פסקי דין על מגדל שרותי מימון | פסקי דין על מגדל ליסינג | פסקי דין על סלע חברה לביטוח | פסקי דין על דניאל כהן | פסקי דין על חנה כהן | פסקי דין על כהן ד. - בניה שיווק והשקעות (1992) |

3716-07/11 הפב     14/11/2013




הפב 3716-07/11 מגדל שרותי מימון בע"מ, מגדל ליסינג בע"מ, סלע חברה לביטוח נ' דניאל כהן, חנה כהן, כהן ד. - בניה שיווק והשקעות (1992) בע"מ








בית משפט השלום בהרצליה



הפ"ב 3716-07-11 מגדל שרותי מימון בע"מ
ואח' נ' כהן ואח'




בפני

כב' השופטת
לימור ביבי-ממן


מבקשות

1
.
מגדל שרותי מימון בע"מ

3
.
מגדל ליסינג בע"מ

2
.
סלע חברה לביטוח


נגד


משיבים

1.דניאל כהן
2.חנה כהן
3.כהן ד. - בניה שיווק והשקעות (1992) בע"מ

פסק דין


בפני
בקשות לאישור פסק בורר מחד ומנגד לביטולו. לשם הנוחיות יכונו המבקשות בבקשה לאישור פסק הבורר להלן :"המבקשות" ואילו המשיבים בבקשה זו , הם המבקשים בבקשה לביטול פסק הבורר: "המשיבים".

ההליכים הקודמים:

1.
מהות הסכסוך בין הצדדים הובהרה על ידי במסגרת פסק דיני מיום 1/4/12(להלן: "פסק דיני הקודם")
ואינני מוצאת לשוב ולפרטה.

2.
בין הצדדים התקיים הליך בוררות, בפני
הבורר עו"ד יצחק מרציאנו. אין חולק כי
במסגרת הסכם הבוררות נקבע כי הבורר יהיה כפוף לדיני הראיות ולדין המהותי.

3.
ביום 11/9/07 נתן הבורר החלטה, אשר כותרתה "פסק בורר", במסגרתה נקבעו על ידו קביעות משפטיות ועובדתיות כמפורט במסגרת סעיף 10 לפסק דיני הקודם (להלן: "החלטת הבורר הראשונה"). בסיום החלטת הבורר הראשונה קבע הבורר כי נקודת ההנחה שלו הינה כי הצדדים יכולים לישב את יתרת החוב, בהתאם להתוויות כפי שהונחו על ידו במסגרת ההחלטה ואולם, ככל שיתעוררו חילוקי דיעות בענין זה יהיו הצדדים רשאים להביאם להכרעתו.

4.
הואיל והצדדים לא הגיעו לכדי הסכמות באשר לסכום החוב אשר על המבקשות לשלם למשיבים, פנו המבקשות אל הבורר על מנת שישלים את פסק דינו ויקבע את הסכום כאמור. אין חולק כי המשיבים התנגדו להמשך ההליך בפני
בורר וזאת תוך שהם טוענים כי עבר המועד למתן פסק הבורר בהתאם להסכמת הצדדים. יחד עם זאת, אין חולק כי המשיבים השתתפו בהליכים המאוחרים שקיים הבורר ואולם, זאת תחת מחאה.

5.
אין חולק כי, במסגרת ההליכים המאוחרים כאמור, מונה על ידי הבורר מומחה לשם עריכת תחשיב יתרת החוב.

6.
ביום 17/5/10 הוציא הבורר מסמך שכותרתו :"פסק בוררות משלים" (להלן: "פסק הבורר") במסגרתו אימץ את החישוב כפי שנערך על ידי המומחה אשר מונה על ידו ובהתאמה חייב את המשיבים 1 ו – 3 לשלם למבקשות את הסכום כפי שנקבע על ידי המומחה וכן, חייב המשיבים
בהוצאות ההליך ובשכ"ט עו"ד והמומחה.

7.
ביום 4/7/11 הגישו המבקשות בקשה לאישור ההחלטה השנייה וביום 3/10/11 הגישו המשיבים בקשה לביטולה.

8.
במסגרת פסק דיני הקודם קבעתי תחילה, כי ההחלטה הראשונה הינה בבחינת

פסק דין
ומשכך, כי יש למנות את המועד להגשת בקשה לביטולה מהמועד בו ניתנה. בהסתמך על קביעתי זו, קבעתי כי דין כלל הטענות הנסבות על בטלות ההחלטה הראשונה להידחות מפאת שיהוי. בנוסף, קבעתי כי דין הטענות הנסבות על בטלות ההחלטה השנייה להידחות גם כן, בין היתר, תוך שהנני קובעת כי הימנעותם של המשיבים מלעתור לביטול ההחלטה הראשונה יש בה בכדי להוות הסכמה בהתנגדות להאריך לבורר את המועד למתן הפסק עד למתן ההחלטה השנייה בשנת 2010.

לאור האמור, קבעתי כי דין הטענות הנסבות על ביטול פסק הבורר להידחות ובהתאמה כי דין הבקשה לאישור פסק הבורר להתקבל.

9.
המשיבים
ערערו על פסק דיני הקודם לבית המשפט המחוזי ובמסגרת

פסק דין
אשר ניתן ברע"א 18601-05-12 , התקבל הערעור ובית המשפט המחוזי קבע כי התיק יושב לפתחי על מנת שתינתן החלטה בבקשה לביטול פסק בוררות במסגרתה ישקלו גם עילות הביטול ביחס להחלטה הראשונה וגם טענת האיחור של הבורר במתן

פסק דין
.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי הושתת, בין היתר, על קביעתו ולפיה ההחלטה הראשונה אינה בגדר

פסק דין
אלא בגדר החלטה אחרת ומשכך, יש למנות את המועדים להגשת בקשה לביטול פסק הבורר מהמועד בו ניתנה ההחלטה השנייה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי היה על מותב זה לבחון את הטענות הנסבות על עילות הבטלות של ההחלטה הראשונה. זאת ועוד, פועל יוצא מכך שנדחתה טענת השיהוי – בוטלה גם קביעתי ולפיה הימנעותם של המשיבים מפניה בבקשה לביטול ההחלטה הראשונה, יש בה בכדי ללמד על הסכמתם להמשך הבוררות בפני
הבורר ומשכך, נקבע כאמור כי – ככל שיקבע שלא מתקיימות עילות הבטלות באשר להחלטה הראשונה, הרי שעלי לבחון גם את הטענה הנסבה על האיחור במתן ההחלטה השנייה כטעם לביטול פסק הבורר.

