פסקי דין על אחמד אבו נגמה

5956/13 עפ     28/11/2013




עפ 5956/13 מדינת ישראל נ' אחמד אבו נגמה




פסק-דין בתיק ע"פ 5956/13



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ 5956/13



לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור


כבוד השופטת א' חיות


כבוד השופט י' עמית


המערערת:
מדינת ישראל



נ


ג


ד



המשיב:
אחמד אבו נגמה


ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.7.2013 בת"פ 24349-08-12 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא י' צבן


תאריך הישיבה:
ט"ו בכסלו התשע"ד

(18.11.2013)

בשם המערערת:
עו"ד איתמר גלבפיש

בשם המשיב:

בשם שירות המבחן:
עו"ד מוסא נעים

הגב' ברכה וייס


פסק-דין

השופטת א' חיות
:



ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש שגזר בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא י' צבן) על המשיב, בעקבות הרשעתו בביצוע שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין
או
החוק
)
. בית המשפט גזר על המשיב מאסר בפועל לתקופה של שמונים ושניים ימים; שישה חודשי מאסר על תנאי כי לא יעבור במשך שלוש שנים עבירת אלימות; ותשלום פיצוי למתלוננים בסך של 10,000 ש"ח. בימי המאסר בפועל שנגזרו על המשיב נוכו שמונים ושניים ימים בהם שהה במעצר.

פסק דינו של בית משפט קמא

1.
עובדות המקרה כפי שנקבעו בהכרעת הדין לאחר שמיעת הוכחות הן אלה: בעקבות סכסוך בין אחיו של המשיב - מחמד אבו נגמה (להלן:
מחמד
)
ובין פיראס ג'ועבה (להלן:
פיראס
) הגיעו מחמד, המשיב ובן דודם - מוחמד אבו נגמה (להלן:
מוחמד
) בבוקר יום 17.8.2012 לצומת הרחובות סולטאן סולימאן ודרך שכם בירושלים, שם עומד דוכן לממכר ממתקים השייך למשפחתו של פיראס. שלושת בני משפחת אבו נגמה (להלן יחד:
הנאשמים
) היו מצוידים בסכינים ומחמד פנה לפיראס ואיים עליו בסכין שהיה בידו בעוד המשיב ומוחמד עומדים לצידו. באותו שלב הגיע למקום עלאא ג'ועבה, בן דודו של פיראס (להלן:
עלאא
)
.
שניים מן הנאשמים פנו לעבר עלאא הפילו אותו אל הארץ דקרו אותו ברגלו וגרמו לו שני חתכים ובהמולה שנוצרה נמלט פיראס מן המקום, אך מחמד ואחד מן הנאשמים האחרים רדפו אחריו, השיגו אותו ומחמד דקר אותו בבטנו ובזרועו. כתוצאה מכך נפצע פיראס פציעה קשה בבטנו שהצריכה ניתוח ואישפוז למשך עשרים ימים ולעלאא נגרמו חתכים וחבלות שהצריכו אף הם טיפול רפואי וניתוח.

2.
ביום 26.2.2013 הרשיע בית המשפט קמא את שלושת הנאשמים בביצוע שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. בית המשפט ציין כי מעורבותו של מחמד באירוע ברורה וכי מהראיות עולה שהוא איים על פיראס, רדף אחריו עד שהשיגו ודקר אותו. אשר למעורבותם של המשיב ושל מוחמד בדקירות קבע בית המשפט כי אף שחלקם המדויק אינו ברור די הצורך "אין כל ספק כי הם נטלו חלק פעיל ומשמעותי באירוע כולו" ועוד קבע כי העובדה שהנאשמים כולם הגיעו למקום האירוע כשהם מצוידים בסכינים מצביעה על היסוד הנפשי הדרוש להרשעתם ועל כוונתם לקחת חלק פעיל בביצוע התקיפה. בית המשפט הוסיף וציין כי המשיב ומוחמד נלוו למחמד שעה שזה איים על פיראס בסכין, וכי הם נטלו חלק
בנטרולו של עלאא ובדקירתו וכן ברדיפה אחר פיראס שהסתיימה בדקירתו. בית המשפט קבע כי על מנת להרשיע את המשיב ומוחמד בעבירות שיוחסו להם אין צורך להוכיח כי ביצעו כל דקירה ודקירה בפועל וכי משהוכח כי דקירתם של המתלוננים לא יכולה הייתה להתבצע ללא מעורבותם של המשיב ושל מוחמד, יש לראותם כמבצעים בצוותא של העבירות.

