פסקי דין על יוסי אסולין | פסקי דין על חנה לאה פרנקל

2200-06/13 עא     24/11/2013




עא 2200-06/13 יוסי אסולין נ' חנה לאה פרנקל








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 2200-06-13 אסולין נ' פרנקל




בפני
:
כב' השופטת שושנה שטמר
– אב"ד
כב' השופט דר' עדי


זרנקין

כב' השופט דר' מנחם רניאל

המערער
:
יוסי אסולין
ת.ז. 034584284

ע"י ב"כ עו"ד אמיר בירמן ואח'


נגד

המשיבה
:
חנה לאה פרנקל
ת.ז. 025289869

ע"י ב"כ עו"ד שלום אלון


ערעור מיום 02/06/2013 על

פסק דין
מיום 01/05/2013 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד) בת.א. 17906-10-10


פסק דין



השופט דר' מ'
רניאל:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד) מיום 1.5.13 בת"א 17906-10-10, שדחה את תביעתו של מר יוסף אסולין (להלן: "המערער") למתן הצהרה לפיה חובו של מר אהרון פרנקל (להלן: פרנקל), כמפורט בתיק ההוצאה לפועל, הוא חובה של אשתו, גב' חנה לאה פרנקל
(להלן: "המשיבה").

תמצית העובדות, המחלוקות ופסק דינו של בית משפט קמא

פרנקל והמשיבה (להלן: "בני הזוג פרנקל"), הם הבעלים הרשומים של דירת מגורים ברחוב רבי עקיבא 31 בחיפה (להלן: "הדירה"). ביום 15.7.10 חתם פרנקל, שניהל עסק לסופרי סת"ם, על שטר התחייבות לפיו אישר שקיבל מהמערער סך של 723,000 ₪ (להלן: "שטר ההתחייבות", נספח 1 ל-ת/1) ומשך לפקודתו מחשבונו שמונה שיקים על סך של 150,000 ₪ כל אחד, ובסך הכל 1,200,000 ₪, שזמן פירעונם הוא יום 28.8.10 ובכל ה-28 לחודש שלאחריו (להלן: "השיקים").

ביום 25.8.10 חתמו המערער ופרנקל על ייפויי כוח בלתי חוזר, לפיו התחייב פרנקל למכור את הדירה למערער (להלן: "ייפויי הכוח").


המערער הפקיד את שני השיקים הראשונים, שמועד פירעונם חל ביום 28.8.10 ו-28.9.10, אך הם חזרו באי פירעון, מאחר שהחשבון עליו נמשכו אותם שיקים היה מוגבל וכן בשל היעדר כיסוי מתאים. בשל כך, פתח המערער נגד פרנקל תיק הוצאה לפועל לביצוע כל השיקים, אולם פרנקל ברח לחו"ל והחוב לא נפרע.
המערער הגיש תביעה נגד המשיבה, בטענה שבשנים 2009-2010 הלווה למשיבה ולבעלה כספים בסך 1,200,000 ₪ לכיסוי חובות שצברו במהלך חייהם המשותפים, לצרכי העסק אשר נוהל על ידי בני הזוג במשותף ולכלכלת הבית (להלן: "ההלוואה"). בסיכומיו נטש המערער את טענתו כאילו הוא העמיד את ההלוואה לשני בני הזוג פרנקל ובית משפט קמא קבע שההלוואה ניתנה רק לפרנקל. גם הטענה בכתב התביעה שבני הזוג פרנקל ניהלו את העסק במשותף לא הוכחה בפני
בית המשפט קמא.

עיקר טענת המערער בפני
בית משפט קמא הייתה, שמאחר שמדובר בחוב שנצבר מעסקם המשותף של המשיבה ובעלה במהלך נישואיהם, יש לחייב את המשיבה במלוא חוב ההלוואה בהתאם ליתרה המופיעה בתיק ההוצאה לפועל, מכוח הלכת השיתוף ומכוח עקרון איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").


