פסקי דין על בטיש הלוי שאול | פסקי דין על שריקי אסף | פסקי דין על שריקי אסף | פסקי דין על שלום עופר | פסקי דין על "המגן" חב' לביטוח | פסקי דין על בן שושן משה | פסקי דין על "אריה" חב' לביטוח משה | פסקי דין על "אבנר" איגוד לנפגעי תאונות דרכים |

1738/98 א     31/10/2004




א 1738/98 בטיש הלוי שאול,שריקי אסף נ' שריקי אסף,שלום עופר,"המגן" חב' לביטוח בע"מ,בן שושן משה, "אריה" חב' לביטוח בע"מ משה, "אבנר" איגוד לנפגעי תאונות דרכים בע"מ




483
א' 1738/98
בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כב' השופט משה דרורי
בטיש הלוי שאול

בעניין:
התובע
אמיר הר ציון
ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. שריקי אסף
ע"י ב"כ עו"ד עמוס אגרון

2. שלום עופר

3. "המגן" חב' לביטוח בע"מ

שניהם ע"י ב"כ עו"ד עמוס מוקדי
4. בן שושן משה

5. "אריה" חב' לביטוח בע"מ משה

6. "אבנר" איגוד לנפגעי תאונות דרכים בע"מ
הנתבעים
אבי אלבינצר
שלושתם ע"י ב"כ עו"ד
שולח ההודעה
שריקי אסף
ע"י ב"כ עו"ד עמוס אגרון
ובענין:

-נ ג ד -
הצדדים השלישיים
1 שלום עופר

2."המגן" חב' לביטוח בע"מ

שניהם ע"י ב"כ עו"ד עמוס מוקדי
3. בן שושן משה

4. "אריה" חב' לביטוח בע"מ משה

5. אבנר" איגוד לנפגעי תאונות דרכים בע"מ
שלושתם ע"י ב"כ עו"ד אבי אלבינצר
פסק דין
חלקי - ביחס לנתבעים 3-1

כללי

1. אופנוע ורכב פרטי התנגשו. נהג האופנוע נפגע וניזוק. תאונת דרכים זו אינה חוסה תחת כנפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן - "חוק הפלת"ד"), וחלים עליה הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה").

2. מי אחראי לתאונה, וכיצד יש לחלק את החבות בין המעורבים בתאונה, נהג המכונית הפרטית ונהג האופנוע, ובהם גם בעל האופנוע, אשר התיר לתובע לנהוג באופנוע ללא ביטוח?
מהו סכום הפיצויים אשר ישולם לתובע הניזוק, עקב התאונה האמורה?

3. שאלות אלה עומדות במרכז

פסק דין
זה. קודם לכן נציג בקצרה את הצדדים להליך, ונביא את ההחלטות השיפוטיות, אשר קבעו כי חוק הפלת"ד אינו חל על התאונה. לאחר מכן, ננתח את אירוע התאונה - תוך התייחסות לדברי העדים והמומחים - ונקבע את חלוקת החבות של הצדדים, תוך יישום המבחנים של דיני האשם התורם בתחום הנזיקין. בשלב הבא, נתייחס לנזק הרפואי והתפקודי שנגרם לתובע. בעקבות זאת, נפסוק את הפיצויים לזכותו, תוך חלוקתם לראשי הנזק השונים ולתקופות המתאימות. התוצאה תהיה כי סכום הפיצויים אליו נגיע בסיום הערכת הנזק יתחלק בין הגורמים השונים, כפי שייקבע בסוגיית החבות.

הצדדים להליך

4. כתב התביעה המקורי מתייחס לשתי תאונות דרכים, אשר בהן נפגע התובע.

פסק דין
זה מתייחס לתאונה הראשונה, אשר ארעה ביום 20.8.1993 (להלן - "התאונה"), כאשר התובע היה אז כבן 17.5 שנים, ונהג באופנוע שפרטיו מובאים בפיסקה הבאה. התובע מיוצג ע"י עו"ד אמיר הר ציון
.

5. בעל האופנוע, מספר רישוי 56-801-58 (להלן - "האופנוע"), הוא מר אסף שריקי, הנתבע מס' 1 (להלן - "אסף" או "בעל האופנוע" או "נתבע 1"), אשר מיוצג על ידי עו"ד עמוס אגרון
. אסף התיר לתובע לנהוג באופנוע, כאשר הביטוח אינו מכסה אירוע זה.

6. האופנוע היה מבוטח אצל המאגר ("הפול") הישראלי לביטוח רכב (להלן - "המאגר"), אשר יוצג ע"י עו"ד גבריאל ראובינוף. בכתב התביעה המקורי יוחסה חבות למאגר הנ"ל - שהיה נתבע מס' 2 - עקב היותה המבטחת של האופנוע. ברם, לאחר שהוגש כתב ההגנה מטעם חברת ביטוח זו, ואליו צורפה תעודת הביטוח וההצעה לביטוח הרכב, שבה נכתב במפורש כי האופנוע יהיה נהוג רק על ידי אסף, ולא על ידי נוהג אחר, הודיע ב"כ התובע, עו"ד אמיר הר ציון
, ביום 22.6.01, כי הוא מסכים למחיקת התביעה כנגד חברת ביטוח זו, והיא נמחקה.

7. הנתבעת השלישית בכתב התביעה המקורי היתה "קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים". בכתב התביעה המקורי נטען כי, לחלופין לחבותה של המאגר, חבה קרנית בפיצוי התובע, על פי חוק הפלת"ד. קרנית, שיוצגה ע"י עו"ד אלון בלגה, כפרה בחבותה, וטענה כי על פי חוק הפלת"ד אין התובע זכאי לפיצויים כלל.

8. בעל הרכב הפרטי מסוג שברולט, מס' רישוי 81-304-24 (להלן - "הרכב"), אשר נהג בו בעת התאונה הוא מר שלום עופר
(נתבע 4 בכתב התביעה המקורי, נתבע 2 כיום; להלן - "נהג הרכב" או "עופר" או "נתבע 2"). הרכב מבוטח ע"י המגן - חברה לביטוח בע"מ (נתבעת 5 בכתב התביעה המקורי; נתבעת 3 כיום; להלן - "המגן" או "נתבעת 3"). נהג הרכב וחברת ביטוח זו מיוצגים ע"י עו"ד עמוס מוקדי.

9. בהמשך כתב התביעה מתוארת תאונה שנייה, שאף בה נפגע התובע. נטען, כי ביום 14.10.94, נסע התובע לטיפול רפואי (עקב התאונה הראשונה), ברכב מס' 08-124-94, נהוג על ידי משה בן שושן (נתבע 6 בתביעה המקורית; נתבע 4 כיום), ואז ארעה תאונת דרכים, עקב פגיעת רכב אחר ברכב שבו נסע התובע. חברות הביטוח אריה ואבנר (נתבעות 7 ו-8 בכתב התביעה המקורי; כיום נתבעות 5 ו-6) היו המבטחות של הרכב הנ"ל. התובע ייחס לתאונה שנייה זו חלק מנזקיו הרפואיים. מר משה בן שושן הנ"ל ושתי חברות הביטוח אריה ואבנר מיוצגות ע"י עו"ד אבי אלבינצר. אין חולק כי ביחס לתאונה השנייה חל הפלת"ד.

10. על פי החלטת הנשיא דאז (כב' השופט ו' זילר) מיום י"ט תמוז תשס"א (10.7.01) פוצל המשפט, באופן שבתחילה תידון התאונה הראשונה.

11.

פסק דין
חלקי זה מתייחס, איפוא, לתאונה הראשונה בלבד, והוא דן ביחסים שבין התובע לבין נתבעים 3-1.

ההליכים בתיק זה

12. תיק זה נדון, תחילה, ע"י כב' השופטת אילה פרוקצ'יה, עת כיהנה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ראה: קדם משפט מיום 5.9.99).

13. בהמשך, הועבר התיק לטיפולו של הנשיא דאז, כב' השופט ו' זיילר.
בקדם משפט שנערך על ידו ביום 4.7.00, הוצגו החלופות השונות לעניין עילת התביעה כנגד קרנית: אם התובע לא ידע ולא היה צריך לדעת מהנסיבות שאין ביטוח, אזי יש עילת תביעה כנגד קרנית; אם התנאים האמורים לא התמלאו - אזי אין חולק כי אין עילת תביעה נגד קרנית, ובמקרה אחרון זה יש עילת תביעה בנזיקין, הן כנגד נהג הרכב המעורב בתאונה (נתבע 2), והן כנגד בעל האופנוע (נתבע 1), אשר התיר לתובע לנהוג ללא ביטוח.

14. בעקבות ניתוח משפטי זה, נקבע דיון להוכחות בשאלת החבות.
בדיון זה, שהתקיים ביום 4.9.00, העידו התובע וכן חברו, מר יוסי מרציאנו (אשר, לדבריו, נהג באופנוע של אסף ביום האירוע, לפני התובע). מטעם הנתבעים, העידו בעל האופנוע, אסף, וחברתו, הגב' זהבית אבו. לאחר החקירות הנגדיות של העדים, הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

15. ביום ד' תמוז תשס"א (25.6.01) ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי (כב' הנשיא זילר), החלטה אשר בה נקבע כי קרנית אינה אחראית. הנשיא זיילר הגיע למסקנה כי על פי הראיות אין חולק שהנהיגה באופנוע היתה בהיתר שניתן לתובע על ידי הבעלים של האופנוע (אסף) וכי הביטוח שהיה לאופנוע לא כיסה את התובע הנפגע. התובע לא ידע על כך שאין ביטוח המכסה את נהיגתו. בית המשפט אף הוסיף, למעלה מהצורך, כי הוא מקבל את עדות התובע שאיש לא אמר לו, בטרם נמסר לו האופנוע לנהיגה, דבר על ענייני הביטוח של האופנוע. בנקודה זו, נקבע במפורש על ידי הנשיא זיילר כי עדות אסף וחברתו זהבית, כאילו נאמר לתובע שאין ביטוח , וכי על אף מידע זה התובע הפציר באסף לתת לו לנסוע באופנוע, חרף העדר ביטוח - עדויות אלה אינן מקובלות על בית המשפט.

16. בנוסף לקביעות העובדתיות הללו, התייחס הנשיא זילר בהחלטתו הנ"ל להיבט המשפטי של הסוגיה. סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד קובע כי נפגע אינו זכאי לפיצויים כאשר "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". כנגד סעיף זה, המהווה חריג לזכות הנפגע לקבל פיצויים בגין כל תאונת דרכים, ללא קשר לשאלת הרשלנות (סעיף 2 (א) לחוק הפלת"ד), קיים חריג לאותו חריג, והוא סעיף 7א לחוק הפלת"ד, שכותרתו, "זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים". וזה לשונו של סעיף 7א:

"על אף האמור בסעיף 7(5) מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)"."

הנשיא זילר התייחס ל

פסק דין
של בית המשפט העליון (רע"א 2853/96, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680), אשר ממנו ניתן, לכאורה, להסיק שאין זה נהוג ואין זה מקובל שנוהג ברכב הזולת מתעניין האם לידידו, בעל הרכב, יש פוליסת הביטוח המכסה את הנוהג. ברם, הנשיא זילר איבחן תקדים זה, תוך התייחסות לנסיבות שהיו בתיק שבפני
נו. בהתבסס על פסיקה נוספת אשר מפרשת את סעיף 7א הנ"ל, כמחייבת את הנוהג לחפש ולמצוא את המידע האם יש כיסוי ביטוחי, קבע נשיא בית המשפט המחוזי, כב' השופט זילר, כי הוראות סעיף 7א לחוק הפלת"ד אינן חלות על התובע דידן. רק בין ידידים או ביחסי עובד ומעביד, יש לקבל את ההנחה שלפיה יש כיסוי ביטוחי, ולכן יש מקום לתחולתן של הוראות סעיף 7א הנ"ל, כפי שנקבע בפרשת פרח הנ"ל. מאידך גיסא, כאשר מדובר בשני צעירים, שיש ביניהם הכרות לא מעמיקה, ניתן להניח כי במסגרת משובות הנעורים ביניהם, התובע לא התעניין כלל לא בשאלת הביטוח ולא בשאלת הרישיונות, ונושאים אלה לא הטרידו, לא את התובע ולא את בעל האופנוע. על כן, מסקנת הנשיא זילר היא כי לא התקיים התנאי שבסעיף 7א לחוק הפלת"ד, הקובע זכאות לפיצויים על פי חוק הפלת"ד, כאשר בנסיבות העניין לא היה סביר שהנהג ידע שאין כיסוי ביטוחי לנסיעתו.

17. ראוי, לעניין זה, להביא קטע מ

פסק דין
של כב' השופט אהרון פרקש, בכהנו בבית המשפט השלום בירושלים, בת"א 20045/96 אמר דוד נ' קרנית - קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (ואשר הובא על ידי בא כוחו של בעל האופנוע, אסף, בסיכומיו בפני
הנשיא זילר). בפרשה הנ"ל היו נסיבות דומות, שבהן צעיר ביקש מצעיר אחר אופנוע, כדי לעשות "סיבוב", מבלי להתעניין בשאלת הביטוח. בית המשפט שם פסק, כי "על התובע היה לוודא שאכן יש תעודת ביטוח בת תוקף, ומשלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו בנוטלו סיכון מיותר". לפיכך, נדחתה שם תביעת התובע כנגד קרנית (כפי שקבע הנשיא זילר בפרשתנו). וכך נאמר בפיסקה 18 לפסק הדין בתיק הנ"ל, שניתן ביום י"ב אב תשנ"ט (25.7.99):

"סבורני כי גם מההיבט של 'תקנת הציבור' נכונה גישה זו של צמצום המקרים בהם יוחלו הוראותיו של סעיף 7א לחוק. ייתכן ויהא בכך כדי להגביר, ולו במעט, את המודעות של הצעירים בני זמננו, שבטרם מבקשים הם 'סיבוב' מחברם בעל האופנוע, או בטרם מחליפים הם ביניהם האופנועים שברשותם לנסיון לנסיעה קצרה, יוודאו היטב באם קיימת פוליסת ביטוח אשר מבטחת אותם למקרה שנגרם להם נזק. גם מבחינתו של בעל האופנוע, טוב שיידע כי צפוי הוא להיתבע בגין נזקים שנגרמו לזה שהרשהו לנהוג על אופנוע מבלי שתהא בידו פוליסת ביטוח ראויה".

נזכור דברים אלה, כאשר נדון להלן בחלוקת החבות.

18. בעקבות החלטה זו, נקבע על ידי הנשיא זילר, בהחלטה נוספת מיום י"ט תמוז תשס"ג (10.7.01), כי התביעה נגד "קרנית" - נדחית.

19. ב"כ נהג הרכב, עו"ד מוקדי, לא השלים עם החלטתו זו של הנשיא זילר והגיש בר"ע לבית-המשפט העליון (רע"א 6825/01 עופר שלום ואח' נ' אסף שריקי ואח'). בית המשפט העליון (כב' השופטת ד' דורנר) דחה את הבקשה למתן רשות ערעור בהחלטה מיום ג' טבת תשס"ב (18.12.01). בית המשפט העליון לא התערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הנשיא זילר (עמ' 4 להחלטה). אשר לסעיף 7א לפלת"ד, אומרת השופטת דורנר (עמ' 3 להחלטה) כי סעיף זה "פורש בפסיקת בית משפט כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נמנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי". לעניין זה, מצטטת השופטת דורנר בהחלטה הנ"ל את פסק דינו של השופט חשין בפרשת פרח הנ"ל (ראה פיסקה 16 לעיל). טעם הדבר מוסבר בכך שרק נפגע כזה, שיש קירבה מיוחדת בינו לבין בעל הרכב, ולכן לא ערך בירור בשאלת הביטוח, בנפגע כזה "לא דבק הרבב המוסרי ש'תקנת הצבע' מבקשת למונעו, במסגרת החריגים שנקבעו בפלת"ד לעקרון האחריות המוחלטת" (עמ' 3 למטה בהחלטה, תוך התבססות גם על ספרו של השופט א' ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, בסוגיה זו). אך במקרה שלפנינו, לא היו אותם יחסי קירבה, ולכן אין תחולה לסעיף 7א הנ"ל.
בסיום ההחלטה, מציינת השופטת דורנר "כי טענות המבקשים [=נהג הרכב הפרטי] באשר להתנהגותו של [אסף] שריקי, שאיפשר לאנשים שונים לרכוב על אופנועו בלא ביטוח, יתכן שעשויות לבסס עילות תביעה בנזיקין כנגדו, אך אין בטענות אלו כדי לשנות את המסקנה השוללת את תחולת סעיף 7א לחוק הפיצויים על הניזוק נוכח התנהגותו הוא".
גם לדברים אלה נתייחס במסגרת הדיון בחלוקת החבות.

