פסקי דין על עירית תל-אביב-יפו | פסקי דין על עופר מזרחי | פסקי דין על יוסי יהושע | פסקי דין על נסים רחימוב ואח' |

30288-02/11 א     03/12/2013




א 30288-02/11 עירית תל-אביב-יפו נ' עופר מזרחי, יוסי יהושע, נסים רחימוב ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



03 דצמבר 2013

ת"א 30288-02-11 עירית תל-אביב-יפו
ואח'
נ' מזרחי ואח'




לפני
כבוד השופט
עודד מאור

תובע
ת


עירית תל-אביב-יפו


נגד


נתבעים

1. עופר מזרחי
4. יוסי יהושע

– ניתן

פסק דין
3. נסים רחימוב – ניתן

פסק דין
2. ליאור טואיטו





פסק דין


כללי
עיריית תל אביב-יפו (להלן: "התובעת") הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד בגין פלישה והחזקה שלא כדין במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 97 בגוש 6138 והמצויים בפארק דרום בתל-אביב (להלן: "המקרקעין") כנגד ארבעה נתבעים:
מזרחי עופר, טויטו ליאור, רחימוב נסים ויהושע יוסי.

הנתבעים רחימוב נסים ויהושע יוסי לא הגישו בקשת רשות להתגונן וביום 2.3.12 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה על ידי רשם בית המשפט.

מזרחי עופר וטויטו ליאור (להלן ייקראו ביחד: "הנתבעים") הגישו בקשת רשות להתגונן במסגרתה טענו שבני משפחותיהם והם מחזיקים במקרקעין במשך עשרות שנים, ומשכך הם בני רשות שפינויים מהמקרקעין כרוך בתשלום פיצויים בגין השקעותיהם.

עוד העלו הנתבעים במסגרת בקשת רשות להתגונן טענות נוספות
בהן כי התובעת אינה רשאית להירשם בתור הבעלים של המקרקעין וכי חלים עליהם הקריטריונים לפינוי כאמור בהסכם שבין מנהל מקרקעי ישראל וחברת חלמיש לגבי תושבי "כפר שלם".

בקשת רשות להגן נדונה לפני כבוד השופט בדימוס ד' מור, וביום 5.7.11 יצאה מלפניו החלטה במסגרתה ניתנה רשות להגן אך ורק ביחס לטענה כי הנתבעים הם בני רשות שפינויים מהמקרקעין כרוך בתשלום פיצויים, כאשר הרשות להגן כפופה לכך שהנתבעים יגישו במסגרת תיק זה תביעה לפיצויים במסגרת תביעה שכנגד, ושאר הטענות שהעלו הנתבעים במסגרת בקשת רשות להגן נדחו על ידי ככבוד השופט מור (להלן: "ההחלטה בבר"ל").

הנתבעים הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי על ההחלטה בבר"ל, אולם בקשת רשות ערעור נמחקה על ידי בית המשפט המחוזי.

הנתבעים הגישו תביעה שכנגד לפיצויים ולתשלום בגין שיפוץ בתים, בניה שונה והשקעותיהם במקרקעין, במסגרתה טענו כי מזרחי עופר זכאי לפיצוי בסך של 700,000 ₪ בגין השקעותיו ואילו טויטו ליאור זכאי לפיצוי בסך של 875,000 ₪, כאשר לצרכי אגרה הועמדה התביעה על פיצוי של 300,000 ₪ כאשר סך של 200,000 ₪ למר מזרחי וסך של 100,000 ₪ למר טויטו (להלן: "התביעה שכנגד").

להשלמת התמונה יצויין שטרם הגשת התביעה שלפניי, הגישה התובעת לבית המשפט לעניינים מקומיים, בקשה למתן צו הריסה בגין אותם בניינים אשר נבנו במקרקעין נשוא תביעה זו, כאשר הנתבעים היו צד להליך זה, וביום 2.9.10 ניתן פסק דינה של כבוד השופטת רוטנברג, אשר קיבלה את בקשת התובעת ודחתה את טענות הנתבעים.
הנתבעים הגישו ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת רוטנברג, אולם ערעור זה נדחה ביום 4.1.11. גם בקשת רשות ערעור שהגישו הנתבעים בגין פסק הדין בערעור נדחתה.