בית משפט קמא הציג בפסק דינו את דרישות חוק יחסי ממון שבהתקיימם מופעל משטר איזון המשאבים וקבע שמאחר שהם אינם מתקיימים במקרה דנן, טענת המערער לתחולת תורת איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון היא סתמית. המערער לא משיג על כך, אך הוא טוען שבית משפט קמא טעה כאשר קבע, בהתייחסו להלכת השיתוף בין בני זוג, שהחוב של פרנקל אינו קשור לנכסי המשפחה המובהקים.


לגישת המערער היה על בית משפט קמא ליישם בענייננו את שנקבע ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פ"ד סב(1) 165 (להלן: פרשת שלם), לפיו די באירוע "קריטי", כגון מצב של בריחה מהארץ עקב חובות, כדי לשכלל את זכותו של המערער כנושה, ובהתאם להלכת השיתוף להחיל את חובות הבעל על המשיבה ולהפעיל את מנגנון השיתוף לצורך פירעון החוב.


המשיבה מצידה טוענת שיש לדחות את הערעור מאחר שהוא מופנה כלפי קביעות עובדתיות של בית משפט קמא, לאחר שזה התרשם מעדותו של המערער בפני
ו ואף מצא ליתן לכך ביטוי מובהק בפסק דינו. עוד טוענת המשיבה שגם מבחינת התוצאה המשפטית הנגזרת מהעובדות שנקבעו על ידי בית משפט קמא אין לקבל את הערעור. המשיבה הוסיפה וטענה בעת הדיון בערעור, בין היתר, כי קביעת החוב מפוקפקת, כי פרשת שלם דנה בזוג שנישא לפני תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג, וכי הלכת איזון המשאבים חלה בין בני הזוג לבין עצמם ולא כלפי צדדים שלישיים.



דיון והכרעה

יש לדחות את הערעור, מן הטעמים שאפרט להלן.

כלל הוא שערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נפל בהכרעתה פגם היורד לגופו של עניין או במקרים בהם אין הדברים מבוססים על פניהם או אינם מתקבלים על הדעת, כאשר להבדיל מכך, המסקנה המוסקת מן העובדות עומדת לביקורתה של ערכאת הערעור (ראו למשל: ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות (לא פורסם, 8.12.05)
;
ע"א 8557/06 עיריית פ"ת נ' חברת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) (לא פורסם, 15.9.10)).

בשים לב לכך, אבחן את טענות המערער הנוגעות לעובדות שלטענתו לא זכו להכרעה במסגרת פסק הדין וליישום הדין על המקרה שבפני
נו.


המסגרת הנורמטיבית- היחס בין הלכת השיתוף והסדר איזון המשאבים

לאחר קביעת בית משפט קמא לפיה לא מתקיימים התנאים לתחולת דוקטרינת איזון המשאבים הקבועה בחוק יחסי ממון, דן בית משפט קמא בתחולת הלכת השיתוף בנסיבות המקרה דנן, בציינו שהוא מתעלם מהשאלה אם חוק יחסי ממון שולל את תחולת הלכת שיתוף הנכסים והחובות בין בני זוג (סעיף 10 לפסק דינו). אעמוד בקצרה על סוגיה זו ועל המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו.

בהתאם לדעת הרוב בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) (להלן: פרשת יעקובי)

הלכת השיתוף, פרי ההלכה הפסוקה, והסדר איזון המשאבים
הקבוע בחוק יחסי ממון אינם יכולים לחול על בני זוג, זו לצד זה, כדינים מקבילים
(ראו גם: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 180 (2002) (להלן: עניין אבו רומי) וספרו של א' רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג 288 (תשמ"ב)). בבוא בית המשפט להידרש לשאלות של יחסי ממון בין בני זוג, עליו לבחון בראש ובראשונה מהו המשטר הרכושי החל ביחסים שביניהם.


על פי הלכת השיתוף בזכויות, בני זוג
המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף הם בעלים משותפים ברכוש שנצבר.
זאת, אף אם הנכסים רשומים
על שם בן הזוג האחד, או נמצאים בחזקתו הבלעדית. הלכה זו החלה בחזקה המבוססת על הסכמתם המפורשת או המשתמעת של בני הזוג, אך נקבעה כמתווה נורמטיבי, שאינו מבוסס על הסכמת הצדדים
(ראה סיכום במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ "על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף" משפטים לד 627 (2004).