20. לאחר שתיק זה הועבר אלי, נערכו קדמי משפט ונקבע התיק להוכחות, כאשר העדויות הוגשו בדרך של תצהירים. בשלב מסוים (בשלהי 2002) ביקש עו"ד מוקדי להשתחרר מתפקידו, עקב העדר שיתוף פעולה עם נהג הרכב (נתבע 2), אך לבסוף יושרו ההדורים ביניהם, ועו"ד מוקדי המשיך בייצוגו.

21. התקיימו מספר לא קטן של ישיבות הוכחות, בהם העידו התובע, נהג הרכב ושני מומחים ביחס לנסיבות התאונה והאחריות לגרימתה. הצדדים העלו טענות משפטיות שונות ביחס לאפשרות להביא ראיות לסתור את ההרשעה הפלילית של נהג הרכב, והעלו טענות בדבר רשלנות תורמת. התעוררה גם מחלוקת משפטית, האם ניתן להוכיח רשלנות תורמת, על אף ההרשעה בפלילים של נתבע 2, אך לבסוף הוסכם כי כל העדים יעידו, וכי הצדדים יתייחסו לכך בסיכומים (ראה פרוטוקול מיום 1.1.03, עמ' 16, שורות 27-20).
כמו כן, העידו עדים מטעם התובע ומטעם הנתבעים לעניין גובה הנזק. נתייחס לעדויות במפורט, כל אחת במקומה.

התאונה - כללי

22. ביום 20.8.93, בשעה 17.40 לערך, כאשר התובע כבן 17 וחצי (הוא יליד 10.2.76), נהג התובע באופנוע אותו קיבל בהשאלה מנתבע 1. התובע נהג ברח' ורדינון בגילה מכיוון מערב למזרח. נתבע 2 נהג ברכבו הפרטי מסוג "שברולט" ברח' ורדינון הנ"ל, בכיוון הנגדי. נתבע 2 רצה להיכנס לרחבת החנייה של ביתו, הנמצאת בצד שמאל של רח' ורדינון (כיוון נסיעתו). כאשר פנה נתבע 2 שמאלה, כדי להיכנס לחנייה האמורה, אירעה ההתנגשות שבה נפגע נהג האופנוע, התובע .
עובדות אלה, מוסכמות על הכל.

23. כן מוסכם על הצדדים כי באותו יום היתה ראות מלאה, שכן מדובר בשעות אחה"צ של חודש אוגוסט, כאשר שעון קיץ בתוקפו.

24. נתון נוסף שאינו שנוי במחלוקת הוא כי רח' ורדינון הינו רחב (כ-12 מטר).

25. המחלוקות בין הצדדים והמומחים מטעמם, התמקדו בשאלת האחריות של נהג האופנוע מול אחריות נהג הרכב הפרטי, כאשר נקודת המוצא המוסכמת על דעת הכל היתה כי נהג הרכב הפרטי נהג ברשלנות, וחילוקי הדיעות היו בדבר הרשלנות התורמת, אם בכלל, של נהג האופנוע, התובע.

משמעות הרשעת הנתבע 2 בבית המשפט לתעבורה

26. לפני שנעסוק במחלוקת זו, יש להסיר אבן נגף משפטית, שהוצבה על ידי התובע, הן בטענותיו לפני שמיעת הראיות, והן בסיכומיו, כאשר לטענתו רק הנתבע 2 אחראי בלבדית לתאונה, כפי שנקבע בהליך הפלילי, אותו נפרט להלן.

27. כנגד נתבע 2 הוגש כתב אישום בבית-המשפט השלום לתעבורה בירושלים (ת/2), אשר בו נאמר כי "בהגיע הנאשם לכניסה לחניון האמור, פנה שמאלה בלא זהירות וחסם את דרכו של אופנוע מס' 56-801-58, נהוג בידי שאול בטיש הלוי (להלן - "המתלונן") [התובע] , שנסע בכיוון הנגדי וממול נסיעת הנאשם. חוסר זהירותו של הנאשם מתבטא בכך שלמרות שניתן היה להבחין ברכב המתלונן במרחק ניכר, המשיך בפני
יתו שמאלה וחסם את דרכו ועל ידי כך גרם לתאונת דרכים בה נחבל המתלונן חבלה של ממש וניזוקו כלי הרכב המעורבים".
העבירה שיוחסה לנאשם (נתבע 2) בכתב האישום הנ"ל היתה "עבירת הסל" של תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן - "תקנות התעבורה"), הקובעת כי "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או ללא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות...".

28. בישיבה הראשונה שהתקיימה ביום 12.1.95, בבית המשפט לתעבורה, כפר הנאשם (ת/3).
בישיבת ההוכחות, ביום 5.12.95, הגיעו הצדדים להסדר, במסגרתו הודה הנאשם בכתב האישום והורשע על פי הודאתו, ונקבע כי התביעה תבקש עונש פסילה של 4 חודשים, קנס ותנאי, והנאשם יהיה רשאי לטעון לעונש נמוך יותר. במסגרת טיעוניו לעונש, טען הנאשם (נתבע 2 לפנינו) כי הוא "מביע חרטה עמוקה". כן ציין נתבע 2 שהיה צמוד במשך שבועות למיטתו של התובע בבית החולים, שכן הוא עצמו, במקצועו, אח, העובד בשני בתי חולים. בית משפט לתעבורה, לאחר שהתרשם מחרטתו העמוקה של הנאשם, ומכך שהיה מרותק למיטתו של המתלונן, ובהתחשב בצרכיו של הנאשם לנהוג ברכב כדי להגיע לעבודתו, קבע בית המשפט לתעבורה כי עונשו של הנאשם שבפני
ו (נתבע 2 שבפני
נו) יהיה 1,000 ₪ קנס, 3 חודשי פסילת רישיון נהיגה בפועל, ו-3 חודשי פסילה על תנאי (ת/4).
29. מהי המשמעות המשפטית של הודאת הנתבע 2 בהליך הפלילי בבית משפט לתעבורה, והרשעתו עקב הודאה זו? בכך נעסוק עתה.

30. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, קובע כי "הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה באמור בהם אם המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי".
השופט שמגר, כתוארו אז, קבע כי סעיף זה יחול גם כאשר מדובר בהודאה במשפט פלילי, ללא ניהול תיק הוכחות, ואף אם הנאשם הצהיר לפרוטוקול כי הוא מודה בעובדות לצורך המשפט הפלילי, בלבד לשם הקלה בעונש (ראה: ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4), 752, בעמ' 755).
השופט שמגר, ב

פסק דין
נוסף, הבהיר כי לדעתו "אין לפרש את המונח 'ממצאים' בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורתני כי המונח ממצאים חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראייה לכאורה באמור בהם" (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4), 327, בעמ' 332, מול האות ב).
וראה פסיקה נוספת ודיון בנושא זה בספרו של השופט בדימוס י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד - 2003), בעמ' 1357 ואילך.

31. מכאן, שגם כאשר הנתבע 2, בחר - בישיבה השנייה בבית המשפט לתעבורה -להודות ולהגיע להסדר טיעון (לאחר כפירתו בישיבה הראשונה), עדיין ההרשעה - מכוח הודאתו - מהווה

פסק דין
פלילי, הקביל בהליך שבפני
י. פועל יוצא מכך הוא כי הממצאים והמסקנות של אותו

פסק דין
, אשר הרשיע את הנאשם בעובדות שייחסו לו רשלנות באירוע התאונה (ראה ציטוט כתב האישום המובא בפיסקה 27 לעיל), מחייבים את בית המשפט הזה, כראיות לכאורה, כנאמר בסעיף 42א(ב) לפקודת הראיות.

32. ברם, הפסיקה קבעה כי גם כאשר מורשע אדם בעבירה פלילית, אין הדבר מונע שמיעת ראיות במשפט האזרחי, וזאת כדי להוכיח כי אדם נוסף, פרט למורשע, אחראי גם הוא לאותו אירוע, וזאת במסגרת העקרונות של דיני האשם התורם, בתחום הנזיקין. וכך אמר השופט ח' כהן, כתוארו אז, סמוך לחקיקת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (בר"ע 15/76 שפין נ' כהן, פ"ד ל(2), 251, בעמ' 252, מול האותיות ג-ד):

"אין בפסק הדין המרשיע את המערער מספר 1 בהתרשלות, כדי להוציא מכלל אפשרות שקורבן התאונה אשם היה ברשלנות תורמת: כידוע, אין ברשלנות התורמת של הקורבן כדי להעלות או להוריד לעניין האחריות בפליליים, להבדילה מן האחריות בנזיקין. פסק הדין בעינו המלא יעמוד ככתבו וכלשונו ולא יהיו עליו עוררין, אף אם יימצא שהיתה כאן רשלנות תורמת מצד המשיב".

רעיון זה חזר ונשנה גם בפסיקה מאוחרת יותר. כך, למשל, אומר השופט שמגר בפרשת שיף הנ"ל (עמ' 756-755):

"אין להתעלם מכך כי הרשעתו של פלוני בנהיגה חסרת זהירות, בין על יסוד הודאתו בעובדות ובין על יסוד הראיות שהובאו במשפט הפלילי, אינה עומדת בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת מצידו של קורבן העבירה או מאן דהוא אחר שהיה מעורב בעבירה. קיומה של רשלנות תורמת אין בה כדי לסתור אחריותו הפלילית של פלוני כביכול והוא יחוייב בדינו לאור מעשיו או מחדליו, גם כאשר יש אדם נוסף שתרם בהתנהגותו לאירוע התאונה. הדברים פשוטים וברורים שהרי מעשה של כל יום הוא ששניים או יותר המעורבים בתאונת דרכים יוצאים חייבים בדינם ואין הרשעתו בדין של האחד סותרת הרשעתו בדין של השני, כי כל אחד חטא בחלקו הוא ותרם את תרומתו הוא להתהוות התאונה, בכך שנהג בניגוד לכללים המותווים בדיני התעבורה. סיכומה של נקודה זו,

פסק דין
המרשיע במשפט הפלילי יעמוד על כנו גם ימצא בית המשפט בהליך פלילי נוסף כי גם הנהג השני נושא באחריות פלילית בשל התנהגותו וגם אם ייקבע במשפט האזרחי שהנהג השני נושא ברשלנות התורמת".
וראה גם את פסק דינו של השופט בייסקי בע"א 895/80 עירית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לו(2), 119, 121.

33. קיים גם חריג סטטוטורי לכלל, לפיו

פסק דין
פלילי מהווה ראייה לכאורה במשפט אזרחי, והוא סעיף 42ג לפקודת הראיות, המאפשר להביא ראיות לסתירת

פסק דין
, אך זאת ברשות בית המשפט ומטעמים שיירשמו, וכדי למנוע עיוות דין. אין צורך לדון במפורט בחריג זה, שכן במקרה שלפנינו די בקיום החריג הנובע מדיני האשם התורם, כמוסבר לעיל. מכל מקום, אין זה ראוי להרחיב את יישומו של החריג האמור בסעיף 42ג, פן יסכל הדבר את מטרת סעיף 42א (ראה בעניין זה גם את פסק דינו של השופט הנדל בבר"ע (באר שבע) 758/79, אלי נ' רועי תק-מח, 99(4), 41014).

34. במקרה שלפנינו, טען עו"ד מוקדי, ב"כ נתבעים 3-2, כי במסגרת קדמי המשפט הוסכם על הגשת תצהירי עדות ראשית, אשר יכולים לכלול חוות דעת מומחה. מכאן, לטענתו, יש הסכמה לכך שבית המשפט ישמע ראיות של מומחים בדבר הרשלנות התורמת (ראה סעיפים 11-10 לסיכומיו). גם ללא טיעון זה - המקובל עלי - מוסמך אני, ולטעמי אף חייב, לשמוע ראיות בדבר האשם התורם, וזאת על פי הפסיקה שהובאה לעיל, לפיה ראיות בדבר אשם תורם אינן סותרות את פסק דינו המרשיע של הנתבע 2.

35. מסקנת פרק זה הוא כי אינני מקבל את טענת ב"כ התובע, עו"ד אמיר הר ציון
, ואני מוסמך לקבוע את חלוקת האשם התורם, על אף פסק הדין שהרשיע את הנתבע 2 באחריות לתאונה.

התאונה - ראיות

36. שני המעורבים בתאונה מסרו הודאות במשטרה, סמוך לאירוע התאונה: הנתבע 2 מסר את הודאתו ביום 22.8.93 (יומיים לאחר התאונה) ואילו התובע מסר את הודאתו ביום 3.10.93, כחודשיים לאחר התאונה. הצדדים גם הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו חקירה נגדית לא קצרה, כל אחד על ידי עורכי הדין של הצדדים האחרים.

37. אומר כבר עתה כי יש ליתן משקל רב מאוד, ולעיתים מכריע, לדברים שנמסרו במשטרה סמוך לאירוע, על פני תצהירים ועדויות שנמסרו מספר שנים לאחר האירוע; התצהירים הוגשו בשנת 2002 והחקירה הנגדית היתה בשנת 2003, כאשר התאונה היתה בשנת 1993, ובאותה שנה גבתה המשטרה את עדויות המעורבים בתאונה.
ניסיון החיים מלמד כי דברים שנאמרים סמוך לאירוע משקפים את הזכרון הטרי, ואילו עדות לקראת משפט אזרחי, שנים לאחר התאונה, ובמיוחד כאשר הצדדים יודעים כי בתיק זה מידת האחריות לתאונה תשפיע על גובה הפיצויים, לוקה בשניים: העדר זכרון אמיתי; חשש שמא הגירסה החדשה "מותאמת" למצב, כפי שידוע עתה (לאחר עיון בכתבי בית הדין ובמסמכים שלא היו אז), ואינה משקפת בהכרח את אשר התרחש ביום האירוע.

38. הצדדים הגישו שתי חוות דעת של מומחים: מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מר ארנון ארז ואילו מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של מר עוזי רז. יש לציין כי חוות הדעת נערכו בשנת 2001 (זו של מר ארז) ובשנת 2002 (זו של מר רז), דהיינו: כ-9 שנים ומעלה לאחר התאונה. שתי חוות הדעת נערכו על בסיס ביקור בשטח עם הצד אותו מייצג כותב חוות הדעת (המומחה מטעם הנתבעים אף סמך על ביקור וצילום של עוזר מטעמו, ולא ביקר פיזית במקום). מאליו ברור, כי ביקור במקום, זמן כה ניכר לאחר התאונה, אינו מאפשר לקבוע בוודאות את מקום התאונה המדויק (האימפקט), שכן קשה להאמין ששני הנהגים יכלו לזכור את מיקומו של האימפקט זמן כה רב לאחר התאונה.
לפיכך, יש להתייחס בזהירות הראויה לחישובים ולשחזורים שנעשו על ידי המומחים ביחס למקום האימפקט.
ראוי לציין, בהקשר זה, כי סמוך לתאונה לא יצא למקום בוחן משטרתי, ועל כן לא בוצעו מדידות ולא נבדקו סימני בלימה או חריקה. מכאן, שאין לנו נתון מדויק על מקום האימפקט בזמן התאונה או סמוך לה.

