פסקי דין על אלפרד כהן | פסקי דין על יהודה רסלר

41418-06/12 א     09/12/2013




א 41418-06/12 אלפרד כהן נ' יהודה רסלר








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 41418-06-12 כהן נ' יהודה רסלר
- משרד עו"ד




בפני

כב' השופטת
אושרי פרוסט-פרנקל


תובעים

אלפרד כהן


נגד


נתבעים

יהודה רסלר




פסק דין



זוהי תביעה כספית בעילה נזיקית ע"ס 384,000 ₪.

א.
תמצית טענות התביעה:
1.
התובע הינו איש עסקים בתחום הנדל"ן וביום 19.05.09 הגיש, באמצעות עו"ד אהוד גנות, תביעה כספית בתיק אזרחי 167943/09 להשבת סך של 350,000 ₪ נגד משה ודוד בלס (להלן: "בלס") ונגד עו"ד מולרד אשר נמחק מהתביעה (להלן: "תביעת ההשבה").
בתביעת ההשבה עתר התובע לשני סעדים:
הסעד הראשון, התבסס על סך 350,000 ₪ ששילם התובע לבלס, ע"ח רכישת דירה ברחוב רידינג 33 ת"א (להלן:"הדירה"), בהתאם לזיכרון דברים שנחתם בין התובע לבלס ביום 29.07.07.
הסעד השני, היה לחייב את בלס, בתשלום הפרש בסך 100,000 $ בין המחיר בו רכש מהם את הדירה (200,000$) לבין שווי הדירה בעת הגשת התביעה (300,000$). לכתב
תביעת ההשבה צורפו נספחים, שהם אישורים בכתב ובחתימת משה בלס, שהוא קיבל מהתובע 300,000 ₪ ע"ח רכישת הדירה.
2.
מיד לאחר הגשת כתב התביעה וטרם שנקבעה ישיבת קד"מ ראשונה, סוכם בין הצדדים לתביעה דנן, שהנתבע ייצג את התובע בתביעת ההשבה במקום עו"ד אהוד גנות. הנתבע ייצג את התובע החל מישיבת קד"מ הראשונה ועד למתן פסה"ד ע"י כב' השופטת גרוסמן ביום 27.12.11, והתובע שילם לנתבע את מלוא שכר טרחתו.
למרות שבתביעת ההשבה, עתר התובע לחייב את בלס, בין היתר, בהפרש שווי הדירה, הנתבע הגיש לביהמ"ש תצהיר עדות ראשית של התובע, מבלי שצירף חוו"ד שמאי, או כל מסמך אחר, אשר יתמוך בטענת התובע, לפיה שווי הדירה בעת הגשת התביעה היה 300,000$.
3.
בפסה"ד בתביעת ההשבה קבעה כב' השופטת גרוסמן, כי בלס הפר את הסכם רכישת הדירה וכי התובע רשאי לקבל פיצויים והשבה בגין הפרה זו (עמ'
13 ש' 20 -21 לפסה"ד שם). בהמשך פסה"ד נקבע, שבהעדר חוו"ד שמאי, או ראיה אחרת בעניין שווי הדירה במועד הגשת כתב התביעה, לא הוכח שווי הדירה. לכן דחתה כב' השופטת גרוסמן, את דרישת התובע לפיצוי בסך 100,000 $ (עמ'
14 ש' 30 עד
עמ' 5 ש' 6 לפסה"ד שם).
טוען התובע, כי הנתבע היה אמור להבהיר לו, שללא חוו"ד או ראיה אחרת לשווי הדירה – לא תוכח תביעתו, והיה על הנתבע לדרוש מהתובע, להמציא חוו"ד כזו. לטענתו, הנתבע לא הסביר לו זאת, לא דרש חוו"ד כזו ואף לא מסמכים אחרים להוכחת שווי הדירה.
