פסקי דין על רענן בוחניק | פסקי דין על סיגלית ויולט בוחניק | פסקי דין על דרור גולן | פסקי דין על ליסה לאה פלג גולן |

20071-06/13 א     25/11/2013




א 20071-06/13 רענן בוחניק, סיגלית ויולט בוחניק נ' דרור גולן, ליסה לאה פלג גולן








בית משפט השלום בנתניה



25 נובמבר 2013

ת"א 20071-06-13 בוחניק ואח' נ' אפריקה ישראל מגורים בע"מ ואח'





בפני

כב' הרשמת הבכירה - יפעת אונגר ביטון


התובעים (המבקשים)

1
.
רענן בוחניק

2
.
סיגלית ויולט בוחניק
ע"י ב"כ עו"ד י.סיבק


נגד


הנתבעים
(המשיבים)

1.דרור גולן
2.ליסה לאה פלג גולן
ע"י ב"כ עו"ד ע.כהן



החלטה

1.
התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה כספית ע"ס 92,500 ₪, יתרת החוב
(למועד ההגשה)
עבור יהלומים שקיבל הנתבע מהתובע.

לתובע עסק בענף היהלומים והתובעת הינה רעייתו.
הנתבע עובד בענף זה והנתבעת היא רעייתו.

אין חולק שהתובע סיפק לנתבע יהלומים מפעם לפעם, לצורך מכירתם בחו"ל. בשל יתרת חוב, חתמו הצדדים ביום 14.10.12 על הסכם המסדיר את פירעון החוב, בין היתר במשכון זכויות הנתבעים בדירתם בנתניה (להלן: "הזכויות"),
כבטוחה לפירעונו (להלן: "ההסכם").

2.
אליבא התובעים, בבקשתם לעיקול זמני של הזכויות בדירה, התחייבו הנתבעים לרשום משכון על הזכויות, על מנת להבטיח את מכירתן, אם לא יסולק החוב בתוך שלוש שנים. ברם, הנתבעים אינם עומדים בהתחייבויותיהם, חדלו מלשלם את החוב והם מסכלים את השלמת רישום המשכון.

3.
ביום 12.6.13 ניתן צו עיקול כמבוקש.
ביום 10.9.13 הגישו הנתבעים בקשה לבטל את הצו ומכאן החלטה זו.

4.
טענות התובעים

:

א.
לטענת התובעים, בעבר רכש הנתבע יהלומים מהתובע בשיתוף עם חברת מבריק (להלן: "מבריק") שבבעלות מאיר אלון (להלן: "אלון"), אולם ביוני 2012 הודיעו הנ" לתובע כי אלון מפסיק
מעורבותו בעסקים אלה.
באותה עת הבטיחו השניים לתובע, כי חלק מהיהלומים שסיפק להם התובע
נמכר, והתמורה תשולם לו,
והחלק האחר יוחזר.

ב.
בהתאם להסכמה האמורה, מסר אלון לתובע צ'קים שנפרעו. הנתבע היה אמור לאסוף מהלקוחות בחו"ל את הסחורה שלא נמכרה, כביכול, ולהשיבה לתובע.

ג.
מאותו שלב, נמכרו יהלומים לנתבע בלבד, כשהוא ממשיך לייצאם היהלומים באמצעות רישיון ייצוא היהלומים של חברת "מבריק". ביולי 2012 הנתבע קיבל מהתובע יהלומים נוספים לצורך מכירתם ללקוחות שונים בחו"ל. הנתבע דווח שכל היהלומים מהעיסקאות המשותפות עם אלון, וכן היהלומים שקיבל מהנתבע באופן עצמאי, נמכרו. חובו ממכירות אלה עמד על
403,000$.

ד.
הנתבע שילם לתובע, באמצעות שיקים של לקוח מחו"ל (להלן: "הלקוח ההודי") 69,000$. את היתרה, התחייב הנתבע לפרוע בתוך 90 יום, ואף הציע למשכן את הזכויות, להבטחת הפירעון. התובע לא עמד על משכון הזכויות באותו שלב, בשל האמון שרכש לנתבע.