39. על אופן התרחשות התאונה קיימות שתי גירסאות, של נהג האופנוע (התובע) ונהג המכונית הפרטית (הנתבע 2); נציג אותן זו מול זו.

40. התובע, בהודאתו במשטרה (שצורפה לתצהירו), אמר כי נהג במהירות של 40 ק"מ לשעה, בהילוך 3-4 מתוך חמשת ההילוכים של האופנוע. התובע, על פי דבריו במשטרה, הבחין ברכב של נתבע 2 במרחק של 20-30 מטר ממנו , כאשר הרכב הפרטי היה לפני הפנייה לחנייה. לדברי התובע, ראה מולו "רכב פרטי נוסע לאט ובאופן פתאומי. הרכב הפרטי נתן גז חזק ופנה שמאלה לכניסה לחנייה במקום. אני ניסיתי להתחמק ממנו ופניתי ימינה כמה שאפשר, ולמרות זאת, הרכב הפרטי התנגש עם חזיתו ברגל השמאלית שלי" (שורות 7-3 להודאתו במשטרה).
התובע ציין בדבריו במשטרה כי בתא המטען של הרכב הפרטי היה שטיח בולט, וכי הוא חושב שהנהג הסתובב אחורה לראות את מצב השטיח, ולכן פיספס את הפנייה ולא הבחין בנהג האופנוע. כבר עתה אומר כי עניין אחרון זה לא הוכח, והוא פרי השערה בלבד.
בבית המשפט הוסיף והסביר התובע כי מאחר וראה את המכונית של נתבע 2 ממרחק של 20-30 מ"ר, הוא ציפה כי בעל הרכב הפרטי יעצור וייתן לו את זכות הקדימה, המגיעה לו, אך נתבע 2 פנה שמאלה וחסם את נתיב נסיעתו. בנסיבות אלה, לא נותרה לו ברירה אלא ''לברוח'' ימינה, אך דבר זה לא מנע את התאונה.

41. הנתבע 2 בהודאתו במשטרה (ת/101) ציין כי פנה שמאלה לחנייה במהירות של 10 ק"מ לשעה, בהיותו בהילוך אוטומטי. נהג הרכב הפרטי ציין בהודעתו הנ"ל במשטרה כי יש לו זכות קדימה בצומת, כי האט. לדבריו, שמע את רעש האופנוע רק מספר שניות לפני ההתנגשות וראה את האופנוע לראשונה במרחק של 3-2 מטר ממנו (שורות 20-19 להודאותיו במשטרה).

42. נקודת מחלוקת נוספת בין המעורבים בתאונה היא זו:
בהודאה במשטרה מציין הנתבע 2 כי ראה שרכב פרטי הגיע מולו, עצר בצד ימין שלו (של הרכב הנ"ל), לצד רכב חונה סמוך לכניסה לחניון, וכך חנה רכב זה ב"חניה כפולה". לאחר שרכב זה נעצר, התחיל הנתבע 2 בפני
ה שמאלה לחניון (שורות 6 - 4 להודעה ת/101). בשלב זה, לדברי הנתבע 2 במשטרה, "הגיע אופנוע מולי, עקף את הרכב שעמד בצד כבר חונה והתנגש עם חזיתו בחלק צד שמאל של רכבי" (שורות 8 - 6 להודאה הנ"ל). ואכן, גם בשרטוט התאונה על יד הנתבע 2 מופיע רכב חונה (ת/102).
בתצהיר ובעדות בבית המשפט, גירסת הנתבע 2 היתה כי הרכב שחנה חניה כפולה היה רכב גלידה, בגובה כ- 2 מטר, אטום, וכי רכב זה כבר חנה קודם, ולא עצר, כאשר הגיע הנתבע 2 למקום, כגירסתו במשטרה.

43. מאידך גיסא, התובע הכחיש כליל את קיום הרכב החונה בחניה כפולה. מאחר ועדות התובע במשטרה נגבתה לאחר עדות הנתבע 2, הוצבה גירסת הנתבע 2 בפני
התובע, וכך ענה בחקירתו: "בצד ימין חנו כלי רכב, אבל לא בחניות כפולות ולא ראיתי(?) או עקפתי רכב חונה בחניה כפולה" ( שורות 19-18 להודעתו של התובע במשטרה). גם בשרטוט אזור התאונה, שנעשה על ידי התובע במשטרה, לא מופיע כלי רכב חונה.
למותר לציין כי התובע הכחיש את קיומו של אוטו הגלידה, אשר הנתבע 2 סיפר עליו בתצהירו ובעדותו במשטרה (ואשר לא הוזכר על ידו במשטרה; שם דיבר, כאמור, על רכב פרטי שהגיע ונעצר).


התאונה - ניתוח הראיות וקביעת החבות של המעורבים בה

44. כבר בפתח פרק זה אציין כי יש להעדיף את גירסת התובע על פני גירסת הנתבע, ביחס לאופן התרחשות התאונה, והכל כפי שיוסבר וינומק להלן.

45. אין מחלוקת כי רחוב ורדינון, שבו התרחשה התאונה הוא רחוב רחב (12 מ') וכי שדה הראייה שהיה לנתבע 2, לכיוון נסיעת התובע, היה לפחות 100 מ', שכן מדובר בשעות יום (ראה גם פיסקאות 24 - 23 לעיל).

46. בנסיבות אלה לא ברור כלל מדוע לא הבחין הנתבע 2 באופנוע בעוד מועד. גם אם עמדו כלי רכב בחניה כפולה (ורחוק אני מלקבל גירסה זו של הנתבע 2), גם אז לא היתה כל מניעה של נתבע 2 לראות את האופנוע. המסקנה היא כי יש לקבל את גירסת התובע כי הבחין ברכבו של נתבע 2 במרחק של 30 - 20 מ', וכי אם הנתבע 2 לא ראה את האופנוע, הדבר נובע מרשלנותו של נתבע 2, בכך שלא הסתכל על הכביש לכיוון ממנו הגיע התובע, ויש בכך משום מחדל רציני ביותר מצד הנתבע 2, ובמיוחד לנוכח העובדה כי התכוון לפנות שמאלה למגרש החניה.

47. טענת הנתבע 2 כאילו יש לו זכות קדימה בצומת, כי האט (פיסקה 41 לעיל), אינה מקובלת עליי כלל ועיקר, משני טעמים:
האחד, הכניסה לחניה אינה בגדר "צומת". תקנות התעבורה, מגדירות בתקנה 1 "צומת" באופן הבא: "השטח המתהווה על-ידי פגישתם של שני כבישים או יותר...", כאשר בהמשך ההגדרה נאמר במפורש כי "צומת אינו כולל - ...(2) שטח המתהווה על-ידי פגישה של כביש עם כניסה ויציאה לחצרים או עם דרך גישה לבית, למגרש חניה... אלא אם סומן אחרת בתמרור". מאחר ולא הוכח בפני
י כי היה סימון אחר בתמרור, יש להעמיד את המקום על חזקתו, ועל כן הגישה מרחוב ורדינון לעבר חניון הרכב שליד ביתו של נתבע 2, אינו בגדר צומת. ממילא, אין לנתבע 2 כל זכות קדימה, כפי שחשב בטעות, דבר שגרם לו לנהוג ברשלנות תוך פגיעה בזכות התובע להמשיך לנהוג בדרך, שכן בנסיבות של המקרה שלפנינו דווקא לתובע יש זכות קדימה ולא לנתבע 2.
השני, מאחר והנתבע 2 פנה מן הדרך בה נהג לצד שמאל, חלה על פנייה זו תקנה 41 לתקנות התעבורה, שכותרתה "אין פניה אלא בבטחה", ואשר זו לשונה: "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע לתנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה זו יש לקרוא יחד עם הכלל הידוע לפיו התנועה צריכה להיות בצד ימין, והחובה המוטלת על נוהג רכב היא כי הוא "ישתמש ככל האפשר בצידו הימני קיצוני של הכביש", כלשון תקנה 35 לתקנות התעבורה הנ"ל.
מכאן עולה כי הנתבע 2 התרשל בעצם התפיסה המוטעית של אירוע התאונה, כאילו היה זה צומת, ולא נהג כדין בכך שהיתה מוטלת עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, כאשר התכוון לסטות מן הכביש הראשי לצד שמאל, תוך "חציית" הנתיב של כלי הרכב (וביניהם התובע שנהג באופנוע) הבאים מולו, כאשר זכאים הם לנהוג בחלק זה של הכביש.

48. מנקודת מבטו של נהג האופנוע - התובע - נהג הוא בכביש מרכזי, ולפניו לא היתה כל צומת (כפי שכינה, בטעות, נתבע 2, את הכניסה לחניון). לפיכך, היה רשאי התובע להמשיך ולנהוג באופן סביר, ועל פני הדברים לא היתה מוטלת עליו חובה להאט את מהירות נסיעתו, כאשר ראה הוא ממרחק את הרכב הפרטי (בהמשך, נתייחס לשאלה כיצד היה עליו לנהוג כאשר ראה כבר את הרכב הפרטי פונה שמאלה לחניון).

49. טענת המומחה מטעם הנתבעים היא כי התובע יכול היה לבלום את האופנוע ולא להתנגש כלל ברכב הפרטי, ובכל מקרה, סטייתו של התובע ימינה היא רשלנות שלו, המהווה אשם תורם. בחוות דעתו המקורית בכתב, לא ציין את אחוז האשם התורם, אך בתשובה לשאלה, העמיד בתשובתו בכתב את האשם התורם של התובע בשיעור של 50%.

50. מאידך גיסא, סבור המומחה מטעם התובע כי לא דבק בתובע מכל אשם שהוא, וכי סטייתו של התובע לצד ימין היא תגובה מתאימה בנסיבות התאונה, וכי כך צריך לנהוג במקרה כזה.

51. ככל שמדובר במחלוקת בין המומחים, האם יש רשלנות - או אשם תורם - בכך שהתובע ניסה "לברוח" ימינה, נראית לי עמדת המומחה מטעם התובע. נשווה לעצמנו את הסיטואציה: נהג בן 17 וחצי נוהג בכביש רחב באופנוע, והוא רואה מכונית נוסעת במסלול הימני כאשר היא פונה לצד שמאל שלה, ו"משתלטת" על נתיב נסיעתו. בהקשר זה אומר כי לא מקובלת עלי גירסתו החדשה של נתבע 2, כאילו אותת לפני פנייתו שמאלה. הוא לא אמר זאת במשטרה בחקירתו, והסברו כי אותת באופן אינסטינקטיבי, ולכן לא הזכיר זאת בחקירתו, הינו בגדר חוכמה לאחר מעשה. מבחינה זו, "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ו, עמ' ב), ועיננו רואות את העדר ההתייחסות לאיתות בחקירה המשטרתית, ונקודת המוצא שלנו היא כי זו האמת.

52. מכאן, שמבחינת התובע, מדובר בהפתעה של נהג הרכב הפרטי, שלא אותת ו"חתך" את נתיב נסיעתו של התובע. התובע חשש כי אם יעצור - ואפילו בבלימת חירום - לא יספיק למנוע את ההתנגשות בין האופנוע לרכב הפרטי, ולכן החליט "לברוח" ימינה, כדי למנוע את האימפקט. בריחתו לא היתה מספקת, אך מנעה התנגשות חזיתית, ועל כן, "רק" רגלו השמאלית נחבלה בהתנגשות שבין האופנוע החשוף לבין הרכב הפרטי. תגובה זו של התובע היא סבירה, ולכן, בעיני, אין מקום לייחס לו אשם תורם בגין סטייתו ימינה.

53. יש לציין כי המומחה מטעם הנתבעים התעלם לחלוטין מהתנהגותו של נתבע 2 והתייחס אך ורק להתנהגותו של התובע, רוכב האופנוע. לא מובן לי כיצד ניתן לדרוש מנהג אופנוע הנוסע במהירות 70 קמ"ש בכביש רחב שלו זכות הקדימה, לעצור, ובמקביל, להתעלם מהתנהגותו של נהג הרכב הפרטי הסוטה מכיוון נסיעתו, במהירות 10 קמ"ש. המומחה התעלם מכך שנהג זה, במהירות נסיעתו הנמוכה, היה יכול לעצור את רכבו, בפרק זמן קצר בהרבה מהזמן שהיה לוקח לתובע לעצור.

54. כמו כן, לא נתן המומחה מטעם הנתבעים משקל משמעותי לכך שנהג הרכב הפרטי - נתבע 2 - לא הבחין בעוד מועד באופנוע, בעוד שעל פי תנאי השטח והראות היה עליו להבחין בו מבעוד מועד.

55. יתרה מזו, אם התאונה התרחשה, כפי שטען הנתבע 2, וכפי שתיאר את זירת התאונה, דהיינו: בצד שמאל בכיוון נסיעתו חנו כלי רכב בחנייה כפולה, וזאת סמוך לכניסה למגרש החנייה של ביתו, וכי התאונה ארעה ממש בכניסה למגרש החנייה, כי אז הפגיעה של האופנוע ברכב, היתה צריכה להיות בפינה הקדמית ימנית, ולא בחזית הרכב, שכן כדי להגיע למקום האימפקט, כפי שנטען ע"י המומחה מטעם הנתבעים, היה על האופנוע להיות בסטייה של 45 מעלות לפחות, כי אין חולק שהאופנוע היה לפני התאונה במרכז הכביש, במרחק של כ-5 מטרים ממקום התאונה.

56. מסקנתי היא כי אין מקום לקבל את גרסתו של המומחה מטעם הנתבעים לפיה התאונה היתה ממש בכניסה למגרש החנייה, אלא מקום האימפקט היה לפחות 2 מטר לתוך הכביש. מכאן, כי כל חישוביו של המומחה מטעם הנתבעים בעניין הזמנים והמרחקים, שהיו מאפשרים לתובע לעצור את האופנוע, אינם רלוונטיים, שכן המרחק שעבר האופנוע מאותו רגע שהנתבע ראה אותו, היה קצר יותר מאשר שיער המומחה מטעם הנתבעים, שעל פי שיטתו התאונה היתה בפתח החניון במקום סמוך למרכז הכביש. מכאן, שזמן התגובה של התובע היה מצומצם יותר, ולכן לא יכל לבלום בלימת חירום. זאת, בנוסף לעמדתי לפיה שיקול דעתו של התובע בבחירת החלופה של סטייה ימינה, אינה מהווה אשם תורם (ראה פיסקה 51 לעיל).

57. העולה מן המקובץ הוא כי האחריות העיקרית והמרכזית לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע 2, אשר לא הבחין מבעוד מועד באופנוע - למרות שניתן היה להבחין בו במרחק ניכר - ופנה שמאלה, באי זהירות, תוך חסימת דרכו של רוכב האופנוע (בכך הודה במשפטו הפלילי; ראה פיסקאות 28-27 לעיל).

58. על אף מסקנתנו זו, אין להתעלם מכך כי התובע, למרות שהבחין ברכבו של הנתבע במרחק של 30-20 מטר, לא נקט בכל אמצעי זהירות, המתחייבים מהסיכון שיצר נהג הרכב הפרטי, נתבע 2.
ניתן לומר כי בנסיבות אלה, היה עליו להאט את מהירות נסיעתו ו/או לצפור, כדי להסב את תשומת לבו של נתבע 2 לסיטואציה המסוכנת. ייתכן כי גם אם היה נוקט התובע באמצעים אלה, אין בטחון מוחלט כי התאונה היתה נמנעת כליל, אך, מכל מקום, כי אם היה נוקט התובע באמצעי זהירות אלה, כי אז סביר היה כי הנזקים שהיו נגרמים לתובע, היו פחותים מהנזקים שסבל עקב התאונה.

