובעת התייצבה במשרדו בלא הודעה מוקדמת (פסקה 42(א) לתצהירו; עדותו, עמוד 550). עו"ד גנאים הכחיש את הטענה בדבר תיאום פגישה אגב התחזות כמתואר לעיל (פסקה 61 לתצהירו). הוא חולק גם על טענתה של הגב' מרשוד כי אמר לה בפגישה האמורה שיכין הודעת ערעור. לטענתו, מסר כי לא יוכל לעשות כן עד שלא יוסדר נושא שכר טרחתו. לדבריו, הבטחה להעביר את שכר הטרחה לא קוימה. בפועל, קיבל הודעה כי התובעים החליטו לפנות לעורך דין אחר לשם ייצוגם בערעור (פסקאות 42(ב) – 42(ג) לתצהירו).

104. (א) אין בידי להעדיף את הגרסה מטעם התובעים בנקודה זו על פני גרסתו של עו"ד גנאים. כעולה מן הדיון שייעשה בהמשך, נושא תשלום שכר הטרחה במועדים הרלוונטיים אכן עורר קושי של ממש. יש בכך תמיכה בגרסתו של עו"ד גנאים. זאת ועוד. גרסתה של הגב' שיכה לא הייתה נקייה מקשיים. מן האמור בתצהירה ניתן להבין, כי דיברה במישרין עם עו"ד גנאים, אשר "מיד נאות לקבוע עמי פגישה במשרדו" (פסקה 10). מעדותה עלה, לעומת זאת, כי הפגישה נקבעה עם מזכירתו של עו"ד גנאים, וכי עימה גם דיברה הגב' מרשוד זמן קצר קודם לכן, ונענתה כי הוא אינו בנמצא (בעמוד 200; ראו גם בעמוד 201). מדובר באי התאמה בעניין מהותי לטענה, בדבר התחמקות, כביכול, של עו"ד גנאים מן התובעים.

(ב) זאת ועוד, בעדותה מסרה גב' שיכה גרסה, אשר אינה מופיעה בתצהיר, לפיה הפגישה נקבעה עוד לאותו יום (שם, שם). ניתן להטיל ספק בסבירותו של תיאור זה, באין אינדיקציה מיוחדת בעדותה בדבר דחיפות כלשהי בפני
יתה הנטענת לעו"ד גנאים. לכל האמור אוסיף, כי על פי טענת התובעים, ובניגוד לגרסת עו"ד גנאים, נטלו חלק בפגישה שני ילדיה הבוגרים של הגב' שיכה (בעמודים 201 – 202). השנים לא הובאו לעדות. לא הובהר מה היה הצורך בצירופם הנטען לפגישה. בנסיבות אלה, גם עניין זה מעלה סימני שאלה. במצב זה, ובשים לב לכך שגרסתו של עו"ד גנאים לגבי נושא זה לא התערערה באופן ממשי בחקירתו, אין בידי להעדיף את גרסת התובעים בנקודה זו.

105. בכל מקרה, כפי שציינתי, עניין זה נוגע לשלב שלאחר סיום הייצוג על ידי עו"ד גנאים. אין בו כדי להשליך באופן ממשי על טענות התובעים בדבר אחריותו של עו"ד גנאים לנזקים הנטענים על ידיהם.

106.
אי נקיטת פעולות בהמשך לפסקי הדין הראשון והשני
. לטענת התובעים עו"ד גנאים התרשל בכך שלא פעל למימוש זכויות התובעים לאחר קבלת שני פסקי הדין (פסקה 35.16 לתצהיר הגב' מרשוד). על פי הטענה, מיום שניתן פסק הדין הראשון (5.7.00) ועד ליום שבו הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין האמור (20.10.02) עו"ד גנאים נמנע מלרשום את הזכויות בדירה על שם התובעים. באופן דומה, נמנע עו"ד גנאים מלרשום את זכויות התובעים על הדירה מן המועד שבו ניתן פסק הדין השני (21.10.03) ועד למועד בו הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין האמור (5.5.04).

107. אין בידי לקבל טענה זו. הדירה נשוא התביעה נמצאת באזור מזרח ירושלים. באזור זה לא מתנהל מרשם מקרקעין מסודר. לא הוצגו ראיות כלשהן המלמדות על אפשרות מעשית לבצע רישום של הדירה על שם מאן דהוא. בנסיבות אלה, אין בטענה זו כדי לסייע לתובעים.

108. התובעים מוסיפים וטוענים כי עו"ד גנאים התרשל בכך שלא הגיש תביעה לפינוי בהמשך למתן פסקי הדין, הראשון והשני (פסקאות 35.6 ו – 35.16 לתצהיר הגב' מרשוד). בהקשר זה אזכיר, כי תביעה לפינוי הוגשה, כמפורט לעיל, ביום 21.7.02, זמן קצר לאחר פגישת עו"ד גנאים עם התובעים. עו"ד גנאים קבל מן התובעים בפגישה האמורה ייפוי כוח, המסמיך אותו באופן מפורש להגיש תביעת פינוי (נספח ד' לתצהירו).

109. בעדותו טען עו"ד גנאים, כי לא הגיש תביעת פינוי עד לקבלת ייפוי הכוח האמור, הואיל וייפוי הכוח שבגינו הגיש את התביעה הראשונה לא עמד לו גם לצורך הגשתה של תביעה כאמור (בעמוד 488). טענה זו אינה יכולה להתקבל, ולו מן הטעם הפשוט שבהליך הקודם מופיע, בין היתר, סעד מבוקש של פינוי (ראו פסקה 3 לתצהיר עו"ד גנאים; ראו גם פסקה 17 לכתב התביעה בהליך הקודם, נספח ב' לאותו תצהיר).

110. עו"ד גנאים העיד, כי יידע את מר אבו דאלו, מייד לאחר קבלת פסק הדין הראשון, אודות הצורך בהגשת תביעה לפינוי (עמוד 489). ברם, לטענה זו לא נמצא עוגן של ממש בתצהירו. קיים קושי, בנסיבות אלה, לקבלה.

111. עם זאת, בעניין אחר העולה מעדות עו"ד גנאים ניתן למצוא טעם לאי הגשתה של תביעת פינוי בהמשך לפסק הדין הראשון. עו"ד גנאים העיד, כי מצבם הכלכלי של מר אבו דאלו, מיופה הכוח, ואחיו, היה קשה ביותר בתקופה הרלוונטית (בעמוד 487; ראו גם בפסקה 5 לתצהירו). לטענה זו יש תימוכין בחומר שבפני
י (ראו עדות מר אבו דאלו, בעמוד 71; עדות עיסא בעמוד 122; עדות שוקרי אבו דאלו, אחיהם של השניים, בעמודים 205 – 206; תצהיר מר סלמאן, בפסקה 23). במצב זה, ובשים לב לכך שלטענתו טרם שולם לו שכר הטרחה המוסכם בגין ההליך הקודם, וכן בשים לב לעלויות בהן כרוך ניהולו של תיק פינוי, יש ממש בטענתו כי היה קושי אובייקטיבי להגיש תביעת פינוי באותה נקודת זמן.

112. עם זאת, גם בדברים אלה אין מענה שלם לקושי הנוגע להתנהלותו של עו"ד גנאים לגבי עניין זה. עו"ד גנאים עמד בעדותו על כך, שהיה "צורך דחוף" בהגשת תביעת פינוי (בעמוד 488). הוא עמד על כך שמר אבו דאלו ואחיו לא קידמו דבר לעניין זה (שם, שם). בנסיבות אלה, היה מקום לכך שעו"ד גנאים יפנה במישרין לתובעים, אשר בסופו של דבר הופקד על הגנת עניינם, וזאת כדי לקדם את הגשתה של תביעת פינוי. אין בפני
י הסבר מניח את הדעת, מדוע לא פעל בדרך זו בתקופה האמורה. העובדה, שהתובעים מתגוררים בחו"ל, עליה עמד עו"ד גנאים בהקשר זה (בעמוד 490), לא הייתה יכולה או צריכה למנוע יצירת קשר עימם. קיימים אמצעים רבים בהם ניתן לעשות את הדבר, ללא קושי או עלות מיוחדים.

113. עו"ד גנאים העיד בהקשר זה, כי לאחר קבלת פסק הדין הראשון, הייתה שיחת טלפון בינו ובין הגב' מרשוד, בה אמר לה כי קיים

פסק דין
, וכי צריך להמשיך הלאה בהליכים (בעמוד 490). לטענתו, השיחה התקיימה ביזמת הגב' מרשוד, אשר בקשה לברר את מצב התיק (שם). על פי הטענה, מסרה לו הגב' מרשוד כי התובעים צפויים להגיע בשלב מסוים לארץ, ואז ניתן יהיה לקדם את ההליכים (שם). עו"ד גנאים לא ידע לנקוב במועד בו התקיימה השיחה האמורה (בעמוד 491).