10.
לאחר קבלת פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קבעתי כי הצדדים ישלימו טיעוניהם
ולאחר שבחנתי הטענות, לרבות במסגרת השלמת הטיעון, להלן החלטתי.

המסגרת הנורמטיבית – העילות לביטול פסק בורר –

11.
טרם תפורטנה טענות המשיבים בהתאם להן דין פסק הבורר- בטלות, אבחן להלן את העילות לביטול פסק בורר, כפי שנקבעו בדין וכפי שפורשו על ידי הפסיקה.

12.
סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק"), מונה את רשימת העילות בגינן רשאי בית המשפט לבטל פסק בוררות לבקשת בעל דין:

"בית-המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין (בחוק זה - בקשת-ביטול), לבטל פסק-בוררות, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר, מאחת העילות האלה:
(1) לא היה הסכם-בוררות בר-תוקף;
(2) הפסק ניתן על ידי בורר שלא נתמנה כדין;
(3) הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות;
(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו;
(5) הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו;
(6) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן;
(7) הותנה בהסכם-הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן;
(8) הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו;
(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור;
(10) קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד".

13.
סעיף 26 לחוק קובע כי גם אם מתקיימת אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, רשאי בית המשפט שלא לבטל את פסק הבוררות, אם לא נגרם עיוות דין.

14.
עילות הביטול, המאפשרות, לבית משפט לבטל פסק בורר, פורשו על-ידי בית משפט בצמצום ובדווקנות (ראו לדוגמא-


רע"א 6889/02

בן שמן מושב עובדים להתיישבות נ' שורגי



(6.10.2002);
רע"א 749/10

אלי עזר אבוחצרא נ' חודדי
(4.8.2010))
.


הרציונל לקביעותיו של בית המשפט כאמור , כפי שנקבע ברע"א 6649/10

אבישר נ' גונן

(6.5.2012) "
הוא הרצון לחזק את סופיות פסק הבורר. זאת על מנת לעודד את הצדדים להעביר סכסוכים למוסד הבוררות
". יפים לעניין זה, דברי השופטת
א' חיות
ברע"א 2237/09
אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט
(4) 529, 543-542 (2005)):

"אכן, גישתם העקבית של בתי המשפט היתה והינה כי ההתערבות בפסקי בוררות ראוי לה שתיעשה במשורה, תוך מתן פירוש מצמצם ודווקני לעילות ההתערבות הקבועות בחוק. ביסוד גישה זו עומד הרצון לחזק את מעמדו של פסק הבוררות כהכרעה סופית ומחייבת ולעודד בכך את המגמה של העברת סכסוכים לבוררות... על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת
תקינות
הליך הבוררות ולא ב
בחינה מהותית
של תוצאותיו
"

זאת ועוד, בכל הנוגע להגדרת המינוח :"סמכות" המופיע בסעיף 24 לחוק הבוררות, הוסיף בית המשפט וקבע כי :

"אכן, אם בסוגיות מסוימות יש צידוק להרחיב את משמעותו של הדיבור "סמכות", אין הדבר כך בדיני בוררות, שבהם מגמת בתי המשפט היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן ולצמצם את התערבותו של בית המשפט בהכרעותיו של הבורר. מהטעם האמור יש, מחד גיסא, לתת משמעות דווקנית לדיבור "סמכות" בסעיף 24(3) לחוק, ומאידך גיסא, במקרים של ספק לגבי אומד דעתם של בעלי הדין לגבי נושא הסכסוך לתת פרשנות מרחיבה להסכם הבוררות" (ראה ע"א 823/87 דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, ,פ"ד מב (4) 605 וכן – הפ"ב 10384-01-13 קיבוץ יסעור אגודה שיתופים חקלאית בע"מ נ' עפרה הוטר (29/9/13)).

15.
יתרה מכך נקבע כי בחינת פסק הבורר על ידי בית המשפט אינה כבחינה של "ערכאת ערעור" שכן, עילת הביטול בגין טעות, אינה נמנית עוד בין עילות הביטול. כך, בע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיפוטי (22/9/03) נקבע כי:
"התערבות שיפוטית בפסק בורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פישור דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערערו, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית על עילות הביטול"


(ראו גם ע"א 3439/90 ד.ד.ד. בניה עבודות עפר והשקעות בע"מ נ' המועצה האזורית מטה יהודה, פ"ד מה (3) 337, בעמוד 349)

16.
בשים לב להתוויות הדין והפסיקה כפי שפורטו לעיל, אבחן להלן, את עילות הפסילה אשר הועלו על ידי המשיבים בהתייחס להחלטות הראשונה והשנייה.

טענות המשיבים הנסבות על עילות בטלות ההחלטה הראשונה –

17.

החלטת הביניים ניתנה לאחר שעבר המועד לנתינת פסק הדין ומשלא היה הסכם בוררות בתוקף-

בהקשר זה, לטענת המשיבים, ההחלטה הראשונה ניתנה לאחר שעברה התקופה לנתינתה ומשכך, החלטה זו וכן, פסק הדין אשר נגזר ממנה בטלים. זאת ועוד, המשיבים מוסיפים וטוענים כי הואיל והבורר חרג מהמועד למתן

פסק דין
כפי שנקבע במסגרת הסכם הבוררות, הרי שבעת מתן ההחלטה לא היה הסכם בוררות בר תוקף ובנסיבות אלו – הבורר ואף לא בית המשפט- אינם מוסמכים להאריך המועד למתן פסק הדין. בנסיבות אלו, לטענת המשיבים, הרי שהחלטת הבורר ניתנה כאשר הבורר נטול סמכות חוקית.