הלכת השיתוף בזכויות הוחלה על כל הנכסים של בני זוג ואין היא מוגבלת לנכסים "משפחתיים" בלבד, כגון דירת המגורים, רהיטים, מטלטלי משק הבית והמכונית המשפחתית. היא חלה גם ביחס לזכויות סוציאליות כפיצויי פיטורין, זכויות פנסיה, חיסכון בביטוח מנהלים וכיוצא בזה, והיא כוללת גם נכסים עסקיים. השיתוף בנכסים העסקיים חל גם כאשר הבעל אינו משתף את אשתו בעסקיו ואף אינו מגלה לה אודותם (ראו: פרשת שלם, פסקה 13 והציטוטים המובאים שם).


לעומת זאת,
ככל שעסקינן באיזון משאבים לפי
חוק יחסי ממון,
מדובר על שיתוף אובליגטורי דחוי שמשמעותו הפרדה מוחלטת של
נכסי בני הזוג במהלך הנישואין. חלוקת הרכוש נעשית על פי שווים של נכסי בני הזוג עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג.
בכפוף לאמור בסעיף 5א לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כל עוד לא פקעו הנישואין לא קמה הזכות לתבוע את ביצוע איזון המשאבים.

האבחנה בין הלכת השיתוף להסדר איזון המשאבים באה לידי ביטוי גם בכל הקשור לחבות בן הזוג בחובות של בן הזוג האחר. על פי הלכת השיתוף, לצד שיתוף בנכסים מתקיים גם שיתוף בחובות, הנתפסים כנכסים שליליים. השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור; בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות. חריגים לכך הם חובות בעלי אופי אישי, כך שאם החוב מסווג כחוב שנוצר מפעילות אישית מובהקת לא תחול עליו הלכת השיתוף (ראו: ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5) 163, 168-169 (1996)). בשונה מהלכת השיתוף, בסעיף 4 לחוק יחסי ממון נקבע ש"
אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני"
(ההדגשה שלי- מ' ר').

בית משפט קמא הביא מפרשת שלם, שם נדרש בית המשפט העליון לשאלה מהו המועד בו מתגבש החוב של אחד מבני הזוג, בו אמור לשאת גם בן הזוג השני, תוך אימוץ גישת הביניים, לפיה ככל שמדובר בחובות כלליים של
אחד מבני הזוג, הרי גיבוש חבותו של בן הזוג האחר הוא עם התרחשות "אירוע קריטי".
רק השיתוף בנכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובראשם דירת המגורים, מתגבש במועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף, ואין הוא נדחה ל"מועד הקריטי" של משבר בחיי הנישואין (ראו גם: ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5) 661 (1992)
;
ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (לא פורסם, 7.12.09)).

בית משפט קמא קבע שלא אירע "אירוע קריטי" כלשון פסק הדין בפרשת שלם, וזאת משום שהנישואין לא התפרקו. על כך מערער המערער וטוען שבפרשת שלם ניתנו דוגמאות לאירועים קריטיים שמשמעם גם אירוע כלכלי, כגון בריחה מהארץ, כפי שעשה פרנקל. לאור דברי בהמשך, אין צורך לדון בכך, אבל דעתי היא ש"אירוע קריטי" הוא אירוע בחיי המשפחה, ולא אירוע כלפי נושי הבעל. גם את הדוגמאות הכספיות שהובאו בפרשת שלם יש להבין בהקשר זה. הדוגמאות הכלכליות הן אירועים כלכליים המזעזעים את חיי המשפחה. זאת, בין היתר על פי
ע"א 4374/98 עצמון נ' רפ, פ"ד נז (3) 433
, שקבע שתוקף השיתוף בחובות הוא בין בני הזוג לבין עצמם, ולא כלפי צד שלישי, ולאור המחשבה העולה מן הפסיקה, שהלכת השיתוף (וכוונת השיתוף בנכס ספציפי, כפי שנראה בהמשך) היא נורמה ביחסים בין בני זוג, המושפעת בעיקר מהתנהגות הצדדים זה כלפי זה. גם את "האירוע
הקריטי" יש לפרש על רקע יחסי בני הזוג, ולכן צדק בית המשפט קמא כאשר פירש את היחסים בין בני הזוג ככאלה שלא הבשילו "אירוע קריטי" כמשמעו בפרשת שלם.