59. נקודת המוצא המשפטית לדיני האשם התורם היא זו: "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על כל נזקו. זוהי הגנה מודרגת; כלומר, היקפה אינו קבוע מראש, כי אם נתחם בכל מקרה ומקרה על פי הנסיבות" (י' אנגלרד, "יסודות האחריות בנזיקין", בתוך: ג' טדסקי (עורך), דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ירושלים, תשל"ז), בעמ' 236; ההדגשה במקור; להלן - "אנגלרד, נזיקין").

60. וזה המבחן להפחתת הפיצויים בגין האשם התורם, כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1), 72, בעמ' 81, מול האות ד):

"על בסיס גישה עקרונית זו תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, על-פי המבחן של 'מידת האשמה'. עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעתים ייזקק בית המשפט למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר".

61. במבחן זה נעשה שימוש בחלוקת אחריות בין מלון המפעיל מטבח לבין השף אשר החליק על כתם שמן במטבח (ראה: פרשת אמסלם הנ"ל); במקרה של אשם תורם בין מעביד ועובד ביחס לתאונות עבודה (ראה: ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' מגד, פ"ד לח(4), 70); באשם תורם של לקוח בנק מול בנק (ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עווד, פ"ד מד(1) 422;וכן כאשר מדובר בחולה אשר לא ציית להוראות רופא והחמיר את מחלתו (ע"א 2245/91, ברנשטיין נ' עטייה, פ"ד מט(3) 709).

62. במקרה שלפנינו, נטענה הטענה על ידי הנתבעים כי התובע, בן ה-17 וחצי, אינו מנוסה בנהיגת אופנוע , ולכן יש לייחס לו אשם תורם גבוה יותר. לא מקובלת עלי גישה זו, שכן מצאנו כי ביחס לילד, וכן ביחס לנער, האשם העצמי התורם נמוך יותר (ראה: אנגלרד, נזיקין, עמ' 245-243).

63. במקרה שלפנינו, חלות הוראות סעיף 66 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי "מקום שגם התובע וגם הנתבע גרמו לו נזק באשמם, אלא שהתנהגותו של הנתבע היא שהביאה לידי אשמו של התובע, רשאי בית משפט להגדיל את הפיצויים שהנתבע היה חייב לשלם, אילולא הוראות סעיף 64, ובלבד שלא יעלו על הסכום שהיה חייב לשלם לולא גרם גם התובע לנזק באשמו".

64. פרופ' אנגלרד, ממחיש את הוראות סעיף זה, בדוגמא הקרובה מאוד למקרה שבפני
נו. נצטט את דבריו, ובין סוגריים מרובעים נכלול את גיבורי פרשתינו (שם, בעמ' 270):
"ראובן [נתבע 2] מסכן את שלמותו הגופנית של שמעון [התובע] על ידי מעשי רשלנות. שמעון [התובע] בנסותו להימלט מן הסיכון אינו נוהג בזהירות סבירה (הנמדדת לפי נסיבות הדחק) והוא נפצע. לפי הדין הכללי, בית המשפט היה משווה את ההאשמות ההדדיות ומפחית מן הפיצויים את אותו הסכום שהיה חושב כנכון וצודק לפי הגודל היחסי של אשמת שמעון [התובע]. כאן בא חידוש שבסעיף המיוחד הנזכר: הוא מורה לבית-המשפט כי יש להתחשב בעובדה שאשמו העצמי של שמעון [התובע] הוא תוצאה מהתנהגותו של ראובן [נתבע 2]. לכן, רשאי בית המשפט להוסיף על סכום הפיצויים ולהעמידו על נזקו המלא".

65. טענה נוספת המשתמעת מעמדת הנתבעים היא כי היתה מוטלת חובה על נהג האופנוע (התובע) לנהוג בזהירות, שכן מדובר בדרך ציבורית, ועליו לצפות את התנהגותו הבלתי צפויה של הנתבע 2.
גם טענה זו אינה מקובלת עלי. אביא לעניין זה אסמכתא מן המשפט העברי. ר' אשר בן יחיאל, שהיה רבה של טולדו בספרד בתחילת המאה ה-14, נשאל (שו"ת הרא"ש, כלל קא, סימן ה) ביחס לאחריות לתאונה שארעה בין חתן שרכב על פרד לבין רוכב סוס אשר התנגש בו, וגרם לחתן הפסד כספי של ערך הפרד. המזיק טען כי "מאחר שברשות הרבים היה, שכל העולם רשאים ללכת בו, אינו חייב לשלם, שהיה לו (לניזוק) לשמור עצמו".
המשיב, הרא"ש, לא קיבל גישה זו, וקבע כי הפרש עם הסוסים, רשאי לרוץ ברשות הרבים רק בנסיבות כאלה אשר יוכל לעמוד בכל רגע שירצה. אם נהג בדרך אחרת, הוא רשלן ופושע. כך גם אצלנו, נהג הרכב הפרטי, סטה ממסלולו ולא עמד, אלא המשיך שמאלה וגרם לתאונה, מבלי לעצור ולמנוע את התאונה.

66. במקרה שלפנינו, נהג המכונית הפרטית, לא התריע על כוונתו לשנות את נתיב נסיעתו, ואף לא אותת, כפי שקבענו לעיל (ראה פיסקה 52 לעיל), ובכך הוא אחראי לתאונה. גם סוגייה זו של החובה להודיע למשתמשים בדרך על כוונה לשנות את המצב, כגון: מעבר מהליכה לעצירה, מופיע במשפט העברי. וכך נאמר במשנה במסכת בבא קמא, המובאת בתלמוד הבבלי, דף לא, עמ' ב - דף לב, עמ' א):

"זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, נשברה כדו של זה בקורתו של זה - פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון ובעל חבית אחרון, נשברה חבית בקורה - פטור בעל הקורה; ואם עמד בעל קורה - חייב. ואם אמר לבעל חבית: 'עמוד' - פטור. היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון, נשברה חבית בקורה - חייב, ואם עמד בעל חבית - פטור, ואם אמר לבעל קורה: 'עמוד' - חייב".
67. וכך גם נפסק הלכה למעשה ברמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ו, הלכה ח:

"שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו, ונשברה כדו של זה בקורתו של זה -פטור, שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. היה בעל הקורה ראשון ובעל החבית אחרון ונשברה חבית בקורה - פטור. ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו - חייב. ואם הזהיר לבעל החבית, ואמר לו: 'עמוד' פטור. עמד לתקן משאו עליו, הרי זה כמהלך ופטור, ואף על פי שלא הזהיר לבעל החבית, שהרי הוא טרוד בדרכו. היה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון, ונשברה חבית בקורה - חייב, שזה כמי ששברה בידו בכוונה. ואם עמד בעל החבית לנוח - פטור. ואם הזהיר לבעל הקורה, ואמר לו: 'עמוד' - הרי זה חייב...".

68. המסקנה העולה מניתוח נסיבות התאונה תוך התבססות על האשם המוסרי וחובות הנוהגים בדרך, היא כי האחריות המרכזית לתאונה היא של נתבע 2.

69. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות וטענות הצדדים, שרק תמציתן הובאה לעיל, הגעתי למסקנה כי האשם התורם של התובע הינו 15%. אחוז נמוך זה משקף את האחריות המרכזית של הנתבע 2, את רשלנותו המועטת של התובע בכך שלא האט ולא צפר, אך יש לזכור כי הנתבע 2 הוא זה אשר יצר את סיטואציית הסיכון, ולכן גם אשם תורם של התובע, גורר בעקבותיו אחוז רשלנות נמוך יחסית, שכן היה עליו להגיב לסיכון שלא הוא יצר ולא היה שותף ליצירתו.
חבותו של נהג האופנוע

70. ב"כ התובע, עו"ד אמיר הר-ציון, טען כי נתבע 1 חב ברשלנות ובהיפר חובה שבחוק, בכך שלא הזהיר, לא הסביר, ולא אמר לתובע כי אין לו ביטוח לגביו (סעיף 9 ואילך לסיכומיו). לטענתו, בשל מחדליו אלה של נתבע 1, נמצא התובע במצב שבו עליו להוכיח רשלנות על-פי פקודת הנזיקין,במקום לזכות בפיצוי מלא לפי חוק הפלת"ד, ולכן ההפרש ביניהם הוא הנזק הנוסף שאותו על נתבע 1 לפצות את התובע.
לטענת ב"כ התובע, נתבע 1, על-ידי עצימת עיניו, הירשה לנהוג באופנוע לתובע (וכן לאחרים), ובכך יצר מצג שיש לו ביטוח, דבר אשר "הפיל התובע בפח של חוסר ביטוח" (סעיף 13 לסיכומיו).

71. ב"כ נתבע 1, עו"ד אגרון, השיב לטענות אלה, בכמה מישורים. תחילה טען, כי אין לקבל את דברי ב"כ התובע בשל הרחבת החזית ושינויה, שכן טענות אלה לא נכללו בכתב התביעה (עמ' 2 ואילך לסיכומיו). כמו-כן טען, כי אין קשר סיבתי, או כי הקשר הסיבתי נותק, בין מעשיו של נתבע 1 לבין הנזק שנגרם לתובע (עמ' 6 ואילך לסיכומיו). טענה נוספת בפיו היא, כי יש לקבל את גירסת הנתבע 1, לפיה אמר נתבע 1, אסף, לתובע, שהביטוח מכסה רק את נתבע 1, אך התובע התעקש, ולבסוף נתן נתבע 1 לתובע את האופנוע לסיבוב.

72. אדון תחילה בטענתו האחרונה של עו"ד אגרון. ב"כ הנתבע 1 מתבסס על פרוטוקול בית המשפט שהתנהל ביום 4.9.00 בפני
כב' הנשיא דאז, השופט זילר, והוא מצטט את עדויות נתבע 1 וחברתו הגב' זהבית אבו (ראה: עמ' 5, סעיף 3 לסיכומיו). לטענת עו"ד אגרון, יש להעדיף עדויות אלה על פני עדויות התובע, שכן, לדברי עו"ד אגרון התגלה במשפט בפני
י כי התובע חסר מהימנות ואמינות, וכי עדותו הינה "מארג שלם של גרסה שקרית", ועל-כן יש ליתן משקל מופחת לעדותו של התובע גם בסוגיה זו (עמ' 5, סעיף 5 לסיכומיו).

73. לא אוכל לקבל את גישתו של עו"ד אגרון, וזאת מכמה טעמים: ראשית, אני לא שמעתי את העדות של נתבע 1 ושל חברתו הגב' אבו (שהעידו רק בפני
הנשיא זילר ב-4.9.00), ועל-כן לא אוכל לקבוע כי אני מאמין להם. שנית, התובע - אשר העיד בפני
י - התרכז בעדותו בשאלת נסיבות התאונה ואובדן הכנסתו, ולא נשאל על סוגיית הביטוח, שכן בנושא זה העיד הוא בפני
הנשיא זילר (ראה גם פיסקה 14 לעיל). בכל מקרה, לא אוכל לקבל את קביעתו הפסקנית של עו"ד אגרון בדבר שקריו של התובע (אף כי, כפי שנראה להלן, אינני מקבל את כל עדותו לעניין גובה הפיצויים). שלישית, מאחר והצדדים הסכימו לפצל את הדיון בין שאלת תחולת חוק הפלת"ד או פקודת הנזיקין על התאונה, לבין שאלת החבות וגובה הנזק, וכב' הנשיא זילר הכריע בשאלה הראשונה, אין מקום שאדון בנושא זה ואכריע הכרעות סותרות מאלה שנקבעו על ידי הנשיא זילר. נכון הוא, שבעקרון, על פי כללי סדרי הדין המקובלים, החלטת ביניים ניתנת לשינוי בפסק-דין סופי. אולם, לדעתי, אין זה המקרה המתאים להפעלת כלל זה, שכן במקרה שלפנינו החלטת הביניים קבעה מי יהיו הצדדים לדיון (בעקבותיה נמחקו מכתב התביעה הנתבעת קרנית; ראה: פיסקה 18 לעיל. גם חברת הביטוח המאגר, שביטחה את האופנוע - נמחקה; ראה: פיסקה 6 סיפא לעיל). יתירה מזו, החלטת הביניים של הנשיא זילר עברה גם את הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון (ראה פיסקה 19 לעיל). על-כן אין להעלות על הדעת כי בשלב זה אפסוק אחרת מאשר הנשיא זילר, כאשר בית המשפט העליון אישר את החלטתו, וקבע במפורש כי הוא לא יתערב בהכרעות העובדתיות שנקבעו על-ידי הנשיא זילר.

74. לפיכך, הבסיס להכרעה בדבר חבותו של נתבע 1 וחלוקת האחריות בינו לבין התובע, תושתת על הממצאים העובדתיים שקבע הנשיא זילר. הנשיא זילר קבע במפורש כי "מקובלת עלי עדותו של התובע עצמו שאיש לא אמר לו, בטרם נמסר לו האופנוע לנהיגה, דבר על ענייני הביטוח של האופנוע" (עמ' 3, שורות 5-4, להחלטה מיום ד' תמוז תשס"ד (25.6.01)).
בהמשך, דוחה הנשיא זילר את גירסת אסף וחברתו זהבית, כאילו הם אמרו במפורש לתובע שאין ביטוח, והתובע הוא זה שהפציר באסף עת ארוכה שייתן לו לנסוע באופנוע, חרף העדר ביטוח, ורק לאחר אותן הפצרות, התרצה אסף ואיפשר לתובע לנהוג באופנוע. הנשיא זילר קבע, כי "ההיכרות בין השניים הייתה היכרות שטחית מאד, הפגישה ביניהם הייתה כנראה מקרית, ואינני מאמין שאילו היה אסף מודע למשמעות אי הביטוח, הוא היה מתרצה ומוסר את האופנוע, חרף הסיכון שיש בכך, לתובע ... קשה להניח שבנסיבות כאלו רק בקשה חוזרת של התובע הייתה מניעה את אסף לחזור בו מסירובו למסור אופנוע לנהיגה על-ידי מי שאין עליו ביטוח" (עמ' 3 , שורות 12-8, להחלטה הנ"ל).
מסקנתו העובדתית של הנשיא זילר היא, כי נסיבות המקרה שלפנינו היו אלה: "בענייננו נטל בחור צעיר אחד ממשנהו אופנוע. המעט שניתן לומר על ההיכרות שבין שני אלו היא, שהיכרותם זה את זה לא הייתה מעמיקה. המדובר הוא, אפוא, ביחסי אקראי בין צעירים, כש'משובות נעורים' איננה זרה לגיל זה. על 'משובות נעורים' אלו יכולות להימנות תכונות של אי תשומת לב, הקלת ראש בענייני אחריות, וכל כיוצא באלו תכונות המאפיינות בחורים צעירים. על רקע זה לא יכול היה התובע, בהעדר בדיקה או נסיבות מיוחדות, להניח סתם כך שלאסף יש ביטוח לאופנוע. מה שקרה הוא, שהתובע לא התעניין כלל לא בשאלת הביטוח, וכנראה גם לא בשאלת הרישיונות. הוא ביקש וקיבל רשות לעשות סיבוב קצר על האופנוע, ושאלת הביטוח לא הטרידה לא את מנוחתו של אסף וגם לא את מנוחתו של התובע" (עמ' 4, פיסקה 2, להחלטה הנ"ל).

75. מכאן, שאין לקבל את גישתו של עו"ד אגרון (עמ' 6, סעיפים 7-6 לסיכומיו), לפיה הנתבע 2 הודיע לתובע כי לא היה לו כיסוי ביטוחי, ולכן הנתבע 2 פטור כליל מחבות. נקודת המוצא להמשך הדיון תהיה הקביעה האמורה של הנשיא זילר - שאושרה בבית המשפט העליון - לפיה לא דובר על הביטוח, לא מצד בעל האופנוע (נתבע 2), המשאיל, ולא מצד הנוהג (התובע), השואל.