המבקשות מנגד טוענות ראשית, כי התמשכות ההליכים נעוצה במשיבים עצמם אשר הובילו לדחיית המועד למתן הפסק וזאת, עת איחרו בהגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם במשך חודשים רבים, דחו המשך דיון ההוכחות הואיל ועד מטעם המשיבים לא יכל להתייצב להעיד וכיוצא בכך. זאת ועוד, לטענת המבקשות - המשיבים מלינים על כך שהמבקשות הגישו סיכומיהן באיחור ואולם, הם מתעלמים מכך שגם סיכומיהם הוגשו באיחור וכן, טרם ניהלו הליכי מו"מ בהתאם להנחיות הבורר.
לגופה של טענה מוסיפות המבקשות וטוענות כי ההחלטה הראשונה לא ניתנה באיחור- הואיל והמועד המוסכם למתן פסק הדין, כפי שנקבע על ידי הצדדים, היה 45 יום לאחר הגשת הסיכומים האחרונים וההחלטה ניתנה במסגרת מועד זה. כך, לטענת המבקשות, לאחר קבלת סיכומי המשיבים, הזמין הבורר את הצדדים לישיבה ביום 21/8/07 – וזאת על מנת לדון בסוגיה אשר הועלתה במסגרת הסיכומים אשר נסבה על קבילות מסמכים. במסגרת הישיבה סיכמו הצדדים טיעוניהם וההחלטה הראשונה ניתנה בחלוף 21 יום ממועד זה. בנסיבות אלו, לטענת המבקשות, הרי שההחלטה ניתנה במועד.
זאת ועוד, לטענת המבקשות, המשיבים לא הלינו בזמן אמת על המועד בו ניתנת ההחלטה וכן, טרם מתן החלטה זו לא טענו כי הבורר אינו מוסמך עוד ליתן ההחלטה הואיל וחרג ממתווה הזמנים המוסכם.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים הנני סבורה כי דין טענת המשיבים להדחות.

18.
טרם אבחן הטענה ראוי להקדים סקירת האירועים אשר עליהם אין חולק ואשר רלוונטיים למועד מתן פסק הבורר:
א.
אין חולק כי ישיבת הבוררות הראשונה התקיימה ביום 8/4/03 וכי בישיבה זה הוארך בהסכמה המועד למתן פסק הבוררות עד ליום 7/12/04. זאת ועוד, אין חולק כי בישיבת ההוכחות הראשונה אשר התקיימה ביום 6/5/04 הוסכם על ידי הצדדים כי המועד למתן פסק הבורר יחול בתוך
45 ימים מהמועד שבו יוגשו הסיכומים האחרונים בתיק.
ב.
אין חולק כי המשיבים הגישו סיכומיהם בכתב ביום 15/8/06- שנה וחצי לאחר סיום ישיבת ההוכחות האחרונה. אין חולק כי על המבקשות היה להגיש סיכומיהן בתוך 45 ימים ממועד הגשת סיכומי המשיבים- דהיינו – עד ליום 1/10/06 .
ג.
אין חולק כי המבקשות לא הגישו סיכומיהם במועד זה, לפיכך, עתרו המשיבים לקבלת פסק בורר בהיעדר סיכומים, רק לאחר הגשת בקשה זו הוגשה על ידי המבקשות בקשה להארכת המועד להגשת הסיכומים עד ליום 15/11/06 והמשיבים התנגדו לכך וביום 23/10/06 ניתנה על ידי הבורר החלטה המאריכה למבקשות בדיעבד המועד להגשת סיכומיהם עד ליום 30/11/06. במאמר מוסגר אציין, כבר
בשלב זה כי הבורר האריך גם למשיבים את המועד להגשת סיכומיהם כעולה מהאמור בסעיף ב' לעיל וכן מהחלטתו מיום 23/10/06.
ד.
ביום 19/12/06 הגישו המשיבים בקשה להשלמת סיכומים- אשר נעתרה ומשכך, ביום 3/1/07 הגישו המשיבים סיכומי תשובה – לאור זאת, לכאורה, היה על הבורר ליתן פסק הבורר עד ליום 18/2/07.
ה.
אין חולק כי בסמוך למועד זה, פנה הבורר אל נשיא המוסד לבוררות- ומבלי לקבל הסכמת הצדדים עתר להארכת המועד למתן פסק הבורר ב – 30 יום דהיינו עד ליום
18/3/07 ואין חולק כי הבורר לא נתן את פסק הבורר גם במועד המוארך .
ו.
ביום 10/5/07 – ניתנה על ידי הבורר החלטה נוספת במסגרתה נקבע כי הואיל והמבקשות צירפו לסיכומים מטעמם לראשונה, מסמכים שונים הנחזים להיות מסמכים מקוריים של המסמכים שצורפו לתצהיר העדות הראשית מטעמן – נקבעת ישיבת בוררות נוספת על מנת לדון בקבילותם ומשקלם של המסמכים.
ז.
המשיבים התנגדו לקיום ישיבה נוספת ודרשו להוציא את המסמכים האמורים מסיכומי המבקשות בהינתן שלא הוצגו באמצעות עורכיהם וקל וחומר שלא התאפשר למשיבים לחקור את עורכיהם בחקירה נגדית. יצויין כי במסגרת תגובתם, הלינו המשיבים על כך שהתנהלות המבקשות גורמת להתמשכות ההליכים ולעיכוב במתן פסק הבורר ואולם, הם מבקשים את הבורר מפורשות :
"אנו מבקשים מכב' הבורר ליתן את פסק הדין על סמך הראיות הקבילות אשר הוגשו ..."
ואין בפני
יתם כל אמירה ולפיה, הבורר איחר המועד למתן פסק הבורר או שהוא פועל בחוסר סמכות באשר מועד זה עבר.
ח.
אין חולק כי הבורר דחה תגובתם של המשיבים וקבע ישיבה נוספת ליום 21/8/07 במסגרתה סיכמו הצדדים טענותיהם בכל הנוגע לקבילותם של המסמכים. יצויין כי גם במסגרת ישיבה זו, לא טענו המשיבים כי אין לבורר עוד סמכות ליתן

פסק דין
בשל חלוף המועד.
ט.
ביום 11/9/07 – 21 יום לאחר הישיבה האחרונה דלעיל - ניתנה על ידי הבורר ההחלטה הראשונה.