לכן, טוען התובע, הנתבע זנח את הוכחת רכיב זה של התביעה.
4.
טוען התובע, שהוא סמך על מקצועיותו וניסיונו הרב של הנתבע, והיה בטוח שהוא ממלא את תפקידו כראוי, אך בשל רשלנות הנתבע, דחה ביהמ"ש את תביעתו לפיצוי בסך 100,000 $.
לכן ומכיוון שלטענת התובע, הנתבע הוא האחראי היחיד לדחיית התביעה לפיצוי בסך 100,000$ יש לחייבו
לשלם לו סכום זה.
בתצהיר עדות ראשית מטעמו הוסיף התובע, כי אילו היה מתבקש ע"י הנתבע להגיש חוו"ד שמאי, או כל ראיה אחרת להוכחת הפרש שווי הדירה, היה עושה כן. לטענתו, לא זנח את סעד הפיצוי בגין ההפרש במחיר, והראייה לכך היא, שבסיכומיו ניסה הנתבע להוכיח את הפרשי הדירה ואת קיומו של הסעד.
5.
לגרסת התובע, אין ממש בטענת הנתבע, לפיה כב' השופטת גרוסמן קבעה שסכום העסקה – תמורת רכישת הדירה, היה 200,000 $ בצירוף משכנתא בסך 870,000 ₪. זאת, כיוון שזיכרון הדברים מיום 29.07.07 קובע כי מחיר הדירה היה 200,000 $ ללא כל קשר למשכתנא שהייתה אמורה להיות מסולקת ו/או חלק מסכום הרכישה.
לטענתו, כב' השופטת גרוסמן קבעה, שמשה בלס הפר את ההתקשרות בניהם, בכך שלא אפשר לרשום הערת אזהרה ולא מסר לתובע ייפוי כוח, ולכן קבעה השבה של 300,000 ₪ וכן שהתובע זכאי לפיצוי בגין הנזק, אלא שהנזק לא הוכח.
6.
בחקירתו העיד הנתבע, שעל הדירה רבצה משכנתא שאודותיה ידע רק כשלושה חודשים לאחר שחתם על זיכרון הדברים הראשון ולאחר ששילם 300,000 ₪. לכן, מבחינתו, רכש את הדירה בסכום של 200,000$. זו הסיבה, כך התובע, שבזיכרון הדברים לא נזכרה המשכנתא, ולכן לגרסתו בלס
היו אמורים לפרוע את המשכנתא.
לדבריו, הוא לא חתם על זיכרון הדברים מיום 24.9.0.7 - נספח ב' לכתב התביעה. הוא אישר בחקירתו שהנתבע אמר לו שכדאי לחזור מהתביעה, לגבי ההפרש בשווי הדירה בסך 100,000 $. לדבריו, התובע תירץ הצעתו זו בכך, שחיבר את המשכנתא שרבצה על הדירה לסך של 200,000$ המצוינים בזיכרון הדברים. התובע טוען, שהוא לא הסכים עם דעה זו של הנתבע, ולדעתו אין כל קשר בין יפוי כוח שבלס היו אמורים לתת לו, לבין המשכנתא. עוד העיד התובע, שהוא והנתבע הגיעו למסקנה שכמעט בלתי אפשרי לגבות מבלס סכומים שנפסקו לחובתם, אך לא דובר על נושא מומחה לעניין שווי הדירה.
מטעם הנתבע הוגשה חוו"ד שמאי של נאור בינבר אשר קבע, כי בחודש מאי 2009 ערך הדירה למטרת שווי שוק בהתאם למצבה, למכירה ממוכר מרצון וקונה מרצון, היה 1.2 מיליון ₪ או 300,000 $. בחקירתו העיד שלהערכתו שווי הדירה בשנת 2007 היה נמוך מ-300,000 $ הנ"ל בין 10-15%.