76. מהי המשמעות המשפטית של מצב כזה, שבו בעל האופנוע אינו מוסר מידע על העדר הביטוח לנוהג, והנוהג איננו מתעניין בשאלה זו כלל. כיצד יש לחלק את האחריות המשפטית הנובעת ממצב זה, בין השניים?

77. לטענת עו"ד הר-ציון, במקרה כגון דא יש להטיל את מלוא האחריות על נתבע 2, שכן מחדלו זה של אי-ציון העדר הביטוח, מהווה מלכודת לנוהג (ראה במיוחד סעיף 12 לסיכומיו), וזאת תוך התבססות על הקטע האחרון בדבריה של שופטת בית המשפט העליון דאז, כב' השופטת דליה דורנר, שצוטטו בסיפא של פיסקה 19 לעיל.

78. מאידך גיסא, טענת עו"ד אגרון היא, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 50%, ואף יותר מכך, שכן אין זה סביר בנסיבות העניין, כי התובע ינהג באופנוע מבלי לברר, קודם לכן, את סוגיית הכיסוי הביטוחי.

79. כאשר המצב העובדתי הוא שסוגיית הביטוח לא עלתה כלל ביחסים שבין בעל האופנוע לבין הנוהג, השאלה כיצד לחלק את האחריות ביניהם מחייבת הכרעה בשאלות ערכיות, ואף חינוכיות. גישתי היא, כי מבין השניים, ראוי להטיל חלק גדול יותר של האחריות למצב של נהיגה ללא ביטוח, על הנוהג, יותר מאשר על בעל הרכב. כפי שכבר אמר עמיתי השופט פרקש (ראה הציטוט המלא בפסקה 17 לעיל), תקנת הציבור וחינוך הצעירים בני זמננו, ממקדים את הצורך בקביעה כי הנוהג הוא האחראי לכך שנהג ללא ביטוח, מבלי שבדק קודם לנסיעתו האם יש ביטוח. אין להתעלם גם מאחריות בעל האופנוע, שכן גם המידע בדבר העדר ביטוח תקף מצוי בידו, וגם יש לו את היכולת שלא לאפשר לנוהג שימוש באופנוע, כאשר אין ביטוח. בעל האופנוע אף מסתכן בכך, שאם האופנוע היה ניזוק, לא היה לו דרך לקבל פיצוי מחברת הביטוח (בהנחה שיש ביטוח מקיף, החל רק כאשר בעל האופנוע נוהג ולא אדם זר). מכל מקום, מבחינתי, המדיניות המשפטית הנכונה היא, כי גורם הנזק, קרי: הנהג, הוא זה שעליו מוטלת החובה לוודא לפני נסיעתו כי הנסיעה מכוסה בביטוח, ואם לא עשה כן - יש להטיל עליו את מירב האחריות.

80. "התרגום" באחוזים של העקרונות דלעיל, הוא זה: אחריות התובע היא 2/3, ואחריות הנתבע 1 - היא 1/3.
מאחר וקבענו קודם (פיסקה 69 לעיל) כי, במסגרת האחריות להתרחשותה של התאונה, האשם התורם של התובע הוא 15%, מכאן נובע כי 5% מוטלים על שכם הנתבע 1, ואילו ב-10% - יישא התובע בעצמו.

81. טענת ב"כ הנתבע 2 כאילו יש בסוגיה זו שינוי חזית - איננה מתיישבת עם המצב בתיק. הצדדים ידעו על כך מראש, ולמצער, לאחר שהדברים נכתבו במפורש בהחלטת בית המשפט העליון (ראה פיסקה 19 לעיל). על כן, אין כל הצדקה שלא להחליט בנושא זה במסגרת פסק הדין. אין כאן הפתעה או שינוי חזית, אלא יישום של העקרונות המשפטיים שעל פיהם נדון תיק זה, ולכן, אין מקום לקבל את טענת עו"ד אגרון בנקודה זו.

82. גם הטענה הנוספת של ב"כ נתבע 1, עו"ד אגרון, בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין מחדלו של מרשו שלא למסור לתובע שאין ביטוח לבין הנזק שנגרם לתובע עקב כך שהפיצויים שיקבל בגין פגיעותיו בתאונה יהיו על פי פקודת הנזיקין ולא על פי הפלת"ד, אינה מקובלת עלי.
ברור לכל כי אם היה ביטוח כדין, התיק היה מתנהל על פי הפלת"ד, והתובע היה מקבל את מלוא הפיצויים, מבלי להביא בחשבון אשם תורם. העדר הביטוח - שעליו לא הודיע הנתבע 1 לתובע - הוא זה שיצר את הנזק, שהוא ההפרש בין פיצוי מלא על פי הפלת"ד לבין פיצוי של 85% על פי פקודת הנזיקין (לאור קביעתי כי האשם התורם של התובע לקרות התאונה הוא 15%). אין כאן ניתוק קשר סיבתי, שכן התוצאה ההכרחית המשפטית של העדר ביטוח הוא אי תחולת הפלת"ד וקביעת חבות על פי פקודת הנזיקין, שבה נכלל עקרון האשם התורם. גם מבחינת הצפייה, יש לקבוע כי מי שמוסר לאחר לנהוג באופנוע ללא ביטוח, צריך לצפות לכך שאם תתרחש תאונה, הפיצוי שיקבל אותו נוהג יהיה נמוך יותר מאשר פיצוי הניתן למי שנוהג ובידו ביטוח תקף, שכן רק על פי הפלת"ד יש אחריות ללא אשם, בעוד שעל פי פקודת הנזיקין חלים כללי האשם התורם.

83. לפיכך, מקובלת עלי גישתו העקרונית של עו"ד אמיר הר ציון
כי הנזק שנגרם לתובע עקב אי הביטוח, הוא ההפרש בין פיצויים על פי הפלת"ד לבין פיצויים על פי פקודת הנזיקין. אך אינני מקבל את כל מסקנותיו של ב"כ התובע ואינני מטיל את מלוא אחריות זו על הנתבע 1, אלא חילקתי את התוצאות של מצב זה בין התובע לבין נתבע 1, כמוסבר לעיל.

חבות הצדדים - סיכום

84. התוצאה הסופית של פרקים אלה שעסקו בחבות, היא זו:
א. נתבע 1 אחראי ב-5%.
ב. נתבע 2 אחראי ב-85% (לאור הצהרת עו"ד מוקדי סכום זה ישולם על ידי נתבעת 3).
ג. האשם התורם ("נטו") של התובע הוא 10%.

הנכות הרפואית של התובע

85. התובע הגיש 3 חוות דעת רפואיות: האחת, בתחום הכירורגיה האורטופדית שניתנה על ידי ד"ר מ' לינינג מבית חולים "הדסה" עין כרם, ועל פיה נקבע לתובע אחוז נכות משוקלל של 28%; השנייה, של ד"ר יעקב גולן, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית מבית חולים "שערי צדק", בה נקבע לתובע נכות לצמיתות של 20% בגין צלקות, ואשר עקב גילו הצעיר הועלתה ל-25% נכות; השלישית, של ד"ר רמונה דורסט, ממרכז בריאות הנפש "כפר שאול" בירושלים, בתחום הפסיכיאטרי, אשר קבעה נכות צמיתה של 10%.
חוות הדעת הרפואיות מטעם הנתבעים הוגשו בתחום האורטופדיה על ידי ד"ר מ' ליבני (שקבע 5% נכות) ובתחום הפלסטיקה מטעם ד"ר נ' שטננברג שקבע כי הצלקות מכערות, אך אין בהם כדי להשפיע על תפקודו של התובע. בתחום הפסיכיאטרי לא הוגשה חוות דעת רפואית נגדית מטעם הנתבעים.

86. הצדדים הגישו לבית-המשפט הודעה על הסכמה בדבר נכויות (ראה הודעה על הסכמה, חתומה על ידי ב"כ שלושת הצדדים שהוגשה לביהמ"ש וקיבלה תוקף של החלטה ביום י"ב חשון תשס"ג (18.10.02); סומן - ת/7).
על פי הסכמה זו, נכותו הרפואית של התובע הינה כדלקמן:
א. נכות אורטופדית - 21%.
ב. נכות פלסטית - 20%.
ג. נכות פסיכיאטרית - 10%.

87. על פי תקנה 11(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - "תקנות הנכות"), כאשר יש דרגות נכות של נפגע אשר נפגע מספר פגימות, יש לחשב את אחוז הנכות המצטבר, כאמור באותה תקנה (כאשר בעד כל פגימה מהאחוז השני בגובהו ומטה יבוא בחשבון האחוז הנקוב בצד אותה פגימה, כאשר הוא מוכפל בהפרש שבין אחוז הפגימה הראשון ובין 100%). לפיכך, הנכות הרפואית של התובע היא 43.12% (אין מקום להתייחס לנכות מצטברת של 51%, כנאמר בסעיף 21ד סיפא לסיכומי ב"כ התובע).

88. מכאן, שלצורך החישובים הכרוכים בנכות רפואית (כגון: כאב וסבל), אחוז הנכות לצמיתות יהיה 43.12%.

הנכות התפקודית של התובע

89. באותה הסכמה בין הצדדים (פיסקה 86 לעיל) נאמר כי לגבי נכותו התפקודית של התובע, יעיין בית המשפט בחוות הדעת הרפואיות הנ"ל, יתרשם מעדות התובע וישתמש בידיעתו ובניסיונו של בית המשפט. לפי נתונים אלה, ומכלול הראיות בתיק, יקבע בית משפט את הנכות התפקודית של התובע בשלושת התחומים האמורים. אשר לנכויות הזמניות, הוסכם כי אלה ייקבעו על פי חוות הדעת הנ"ל, אישורי המחלה ויתר הראיות בתיק.

90. ואכן, התרשמתי מהתובע בעדותו והוא אף הדגים את קשייו בתפקוד הרגל. כמו כן, שמעתי ראיות נוספות בעניין תפקודו של התובע, כולל חוקרים מטעם הנתבעים.

91 בהביאי בחשבון את הראיות, התרשמותי וניסיוני, אתייחס להלן לכל אחת מן הנכויות בנפרד.

92. אשר לנכות האורטופדית - אני קובע כי 21% נכות רפואית זהה ל-21% נכות תפקודית. במסגרת קביעה זו, שקללתי את חוות הדעת הרפואיות השונות בסוגיה זו, ואת התרשמותי מהתובע. נראה לי כי אכן מבחינת יכולת תפקוד בתחום האורטופדי, התובע הינו בכושר של 79%.

93. אשר לנכות הפלסטית - חוות דעתו של ד"ר גולן אשר העניקה לתובע 25% (20% בסיס ו-5% תוספת בשל גילו הצעיר), נקבעה על בסיס הממצא כי "מבחינה תפקודית, הצלקות המרובות גורמות לרגישות והפרעה בפעולה הרגילה של הגפה. הצלקות בברך והצלקות בקרסול הן רחבות ומכוסות עור עדין ודק. צלקות אלה נוטות להיפצע בקלות משפשוף וחבלות קלות". מאידך גיסא, ד"ר שטננברג קבע כי הצלקות הינן מכוערות ותו לא ואין בהם כדי להשפיע על תפקודו של התובע.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת האמור בחוות הדעת ואת התרשמותי מהתובע, אני קובע כי נכותו התפקודית בתחום הפלסטי הינה 15%.

94. ככל שמדובר בנכות הפסיכיאטרית, אין לפניי חוות דעת סותרת זולת חוות דעתה של ד"ר דורסט, מטעם התובע, אשר על פיה נכותו לצמיתות היא 10%, וזאת על פי סעיף 34(ב) לתקנות הנכות הקובעות נכות במקרה של "סימנים אובייקטיבים וסובייקטיבים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". ברם, יש הרבה מן הצדק בטענות עו"ד אגרון בסיכומיו (עמ' 23) כי יש להפחית אחוזים אלה, משני טעמים: התובע לא המשיך בטיפול נפשי, על אף שעל פי עצת הגורמים המטפלים עליו לעשות כן; התובע לא דיווח לד"ר דורסט על הסתבכותו בפליליים לפני התאונה, לרבות שימוש בסמים, ויתכן כי נקודה אחרונה זו היתה משפיעה גם על חוות הדעת. בשקלול נתונים אלה ואישיותו של התובע, כפי שהתגלתה לי בדיונים ובחקירות, נראה לי כי אחוז הנכות התפקודית בתחום הפסיכיאטרי הינו 5% בלבד.

95. לאור האמור לעיל, הנכות התפקודית של התובע הינה זו:
א. נכות אורטופדית - 21%.
ב. נכות פלסטית - 15%.
ג. נכות פסיכיאטרית - 5%.

96. על פי תקנות הנכות, השיקלול של שלושת הנכויות האמורות הוא 36.2%, וזאת הנכות התפקודית אשר אני קובע לתובע.

כאב וסבל

97. אין חולק כי התובע היה מאושפז 36 ימים בבית חולים, ולאחר מכן היה באשפוז יום.

98. התובע, בסיכומיו, מבקש כי אסטה מחישוב על פי הפלת"ד ולא אקבל את טענת הנתבעים, כפי שהציעו בתחשיבי הנזק שלהם (כ-80,000 ₪). לטענת עו"ד אמיר הר ציון
, בהתחשב בנכותו הקשה של התובע ובגילו הצעיר, יש להעניק לו בגין כאב וסבל פעמיים וחצי מהפלת"ד, דהיינו: 240,000 ₪ (סעיף 24 לסיכומיו).

99. מאידך גיסא, הנתבעים הציגו בסיכומיהם חישובים שונים:
ב"כ נתבע 1 ביקש כי הסכום שייפסק יהיה על פי הפלת"ד, ועל פי חישוביו, ליום הגשת סיכומיו, הסכום הוא 106,000 ₪ (עמ' 30 לסיכומיו).
ב"כ הנתבעת 2 הציע בגין פריט זה 150% מהפלת"ד וכך הגיע לסכום של 188,533 ₪ (סעיפים 52-51 לסיכומיו).

100. דעתי היא כי אין מקום לזכות את התובע בפיצויים בגין כאב וסבל מעבר לפלת"ד. כזכור (ראה המיוחד פיסקה 82 לעיל), ב"כ התובע טען כי - לצורך חבותו של נתבע 1 - נגרם לתובע נזק, בכך שהפיצויים שיקבל על פי פקודת הנזיקין נמוכים מאלה שיש לפסוק על פי הפלת"ד. לא יעלה על הדעת כי בפריט זה של כאב וסבל יזכה התובע לפיצוי גבוה יותר מזה שהיה מקבל אם היו חלות הוראות הפלת"ד על התאונה.

101. יתרה מזו, כפי שהוזכר לעיל, לא אחת, אני סבור כי הן מבחינה חינוכית והן מבחינה ציבורית, יש מקום "לשתף" את התובע - שנהג ללא ביטוח בעצימת עיניים - בעלות הפיצוי, בגין אשם תורם, מאחר ולא התעניין בשאלה האם יש ביטוח על נסיעתו באופנוע של נתבע 1. יהיה זה מנוגד לקו החינוכי האמור, אם בפריט זה של כאב וסבל יזכה התובע להטבה, מעבר לסכום שהיה מגיע לו אם היה ביטוח, רק בגלל שלא התעניין ולא בדק האם יש ביטוח.

102. ראוי להדגיש כי כאשר נכות רפואית היא גם גלויה וחיצונית, כמו צלקות, מן הראוי לזכות את הנפגע בפיצוי בגין כאב וסבל, גם אם הנכות אינה תפקודית. לפיכך, גם אם מסקנתנו היא כי הנכות התפקודית המשוקללת היא 36.2%, לעומת נכות רפואית משקוללת בסך 43.12%, הפיצויים בגין כאב וסבל יוענקו על פי הנכות הרפואית, ועל כן הבסיס יהיה 43.12%.