19.
מן האמור לעיל נובע ראשית, כי המשיבים לא הלינו, בזמן אמת וטרם מתן ההחלטה הראשונה, על כך שחלף המועד למתן פסק הבורר – ההפך הוא הנכון – המשיבים (כפי שהובא בס"ק ז לעיל ) ביקשו את הבורר ליתן

פסק דין
על בסיס הראיות כפי שהיו בפני
ו.


בהקשר זה, סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, קובע כי :

"לא תישמע טענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו , אלא אם שמר לעצמו, בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו".

בנסיבות בהן המשיבים לא זו בלבד שהמשיבים לא שמרו לעצמם הזכות לטעון שפסק הבורר לא ניתן במועדו, טרם ההחלטה הראשונה , אלא יתרה מכך- הביעו הסכמתם למתן פסק הבורר במועד זה -
הרי שהם מנועים מלטעון הטענה בדבר איחור במתן פסק הבורר באשר להחלטה הראשונה.

20.
זאת ועוד, בהינתן שהסכמת הצדדים היתה למתן פסק הבורר בתוך 45 יום ממועד הגשת הסיכומים האחרונים ובהינתן שהסיכומים האחרונים הושמעו על ידי הצדדים- בכל הנוגע לקבילותם של מסמכים – בישיבה מיום 21/8/07- הרי שלכאורה, החלטת הבורר אשר ניתנה בחלוף 21 יום ממועד זה, ניתנה במועדה.


21.
הבורר לא פעל בהתאם לדין המהותי עת קיבל כראייה ראיות פסולות -

בהקשר זה ,טענתם של המשיבים נסבה על קבלתם – על ידי הבורר - של מסמכים מקוריים אשר צורפו לסיכומיהן של המבקשות וזאת, לאחר שהעתקים צילומיים של המסמכים האמורים צורפו לתצהיר העדה מטעם המבקשות וכן, של כרטסת חוב מעודכנת שלא הוצגה קודם לכן.

טרם אפרוט הטענות הנוגעות לצירוף המסמכים, אציין, באשר לעצם צירוף מסמכים לסיכומים, כי הבורר מוצא לנכון לציין כי :"גם המשיבים צירפו לסיכומיהם מסמכים שלא הוגשו על ידם קודם לכן" (ראה פסק הבורר בעמוד 5 סיפא לסעיף 16).

עוד אציין, בהקשר זה, כי בהתאם להסכם הבוררות עליו הסכימו הצדדים, הבורר כפוף לדני הראיות ואולם, אינו כפוף לסדרי הדין. בהקשר לכך, נקבע על ידי פרופ' אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל" (מהדורה רביעית -2005) בעמוד
639 כי :
" ההבחנה בין סדרי דין שלא מחייבים הבורר לדיני הראיות שהבורר קשור בהם, לא תמיד היתה קלה, גם בסדרי הדין עצמם שלובות הוראות הקשורות בראיות כמו סדר הבאת הראיות או הזמנת עד מיוזמת בית המשפט ועוד....דומה שסדר הבאת הראיות נוגע יותר לסדרי הדין, שהבורר פטור מהם, מאשר לראיות"

לאור האמור, הרי שהנני סבורה כי אין בעצם התרת הגשת מסמכים אשר הוגשו במסגרת הסיכומים כשלעצמה, משום עילה לביטול פסק הבורר.

22.
ולגופן של טענות –

באשר לכרטסת החוב
, קבע הבורר כי, באופן עקרוני על מנת לעשות שימוש בכרטסות החוב כראיה לאמיתות תוכנן, הוטל על המבקשות לעמוד בתנאי סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971, העוסק בקבילותה של רשומה מוסדית. יחד עם זאת, מדגיש הבורר, כי אינו נדרש לבחינה כאמור הואיל ובמסגרת הסכמי ההלוואה והליסינג, הצדדים הכשירו את השימוש בכרטסות החוב כראייה לנכונות תוכנן כאשר הוסכם כי :"כל הרישומים בספרי מגדל ייחשבו נכונים ויהוו ראיה לכאורה כלפי השוכר וערביו לכל פרטיהם". משכך, קבע הבורר כי יש ליתן תוקף להסכמה זו. בהקשר זה, הוסיף הבורר וקבע כי אין חולק שהמשיב 1 חתם על הסכמי ההלוואה כערב להתחייבויות המשיבה 3 ומשכך, כי המסמכים מחייבים אותו. הבורר מוסיף ומתייחס, בהקשר זה, לטענה ולפיה המשיב 1 לא קרא את המסמכים טרם החתימה עליהם ודוחה הטענה לאחר קיום דיון משפטי בנושא במסגרת החלטתו ותוך בחינת ההלכות החלות(ראה עמוד 16 סעיף 49 להחלטה הראשונה).

באשר ליתרת המסמכים אשר צורפו לתצהיר עדת המבקשות
, הרי שהבורר לא התעלם מהטענה הנוגעת לקבילותם של המסמכים אלא דן בה בפירוט במסגרת החלטתו הראשונה. כך, הבורר קובע , בין היתר, כי העובדה שהמצהירה מטעם המבקשות אינה צד לעריכת המסמכים אינה גורעת מאפשרותה לצרפם לתצהירה כראיה לעצם קיומם ומשכך, אין להוציאם מתצהירה.
עוד מדגיש הבורר כי המבקשות צירפו לסיכומיהם את
מסמכי המקור של ההעתקים הצילומים אשר צורפו לתצהיר המבקשות- דהיינו, לא מדובר במסמכים שלא היה ידוע עליהם קודם לכן ויתרה מכך, הבורר מציין מפורשות כי העדים מטעם המשיבים, אישרו את חתימותיהם על העתקי המסמכים שמקורם צורף לסיכומי המבקשות.

