פסקי דין על אסתר לב טוב | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

28244-05/12 בל     02/12/2013




בל 28244-05/12 אסתר לב טוב נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בירושלים


ב"ל 28244-05-12


02 דצמבר 2013

לפני:

כב' השופטת
רחל
בר"ג-הירשברג

ה
תובעת
1
.
אסתר לב טוב

ת.ז.

324488048
בעצמה
-

ה
נתבע
1. המוסד לביטוח לאומי

גופים על פי דין

513436494
ע"י ב"כ: עו"ד טליה אברהמי




פסק דין
1. מונחת לפניי תביעת התובעת המוסבת כנגד החלטת הנתבע (להלן: המוסד) מיום 19.1.2012 לדחות את תביעתה לדמי לידה.
רקע עובדתי
2. ביום 15.2.2011 ילדה התובעת במזל טוב את בתה.
3. ביום 7.8.2011 הגישה התובעת למוסד תביעה לתשלום דמי לידה. בשאלון שהתבקשה התובעת למלא אגב התביעה (נ/2) טענה, כי הועסקה כמזכירה מיום 1.5.2010 ועד ליום 14.2.2011 – תקופה החופפת כמעט במלואה את תקופה ההריון – בחברת קורמוביל הובלות בע"מ (להלן: החברה) שבבעלות מר דוד לב טוב (להלן: מר לב טוב) אחי בעלה – יצחק. עוד הוסיפה כי הועסקה בחברה בהיקף משרה בן 5 ימים בשבוע, בין השעות 09:00 – 17:00, שכרה שולם במזומן וכי היא מתעתדת לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה. בהחלטתו מיום 19.1.2012 דחה המוסד את התביעה בנימוק שהתובעת לא הייתה עובדת כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), ומכאן התביעה דנא.
4. בהליך התקיימה ישיבת הוכחות אחת ובמהלכה העידה התובעת לעצמה. מטעם המוסד העיד החוקר, מר אדיר ששון. הצדדים סיכמו פרשותיהם בכתב. לנוכח היותה של התובעת בלתי מיוצגת ובהסכמת המוסד, שונה סדר הבאת הסיכומים כך שהמוסד הגיש סיכומיו ראשון, אולם התאפשר לו להשיב לסיכומי התובעת.

התשתית הנורמטיבית וגדר המחלוקת
5. סעיף 1 לחוק מגדיר 'עובד' כך:
"לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא הייתה נעשית בידי עובד; לענין זה, "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".
בפסיקה שבה פורשה הגדרה זו נקבע, כי מקום בו מדובר בהעסקת בן משפחה יש לבחון בקפידה יתרה אם היחסים שנוצרו בין הצדדים הם אכן יחסי עובד-מעביד, או שמא באים הם
בגדר עזרה משפחתית. עוד נקבע כי יש לבחון את המערכת החוזית שנוצרה בין הצדדים. כן נפסק כי נודעת חשיבות רבה לשאלה אם שולם לעובד שכר (עב"ל (ארצי) 535/09 בן אלישע – המוסד לביטוח לאומי
(15.9.2010) להלן: עניין בן אלישע). נטל ההוכחה כי בין הצדדים התקיימו יחסי עבודה מוטל על הטוען לקיומם (עב"ל (ארצי) 20105/96 יהלום – המוסד לביטוח לאומי
פד"ע לו 603 (2001)).
6. לנוכח העובדה שהתובעת עבדה בעסק שבבעלות קרוב משפחתה מתעוררת בענייננו השאלה אם בין הצדדים אכן התקיימו יחסי עובד-מעביד כטענתה. נטעים כי התובעת אינה בת משפחה של בעל העסק לפי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק, ולפיכך אין לבחון את מעמדה בהתאם להגדרה המרחיבה בו, אלא יש לבחון את השאלה אם התובעת עבדה במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשתה אותה היא, הייתה נעשית בידי עובד אחר (לעניין זה ראו עניין בן אלישע), ולכך נפנה עתה.
גרסת התובעת
7. גרסת התובעת היא כי נרקמו יחסי עובד-מעביד בינה לבין החברה שבבעלות גיסה, מר לב טוב, עת שימשה בה כמזכירה. זאת משך כל תקופת ההריון (1.5.2010 – 14.2.2011). לטענת התובעת, עבודתה בוצעה בפועל במשרדי החברה השוכנים במושב ישעי. באותה העת הועסקו בחברה, מלבדה, שלושה נהגים שביצעו את עבודות ההובלה וביניהם יצחק (עמ' 4, שורות 32-31). עם תום חופשת הלידה לא יכלה לשוב לעבודתה כיוון שחלה ירידה בהיקף העבודה בחברה, כך שלא היה עוד צורך בעבודה שביצעה. לטענת התובעת בשל מצבה הכלכלי של החברה ירד גם היקף העבודה של בעלה, מה שגרם להידרדרות במצבו הבריאותי ובעיקר במצבו הנפשי. לטענת התובעת נבצר ממנה להביא לעדות את מר לב טוב כיוון שהיחסים עמו עלו על שרטון. בתמיכה לטענותיה הגישה התובעת: אישור מטעם רואה החשבון של החברה, מר יובל קפלן, המאשר כי בחודשים 1-6/2012 חלה ירידה בפעילות החברה ובהכנסותיה ביחס לתקופה המקבילה ב-2011 ועקב כך היא שרויה בהפסדים (ת/1); מכתב מאת מר לב טוב, מיום 9.9.2012 ובו הצהרה על כך שהתובעת לא יכלה לשוב לעבודתה לנוכח קשייה הכלכליים של החברה (ת/2); אישור רפואי מיום 4.12.2012 המעיד על המצב הנפשי בו שרוי בעלה, יצחק