114. דברים אלה אינם מספקים הסבר מניח את הדעת להתנהלותו של עו"ד גנאים. עולה מהם, כי השיחה הנזכרת בהם לא ניזומה על ידי עו"ד גנאים. לא ברור מן הדברים כי השיחה התקיימה בסמוך למתן פסק הדין הראשון. לא למותר לציין, כי עצם קיומה של שיחה כאמור לא עלה כלל בתצהירו של עו"ד גנאים. בנסיבות אלה, אין בתיאור שנמסר על ידו כדי ללמד על כך, שנקט בעניין הנדון בשקידה הסבירה הנדרשת.

115. עם זאת, לא ניתן לקבוע, כי התרשלות זו של עו"ד גנאים גרמה או תרמה לנזקים שנגרמו לתובעים לטענתם[21]

. בנסיבות העניין יש יסוד ממשי להניח, כי אילו היה נוקט בהליך פינוי, היה הקונה מבקש לבטל את פסק הדין. כך אף קרה בפועל בשנת 2002. הואיל ומדובר ב

פסק דין
שניתן על פי צד אחד, הנוגע לזכויות בדירה, בעניין בו לקונה היו טענות טובות הראויות לבירור, יש יסוד מוצק להניח כי פסק הדין לא היה נותר בעינו, בהמשך לכך. חרף זאת, להתרשלות האמורה יש חשיבות מעשית, הנוגעת לתביעת שכר הטרחה שהגיש עו"ד גנאים בת.א. 8679/06. לעניין זה אחזור כשאדון בתביעה האמורה.

116. אשר לאי הגשת תביעה לפינוי בסמוך לאחר מתן פסק הדין השני. גם בשלב זה מתאר עו"ד גנאים קשיים מהותיים בגביית שכרו (ראו פסקה 22 לתצהירו). עו"ד גנאים מוסיף וטוען, כי בשלב האמור הצהירו בפני
ו התובעים, במספר הזדמנויות, כי הם מתכוונים לחדש את ההליכים לפינוי הקונה, אך קיים סיכוי כי הדברים יסתדרו במגעים מחוץ לבית המשפט (שם; ראו גם עדותו בעמודים 556, 558). דברים אלה לא נסתרו בחקירתו של עו"ד גנאים. יש להזכיר, כי פסק הדין השני היה בידיעת מר אבו דאלו, מיופה הכוח. עו"ד גנאים העיד כי מסר לתובעים עדכונים, מעת לעת, באותה תקופה, על ההליכים (בעמודים 533 – 534). בנסיבות אלה, יש יסוד מוצק להניח, כי פסק הדין השני היה גם בידיעת התובעים. יש להוסיף ולהזכיר, כי בנקודת הזמן האמורה, ידעו התובעים, נוכח ייפוי הכוח עליו חתמו ביולי 2002, על הצורך בהגשת תביעת פינוי. במצב דברים זה, ובהתחשב בכך שפרק הזמן בו מדובר הוא, לכל היותר, מספר חודשים, לא מצאתי בעניין זה, בראיית המכלול, סטייה של ממש של עו"ד גנאים מן השקידה הסבירה הנדרשת.

117.
אי הכנת עדים?
התובעים טוענים כי עו"ד גנאים התרשל בכך שלא הכין את עיסא ומר אבו דאלו לעדות במסגרת התביעה הראשונה (פסקאות 11 – 12 לתצהיר עיסא; פסקאות 27 – 28 לתצהיר מר אבו דאלו). עו"ד גנאים כפר בטענה זו (עמודים 544 – 545; ראו גם פסקאות 56(ח) ואילך לתצהירו). הוא העיד כי זימן אותם למשרדו, ישב איתם וחזר עימם על גרסתם (בעמוד 545; ראו גם פסקה 60 לתצהירו). במצב זה, ונוכח הקשיים בגרסותיהם של מר אבו דאלו ועיסא, עליהם עמדתי לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובעים בנקודה זו.

118. לא למותר לציין, כי הטענה לפיה עו"ד גנאים לא בירר בשום שלב את גרסתם וידיעותיהם של השניים, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, העולה מן המתואר לעיל, לפיה עמד עימם בקשר רצוף, וניסח את כתבי הטענות בהליך על יסוד המידע שקיבל מהם (ראו סעיף 2(א) לתצהירו של עו"ד גנאים). אין זה ברור גם, לשיטת התובעים, כיצד היה עו"ד גנאים יכול, מעיקרו של דבר, לנסח את התביעה, הכוללת תיאור מפורט של השתלשלות העניינים שהובילה אליה, ולצרף לה את המסמכים שצירף, בלא קבלת מידע כאמור.

119. זאת ועוד. בלא לגרוע מחשיבותה של הכנה ראויה של עדים לעדות בבית משפט, בסופו של דבר, לא בכך העיקר. עיקר החשיבות בעדות נוגעת לעובדות אותן מוסר העד. כך הוא גם במקרה זה. העובדות החשובות למקרה זה היו, כל כולן, בידיעתם של מר אבו דאלו ועיסא. קשה עד מאד לגלגל את הקשיים בעדויותיהם לפתחו של עו"ד גנאים. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח הקשיים בעדויות גם בהליך הנוכחי, עליהם עמדתי. לגבי הליך זה אין טענה בדבר אי הכנה לעדות. עובדה זו לא מנעה את הקשיים האמורים. בנסיבות העניין יש יסוד לקבוע, כי קשיים אלה נעוצים בעיקרם בפער המובנה, שבין הגרסה, מצד אחד, ובין נוסחו של ייפוי הכוח הבלתי חוזר, עליו חתם מר אבו דאלו, מצד שני. לפער זה לא ניתן, בשום שלב, הסבר אשר ניתן לקבלו. קושי זה אינו נעוץ במחדל כלשהו של עו"ד גנאים. גם לא ניתן להסבירו בחלוף הזמן בין האירועים נשוא ההליך הקודם, ובין המועד בו התברר. יוצא, כי אין בטענה זו של התובעים כדי להצביע על קשר בין מעשה או מחדל כלשהו של עו"ד גנאים, ובין הנזקים הנטענים על ידיהם.

120.
אי גביית הוצאות
. לטענת התובעים, עו"ד גנאים התרשל בכך שלא גבה מן הקונה את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת התובעים בפסקי הדין הראשון והשני, ובהחלטות בהן בוטלו פסקי דין אלה[22]

. על פי הטענה, עו"ד גנאים לא פעל כדי לגבות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שנפסקו לטובת התובעים בסכום כולל של 18,000 ₪ (פסקאות 130 – 131 לסיכומי התובעים).

121. ככל שטענה זו סבה על הסכומים שנקבעו בפסקי הדין, אין בה כדי להועיל לתובעים. פסקי הדין בוטלו, בהמשך להגשת בקשות לביטולם. לכל הפחות כנקודת מוצא עקרונית, באין קביעה אחרת, יש להניח כי ביטול פסק הדין כולל, מניה וביה, גם ביטול של רכיב ההוצאות ושכר הטרחה, המהווה חלק בלתי נפרד ממנו. להנחה כללית זו יש אף בסיס בהחלטות בהן בוטלו פסקי הדין. כך, בהחלטה מיום 12.1.03, בה בוטל פסק הדין הראשון, הוטעם כי ביטול פסק הדין מותנה בתשלום ההוצאות "אשר ייפסקו עתה". הדברים מניחים בבירור, כי ההוצאות שנפסקו קודם לכן, אינן עומדות עוד בעינן. אף בהחלטה בה בוטל פסק הדין השני, אין למצוא רמז לכך שהביטול סויג בכל הנוגע לפסיקת ההוצאות.

122. במצב זה, לא ניתן לראות באי גביית ההוצאות שנפסקו בפסקי הדין, הראשון והשני, כנזק שנגרם לתובעים. מסקנה זו אינה משתנה, הגם שעולה מעדותו של עו"ד גנאים כי לא פעל לגביית הסכומים שנפסקו בפסקי הדין, טרם הגשת הבקשות לביטולם. למחדל זה לא ניתן טעם מניח את הדעת (ראו עדות עו"ד גנאים, עמודים 507 – 508). בהקשר זה, עו"ד גנאים טען בעדותו, כי לא גבה את ההוצאות שנפסקו בפסק הדין השני, בסך של 10,000 ₪, נוכח הנחיות שקיבל ממר אבו דאלו ומן הגב' מרשוד (בעמוד 566). לטענה זו לא מצאתי עוגן בתצהירו. אני מתייחס אליה, אפוא, בזהירות מתבקשת, הגם שברי כי מר אבו דאלו, אשר היה בדיון בו ניתן פסק הדין השני, היה מודע לרכיב זה בפסק הדין. אין בכך, או בחלוף הזמן הניכר בין מועד פסק הדין הראשון ובין מועד ביטולו, כדי לגרוע מן המסקנה, כי אין בעניין זה כדי להצביע על נזק שנגרם לתובעים.