3.
ביום 2.7.2013, לאחר קבלת תסקירי שירות מבחן ולאחר שמיעת טיעונים לעונש, גזר בית המשפט קמא את עונשם של הנאשמים וקבע כי מתחם הענישה ההולם לעבירות שביצעו נע בין 12 ל-70 חודשי מאסר, בהדגישו את זכותם של המתלוננים לשלמות הגוף והנפש וכן את הערך החברתי הנוגע להימנעות מפתרון סכסוכים באלימות. כמו כן עמד בית המשפט על מדיניות הענישה הנוהגת במקרים של דקירות בסכין ועל נסיבות ביצוע העבירות במקרה דנן, בציינו כי הנאשמים יזמו את האירוע האלים, נמנעו מליטול אחריות לגביו ואף ניסו לטעון במהלך משפטם כי הם אלה שהותקפו על-ידי המתלוננים. עוד ציין בית המשפט כי מחמד היה אמנם הדומיננטי ביותר בביצוע העבירות, נוכח הסכסוך המוקדם בינו ובין פיראס, אך שלושת הנאשמים, כאחד, נטלו בו חלק פעיל ועובדה זו פועלת לחובתם. כשיקולים לקולא ציין בית המשפט כי עברם הפלילי של שלושת הנאשמים נקי, כי תסקירי שירות המבחן שהתקבלו בעניינם "אינם שליליים" וכי בין משפחת הנאשמים ומשפחת המתלוננים הושגה סולחה סמוך לאחר המקרה. לאחר כל אלה, גזר בית המשפט על מחמד 54 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי כי לא יעבור במשך שלוש שנים עבירה מסוג פשע; ותשלום פיצוי למתלונן בסך של 25,000 ש"ח, בהדגישו כי הוא היה "מחולל האירוע" והמבוגר מבין שלושת הנאשמים, וכי שירות המבחן המליץ אף הוא להטיל עליו עונש מוחשי ומרתיע. אשר למוחמד ציין בית המשפט כי שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בעניינו וכי הוא אינו נוטל אחריות לעבירה. אך נוכח גילו הצעיר והעובדה כי לא היה היוזם של האירוע ואף לא הגורם הדומיננטי בו, גזר עליו בית המשפט 24 חודשי מאסר בפועל; שמונה חודשי מאסר על תנאי כי לא יעבור במשך שלוש שנים עבירה מסוג פשע; ותשלום פיצוי למתלוננים בסך של 10,000 ש"ח. ביחס למשיב ציין בית המשפט כי הוא הצעיר מבין השלושה, כי אביו נטש את המשפחה בילדותו וכי הוא סובל מבעיות רפואיות שונות. עוד ציין בית המשפט כי שירות המבחן המליץ להטיל על המשיב מאסר בפועל בדרך של עבודות שירות, בשל העובדה שהוא נזקק לטיפול רפואי צמוד ובציינו כי ריצוי מאסר בפועל עלול להביא להידרדרות במצבו הבריאותי.


בהתחשב בכל האמור וכן בעובדה שהמשיב שהה כשמונה חודשים במעצר בית, קבע בית המשפט כי בעניינו של המשיב יש מקום לסטות ממתחם הענישה וגזר עליו כאמור, שמונים ושניים ימי מאסר בפועל; שישה חודשי מאסר על תנאי כי לא יבצע במשך שלוש שנים עבירת אלימות; ותשלום פיצוי למתלוננים בסך של 10,000 ש"ח.