(ת/3). לסיכומיה צירפה התובעת מסמכים נוספים ובהם: דו"ח ביקורת חוץ – ניהול ספרים מאת רשות המסים מיום 13.2.2011 ממנו עולה כי כתובת העסק היא במושב ישעי; תעודת משלוח וחשבונית שהוצאו לחברה בשנת 2012 ואשר מוענו לכתובתה במושב ישעי; אסופת תמונות שנטען כי הן של משרד החברה וסביבתו; סידור עבודה לימים 2-3.1.2011 ודוגמא של מה שנחזה להיות דף לרישום נוכחות של עובדי החברה כאשר הוא ריק מכל רישום.
נפנה אפוא לבחינת גרסת התובעת, אולם אומר כבר עתה, כי דעתי היא
שלמרות נחישותה
וניסיונותיה החוזרים של התובעת לספק הסברים, גם אם מאוחרים, לסתירות ולתהיות שעלו מן המסכת הראייתית, הרי שבסופו של יום גרסתה לא עמדה במבחן החקירה הנגדית. כך, לא עלה בידי התובעת להרים את נטל ההוכחה לקיומם של יחסי עובד-מעביד בינה לבין החברה, כפי שאלו מוגדרים בסעיף 1 לחוק. בתוך כך לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היא עבדה בחברה באופן סדיר או כי בעת שנעדרה מעבודתה, עבודתה בוצעה על ידי מישהו אחר. על כל אלה נעמוד להלן.