ה.
בדיעבד, וסמוך לכריתת ההסכם, התברר לתובע כי מצגי הנתבע ביחס למכירת היהלומים היו, רובם ככולם,
מצגי שווא. לשם הדוגמא, סחורה שטען כי מכר ביולי 2012, נמכרה עוד באפריל. התברר, שכל היהלומים נמכרו ללקוח ההודי, בניגוד למצג לפיו נמכרו יהלומים ל- 60 לקוחות שונים (פיזור הסיכון). עוד הסתבר כי יהלומים בשווי 80,000$ נמסרו ע"י הנתבע לאלון, במסגרת התחשבנות פנימית ביניהם, ולא נמכרו.
לגרסת התובע, אלון הודה מאוחר יותר בכל מצגי השווא.

ו.
בחודש אוקטובר 2012, מסר התובע לנתבע יהלומים בשווי 110,500$, כשהנתבע מתחייב למכור אותם (למעט ללקוח ההודי) ואף לגבות כספים עבור המכירות הקודמות. ואמנם, הנתבע שב מנסיעתו לחו"ל עם שיקים של הלקוח ההודי בסך 93,000$ ומסר אותם לתובע.

ז.
אלא, שבערב 11.10.12 ביקש הנתבע מהתובע, בשם אותו לקוח, שלא להפקיד את השיק הראשון. לטענתו הצ'ק ייפרע במזומן. התובע חשד בדברי הנתבע, שוחח עימו מס' פעמים, עד אשר הנתבע הודה בפני
ו שכל הטובין נמכרו ללקוח ההודי. בפגישה בבית הנתבעים למחרת היום, הנתבע הודה כי פעל בניגוד למצגיו, העביר את הטובין רובם ככולם לאותו לקוח, בניגוד לדרישות התובע, ואף מסר חלק מהיהלומים לאלון במסגרת התחשבנות פנימית ביניהם. עוד נודע, באותו יום, שהטובין נמכרו ע"י אלון ודרור כבר באפריל 2012, על אף שבחודש יוני הודיעו לו כי החלק שלא נמכר יוחזר לידיו.

ח.
למחרת היום, נחתם ההסכם (נספח ד' לבקשה) במשרד עו"ד מאנדל, לאחר שתוכנו הוסבר לכל הצדדים. משכון הזכויות נרשם במרשם המשכונות, אך הנתבעים מסכלים את רישום המשכון בחברה המשכנת.
בנוסף, שילמו הנתבעים לאחר חתימת ההסכם, 68,000$ במקום 93,000$ שהתחייבו לפרוע עד 4.11.12.

ט.
טענות התובעים כאמור מעלה, גובו בתצהירי התובעים ועו"ד מיכל בר-ששת, שטיפלה בעריכת ההסכם וברישום המשכון.




5.
טענות הנתבעים:

א.
הנתבעים טוענים, כי הנתבע הועסק בכל שנת 2012 כשכיר בחברת "מבריק". במהלך עבודתו קיבלה "מבריק" מחברת "רענן בוחניק
דיימונדס בע"מ" שבעלות התובעים (להלן: "דיימונדס"), יהלומים לצורך מכירתם בחו"ל. חלק ניכר מיהלומים אלה מכר הנתבע עבור "מבריק" ללקוח ההודי, שנהג לשלם באופן סדיר. את הצ'קים של הלקוח ההודי בסך 93,000$ קיבל הנתבע והעביר לתובע לפי הוראת אלון.

ב.
ביום 11.10.12 ביקש הלקוח ההודי שלא לפרוע את השיקים, וטען כי יבצע העברות בנקאיות במקומם. הנתבע העביר את הודעתו לתובע ואף ביקש ממנו את מס' החשבון של חברת דיימונדס לשם ביצוע העברת הכספים. התובע, שלא האמין לנתבע, צעק וגידף אותו, והטיל עליו את האחריות המלאה לחוב בגין היהלומים.

