פסקי דין על יצחק טל | פסקי דין על ליאור גואל |

30949-05/11 פ     18/11/2013




פ 30949-05/11 מדינת ישראל נ' יצחק טל, ליאור גואל








1

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת"פ 30949-05-11 מדינת ישראל
נ' טל ואח'





בפני

כב' השופט
מרדכי לוי

המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י עו"ד שולי רוטשילד


נגד

הנאשמים:
1 יצחק טל
, ת.ז. 304706096
ע"י עו"ד שי ברגר

2 ליאור גואל
, ת.ז. 302586037
ע"י עו"ד אורי בן-נתן



גזר דין

כללי
1.
הנאשמים הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות כדלקמן: נאשם 1 הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); ונאשם 2 הורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 לחוק העונשין יחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין.
2.
הודאת הנאשמים באה במסגרת הסדר טיעון דיוני. הסדר הטיעון התייחס לתיקון כתב האישום המקורי ולקבלת תסקיר משירות המבחן בעניינם של הנאשמים. בין הצדדים לא הייתה כל הסכמה באשר לעונש, ועל כן הצדדים טענו באופן חופשי לעניין העונש.
3.
על פי העובדות בכתב האישום המתוקן שבהן הודו הנאשמים, בין הנאשמים שוררים קשרי חברות. משפחתם של המתלוננים מתגוררת בשכנות לנאשם 1. בין נאשם 1 לבין ס.ב. (להלן: "מתלונן 1") קיימת היכרות מוקדמת. בתאריך 7/5/11 נישא מתלונן 1 לנ.ס., שהיא אחותו של ד.ס. (להלן: "מתלונן 2"). בעבר קיים נאשם 1 קשר רומנטי עם נ.ס..
בתאריך 6/5/11, בשעה 20:00, או במועד סמוך לכך, ברחוב מלכה הנרי בדימונה, במגרש חנייה או במקום סמוך, פגשו המתלוננים בנאשם 1. במקום ובמועד הנ"ל התפתח עימות מילולי בין מתלונן 1 לבין נאשם 1, ובמהלכו ביקש מתלונן 1 מנאשם 1 בתקיפות כי יחדל מחיזורו אחר נ.ס., מאחר שסבר מסיבה שאינה ברורה שנאשם 1 עדיין מחזר אחרי נ.ס. (להלן: "האירוע המקדים").
בתאריך 7/5/11, סמוך לפני השעה 16:50, הגיע נאשם 1 לבית משפחתם של המתלוננים וביקש ממתלונן 1 לצאת מן הבית מכיוון שהוא מעונין לדבר עמו. מתלונן 1 נענה לבקשתו של נאשם 1, והשניים יצאו מן הבית. נאשם 1 צעד לעבר הכניסה לביתו, שם המתינו אותה עת נאשם 2 ואחרים, אשר זהותם אינה ידועה למאשימה. נאשם 1 פנה למתלונן 1 ואמר לו: "אז מה אמרת לי אתמול?", והכה אותו מכת אגרוף בפני
ו. משהבחינו נאשם 2 והאחרים במתרחש, פנה נאשם 2 לסייע לנאשם 1 יחד עם האחרים שהצטרפו לנאשם 1, והם כולם השתתפו בהכאתו של מתלונן 1, באגרופים ובבעיטות.
בשלב מסוים הבחין מתלונן 2 במתרחש ופנה לסייע למתלונן 1.
במקום ובמועד הנ"ל דקר נאשם 1 את מתלונן 1 בבטנו באמצעות חפץ חד שמצא במקום.
במהלך האירועים המתוארים הכו מי מהאחרים את המתלוננים באמצעות קורת עץ וכיסא, השליכו את קורת העץ לעבר ראשו ולעבר פניו של מתלונן 2, ודקרו אותו בעכוזו.
בסמוך לאחר האמור פונו המתלוננים לבית החולים. למתלונן 1 נגרמו פצע דקירה בבטן השמאלית העליונה דרכו יוצא אומנטום ושפשופים בפני
ו. מתלונן 1 הובהל לחדר ניתוח, ובמהלך הניתוח נפתחה בטנו, והתגלה קרע במעי הדק אשר נתפר.
למתלונן 2 נגרמו פצע דקירה בעכוזו ופצעים וחבלות בחזהו.
תסקירי שירות המבחן
נאשם 1
4.
כאמור בתסקירו של שירות המבחן מיום 16/5/13, נאשם 1 הוא בן 29, רווק. בעברו התקשה נאשם 1 להסתגל למסגרות החיים השונות, אך כיום הוא משקיע את מרצו ואת מאמציו בהשתלבות תקינה וחיובית במסגרת התעסוקתית. העבירה אינה מאפיינת את אורח חייו בדרך כלל. ההליכים המשפטיים מהווים עבורו גורם מרתיע ומציב גבולות.