טענות הצדדים ותסקיר שירות המבחן

4.
בערעור שהגישה טוענת המדינה כי העונש שנגזר על המשיב סוטה במידה ניכרת מן העונש הראוי בנסיבות המקרה, אינו הולם את חומרת מעשיו ואת מידת אשמו וחוטא לשיקולי ההרתעה. המדינה מדגישה בטיעוניה את חומרתו של האירוע שבמהלכו נדקרו שני המתלוננים ונגרמו להם פגיעות קשות ביותר, ולטענתה המשיב אומנם לא היה הדומיננטי באירוע אך החלק המשמעותי שנטל בו, כפי שנקבע בהכרעת הדין, מחייב הטלת מאסר בפועל למשך תקופה ארוכה בהרבה מ-82 ימי המאסר שנגזרו עליו. עוד טוענת המדינה כי בית המשפט קמא ייחס משקל רב מדי למצבו הרפואי של המשיב והקל בעונשו באופן הסותר את הוראות החוק ומטרותיו. בהקשר זה טוענת המדינה כי מצבו הרפואי של המשיב לא מנע ממנו להצטייד בסכין ולבצע בצוותא עם קרובי משפחתו את העבירות שבהן הורשע. כמו כן נטען כי חרף מצבו הרפואי, המשיב עבד טרם מעצרו בעבודות צבע וגבס עם אחיו וכי אין כל ראיה שריצוי תקופת מאסר בפועל יגרום להידרדרות במצבו הבריאותי. המדינה מוסיפה וטוענת כי שירות בתי הסוהר ערוך לטיפול באסירים הסובלים מבעיות רפואיות שונות וכי השיקול הבריאותי אינו רלוונטי לצורך חריגה ממתחם הענישה אותו קבע בית המשפט קמא. המדינה מדגישה כי הגם שלשיטתה מתחם הענישה אותו קבע בית המשפט קמא במקרה דנן מיישם באופן שגוי את הוראות תיקון מס' 113 לחוק, היא אינה מבקשת לקבוע מתחם אחר אלא אך להחמיר בעונשו של המשיב בהתאם למתחם שנקבע. עוד טוענת המדינה כי היה על בית המשפט קמא להשוות את עונשו של המשיב לזה שהוטל על מוחמד, בציינה כי בחרה שלא לערער על העונשים שנגזרו על שני הנאשמים הנוספים - אף שלשיטתה הם חוטאים לעקרון ההלימה הקבוע בחוק - משום שעונשים אלה אינם חורגים באופן קיצוני מרמת הענישה הנהוגה.

5.
המשיב טוען מצידו כי התערבותה של ערכאת הערעור בעונשים הנגזרים על-ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ושמורה למקרים חריגים, שהמקרה דנן אינו נמנה עימם. לטענת המשיב, אין כל קביעה פוזיטיבית בהכרעת הדין לפיה הוא דקר בעצמו מי מהמתלוננים וחלקו באירוע אינו ברור ומכאן המקום להבחין בינו ובין יתר הנאשמים. המשיב מוסיף וטוען כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות אשר תוארו בתסקיר שירות המבחן וכי בפרט יש ליתן את הדעת למצבו הבריאותי הקשה הנתמך במסמכים רפואיים.

להשלמת התמונה יצוין כי מן התסקיר המשלים שהוגש לנו בעניינו של המשיב עולה כי הוא עודנו מכחיש את חלקו בעבירות בהן הורשע ושולל כל התנהגות אלימה מצידו ומשכך לא מצא אותו שירות המבחן מתאים להשתלב בהליך טיפולי. שירות המבחן שב ומציין כי המשיב סובל ממחלת הסכרת ומקבל טיפול תרופתי ולדבריו, מידע זה נסמך על אישורים רפואיים שהציג המשיב. כמו כן מציין שירות המבחן כי המשיב עובד כיום במעבדה לבדיקת איכות בטון וכי לדבריו תפקידו תואם את כוחותיו ומגבלותיו הבריאותיות.

דיון והכרעה

6.
דין הערעור להתקבל.

כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור לחומרה או לקולה בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית, והיקף התערבותה מצטמצם לאותם מקרים שבהם נפלה טעות בגזר הדין או למקרים בהם העונש חורג באופן מובהק מרמת הענישה הראויה או המקובלת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 1242/97
גרינברג נ' מדינת ישראל

, פסקה 7(ב) (3.2.1998); ע"פ 9097/05
מדינת ישראל
נ' ורשילובסקי
, פסקה 8 (3.7.2006); ע"פ 3091/08
טרייגר נ' מדינת ישראל

, פסקה 11 (29.1.2009)). במקרה שלפנינו יש ממש בטענת המדינה לפיה שגה בית המשפט קמא בסוברו כי מצבו הבריאותי של המשיב מצדיק סטייה לקולה ממתחם הענישה שקבע. סטייה זו אף הובילה את בית המשפט בסופו של יום לגזור על המשיב עונש אשר אינו הולם בשום אופן את חומרת המעשים שביצע המשיב ואת הנסיבות שבהן בוצעו. העונש שהוטל על המשיב אף אינו עומד בשום יחס סביר לעונשים שגזר בית המשפט על שני הנאשמים האחרים ובייחוד אמורים הדברים בעונש שנגזר על מוחמד אשר חלקו באירוע על פי הכרעת הדין, זהה לחלקו של המשיב. בנסיבות אלה נראה לי כי יש מקום להתערב בגזר הדין ולהחמיר בעונשו של המשיב.