ג.
הנתבע טוען כי דיווח על השיחה לאלון. אלון ביקש ממנו לא להיענות לשיחותיו של התובע.
התובע התקשר שוב ושוב, ולבסוף הנתבע השיב לשיחה. לגרסת הנתבע, התובע צעק וקילל אותו, טען כי הוא רואה בו אחראי לחוב, הגם שהנתבע עבד כשכיר של מבריק בלבד. התובע אף רמז לנתבע, בשיחות שהתקיימו בשעות הקטנות של הלילה,
כי יאונה לו רע, אם לא יפרע את החוב.

ד.
הנתבעים טוענים כי בבוקר המחרת הופיעו בביתם התובעים ודרשו את תשלום החוב, באיומים מרומזים על קשריהם לעולם התחתון. בתום פגישה כפויה זו, נטלו את מסמכי רכישת הדירה. ביום א' בבוקר, אסף התובע את הנתבע והסיעו למשרד עו"ד מאנדל לשם חתימה על ההסכם, שהכינה אותה שעה התובעת עם עו"ד בר-ששת.

ה.
הנתבעים טוענים, שבנסיבות האמורות, חתמו על ההסכם, בלי שיתאפשר להם להתייעץ עם עו"ד ומבלי לקבל הסבר על תוכנו ומשמעויותיו, ובין היתר נטילת אחריות לתשלום 444,500$ עבור יהלומים שלא קיבלו לרשותם מעולם.

ו.
הנתבעת טענה כי במהלך הפגישה, בנוכחות עו"ד בר-ששת, אמרה שאין לה מושג על מה היא חותמת ואין לה קשר לחוב, וכי חתימתה נועדה לביטחון בלבד עד לשובו של אלון, בעל החוב. עו"ד בר-ששת התעלמה מהערותיה. עוד נטען שעו"ד בר-ששת לא בדקה את הסכם המשכנתא של הנתבעים עם בנק מזרחי, שאם היתה עושה כן, היתה נוכחת שלא ניתן לשעבד את הזכויות. הנתבעים טוענים שההסכם נחתם בכפייה ועושק, תוך ניצול מצוקתם.

ז.
הנתבעים טוענים כי בשל חששו של הנתבע, לאור התנהגות התובע, פעל ככל שביכולתו לגביית כספים מהלקוח ההודי והעבירם לתובע. הנתבעים מוסיפים כי חברת "מבריק" ואלון מתנערים עתה מהחוב, ואילו הם נאלצים להתמודד עם התובעים שאוחזים בהסכם חסר-ערך, שדינו להתבטל.

ח.
הנתבעים טוענים כי לאור האמור, אין ההסכם מהווה עילת תביעה, והבקשה לסעד הזמני הוגשה בחוסר תום לב.


ט.
טענות הנתבעים גובו בתצהיריהם.

6.
דיון

צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד, ניתן לביטול לפי בקשת המשיב, בהתאם לתקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. הלכה היא, כי בבקשה לביטול הצו, ידון בית המשפט בשאלה אם היה מקום ליתן הצו, לו היה נערך הדיון בה במעמד שני הצדדים.
בקשה לביטול צו עיקול זמני נתפסת כבקשה המחזירה את הדיון הראשוני על מכונו, במובן זה שהמבקש צריך לשוב ולהרים את הנטל ולשכנע בצדקת הצו (ראו: ד. שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות (תשס"ז) בעמ' 439; רע"א 8420/96 דן מרגליות נגד משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פד"י נא (3) 789,800).
לפיכך, יש לבחון, אם התמלאו התנאים הקבועים בתקנה 362 לתקנות הנ"ל. קרי: האם הוצגו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה; האם הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הצו, עולה על הנזק במתן הצו; האם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין; האם הסעד אינו פוגע במשיב או באדם אחר במידה העולה על הנדרש.