נאשם 1 טען לפני שירות המבחן כי הוא פצע את המתלונן מתוך הגנה עצמית. שירות המבחן התרשם כי נאשם 1 מתקשה להתמודד עם מעשיו הפוגעניים ועם ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. הוא מתקשה להתחבר למאפיינים בעייתיים ומכשילים בהתנהגותו שהובילו אותו לבצע את העבירה.
נאשם 1 מסר לשירות המבחן כי הוא מצטער על מעורבותו בעבירה ועל הפגיעה הקשה במתלוננים. עם זאת, שירות המבחן התרשם ממסוגלות נמוכה לבטא תחושות של אמפתיה כלפי מי שנפגע על ידו. שירות המבחן הוסיף כי הוא מתרשם מקיומה של רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד מצד נאשם 1.
שירות המבחן סבר כי ענישה בדרך של מאסר מתאימה במקרה זה, והומלץ לשקול כי המאסר ירוצה בדרך של עבודות שירות, על מנת שניתן יהיה להתייחס גם לאפיק הטיפולי-שיקומי במסגרת צו מבחן לשנה. שירות המבחן הוסיף כי הוא ממליץ גם על מאסר מותנה ועל פיצוי משמעותי למתלוננים.
נאשם 2
5.
כאמור בתסקיריו של שירות המבחן מיום 16/5/13 ומיום 16/6/13, נאשם 2 הוא בן 23, נשוי ואב לשני ילדים צעירים. שירות המבחן התרשם מאדם צעיר אשר גדל במסגרת משפחתית שהתקשתה להעניק לו תנאי התפתחות הולמים של ביטחון, הצבת גבולות, מודלים חיוביים להזדהות והכוונה. מגיל צעיר הוא נחשף לנורמות ולמאפיינים של חברה שולית והתקשה להשתלב במסגרות חינוכיות.
נאשם 2 השתמש בעבר סמים, אולם תוצאות הבדיקות האחרונות שמסר היו נקיות. נאשם 2 התנגד להשתלב בהליך טיפולי כלשהו ומסר כי אינו מרגיש שהוא זקוק לסיוע של אחרים.
לגבי אירוע העבירה מסר נאשם 2 כי הוא פעל על מנת לסייע לנאשם 1, וכי הוא איבד כל שליטה על התנהגותו, על כעסו ועל דחפיו. עם זאת, הוא חזר וציין כי התנהגותו האלימה הייתה מתוך הגנה עצמית ועל רקע פגיעת המתלוננים בדימוי ובהערכה העצמית שלו מעצם השימוש של המתלוננים בכוח כלפיו. שירות המבחן העריך כי העבירה בוצעה על רקע של מאפיינים ילדותיים באישיותו של נאשם 2, של חוסר בשלות ומסוגלות להתמודד בצורה אדפטיבית ובוגרת בסיטואציות שבהן הוא בא במגע עם חלקים חלשים שלו ושל צורך להפגין את כוחו. שירות המבחן הוסיף כי קיימת רמת סיכון להישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד.
נאשם 2 הצר על מעורבותו בעבירה, ומסר כי כחלק מהפקת הלקחים שערך הוא נמנע מאז מכל מעורבות שיש בה אלימות, מילולית או פיזית.
שירות המבחן סבר כי במקרה זה נדרשת ענישה מוחשית והרתעתית והמליץ לשקול ענישה בדרך של מאסר שירוצה בעבודות שירות. שירות המבחן הוסיף כי הוא ממליץ גם על מאסר מותנה ועל פיצוי משמעותי למתלוננים.
התייחסות תסקירי שירות המבחן למתלונן 1
6.
שירות המבחן יצר קשר עם מתלונן 1 במסגרת הכנת התסקירים לגבי נאשמים 1-2. המתלונן 1 מסר לשירות המבחן כי הוא היה בטיפול רפואי מתמשך של עשרה חודשים. המתלונן עדיין סובל מכאבים פיזיים. כמו כן הוסיף המתלונן 1 כי מאז האירוע מושא כתב האישום הוא נמנע מלהגיע לעיר דימונה, חרף מגוריהם של בני משפחתו בעיר, בשל החשש מפני מפגש אפשרי עם הנאשמים. שירות המבחן ציין כי מתוך פרטי המידע הראשוניים שמסר המתלונן 1, נראה כי יתכן שהוא סובל מתסמינים שחלקם אופייניים לנפגעי טראומה.
הראיות לעונש
7.
ב"כ המאשימה הגישה את הרישום הפלילי של נאשם 1, שלפיו לנאשם 1 תיק ללא הרשעה משנת 2010 בעבירה של החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית.