חשוב להדגיש כי על פי הוראות סימן א'1 בפרק ו' לחוק העונשין, אשר התווסף לחוק בשנת 2012 במסגרת תיקון מס' 113, נסיבותיו האישיות של נאשם אינן מובאות במניין השיקולים בעת קביעת מתחם הענישה עצמו אלא אך בשלב קביעת עונשו של הנאשם
בתוך אותו המתחם
. בענייננו קבע בית המשפט כי מתחם הענישה ההולם לעבירות שבהן הורשעו שלושת הנאשמים נע בין 12 ל-70 חודשי מאסר בפועל. קביעת מתחם כה רחב מעורר על פניו קושי, אך המדינה אינה מערערת על כך וממקדת את טענתה בערעור לכך שבית המשפט קמא שגה בהתייחסו למצבו הבריאותי של המשיב ולעובדה כי שהה במעצר בית במשך שמונה חודשים, כשיקולים לסטייה לקולה ממתחם הענישה שנקבע. אכן, נסיבותיו האישיות של המשיב, ובכלל זה מצבו הבריאותי, הינם שיקול אחד מבין השיקולים שרשאי היה בית המשפט לשקול לצורך גזירת עונשו של המשיב, אך זאת
בתוך המתחם
שקבע ולא בחריגה ממנו.

7.
משהגענו לכלל מסקנה כי היה על בית המשפט קמא לגזור את עונשו של המשיב בתוך מתחם הנע בין 12 ל-70 חודשי מאסר, יש להוסיף ולבחון מהו העונש ההולם שיש לגזור על המשיב בתוך אותו המתחם. כפי שכבר צויין, המעשים שבהם הורשע המשיב דומים לאלה שבהם הורשע מוחמד. שניהם נטלו חלק באירוע כמבצעים בצוותא של מעשי האלימות שהופנו כלפי המתלוננים, אם כי איש מהם לא היה "הרוח החיה" בביצועם. הפגיעה הקשה שנגרמה למתלוננים, אשר נזקקו לניתוחים ולאשפוז בעקבות מעשי האלימות שביצעו המשיב ובני משפחתו, וסירובו העקבי של המשיב ליטול אחריות למעשיו, כל אלה פועלים לחובתו. כמו כן יש לשקול כשיקול לחומרה את העובדה שהמשיב בחר לעשות שימוש בסכין כאמצעי לפתרון סכסוכים ואת הצורך לבער תופעה זו מן השורש (ראו: ע"פ 10212/05
בחירי נ' מדינת ישראל

(11.5.2006); ע"פ 607/07
סאלם נ' מדינת ישראל

, פסקה ו(4) (10.5.2007); ע"פ 10217/08
חשנסקי נ' מדינת ישראל

, פסקה 9 (11.8.2009)). מנגד יש מקום לשקול לקולה את נסיבותיו האישיות של המשיב וכן את מצבו הבריאותי המצריך טיפול תכוף, כעולה מתסקיר שירות המבחן. שיקולים אלה וכן גילו הצעיר אכן מצדיקים יצירת הבחנה בין המשיב למוחמד והקלה מסויימת בעונשו של המשיב.

בהינתן מכלול שיקולים אלה ובהתאם להלכה הנוהגת לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשם, אני סבורה כי יש להעמיד את עונשו של המשיב על חמישה עשר חודשי מאסר בפועל.

8.
סיכומם של דברים, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שיוטל על המשיב בגין העבירות שבהן הורשע על חמישה עשר חודשים בפועל, בניכוי ימי מעצרו. עוד אציע כי יתר רכיבי גזר דינו של בית משפט קמא, קרי - עונש המאסר המותנה והפיצוי למתלוננים - יעמדו בעינם.



ניתן היום, כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013).



המשנָה לנשיא
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13059560_v03.doc

אנ

/גק
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






עפ בית המשפט העליון 5956/13 מדינת ישראל נ' אחמד אבו נגמה (פורסם ב-ֽ 28/11/2013)