לשון אחר, בדונו בבקשה להטלת עיקול זמני על בית המשפט להביא לנגד עיניו, בין היתר, את שאלת ניקיון כפיו של המבקש, את מדינת האיזון הנדרשת בין האינטרסים של הצדדים ("מאזן הנוחות") ואת עקרון המידתיות. אבחן את הנ"ל כסדרם.

ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה

אחד התנאים הראשונים בהם על המבקש סעד זמני לעמוד, אם לא הראשון שבהם, הוא הצגת זכות לכאורה. הפסיקה האירה את מהותו של התנאי מזוויות שונות. יש שדרשו להראות כי התביעה העיקרית אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה (רע"א 10873/07, רע"א 10910/02) ויש שסברו כי צריך להראות שסיכויי המבקש לזכות בהליך עולים על אלה של יריבו (רע"א 706/09), או שלמבקש סיכוי של ממש לזכות בתביעה (רע"א 4909/08).

בשלב זה אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקת מי מהצדדים. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים. ברע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נגד אמר, נקבע, לעניין זה:
"בדיקת קיומו של התנאי הראשון נעשית באורח לכאורי בלבד, ואין היא אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית..."



8.
מן הכלל אל הפרט –

השאלה העיקרית במקרה דנא, היא אם עומדת לתובעים, לכאורה, עילת תביעה. שאלה זו קשורה בתוקפו של ההסכם. במבוא להסכם נאמר:

"הואיל וגולן חייבים סך של 444,500$ לבוחניק בגין סחורה שקיבלו ביהלומים (להלן: "החוב");"

הנתבעים התחייבו לפרוע את החוב בתוך שלוש שנים ואף למשכן את הזכויות. סע' 4 (2) להסכם קובע:

"להבטחת פירעון החוב, מתחייבים גולן לפעול, ללא דיחוי, לרישום משכון ברשם המשכונות, הערה במינהל מקרקעי ישראל והערה גורם המשכן בדבר החוב, על זכויותיהם בדירה לטובת בוחניק".

סע' 4(3) להסכם קוצב תקופה בת 5 ימים להמצאת הסכמת הבנק לשעבוד הדירה במשכנתא מדרגה שניה לטובת בוחניק.
כן התחייבו הנתבעים לפרוע 93,000$ עד ליום 4.11.12.
דהיינו, בתוך פרק זמן של שלושה שבועות מיום חתימת ההסכם.

כאמור, טוענים הנתבעים כי האמור בהסכם אינו תואם את המציאות משום שהנתבע לא קיבל את היהלומים לעצמו, אלא בהיותו שכיר של מבריק, ואילו הנתבעת כלל אינה קשורה בעסקי היהלומים. אליבא הנתבעים, אף לשון ההסכם והמועדים הקצובים בו מעידים שנעשה למראית עין בלבד.

מאידך, אין חולק כי הנתבעים פעלו זמן מה על פי ההסכם, מסרו לעו"ד מאנדל יפויי כח ומסמכים מתאימים לצורך רישום המשכון, עו"ד ברששת פעלה ורשמה את המשכון ברשם המשכונות והנתבעים שילמו 68,000$, תוך דיווח על התשלומים לעו"ד ברששת.

הנתבעים טענו כי פעלו לביצוע ההסכם לנוכח התנהלותו של התובע, והתנערותו של אלון. אולם, הנתבעים היו מיוצגים על ידי בא-כוחם החל במרץ 2013, והיה בידם לפעול לביטול ההסכם מאז, אולם תביעתם להצהיר על בטלות ההסכם (מב/1) הוגשה רק בחודש ספטמבר 2013.

הסכם למראית עין?