ב.
תמצית טענות ההגנה:
7.
לטענת הנתבע, מדובר בתובע סדרתי שתבע את בלס ושותפיהם עשרות פעמים בעילות שונות ועובדות סותרות. מאז פגש את התובע בחודש דצמבר 2009 גילה שיש לחקור אותו על כל עובדה שנמסרה על ידו. הנתבע סירב לשתף פעולה עם התובע, כאשר גילה את שקריו, והתביעה דנן
אינה ראשונה שהגיש התובע נגדו.
בעבר, התובע הגיש נגדו תביעה בגין תשלום שכ"ט בטענה שלא מסר לו קבלות, אך התביעה נדחתה.
הנתבע סירב לייצג את התובע במקרים בהם גילה שאין בדבריו אמת. כך למשל, סירב להגיש תביעה כנגד עו"ד ששימש ככונס נכסים לנכס שבבעלות האדונים בלס. מה שניתק את היחסים בין הצדדים וגרם להגשת התביעה
דנן.
8.
בחודש דצמבר 2009, פנה אליו התובע, כדי שייצגו בתביעת ההשבה, אשר נוסחה והוגשה
לביהמ"ש ע"י עו"ד גנות. התובע דנן טען בתביעת ההשבה, כי בינו לבין בלס השתכלל הסכם, לפיו הוא ירכוש את הדירה בתמורה ל- 200,000$, וכי הוא שילם לבלס סך 200,000 ₪. לטענת התובע, מפאת הפרת ההסכם ע"י בלס, אשר סירבו להעביר לו יפוי כוח בלתי חוזר, הוא לא המשיך בתשלומים.
לכן עתר התובע בתביעתו, לחייב את בלס להשיב את הכספים ששולמו על ידו, ופיצויי קיום לגבי שווי הנכס, מיום ההפרה ועד להגשת כתב התביעה, בסך 100,000 $.
9.
מפרט הנתבע, שבלס טענו בכתב ההגנה בתביעת ההשבה, שתמורת הרכישה עפ"י ההסכם הייתה 200,000$ ונטילת המשכנתא ע"י התובע, דהיינו התמורה הייתה 200,000$ + 870,000 ₪, אך התובע, לטענתם, הפר את ההסכם בכך שסירב להעביר
את התמורה במועדה.
כב' השופטת גרוסמן בפסה"ד אכן קבעה שבלס הפרו את ההסכם ולכן עליהם להשיב לתובע סך של 300,000 ₪ שהוא שילם להם. כן קבעה שלא הוכחה עילת השווי ולכן, לא הקנתה לו את הסעד של פיצוי. היא גם קבעה שהתמורה בהסכם, בין התובע לבלס היא 200,000$ ובצירוף משכנתא בסך 870,000 ₪ דהיינו 1.67 מיליון ₪. הנתבע מפנה לעניין זה, עמ' 11 שורות 7-9 לפסה"ד של כב' השופטת גרוסמן, לפיו התחייב התובע להעביר את המשכנתא על שמו. מאידך התחייבו בלס להעביר לתובע יפוי כוח, כדי לרשום הערת אזהרה על שמו. כן מפנה הנתבע ללעמ' 12 שורות 27-32 לפסה"ד, לפיו התחייב התובע להעביר לבלס 200,000 $ והתחייב להעביר את המשכנתא על שמו, בכפוף לקבלת יפוי
כוח ורישום הערת אזהרה על שמו. אין מחלוקת שסכום המשכנתא לנכס במועד חתימת העסקה היה
870,000 ₪, ולכן, טוען הנתבע, מחיר העסקה כפי שקבעה השופטת גרוסמן היה 200,000 $ + 870,000 ₪.
10.