123. אשר להוצאות שנפסקו בהחלטות על ביטול פסקי הדין. בהחלטה על ביטול פסק הדין הראשון, נפסקו הוצאות בסך של 2,000 ₪. סכום זה כולל מע"מ (12.1.03). ביטול פסק הדין הותנה במפורש בתשלום בפועל של ההוצאות. בהחלטה על ביטול פסק הדין השני נפסקו הוצאות בסך של 3,000 ₪, בצירוף מע"מ (6.7.04). נקבע, כי פסק הדין יחזור על כנו אם סכום זה לא ישולם תוך 30 ימים.

124. אשר לסכום של 2,000 ₪ שנפסק בהחלטה על ביטול פסק הדין הראשון, העיד עו"ד גנאים כי למיטב זכרונו סכום זה שולם (עמודים 562 – 563; ראו גם בעמוד 568). לביסוס טענה זו לא הוצג תיעוד. עם זאת, הטענה סבירה ומתבקשת. בהחלטה על ביטול פסק הדין הראשון, הותנה הביטול במפורש בתשלום ההוצאות. יש יסוד מוצק להניח, כי אלמלא הונחה דעתו של בית המשפט כי ההוצאות אכן שולמו, לא היה ההליך נמשך, כפי שקרה בפועל. יצוין, כי עו"ד גנאים הצהיר (בפסקה 13 לתצהירו), כי סכום זה קוזז בגין שכר טרחתו, בהסכמת מר אבו דאלו.

125. אשר לסכום של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ שנפסק בהחלטה על ביטול פסק הדין השני. עו"ד גנאים העיד, כי גם סכומים אלה שולמו לידיו, בהסכמת מר אבו דאלו, על חשבון שכר הטרחה שהגיע לו (פסקה 29(ב) לתצהירו; עמוד 568 לעדותו).

126. טענות התובעים לעניין סכומי ההוצאות עלו, כנזכר לעיל, בשלב מתקדם של ניהול התיק. משכך, לא התקיים בירור ממצה של נושא זה, ובכלל זה של טענת עו"ד גנאים בדבר הסכמת מר אבו דאלו לקיזוז הסכומים הנזכרים בגין שכר טרחתו. לא אוכל לקבוע, בנסיבות אלה, כי נגרם לתובעים נזק בגין עניין זה. עם זאת, מובן כי בדיון בתביעת עו"ד גנאים לשכר טרחה, יהיה מקום לזקוף את הסכומים ששולמו וקוזזו כאמור, כנגד שכר הטרחה המגיע לעו"ד גנאים. לעניין זה אשוב בהמשך.

127.
עוללות.
בפי התובעים מספר טענות נוספות, בהן אדון בקצרה עתה. אומר, בהקדמת המאוחר, כי אין בהן כדי לשנות מן המסקנה העולה מן הדיון עד עתה, לפיה לא הוכחה אחריותו של עו"ד גנאים לנזקים הנטענים על ידי התובעים.

128. מן הבחינה העקרונית, נקודת המוצא לדיון בטענות אלה היא, כי במהלך ניהול משפט לעורך הדין שיקול דעת נרחב בכל הקשור לאסטרטגיה משפטית. על עורך הדין להחליט אילו טענות לטעון, אלו עדים להעיד, מה לשאול בחקירת עדים ומה לא לשאול. ככלל, עניינים מסוג זה נתונים לשיקול דעתו המקצועי של עורך הדין המייצג. לא כל טעות בשיקול דעת תיחשב כרשלנות מקצועית של עורך דין (ע"א 735/75
רויטמן נ' אדרת
, פ"ד ל(3) 75 (1976)). על מנת להוכיח כי עורך דין התרשל יש להוכיח כי הטעות היא טעות יסודית, וכי אלמלא הטעות הלקוח היה זוכה במשפט. כן נקבע, כי יש להוכיח כי סיכויו של הלקוח לזכות במשפט לולא הטעות היו טובים (ע"א 989/03
א' חטר- ישי משרד עורכי דין נ' חננזון
, פ"ד נט(4) 796 (2005), בעמוד 811 לפסק דינה של כב' השופטת מ' נאור).

129. על רקע אמות מדה כלליות אלה, אפנה לדיון פרטני בטענות הנוספות שהעלו התובעים.

130.
עדות הגב' אלאלגאוי.
לטענת התובעים, עו"ד גנאים התרשל בכך שלא זימן לעדות את אחותו של מר אלאלגאוי, אשר שימשה בזמנים הרלוונטיים לתביעה כמזכירתו (פסקאות 149 – 151 לסיכומי התובעים). על פי התשתית שבפני
י, לא שוכנעתי כי עדותה של הגב' אלאלגאוי הייתה עשויה לשנות את תוצאת פסק הדין השלישי. מעיון בפסק הדין האמור עולה, כי בגרסתו של הקונה התגלעו סתירות רבות בכל הנוגע לתשלום התמורה. תחילה העיד הקונה, כי שילם למר אבו דאלו את התמורה בביתו בנוכחות אחיו, אימו וגיסו (עמוד 27 לפרוטוקול ההליך הקודם). בהמשך (שם) העיד, כי שילם למר אבו דאלו את התמורה חמש דקות לפני שנכנסו למשרדו של עו"ד עודה (ראו גם עמודים 32 – 33). לא עולה מן העדות טענה, כי הגב' אלאלגאוי הייתה עדה לביצוע התשלום. במצב זה, גם נוכח תצהירו של מר אלאלגאוי, לפיו ליוותה את מר אבו דאלו ואת הקונה למשרדו של עו"ד עודה (פסקה 17 לתצהירו), קשה לראות כיצד עדותה עשויה לשנות באופן מהותי את תוצאת ההתדיינות.

131. לא למותר להוסיף, כי מפסק הדין השלישי עולה שבית המשפט לא האמין לגרסאות השונות שמסר הקונה בכל הנוגע לתשלום התמורה (עמוד 7 לפסק הדין השלישי, נספח 12 לתצהיר הגב' מרשוד)[23]

. משכך, הטענה כי לאור עדותה של הגב' אלאלגאוי תוצאת פסק הדין הייתה משתנה לטובת התובעים, לא הוכחה.

132.
ניסיונות תיווך?
התובעים טוענים, כי עו"ד גנאים התרשל בכך שלא יידע את בית המשפט בהליך הקודם אודות ניסיונות התיווך שהתקיימו בין התובעים ובין הקונה לפני הגשת התביעה הראשונה (פסקאות 35.15.7 ו – 35.15.8 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 152 לסיכומי התובעים). בהקשר זה מפנים התובעים לכך, שבפסק הדין השלישי בית המשפט לקח בחשבון בפסיקתו כי התובעים לא הציגו בפני
ו הסבר מניח את הדעת לכך שהתביעה הוגשה כשנה לאחר חתימת ההסכם וייפוי הכוח. נטען לעניין זה, כי עו"ד גנאים התרשל בכך שלא זימן את המתווכים למסור עדות במסגרת התביעה הראשונה.

133. בחומר שבפני
י יש, אכן, אינדיקציות לכך שמשפחת התובעת קיימה מגעים עם מתווכים שונים בניסיון להביא את הסכסוך לפיתרון מחוץ לכותלי בית המשפט (פסקה 7 לתצהיר הגב'
שיכה; עדות הגב' שיכה בעמודים 199 – 200; פסקה 8 לתצהיר הגב' לילה ג'נאח, אחותו של מר אבו דאלו (להלן – הגב' ג'נאח); עדות הגב' ג'נאח בעמודים 197 – 198; פסקאות 32 – 36 לתצהיר מר אבו דאלו). עוד עולה, כי ניסיונות התיווך האמורים לא צלחו, וכי בסופו של דבר המתווכים השונים לא הפגישו את התובעים או מי מטעמם עם הקונה (עדות מר אבו דאלו בעמוד 55; עדות הגב' ג'נאח בעמוד 197).

134. חרף זאת, אני דוחה טענה זו. חלוף השנה בין האירועים נשוא ההליך הראשון ובין הגשת התביעה המקורית לא עמד במרכז פסק הדין. הוא זכה בו לאזכור אגבי וקצרצר בפסק הדין. קשה עד מאד לראות בו נימוק מרכזי לפסק הדין. בעיקרו, פסק הדין מבוסס על הקושי לקבל את הטענה שלא שולמה למר אבו דאלו תמורה, על רקע מסירת החזקה בדירה על ידו לידי הקונה, והחתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר בו אישר את קבלת מלוא התמורה. עניינים מרכזיים אלה אינם מושפעים, ולו בעקיפין, מנושא ניסיונות התיווך. לא למותר לציין, כי מר אבו דאלו העיד בבית המשפט, בהליך הקודם, כי הגשת התביעה התעכבה נוכח ניסיונות לתווך באמצעות אנשים מבחוץ (עמוד 21). בשים לב לכך שלא מדובר בעניין מרכזי שעמד במחלוקת בין הצדדים, קשה להשתכנע כי אילו היו מובאים המתווכים לעדות, היה בכך כדי להביא לשינוי בתוצאת פסק הדין.