9.
התובעים הביאו לראיה את עדותה של עו"ד מיכל בר-ששת. האחרונה

הצהירה, בניגוד לגירסת הנתבעים, כי סעיפי ההסכם הוסברו להם על ידה

לפרטי פרטים, והם חתמו עליו ועל יפוי הכח מרצונם החופשי.
בתצהירה הוסיפה: "האוירה היתה מאד טובה, אני אפילו יכולה לומר חברית בין כל מי שהגיע". עו"ד בר-ששת העידה כי במהלך הפגישה נעשו שינויים בטיוטת ההסכם, לרבות על פי דרישת הנתבעים. עו"ד בר-ששת התייחסה לטענות הנתבעים בתצהיריהם: "במהלך הפגישה בה נחתם החוזה לא נרמז לי על ידי ליסה גולן, או דרור גולן
שזהו לא הסכם תקף או שמופעל עליהם לחץ או משהו כזה".
גירסתה הנ"ל של עו"ד בר-ששת לא רק שלא הופרכה, אלא בהקשר לתיאור הפגישה השיבה: "... היתה הרגשה שגולן רוצים את ההסכם לא פחות מבוחניק, אפילו יותר" (עמ' 3 סעיף 28 לפרוטוקול).

העובדה כי הנתבעים פעלו בהתאם להוראות ההסכם זמן מה לאחר חתימתו, מעמידה בספק את טענתם כי עסקינן בהסכם שנכרת תחת כפייה, עושק וניצול מצוקתם. אף תמוהה הטענה כי ההסכם נחתם "לבטחון בלבד" עד לשובו של אלון, כאשר הנתבעים התחייבו לפרוע את סכום הצ'קים שמסר הלקוח ההודי, בתוך שלושה שבועות.

כפי שניתן ללמוד מההסכם, מועדי הפירעון ביחס לחלק הארי של החוב (כ- 350,000$) לא נקבעו בהסכם, אלא נאמר בו: "היתרה תשולם בתשלומים מעת לעת לפי יכולתם של גולן ולפי קצב גביית כספים עבור הסחורה". אליבא עו"ד ברששת, תנאי זה נקבע לבקשת הנתבעים. אם אמנם נכון הוא שההסכם נכרת למראית עין, לשם העמדת בטחון בלבד עד לשובו של בעל החוב, אלון, מה היתה הדחיפות לקבוע את מועד פירעון 93,000$ לפרק זמן כה קצר, כשהחלק העיקרי נדחה לשלוש שנים? הנתבעים לא נתנו מענה לשאלה זו.
לטעמי, גרסת הנתבעים להסכמה הנובעת מלחץ ומצוקה, מתערערת מעצם הסכמת התובעים לבקשת הנתבעים לפרוע את החוב בתקופה של שלוש שנים, ללא הגדרת מועדי פירעון קבועים.
לכאורה, אם היו הנתבעים נכונים לחתום על התחייבות לשלם את מלוא החוב, על אף שאינו חובם, מחמת מצוקתם והלחץ שהופעל עליהם, כביכול, ניתן היה לקבל מהם התחייבות לפירעון באופן מיידי.

10.
עלתה השאלה אם הנתבע התקשר עם התובע בהיותו שכיר של חברת מבריק.
כזכור, נטען שהריישא להסכם (פסקת ה"הואיל" שצוטטה לעיל) איננה תואמת למצב במציאות, משום שהיהלומים נמסרו לחברת "מבריק" באמצעות הנתבע כשכיר בחברה, ואף מסיבה זו עסקינן בהסכם למראית עין.

לענין זה, טען התובע בחקירתו הנגדית כי מסר את היהלומים לנתבע אישית. אומנם לנתבע לא היה רישיון לסחור ביהלומים, אולם הנתבע הוציא אותם למשלוח לחו"ל דרך חברת "מבריק". בעניין זה הקשה ב"כ הנתבעים על התובע:

"ש: אתה אומר לי שמאז יוני 2012, כשאתה נותן לדרור יהלומים באופן אישי, אתה עושה קומבינה, מעביר את היהלומים בכסות של משלוח דרך בעל רישיון סחר וככה מנסה להלבין את היהלומים.
ת: (צוחק) שאלתי את דרור אם הוא רוצה שאני אשלח את היהלומים לחו"ל דרך החברה שלי. התשובה שלו היתה שמאחר ויש לו עיסקאות עם מבריק לפני, אז הוא ממשיך איתם"
(עמ' 10 שורה 29 עד לעמ' 11 שורה 2).