זאת ועוד, מוסיף הבורר ומציין, בהקשר למסמכים אשר צורפו על ידי המבקשות, כי ניתנה למשיבים האפשרות לחקור את המצהירה – לאחר צירוף מסמכי המקור ואולם, בתשובה לכך, השיבו המשיבים כי :
"אני לא סבור, לאור החקירה הנגדית הארוכה והמפורטת של גב' אלקמל , ולאור מה שנאמר מפי העדה עצמה כפי שפורט בהרחבה בסיכומי, שחקירה נוספת תועיל לנו או תקדם אותנו במשהו".
במסגרת החלטתו, קבע הבורר כי בנסיבות כפי שפורטו לעיל ובשים לב לכך שניתנה למשיבים ההזדמנות לחקור את העדה על מסמכי המקור – הזדמנות אותה בחרו שלא לנצל, התרת צירופם של המסמכים לתיק הבוררות אינה טומנת בחובה פגיעה בזכות מהותית שלהם ומאידך- לטעמו-
שלילת הזכות של המבקשות מצירוף המסמכים היא בבחינת שלילת האפשרות להביא ראיותיהן. משכך, החליט הבורר, בסיכומו של דבר, לדחות את התנגדות המשיבים לצירוף המסמכים.

יחד עם זאת, מוסיף הבורר וקובע כי :
"שאלה נפרדת כמובן , היא שאלת המשקל אותו יש לייחס לאותם מסמכים. שאלה זו צריכה להיבחן ביחס לכל מסמך ומסמך באופן פרטני ונפרד. בשלב זה אם יצוין כי שאלת משקלו של כל מסמך ומסמך תוכרע על פי שניים אלה:על פי מהימנותו של המסמך מצד אחד, ועל פי זיקתו לממצא הדרוש לפתרון הנקודה השנויה במחלוקת מצד שני (ראו לענין זה י. קדמי, שם, חלק שלישי, עמ' 1636)"


בנסיבות אלו, אינני מוצאת כי הבורר פעל בחריגה מהסמכות אשר ניתנה לו במסגרת פסק הבורר , אלא שהדיון אשר קיים בנושא, הינו בהתאם לדין ולאחר שהיה מודע להלכות ולחוקים והכריע בהתאם לדעתו ובשים לב להם.

23.

הבורר לא פעל בהתאם לדין המהותי עת קבע קביעות המנוגדות ל

פסק דין
-


לטענת המשיבים, בהקשר זה – הבורר לא פסק בהתאם לדין המהותי, עת פסק בניגוד ל

פסק דין
חלוט וסופי שמחייב את הצדדים אשר ניתן על ידי בית המשפט המוסמך. כך, לטענת המשיבים, בקובעו כי הבעלות ברכב מסוג טויוטה הינה של המשיבה 3, התעלם הבורר מקיום

פסק דין
חלוט של כבוד השופט קובי ורדי במסגרת ה"פ 176688/99 אשר ניתן ביום 4/5/00 ובהתאם לו הבעלות הבלעדית ברכב מסוג טויוטה הינה של המשיבה 2 .

לאחר שבחנתי טענת המשיבים תוך שהנני בוחנת הן את פסק דינו של כבוד השופט ורדי והן, את פסק הבורר, הנני מוצאת כי דין הטענה להדחות לגופה.
כך – עיון בפסק דינו של כבוד השופט ורדי מעלה כי, פסק הדין נסב על טענת המבקשות ולפיה רכב שייך להן לאור הסכם הליסינג . יודגש כי אמנם, במסגרת הדיון הועלו טענות ולפיהן הרישום על שמה של המשיבה 2 נעשתה מנימוקים כלכליים ואולם, במסגרת פסק הדין קבע כבוד השופט ורדי כדלקמן:
"דהיינו, בהחלטה ובהודעת המבקשות דובר על הצהרה לבעלות על הרכב לאור הסכם הליסינג ותו לא, ואני מצמצם את הדיון רק לשאלה זו" (ראה עמוד 4 לפסק הדין שורות 11-13)
עיננו הרואות- לא זו בלבד שבית המשפט לא הכריע בשאלה האם הבעלות ברכב נתונה למשיבה 2 או למשיבה 3 – אלא, שהוא קבע מפורשות וברורות כי השאלה נשוא הדיון בפני
ו הינה רק השאלה האם למבקשות בעלות ברכב לאור עסקת הליסינג. מן האמור נובע כי – בניגוד לנטען על ידי המשיבים – לא עמד בפני
הבורר

פסק דין
חלוט של כבוד השופט ורדי בסוגיה בה הכריע- דהיינו השאלה האם הבעלות ברכב נתונה למשיבה 2 או למשיבה 3 ומקל וחומר שלא סטה מכל

פסק דין
כאמור עת נתן החלטתו.

יצויין כי הבורר נתן דעתו לקיומו של פסק הדין של כבוד השופט ורדי ואולם- בצדק- קבע כי במסגרת פסק הדין לא נדרש בית המשפט להכריע באופן פוזיטיבי בשאלת הבעלות ברכב הקורולה ומשכך, הוא נדרש לסוגיה (ראה החלטת הבורר בעמוד 15).

לאור האמור, הנני דוחה טענת המשיבים ולפיה פסק הבורר בניגוד ל

פסק דין
חלוט של בית המשפט השלום.





24.