כל אותם פסקי דין המתייחסים לשיתוף בן הזוג בחובות, רלוונטיים רק למקרים בהם על בני הזוג חל המשטר הרכושי של הלכת השיתוף. בית משפט קמא ציין, שלא הוגשה ראיה לעניין המועד בו נישאו בני הזוג פרנקל (סעיף 10 לפסק דינו), אך ההגיון מחייב, שמכיוון שהמשיבה נולדה ביום 13.4.1973 (כפי שעולה מטופס עיכוב יציאה של משטרת ישראל שצורף כנספח א' לת/3), ואין נישואין של בנות תשעה חודשים, הרי שאין ספק שהמשיבה נישאה לפרנקל לאחר תחילת שנת 1974 ומערכת היחסים ביניהם, בהיעדר הסכם ממון, מוסדרת באמצעות חוק יחסי ממון, שתחילתו ביום 1.1.1974.


על היחסים הרכושיים בין בני הזוג פרנקל חל איפוא הסדר איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, וכפי שנפסק, לא חלה עליהם הלכת השיתוף. על כן, אין ליישם על ההליכים בעניינם את אשר נקבע בהלכה הפסוקה לעניין השיתוף בחובות מכוח הלכת השיתוף.

כוונת שיתוף בנכס מסוים

בית משפט קמא קבע, שעל אף שפרנקל ברח לחו"ל, קשר הנישואין בינו לבין המשיבה ממשיך להתקיים, והמשיבה אף התגוררה יחד עימו בחו"ל משך תקופה ממושכת (סעיף 16 לפסק דינו). על כן, לא קמה הזכות לאיזון משאבים על פי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, ולא מתקיימים התנאים לאיזון משאבים מוקדם לפי סעיף 5א לחוק.

לפי ההסדר שבחוק יחסי ממון, במהלך חיי הנישואין אין נפגעים הקניינים של בני הזוג, וכפי שנקבע בפרשת יעקובי, בעמ' 628:
"
כל אחד אדון לנכסיו ואין האחד אחראי לחובות משנהו,

וזכותם

להקנות לאחרים וזה לזה זכויות, איש בנכסיו
"
(ההדגשה שלי- מ' ר'). ואולם, תחולתו של הסדר איזון משאבים אין בו כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי, ואם אכן קיים שיתוף בנכס ספציפי, השיתוף עשוי להיות שיתוף בחובות כפי שהוא שיתוף בזכויות.

גם לאחר חקיקת חוק יחסי ממון, ודחיית החלתה של הלכת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בו, עדיין יש אפשרות להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי, להבדיל מהלכת השיתוף (ראו למשל: רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856 (2001)
;
ע"א 7684/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596
;

בע"מ 2948/07
פלונית נ' פלוני
(לא פורסם, 18.4.2007);

בע"מ 10734/06
פלוני נ' פלונית
(לא פורסם, 14.3.2007)). אפשרות זו של שיתוף מכוח כוונת שיתוף בנכס מסוים חלה גם על נכסים "חיצוניים" להסדר איזון המשאבים, לרבות נכסים הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין (ראו: בג"צ 5416/09 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 10.2.10), בפסקה י"ג).

כדי לקבוע כוונת שיתוף ברכוש הרשום על שם אחד מבני הזוג, לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם היו ממושכים. הזכויות מוקנות מכוח דיני המתנה, דיני החוזים, דיני הנאמנות, דיני השליחות ודיני עשיית עושר ולא במשפט, ולשם כך על הטוען לשיתוף להראות ולהוכיח נסיבות עובדתיות, בנוסף לעצם קיום הנישואין, מהן ניתן להסיק- מכוח הדין הכללי- הקניית זכויות בנכסים (ראו למשל: עניין אבו רומי, שם דובר על דירת מגורים).