טענות הצדדים
התובעת טוענת,
שלנתבעים אין ולא היו זכויות במקרקעין אליהם הם פלשו ומחזיקים בהם תוך הסגת גבול ותוך הפרת זכויותיה של התובעת, ועת סיפחו לעצמם שטח עירוני, בנו עליו מבנים ללא היתרים ואף גידרו את השטח ללא רשותה של התובעת בניגוד לרצונה ובלא לשלם דמי שימוש.
עוד טוענת התובעת, שתפיסת החזקה על ידי הנתבעים מונעת מהתובעת לעשות שימוש במקרקעין בהתאם לייעודם ובכך נגרמים לתובעת נזקים כספיים ניכרים שטרם התגבשו.

ביחס לתביעה שכנגד – טוענת עיריית תל אביב שהשאלה היא אינה האם יש לסלק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, ולעניין זה התשובה חיובית, אלא האם סילוק ידם כרוך בפיצוי בגין היותם בני רשות – דבר המוכחש על ידה, וממילא הנטל להוכחת טענת הנתבעים להיותם בני רשות מוטלת עליהם.

הנתבעים טוענים,
כי משפחותיהם מחזיקות במקום מאז עלייתם ארצה סמוך לקום המדינה, ולפני מספר שנים אף בנו מבנים ובתי מגורים, ומאז ועד היום מחזיקים במקרקעין ונוהגים בהם מנהג בעלים.
לטענת הנתבעים, במהלך כל התקופה ועד להגשת התביעה איש לא פנה אל הנתבעים ולא העלה כלפיהם כל טענת זכות ולא דרש מהם להתפנות.
עוד טוענים הנתבעים, שהם שיפצו את המבנים שנמסרו לחזקתם, בנו בהם תוספות שונות, כאשר הנתבע 1 כאמור השקיע סך כולל של 700,000 ₪ ואילו נתבע 2 השקיע כאמור סך כולל של 870,000 ₪.

מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המומחית לפענוח תצלומי אוויר גב' מירה ירקוני (להלן: "ירקוני"), גב' חנה בר-רומנו, מנהלת מחלקת פיקוח ורישום באגף הנכסים אצל התובעת (להלן: "בר-רומנו") ותצהיר עדות ראשית מטעם מר שרון אידל, מנהל מדור פיקוח ופינויים באגף הנכסים אצל התובעת (להלן: "אידל").
מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי העדות הראשית של הנתבעים בלבד.


דיון והכרעה
כאמור, ההחלטה בבר"ל דחתה את מרבית טענות ההגנה של הנתבעים, וכבוד השופט מור קבע שיש לדון אך בטענת הנתבעים כי הם בני רשות שפינויים וסילוק ידם כפוף לתשלום פיצויים כלשהם, וכל שאר הטענות נדחו.

משכך – השאלה העיקרית והמרכזית שיש לדון בה הינה, אם הנתבעים הינם בני רשות ואם לאו, כאשר לאחר הכרעה בשאלה זו וככל שיקבע שהנתבעים הינם בני רשות מכללא, האם פינויים מהמקרקעין כרוך בתשלום פיצויים בגין השקעותיהם.

האם הנתבעים הינם בני רשות ואם לאו?
בבואנו להכריע בשאלה שלעיל, יש לבחון אם מתקיימים בעניינו שני תנאים בהם ניתן לקבוע רשות מכללא, תנאי ראשון- חזקה רבת שנים, תנאי שני- ידיעת בעלי המקרקעין בדבר החזקה.
אם כן, תחילה נבחן את מועד כניסת הנתבעים למקרקעין ומשך החזקתם במקרקעין.
הטוען לזכות חזקה במקרקעין, מוטל עליו הנטל להוכיח כי אכן כך הוא הדבר, ומשכך, בענייננו על הנתבעים הטוענים להיותם בני רשות מכללא במקרקעין נטל ההוכחה להוכיח טענותיהם.
הנתבעים טענו לאורך כל ההליך כי הם ובני משפחותיהם מחזיקים במשך עשרות שנים במקרקעין ונוהגים בהם מנהג בעלים, כל נתבע ביחס למקרקעין שלו (בית מגוריו ולמבנים השייכים לו),
אולם אין המדובר אלא באמירות והצהרות כלליות וסתמיות שאינן נתמכות בראיות ובלא כל תשתית עובדתית, ואף לא המינימאלית ביותר על מנת לבסס הטענה באשר לחזקה רבת שנים במקרקעין.
נהפוך הוא; בעדויותיהם של הנתבעים - בהליכים שונים - סתרו את עצמם מניה וביה ביחס למועד החזקתם במקרקעין.
ראו לדוגמא חקירת הנתבע 1 מיום 3.7.11:
ש. כמה שנים אתה נמצא שם?
ת. כעשר שנים.
ש. בהליכים הפליליים את הצהרת שאתה יושב שם חמש שנים.
ת. מאז עבר כבר חמש שנים. אמרתי בסביבות עשר שנים.
ש. ב- 2009 ישבת חמש שנים?
ת. כן. מה שהצהרתי שם זה נכון.