135. לא למותר לציין, כי הבאת המתווכים לעדות לא הייתה יכולה לסייע לתובעים, בכל הנוגע לתוכנם של המגעים לפשרה[24]

. הסברו של עו"ד גנאים לפיה לא זימן את המתווכים לעדות הואיל ומשפחת הקונה לא נטלה חלק בניסיונות התיווך מסבר את האוזן. מעדותו עולה, כי בפועל, לא התקיים בין התובעים או מי מטעמם ובין הקונה משא ומתן ישיר לפיתרון הסכסוך (עדות עו"ד גנאים, עמודים 579 – 580, 582; פסקה 32 ואילך לתצהיר מר אבו דאלו)[25]

. בנסיבות אלה, קשה לראות כיצד היו המתווכים עשויים לשפוך אור על המחלוקות בין הצדדים לעיצומן.

136. זאת ועוד. בית המשפט העליון שב ופסק, כי "
מסמכים ודברים אשר הוחלפו בין צדדים במסגרת משא ומתן לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. פשיטא, שלא ניתן להגישם או להציגם במהלך המשפט ולא ניתן לקבוע על יסודם ממצאים כלשהם" (רע"א 8320/08
א.ד. אסולין השקעות ופיננסים בע"מ נ' החברה העירונית לפיתוח אשדוד בע"מ
(27.1.09), בפסקאות 10 – 11; ע"א 172/89
סלע חברה לביטוח בע"מ

נ' סולל בונה בע"מ
, פ"ד מז(1) 311, 333 (1993); רע"א 2235/04
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי
(27.6.06), בפסקה 16).
יוצא, כי גם מבחינה זו, זימון המתווכים לא היה יכול לסייע, מעבר לעצם קיומם של ניסיונות תיווך.


137.
איחור בהגשת בקשות?
התובעים טוענים, כי עו"ד גנאים התרשל בכך שלא הגיש בקשות שונות במועדים הקבועים בחוק (פסקאות 126 – 128, 133 לסיכומי התובעים). על פי הטענה, עו"ד גנאים התרשל בכך שהגיש בקשה לתיקון כתב תביעה בחלוף יותר מחודש מן המועד שבו הוגש כתב התביעה (פסקה 104 לסיכומי התובעים). כן נטען, כי התרשל בכך שהגיש רק בחלוף שלושה חודשים מיום שהגיש את התביעה המקורית בקשה למתן

פסק דין
בהיעדר הגנה (פסקה 126 לסיכומי התובעים).

138. אף בטענות אלה אין כדי לסייע לתובעים. גם אם היה עו"ד גנאים פועל בלוח זמנים קצר יותר, אין סיבה להניח כי תוצאות ההתדיינות היו משתנות באופן ממשי. לגופו של עניין, פרק זמן של שלושה חודשים אינו ארוך במידה בלתי סבירה לצורך הגשת בקשה לקבלת

פסק דין
, הגם שניתן לפעול תוך פרק זמן קצר יותר. הוא הדין בבקשה לתיקון כתב התביעה.

139.
הסכמה למתן רשות להתגונן בתביעת הפינוי
. התובעים טענו כי עו"ד גנאים התרשל בכך שהסכים לתת לנתבע רשות להתגונן בתביעת הפינוי (ראו נספח כ' לכתב התביעה המתוקן). ברם, מעיון בחומר עולה, כי הטעם להסכמה האמורה היה ביטול פסק הדין הראשון (שם. ראו גם עדות עו"ד גנאים בעמודים 552 – 554). המדובר בשיקול דעת סביר בנסיבות העניין. ודאי, כי על פי אמות המידה עליהן עמדתי לעיל, אין עילה לקבוע, כי המדובר בהתרשלות.

140.
אי הגשת תצהירי עדות ראשית
. התובעים טוענים להתרשלות של עו"ד גנאים, הבאה לידי ביטוי בכך שלא הוגשו על ידו תצהירי עדות ראשית בהליך הקודם. ברם, מעיון בחומר שבפני
י עולה כי תצהירים כאמור לא הוגשו, הואיל ובית המשפט לא הורה על כך (ראו החלטה מיום 1.9.03, נספח י"א לתצהיר עו"ד גנאים). מובן, כי לבית המשפט שיקול דעת לעניין זה. אף כי לרוב נוהגים בתי המשפט בהליכים אזרחיים להורות על הגשת תצהירים, אין חובה לעשות כן. משלא ניתן צו כאמור, להגשת תצהירים, ונשמעו עדויות ראשיות בעל פה, אין למצוא כל פגם בהתנהלותו של עו"ד גנאים בהקשר זה.

141.
טענות משפטיות שלא הועלו?

התובעים טוענים, כי עו"ד גנאים נמנע במהלך שמיעת הראיות והסיכומים לטעון טענות משפטיות אשר היה בהן כדי לשנות את תוצאת פסק הדין השלישי. על פי הטענה, עו"ד גנאים לא טען כי סעיף 80 לפקודת הפרוצדורה האזרחית העותומאנית לא חל על ייפוי כוח בלתי חוזר. לשיטת התובעים, בשל כך, ניתן היה להביא ראיות לסתירת תוכנו של ייפוי הכוח האמור, דבר שלא נעשה בענייננו (פסקה 153 לסיכומי התובעים; פסקה 35.15.1 לתצהיר הגב' מרשוד).

142. אין בטענה זו כדי לסייע לתובעים. בית המשפט העליון, בפסק דינו בערעור התובעים, קבע קביעות ברורות הן לעניין תחולת סעיף 80 האמור על המקרה, הן לגבי הדרך אותה מתווה הסעיף האמור לצורך סתירת האמור בייפוי הכוח (ראו פסקה כ"ו ואילך לפסק הדין). כאז גם עתה, אין ביד התובעים להצביע על ראייה כלשהי, הנופלת לגדר הסעיף האמור, כפי שהתפרש בפסק דינו הנ"ל של בית המשפט העליון, אשר עשויה להתקבל לצורך סתירת האמור בייפוי הכוח. ממילא, אין ביד התובעים כדי להצביע על מחדל כלשהו של עו"ד גנאים בהקשר זה.

143. בשולי עניין זה אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות נוספות שהעלו התובעים, לעניין טענות משפטיות שהיה על עו"ד גנאים להעלות ולא העלה. מדובר בטענות לקוניות, בלתי מפורטות, אשר לא הובאה תשתית ממשית לביסוסן (ראו פסקה 153 לסיכומי התובעים[26]

).

144.
הגשת התנגדויות זהות
. התובעים טוענים, כי ההתנגדות שהגיש עו"ד גנאים לבקשת הקונה לביטול פסק הדין השני, הייתה זהה להתנגדות שהגיש לבקשת הנתבע לביטול פסק הדין הראשון (פסקה 146 לסיכומי התובעים). אכן, ממכלול החומר שבפני
י עולה, כי ההתנגדויות שהגיש עו"ד גנאים לבקשות לביטול שני פסק הדין (נספחים ג' ו – ז' לתצהיר עו"ד גנאים) זהות בעיקרן. עם זאת, בשים לב לכך כי המדובר במסכת עובדתית ומשפטית דומה, הגם שבשינוי מסוים בנתונים העובדתיים, אין לראות בכך משום התרשלות. ודאי כי אין לראות בכך משום התרשלות אשר היה בכוחה לגרום לנזקים הנטענים על ידי התובעים.

145.
הפרת חובת נאמנות כלפי התובעים?
על פי הטענה, עו"ד גנאים צירף להתנגדות שהגיש בתגובה לבקשת הנתבע לביטול פסק הדין הראשון, שני תצהירים. האחד של מר אבו דאלו והשני של מר סלמאן. התצהירים נושאים תאריך (11.9.02), המוקדם למועד הגשת הבקשה לביטול פסק הדין השני (20.10.02). התובעים מסיקים ממצב דברים זה, כי התצהירים הוכנו לאחר סיכום של עו"ד גנאים עם ב"כ הקונה.

146. עו"ד גנאים כפר בטענה זו. הוא הסביר כי מדובר בטעות סופר (עמוד 517). לא הונחה תשתית, המעלה ספק של ממש בהסברו זה. זאת ועוד, טענת התובעים בהקשר זה היא טענה מרחיקת לכת. לא הונח לה כל בסיס ממשי. ממילא, לא הונח לה בסיס התואם באיכותו ובכמותו את חומרת הטענה. משכך, אין בידי לקבלה.