103. עקרון זה נקבע גם במשפט העברי. נקודת המוצא של פסיקת הפיצויים במשפט העברי היא כי יש חמישה ראשי פיצוי, והם: נזק; צער; ריפוי; שבת; בושת (ראה המשנה הראשונה בפרק השמיני במסכת בבא קמא; תלמוד בבלי, בבא קמא, דף פג, עמ' ב, ואילך). המשנה עוסקת במצב בו המזיק גרם לניזוק כוויה בשיפוד או במסמר על הציפורן - דוגמא לסיטואציה בו לא נגרם אובדן כושר עבודה ("נזק" כלשון המשנה) אלא רק כאב וסבל ("צער" כלשון המשנה) - וקובעת כי אדם זכאי לפיצוי בגין מצב זה ואף מוצאת נוסחה מעניינת לחישוב ראש פיצוי זה והוא, כלשון הרמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ב, הלכה י: "כיצד משערים הצער במקום שחסרו עבר? הרי שקטע ידו או אצבעו, אומדים כמה אדם כזה רוצה ליתן בין לקטוע לו איבר בסייף או לקטוע אותו בסם, אם גזר עליו המלך לקטוע ידו או רגלו, ואומדים כמה יש בין זה לזה, ומשלם המזיק".
התלמוד (בבא קמא, דף פד, עמ' ב- דף פה, עמ' א), דן בשאלה מדוע מפרט הפסוק (שמות, פרק כא, פסוק כה), גם "כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה" וגם "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה". לאחר ניסיונות שונים להשתמש בכללי מדרש (כגון: כלל ופרט), מסקנת הגמרא היא המילים: "חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" נועדה "לדמים יתרים". מונח אחרון זה מוסבר על ידי רש"י בדרך מסויימת (שאינה רלוונטית לדיון שבפני
נו), ואילו התוספות (בבא קמא, דף פה, עמ' א, ד"ה לדמים יתרים) אומרים, בשם הר"י, כי משמעות המונח "לדמים יתרים" הוא זה: "שמשלם [המזיק] בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם, אף על פי שאין מצטער [הניזוק] בזה יותר מבזה, משלם [המזיק] יותר, לפי שמתגנה [הניזוק] מחמת הרושם".
וכך מוסברים הדברים על-ידי הרב חיים שלום גריינימן, חידושים וביאורים על מסכת בבא קמא (בני ברק, תש"ס), עמ' קלד: "והדבר ידוע שאדם ייתן יותר למנוע ממנו חבורה מכוויה, אף שצערן שווה. ואשמועינן קרא [=והפסוק מלמד אותנו] דגם זה שמצטער יותר מחמת דמינכרא [=בגלל שהמום נראה כלפי חוץ] - בכלל צער ולא אמרינן דזה בושת או גרמא בעלמא".
בלשון המודרנית היינו אומרים כי כאשר מדובר בשתי פגיעות זהות מבחינת הכאב והסבל, זכאי יהיה התובע לפיצוי גדול יותר כאשר הפגיעה היא חיצונית, ובנוסף לכאב ולסבל בפגיעה עצמה, נגרמת לו עוגמת נפש בכך שהמום גלוי לכל.
יישום למקרה שלפנינו יביא לכך כי הצלקות שנגרמו לתובע, גם אם לא גורמות לו לפגיעה תפקודית, הן חיצוניות וגלויות, כאשר הוא לובש בגד ים או כאשר הוא נמצא ברגעים אינטימיים עם בת זוג (ולדבריו, מצב זה מקשה עליו במציאת בת זוג).

104. לאור השיקולים דלעיל, אני פוסק לתובע בגין הפריט של כאב וסבל (נזק לא ממוני) את הסכום שנקבע על פי הפלת"ד למי שנכותו הרפואית היא 43.12% ואושפז 36 ימים בבית חולים. על פי תחשיב המשערכת, סכום זה נכון ליום פסק הדין, הוא: 112,560 ₪ (מאה ושתים עשרה אלף חמש מאות ושישים שקלים חדשים) .

השיקולים לקביעת הפסד השתכרות

105. בכתב התביעה המקורי וגם בתצהיר מטעם התובע, נקודת המוצא היתה כי התובע תיכנן להיות בעל מוסך בתחום מכונאות הרכב וכי הכנסתו החודשית תגיע לסך של 15,000 ₪.
בסיכומיו, ערך ב"כ התובע את חישוביו על פי שתי חלופות: הראשונה, השכר הממוצע במשק; השנייה, על בסיס של 13,000 ₪, שזה הסכום שהיה מקבל במקום עבודתו הנוכחי, מאביו מעבידו, כמו שמקבל העובד מר ועקנין או כפי שכרה של אחותו אם היתה עובדת משרה מלאה (ראה סעיף 23 ואילך לסיכומים). על פי חישוב זה, אובדן ההשתכרות בעתיד, על בסיס השכר הממוצע במשק ונכות תפקודית של 44%, מגיע לכדי 880,000 ₪; על בסיס של שכר חודשי של 13,000 ₪, הסכום מגיע ל-1.6 מיליון ₪.

106. מאידך גיסא, טענות הנתבעים היו כי התובע אינו זכאי לאובדן שכר כלל ועיקר, וזאת לאור כושרו לעבוד. ב"כ הנתבעים הציעו סכום גלובלי נמוך יחסית: ב"כ נתבע 1 - 75,000 ₪; ב"כ נתבע 2 - 150,000 ₪.

107. לאחר ששקלתי את העדויות בתיק זה, הגעתי למסקנה כי אין מקום להביא בחשבון את המצב בפועל, בו התובע עובד בחנות אצל אביו, כאשר אביו הוא זה שקובע את שכרו, וזאת ללא קשר ישיר בין עבודתו של התובע בפועל לבין מידת התועלת הכלכלית שבעבודתו.

יתרה מזו, אין כל חובה על האב להעסיק את בנו, ולכן לא ניתן לגזור את אובדן כושר ההשתכרות ממצב מיוחד זה.
לא זו אף זו, מאחר ומדובר באובדן כושר השתכרות של עשרות שנים קדימה, לא ניתן לקבוע סכומים בפריט זה על בסיס ההנחה כי עסקיו של האב ימשיכו באותו היקף לכל אורך התקופה בה זכאי התובע לפיצויים בגין אובדן כושר השתכרות (גם אם השתכנעתי מן העדים כי שלושת החנויות משגשגות). יש להביא בחשבון את גיל האב, וקשה להניח כי יתמיד בניהול חנויותיו גם כאשר התובע יגיע לגיל 50, דרך משל.

108. אין גם מקום לפסוק לתובע פיצויים בגין אובדן כושר השתכרות על בסיס ההנחה כי ללא התאונה היה בעל מוסך שהכנסתו 15,000 ₪ לחודש, כטענת ב"כ התובע.
ראשית, מדובר בתוכניות ערטילאיות, שלא קרמו עור וגידים. הכלל המקובל ביחס לתוכניות הנפגע כבסיס לקביעת הפיצויים בגין אובדן הכנסה בעתיד, נוסח על ידי השופט (בדימוס) דוד קציר, בהתבסס על פסיקה עניפה, במילים אלה: "תוכניות הנפגע, מלפני התאונה, לא תובאנה בחשבון, בדרך כלל, בגדר כושרו הפוטנציאלי להשתכר, אם לא נעשו על ידו צעדים ממשיים להגשמתן. דברים שבלב אינם בגדר 'עובדות', שניתן להתחשב בהן, בקביעת הכנסתו הפוטנציאלית של התובע, אילמלא נפגע" (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה חמישית, חיפה, התשס"ד - 2003), פרק 13, עמ' 67). במקרה שלפנינו, אכן, התוכנית של התובע לפתיחת המוסך היתה בגדר "דברים שבלב".
שנית, מהראיות שהיו בפני
י עולה כי התובע נסע לעבוד במוסך בתל אביב, אצל קרובו, אך הצליח להתמיד בכך תקופה קצרה של מספר שבועות בלבד. על בסיס נתון זה, אין כל אינדיקציה לכך כי היה מצליח לפתוח מוסך כזה, והסיכוי שדבר זה היה קורה הוא אפסי.
שלישית, בחקירה הנגדית, הן של התובע והן של אביו, הובהר כי התובע היה חלש מאוד בלימודיו, לא עבר את כיתה י, ולא השלים את הלימודים המעשיים בתחום מכונאות הרכב בבית הספר המקצועי שליד סדנת צה"ל בבית-אל.
לפיכך, המסקנה הבלתי נמנעת היא כי אין מקום לייחס לתובע סיכוי להרוויח את סכומי העתק עליהם דיבר בעדותו וכתב בתצהירו, שכן כל הרעיון של פתיחת מוסך היה בגדר חלום באספמיא, אשר לא ניתן לבסס עליו תחשיב נזק או חובת פיצוי כלשהו.

109. נקודת המוצא המחייבת היא כי התובע, ככל אדם, היה יכול לבחור עיסוק או עבודה בכל הענפים ובכל המקומות, שכן התאונה אירעה בהיותו בפתח חייו, בן כ-17 וחצי שנים. לפיכך, יש להניח כי, ברגיל, ללא התאונה, היה משתכר התובע את השכר הממוצע במשק, שכן זו הדרך לקבוע אובדן הכנסה של קטין, אם לא היה נפגע בתאונה (ראה על כך במפורט את הפסיקה המובאת בספרו הנ"ל של ד' קציר, פרק 24, עמ' 113 ואילך; פרק 88, עמ' 474 ואילך; פרק 108, עמ' 570 ואילך).

110. ברם, במקרה שלפנינו, הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות חישוב אחר, אשר על פיו הבסיס הינו פחות מהשכר הממוצע במשק, כפי שנראה עתה. יש לזכור כי הפסיקה קבעה כי כאשר הוכחו נסיבות מיוחדות על כך שהנפגע השתכר פחות מהשכר הממוצע במשק, יש להביא נתון זה בחשבון, ולפסוק בהתאם (ראה: קציר, שם, עמ' 117).

111. במקרה שלפנינו הוכח כי התובע היה חלש מאוד בלימודיו, עבר בתי ספר שונים, וכאמור, לא השלים אפילו את כיתה י' בבית ספר מקצועי בתחום מכונאות הרכב.

112. לא זו אף זו, כאשר התבקשו התובע ואביו להמציא לביהמ"ש נתונים אובייקטיבים על מצבו הלימודי של התובע, כגון: תעודות ומבחנים, לא עשו כן, על אף שהדבר מופיע בפרוטוקול.
גם כאשר הוזכר שהתובע עבר מבדקים ב"הדסה" לצורך אבחון כושרו המקצועי והעיוני, לא קיבלתי מבדקים אלה ותוצאותיהם.

113. כלל גדול בדיני הראיות הוא כי כאשר נמצא אצל צד מידע או מסמך והוא אינו מביאו כראייה, הדבר פועל לחובתו וניתן להסיק מהימנעות זו כי אם היה מוצג המידע או המסמך, הוא היה לרעת אותו צד (עמדתי על כלל זה ופרטתי את מקורותיו בפסק דיני בעת"מ (י-ם) 541/02, פלוני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, פ"מ מנהליים (תשס"ג) 241, בעמ' 267-262, ומקורות המשפט העברי המובאים שם. וראה גם: ת.א. 2220/00 מפעלי תאורה א' הכט בע"מ נ' רשות הדואר, דינים מחוזי, כרך לג (10) 545; תק-מח 2003(2), 16627, בפיסקה 35; ת.א. 1871/96 קדמני נ' מדינת ישראל, תק-מח, 2003(3) 1008, פיסקה 24; ת.א. 3104/01 אספאן בנייה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד השיכון, פיסקה 56).

114. לעניין כושר העבודה, יש להוסיף את הנתון הבא: לתובע יש עבר פלילי עוד בצעירותו לפני התאונה שכלל עבירות רכוש, נהיגה ללא רישיון ואף עבירות סמים. רקע זה מקשה על מציאת מקומות עבודה המחייבים "תעודת יושר", כגון: נהג רכב ציבורי וכד'.

115. אף שנקודת המוצא ביחס לקטין, לצורך קביעת אובדן כושר השתכרות הוא השכר הממוצע במשק, קבעה הפסיקה כי כאשר יש בידי בית המשפט מידע על השכלתו וכישוריו של אותו קטין, רשאי בית משפט לקבוע בסיס אחר. כך, למשל, אישר בית המשפט העליון (מפי השופט - כתוארו אז - ת' אור) בע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604, את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (שניתן על ידי השופט קציר) ואשר בו בסיס אובדן כושר ההשתכרות נקבע לשני שליש מהשכר הממוצע במשק, וזאת לאור המידע שהיה לבית-המשפט על השכלת אותה תובעת, אשר סיימה ט' כיתות (שם, בעמ' 607, מול האות ג), מקרה מאוד דומה למקרה שלפנינו.

116. לאחר ששקלתי את סיכוייו של התובע להשתכר במהלך שנות חייו, ובהביאי בחשבון את הפסיקה ואת נתוניו של התובע, אני קובע כי בשנה הראשונה שלאחר התאונה , היה התובע משתכר מחצית השכר הממוצע במשק. גם לעניין אחרון זה לא קיבלנו תלושי שכר ממקום עבודתו סמוך לפני התאונה, ולכן אין מנוס מהערכה בלבד. אשר ל-9 השנים מאז תום השנה הראשונה ועד לכתיבת

פסק דין
זה, אני מעריך כי ממוצע שכרו - אם לא היתה התאונה - היה 60% מן השכר הממוצע במשק. אשר לתקופה מיום מתן פסק הדין ועד לתום שנות עבודתו של התובע, אני מעריך כי הכנסתו היתה גדלה בהדרגה, כך שהממוצע הכולל של שכרו לאורך כל התקופה, שהינה כ-40 שנה, הוא 80% מן השכר הממוצע במשק, וזאת על בסיס הנחה - על דרך ההערכה הכללית - כי שכרו של התובע יעלה כל 10 שנים בשיעור של 10% מן השכר הממוצע במשק.

117. לאחר קביעת עקרונות אלה, נוכל ליישמם ביחס לתקופות השונות של אובדן ההכנסה בעבר ובעתיד של התובע, תוך התחשבות בנתונים הספציפיים של התובע, כולל נכותו הזמנית הגבוהה לאחר התאונה, השירות הצבאי שהיה צריך לשרת ולבסוף לא שירת, ועוד.

הפסד השתכרות בעבר - כללי

118. התובע הינו יליד 10.2.76, והתאונה אירעה ביום 20.8.93, בהיותו בן 17 וחצי.

119. את אובדן ההשתכרות בעבר יש לחלק למספר תקופות:
א. מיום התאונה (20.8.93) ועד יום הגיוס לצה"ל (משוער; שכן לא הומצא לי צו הגיוס), דהיינו: 2/94 - 6 חודשים.
ב. בתקופת השירות הצבאי המיועד - 3 שנים (2/94-2/97), שגם אותה יש לחלק לתקופות משנה, על פי הנכות הזמנית של התובע. יש לזכור כי בפועל התובע לא שירת בצה"ל, אך יש צורך בחישוב נפרד לתקופה זו של אובדן ההשתכרות בעבר, מהטעמים שיוסברו להלן.
ג. מיום סיום השירות הצבאי המיועד (2/97), ועד ליום מתן פסק הדין (10/04).

120. נקודת המוצא לעניין אובדן כושר השתכרות של התובע סמוך לתאונה הוא חוות דעתו של ד"ר לילינג, לפיה מיום 20.8.93 ועד 31.12.94, נכותו הזמנית של התובע היא 100%; מיום 1.1.94 ועד 30.4.94 - 75%; מיום 1.5.94 ועד 31.8.94 - 50%. יש להוסיף לכך את הנתונים הבאים: ד"ר דורסט קבעה כי הנכות הפסיכיאטרית הזמנית של התובע בשנה הראשונה היא 20%, ובעניין זה אין מקום להפחתה כלשהי בגין סירובו לטיפול. כמו כן, קבענו נכות פלסטית של 15%.