8.
ב"כ המאשימה הגישה גם את הרישום הפלילי של נאשם 2, שלפיו נאשם 2 הורשע בשנת 2008 בשלוש עבירות של החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית ובעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שבגינן הוא נדון למאסר מותנה.
9.
כמו כן הגישה ב"כ המאשימה מכתב שחרור מבית החולים לגבי מתלונן 1 ותמונות פציעותיו של מתלונן 1 (הוסכם בין הצדדים שהצלקת הקטנה הנראית בתע/4 היא כתוצאה מהדקירה, ואילו הצלקת הגדולה היא כתוצאה מהניתוח שבוצע למתלונן 1 בעקבות המקרה).
10.
מטעם שני הנאשמים הוגשו מכתבים ממעסיקיהם המלמדים על שביעות רצונם של המעסיקים מן הנאשמים.
עיקרי טענות המאשימה
11.
ב"כ המאשימה הטעימה כי נאשם 1 הגיע לביתו של מתלונן 1 ופיתה אותו לצאת מביתו, בעוד שנאשם 2 ואחרים המתינו ליד ביתו של מתלונן 1, וכל זאת בגין עניין של מה בכך. לאחר שנאשם 1 הכה את מתלונן 1, הצטרפו נאשם 2 והאחרים לתקיפתו של מתלונן 1. במהלך הקטטה דקר נאשם 1 את מתלונן בבטנו, בעוד שהאחרים ממשיכים ומכים את המתלוננים. כתוצאה ממעשי האחרים נפגע גם מתלונן 2. הנזק שנגרם למתלונן 1 נלמד מהתיעוד הרפואי שהוגש בעניינו.
12.
לטענת המאשימה, הגם שאין חולק שחלקו של נאשם 2 פחות מחלקו של נאשם 1, וכי נאשם 2 הורשע בעבירה שהעונש המרבי בצדה הוא 6 שנות מאסר (להבדיל מנאשם 1); הרי שנאשם 2 הצטרף לאחרים כדי לתקוף את מתלונן 1, לאחר שנאשם 1 החל בתקיפתו, ואין להקל ראש בחלקו של נאשם 2.
13.
ב"כ המאשימה הטעימה כי בקביעת מתחם העונש ההולם יש להביא בחשבון את הפגיעה הגופנית הקשה שגרם הנאשם לקורבנו, המהווה פגיעה קשה בערך החברתי המוגן: הגנה על שלמות גופו של אדם; וכי לא בכדי קצב המחוקק עונש מרבי של 20 שנות מאסר לצד העבירה שנאשם 1 הורשע בביצועה.
לטענת המאשימה, מתחם העונש ההולם בעניינו של נאשם 1 עומד על 10-6 שנים, ואילו בעניינו של נאשם 2 מתחם העונש ההולם עומד על 24-6 חודשי מאסר. ב"כ המאשימה הדגישה כי הכוונה לעונש מאסר של ממש בין כותלי בית הסוהר.
14.
ב"כ המאשימה הפנתה לאמור בתסקירי שירות המבחן לגבי כל אחד מהנאשמים ולגבי מצבו של המתלונן. לגבי שני הנאשמים הטעימה ב"כ המאשימה כי אין מדובר במי שמצוי במסגרת טיפול שיקומי כלשהו העלול להיקטע בשל עונש המאסר שיוטל עליו. נאשם 2 אף סרב לקבל טיפול שכזה. על רקע האמור טענה ב"כ המאשימה כי יש להתעלם מהמלצת שירות המבחן אשר אינה עולה בקנה אחד עם רמת הסיכון הנשקפת מהנאשמים או עם הפסיקה הקובעת כי בעבירות שבהן הורשעו הנאשמים יש להשית עונשי מאסר של ממש.
ב"כ המאשימה הפנתה לפסקי הדין שלהלן:
בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה
: ע"פ 10580/08 אמר נ' מדינת ישראל
(2/2/10) (להלן: "ענין אמר") וע"פ 1651/12 בן יטח נ' מדינת ישראל
(4/7/13) (להלן: "ענין בן יטח"), שבהם נדחו ערעורים על עונש מאסר בפועל בן 7 שנים; ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל
(28/7/11), שבו נדחה ערעור על עונש מאסר בפועל בן 10 שנים; ת"פ (י-ם) 56093-12-11 מדינת ישראל
נ' אלמליח (15/1/13) שבו נגזר, בין היתר, עונש של 8 שנות מאסר, תוך שנקבע כי מתחם העונש ההולם את ביצוע העבירה במקרה זה נע בין 4 ל-10 שנות מאסר בפועל.
בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות
: ת"פ (מחוזי נצרת) 38515-06-12 מדינת ישראל