עדות יחידה
8. כאמור בפתח הדברים, התובעת ביכרה שלא להעיד איש מלבדה. בלטה בחסרונה עדותו של מר לב טוב, מנהלה הכללי ובעליה של החברה המעסיקה, והעד הישיר לסוגיות המרכזיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. כלל בסיסי הוא במשפטנו "כי מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת נגדו..." (ראו למשל: ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).
התובעת טענה כי אי הבאת מר לב טוב לעדות נעוצה בסכסוך המשפחתי בינו לבין בעלה. אלא שדעתי היא כי גרסה זו באה לעולם בעיקר לצורך ההליך.
נכון הוא כי מר לב טוב סירב לשתף פעולה עם חוקר המוסד (נ/4). לשיטת התובעת אין זאת אלא מפני אותו סכסוך ומהווה הוא משום ביטוי מובהק לו. אלא שעיון מדוקדק בדברים שנאמרו מפי מר לב טוב בהקשר זה – כפי שבאו לידי ביטוי בעדות מר ששון הנאמנה עלי – ולפיהם "אני אין לי זמן בשבילך, ואני אגיד לאסתי שתרים אתכם על טיל בבית המשפט", אינם מלמדים על סכסוך בינו לבין התובעת או בעלה. מלמדים הם על חוסר שביעות רצונו של מר לב טוב מהתערבות המוסד במה שנחזה בעיניו כענייניו הפרטיים, ובחקירה שערך בכל הנוגע להעסקתה הנטענת של התובעת אצלו.
9. בפתח ישיבת ההוכחות טענה התובעת כי הסכסוך עם מר לב טוב בעיצומו (עמ' 3, שורה 16). אלא שאם אלו אכן פני הדברים כיצד זה שעלה בידה להגיש מסמך שנחזה להיות מטעמו (ת/2), התומך לכאורה בטענותיה ונושא תאריך 9.9.2012, קרי 4 חודשים מאוחר למועד הגשת התביעה. תהייה זו זוכה למשנה תוקף מעיון בכלל המסמכים שצורפו לסיכומי התובעת ואשר נוגעים להתנהלות הפנימית והשוטפת של החברה ואף במועדים המאוחרים להעסקתה הנטענת בה. בהעדר ראיה לסתירה הדעת נותנת כי מסמכים אלה לא נשמרו אצל התובעת, ואף ספק בעיני אם רשאי עובד לשמור עותק מהם אצלו. לשון אחרת, לתובעת לא הייתה דרך להשיג מסמכים אלה לולא שיתוף הפעולה הצמוד של מר לב טוב. אין זאת אלא שמר לב טוב עומד בהבטחתו לשגר את התובעת אל שערי בית הדין בניסיון "להעלות על טיל", כלשונו, את המוסד ומסייע לה בכך.
10. זאת ועוד. התובעת התקשתה לספק הסבר מניח את הדעת למקור הסכסוך הנטען בין בעלה לאחיו והסתפקה בכך שהיה זה על רקע "חלוקי דעות על החברה, אם לסגור, שאין עבודה" (עמ' 8, שורה 21). אלא שגם לגרסת התובעת עצמה מר לב טוב הוא הבעלים והמנהל הכללי של החברה ואילו יצחק בעלה הוא שכיר בה (עמ' 8 , שורה 32), ועל כן נטול עמדת הכרעה. בנסיבות אלה ההסבר שהציעה לסכסוך אינו מתקבל על הדעת מה גם שלא יכולה הייתה להצביע על מועד מדויק בו פרץ (עמ' 8, שורה 19). ההסבר המוצע על ידי התובעת אף אינו מתיישב עם המסמך הרפואי שהגישה ביחס למצבו הנפשי של בעלה, מיום 4.12.2012 (ת/3) בו מצוין מפורשות כי "כעת גם עובד בהובלות של אחיו". אין הוא מתיישב גם עם עדותה בפני
חוקר המוסד מיום 25.9.2011 (נ/3) שם אמרה כי בעלה עובד ברציפות בחברה משך שנים ארוכות ו"עד היום" (עמ' 1 שורה 12). לא למותר לציין כי עובדה אחרונה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם עדות התובעת במסגרת חקירתה הנגדית בה טענה כי בעלה חדל לעבודה אצל אחיו בחודש 4/2011 (עמ' 7, שורה 8).
כללם של דברים
, הימנעות התובעת מהבאת מר לב טוב לעדות פועלת לחובתה.
עבודה סדירה בחברה
11. בעדותה לפניי העידה התובעת כי החלה לעבוד בחברה כשזו העתיקה את משרדה למושב ישעי (עמ' 6 שורה 29), וכאשר היקף העבודה בה הצדיק העסקת מזכירה. מועד תחילת העבודה יצא, מחמת המקרה, בסמוך למועד תחילת ההריון ומכל מקום העבודה בחברה לא נעשתה רק במטרה לצבור תקופת אכשרה לצורך קבלת דמי לידה, אלא בשל הצורך שהיה לחברה במזכירה בדיוק באותה העת. בתפקידה מילאה התובעת מטלות משרדיות שונות ולא מורכבות כגון שליחת פקסים, הנפקת חשבוניות ותיוקן ומענה לטלפונים (עמ' 4, שורות 22-21). כמו כן בשיבוץ נהגים לשליחויות, רישום הנוכחות ושעות העבודה שלהם ועוד.