147. התובעים מוסיפים וטוענים כי עו"ד גנאים הפר את חובת הנאמנות כלפי התובעים בכך שהמשיך לייצגם על אף שלא האמין לגרסתם (פסקה 162 – 164 לסיכומי התובעים). אני דוחה טענה זו. עו"ד גנאים העיד כי למרות תהיות שעלו בליבו ביחס לגרסותיו של מר אבו דאלו בכל הנוגע לתשלום התמורה עבור הדירה, המשיך לייצג את התובעים כי כיבד אותם (עמוד 589). הוא המשיך והעיד כי הוא משער כי אחיה של הגב' מרשוד קיבלו את התמורה עבור הדירה (588 – 589). אין בתיאור זה כדי ללמד על הפרת חובת נאמנות כלשהי. אדרבא, מעיון בפרוטוקולים של הדיונים בהליך הקודם, ובכלל זה בחקירות שקיים עו"ד גנאים ובטיעונים שהעלה, עולה כי ניתן לתובעים ייצוג סביר והולם. אין בחומר בסיס לקבוע, כי בייצוג שניתן הייתה משום סטייה מרמת השקידה הנדרשת מעורך דין (ראו נספחים י' ו – י"ב לתצהיר עו"ד גנאים; נספחים ט"ז ו- י"ז לתצהיר האמור). בנסיבות אלה, תהיות כאלה או אחרות שהתעוררו בלבו של עו"ד גנאים, אשר לא ניתן להן ביטוי גלוי, ואשר לא היו מופרכות כשלעצמן, אינן מצביעות על הפרת חובת נאמנות כלשהי.

148. התוצאה של כל האמור היא, כי דין תביעת התובעים נגד עו"ד גנאים להידחות. קביעה זו כפופה לאמור לעיל, בדבר התרשלות הנעוצה בהשתהות בהגשת תביעה לפינוי הקונה מן הדירה לאחר שניתן פסק הדין השני לטובת התובעים. עם זאת, כמבואר לעיל, לא הוכח קשר סיבתי בין עניין זה ובין הנזקים להם טוענים התובעים[27]

.


ההודעה לצד שלישי

149. כאמור לעיל, ההודעה לצד ג' הוגשה על ידי עו"ד גנאים. היא מופנית כלפי מר אבו דאלו.
מועלות בה טענות שונות להתרשלות של מר אבו דאלו. ברם, משנדחתה התביעה נגד עו"ד גנאים, התייתר הצורך בדיון בהודעה לצד שלישי לגופה, ודינה להידחות.

ת.א. 8679/06

150. כמתואר לעיל, ת.א. 8679/06 הוא תביעה של עו"ד גנאים (להלן בראש פרק זה גם – התובע), נגד מר אבו דאלו (להלן בראש פרק זה גם – הנתבע). לטענת עו"ד גנאים, מר אבו דאלו חב לו שכר טרחה, בגין טיפול מקצועי שנתן לו במסגרת ההליך הקודם (פסקה 2(ב) לתצהיר עו"ד גנאים).

151. השאלה הראשונה בה יש לדון בהקשר זה נוגעת לשיעורו של שכר הטרחה עליו הוסכם בין הצדדים. לטענתו של עו"ד גנאים, סוכם על שכר טרחה בסך של 15,000$, בצירוף מע"מ כחוק, בגין ניהול התביעה לביטול ייפוי הכוח, עד למתן

פסק דין
(סעיף 2(ב) הנ"ל לתצהירו; עמוד 484 לעדותו). לעומת זאת, טוען מר אבו דאלו, כי הוסכם בעל פה על שכר טרחה, הכולל הוצאות משפט, בסך כולל של 13,000 ₪ (פסקה 40.1 לתצהיר מר אבו דאלו; עדות מר אבו דאלו בעמוד 68). אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא נערך הסכם שכר טרחה בכתב. לטענת שני הצדדים, מדובר בסיכום בעל פה.

152. עו"ד גנאים העיד, כי הסיכום בין הצדדים נעשה בנוכחות מר סלמאן. מר סלמאן העיד אף הוא על תוכן ההסכמה. לדבריו, בפגישה במשרדו של עו"ד גנאים, בה נכחו גם עיסא, מר אבו דאלו ושוקרי, סוכם כי שכר הטרחה בגין הייצוג יעמוד על סכום של 15,000 דולר, בתוספת מע"מ (פסקה 6(ג) לתצהירו; עדות מר סלמאן בעמודים 277 – 278).

153. לטענת מר אבו דאלו, אין לייחס משקל ראייתי לעדותו של מר סלמאן הואיל ובינו ובין עו"ד גנאים קיימים לכאורה "יחסי תלות". על פי הטענה, עו"ד גנאים משמש כעורך דינו של מר סלמאן במשך שנים. ממכלול החומר שבפני
י עולה, כי עו"ד גנאים ייצג את מר סלמאן במספר הליכים משפטיים (עדות מר סלמאן בעמודים 270 – 271). עוד עולה, כי עו"ד גנאים הסכים לקבל את הייצוג בתיק לאור היכרותו עם מר סלמאן (עדות מר סלמאן בעמודים 274 – 275). עולה גם, כי מר סלמאן היה מעורב בהליך הקודם, בשלבים שונים (ראו בעדותו, בעמוד 279). במצב זה עולה הצורך בהתייחסות זהירה לעדותו. עם זאת, אין מדובר בנתונים השוללים, על פי טיבם, את האפשרות לסמוך על עדות זו.

154. בסופם של דברים, עוררה עדותו של מר סלמאן רושם אמין. כך גם, ככלל, עדותו של עו"ד גנאים[28]

. על הקשיים בגרסתו של מר אבו דאלו עמדתי לעיל. אין צורך לשוב על הדברים. במצב דברים זה, אני מעדיף בנקודה זו את גרסת התובע. אוסיף, בהקשר זה, כי הסכום לו טוען מר אבו דאלו, על פניו, אינו נראה סביר, בהתחשב באופיו ובמהותו של ההליך בו מדובר, ובהיקף העבודה הצפויה בו, ואף זו שהושקעה בו בפועל.

155. מסקנה זו אינה משתנה, גם נוכח הלכתו של בית המשפט העליון לפיה רצוי כי הסכמים מסוג זה יועלו באופן מפורט וברור על הכתב (ראו רע"א 6317/12
סקריפניק נ' פלדמן
(1.1.13)). תפיסה זו מעוגנת, בין היתר, בגישה כי התנהלות כזו מקדמת את רווחתם של "... עורכי הדין עצמם, המבקשים לשמור על שמם הטוב ולנהוג בתום לב והגינות כלפי הזולת, שלעתים אינו בקיא ברזי משפט החוזים". על גישה זו אין מי מהצדדים חולק. עם זאת, אין מדובר בדרישה מנדטורית להעלאת הסכמים מסוג זה על הכתב. אף לא מדובר בקביעה חקוקה. יוצא, כי אין בכך שההסכמה לא הועלתה על הכתב, כדי לגרוע מתוקפה או מתוכנה[29]

.

156. (א) השאלה השנייה בה יש לדון היא מה הסכום ששולם בפועל לעו"ד גנאים על חשבון שכר הטרחה המוסכם. לטענת עו"ד גנאים, שולם לו סכום כולל של 11,000 ₪ בגין הייצוג המשפטי שנתן לתובעים (פסקה 3 בעמוד 20 לסיכומיו). מן החומר שבפני
י עולה, כי סכום זה מורכב מכמה מרכיבים: (א) הסך של 5,000 ₪ ששולם לעו"ד גנאים עוד בטרם קבלת פסק הדין הראשון בהליך הקודם (סעיף 5(א) לתצהירו; סעיף 43 לכתב התביעה; תצהירו של מר סלמאן, בפסקה 9(א); עדותו, עמוד 277). (ב) סך של 4,000 ₪ שולם לעו"ד גנאים במעמד הפגישה עם הגב' מרשוד בשנת 2002 (ראו נספח ה'1 לתצהירו). (ג) סך של 2,000 ₪, בגין ההוצאות ששולמו מכוח ההחלטה בדבר ביטול פסק הדין הראשון, ואשר קוזז על ידי עו"ד גנאים כנגד שכרו, כנזכר לעיל.

(ב) לסכומים האמורים יש להוסיף את הסך של 3,000 ₪, אשר שולמו בגין הוצאות על פי ההחלטה בה בוטל פסק הדין השני, ואף הוא קוזז כנגד שכרו של עו"ד גנאים.

157. מר אבו דאלו טוען, בהקשר זה, כי לעו"ד גנאים נמסרו 3 שיקים, במספר הזדמנויות, בסכום כולל של 13,000 ₪ (פסקה 40.3 לתצהיר מר אבו דאלו; עמוד 69 לעדותו). על פי הטענה, לתובע נמסרו שלושה שיקים. שני שיקים היו, על פי הטענה, על סך 5,000 ₪ כל אחד. שיק נוסף היה על סך 3,000 ₪. באופן דומה העידו גם שוקרי ועיסא (עדות שוקרי בעמוד 206; עדות עיסא בעמודים 120 –121). על פי הטענה, אחד מן השיקים חזר בשל בעיה טכנית, ובמקומו קיבל עו"ד גנאים תשלום במזומן (עדות שוקרי בעמוד 206; פסקה 4 לתצהיר שוקרי; עדות עיסא בעמוד 121).

158. אין בטענות אלה כדי ללמד על כך, שעו"ד גנאים קיבל סכומים מעבר לאלה עליהם עמדתי. טענת מר אבו דאלו היא לתשלום באמצעות שיקים. טענה מסוג זה יש לתמוך בתיעוד מתאים, אותו ניתן להשיג ללא קושי. תיעוד כזה לא הוצג. אין בפני
י הסבר מניח את הדעת למחדל אלמנטארי זה.