הנה אם כן, במסגרת חקירתו בבית המשפט לעניינים מקומיים בחודש דצמבר 2009 לפני כבוד השופטת רוטנברג העיד הנתבע 1 הצהיר שהוא יושב במקרקעין
חמש שנים, ובמסגרת חקירתו בבקשת הרשות להגן לפני כבוד השופט דן מור (ביום 3.7.11 השיב שהוא יושב במקרקעין כעשר שנים, ובד בבד חזר ואישש את עדותו בהליך הפלילי.
אם כך – באחת העדויות לא דבק הנתבע 1 בעובדות לאשורן: האם הוא מחזיק בנכס מאז 2004 – כפי שטען בהליך הפלילי או משנת 2001 כפי שטען לראשונה בהליך האזרחי.
כאמור הנתבע 1 לא מצביע וגם לא מוכיח מועד מדויק בו יכול הוא להצהיר ממתי הוא מחזיק בנכס.
יתרה מכך, בהחלטת כבוד השופט דן מור מיום 5.7.11 נקבע בין היתר כך "על כן, אם החזיקו סביהם או הוריהם של המבקשים 1 ו- 2 במבנים במקום, מדובר רק משנת 2002, דהיינו, לפני כ- 10 שנים. המבקשים 1 ו- 2 הודו כי הם מחזיקים בחלק מהמבנים רק כחמש שנים עובר לשנת 2009, וזאת עת מסרו את עדותם בבית משפט לעניינים מקומיים, בבקשה לצו הריסה, כלומר, כ- 7 או 8 שנים עד היום. בנסיבות אלה קשה לקבל טענה על רשיון שניתן לחזקה בשטח, ובוודאי שלא למגורים במקום"

אין לקבל את טענות הנתבעים שהחזיקו במקרקעין במשך עשרות שנים, אלא לכל היותר לשיטת הנתבע 1 משנת 2004, ולשיטת הנתבע 2 משנת 2001 – הרי חלפו להם 7 שנים מעת תפיסת החזקה על ידי הנתבע 1 וכעשר שנים מעת תפיסת החזקה על ידי הנתבע 2, מה שמקשה על טענת חזקה רבת שנים.

בנוסף, ראוי לציין שלאור קביעותיו של כבוד השופט דן מור נמחקו סעיפים מתצהירי העדות הראשית והן מכתב התביעה שכנגד של הנתבעים אשר שבו והעלו את טענותיהם בקשר להחזקת המקרקעין על ידי משפחותיהם במשך עשרות שנים (ראה החלטות מיום 1.1.13 ומיום 13.6.12).

בנוסף לכל האמור, הרי הנתבעים בעצמם מודים שאין ברשותם כל מסמך הקושר אותם למקרקעין (ראה חקירות הנתבעים הן בישיבת ההוכחות מיום 23.5.13 עמ' 20 שורות 24-27 ועמ' 22 שורות 5-6 והן במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן מיום 3.7.11 עמ' 1 שורות 18-19 ועמ' 5 שורות 7-8), כאשר העידו שני הנתבעים שאין ברשותם כל מסמך הקושר אותם למקרקעין.
הנתבעים אף נמנעו מלהביא לעדות עדים אחרים אשר יתמכו בעדויותיהם אולם בחרו שלא לעשות כן והחליטו להסתפק בעדויותיהם בלבד, ובעניין זה ביחד עם אי המצאת כל מסמך לתמיכה טענותיהם, הרי שהדבר פועל לחובתם. למעט תרשים אשר גם הוא משנת 2007, הרי שהנתבעים לא טרחו לצרף ולו ראיה אחת לתמיכה בטענותיהם.