פסק דינו של הבורר מתעלם מהפרת כללי הצדק הטבעי
-


לטענת המשיבים, החלטת הבורר הינה חסרת מידתיות, מנוגדת לתקנת הציבור
ובבחינת עיוות דין, באשר הבורר ערך איזון שגוי
עת נתן מחד משקל נוצה לזיוף מסמכים וביזויים של המשיבים ומאידך, משקל עודף להפרת החוזה לכאורה המיוחסת למשיבים.
בהקשר זה טוענים המשיבים כי, בהתאם לראיות, התעלמו המבקשות מצווי מניעה אשר הוצאו להם על ידי בית המשפט כמו גם מידיעתם ולפיה חתימת המשיבים על כתבי המשכון זוייפה ומכרו את כל שלושת הרכבים נשוא התובענות והכל במחירים מגוחכים. לאור האמור, לטענתם, הרי שהיה מצופה כי המבקשות תישאנה במלוא האחריות הנובעת ממעשיהן או מחדליהן- ואולם, הבורר פסק בהתעלם מכך ובאופן העולה כדי עיוות דין המנוגד לתקנת הציבור.

עוד טוענים המשיבים, כי הבורר פסק שלא כדין ובחריגה מסמכות עת קבע כי התביעה שכנגד נגד המשיבה 2 נדחית ואולם, לא הכריע ולא פסק דבר בתביעתה של המשיבה 2 כנגד המבקשות אשר הונחה בפני
ו והכל מבלי הנמקה. לטענתם הדין המהותי חייב פסיקת פיצויים לטובת המשיבה 2 בגין שווי הרכב שנלקח ממנה שלא כדין בהליכי הוצאה לפועל בלתי חוקיים שנשענו על מסמכים מזוייפים, עוד היתה זכאית המשיבה, על פי הדין, לפיצוי בגין אובדן הרכב, אובדן השימוש וההנאה מכלי הרכב ופיצוי בגין עוגמת הנפש , הצער וההוצאות אשר נגרמו לה.

המבקשות מנגד טוענת כי הבורר הביא לידי ביטוי את התנהלותן עת פסק כי שווי הרכבים יקוזז בהתאם לשווי המחירון שלהם , סכום העולה בהרבה על הסכום בו נמכרו הרכבים. בנוסף, הבורר לא התעלם מתביעתם של המשיבים הנסבה על פיצוי בגין עוגמת נפש ואובדן שימוש אלא שהוא שקל את הטענות ודחה אותן לגופן.

לאחר שבחנתי החלטת הבורר, בשים לב לטענות המשיבים לעיל, הנני סבורה כי אין בהן ממש.

כך, ראשית, הבורר לא התעלם מפעולתן שלא כדין של המבקשות ברישום המשכונות, ובזיוף המסמכים, אלא שהוא התחשב בכך, קבע כי הרישום אינו כדין ומשכך, קבע כי יש לקזז מיתרת החוב של המשיבים את שווים של כלי רכב אלו על פי המחירונים כפי שהוצגו על ידי המשיבים בסך כולל של 201,000 ₪ ולא בהתאם לתמורה אשר התקבלה בגין מכירתם – בהקשר זה, מדובר בתוספת משמעותית מבחינה כספית. זאת ועוד, הבורר הוסיף וקבע
כי ממועד תפיסת רכב ה 4 ראנר (17/8/97) יתרת החוב בגין ההלוואות תפסיק לשאת ריבית פיגורים ובמקום זאת, תישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה , תשכ"א – 1961 , עד למועד התשלום בפועל (ראה עמוד 20 סעיף ד להחלטה הראשונה, עמוד 25 סעיף 75 להחלטה הראשונה וסעיף 77 להחלטה הראשונה).
בנסיבות אלו – הרי שהבורר התייחס לטענות האמורות ושיקלל אותן אל החלטתו.

זאת ועוד, במסגרת החלטתו הבורר אינו מתעלם מתביעת המשיבה 2 לתשלום בגין אובדן שווי השימוש ועוגמת הנפש ובהקשר זה – ראשית, כאמור לעיל, הבורר קבע כי הבעלות ברכב אינה של המשיבה 2 , אלא היא של המשיבה 3. זאת אף זאת הבורר מתייחס לראשי נזק אלו וקובע :

"אשר ל"אובדן שווי השימוש" בכלי הרכב- מדובר למעשה בכפל פיצוי. זיכוי סכומי ההלוואות בשוויים של כלי הרכב, נכון למועד שבו נתפסו, היא התרופה גם לנזק שנגרם, לכאורה, בגין אובדן שווי השימוש בכלי הרכב. בהקשר זה, יש להתחשב כמובן בכך שהזיכוי ניתן ביחס למועד שבו נתפסו כלי הרכב, ובכך שכלי רכב הם נכסים המתאפיינים בירידת ערך גבוהה.
80. אשר לפיצוי בגין "עוגמת הנפש, צער, התרוצצויות, אובדן ימי עבודה, פגיעה בקניין ופגיעה בחופש התנועה של התובעים" לא מצאתי כי יש מקום להיענות גם לתביעה זו. פיצוי בגין עוגמת נפש ויתר הסעיפים המפורטים תחת ראש נזק זה, לא ניתן בכל מקרה ומקרה, אלא כאשר עולה מחומר הראיות כי מדובר בנזק ממשי שיש לפסוק בגינו פיצוי. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים המצדיקים פיצוי בגין ראש נזק זה , ולא הובאו בפני
כל ראיות המוכיחות אחרת".

עיון בהחלטת הבורר מעלה כי החלטת הבורר מנומקת ומפורטת, הבורר לא התעלם מטענות המשיבים- כפי טענתם, אלא בחן אותן ולאחר בחינה ושיקול שהוא – לכל הפחות – סביר- קבע קביעותיו.