שכרה עמד על
כ – 4,000 ₪ בחודש אולם בחודשי העבודה הראשונים קיבלה 500 ₪ נוספים כהחזר הוצאות בגין קניות שערכה עבור המשרד. לטענת התובעת לבקשתה, שולם שכרה במזומן לצורך קניות שוטפות לביתה ולצורך החזר הלוואות, ואילו שכרו של בעלה שולם לחשבון הבנק המשותף שממנו שולמו תשלומי משכנתה, ארנונה ועוד. שעות עבודתה היו בין 09:00 ל - 17:00.
דא עקא שעדותה של התובעת הותירה בי ספק אם אכן עבדה בחברה ואף אם כן, האם היה זה באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשתה אותה היא, הייתה נעשית בידי עובד אחר.
12. בראש יאמר, כי אין מנוס ממתן משקל לתמיהה שמתעוררת לנוכח חפיפת המועדים המלאה והמדויקת כל כך בין תקופת ההריון לתקופת העבודה הנטענת. אמת, הדבר אפשרי, אלא שגם לשיטת התובעת היא הועסקה קודם לכן כחשבת שכר (עמ' 4, שורות 15 – 16) ומשלא הציגה בפני
נו מסמכים היכולים לתמוך או ליתן טעם למעבר לעבודה אצל גיסה ובמועד המעבר, נותרנו בספקותינו.
13. התובעת טוענת כאמור כי עבודתה כללה גם מטלות מורכבות של שיבוץ נהגים לשליחויות, רישום שעות העבודה והנוכחות של הנהגים ועוד. על כך יאמר כי בעדותה בפני
בית הדין לא נמצא זכר לכל תאום עבודת הנהגים. העניין עלה לראשונה בסיכומיה, שהנם לכל אורכם ורוחבם משום ניסיון מאוחר ליישב סתירות וליתן הסברים דחוקים לקשיים שהתעוררו במסכת הראייתית שהציגה. חלקם של הטיעונים אף מהווים משום הרחבת חזית אסורה. מכל מקום, בעדותה בפני
בית הדין תיארה התובעת את עבודתה בחברה כעבודה משרדית נטולת ייחוד כלשהו או מורכבות וסיפקה תשובות שהיה יכול ליתן כל אדם מן היישוב אם היה נשאל לגבי תוכנה של עבודה משרדית. לשון אחרת, התרשמותי היא כי התובעת לא השכילה להציג גרסה משכנעת להשתלבות אמיתית בחברה ובעיסוקיה. זאת ועוד וכטענת המוסד, התובעת לא השכילה להציג ולו בדל ראייה לכך שפעולה כלשהי מבין הפעולות עליהם דיברה בוצעה על ידה. לא רק שלא הציגה ולו מסמך אחד חתום על ידה, כגון חשבונית או תכתובת פנימית, אלא שלא הביאה לעדות ולו עובד אחד, ואף מבין הנהגים, שיכול היה להעיד על עבודתה בה. כמו כן לא הציגה דו"ח נוכחות ולמצער יומן אישי המתעד את ימי עבודתה ואת שעות עבודתה או משימות לביצוע. דו"ח השעות הריק שצירפה לסיכומיה לא הועיל, ודעתי היא כי אין ליתן לו משקל כלשהו לנוכח העובדה שאין ראיה הקושרת אותו לחברה בדרך כלשהי.
14. אשר להיקף המשרה ושעות העבודה: כאמור, התובעת טענה להיקף עבודה כמעט מלא, ימים א' עד ה' בין השעות 09:00 – 17:00. כן טענה כי כל בוקר הגיעה ממעונה המרוחק למשרד החברה במושב ישעי עם בעלה וגיסה ושבה עמם לביתה בסוף יום העבודה (עמ' 9 שורות 15-14). אלא שבאותה הנשימה טענה כי שעות עבודתם ובעיקר אלה של בעלה לא היו מסודרות או קבועות כלל ועיקר, ואפילו לא זכרה את מתכונת עבודתו המדויקת של בעלה (עמ' 7 שורות 26-25, 32). הנה כי כן, לא שוכנעתי בגרסת התובעת ובהינתן כי הייתה אותה עת מטופלת בפעוטה נוספת (נ/3 בעמ' 1) ספק אם מדובר בגרסה אמיתית. אוסיף כי צודק המוסד בטענתו שלא הוכח שהיקף פעילות החברה דרשה העסקת עובדת משרד במתכונת של משרה מלאה ולא כל שכן של שתי עובדות משרד במקביל, כפי שנטען שאירע בפועל (על כך בהרחבה בסעיף 16 להלן). אציין עוד כי מעדותו של חוקר המוסד, מר ששון (נ/4), הוברר כי בביקור שערך בכתובת המעסיק במושב ישעי לא נמצא איש, המקום נראה נטוש ואיש מבין אנשי המושב שנשאלו לא הכירו את מר לב טוב. כך התובעת עצמה העידה כי לא הכירה איש במושב והדבר תמוה גם אם לא הרבתה להסתובב במושב כטענתה (עמ' 8 שורות 6-4).
