פסקי דין על מג'די אבו ראס |

12262-10/13 הת     11/12/2013




הת 12262-10/13 מג'די אבו ראס נ' מדינת ישראל








בית משפט השלום בנצרת



ה"ת 12262-10-13 אבו ראס נ' מדינת ישראל

תיק חיצוני
:





בפני

כב' השופטת
רים נדאף


המבקש

מג'די אבו ראס


נגד

המשיבה
מדינת ישראל



החלטה

1.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית-משפט מחוזי, ת"פ 4827-09-13, בגין עבירות של סחיטה באיומים וניסיון לסחיטה באיומים.

2.
בפני
י בקשה להורות על מסירת רכב, מסוג טנדר איסוזו מספר 38-558-65 (להלן: "הרכב"), לידי המבקש,
על-פי סעיף 37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], תשכ"ט – 1969 (להלן: "הפקודה).

3.
על-פי הנטען בבקשה, ביום 20/8/13 במהלך פעילות משטרתית, המבקש נעצר ונתפס הרכב ע"י המשטרה. המבקש הינו בעליו החוקיים של הרכב, שהינו רכב מסחרי, הוא קבלן ובעל עסק לרחיצת כלי רכב, כאשר הרכב משמש את עובדיו. הרכב מצוי בחניון משטרתי וכל יום שעובר ניזוקים עסקיו הפרטיים והרכב עצמו.

4.
המדינה בתגובה טענה, כי כעולה מעובדות כתב האישום, המבקש סחט את המתלוננים בתיק, מעשיו התאפיינו בתחכום ובמניפולציות רבות. מחומר הראיות בתיק עולה, כי הלה הגיע ברכב לפגישה המתוארת בסעיף 6 לכתב האישום, דהיינו הרכב שימש כאמצעי לביצוע עבירה, ובהתאם לסעיפים 32(א) ו- 39(א) לפקודה, המדינה מתכוונת לבקש את חילוטו, וממילא שקמה סמכות לתפוסו עד לתום ההליכים. המבקש כבר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ובית-המשפט המחוזי בהליך המעצר קבע כן בהתאם להסכמת המבקש. שחרור הרכב בשלב זה עלול לרוקן מתוכן את האפשרות החוקית העומדת למדינה לבקש את חילוטו ועל-כן יש להמשיך ולהחזיקו. לצד האמור, המשיבה לא התנגדה לשחרור הרכב בכפוף לתנאים של הפקדה כספית של 80% משוויו המלא של הרכב (כ- 80,000 ₪), רישום עיקול במשרד הרישוי על הרכב לטובת המדינה, וכן רישום שעבוד לטובתה אצל רשם המשכונות, תוך איסור על המבקש או מי מטעמו למכור הרכב, למסורו לאחרים, להוציאו מרשותו או לעשות בו כל שינוי אחר, עד למתן פס"ד בת"פ 4827-09-13, מלבד לצורך שימוש סביר ורגיל של בני משפחתו.

5.
בתגובתו טען המבקש כי תנאי החזרת הרכב שהוצעו על-ידי המשיבה גבוהים בצורה חריגה, מהתנאים שנקבעו בפסיקה.

6.
דיון במעמד ב"כ הצדדים התקיים ביום 26/11/2013, ובו נשמעו טענותיהם, אשר התייחסות אליהן, ככל שתהיה רלבנטית, תהא במסגרת הדיון גופו. ברם, אקדים ואומר, כי מטיעוני המשיבה עולה, כי היא מבקשת להמשיך ולהחזיק ברכב לצורך חילוטו בסוף ההליך. ב"כ הצדדים לא הסכימו להצעת בית המשפט לשחרר הרכב בכפוף להפקדת 20,000 ₪, ביטוח לטובת המדינה ואיסור על דיספוזיציה.

דיון והכרעה:
7.
לאחר עיון בבקשה ובתגובות, ובכלל זה לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים, נחה דעתי, כי יש מקום להשיב את הרכב למבקש, בכפוף שיפורטו להלן.

8.