נ' אבו קרטומה (26/5/13), שבו נגזר, בין היתר, מאסר בן 15 חודשים בפועל – בגין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, על ידי חבורה, תוך קשירת קשר ותכנון מוקדם ומתוחכם, תוך שנקבע כי מתחם העונש ההולם את ביצוע העבירה במקרה זה נע בין מספר חודשי מאסר ל-18 חודשי מאסר בפועל; ע"פ (מחוזי חיפה) 3559-01-13 דארדהר נ' מדינת ישראל
(14/3/13), שבו התקבל ערעור על חומרת העונש – בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, אשר בוצעה ביחד עם אחר ובאיום על האחר – והועמד על 15 חודשי מאסר בפועל, תוך שנקבע כי מתחם העונש ההולם את ביצוע העבירה במקרה זה נע בין 12 ל-36 חודשי מאסר בפועל.
15.
אשר על כן עתרה ב"כ המאשימה להשית על הנאשמים מאסר בפועל ארוך, לצד מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.
עיקרי טענות נאשם 1
16.
ב"כ נאשם 1 הדגיש כי נאשם 1 הודה, הביע חרטה וקיבל אחריות על מעשיו.
17.
כמו כן הוטעם כי מהתיקון לכתב האישום המקורי עולה כי הנאשם לא הצטייד בסכין מבעוד מועד, אלא הרים חפץ חד שמצא במקום, ולא היה תכנון מוקדם של האירוע. ב"כ נאשם 1 התייחס לכך שעל פי הראיות שנשמעו בבית המשפט, לגבי האירוע המקדים בין המתלוננים לבין הנאשם, פנו המתלוננים בצורה "לא נעימה" לנאשם; ולכך שעל פי עובדות כתב האישום המתוקן, התפתח עימות מילולי בין המתלוננים לבין נאשם 1. על רקע זה בוצעה העבירה.
18.
ב"כ נאשם 1 הדגיש כי האירוע התרחש לפני שנתיים וחצי בקירוב, ויש לקחת בחשבון גם את חלוף הזמן כגורם מקל בענישה.
19.
עוד הפנה ב"כ הנאשם 1 לעברו של נאשם 1 (רישום בלא הרשעה בעבירה של החזקת סם לצריכה עצמית), כך שאין מדובר בעבריין. נאשם 1 שהה במעצר של ממש כמעט חודשיים ימים. מאז ביצוע העבירה לא הסתבך נאשם 1 בכל עבירה. מדובר באדם עובד, והעבירה שביצע אינה מאפיינת את חייו. נאשם 1 שיתף פעולה עם שירות המבחן. ב"כ נאשם 1 הטעים כי הנאשם נמצא בהליך של שיקום מעל שנתיים בשירות המבחן, וכי שליחת הנאשם למאסר בפועל תקטע את הליך השיקום.
20.
ב"כ נאשם 1 טען כי מתחם העונש ההולם נע בין חצי שנת מאסר בדרך של עבודות שירות לבין מספר שנות מאסר. במקרה דנא יש להסתפק ברף התחתון של המתחם, בשל הנימוקים דלעיל ובשל הליך השיקום.
21.
ב"כ נאשם 1 ביקש לאבחן את פסקי הדין שאליהם הפנתה ב"כ המאשימה. בין היתר נטען כי מדובר במקרים שבהם הגיעו הנאשמים כשהם מצוידים מראש בסכין או במקרים שבהם דובר בנאשמים בעלי עבר פלילי.
22.
ב"כ נאשם 1 הפנה לפסקי הדין שלהלן:
ע"פ 174/09 דבירי נ' מדינת ישראל
(9/3/09), שבו אושר עונש של 6 חודשי מאסר בפועל בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה שבוצעה בתגובה לאלימות שהפגין כלפיו המתלונן; ת"פ 1125/04 (מחוזי נצרת) מדינת ישראל
נ' פלאח (7/9/05) שבו נגזר עונש של 6 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות; ע"פ 8585/04 פסחוב נ' מדינת ישראל
(2/1/06), שבו התקבל ערעור על חומרת העונש, וזאת על רקע שינוי משמעותי שחל במערער ותהליך שיקום, והועמד על 6 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, לצד צו פיקוח של שירות המבחן; ע"פ 3829/12 מדינת ישראל
נ' סירוטניקוב (17/7/12), שבו התקבל ערעור על קולת העונש, והועמד על 6 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות.
23.
על כן עתר ב"כ נאשם 1 להעדיף את אינטרס השיקום, וביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל על הנאשם עונש של מאסר בעבודות שירות עם פיקוח של שירות המבחן, לצד מאסר מותנה.