עניין זה מקבל משנה תוקף לאור מסמכים ותצלומים אשר הגישה התובעת, כאשר מתצלומי אוויר שצירפה התובעת ביחד עם חוות דעתה של ירקוני, המומחית לפענוח תצלומי אוויר, אשר צולמו בימים 4.4.97, 12.4.98, 5.6.99, 10.11.00, 4.5.01 ו- 24.5.02, כאשר רק במהלך שנת 2002 מתחילים לראות הקמה של מבנים.

אם כן, מהאמור עולה שרק בשנת 2002 פעלו הנתבעים להקמת המבנים, כאשר עובר למועד זה השטח ברובו היה שטח חקלאי כפי שאף העידה המומחית (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 23.5.13, שורות 1-2) ובניגוד לטענת הנתבעים השטח אינו מוחזק על ידי מי מהנתבעים, כאשר מתצלומי אוויר נראה השטח כשטח ריק פרט למבנה קטן שנמצא בתוך השטח הריק. כך, העידה גם בר רומנו, כי עניין פלישתם של הנתבעים החל אחרי שנת 2000 כשכל השנים הייתה שם חווה חקלאית (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 23.5.13, שורות 30-31).

באשר לטענות הנתבעים, כי העובדה שהשטח היה מעובד ובשימוש חקלאי מחזקת את טענת הנתבעים כי עשו שימוש בשטח עוד לפני בניית בתי המגורים, הרי שבהחלטת כבוד השופט דן מור מיום 5.7.11 נקבע כך "...מודים המבקשים כי בעבר שימשו המקרקעין לבני משפחתם, הדורות הקודמים, למרעה כבשים או פרות וכן לנטיעות. רק ב- 15 השנים האחרונות לערך נבנו שם מבנים. מכאן המסקנה שאם הוענק רשיון בהתנהגות ובשתיקת המשיבה, או מנהל מקרקעי ישראל לפניה, הרשות היתה למטרה חקלאית בלבד, ולא למגורים".
(הדגשה שלי ע.מ).

אם כן, טענה זו של הנתבעים נדחתה זה מכבר על ידי כבוד השופט דן מור ואין מקום להעלותה שוב, מה גם שאני מאמצה.

יתרה מכך, איני מקבל את טענות הנתבעים בסיכומיהם לעניין גודל השטח ושטח הפינוי עצמו, טענות אלו כבר הועלו בעבר נדונו ואף נדחו, כך שלא היה מקום לשוב ולהעלותם. המחלוקת בתיק זה הינה מצומצמת אך מאוד ואין בידי לקבל את ניסיונות הנתבעים למחזר טענות אשר נדונו זה מכבר, ומשכך אני דוחה טענותיהם בעניין זה.

הנה אם כן בעניין זה של התנאי לחזקה רבת שנים במקרקעין, הנתבעים לא הוכיחו טענותיהם בקשר לעניין זה, לא הגישו כל אסמכתא לכך ואף לא הביאו כל עד בעניין ומשכך יש לדחות את טענותיהם בעניין
.

משנקבע שבענייננו, שלא מתקיים התנאי הראשון, להיות הנתבעים בני רשות, הרי שדי היה באמור לעיל בכדי לדחות את התביעה באשר לטענה זו.

יחד עם זאת, בחרתי כן לבחון אם בענייננו מתקיים התנאי השני, של ידיעה מפורשת של התובעת על החזקת המקרקעין על ידי הנתבעים:

כאמור לעיל, הנטל להוכחת טענת היות הנתבעים בני רשות מוטל עליהם, ומשכך, הרי שגם הטענה כי הייתה ידיעה מפורשת של התובעת ממנה ניתן היה להסיק על הסכמה ו/או ויתור מוטלת על כתפי הנתבעים.