שוטר רשאי לתפוס חפץ למטרות שונות, כאשר קיימות שלוש תכליות עיקריות המצדיקות תפיסתו: תפיסה למטרת חילוט, תפיסה לצורך הצגתו כראיה במשפט ותפיסה למניעת ביצוע עבירות. על מנת שתקום סמכות לתפוס חפץ נדרש, כי לשוטר יש יסוד סביר להניח שישנו קשר כלשהו בין החפץ לעבירה שנעברה או עתידה להיעבר, כאשר החוק מדבר על חמש חלופות : באותו חפץ נעברה עבירה, עומדים לעבור עבירה, החפץ עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, החפץ ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה והחפץ שימש אמצעי לביצוע העבירה (ראה : בש"פ 8353/09 פליקס מגאלניק נ' מדינת ישראל
(26/11/09)).

9.

חפץ ששוטר הוסמך לתפוס רשאית המשטרה להחזיקו ברשותה. פסיקת בית משפט העליון הדגישה את הפגיעה הטמונה בסמכות זו בזכותו של הפרט לקניין, ולפיכך הורתה לוודא כי תתקיים פגיעה פחותה ככל האפשר בזכות זו על מנת להשיג את מטרות הפקודה. כך על המשטרה לבחון קיום חלופה שתשיג את תכלית החזקת החפץ שנתפס, אשר פגיעתה פחותה מהחזקת הנכס עצמו ברשותה. כאשר המדובר בתפיסת חפץ למטרת חילוט, יש במקרים המתאימים, לאפשר הפקדת ערובה כספית התואמת את ערכו של החפץ תמורת השבתו של החפץ עצמו לבעליו (ראה: בש"פ 8353/09 לעיל).

10.
בבש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל
(12/3/06) הפנה בית המשפט הפנה לסעיף 34 לפקודה לעניין שחרור תפוסים, ובהתייחסו למתחם שיקול הדעת בשחרור נכס תפוס והתנאים לכך קבע, כי בנוגע להמשך החזקת חפץ תפוס, יש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בידי המשטרה, ואם כן, האם קיימת "חלופת תפיסה", אשר תגשים את מטרת התפיסה בדרך שתפגע פחות בקניינו של בעל הזכויות בנכס.

11.

המשיבה טוענת, כי מחומר הראיות בתיק עולה, כי המבקש הגיע לפגישה המתוארת בסעיף 6 לכתב האישום ברכב. מכך למדה, כי הרכב שימש כאמצעי לביצוע עבירה ובהתאם לסעיף 32(א) וסעיף 39(א) לפקודה, היא מתכוונת לבקש את חילוטו לאחר תום ההליך הפלילי וממילא שקמה סמכות לתפוסו עד לתום ההליכים.

בסעיף 32(א) לפקודה, נקבע : "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

השלב בו אנו מצויים, הוא שלב שלאחר הגשת כתב האישום, וחומר הראיות אינו מונח בפני
י, ולכן איני יכולה לקבוע אם קיים יסוד כלשהו להרשעה בעבירות, נשוא כתב האישום. ברם, אין להתעלם מכך, כי המשיבה בתגובתה טענה, שהמבקש הסכים לקיום ראיות לכאורה ובית-המשפט המחוזי בהליך המעצר, קבע כן בהתאם להסכמת המבקש. כך שלכאורה די בקביעה זו לצורך החזקת הרכב. עם זאת אומר, מבלי לקבוע נחרצות לעניין החילוט, שכן בית המשפט המחוזי הוא שיחליט בערבו של יום בעניין זה, ככל שתוגש בפני
ו בקשה על ידי המשיבה, כי ספק רב בעיני אם הרכב במקרה דנן עונה על ההגדרה של שימוש בו כאמצעי לביצוע העבירה, ובכלל זה אם מתקיימים התנאים האמור בסעיף 39(א) לשם חילוטו.

12.
בסעיף 6 לכתב האישום נטען כי: "בהתאם לסיכום, נפגש הנאשם עם המתלוננת מכוונה לקבל לידיו את דמי הסחיטה. במעמד זה, שהיה מלווה על ידי שוטרים משטרת ישראל, מסרה המתלוננת לידי הנאשם את דמי הסחיטה ולאחר מכן הוא נעצר".