העדר תמורה מוכחת בעד העבודה
15. ספק נוסף לעצם עבודת התובעת בחברה מתעורר לנוכח השאלה אם שולמה לה תמורה בעד עבודתה. אמנם, התובעת הציגה לנתבע תלושי שכר המעידים על עבודה סדירה בתקופה שמחודש 5/2010 ועד ללידה. אלא שלטענת התובעת השכר שולם לה במזומן ואת זה לא השכילה להוכיח. כך לא נטען ולא הוכח שישנן תרשומות המעידות על קבלת השכר בפועל. בעניין זה אציין שבהתאם להלכה הפסוקה תלושי השכר מהווים דיווח על אודות תשלום שכר ובדבר ניכוי דמי ביטוח לאומי כמצוין בהם, אך אינם ראיה לתשלום השכר (עניין בן אלישע). לא למותר לציין את טענת המוסד ולפיה כל התלושים הונפקו ביום 4.9.2011, מועד הסמוך להגשת התביעה לתשלום דמי הלידה. טענת התובעת כי הדבר הוא תוצאה לכך שאיבדה חלק מהתלושים, נשמעה לראשונה בסיכומיה ואינה משכנעת. בפרט לנוכח הודעתה בפני
חוקר המוסד לעניין אי סדירות הוצאת תלושי שכר בחברה עליה אעמוד להלן.
הספק בדבר התשלום בפועל מתחזק גם לנוכח גרסת התובעת ביחס לגובה שכרו של בעלה ואופן תשלום שכרה היא. בהודעתה לחוקר המוסד טענה התובעת שבעלה עבד בחברה במשך שנים רבות וכי שכרו עמד על 4,500 ₪ (נ/3 עמ' 1, שורה 14). במהלך חקירתה הנגדית נשאלה התובעת מה היה שכרו של בעלה והיא השיבה "חושבת שהשכר היה כ-6,000 ₪" (עמ' 7, שורה 27). כשעומתה עם העובדה שבהודעתה למוסד טענה ששכרו היה נמוך יותר הודתה שהיא "לא זוכרת. הרבה זמן לא הוציא תלושי משכורת" (עמ' 7, שורות 29-26). בהמשך התבקשה התובעת להסביר כיצד ייתכן שהיא ובעלה שמילאו בחברה תפקידים שונים השתכרו שכר דומה. על כך השיבה "לא יכולה לענות לך. לא יודעת איך חישבו השכר. הם עבדו גלובלי לפי הזכור לי. לא זוכרת. יום אחד עובדים יותר שעות, יום פחות שעות. לא היו שעות קבועות" (עמ' 7, שורות 32-30). בהנחה שבמועד מסירת הודעתה למוסד זכרה התובעת את גובה שכרו של בעלה, אכן תמוהה העובדה כיצד השתכרו שניהם שכר דומה כשהוותק שלהם בחברה לא היה דומה, הם ביצעו עבודות שונות וכשמתכונת העבודה לשיטת התובעת הייתה שונה. בנסיבות אלה אף קשה ליתן משקל כלשהו לגרסת התובעת לפיה דווקא תשלום שכרה במזומן נבע מטעמי נוחות. אם היא ובעלה משתכרים סכומים דומים ואף לטעמה לא היתה מניעה כלשהי להפקדת שכרה בחשבון הבנק המשותף שלהם, בדומה לשכר בעלה, מדוע זה דווקא שכרה שולם במזומן וללא תיעוד כלשהו. תמיהה זו מחזקת את הספק שנותר בי ביחס לטענה שהתובעת קיבלה תמורה בעד עבודתה.
ביצוע עבודת התובעת על ידי עובד אחר
16. ספק נוסף בשאלה אם התובעת אכן הועסקה בחברה מתעורר לנוכח העובדה שלא הוברר אם עבודתה הנטענת הייתה מבוצעת על ידי עובד אחר, כפי שנדרש בסעיף 1 לחוק.
בהודעתה לנתבע טענה התובעת כי לפני שהיא החלה לעבוד במשרדי החברה עבדה שם מזכירה אחרת בשם כנרת וכי במהלך שהייתה בחופשת לידה מר לב טוב ויצחק מילאו את מקומה בעבודה, שכן היקף העבודה ירד והיה להם יותר פנאי לעבוד במשרד (עמ' 3, שורה 18 עד עמ' 4, שורה 4). בעדותה בבית הדין טענה תחילה כי הייתה בחברה מזכירה "שלא הייתה כל כך מוצלחת, ובגלל זה הייתי צריכה להחליף אותה" (עמ' 3 שורות 18-17). מנגד, בחקירתה הנגדית לא הצליחה התובעת לזכור אם העסיקו עובדת אחרת לפניה בתפקיד זה וטענה כי בחלק מהתקופה כנרת עבדה במקביל אליה (עמ' 4, שורות 25-23). בסיכומים מטעמה טענה התובעת כי לפני שהתחילה לעבוד בחברה לא הועסקה בה מזכירה אחרת. כן טענה כי לקראת הלידה הצפויה שלה חיפשו מזכירה נוספת שתוכל להחליף אותה בחופשת הלידה וכך מצאו את כנרת שהועסקה בחצי משרה. אלא שלטענת התובעת העסקתה של כנרת לא נמשכה זמן רב על רקע חוסר התאמה ועל רקע הירידה בהיקף העבודה של החברה ולכן מר לב טוב ויצחק מילאו את מקומה כששהתה בחופשת לידה.