24.
נאשם 1 מסר בבית המשפט כי הוא מצטער ומתחרט על מה שקרה. הוא עובר טיפול אצל קצינת המבחן במשך יותר משנתיים, הוא עובד בשעות היום, ומצוי במעצר בית לילי.
עיקרי טענות נאשם 2
25.
ב"כ נאשם 2 הדגיש בטיעונו כי חלקו של נאשם 2 הוא משני, וכי הוא הורשע רק בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה חמורה, הנדונה בדרך כלל בבתי משפט שלום. הוטעם כי הרקע לכתב האישום אינו נוגע לנאשם 2. נאשם 2 לא תכנן את ביצוע העבירה, אלא ראה שחברו, נאשם 1, מצוי ב"קלחת אלימה", ופנה לסייע לו. חלקו של נאשם 2 מצומצם ביותר, והפגיעה במתלוננים לא נגרמה כתוצאה ממעשיו של נאשם 2, כפי שנכתב בטעות בתסקיר שירות המבחן.
26.
כמו כן הוטעם כי לנאשם 2 יש רק הרשעה אחת קודמת, שעניינה צירוף 3 תיקים בגין שימוש בסם מסוג חשיש בשנים 2004-2006, ואין בעברו עבירות אלימות, כפי שנכתב בטעות בתסקירו הראשון של שירות המבחן.
27.
עוד צוין כי הנאשם היה עצור יותר מחודש. לאחר מכן שוחרר למעצר בית מלא. לאחר 10 חודשים הוא שהה במעצר בית לילי, ורק ביום 9/1/13 בוטל מעצר הבית הלילי.
28.
הודגש כי אם יישלח נאשם 2 לענישה של עבודות שירות, ולו לתקופה קצרה מששה חודשים, יפגע הדבר בתהליך השיקום שלו, מאחר שהוא מפרנס את משפחתו.
29.
נטען כי מתחם העונש ההולם הוא בין אי הרשעה או מאסר מותנה ברף התחתון לענישה של מאסר בפועל לחודשים בודדים לכל היותר. על כן עתר ב"כ נאשם 2 להסתפק במאסר מותנה ולחלופין להטיל על נאשם 2 עבודות שירות לתקופה קצרה ככל הניתן, בניכוי תקופת המעצר.
30.
ב"כ נאשם 2 ביקש לאבחן את פסקי הדין שאליהם הפנתה ב"כ המאשימה, וטען כי מדובר בנסיבות חמורות יותר הן מבחינת העבירה, הן מבחינת הנאשם והן מבחינת תוכן תסקיר שירות המבחן.
31.
ב"כ נאשם 2 ציין כי במקרים חמורים יותר נדונו נאשמים לענישה בדרך של עבודות שירות. הוא הפנה לפסקי הדין שלהלן: ת"פ (שלום אשדוד) 27510-07-12 מדינת ישראל
נ' גדבנישוילי (26/5/13), שבו נקבע כי מתחם העונש ההולם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש הוא בין מאסר מותנה למאסר של 4 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות. במקרה ששם סטה בית משפט קמא לחומרה ממתחם העונש ההולם בשל נסיבות העבירה (היות המתלונן קשיש, ועברו הפלילי של הנאשם), והעמידו על 6 חודשי מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות; רע"פ 3622/11 ישראל נ' מדינת ישראל
(27/5/11), שבו לא ניתנה רשות ערעור על דחיית ערעור על חומרת העונש של 3 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות; כמו כן הפנה לפסיקה נוספת של בתי משפט השלום שבהם נגזרו מאסר על תנאי, קנס והתחייבות (ת"פ 5629-09-08 מדינת ישראל
נ' עבד אלהדי (19/2/09); או צו מבחן, צו של"צ והתחייבות (27987-07-11 מדינת ישראל
נ' חוראני (30/3/12); או מאסר על תנאי והתחייבות (ת"פ (ראשל"צ) 5340/07 מדינת ישראל
נ' אחמד)); עוד הוגשה פסיקה של בתי משפט מחוזיים (ת"פ (מחוזי נצרת) 1001/02 מדינת ישראל
נ' קאסם עלי (24/6/02); ת"פ (מחוזי חיפה) 47221-10-11 מדינת ישראל
נ' ירוני (2/2/12); ע"פ (מחוזי חיפה) 18925-03-10 ניטקין נ' מדינת ישראל
(8/7/10); ע"פ (מחוזי חיפה) 248/08 מדינת ישראל
נ' גנדאוי (11/12/08); ע"פ (מחוזי נצרת) 1214/07 זויב נ' מדינת ישראל
(30/10/07)) ו