159. סוגיה שלישית אליה יש להידרש נוגעת לטענת התובעים, לפיה יש לקזז משכר הטרחה של עו"ד גנאים את הנזקים שנגרמו להם בשל רשלנותו. קבעתי לעיל, כי נזקים כאלה לא הוכחו. בה בעת, קבעתי לעיל כי השתהותו של עו"ד גנאים לאחר קבלת פסק הדין הראשון מעוררת קושי. השתהות זו לא עלתה בקנה אחד עם חובתו של עו"ד גנאים לפעול בשקידה סבירה. בהתחשב במשך ההשתהות, נקבע בזה כי יש להפחית 20% משכר הטרחה המוסכם.

160. על רקע כל האמור, יש לחשב את שכר הטרחה לו זכאי עו"ד גנאים. הצדדים לא קבעו מועד לתשלום שכר הטרחה. משכך, מועד התשלום צריך שיהיה זמן סביר לאחר כריתת החוזה (ראו סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973). בנסיבות העניין, ניתן להניח כי מועד זה הוא, לכל המאוחר, הוא תוך 60 ימים לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, קרי 25.4.2005. על פי השער היציג באותו מועד, ובקיזוז הסכומים ששולמו במועדים קודמים, כשהם מומרים לדולרים על פי השער היציג בעת עשייתו של כל תשלום ותשלום, מתקבל סך, נכון לאותה עת, של 51,611 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כדין במועד הרלוונטי (17%). מתקבל סך של 60,835 ₪. בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום

פסק דין
זה, מתקבל סך של 93,504 ₪.

התוצאה

א. התביעה בת.א. 8290/06 נגד הנתבע 1 נדחית. עם זאת, נוכח מכלול הקביעות לעיל, איני עושה צו להוצאות ביחס לנתבע זה.

ב. התביעה בת.א. 8290/06 נגד הנתבע 2 נדחית. התובעים ישאו בשכר טרחת עורך דין של נתבע 2, המביא בחשבון את היקף העבודה שנדרשה בעניינו, את סכום התביעה, ואת הקביעות לעיל, בסך של 15,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם לא יאוחר מיום 20.12.13.

ג. התביעה בת.א. 8290/06 נגד הנתבע 3 נדחית. התובעים ישאו בשכר טרחת עורך דין של נתבע 3, המביא בחשבון את היקף העבודה שנדרשה בעניינו, את סכום התביעה, ואת הקביעות לעיל, בסך של 30,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם לא יאוחר מיום 20.12.13.

ד. תביעת עו"ד גנאים בת.א. 8679/06 מתקבלת בעיקרה, על פי המפורט לעיל. על מר אבו דאלו לשלם לעו"ד גנאים סך של 93,504 ₪ עד ליום 20.12.13. כמו כן, ישא מר אבו דאלו בהוצאות משפט בסך של 2,500 ₪, המשקף את החלק היחסי של אגרת ההליך הנגזר מן הסכום שנפסק. כן ישא בשכר טרחת עורך דין בסך של 9,000 ₪, המשקף את היקף העבודה שנדרשה בתביעה הנ"ל,

הסכום שנפסק, והקביעות בגדרי התביעה האמורה. לסכום זה אין לצרף מע"מ. גם ההוצאות ושכר הטרחה בתיק זה ישולמו עד ליום 20.12.13.

ה. ההודעה לצד שלישי בת.א. 8290/06 נדחית.

ניתן היום,
י' כסלו תשע"ד, 13 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.








[1]
מן החומר שבפני
י עולה, כי התובעים רכשו זכויות בדירה על פי חוזה משנת 1980 (פסקה 37 לתצהיר עו"ד עבדאללה עודה, הוא הנתבע 2;
נספח א' לתצהירו; עדות מר מרשוד בעמוד 220; עדות הגב' מרשוד בעמוד 138).
[2]
יצוין כי בהסכם המכירה נקבע, כי הקונה ישלם 5,000 ₪ כעירבון במעמד חתימת ההסכם, 40,000 דולר כעבור שבוע, והיתרה תוך חודש וחצי (סעיף 5).
[3]
לא למותר לציין, כי ביום 13.3.00 הגישו התובעים תביעה נגד הקונה (ת.א. 2148/00, בית המשפט המחוזי בירושלים). הסעד שהתבקש בתביעה האמורה הוא

פסק דין
הצהרתי לפיו הסכם המכירה בטל מן הטעם המרכזי כי לא שולמה בגין הדירה כל תמורה (נספחים 6 ו – 7 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 34 לתצהיר הגב' מרשוד). הטענה בדבר בטלותו של ההסכם מן הטעם שנחתם על ידי עיסא ולא על ידי מר אבו דאלו לא נטענה בהליך האמור. בסופם של דברים, בית המשפט המחוזי דחה את התביעה (נספח כ' לתצהיר הנתבע 3).
התובעים הגישו ערעור על

פסק דין
זה לבית המשפט העליון (ע"א 8837/05). הערעור נדחה. בין היתר, נדחתה בפסק הדין בערעור טענה בדבר אי תוקפו של ההסכם, המבוססת על כך שנחתם על ידי עיסא. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון, כי עיסא פעל כשלוחו של מר אבו דאלו, וכי ניתן לעגן את הסמכתו האמורה בסעיפים 21 ו – 28 לייפוי הכוח. עוד נקבע, כי עסקת המכר אושררה בדיעבד, הן על ידי מר אבו דאלו והן על ידי הקונה (עמוד 6 לפסק דינו של בית המשפט העליון; ראו גם עדותו של מר אבו דאלו בהליך שבפני
י, עמוד 44).