הנתבעים מסרו גירסה מפוקפקת ביחס למעמדו של הנתבע ב"מבריק". הנתבע, שהצהיר כי הועסק כשכיר בחברת מבריק כל שנת 2012 ובמסגרת זו קיבל לידיו את היהלומים נשוא החוב, התקשה להסביר בחקירתו הנגדית מדוע כעובד שכיר חתם בבנק על ערבות להלוואה שנטלה מבריק בסך מיליון ₪ (עמ' 24 ש' 20-29).

הנתבע סתר את האמור בתביעתו נגד "מבריק" (מב/1), שם טען ששכרו
מהווה 50% מסך הרווח, אך לא פחות משכר מינימום והשיב:

"ש. במסגרת היחסים שלך במסגרת עבודתך אתה היית זכאי לתשלומים מעבר למשכורת.
ת. כן. רווחים שהיו כתוצאה ממכירות"
(עמ' 23 ש' 19-20).

מאוחר יותר תיאר התחשבנות בלתי ברורה בינו לבין אלון בנושא הרווחים וההוצאות, שנעשתה מדי פעם:


"אין. עשינו את זה מחוץ למסגרת העבודה הרגילה..."
"... לא היה על זה תלושים. לא עשינו ניירות מסודרים היה בשחור"
(עמ' 28 שורות 10-19).

לפי עדותו של התובע, הנתבע הודה בפני
ו שנתן לאלון יהלומים בשווי 80,000$, במסגרת ההתחשבנות ביניהם. הנתבע אישר בעדותו התחשבנויות כאלה ואחרות
שהנתבע עצמו העיד עליההרי שעל פניו, טענת הנתבע שעבד כשכיר של מבריק, מעלה ספק ניכר, ומעמידה באור קלוש את הגרסה כי ההסכם נחתם למראית עין, או לשם הבטחון בלבד, עד לפירעון החוב ע"י מבריק.

11.
הנתבעת טענה כי מעולם לא קיבלה מהתובעים יהלומים. לשיטתה, לפחות לגביה, מדובר בהסכם למראית עין. מאידך טענה כי חתמה על ההסכם שכן הוצג לה כי מדובר במהלך שנועד להבטיח את תשלום החוב ע"י אלון. ב"כ הנתבעים המלומד, טען בסיכומיו כי הוכח בחקירות הנגדיות שהנתבעת לא היתה מעורבת בעסקי היהלומים. אכן, התובעים אישרו כי הנתבעת לא נטלה יהלומים באופן אישי. אולם, לשיטתם, הנתבעת הסכימה לשעבד את זכויותיה על מנת להבטיח כי הנתבע יפרע את החוב.


בשלב זה, כפי שצוטטה ההלכה, אין בוחנים את משקלן של הראיות ולרבות מהימנות העדים. כנגד עדותה של הנתבעת כי דובר על הסכם "לביטחון", העידו התובעים כי הנתבעים הבינו שמדובר בחובו של הנתבע, לאחר שאישר את מצגי השווא שהציג בפני
התובע, וביקשו לפרוע אותו לשיעורין, מתוך כוונה שהנתבע יצא לחו"ל במטרה לגבות כספים מלקוחותיו. לשם כך, הציעו לשעבד הזכויות. עו"ד ברששת תמכה בגרסת התובעים. לטענתה הנתבעת לא העירה כי היא חותמת לבטחון בלבד.