בעמ"ש (ת"א) 40459-10-10
פלוני נ' אלמונית
(טרם פורסם, 28.4.13), שדן בחבות אישה לחובות אשר יצר בעלה, כשמדובר בבני זוג שנישאו לאחר חוק יחסי ממון, ציין כב' השופט י' שנלר, לגבי אותם מקרים בהם הוכחה כוונה מיוחדת בין בני זוג לשיתוף קנייני בנכס ספציפי, ש
יכול והוכחת הכוונה בנושא הזכויות יהיה בה להשליך גם על השאלה של אחריות של בן הזוג לחובות אותם נטל בן הזוג האחר בקשר לאותו נכס, אשר ביחס אליו הוכחה כוונת שיתוף ספציפית (פסקה 22).

באשר לשיתוף כללי בחובות שלא קשורים לנכס ספציפי אפנה לדבריו של
כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (טרם פורסם, 11.8.11), בפסקה ג':

"כיון שהטענה היא לשיתוף נקודתי-ספציפי בדירה (ובדירה
בלבד
)- אין סיבה לדון בטענה (שהועלתה גם בענייננו) לגבי שיתוף כללי וגורף בחובות:

"משאין המדובר בחזקת השיתוף, שכן בני הזוג נישאו לאחר שנת 1980, אלא בשיתוף בנכס ספציפי,
אין מקום לשיתוף בחובות
" (
ע"א 11120/07

שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ
(לא פורסם) פסקה כ"ב);


הטענה לשיתוף בחובות עשויה הייתה להיות רלבנטית אילו חלה הלכת השיתוף (ראו
רע"א 8791/00

שלם נ' טווינקו
בע"מ (טרם פורסם)); ואולם, בהעדר אינדיקציה ספציפית לכוונת שיתוף בחובות לפי הדין הכללי, ובפרט שעה שאין מדובר בחובות הקשורים לדירה (השוו
ע"א 11550/04

סיטבון נ' סיטבון
(לא פורסם) פסקה 10), אין שיתוף כאמור בחובות נובע מעצם הכוונה הנקודתית לשיתוף בדירה
."
(ההדגשה שלי- מ' ר').

בית משפט קמא, בסעיף 15 לפסק דינו, קבע שאין כל הוכחה לכך שלמשיבה היה חלק ונחלה בעסק של פרנקל. אציין, כי המערער כלל לא טען לכוונת שיתוף בנכס מסויים, אלא לתחולת הלכת השיתוף, אך גם אם נשים דברים בפיו, עומדת קביעת בית המשפט קמא, שלא הוכחה כוונת שיתוף של המשיבה בעסקו של פרנקל, וממילא לא הוכח שיתופה בחובות העסק.

טיבו של החוב הנטען- הלוואה או השקעה

לפי התוצאה שאליה הגעתי, אין צורך לעסוק בשאלה זו, אך אומר כמה דברים בנושא זה.

על פי פסק דינו של בימ"ש קמא, חוב ההלוואה הנטען נוצר בעקבות מיזם והשקעה אשר השקיע המערער בעסק של פרנקל ועל פי סיכום דברים עמו. אין מקום להתערב בקביעה זו, הנתמכת היטב בחומר הראיות. ראשית, בשטר ההתחייבות שצירף המערער לתצהירו (נספח 1 ל-ת/1) צוין ש"אני הח"מ מודה שקיבלתי מיוסף אסולין סך שבע מאות עשרים ושלוש אלף ₪ בתורת פיקדון להשקיע בעסק טוב ומובחר ובכל צורת השקעה טובה המניבה רווחים...." (ההדגשה שלי- מ' ר'). כלומר מתוך לשון שטר ההתחייבות עצמו עולה מפורשות שמדובר בהשקעה של המערער בעסק.



המערער העיד בפני
בית משפט קמא שבתחילה הכספים היו "השקעה שאני שותף כביכול זה מין שותפות שאני רק נותן כסף נגד סכום מסוים שקבענו שאני מקבל מנגד" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 18-20). לשאלת בית משפט קמא מה קיבל בתמורה למתן הכספים השיב המערער "הוא (הכוונה לפרנקל, הוספה שלי –מ' ר') אמר לי שהוא קונה את הספרים באיקס מחיר ומוכר אותם במחיר יותר גבוה ועל ההפרשים היינו אמורים להתחשבן ולהתחלק. לא ביחס של 50:50. זה היה בשלב ראשון, בשלב מאוחר יותר זה הפך להיות הלוואה שאני מקבל עליה 4 אחוז כולל מע"מ ריבית לחודש" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 25-27).