[4]
במאמר מוסגר יצוין, כי קיימים הבדלים, סמנטיים בעיקרם, בתרגומים שצירפו הצדדים לייפוי הכוח הבלתי חוזר. הואיל והתרגום שצורף על ידי התובעים אושר על ידי נוטריון, אני מעדיף אותו על פני התרגום שצורף על ידי עו"ד עודה.
[5]
יצוין, כי ההפניות לעמודי הפרוטוקול הן בהתאם למספרי העמודים כפי שהם מופיעים במערכת נט המשפט.
[6]
אוסיף כי, מר אלאלגאוי הגיש תצהיר נוסף של עו"ד
נסרי עאמר (להלן – עו"ד
עאמר). עו"ד
עאמר הצהיר, בדומה לעו"ד
גית,
כי מר אלאלגאוי הוא עו"ד אמין וכי העובדה כי אינו עורך דין בישראל אינה פוגמת לכשעצמה במקצועיותו (פסקאות 3 ו – 5 לתצהירו). עו"ד עאמר לא העיד בהליך שבפני
י. משכך, איני מייחס משקל ראייתי לתצהיר זה. כך או כך, ממכלול החומר שבפני
י, עולה כי לעו"ד עאמר אין ידיעה אישית בדבר האירועים נשוא התביעה.
[7]
יצוין, כי מר אלאלגאוי העיד כי ניתן לו בשנת 1996 תואר במשפטים על ידי אוניברסיטת ביירות אלערביה (עמוד 300; פסקה 4 לתצהירו). לטענתו, קיבל הכרה בתואר האמור ממשרד החינוך ומהפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (עמוד 301 לעדותו; פסקה 6 לתצהירו). מר אלאלגאוי לא הציג בפני
י כל מסמך המאשר כי התואר הנטען הוכר על ידי משרד החינוך או האוניברסיטה העברית. כך או כך, אין בעניין זה, המוגבל להשכלתו המשפטית של מר אלאלגאוי, כדי לבסס את כוחו לפעול כעורך דין בתחומי מדינת ישראל.
[8]
במאמר מוסגר יצוין, כי ביום 1.1.07 קיבל בית המשפט את בקשת התובעים לצירוף ראיות חדשות (בש"א 4722/07, נספח כ"ב לתצהיר עו"ד גנאים) והעביר את הדיון בראיות לבית המשפט המחוזי. בהחלטה מיום 12.7.07 מצא בית המשפט האמור, כי אין בראיה בדבר היותו של מר אלאלגאוי עורך דין ברשות הפלשתינית ולא עורך דין בישראל, כדי להקרין על תוצאת פסק הדין שכן עדותו של מר אלאלגאוי באשר לעסקת המכר בין הצדדים עודנה מהימנה על בית המשפט וממילא אינה נוגעת לעניין שבמהות השנוי במחלוקת (עמוד 4 לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8837/05).
[9]
לא למותר לציין, כי מר אלאלגאוי העיד כי לא ידע או ראה בזמן אמת כי עיסא מיוצג על ידי עורך דין (עמוד 319). במצב זה, על פי הפסיקה שעמדתי עליה לעיל, חב מר אלאלגאוי בחובת זהירות כלפי עיסא.
[10]
למען שלמות התמונה יצוין כי, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמר אלאלגאוי לא היה מעורב במשא ומתן שהתנהל בין הקונה ובין מר אבו דאלו ועיסא בכל הנוגע לעסקת המכר (עדותו של מר אבו דאלו בעמודים 34 – 35 ו - 51; עדותו של עיסא בעמוד 93).
[11]
אעיר כי, מר אלאלגאוי ציין בעדותו כי נושא המיסים בא לידי ביטוי בהסכם המכירה. הוא הפנה בהקשר זה לסעיף 7 להסכם (עמוד 330). אני דוחה טענה זו. בסעיף האמור נקבע כי "הצד השני [הקונה – ע.ד.]
זכאי לרשום המכירה לעיל אצל הרשויות הרשמיות והעירייה וזאת אחרי תשלום כל סכום הדירה במלואו". המדובר בסעיף כללי. אין בו פירוט לגבי סוגי המיסים הנדרשים לתשלום במסגרת עסקת מכר (מס שבח, מס רכישה, היטל השבחה).
[12]
מן החומר שבפני
י עולה, כי התביעה המקורית הוגשה לבית המשפט השלום בתל אביב ביום 16.2.06 (פסקה 3 לתגובת התובעים לבקשת עו"ד עודה לדחיית התביעה; ראו החלטה מיום 27.6.06; פסקה 38 לתצהיר מר אבו דאלו).
[13]
אוסיף, כי עו"ד עודה צירף לתצהירו שני תצהירים. האחד, של עו"ד נעים זרו. השני, של עו"ד אשרף דויק. שניהם הצהירו כי עו"ד עודה פועל במקצועיות רבה וכי הם שולחים אליו לקוחות לצורך מתן אישורים נוטריונים (פסקאות 3 – 5 לתצהיריהם). עו"ד זרו מסר עדות ברוח דומה בהליך שבפני
י. עו"ד דויק לא נחקר בהליך שבפני
י ומכך איני מייחס לתצהירו משקל ראייתי. מן החומר שבפני
י עולה, כי לעו"ד זרו אין ידיעה אישית בכל הנוגע לאירועים נשוא התביעה. הוא לא היו נוכח במעמד החתימה על הסכם המכירה. הוא גם לא היה נוכח במעמד החתימה על ייפוי הכוח (עדותו, בעמודים 357 – 358). משכך, אין בה כדי להקרין באופן ממשי על הסוגיות הרלוונטיות להתדיינות.
[14]
לטענת התובעים, עו"ד עודה נהג בניגוד לתקנה 7(ב) לתקנות הנוטריונים. על פי הטענה, עו"ד עודה החתים את מר אבו דאלו על תצהיר מבלי לתרגם למר אבו דאלו את ייפוי הכוח לשפה המובנת לו (עברית) (פסקה 76 לסיכומי התובעים). הודגש, כי רמת הקריאה של מר אבו דאלו בערבית היא חלשה ביותר והוא אינו בקי בה (פסקה 21 לתצהיר מר אבו דאלו). אני דוחה טענה זו. הוראת התקנה מתייחסת למקרה בו מסמך נערך בשפה שאינה ידועה לחותם עליו. כמבואר לעיל, זה אינו המקרה. אוסיף, כי אין בראיות אינדיקציה כי עו"ד עודה היה יכול לדעת על הקושי הנטען של מר אבו דאלו בקריאת ערבית. מן
החומר שבפני
י עולה, כי מר אבו דאלו ועו"ד עודה שוחחו בשפה הערבית במועד החתימה על ייפוי הכוח. מר אבו דאלו אישר כי הוא יודע לדבר טוב בשפה הערבית (עמוד 47). עו"ד עודה העיד כי מר אבו דאלו לא אמר לו בשום שלב כי אינו יודע לקרוא בשפה הערבית (בעמוד 448). ייפוי הכוח נכתב בשפת האם של מר אבו דאלו. מר אבו דאלו היה אותה עת תושב מזרח ירושלים (עדות מר אבו דאלו, בעמוד 74). במצב זה, גרסתו של עו"ד עודה, כי לא היה לו ספק שמר אבו דאלו יודע לקרוא בשפה הערבית (עמודים 450 – 449), היא סבירה ומתבקשת. לא למותר להזכיר, כי טענתו של מר אבו דאלו לעניין זה היא טענה כבושה, אשר אינה תואמת את גרסתו בהליך הקודם. לא למותר להזכיר גם, כי דחיתי את טענתו בדבר קשייו לקרוא את השפה הערבית.
זה המקום להעיר, כי התובעים טענו כי עו"ד עודה התרשל בכך שלא ציין באישור הנוטריוני את הסכום שגבה בעד האישור האמור (פסקה 76 לסיכומי התובעים). אכן, בייפוי הכוח לא מצוין הסכום שנגבה בעד אותו שירות. ברם, קשה למצוא בכך בסיס לטענת רשלנות העשויה להקרין על המקרה שבפני
י. קשה למצוא גם קשר סיבתי כלשהו בין עניין זה ובין הנזקים להם טוענים התובעים. אף לא מדובר בעניין העשוי להקרין על תוקפו של ייפוי הכוח. יוצא, כי גם טענה זו אינה יכולה לסייע לתובעים.
[15]
אוסיף כי, בהקשר זה אני נותן משקל גם לכך שהתובעים לא העלו טענות נגד עו"ד עודה בהליכים משפטיים קודמים בינם ובין הקונה בין השנים 2005 – 2006.

[16]
יצוין, כי כתב התביעה תוקן הואיל ובכתב התביעה המקורי צוין שמו של אחיו של הקונה כנתבע, במקום שמו של הקונה (נספח 7 לתצהיר הגב' מרשוד; פסקה 35.3 לתצהיר הגב' מרשוד).
[17]
אעיר, כי תביעת הפינוי הוגשה מכוח ייפוי כוח שחתמו התובעים לעו"ד גנאים ביום 18.7.02. בייפוי הכוח צוין כי התובעים מייפים את כוחו של עו"ד גנאים לצורך "...תביעת פינוי הדירה שבשכונת בית חנינה והגשת תביעת דמי שימוש ראויים" (נספח ד' לתצהיר עו"ד גנאים).
[18]
כאן המקום לציין, כי התובעים ביקשו לתקוף את מהימנותו של מר סלמאן. במסגרת החקירה הנגדית טענה בא כוח התובעים כי מר סלמאן זייף את חתימת הקונה על אישור מסירה (עמוד 281; נספח 10 לתצהיר הגב' מרשוד) עוד נטען, כי מר סלמאן היה מעורב בפרשת שוחד יחד עם עו"ד גנאים (עדות הגב' מרשוד, בעמוד 164). אני דוחה טענות אלה. המדובר בטענות בעלות גוון פלילי מובהק. הוכחתן של טענות מסוג זה מחייב הנחת תשתית ראייתית בכמות ובאיכות ההולמים את חומרתן (ע"א 475/81
ע"א 475/81

זיקרי נ' כלל
, פ"ד מ(1) 589 (1986)). התובעים לא עמדו בנטל זה.
באופן דומה, נטען כי עו"ד גנאים חתם על הסכם עד מדינה במסגרת פרשת השוחד הנטענת (פסקה 174 לסיכומי התובעים, מוצגים ת/5 ו – ת/6). מפרוטוקול שצורף, ת/5, עולה כי ככל הנראה פעל בשלב מסוים באופן סמוי מטעם המשטרה. מ

פסק דין
בע"פ 4084/09, של בית המשפט המחוזי בירושלים, שם נדון ערעור על

פסק דין
של בית משפט השלום בהליך בו היה עו"ד גנאים עד (ת/6), עולה כי שימש כעד מדינה באותו הליך. מפסק הדין עולה, כי היה מעורב בפרשה של מתן שוחד, הכל כמפורט שם, וכי פנה למדינה ביזמתו בחשיפת העבירות בהן היה מעורב. כן עולה, כי הקליט שיחות שונות עם מעורבים בפרשה. בית המשפט, במסגרת הערעור, גילה זהירות ביחס לעדותו של עו"ד גנאים, נוכח אינדיקציות למעורבותו בעבירות, לגביהן לא נחקר על ידי גורמי החקירה. בסופם של דברים, עו"ד גנאים לא הורשע בעבירה כלשהי. בראיית המכלול, מעורבותו בפרשה האמורה אינה מלמדת על אי מהימנותו במסגרת ההליך הנוכחי.
[19]
בעדותו, מר סלמאן לא זכר האם נכח בדיון שבו ניתן פסק הדין השני (21.10.03) (עמוד 288). הוא גם לא זכר האם נכח בדיון בבקשה לביטול פסק הדין השני,
שהתקיים ביום 6.7.04 (עמודים 294 – 293). בהתחשב בריחוק במישור הזמן בין מועד העדות ובין מועד האירועים, וכן מועד מתן התצהיר (2006), אין בקושי זה כדי להפתיע, או כדי לערער את עדותו של מר סלמאן מיסודה.
הדברים אמורים ביתר שאת נוכח התמונה הכוללת העולה מן הראיות, בדבר מעורבות ממשית של מר סלמאן בהליכים המשפטיים בין התובעים ובין הקונה. כך, מן החומר שבפני
י עולה, כי עו"ד גנאים הסכים לקבל את הטיפול בתיק נוכח היכרותו עם מר סלמאן (עדות מר סלמאן בעמודים 274 – 275; עדות מר מרשוד בעמוד 236); כי מר סלמאן שימש "חוליית קשר" בין עו"ד גנאים ובין מר אבו דאלו והתובעים (עדות הגב' מרשוד בעמוד 152); כי מר סלמאן שמר עבור מר אבו דאלו והתובעים העתקים מכתבי בי- דין לרבות פרוטוקולים והחלטות שונות שניתנו במסגרת התביעה הראשונה (עדות מר סלמאן בעמוד 276); כי מר סלמאן ביצע, לבקשת מר אבו דאלו,
מסירה אישית של כתבי בי- דין לנתבע (עדות מר סלמאן בעמודים 278
– 279); כי מר סלמאן התלווה לדיונים בבית המשפט לבקשת עיסא, מר אבו דאלו ומר שוקרי אבו דאלו, אחיו של מר אבו דאלו (להלן – שוקרי) (עדות מר סלמאן בעמוד 296). עדותו של מר סלמאן הותירה רושם אמין. אני נותן לה את מלוא המשקל.
[20]