מכל מקום, העידה עו"ד ברששת כי לצדדים היה נתון חופש חוזי, ובוצעו תיקונים בטיוטה שהכינה לבקשת הצדדים. דא עקא, שלשון ההסכם אינה מדברת בלשון התחייבות "לבטחון בלבד". הנתבעים לא הכחישו שחלק מתנאי ההסכם נכתבו לבקשתם, אולם אין הסבר מצידם לכך שלא נאמר בהסכם מפורשות (ואף לא במשתמע) כי הוא נערך לשם הבטחון בלבד, עד לפירעון החוב ע"י מבריק או אלון.

יריבות

12.
אין מחלוקת כי היהלומים הינם בבעלות דיימונדס. מנגד, אין חולק כי התובע הוא הבעלים והמנהל היחיד של דיימונדס.

התובע טען להלוואת בעלים וציין:
"החברה זה אני. הכסף של החברה זה כספים שלי באופן אישי"
.

אף התובעת העידה:
"היהלומים היו של החברה, מבחינתי שלי החברה היא שלנו... בנוגע שאנו נתנו אז כן, אני מרגישה שאני נתתי, זה יהלומים מעבודה קשה שלנו ביפן, זה הכסף האישי שלנו, רק פתחנו אותה".

אח"כ הבהירה:
"מבחינתי החוזה היה יכול להיות מול רענן בוחניק
בע"מ. אני לא ביקשתי שזה יהיה כך".

ככל הנראה היה מקום לערוך את ההסכם לפירעון החוב בין הנתבעים לבין חברת דיימונדס. השאלה מדוע נכרת ההסכם עם התובעים ולא עם דיימונדס תוכרע בעת המשפט, כאשר התשובות לה יכולות להיות מגוונות, ואף אדישות הצדדים לבעלות הפורמאלית ביהלומים עשויה להיות אחת מהן. מכל מקום, אני סבורה כי בנסיבות העניין, הטענה להעדר יריבות מכרסמת לכאורה בראיות התביעה רק במעט.

יהיה מקום לבחון בהמשך ההליך את השפעתו של ניסוח ההסכם
על תקפותו, אולם נוכח הראיות האחרות שהוצגו, וכמפורט לעיל, דעתי היא שהתובעים הציגו לכאורה עילת תביעה מבוססת לכאורה.

13.
סיכומו של חלק זה, לא ניתן להתעלם מכך שהצגת הנסיבות במעמד שני הצדדים, שופכת אור חדש על עילת התביעה. עם זאת, לטעמי, אין אלומה זו מרוקנת את עילת התביעה מתוכנה כליל, או נוגסת בה במידה המצדיקה לבטל את הצו.
אם אני נדרשת לשאלת סיכוי התביעה, הרי שלאור הראיות שהציגו התובעים, ניתן לקבוע כי לכאורה לתובעים עילת תביעה של ממש, המחייבת לכל הפחות דיון רציני נוכח ההסכם עליו חתמו הנתבעים, ולא בוטל עד כה.

לא בנקל ייטה בית המשפט לקבוע כי הסכם הוא למראית עין וחסר תוקף, או לוקה בכפייה ועושק, קל וחומר כשנערך במשרד עורכי דין בהשתתפות כל הצדדים לו, וכאשר נערכו בו שינויים, בין היתר לבקשת המתנגדים לו.

לא זו בלבד, אלא שהנתבעים אף דאגו לשלם כספים בהתאם להסכם, ומכאן שהציגו כלפי התובעים מצג לפיו ההסכם מקובל עליהם ותקף. כל זאת, לאורך זמן שבו ניתן היה לקבל ייעוץ משפטי, ואף לאחר שכבר יוצגו בידי עו"ד.

על כן אני סבורה כי על אף טענות הנתבעים בעניין תוקף ההסכם, שחלקן מואר באור קלוש, כפי שציינתי לעיל, התובעים עמדו ברף הנדרש לעניין קיומה של עילת תביעה לכאורה. ודוק, שוב, אין עסקינן בבחינת הראיות באופן נחרץ וסופי, כי אם בבחינה לכאורית בלבד.

חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין


13.
החשש האמור, בא ליתן ביטוי לאיזון בין אינטרס המבקש למתן הצו לבין אינטרס המשיב שלא יפגעו זכויותיו הקנייניות בטרם נבחנה חבותו. כפי שנפסק, קיימים יחסי גומלין בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות. ככל שסיכויי התביעה הלכאוריים טובים יותר, כך מתמתן הדגש על מאזן הנוחות, ולהיפך. מערך האיזונים הנ"ל כונה לעיתים "מקבילית הכוחות". ככל שבית המשפט מתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו גבוהים, כך מקל עמו בדרישה להצבעה על חשש להכבדה.

ואילו במקרה שלפני, שעה שכפות המאזניים נוטות לכף התובעים הדרישה לעניין ההכבדה היא דרישה מקלה.

אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובעים התעלמו מיסוד זה בבקשתם (וראו סע' 4 לבקשה הנתמך בעובדות המקרה המפורטות בתצהיר התובע).

ראשית, העובדות התומכות בחשש לכאורה להכבדה פורטו בתצהיר התובע. הנתבעים אינם כופרים בכך שלא קיימו את הוראות ההסכם, אשר נחתם לכאורה לבקשתם, מחמת העדר יכולתם לפרוע את החוב לאלתר.
על כך יש להוסיף את תביעת מבריק כנגד הנתבע, שאף היא מצביעה על חשש כי לא יהיה בכוחם של הנתבעים לבצע את פסק הדין (בהנחה שיינתן).
ובנוסף, הנתבע העיד כי מאז פוטר ממבריק, היקף הכנסותיו הצטמצם והכנסתו החודשית בשנה האחרונה, נמוכה מ- 4,000 ₪.
על כן, גם בהתעלם מתביעות נוספות, מצבם הכלכלי של הנתבעים והיקף הכנסותיהם מהווה, כשלעצמה, הכבדה על גביית סכום התביעה דנא.

שנית, הנתבעים הצביעו, בהתנהגותם, על כוונתם לסכל את גביית החוב, בכך שמנעו את רישום המשכון בחברה המשכנת. האם חובת תום הלב, הן בקיום חוזים והן בהליכי המשפט, איננה מחייבת את הנתבעים לרשום את המשכון בהתאם להתחייבותם, כפוף לתוצאות הדיון בתביעה לביטול ההסכם? האם חובתם זו אינה מתגברת שעה שלא שלחו הודעה על ביטול ההסכם, לפחות
מאז מרץ 2013, ואף לא העלו, ולו פעם אחת, בפני
התובעים או בפני
עו"ד ברששת, טענה כי ההסכם בטל ומבוטל?

כל האמור, במצטבר, עומד לימין הבקשה להבטיח את קיום פסק הדין, ולמנוע שינוי במצב הזכויות, שעתיד לסכל או להכביד על ביצוע פסק הדין. אוסיף, כי נוכח מהות הצו, קרי: עיקול ברישום של הזכויות, לא מוצאת שהנזק שייגרם לנתבעים מקיומו עולה על הנזק שצפוי לתובעים ככל ויבוטל. הנתבעים לא טענו ולא הוכיחו אחרת.

14.
באתי למסקנה, כי אף לו הייתה נדונה הבקשה מלכתחילה במעמד שני הצדדים, עמדו התובעים בנטל להוכיח את התנאים המבססים את הצורך בצו העיקול. לפיכך, החלטתי לדחות את הבקשה לביטול העיקול.
הנתבעים ישאו בהוצאות משפט בסך 4,500 ₪.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.
ניתנה היום,
כ"ב כסלו תשע"ד, 25 נובמבר 2013, בהעדר.














א בית משפט שלום 20071-06/13 רענן בוחניק, סיגלית ויולט בוחניק נ' דרור גולן, ליסה לאה פלג גולן (פורסם ב-ֽ 25/11/2013)