כפי שניתן להיווכח גרסאות התובעת ביחס להעסקתה של כנרת לא היו עקביות. מרישומים שהציג המוסד במהלך ישיבת ההוכחות עולה כי כנרת אכן הועסקה בחברה תקופה קצרה בין חודשים 11/2010 ל-1/2011. רישום זה מתיישב עם הגרסה האחרונה שמסרה התובעת, אך מעלה תמיהה כיצד זה לא זכרה התובעת בעת מסירת הודעתה לחוקר המוסד שבמקביל אליה הועסקה מזכירה נוספת במשרד. מכל מקום הוכח למעשה, כי לפני התובעת או אחרי התובעת לא הועסק עובד אחר בתפקיד של מנהלת משרד ובכך היא אינה ממלאה אחר המבחן הצר של סעיף 1 לחוק, ולא ניתן לקבוע שהיא הייתה בגדר עובדת של החברה.
ירידה בהיקף הפעילות של החברה ובהכנסותיה.
17. בעב"ל (ארצי) 9142-09-10 מנשה – המוסד לביטוח לאומי
(9.10.2011) (להלן: עניין מנשה) הכיר בית הדין בקיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערערת לבין קרוב משפחה שלה בתקופה שקדמה ליציאתה לחופשת לידה, על אף שהיא נאלצה לעזוב את עבודתה עקב המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע העסק. טענה דומה לזו טוענת התובעת בענייננו.
אלא שגם הטענה בדבר ירידה בהיקף הפעילות של החברה ובהכנסותיה, שנטענה מפי התובעת כטעם לכך שהיא לא שבה לעבודתה בחברה לא הוכחה. התובעת צירפה מכתב של רואה החשבון של החברה שנשלח אל המנהל, מר לב טוב, ביום 10.9.2012 וזו לשונו:
"לפי בקשתך הריני לדווח בזאת כי לפי מאזן בוחן לתקופה 1-6/2012 חלה ירידה דרסטית בהכנסות ובפעילות החברה לעומת התקופה המקבילה ב-2011. עקב כך החברה נמצאת בהפסדים".
ממכתב זה עולה כי במחצית הראשונה של שנת 2012 חלה ירידה דרסטית בהכנסות החברה. אלא שאין בו כדי לתמוך בטענת התובעת שבמהלך שהייתה בחופשת הלידה חלה ירידה בהכנסות החברה. אזכיר כי התובעת יצאה לחופשת לידה ביום 15.2.2011 וחופשת הלידה הייתה אמורה להימשך עד סביבות חודש 5/2011. לטענת התובעת בסיכומיה היא התכוונה להאריך את החופשה עד חודש 9/2011. לא למותר לציין כי בשאלון התומך בתביעה לתשלום דמי לידה ציינה התובעת כי היא מתכוונת לחזור לעבודה בתום חופשת הלידה ואין אלא לתמוהה כיצד התכוונה לשוב לעבודה אם לשיטתה לא היה בעבודתה עוד צורך. טענתה בחקירתה הנגדית (עמ' 6, שורה 13) כמו גם בסיכומיה, ולפיה הבינה שהיא נשאלת אם הייתה רוצה לחזור לעבודה ועל כך השיבה בחיוב אינה מקובלת על דעתי. השאלון מנוסח באופן פשוט. התובעת השיבה תשובה ספונטנית ומהתרשמותי מעדותה הבנתה את השפה העברית ובכלל טובה מאד. אין זה אלא ניסיון כושל להתאים את המציאות להליך.
18. לטענת התובעת עקב המצב הכלכלי שאליו נקלעה החברה פוטרו עובדים נוספים, אך גם טענה זו לא נתמכה בראיה כדוגמת אישור של רואה חשבון, או עותקים ממכתבי הפיטורים שנמסרו לעובדים ובכלל זה לה. בדומה, העידה התובעת כי איש לא אמר לה מפורשות לא לשוב לעבודה אלא הבינה בעצמה שזהו מצב הדברים (עמ' 5, שורות 31-29 ועמ' 6, שורות 2-1). לא למותר לציין כי על פי הדין לא ניתן היה להביא את יחסי העבודה בינה לבין החברה לידי סיום מיד בתום חופשת הלידה שלא ביוזמתה.
19. עמדתי לעיל בפרוטרוט על כך שמבין הראיות שהונחו לפניי בלטה בחסרונה עדותו של מר לב טוב, מי שניהל את החברה ויכול היה להעיד על העסקתה של התובעת. כאמור טענת התובעת בהקשר זה הייתה כי לא יכלה לבקש ממר לב טוב להעיד כיוון שיחסיו עם בעלה לא היו במיטבם (עמ' 3, שורה 16). תחת זאת הגישה התובעת מכתב מאת מר לב טוב מיום 9.9.2012 שזו לשונו:

"לכל המעוניין
אני דוד לב טוב ת.ז. 011820768, מנכ"ל חברת קורמוביל הובלות בע"מ ח"פ 514378918 מצהיר בזאת שהגברת אסתר לב טוב
ת.ז. 324488048 עבדה בחברה מתאריך 1.5.2010 ועד 14.2.2011 בתפקיד מזכירה עד הלידה, לאחר סיום חופשת הלידה אסתר רצתה לחזור לתפקידה אבל עקב שפעילות החברה ירדה לא הצלחנו להחזיק עובדים וכיום החברה נמצאת בהפסדים".
מכתב זה יכול היה להעיד על עצמו, אולם הוא אינו חתום בחתימת ידו של מר לב טוב. ייתכן שבנסיבות אחרות לא היה צורך לייחס משקל לחסרונה של החתימה, אלא שבענייננו וכמבואר בפרק שעסק בעניין, נושא המכתב תאריך שבו לטענת התובעת לא שררו יחסים טובים בין משפחתה לבין מר לב טוב. לשון אחרת, ככל שחל שיפור ביחסי התובעת עם מר לב טוב מצופה היה שהוא יבוא להעיד בבית הדין, וככל שלא חל שיפור ביחסים אז יש לייחס משקל לכך שהמכתב אינו חתום בחתימת ידו.
20. טעם נוסף להבחין בין הנפסק בעניין מנשה לבין עניינה של התובעת דנא הוא שבעניין מנשה היו לפני בית הדין ראיות אובייקטיביות לכך שהמערערת ביצעה עבודה כלשהי בעסק. בכלל זה נשמעו עדויות של עמיתים לעבודה של המערערת שהעידו על התפקידים שמילאה ואף הוברר שבתום חופשת הלידה היא ניסתה לשוב ולהשתלב במקום העבודה, ורק לאחר כחודש וחצי נאלצה לעזוב מפאת המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלע העסק. בענייננו, כאמור, חסרות ראיות אובייקטיביות לעבודתה של התובעת בחברה ולכן לא נוכל לפסוק כפי שנפסק בעניין מנשה.
21. סוף דבר – על יסוד כל האמור הריני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להרים את נטל ההוכחה לעבודתה בחברה ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה. יודגש כי אין באמור כדי לקבוע שהתובעת בדתה מלבה את הטענה שהיא עבדה בחברה בתקופה הנטענת, אלא שלנוכח הצורך לבחון בצורה מדוקדקת את טיב היחסים שנרקמו בין התובעת לחברה לא ניתן היה להסתפק בעדותה בלבד ובמסמכים שהציגה שכן אלו לא עמדו במבחן החקירה הנגדית.
משמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי וכמקובל, איני עושה צו להוצאות.

22. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ד, (02 דצמבר 2013
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














בל בית דין אזורי לעבודה 28244-05/12 אסתר לב טוב נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 02/12/2013)