121. הפועל היוצא מנתונים רפואיים אלה הוא כי יש שוני בנכויות הזמניות של התובע, בתקופות השונות, עד לקביעת הנכות הצמיתה. וכך יש לקבוע את הנכויות הזמניות של התובע:

א. בתקופה שבין 20.8.93 (יום התאונה) ועד 31.12.94, דהיינו: 4.3 חודשים - 100% נכות זמנית.
ב. בתקופה שבין 1.1.94 לבין 30.4.94, דהיינו: 4 חודשים הנכות הזמנית המשוקללת של התובע היא 83% (75% אורטופדית; 20% פסיכיאטרית; 15% פלסטית).
ג. מיום 1.5.94 עד ליום 31.8.94, נכותו הזמנית המשוקללת היא 66% (50% אורטופדית; 20% פסיכיאטרית; 15% פלסטית).
ד. מיום 1.9.95 ואילך - נכות צמיתה, אשר כפי שנקבע לעיל, היא נכות תפקודית של 36.2% (21% אורטופדית; 15% פלסטית; 5% פסיכיאטרית).
הפסד השתכרות בעבר - עד השירות בצה"ל

122. את התקופה שבין יום התאונה (20.8.93) ועד היום המיועד לגיוסו של התובע לצה"ל (10.2.94), יש לחלק לשתי תקופות משנה, הנובעות מנכותו הזמנית האמיתית של התובע באותה עת.

123. מאחר וקבענו כי כושר השתכרותו של התובע בשנה הראשונה לאחר התאונה הוא 50% מהשכר הממוצע במשק, ובתקופה שבין 20.8.93 לבין 31.12.93 (דהיינו: 4.3 חודשים) נכותו הרפואית היתה 100%, מכאן, שהוא זכאי לפיצוי של מלוא השכר שהפסיד למשך ארבע ושליש החודשים הנ"ל.

124. כדי להקל על החישוב בפרקים העוסקים של אובדן כושר השתכרות בעבר, הנתון אשר ישמש אותנו הוא השכר הממוצע במשק המעודכן להיום (10/04), דהיינו: 7,191 ₪ לחודש, כאשר ביחס לתשלומי העבר, תיתוסף ריבית בלבד, כל מקרה וכל חישוב, לפי התקופה הרלוונטית.

125. לפיכך, הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות לתקופה של 20.8.93 - 31.12.93, הינו זה:
15,460 ₪ =4.3 חודשים x 50% x 7,191 ₪.
לסכום זה יש להוסיף ריבית בשיעור 4% מאמצע התקופה, דהיינו: 11/93 ועד היום (10/2004), בסה"כ (מעוגל) 11 שנים. סכום זה (בריבית דריבית) הוא 23,800 ₪.

126. אשר לפיצוי בגין התקופה מיום 1.1.94 ועד ליום המיועד לגיוסו של התובע לצה"ל, אשר על פי ההנחה (שכן, צו הגיוס לא הוגש כראייה) הוא יום הולדתו ה-18 (10.2.94), מדובר בתקופה של 1.3 חודשים. בתקופה זו, נכותו של התובע היתה 83%, ביחס לפוטנציאל שכרו (שהוא 50% מן השכר הממוצע במשק).

לפיכך, החישוב לתקופה זו הינו זה:
3,973 ₪ =1.3 חודשים x83% x 50% x 7,191 ₪
לסכום זה יש להוסיף ריבית בשיעור 4%, דהיינו: מחודש 2.94 ועד היום, 10/04, בסה"כ 10.75 שנים. סכום זה (בריבית דריבית) הוא 6,057 ₪.
לפיכך, סך כל הפיצוי בגין התקופה שמיום התאונה ועד ליום גיוסו של התובע לצה"ל (פיסקאות 126-125), דהיינו: לתקופה של 8/93-2/94, סך של 27,773 ₪ (עשרים ושבע אלף שבע מאות שבעים ושלוש שקלים חדשים).

הפסד השתכרות בתקופה המיועדת לשירות הצבאי - עקרונות

127. בפסיקת בית משפט העליון מצאנו את הדברים הבאים ביחס לאובדן כושר ההשתכרות של בחור צעיר בגילאי 18 - 21, שהיא התקופה שבה משרת כל צעיר בשירות חובה בצה"ל. וכך נאמר בע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762 ,עמ' 788, בין האותיות א - ג, מפי השופט - כתוארו אז - א' ברק (להלן: הלכת נעים):

"התקופה מגיל 18 ועד לגיל 21: בתקופה זו מקובל הוא בישראל כי נער בריא בגופו - כפי שיש להניח כי יהודה [התובע דשם] היה גדל במצב הדברים הרגיל - משרת בצבא ההגנה לישראל ואינו משתכר למחייתו. אין יהודה זכאי על-כן לפיצוי בגין אבדן השתכרות עבור שנים אלה. עם זאת, בתקופה זו היה הצבא מכסה את מחסורו של יהודה במזון, דיור וביגוד, ואילו עתה אין כיסוי זה קיים. בגין "הפסד" זה זכאי יהודה לפיצוי. פיצוי זה יש להעריך ב70% משכרו של יהודה. על-כן זכאי יהודה לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק בגין אותה תקופה".

קביעה זו של סכום ההפסד של התובע הנה בעקבות פסק דינו של השופט בייסקי, בשבתו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בת.א. (ת"א)1974/72 גרשוני נ' בן שחר, פסמ"ח תשל"ה (2), 472). וראה לעניין זה גם: קציר, שם, בעמ' 485.
לכשעצמי, יש לי ספק רב אם השווי הכלכלי של המזון, הדיור והביגוד שנותן הצבא שווה ל-70% מהממוצע במשק, שהוא כיום 5,034 ₪. אך מאחר והדבר נפסק על-ידי בית המשפט העליון, על בית המשפט המחוזי ללכת בדרך זו. ייתכן וראוי, כי בית המשפט העליון יבדוק פעם נוספת, על בסיס נתונים כלכליים מדויקים, את השווי של החיסכון הנגרם למי שנמצא בצבא מבחינת המזון, הדיור והביגוד.

128. מכאן עולה, שאם זכאי נפגע לפיצוי של 100% מן השכר הממוצע במשק, בגין התקופה שהוא משרת בצבא, יהיה זכאי הוא לקבל מן המזיק פיצוי של 70%מן השכר הממוצע במשק.
אעיר כי בפסיקה אחרת של בית המשפט העליון, נקבע כי בנסיבות כאלה זכאי הנפגע ל- 30% מן השכר הממוצע במשק, שהוא ההפרש בין מלוא הנזק לו הוא זכאי לבין הסכום שהיה מקבל מהצבא, בפועל, בתקופת שירותו הצבאי (ראה: ע"א 5049/91 קופת חולים נ' רחמן פ"ד מט(2), עמ' 369, בעמ' 374, בין האותיות ג-ד, מפי השופט ד' לוין; להלן - "פרשת רחמן").
גישה זו בפסיקה, אינה מובנת, שכן נקודת המוצא, כפי שנקבעה על-ידי השופט ברק, בפרשת נעים הנ"ל היא כי הנזק שנגרם לתובע הוא אובדן הערך הכלכלי שהצבא היה צריך לתת לו בשלוש שנות שירות החובה, וסכום זה הוערך ב-70% מהשכר הממוצע במשק. אין כל היגיון משפטי או אחר להפוך את הסדר ולקבוע כאילו נגרם לתובע נזק של 30% שהוא ההפרש הנ"ל. קציר מביא בספרו גם את הלכת נעים (בעמ' 485) וגם את הלכת רחמן (בעמ' 487), אך אינו מסביר את הטעם להבדל בין המקרים.
לפיכך, נערוך אנו את החישוב על פי הלכת נעים הנ"ל (ולא על פי הנאמר בפרשת רחמן הנ"ל).
ואכן, גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים לאחר פרשת נעים, נקבע כי הפיצוי המגיע למי שהיה מיועד לשרת בצה"ל בשירות חובה (באחד המקרים מדובר היה בבחור דרוזי שעתיד היה לשרת שירות סדיר מלא) ועקב נכותו הגבוהה לא היה מסוגל לעבוד כלל, זכאי לפיצוי של 70% מהשכר הממוצע במשק (ראה את הפסיקה המובאת אצל קציר, שם, בעמ' 487).

129. כאשר התובע בתקופת הגילאים 18 עד 21, ואינו משרת בצה"ל, עקב הפגיעה מהתאונה, אך הוא יכול לעבוד, וכל שכן אם עובד בפועל, כי אז יש להפחית מהסכום שהפסיד בכך שלא קיבל מצה"ל דיור, ביגוד ומזון (שערכם הוא - לפי הלכת נעים הנ"ל - 70% מהשכר הממוצע במשק) את סכום הכנסותיו, בפועל או בכוח. וכך הוסברו והודגמו הדברים על-ידי השופט גולדברג בע"א 5826/90 בן סטילוגלו נ' שמש, (לא פורסם), פיסקה 6 (להלן - "הלכת שמש):

"המשיבים (המערערים בערעור שכנגד) טוענים שלא היה מקום לפסוק למערער פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות עבור התקופה שבין גיל 18לגיל .21שכן אלמלא נפגע היה משרת בצבא, וממילא לא היה משתכר בתקופה זו. אולם, הפיצוי שניתן לתקופה האמורה הוא במהותו החזר של הוצאות מחייה כגון:נ מזון, לבוש, ודיור, שהצבא היה נושא בהם בתקופת השירות.
בע"א 357/80(נעים נגד ברדה, פ"ד לו(3) 760, 788), עליו סמך בית המשפט קמא, הוערך גובה הוצאות אלה ב-% 70מהשכר הממוצע במשק. אלא שבמקרה דנן, שלא כבע"א 357/80הנ"ל, לא נפגע כושר השתכרותו של המערער לחלוטין, והמערער יוכל בתקופה האמורה לצאת ולהשתכר למחייתו. בנסיבות אלה הדרך הראויה היא להעניק למערער פיצוי חלקי בגובה ההפרש בין מלוא הוצאות המחיה שלו בתקופה האמורה (% 70מהשכר הממוצע במשק) לבין משכורתו הצפויה באותה תקופה. כיוון שהעמדנו את נכותו התיפקודית של המערער על %40, משמע כי הוא צפוי בתקופה הנדונה להשתכר % 60מהשכר הממוצע במשק. לפיכך על המשיבים לשאת רק בהפרש שבין הוצאות המחיה הצפויות ובין המשכורת הצפויה, ששעורו % 10(מתוך השכר הממוצע במשק)."
(וראה גם: קציר, שם, בעמ' 487).

130. נחלק עתה את תקופת השירות הצבאי של התובע, תוך התחשבות בנכותו הזמנית של התובע, כמפורט בפיסקה 121 לעיל, לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובע על פי המבחנים שנקבעו בפרשות נעים ו-שמש הנ"ל. נקודת המוצא תהיה זו:אם היה התובע משרת שירות צבאי היה מקבל מהצבא הטבה כלכלית שהיא מימון הוצאות דיור, מזון וביגוד שערכה הוא 70% מהשכר הממוצע במשק, דהיינו: 5,034 ₪. בתקופות בהם יכול היה התובע לעבוד, יש להפחית מסך 5,034 ₪ לחודש את ההכנסה שהיה מפיק התובע מעבודתו. הכנסה זו תחושב על בסיס נכותו ופוטנציאל השתכרותו, כפי שהוסבר לעיל.

131. בחרתי בדרך זו, כדי לשום את הפיצוי ההולם המגיע לתובע לתקופת שלושת השנים של גילאי 21-18 שלו. מכאן, שדוחה אני את גישתו של ב"כ התובע שהציע פיצוי אחיד של 2,000 ₪ לחודש לאורך כל שלושת השנים, ובסך הכל, 72,000 ₪ (ראה סעיף 30(ב) הראשון לסיכומיו). כמו כן, אין אני מקבל את גישת ב"כ הנתבעים, לפיה התובע רק "הרוויח" מהעובדה שלא שירת בצבא, כי בחלק האחרון של התקופה עבד אצל אביו, בחנות, בעוד שאם היה משרת בצבא במסגרת שירות חובה, כי אז, לא היה משתכר כלל במשך שלוש שנות שירותו (טיעון זה יכול שיהיה נכון במספר מקרים בהם הנכות היא נמוכה מאוד ואף על פי כן התובע לא שירת בצה"ל, וניצל את שלושת השנים להשתכרות גבוהה; ראה על כך את האמור בספרו של קציר, שם, בעמ' 486).

הפיצויים שיש לשלם לתובע בתקופה בה היה צריך לשרת בצה"ל

132. התקופה הראשונה שאליה נתייחס היא 2.6 חודשים, מהיום המיועד לגיוסו של התובע לצה"ל (10.2.94) ועד 30.4.99. בתקופה זו, אם לא היה ניזוק בתאונה, היה עדיין מרוויח רק 50% מהשכר הממוצע במשק (ראה פיסקה 116 לעיל). בתקופה זו, נכותו הזמנית היתה 83%, ועל כן, היה משתכר רק 17% מהשתכרותו הפוטנציאלית. לפיכך, הכנסתו בתקופה האמורה, אם היה עובד במומו, היתה זו: 611 ₪ =17% x50% x7,191 ₪
מכאן, שבאותם 2.6 חודשים ההפסד נטו שלו היה 4,423 ₪ (מסך ההפסד עקב אי השירות הצבאי, שהוא 5,034₪, הפחתנו את הכנסתו הפוטנציאלית בסך 611 ₪) .

133. לפיכך, החישוב בגין חודשים אלה (2/94-4/94) יהיה כדלקמן:
11,500₪ = 2.6 חודשים x4,423 ₪
לסכום זה יש להוסיף ריבית של 4% למשך 10.5 שנים (4/94-10/04). סכום זה כולל הריבית הוא 17,360 ₪.

134. בתקופה השנייה, מיום 1.5.94 ועד ליום 31.8.94 , נכותו הזמנית המשוקללת של התובע היא 66% (פיסקה 121 ג לעיל), וממילא יכול היה לעבוד בהיקף של 33% משרה. פוטנציאל שכרו אותה עת היה 50% מן השכר הממוצע במשק (פיסקה 116). לפיכך, הכנסתו בתקופה זו, אילו היה עובד במומו, היתה זו: 1,566 ₪ =33% x66% x7,191 ₪
מכאן, שהפיצוי המגיע לו בגין החודשים האמורים הוא ההפרש בין 5,034 ₪ (הסכום שהוערך כשווי ההטבות מהצבא), לבין הכנסתו באותה עת אילו עבד, שהיא: 1,566 ₪, דהיינו: 3,468 ₪. לסכום זה הוא זכאי למשך אותם 4 חודשים.

135. לפיכך, החישוב בגין חודשים אלה יהיה כדלקמן:
13,872 ₪ = 4 חודשים x3,468 ₪
לסכום זה יש להוסיף ריבית של 4% למשך כ- 10.5 שנים (6/94-10/04). סכום זה כולל הריבית הוא 20,808 ₪.

136. יתרת השירות הצבאי מתאפיינת בכך שהכנסתו הפוטנציאלית של התובע היא 60% מן השכר הממוצע במשק (ראה פיסקה 116 לעיל). באותה תקופה, נקבעה כבר נכותו הצמיתה שהיא 36.2%, מכאן שיכולת השתכרותו היא 63.8%.
לפיכך, הכנסתו בתקופה האמורה, אם היה עובד במומו, היתה זו:
2,753 ₪ =63.8% x60% x7,191 ₪

137. לפיכך, החישוב בגין חודשים אלה (9/94-2/97) יהיה כדלקמן:
79,807 ₪ = 29 חודשים x2,753 ₪
לסכום זה יש להוסיף ריבית של 4% למשך כ- 8.5 שנים על בסיס אמצע התקופה. סכום זה כולל הריבית הוא 114,406 ₪.