בית משפט קמא לא קיבל גרסה זו של המערער, שלגביה נקבע שהיא "משופצת", שכן מדובר בטענה כבושה שעלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של המערער בניסיון "לגשר" בין הסתירה בגרסת המערער ביחס למטרת ההלוואה כנטען בסעיף 2 לתצהירו, לעומת האמור בשטר ההתחייבות ובחקירתו הנגדית (פסקה 15 לפסה"ד של בימ"ש קמא).


המערער טוען, שבית משפט קמא לא הכריע בעובדה המרכזית, לפיה הוכח בהודאת בעל דין שבעלה של המשיבה נטל מהמערער הלוואה בסכום של כ-350,000 ₪ שטפחה (כך טוען המערער. כנראה שהיא תפחה) לסך של 600,000 ₪ (סעיף 4 להודעת הערעור), ולכן ערכאת הערעור יכולה להתערב בעניין זה. המערער מפנה לסעיף 5 לתצהירה של המשיבה ומצטט ממנו, אלא שהמערער, ולא בכדי, לא מביא את הציטוט במלואו. להלן האמור בסעיף 5 לתצהיר נ/5:


"למיטב הבנתי, התובע הינו מלווה בשוק האפור, המחייב את לוויו בריבית גבוה, ולטענתו, אהרון נטל
הלוואה מהתובע במהלך שנת 2010, בסכום של 350,000 שקלים, אשר טפחה לחוב של למעלה מ-600,000 שקלים עוד באותה השנה, ועד כדי 1,200,000 שקלים ביום הגשת התביעה בחודש אוקטובר 2012"
(ההדגשה שלי- מ' ר').

המשיבה הציגה בתצהירה את טענתו של המערער, ולא ניתן לומר שמדובר בהודאת בעל דין בדבר מתן הלוואה. דברים אלו עולים גם מכך שבסעיף 6 לתצהיר צוין ש"ההלוואה שנטען כי אהרון לקח, מעולם לא שימשה אותי ו/או את משפחתי..." (ההדגשה שלי- מ' ר'). יוצא שבניגוד לטענת המערער, המשיבה רק הצהירה אודות ההלוואה הנטענת כדי להתייחס אליה, ולא הודתה בדבר קיומה. בדין לא קבע בית המשפט קמא שהמערער הילווה לפרנקל סכום כלשהוא.


לאור התוצאה שאליה הגעתי, לא אעסוק בסתירות בין טענת המערער להלוואה של 1,200,000 ₪ שהפכה לטענה להשקעה של 743,000 ₪ שהפכה לטענה הלוואה של 1,200,000 ₪, או הלוואה של 350,000 ש"ח שתפחה לחוב של 1,200,000 ₪. לא אעסוק גם בתחולת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות התשנ"ג – 1993 וחוק הריבית התשי"ז – 1957 על הלוואות נטענות אלה.


חיוב המערער בהוצאות

המערער טוען שטעה בית משפט קמא כשחייב אותו בהוצאות ושכ"ט עו"ד על סך של 30,000 ₪,
שכן תביעתו הייתה מוצדקת ונשענה על אדנים מוצקים.


הלכה פסוקה היא שעניין הוצאות המשפט נמסר לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, ובשיקול דעת זה אין זה מן הראוי, בדרך כלל, שערכאת הערעור תתערב. רק במקרים נדירים וקיצוניים
בהם נראה שנפלה טעות משפטית או נתגלו פגם או פסול בשיקול הדעת בעת שקילת ההוצאות תתערב ערכאת הערעור (ראו למשל: ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416 (1982);
ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005)).