בע"א אליאסף טבוליצקי נ' בית הכנס ובית מדרש
פ"ד לא(3) 210, שם בעמ' 215 – 214), נקבע תנאי לקביעת הסכמה מכללא – הוא כלל הידיעה על התפיסה:
"לשם יצירת רישיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס אדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהיא למרות שידע על התפיסה יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רישיון מכללא
implied licemce
שלא היה קיים מלכתחילה
".
הנה אם כן, מהאמור עולה שעל הנתבעים להראות ידיעה פוזיטיבית בדבר שימושם במקרקעין של התובעת.
בסיכומיהם למעט צירוף פסיקה ומאמרים בעניין, הנתבעים לא פירטו ולא הוכיחו ידיעה מפורשת של התובעת, הנתבעים לא פירטו הכיצד כל אותה פסיקה ומאמרים שציינו בסיכומיהם משליכים לענייננו, הנתבעים לא מראים כל ראיה כי התובעת ידעה על החזקת הנתבעים במקרקעין ובוודאי שלא על נסיבות מהן ניתן להסיק על הסכמה או ויתור.
נהפוך הוא
- התובעת הראתה כי כבר בשנת 2008 נקטה בהליכים כנגד הנתבעים וביחס לבנייה במקרקעין, כאשר הגישה בקשה למתן צו הריסה ובנוסף, ביום 11.3.10 אף הודבקה בשטח התראה בטרם נקיטת הליכים על ידי מר אידל (ראה נספח א' לתצהיר עדות הראשית ועמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 23.5.13 שורות 5-7).

הנה אם כן, נראה שגם בעניין זה העלו הנתבעים טענות ואמירות ללא כל תמיכה בראיה כלשהי או בעדים אשר יש בהם לבסס את טענותיהם לעניין ידיעה מפורשת או נסיבות מהן ניתן להסיק על הסכמה או ויתור.

לאור כל אמור, הרי שאני מגיע למסקנה שגם התנאי השני בעניינו אינו מתקיים.
מהמקובץ עולה שהנתבעים לא היו בני רשות ומשכך אין הם זכאים לפיצוי כלשהו,
ויש לראות בנתבעים כמשיגי גבול אשר יש לפנותם מהמקרקעין.

באשר לטענות הנתבעים, להגשת ראיות בלתי קבילות, הרי שאין בידי לקבל טענות אלו, כבר בהחלטתי מיום 23.5.13 קבעתי שאיני רואה כל מניעה לצרף פסקי דין ופרוטוקולים במסגרת הליכים משפטיים שניתנו בהליכים בין הצדדים, ואלה אינם בגדר ראיות בלתי קבילות.

לעניין תביעתם שכנגד לפיצויים, הרי שגם תביעה זו הוגשה ללא כל ביסוס או ראיה כלשהי – המדובר בתביעה כללית וסתמית שלא גובתה בכל מסמך.

הנתבעים העלו טענות באשר לסכום אשר השקיע אותו כל נתבע לשיפוץ והשקעה בנכס, אולם לא ברור הכיצד הגיעו לסכומים אלו.

בעדותם ציינו התובעים שכנגד שלא שמרו קבלות וטענו שלא ידעו שיצטרכו להציג אותם. אולם, הנתבעים אף לא טרחו להביא עדים מטעמם בקשר לעניין זה, אנשים אשר ביצעו עבורם את השיפוצים, משבחרו שלא לעשות כן, אין להלם להלין על עצמם, ואין מנוס אלא להגיע למסקנה שדין תביעה זו דחייה.

גם הייתי מקבל את טענת הנתבעים כי הם בני רשות הרי לאור הטענות בעלמא בהעדר
בדל או ראשית ראשיתה של ראייה, הרי דין התביעה שכנגד היה דחייה.
ראוי לציין שכנגד המבנים אשר בנו הנתבעים ניתן צו הריסה בגין בנייה לא חוקית, כך שגם בשל כך לא ניתן לפצותם בגין השקעות להן הם טוענים שביצעו במקרקעין (מה גם שלא הובאו כל ראיות לעניין ההשקעה בהם).

סוף דבר
1.
דין תביעתה של התובעת להתקבל, ואני מורה לנתבעים ו/או מי מטעמם לסלק ידם ולפנות כל חלק מהמקרקעין, כמפורט בכתב התביעה ולהשיב החזקה בהם לידי התובעת כשהם נקיים מכל אדם ו/או חפץ אשר שייכים להם ו/או מי מטעם, וזאת על חשבונם.
ניתנת בזאת שהות של 45 יום מהיום לנתבעים לפינוי כאמור.
2.
התביעה שכנגד אשר הגישו הנתבעים נדחית.

3.

אני מחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת בסך של 5,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד
בסך של 15,000 ₪ כולל מע"מ, כאשר לסכומים אלו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.


המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים
.
ניתן והודע היום, ל' כסלו תשע"ד, (03 דצמבר 2013), בהיעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 30288-02/11 עירית תל-אביב-יפו נ' עופר מזרחי, יוסי יהושע, נסים רחימוב ואח' (פורסם ב-ֽ 03/12/2013)