138. להלן ריכוז כל הפיצויים המגיעים לתובע בגין שירותו הצבאי:
א. 2/94-4/94 (פיסקה 133 לעיל) הסכום הוא 17,360 ₪.
ב. 5/94-8/94 (פיסקה 135 לעיל) הסכום הוא 20,808 ₪.
ג. 9/94-2/97 (פיסקה 137 לעיל) הסכום הוא 114,406 ₪.
-----------
סה"כ: 152,574 ₪
(מאה חמישים ושתיים אלף חמש מאות שבעים וארבע שקלים חדשים).

הפסד השתכרות בעבר - מתום השירות המיועד בצה"ל ועד לפסק הדין

139. ההנחה שליוותה אותנו עד כה הייתה כי התובע היה משרת בצה"ל, מיום הולדתו ה- 18 (10.2.94) ועד ליום הולדתו ה - 21 (10.2.97). בגין תקופה זו חישבנו לעיל את הפיצוי המגיע לו, שהוא, כאמור, ההפרש בין ההפסד שנגרם לו מכך שלא נהנה מזה שצה"ל מימן לו מזון, דיור וביגוד, לבין הכנסתו הפוטנציאלית באותם שנים.

140. לאחר יום הולדתו ה - 21, הנזק של התובע הוא אובדן ההכנסה. קבענו לעיל כי בתקופה זו של השנים 2004-1997 היה התובע מסוגל להגיע ל-60% מהשכר הממוצע במשק, אם לא היה נפגע בתאונה (ראה: פיסקה 116 לעיל). סכום זה על בסיס היום הינו 4,315 ₪ לחודש. מאחר וקבענו כי נכותו התפקודית של התובע הינה 36.2% (פיסקה 96 לעיל), אובדן הכנסתו היא 1,562 ₪ לחודש.

141. מאז תום שירותו הצבאי (אם היה משרת), ועד ליום מתן פסק הדין, התקופה היא 91 חודשים (3/97 עד 10/04). סך אובדן ההכנסה הוא, אם כן, הסכום הבא: 142,142 ₪ =91 x 1,562 ₪
לסכום זה יש להוסיף ריבית של 4% למשך כ- 3.5 שנים על בסיס אמצע התקופה. סכום זה כולל הריבית הוא 163,088 ₪ (מאה שישים ושלוש אלף ושמונים ושמונה שקלים חדשים).

אובדן ההכנסה בעתיד

142. כאשר עסקנו באובדן כושר ההשתכרות של התובע הערכנו כי לאורך כל התקופה מיום פסק הדין ועד סיום שנות עבודתו, ממוצע הכנסתו תהיה 80% מהשכר הממוצע במשק (ראה פיסקה 116 סיפא לעיל). נכותו התפקודית הצמיתה היא 36.2% (ראה פיסקה 96 לעיל). לפיכך אובדן הכנסתו החודשית היא: 2,083 ₪ = 36.2% x 80% x 7,191 ₪.

143. לאחרונה נחקק חוק גיל פרישה, התשס"ג - 2004 אשר בסעיפים 3 ו-4 שבו נקבע גיל הפרישה וחובת הפרישה, לגיל 67 לגבר. חוק זה נכנס לתוקפו ביום 1.4.04 (סעיף 32 לחוק הנ"ל). ואין כל ספק כי הוא יחול על התובע.
מכאן, שאין צורך יותר להיזקק לחידושי הפסיקה בעניין הגיל המשוער של סיום העבודה, שכן כיום העניין מוסדר בחוק.

144. חישוב הפסד כושר השתכרות בעתיד, הינו זה:
א. מספר חודשי תקופת הזכאות - 459.
ב. מקדם היוון מחזורי לתקופה זו - 272.8463.
ג. הסכום החודשי - 2,083 ₪.
- מכאן שסכום הפסד כושר ההשתכרות בעתיד הוא:
568,339 ₪ =272.8463 x 2,083 ₪
(חמש מאות שישים ושמונה אלף שלוש מאות שלושים ותשעה שקלים חדשים).

הפסד זכויות סוציאליות
145. התובע טוען כי פרט לאובדן כושר השתכרות בעתיד יש להביא בחשבון ראש נזק נוסף והוא הפגיעה בזכויות הסוציאליות של התובע, מעבר לשכרו. הוא העמיד זאת על 12.5% משכרו (סעיף 31 לסיכומיו).
146. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי לא הובאה כל ראייה ביחס ראש נזק זה . ב"כ הנתבע 1 אף הוסיף כי מאחר והתובע עבד בחנותו של אביו, לא נגרם לו הפסד בגין ראש נזק זה עמ' 32 לסיכומי נתבע 1). ב"כ נתבעים 3-2 אף הדגיש בסיכומיו שכלל לא ברור באיזה זכויות סוציאליות מדובר ולא הוכח כי ייגרם לתובע נזק בגין אובדן זכויות סוציאליות אלה (ראה סעיף 61 לסיכומיו).
147. בספרות מצאנו דיון בעניין התנאים הסוציאליים. כך, למשל, אומר קציר כי " 'תנאים סוציאליים' יובאו אף הם בחשבון בקביעת השכר שהנפגע יכול היה להשתכר, אלמלא נפגע. לבד מהשכר המשתלם לו לעובד, מקובל שהמעביד מעניק לעובדיו הטבות מסויימות, אשר אף אם אין הן מגיעות לכיסו של העובד, מדי חודש בחודשו, יש להן ערך כספי לעתיד לבוא. דוגמא בולטת להטבה מעין זו היא תשלום לקרן פנסיה או למוסדות העוסקים בביטוח סוציאלי" (שם, פרק 16, עמ' 83). בהמשך, מציין קציר כי יש להוכיח בכל מקרה את הזכאות לתנאים הסוציאליים ואת שיעורם. בפרשת שמש (ראה פיסקה 129 לעיל) קובע השופט גולדברג, במקרה דומה מאוד למקרה שלפנינו של נער שנפגע סמוך לפני שירותו הצבאי, כי אין מקום לחיוב המזיק בתנאים הסוציאליים וכי הנושא מגולם מראש בתוך הפיצוי על הפסד עתידי של כושר השתכרות לשנים רבות, אשר בסופו של דבר מבוסס על הערכה (ראה פיסקה 7 לפסק הדין).

148. אף אנו נלך בדרך זו. לפיכך, התביעה בגין ראש נזק זה נדחית, שכן הדבר נכלל במסגרת אובדן ההשתכרות בעתיד.

הוצאות חוות הדעת הרפואיות והמומחה
149. בתביעות פלת"ד, בית המשפט ממנה מומחים. מאידך גיסא, בתביעות על פי פקודת הנזיקין, על התובע להביא מומחים להוכיח את תביעתו. התובע המציא חוות דעת רפואיות של שלושה מומחים בתחום האורטופדיה, הפלסטיקה והפסיכיאטריה, וכן חוות דעת מומחה שהתייחס לתאונה.

150. התובע טען כי סך כל העלות של מומחים אלה היא 12,255 ₪ נומינלית (3,500 ₪ לכל מומחה רפואי ו-1,755 ₪ להוצאות המומחה).

151. אציין גם כי הבסיס לקביעות הרפואיות בתיק זה הינם חוות הדעת שהוגשו על ידי התובע (ראה פיסקה 85 ואילך).

152. נתבע 1 לא הגיב בסיכומיו לראש נזק זה, ואילו ב"כ הנתבעים 3-2 הכיר, למעשה, בראש נזק זה, ואישר כי התובע זכאי לפיצוי בגין חוות דעת אלה בסך של 13,793 ₪ (סעיף 60 לסיכומיו). אני מאשר סכום זה, שהוא כנראה הסכום הנומינלי מעודכן ליום הגשת הסיכומים. אני מעמיד סכום זה נכון להיום על סך של 14,000 ₪ (ארבע עשרה אלף שקלים חדשים).

נסיעות
153. ב"כ התובע העמיד את דרישתו בגין פריט זה על סך 4,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מפברואר 94 ואילך (סעיף 25(4) לסיכומיו).

154. תגובות ב"כ הנתבעים כאילו נושא זה לא הוכח, לא מקובלות עלי, שכן הדבר נכלל בתצהירו של התובע (סעיף 13), אשר שבשאלה זו לא נחקר חקירה נגדית.סכום זה גם סביר בעיני. לפיכך, אני מעריך את הסכום מעודכן להיום בסך של 7,000 ₪ (שבעת אלפים שקלים חדשים).

הוצאות לטיפול רפואי
155. ב"כ התובע צירף קבלות וטען כי יש לחייב את הנתבעים בהוצאות שהוצאו בפועל בסך 41,803 ₪ וכן בהתחייבויות ל"הדסה" בסך 31,566 ₪. מבחינתו די בכך שהתחייבות חברת הביטוח תינתן ביחס לתשלום אם יידרש הדבר על ידי "הדסה" (סעיף 25 (א) - (ג) לסיכומיו).
156. ב"כ הנתבעים טענו כי חלק מההוצאות הרפואיות לא הוכחו וביחס לחלק מהם מוטלת חובה על קופ"ח לשלמם, מאז חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994, שנכנס לתוקף ביום 1.1.95 (עמ' 31 לסיכומי נתבע 1, סעיפים 53-55 לסיכומי נתבעים 3-2). כן טענו הם כי ההתחייבויות ל"הדסה" התיישנו ואין סיכוי ש"הדסה" תגיש תביעה בגין התחייבויות משנת 1993.
157. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בנושא זה נראה לי כי התובע זכאי להחזר הוצאות רפואיות שהוצאו עד כניסתו לתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וסכומם המשוערך הוא 55,750 ₪ נכון ליום הסיכומים, וסכום זה נכון להיום (מעוגל) 60,000 ₪ (שישים אלף שקלים חדשים).
158. אשר לדרישות והתחייבויות שניתנו לבית חולים "הדסה", מקובל עלי הפתרון שהציע ב"כ התובע כי נתבעת 3 מתחייבת, מכוח

פסק דין
זה, לשאת בהוצאות אלה. אם תוגש תביעה על ידי בית חולים "הדסה", יודיע על כך התובע ללא דיחוי לב"כ נתבע 3, אשר יהא רשאי גם לטעון טענת התיישנות.
סיכום
159. להלן ריכוז סכומי הפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לתובע:
א. כאב וסבל (פיסקה 104 לעיל) - 112,560 ₪
ב. הפסד השתכרות עבר:
(1). 8/93 - 2/94 (פיסקה 126) - 27,773 ₪.
(2). 2/94 - 2/97 (פיסקה 138) - 152,574 ₪.
(3) 3/97 - 10/04 (פיסקה 141) - 163,088 ₪.
ג. אובדן הכנסה בעתיד (פיסקה 144) - 568,339 ₪.
ד. הוצאות חוות דעת (פיסקה 152) - 14,000 ₪.
ה. נסיעות (פיסקה 154) - 7,000 ₪.
ו. טיפול רפואי (פיסקה 157) - 60,000 ₪.
סה"כ: 1,105,334 ₪
(מיליון מאה וחמש אלף ושלוש מאות שלושים וארבע שקלים חדשים)

160. אם תוגש תביעה כלשהי מבית חולים "הדסה" בגין התחייבויות שניתנו על ידי התובע ו/או בני משפחתו לצורך טיפול רפואי שעבר התובע, נתבעת 3 תישא בתשלומים אלה, כפוף לתנאים הבאים: התובע ימציא את הדרישה או התביעה לעו"ד מוקדי תוך 7 ימים מיום קבלתה; עו"ד מוקדי רשאי לטעון בבית משפט כל טענה כנגד החבות האמורה, לרבות: טענות התיישנות; התובע יתייצב ויעיד ככל שיידרש בהליך זה.
161. הסכומים האמורים בפיסקה 159 לעיל ישולמו כדלקמן:
א. הנתבעים 3-2 ביחד ולחוד - 85% (שמונים וחמישה אחוז).
ב. נתבע 1 - 5% (חמישה אחוז).
- כפי שנפסק לעיל, התובע נושא ב-10% מהסכומים האמורים כאשם תורם (פיסקה 84(ג) לעיל).
162. הנתבעים 3-2 ביחד ולחוד, וכן נתבע 1, יישאו בשכר טרחתו של ב"כ התובע בסך 20% בתוספת מע"מ מהסכומים שנפסקו לזכות התובע (90% מן הסכומים שנפסקו בפיסקה 159 לעיל), כאשר נתבעים 3-2 יישאו ב-85% מהסך האמור, ונתבע 1 יישא ב-5% מן הסך האמור.
ביחס לחבותו של נתבע 1 בשכר טרחת עו"ד, קיבלתי את טענת בא כוחו של נתבע 1 לעניין ההליך שנאלץ לעבור בגין התביעה המקורית נגד "קרנית", ועל כן, מתוך שכר טרחת עו"ד שחייב נתבע 1 לתובע, ינוכה סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהוא שכר הטרחה לו זכאי נתבע 1 בהליכים בינו לבין התובע בשלב הראשון, כאשר "קרנית" היתה עדיין צד להליך.
163. ביחס להמשך המשפט ביחסים שבין התובע לבין הנתבעים 6-4 (בגין התאונה השנייה), תינתן החלטה נפרדת.

164. המזכירות תשלח העתק

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ד בחשון, תשס"ה (29 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.

משה דרורי
, שופט
בטיש הלוי שאול

בעניין:
התובע
אמיר הר ציון
ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1. שריקי אסף
ע"י ב"כ עו"ד עמוס אגרון

2. שלום עופר

3. "המגן" חב' לביטוח בע"מ

שניהם ע"י ב"כ עו"ד עמוס מוקדי
4. בן שושן משה

5. "אריה" חב' לביטוח בע"מ משה

6. "אבנר" איגוד לנפגעי תאונות דרכים בע"מ
הנתבעים
אבי אלבינצר
שלושתם ע"י ב"כ עו"ד
שולח ההודעה
שריקי אסף
ע"י ב"כ עו"ד עמוס אגרון
ובענין:

-נ ג ד -
הצדדים השלישיים
1 שלום עופר

2."המגן" חב' לביטוח בע"מ

שניהם ע"י ב"כ עו"ד עמוס מוקדי
3. בן שושן משה

4. "אריה" חב' לביטוח בע"מ משה

5. אבנר" איגוד לנפגעי תאונות דרכים בע"מ
שלושתם ע"י ב"כ עו"ד אבי אלבינצר
החלטה (ביחס לנתבעים 4-6)
1. בהמשך לפסק הדין שניתן ביום י"ד חשון תשס"ה (29.10.04), ובהתייחס לפיסקה 163 לפסק הדין, יודיע ב"כ התובע לבית-המשפט בתוך 30 יום, האם ברצונו להמשיך בהליכים כנגד הנתבעים 4-6.
2. לאחר קבלת הודעת ב"כ התובע, אקבע קדם משפט (אם בקשתו היא להמשך הדיון), או אמחק את יתרת התביעה (אם בקשתו היא שלא להמשיך בדיונים). במקרה אחרון זה, מן הראוי כי ב"כ התובע (עו"ד אמיר הר ציון
) וב"כ הנתבעים 4-6 (עו"ד אבי אלבינצר) יגיעו להבנה ולהסכמה ויגישו לבית-המשפט הודעה מוסכמת.
3. המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ט"ז בחשון, תשס"ה (31 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים.
משה דרורי
, שופט








א בית משפט מחוזי 1738/98 בטיש הלוי שאול,שריקי אסף נ' שריקי אסף,שלום עופר,"המגן" חב' לביטוח בע"מ,בן שושן משה, "אריה" חב' לביטוח בע"מ משה, "אבנר" איגוד לנפגעי תאונות דרכים בע"מ (פורסם ב-ֽ 31/10/2004)