יצויין כי יפים ותקפים במקרה בפני
דברי כבוד השופט רובינשטיין, ברע"א 7818/11 אברהם בבזדה נ' עירית גבעת שמואל (24/7/13) (להלן:"

פסק דין
בבזדה"),
בהתייחס לעילת הביטול מפאת הפרת כללי הצדק הטבעי:
"אין מדובר גם בפסק שתוכנו מנוגד לתקנת הציבור (סעיף 24(9)), שהרי זוהי "עילה נדירה שתקום רק כאשר פסק הבוררות סותר את עקרונות היסוד והערכים של שיטתנו... ואין לראות טעות משפטית גריסא כמקימה עילה זו... יש להימנע מנשיאת שמה של תקנת הציבור לשווא" (
רע"א 7401/11

boyes drive investments cc
ואח' נ' ים החיים בע"מ ואח' [פורסם בנבו]
(2011), פסקה ז').

מקרה זה אינו בא בקהלם של אלה. גם עילת הביטול שבסעיף 24(10) אינה הולמת את ענייננו. עילה זו היא עילת סל הטומנת בחובה מצבים קיצוניים של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, תרמית ועוד
(
רע"א 26/11

בק נ' פולק

[פורסם בנבו]

(2012)). בנדון דידן לא אוכל לומר כי נגרמה פגיעה קשה בערכי היסוד ובעקרונות מרכזיים של השיטה; אין מקום לשאת שמה של עילה זו לשווא
."

הנני סבורה כי במקרה בפני
– הבורר הביא לידי ביטוי את טענותיהם של הצדדים ואין בפסק הבורר משום פגיעה בעקרונות היסוד של שיטתנו כנטען. אשר על כן , הנני דוחה הטענה ולפיה פסק הבורר בטל מפאת הפרת כללי הצדק הטבעי.

25.
לאור האמור, הנני קובעת כי המשיבים לא הוכיחו כל עילה אשר יש בה בכדי להוביל לבטלות ההחלטה הראשונה ומשכך, טענותיהם הנסבות על בטלותה של ההחלטה הראשונה – נדחות.


הטענות הנסבות על בטלות פסק הבורר מיום 17/5/10 –


להלן, אבחן הטענות הנסבות על ביטול פסק הבורר מיום 17/5/10.

26.

איחור במתן פסק הבורר –

בהקשר זה, לטענת המשיבים, ביום 11/9/07, החליט הבורר כי יש לו הסמכות להמשיך בהליכי בוררות וזאת, על אף שהמועד למתן פסק בורר חלף זה מכבר. ביום 22/6/07- 24 חודשים לאחר מתן החלטת הביניים הפנה את ההכרעה החשבונאית לרואה החשבון אוריאל להב ולאחר קבלת החלטתו – ניתן על ידו, ביום 17/5/10 פסק הבורר . לטענת המשיבים בכל פרק הזמן האמור, הם הביעו מחאה מפורשת בפני
הבורר ובהתאם לה, הבורר פועל בחוסר סמכות באשר אין הסכם בוררות בתוקף לאור חלוף המועדים.
לטענת המשיבים, הואיל ולבורר לא היתה סמכות, בהתאם להסכם הבוררות, להמשיך בבוררות לאור חלוף הזמן – הרי שפסק הבורר בטל. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בנסיבות בהן אין הסכם בתוקף, הרי שגם בית המשפט אינו יכול להאריך את המועד למתן פסק הבורר.
המבקשות מנגד טוענת תחילה, כי העיכוב במתן פסק הבורר הינו בשל התנהלותם של המשיבים אשר לא מילאו אחר ההחלטה הראשונה, לא הגישו תחשיבים, לא שילמו את שכר המומחה ושכר הבורר, ביטלו ודחו דיונים ובכך הובילו בפועל לדחיית המועד בו ניתנה ההחלטה השנייה. בנסיבות אלו, לטענת המבקשות הרי שהמשיבים מנועים מלהעלות טענה הנסבה על האיחור במתן פסק הדין.
זאת ועוד, לטענת המבקשות לא נגרם למשיבים כל עיוות דין כפועל יוצא מהמועד בו ניתן פסק הדין וזאת, הואיל ובפועל הם נטלו חלק בהליך וכן, בשים לב לכך שבמסגרת בקשתם אין להם כל טענה באשר לחישוב לגופו.

27.
לאור קביעתי ולפיה ההחלטה הראשונה של הבורר ניתנה כדין הרי שחלה על המשיבים החובה לקיים את ההחלטה האמורה. בהתאמה- במסגרת ההחלטה הראשונה קבע הבורר מתווה לדרך בה תחושב תוצאתו הכספית של פסק דינו והורה לצדדים לערוך תחשיבים בהתאם. מתוך הראיות, נמצאתי למדה כי, על אף החלטתו זו של הבורר, לא קיימו המשיבים ההחלטה האמורה, לא ערכו תחשיב נזק והתעלמו מההחלטה האמורה ומפניות המבקשות בנושא והכל כעולה מהחלטת הבורר מיום 25/2/09 .
זאת ועוד, המשיבים לא שיתפו פעולה לאחר מתן ההחלטה הראשונה, ביטלו דיונים ברגע האחרון והובילו בכך לכדי עיכוב נוסף . עדות לאמור ניתן למצוא- לדוגמא- במכתב המומחה אשר מונה על ידי הבורר אל הבורר מיום 20/10/09 בו נכתב:"וכרגע שעתיים לפני מועד הפגישה מודיע עו"ד שרם (ב"כ המשיבים – ל.ב.מ.)
שלא יוכל להגיע, מבלי שניתן כל נימוק שהוא לדחייה זו".
יתרה מכך, המשיבים לא שילמו את הוצאות המומחה החשבונאי וכן, את הוצאותיו של הבורר וגם זאת הוביל לעיכוב במתן פסק הבורר מיום 17/5/10 .

הנני סבורה כי בנסיבות בהן המשיבים היו אלו אשר הובילו לכדי העיכובים המשמעותיים במתן פסק הדין הרי שהם מנועים מהעלאת טענות הנסבות על האיחור במתן החלטה זו.
יפים, בהקשר זה, דברי פרופ' אוטולנגי בספרה, בוררות דין ונוהל (מהדורה רביעית – 2005) בעמוד 1152:
"כלל אחר הוא, שצד לבוררות, אשר במו ידיו יצר עובדה מסוימת, לא יורשה להביא אותה עובדה עצמה כבסיס לטענת ביטול פסק הבורר
".