פסק דין
אחד של בית המשפט העליון (עש"ם 1682/02 עבד אלווהב נ' מדינת ישראל
(19/5/02)) – שבה הושתו עונשים הנעים בין של"צ או מאסר מותנה ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, בגין העבירה שבה הורשע נאשם 2.
32.
נאשם 2 מסר בבית המשפט כי הוא מצטער.
דיון והכרעה
33.
כאמור, נאשם 1 דקר את המתלונן 1 וגרם לו חבלה בכוונה מחמירה. נאשם 2, בצוותא חדא עם אחרים, תקף את מתלונן 1 וגרם למתלונן 1 חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. מדובר במעשים חמורים שנעשו על ידי הנאשמים בשל סכסוך בין נאשם 1 למתלונן 1. המעשים פגעו בזכות המתלונן 1 לשלמות הגוף והנפש. מעשים כגון אלו פוגעים גם בשלוות נפשו של האזרח ובחופש התנועה ומערערים את ביטחון הציבור.
34.
למרבה הצער, אנו עדים לתופעה ההולכת ומתעצמת של שימוש באלימות ובנשק קר בניסיון לפתור סכסוכים בכוח הזרוע. בתי המשפט חוזרים פעם אחר פעם על הצורך להוקיע את "תת-תרבות הסכין" שפשתה במחוזותינו. חומרתם היתרה של מקרים אלה והנזק הכבד שעשוי להיגרם בעטיים, מחייבים מסר עונשי ברור ומרתיע לנאשמים ולציבור כולו (ראו למשל: ע"פ 3220/09 מוחמד נ' מדינת ישראל
(11/10/09), בפסקה י'; ע"פ 6720/04 מדינת ישראל
נ' זחאיקה (3/11/04); ע"פ 3863/09 מדינת ישראל
נ' חסן (10/11/09), בפסקה 21).
35.
בית המשפט העליון התייחס לצורך בענישה מכבידה בעבירות מסוג זה פעמים רבות, בין היתר, בעניין אמר הנ"ל:
התרענו בעבר רבות נגד התופעה המתפשטת של "יישוב" סכסוכים, תוך שימוש בנשק, והמקרה הנוכחי שב ומלמד כי אותה תת-תרבות פשטה כנגע בחברה בישראל. כדי לסלק תופעה זו מחיינו, ולמצער, לצמצם את ממדיה, אין מנוס מהנהגתה של מדיניות ענישה מכבידה, הן כדי לגמול ליחיד על מעשיו, ובעיקר כדי להרתיע את הרבים.