איני מתעלם מכך, שעו"ד גנאים אישר בעדותו כי לא עדכן את התובעים על פסק הדין הראשון (בעמוד 495). עו"ד גנאים הסביר זאת בכך שלא היה לו מספר הטלפון של התובעים או דרכי התקשרות נוספים איתם (עמודים 495 – 496). הוא גם העיד כי ביקש מאיבראהים את מספר הטלפון של התובעים אולם הלה סירב לתת לו בתואנה כי הוא מעדכן את הגב' מרשוד בהתפתחויות בתיק (עמודים 497 – 498). המדובר בגרסה כבושה. אני מתקשה לקבלה. עם זאת, אין בעניין נקודתי זה כדי לגרוע באופן ממשי מן המסקנה אליה הגעתי בנקודה זו, לנוכח מכלול השיקולים עליהם עמדתי.
[21]
הדברים אמורים גם באפשרות לפסוק פיצוי מסוים בגין נזק לא ממוני. כעולה מן התיאור לעיל, התנהלות התובעים בתקופה האמורה לא התאפיינה בגישה פרו אקטיבית. מידת העניין והפעילות שגילו באותה תקופה לא היו גבוהים. בהתחשבות בכך שפסק הדין הראשון ניתן במעמד צד אחד, ההסתברות כי הגשת תביעת פינוי על ידי עו"ד גנאים תביא לתוצאות מעשיות, בסופו של דבר, לא הייתה גבוהה. בנסיבות אלה, איני סבור כי קיימת הצדקה מספקת לפסוק פיצוי לא ממוני בגין התרשלותו של עו"ד גנאים בעניין זה.
[22]
לא למותר לציין כי טענה זו לא נזכרה בתצהירי התובעים. ברם, עו"ד גנאים נחקר בחקירה הנגדית על סוגיה זו. הוא השיב לשאלות לגופן. הוא לא העלה התנגדות לעניין הרחבת חזית. גם בסיכומיו לא הועלתה התנגדות כאמור. משכך, אין מניעה לדון בעניין זה לעיצומו.
[23]
יצוין, כי התובעים טענו כי עו"ד גנאים זימן את מר אלאלגאוי למסור עדות בתביעה הראשונה על אף שמר אלאלגאוי לא היה נוכח במעמד תשלום התמורה על ידי הנתבע (פסקה 148 לסיכומי התובעים). לשיטתם, יש בכך כדי ללמד על כך שעו"ד גנאים לא הכין את מר אלאלגאוי לעדות ולא ידע את פרטי גרסתו לאשורם. כפי שעמדתי על כך לעיל, ההחלטה אילו עדים יש לזמן לחקירות נגדיות מצויה במתחם שיקול הדעת של עורך הדין המייצג. אין בטענת התובעים, המועלית בהקשר זה על דרך ההשערה, כדי להביא למסקנה כי בשיקול הדעת האמור נפל פגם. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה, שבית המשפט, בהליך הקודם, מצא רלוונטיות בעדותו של מר אלאלגאוי (ראו עמוד 3 לפסק הדין).
[24]
יצוין כי, מר אבו דאלו העיד כי שילם למתווכים שונים סכום של 6,700 דולר בגין ניסיונות תיווך שבסופו של דבר לא נשאו פרי (עמודים 54 – 55; עדות עיסא בעמוד 127). אין בידי לקבל טענה זו, אשר לא נתמכה בתיעוד מינימאלי.
[25]
לכל האמור אוסיף, כי התובעים לא זימנו את המתווכים כדי להעיד בעניין זה בפני
י. הדבר מחדד את הקושי בגרסתם.


[26]
התובעים טענו בהקשר זה כי היה על עו"ד גנאים לטעון כי הסכם המכירה בוטל, ומשכך קרס הבסיס לייפוי הכוח הבלתי חוזר. בנסיבות העניין לא מצאתי ממש בטענה זו. אכן, הקונה העיד בבית המשפט המחוזי כי בטל את ההסכם, לאחר שהתברר לו כי עיסא אינו בעל הזכויות בדירה (עמוד 30 לעדותו שם). עם זאת, עלה בעדותו כי לא נמסרה בשום שלב הודעת ביטול ביחס להסכם (עמוד 36). עיסא העיד בהליך הנוכחי, כי בשום שלב לא ביקש הקונה לבטל את ההסכם (בעמוד 94). כבר מבחינות אלה, מעוררת טענה זו של התובעים קושי.
בכל מקרה, טענה זו של הקונה הייתה מבוססת על כך, שהמוכר על פי ההסכם הוא עיסא, אשר לא היה בעל הזכויות בדירה. ברם, בית המשפט העליון קבע בפסק דינו בערעור, כי אין בעניין זה כדי לפגוע בתוקף ההסכם. ממילא, יש לדחות את טענות התובעים כי עניין זה מלמד על התרשלות כלשהי של עו"ד גנאים.

[27]
יצוין, כי התובעים הפנו לשורה של החלטות ופסקי דין שניתנו בעניינים בהם היה מעורב עו"ד גנאים, כדי לבסס את הטענה לפיה עו"ד גנאים הוא עורך דין רשלן (מוצגים ת/2 – ת/6; פסקאות 170 – 175 לסיכומי התובעים). אין בהחלטות ופסקי דין אלה כדי ללמד על דפוס פעולה של עו"ד גנאים כעורך דין רשלן. אף אין בהם כדי להקרין על המקרה המסוים שבפני
י. יוצא, כי גם בטענות אלה אין כדי לסייע לתובעים.

[28]
איני מתעלם מחוסר התאמה מסוים בין גרסתו של עו"ד גנאים ובין גרסתו של מר סלמאן בכל הנוגע לפגישה במשרדו של עו"ד גנאים, בה נכרת הסכם שכר הטרחה. עו"ד גנאים הצהיר, כי בפגישה האמורה נכחו מר אבו דאלו ומר סלמאן (פסקה 2(ב) לתצהיר עו"ד גנאים). לעומתו, טען מר סלמאן, כי למיטב זכרונו גם עיסא וגם שוקרי היו נוכחים בפגישה האמורה (פסקה 6(א) לתצהירו). אין מדובר בסתירה היורדת לשורשם של דברים. בסופו של דבר, מדובר בפרט לוואי. אפשר כי אי ההתאמה בנקודה זו בין גרסותיהם נובעת מהריחוק בזמן מן האירועים. בכל מקרה, אין מחלוקת כי מר סלמאן היה נוכח בפגישה האמורה.
[29]
בשולי עניין זה יצוין, כי הגב' מרשוד העידה כי על פי הסכמת הצדדים, היה אמור עו"ד גנאים לגבות את שכרו ממכירת הדירה על ידו, לאחר קבלת התביעה ופינוי הקונה (בעמוד 162). אין בידי לקבל טענה זו. המדובר בטענה כבושה. היא אינה נזכרת בתצהיר הגב' מרשוד. היא אינה נזכרת בתצהירו או בעדותו של מר אבו דאלו. היא אינה מתיישבת עם עדותו של עו"ד גנאים. לא למותר להוסיף, כי ממכלול החומר שבפני
י עולה, כי שכר הטרחה עבור הייצוג בתביעה המקורית סוכם מול מר אבו דאלו ולא מול בני הזוג מרשוד. מנקודת מבט זו, עדותה של הגב' מרשוד בעניין היא, על פי טיבה, עדות מפי השמועה. לא אוכל לייחס לה משקל
.






א בית משפט שלום 8290/06 פרופ' נביל מרשוד, ד"ר מרים מרשוד נ' מוחמד דיאב אלאלגאוי, עו"ד עודה עבדאללה, עו"ד חוסין גנאים ואח' (פורסם ב-ֽ 13/11/2013)