לאור האמור , הרי שאינני סבורה כי יש באיחור במתן פסק הדין בכדי להוביל לבטלותו.

28.
יתרה מכך, הנני סבורה כי גם לגופם של דברים אין ממש בטענה ולפיה, הואיל ובמסגרת הסכם הבוררות ננקב פרק זמן במסגרתו ינתן פסק הבורר ומשפסק הבורר ניתן במועד המאוחר למועד זה הרי שהוא ניתן בחוסר סמכות ובנסיבות בהן אין – לבית המשפט או לבורר- הסמכות להאריך המועד. הואיל ובמסגרת פסק דיני מיום
הרחבתי היריעה באשר לאפשרות להארכת המועד במקרה כגון זה – אינני מוצאת לשוב על הדברים והנני מפנה בהקשר זה לסעיף 19 לפסק דיני הקודם.

אציין כי האמור הינו בכפוף לסייג אחד- במסגרת פסק דיני האמור קבעתי כי הצדדים הסכימו לשינוי המועד עת לא עתרו לביטול ההחלטה הראשונה- חלק זה בפסק דיני בוטל על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו ומשכך- הנני קובעת כי בשים לב לכך שלא נגרם עיוות דין- כפי שיפורט להלן , הרי שאין מניעה בהארכה בדיעבד של המועד למתן פסק הבורר.

29.

עיוות דין
-

בנוסף לאמור לעיל – גם ככל שסברתי כי פסק הבורר ניתן באיחור באופן אשר מקים למשיבים עילת ביטול כלשהי- הרי שהנני סבורה כי ממילא אין לבטל את פסק הבורר וזאת, בהתבסס על סעיף 26 לחוק הבוררות, הואיל ולא נגרם עיוות דין.

בהקשר לסעיף 26 הנסב על עיוות דין, נקבע על ידי כבוד השופט רובינשטיין, בפסק הדין בבזדה אשר אוזכר לעיל כי :
" עיוות הדין יכול שיתייחס להליך הבוררות עצמו, אולם הוא יכול להתייחס גם לתוצאתו. המלומדת
אוטולנגי
מסבירה (פרק ה'), כי השיקול של עיוות דין מבוסס לא פעם על מניעות, שכן משבעל דין הופיע בפני
בורר, טען את טענותיו והציג ראיותיו, הנטיה היא לומר כי לא נגרם לו עיוות דין. התשובה לשאלה זו תלויה כמובן בנסיבות העניין ובמהות הפגם"

במקרה בפני
לא ניתן להתעלם מכך, שפסק הדין ניתן בהמשך להחלטה תקפה במסגרתה שמר הבורר את הזכות להשלים את פסק דינו – כפי שעשה.
יתרה מכך, חשוב להדגיש כי המשיבים לא חלקו ולא העלו כל טענה הנסבה על התוצאה הכספית של פסק הדין- דהיינו, לא העלו כל טענה ולפיה החישוב כשלעצמו הינו שגוי- וזאת, למעט טענותיהם הנסבות על ההתוויות כפי שנקבעו בהחלטת הבורר הראשונה – התוויות אשר נידונו לעיל. בנסיבות אלו, ברי כי בעצם המשך ההליך לא נגרם כל עיוות דין באשר המשיבים לא מצביעים על כל תוצאה אשר לגופה הינה שגויה.
זאת ועוד,


אין

חולק

כי,

הגם

שהמשיבים

הביעו

מחאתם

באשר

להמשך

ההליכים בפני
הבורר,


הרי

שבפועל

הגיעו

לדיונים
,
הגישו

תחשיב

נגדי

והעלו

טענותיהם

הן

בפני

הבורר

והן

בפני

המומחה

מטעמו
.
משכך
,
טענותיהם

בכל

הנוגע

לתחשיב

שנערך

נידונו

והוכרעו

לגופן
.

בנסיבות אלו, הנני קובעת כי גם ככל שהיתה מתקיימת עילת בטלות הרי שאין לבטל את פסק הבורר הואיל ואין בו משום גרימת עיוות דין למשיבים.


30.
מינוי המומחה:

בשולי הדברים אתייחס לטענה אשר הועלתה על ידי המשיבים במובלע ובהתאם לה נהג הבורר שלא כדין עת מינה מומחה לשם עריכת החישובים החשבונאיים. בהקשר זה ובהתאם לפסיקה, רשאי בורר, לו הוא סבור כי אין בידיו הכלים המקצועיים לבצע הערכה או תחשיב, למנות מומחה מטעמו על מנת לסייע בידו ומשעשה כן המומחה- אין בכך – כשלעצמו – בכדי להוביל לבטלות פסק הדין אשר ניתן על ידו. (ראה בהקשר זה

פסק דין
בעינין בבזדה בסעיף כ"ד )

סוף דבר -

אשר על כן, בנסיבות בהן
נדחו

הטענות

אשר

הועלו

על

ידי

המשיבים

בבסיס

לבקשתם

לביטול

פסק

הבורר
,
הרי

שמחד

נדחית

הבקשה

לביטול

פסק

הבורר

ומאידך

מתקבלת

הבקשה

לאישורו

ומשכך, פסק הבורר מיום 17/5/10 – מאושר כ

פסק דין
.

המשיבים

ביחד

ולחוד

ישאו

בהוצאות

המבקשות

בסך
10,000
₪

אשר

ישולמו

בתוך
30
יום

מהיום
.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.


ניתן היום,
י"א כסלו תשע"ד, 14 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.














הפב בית משפט שלום 3716-07/11 מגדל שרותי מימון בע"מ, מגדל ליסינג בע"מ, סלע חברה לביטוח נ' דניאל כהן, חנה כהן, כהן ד. - בניה שיווק והשקעות (1992) בע"מ (פורסם ב-ֽ 14/11/2013)