ככלל, מגמת הענישה היא מגמה של החמרה, על ידי הטלת ענישה מחמירה ומרתיעה, על מנת להילחם בתופעה של תת-תרבות הסכין שהיא "מכת מדינה" (ראו למשל: ע"פ 607/07 סאלם נ' מדינת ישראל
(10/5/07), בפסקה ו(4); ע"פ 8597/07 זועבי נ'מדינת ישראל
(15/1/08), בפסקה ה(1)); בעבירות דקירה ענישה מרתיעה היא בדרך כלל מאסר משמעותי בפועל, מאחורי סורג ובריח (ראו למשל: ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל
(20/12/04); ע"פ 1425/11 מדינת ישראל
נ' שמסיה (21/3/11); ע"פ 1929/12 מדינת ישראל
נ' מחאמיד (24/4/12)).
36.
במקרה דנא, חלקו של הנאשם 1 חמור יותר מחלקו של הנאשם 2, הן משום שנאשם 1 הוא שיזם את המפגש עם המתלונן 1 ונקט ראשון באלימות כלפיו, ואילו נאשם 2 "רק" נחלץ לסייע לו; והן משום שנאשם 1 הוא אשר השתמש בכלי חד שבו דקר את מתלונן 1, ואילו נאשם 2 השתמש בידיו בלבד.
מנגד, אין להתעלם מכך שנאשם 1 לא הגיע למקום כשהוא מצויד באותו כלי חד, אלא מצא אותו מקום, וזאת בשונה מפסקי הדין בעניין בן יטח ואמר שאליהם הפנתה ב"כ המאשימה.
37.
יש להתחשב גם בנזק שנגרם כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים. מדובר בפגיעה פיזית ונפשית במתלונן 1, כעולה מתסקירי שירות המבחן ומתמונות ומתיעוד רפואי שהוגשו לגבי מתלונן 1.
עוד יש להתחשב בכך ששימוש בנשק קר שבו השתמש נאשם 1, כלפי בטנו של מתלונן 1, היה יכול לגרום נזק חמור מזה שנגרם בפועל, וכמו כן בכך שמלבד שני הנאשמים היו מעורבים במעשי האלימות אחרים נוספים.
בנוסף, יש להתייחס לעונשים המקסימליים הקבועים בחוק וכן לפסיקה הנוהגת בעבירות דומות.
מתחם העונש ההולם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בנסיבות המקרה דנא, שבהן בוצעה דקירה אך לא הייתה הצטיידות מראש בסכין, הוא בין שנת מאסר אחת בפועל לבין 7 שנות מאסר בפועל
.
מתחם העונש ההולם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, בנסיבות המקרה דנא שבהן לא נעשה שימוש בכלי משחית, הוא בין חודשי מאסר אחדים בפועל לבין שתי שנות מאסר בפועל
.
38.
אשר לקביעת העונשים בתוך המתחמים –
לגבי שני הנאשמים יש לתת משקל לחלוף הזמן מאז האירוע מושא כתב האישום (הגם שאין מדובר בפרק זמן ממושך ביותר כפי שהיה ברע"פ 1255/01 קליין נ' מדינת ישראל
(9/7/01), שאליו הפנה ב"כ נאשם 1, או בדחיות שמקורן במאשימה או בבית המשפט דווקא), ובעיקר לכך שבחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות (מאי 2011) לא הסתבכו הנאשמים בעבירות נוספות, דבר המלמד כי הנאשמים לא אימצו לעצמם אורח חיים עברייני.
דברים אלו קשורים גם לעברם הפלילי של הנאשמים: נאשם 1 לא הורשע בעבר, וזה לו מאסרו הראשון. נאשם 2 הורשע בעבר, אך מדובר בהרשעה מלפני שנים שאיננה בעבירות אלימות. אף הוא לא ריצה בעבר עונש מאסר.
39.