נקודת המוצא לחיוב בעל הדין שהפסיד בדיון בהוצאות בעל דינו היא של חיוב בהוצאות ריאליות, חיוב שיש בו כדי למנוע מן הצד הזוכה חסרון כיס, להרתיע תובעים בכח מלנקוט בהליכי סרק, ולעודד נתבעים בכח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ראו למשל: ע"א 412/62 אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668 (1963)
;
רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (טרם פורסם, 28.6.09)). את ההוצאות הריאליות יש להכפיף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הגבלה זו באה למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות (
ראו:
ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עלית, פ"ד ס(1) 600, בפסקה 20 (2005)).


במקרה זה לא הוכח מהן ההוצאות הריאליות שהוצאו על ידי המשיבה. תקנה 512 קובעת שסכום שכר הטירחה לא יפחת מהתעריף המינימלי לפי כללי לשכת עורכי הדין, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. על פי התעריף המומלץ, בגין תביעה של 1,200,000 ₪, זכאית היתה המשיבה לפחות לסך 46,565 ₪. בפוסקו סכום נמוך יותר, לא נתן בית המשפט קמא טעמים מיוחדים לכך. מכיוון שהמשיבה לא ערערה על כך, אין מקום להגדיל את פסיקת ההוצאות, אך בודאי שאין בסיס לטענת המערער שהוצאות המשפט שנפסקו גבוהות מדי.

40.
לאור כל האמור לעיל, הייתי מציע לחברי לדחות גם את הערעור באשר להוצאות שפסק בית משפט קמא.

באשר להוצאות בערעור, בהתחשב בסכום שנפסק בבית משפט קמא, אני מציע לחייב בסכום כולל של 15,000 ₪.
מ. רניאל, שופט
"השופטת שושנה שטמר
– אב"ד
אני מסכימה שיש לדחות את הערעור, כפי שהיתה התוצאה אליה הגיע עמיתי, השופט דר' רניאל, בפסק דינו, שסקר את ההלכות הנוהגות לענייננו. ההנמקה למסקנתי זו היא, שעומדת לפני קביעתו של בית משפט קמא בעניין עובדתי, לפיה לא שוכנע בית משפט קמא, שההלוואה נלקחה בהסכמתה של המשיבה או כי ניתנה עבור צרכי הבית ושמשה את המשפחה. הוא הדין אם העסקה בין הבעל לבין המערער היתה בבחינת השקעה בעסק של הבעל; אין ראיה להסכמת האשה לכך או לשותפות בעסק של הבעל. מכאן שאין הוכחה כי החוב הוא אף חובה של המשיבה. כמו כן לא הוכח כי ניתן לייחס חוב זה לדירה; לא נטען שהכסף שמש לרכישתה ואו להשבחתה של דירת הזוג בכל אופן שהוא.
בנסיבות אלו, כפי שכתב חברי, בהתחשב בכך שעל בני הזוג חל המשטר של חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973, אין מקום לחייב את המשיבה לשאת במחצית החוב נשוא הערעור.
משקיבלתי קביעה זו של בית משפט קמא, אין לי צורך להזקק לסוגיה אם בחיי הזוג חל "אירוע קריטי" (עזיבתו של בעלה של המשיבה את הארץ מבלי להסדיר את חובותיו, ככל הנראה על מנת להשמט מהם, כאשר האשה מצטרפת אליו לחו"ל) המאפשר הקדמת איזון המשאבים במובן זה, שניתן יהיה לייחס את חובו של הבעל, ככל שנלקח עבור היחידה המשפחתית ואינו חוב אישי שלו, כחוב שאף על האשה לשאת במחציתו, כבר עם ה"אירוע הקריטי" (ראו על משמעותו של "אירוע קריטי" ברע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פ"ד סב(1) 165)


ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]


השופט דר' עדי זרנקין
:
אני

מצטרף

למסקנתם

של

חברי, ואף

אני

סבור

כי

יש

לדחות

את

הערעור


ע. זרנקין, שופט


לפיכך הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למשיבה את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דינה בסכום כולל של 15,000 ₪.
ככל שהופקד עירבון בערעור הוא יועבר למשיבה, באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו לה.

ניתן היום,
כ"א כסלו תשע"ד, 24 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.





ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]

ע. זרנקין, שופט

מ. רניאל, שופט










עא בית משפט מחוזי 2200-06/13 יוסי אסולין נ' חנה לאה פרנקל (פורסם ב-ֽ 24/11/2013)