כאמור חומר הראיות לא הונח בפני
י, ולמקרא סעיף 6 ובכלל זה למקרא כל כתב האישום, לא ניתן ללמוד כי הרכב שימש כאמצעי לביצוע העבירה. בעניין זה טען ב"כ המבקש כי בכתב האישום כלל לא מצוין מספר הרכב, בעוד שב"כ המשיבה טען די בקיומה של אפשרות לחילוט הרכב בתום ההליך, כשאין מחלוקת בעניין הגעתו של הנאשם לפגישה עם המתלוננת ברכב, וכתב אישום ניתן לתקן.

אכן, זכות המשיבה לבקש בסופו של ההליך לחלט את הרכב, אך מצופה היה ממנה להניח בפני
בית- המשפט ולו בדל ראיה כי המדובר באותו הרכב. ויודגש, גם אם מחומר הראיות עולה, כי הנאשם הגיע באותו רכב, הדבר אמור לבוא לידי ביטוי בכתב האישום. לא זו אף זו, גם אם המדובר באותו הרכב, מכתב האישום עולה, כי המעשים המיוחסים לנאשם, לא בוצעו באמצעות הרכב, וספק רב בעיניי אם ניתן לקבל את הטענה שהרכב שימש כאמצעי לביצוע העבירות. הנאשם יכול היה באותה מידה להגיע לפיגשה עם המתלוננת במונית ו/או באוטובוס.

כל האמור בנוגע לחילוט, נאמר למעלה מהצורך ובהערת אגב, שכן בית המשפט המחוזי הוא שיכריע בסופו של דבר, ככל שתוגש בפני
ו בקשה לחילוט הרכב, מה חלקו של הרכב בביצוע העבירות, אם בכלל וכיוצ"ב.

13.
גם אם מטרת המשיבה הינה המשך החזקת הרכב לשם חילוטו, הרי שבשלב זה, נראה לי נכון וצודק יותר להורות על שחרור הרכב בתנאים. בעניין זה, אני מפנה לדברים שנקבעו בת"פ 30016-09-12 (מחוזי-נצרת)
בניאמין בדוי נ' מדינת ישראל
(2/10/13), כששם נידונה בקשה הבאה בגדרו של סעיף 37 לפקודה, אשר במסגרתה עתר המבקש, כי האופנוע אשר נתפס ממנו במסגרת ההליכים נשוא התיק ששם.

14.
כאמור לעיל, עצם תפיסת הרכב, יש בה פגיעה בזכות הקניין, אשר הוכרה כבר ממזמן כזכות חוקתית, לפיכך מתוך הרצון לשמור על זכות המשיבה לבקש את חילוט הרכב בערבו של יום, ומאידך לא לפגוע בזכות הקניין של המבקש פגיעה בלתי מידתית, הגעתי למסקנה לשחרר את הרכב לחלופת תפיסה שמאזנת בתוכה את כלל האינטרסים של הצדדים, הנאבקים על הבכורה.

15.
לסיכום, אני מורה על שחרור הרכב לידי המבקש, בכפוף לקיום
כל
התנאים הבאים:
א.
המבקש יפקיד בקופת בית המשפט סך של 20,000 ₪ במזומן, או בערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן.
ב.
נאסר על המבקש לבצע כל דיספוזיציה ברכב, להעביר בעלות בו וכיוצ"ב, והמבקש מחויב לשמור על הרכב, לבל ינזק וכיוצ"ב.
ג.

המבקש יערוך ביטוח מקיף לרכב, אשר בו תהא המדינה מוטב יחיד או נוסף.
ד.
יירשם עיקול על הרכב לטובת המדינה, הן במשרד הרישוי והן ברשם המשכונות.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים. תשומת לב המזכירות למספר הפקס המופיע בפרוטוקול.

ניתנה היום, ח' טבת תשע"ד, 11 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.








הת בית משפט שלום 12262-10/13 מג'די אבו ראס נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 11/12/2013)