כמו כן הבאתי בחשבון את נסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של כל אחד מהנאשמים, את גילם, את הודאתם ואת הבעת החרטה ואת תקופות המעצר שריצו. בנוסף, נתתי דעתי לתוכן תסקירי שירות המבחן ולהמלצותיו.
40.
לגבי נאשם 1, החלטתי שלא לקבל את המלצת שירות המבחן ואת חוות דעת הממונה על עבודות השירות למאסר שירוצה בעבודות שירות, נוכח חומרת העבירה ותוצאותיה, ויש מקום להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל ממשי. עם זאת, יש בהמלצת שירות המבחן וביתר השיקולים לזכות נאשם 1 כדי להשפיע על אורך תקופת המאסר ולהעמיד את עונשו של נאשם 1 על הרף התחתון במתחם העונש ההולם, אך אין בכל אלה כדי להצדיק סטייה לקולה מהרף התחתון של מתחם העונש ההולם שכידוע אפשרית אך משיקולי שיקום. בנסיבות הכוללות של המקרה דנא שיקולי השיקום אינם מצדיקים סטייה לקולה מהרף התחתון של מתחם העונש ההולם.
41.
לגבי נאשם 2, בנסיבות המקרה דנא הטלת עונש של מאסר מותנה בלבד, כעתירת ההגנה, יש בה כדי להחטיא את מטרות הענישה ולעודד אחרים לבצע עבירות אלימות. מנגד,
עונש של מאסר בפועל אשר ירוצה בעבודות שירות לצד מאסר מותנה, כהמלצת שירות המבחן, יהווה עונש הולם וראוי בנסיבות העניין ויהא בו גם כדי להרתיע את הנאשם והרבים.
42.
סוף דבר, לאחר שנתתי את דעתי למכלול שיקולי הענישה, ובראשם שיקול ההלימה, ובכלל זה גם שיקולי ההרתעה של הנאשם ושל הרבים, וכן שיקול ההגנה על שלום הציבור מן הצד האחד ושיקול השיקום מן הצד האחר, ולאחר בחינת כל השיקולים והנסיבות לחומרה ולקולה, תוך איזון ראוי ביניהם, החלטתי להטיל על הנאשמים את העונשים הבאים:

נאשם 1
-

א.
12 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת המעצר מיום 8/5/11 עד 29/6/11.


ב.
18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר.


ג.
6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר.

כמו כן, יפצה נאשם 1 את המתלונן 1 בסכום של 8,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 90 יום מהיום.

נאשם 2
-

א.
5 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות, בתנאים שבחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות, בניכוי תקופת המעצר מיום 8/5/11 עד 19/6/11.


ב.
6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירת אלימות למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר.

כמו כן, יפצה נאשם 2 את המתלונן 1 בסכום של 3,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 90 יום מהיום.

נאשם 2
יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 11/12/13 בשעה 08:00 במשרדי הממונה על עבודות השירות שליד כלא באר שבע.


זכות ערעור בתוך 45 ימים מהיום


ניתן היום,
ט"ו כסלו תשע"ד, 18 נובמבר 2013, במעמד הצדדים.
מרדכי לוי
, שופט








פ בית משפט מחוזי 30949-05/11 מדינת ישראל נ' יצחק טל, ליאור גואל (פורסם ב-ֽ 18/11/2013)