לעניין הנזק הנטען ע"י התובע, טוען הנתבע, כי גם חוו"ד השמאי שהוגשה בתביעה דנן, מוכיחה שלתובע לא נגרם כל נזק כיוון שמחיר הדירה, בעת הגשת התביעה, היה, על פי חווה"ד, 1.2 מיליון ₪ או 300,000$. מכיוון שהסכום אותו התחייב התובע לשלם היה 1.67 מיליון ₪, הרי שלא נגרם לו כל נזק. הנתבע טוען, כי הסביר באופן אישי לתובע, שהסעד של תשלום ההפרש, של מחיר הדירה, נזנח עוד טרם מועד ההוכחות וטרם הכנת תצהיר עדות ראשית של התובע. זאת, כיוון שהנתבע הסביר לתובע, שהסעד אינו בר סיכוי, אך אם ברצונו לעמוד על סעד זה, אמר לו במפורשות, שעליו להגיש חוו"ד מקצועית למחיר הדירה, נכון למועד
הגשת התביעה.
11. לגרסת הנתבע, לא נגרם כל נזק לתובע, לאור קביעות כב' השופטת גרוסמן וחווה"ד השמאי שצורפה ע"י התובע עצמו. לדבריו, אין כל היגיון לטענת התובע שסכום העסקה היה 200,000 $ שכן על הדירה רבצה משכנתא בסך 870,000 ₪, שהינה גבוהה מסכום זה, ואם תתקבל טענתו של התובע המסקנה תהא שסכום הדירה
אינו מכסה אפילו את המשכנתא.
בחקירתו העיד הנתבע, כי לא החתים את התובע על כך שהסכים לזנוח את הפיצוי בגין הפרש הדירה, כיוון שאינו נוהג לעשות כן. לכן גם לא כתב זאת בתצהיר עדות ראשית מטעם התובע בתביעת ההשבה. הוא גם לא הודיע על ביהמ"ש על כוונתו לזנוח סעד זה, כיוון שאמר לתובע שינסה להוכיח זאת, בכלים שיש לו. עם זאת אמר הנתבע לתובע, שלא כדאי להשקיע כסף בחוו"ד שמאי, כיוון שמדובר בסעד שאין לו סיכוי. זאת, כיוון שלא היה
כל הפרשי שווי, כך על פי קביעת כב' השופטת גרוסמן והתובע לקח עליו לשלם את המשכנתא שרבצה על הדירה בסך של 870,000 ₪.
12.
למרות שהנתבע סבר שאין סיכוי לסעד הפיצוי, ומכיוון שסעד זה נטען בתביעת ההשבה, הנתבע,
ניסה להוכיח את ההפרש בכלים שהיו לו, כפי שפירט בסעיף 12 לסיכומיו בתביעת ההשבה, (סע' 24 לכתב ההגנה). הנתבע מאשר שזנח את הסעד להפרש מחיר הדירה על פי דרישת התובע והסכמתו, והדבר התברר כמוצדק, בהתאם לסכום העסקה שנקבע ע"י כב' השופטת גרוסמן. לדבריו, חווה"ד לגבי מחיר הדירה לא הוגשה, וזאת, בהחלטה מושכלת שהתקבלה על דעת שני הצדדים.
בתצהירו הוסיף הנתבע, כי התובע מנסה להלך אימים בנקיטה בהליכים משפטיים עליו ועל עו"ד אחרים במשרדו.

13.
עו"ד רוזנקרץ
, העובד במשרד הנתבע הצהיר, כי התובע איים עליו בתביעת רשלנות והגשת תלונה ללשכת עוה"ד, ולכן הוא ביקש שלא לטפל בתיק. לבקשת הנתבע הוא המשיך לטפל בתיק ונכח בפגישות שנערכו במשרד הנתבע, בין היתר, נכח במקרים שהנתבע סירב לייצג את התובע נגד האדונים בלס.

ג.
דיון
14.
המחלוקת הצריכה הכרעה בתביעה דנן, הינה בשאלה, האם הנתבע התרשל בניהול תביעת ההשבה.
בין התובע לבלס נחתמו 3 מסמכים שכותרתם "זיכרון דברים".
בזיכרון דברים
לרכישת הדירה (נספח א'
לכתב התביעה) נכתב שהתובע הלווה למשה בלס 200,000 ₪ לרכישת הדירה אך אם הדירה לא תימכר עד לתאריך 21.07.07 –תהא לתובע זכות ראשונים לרכוש את הדירה בסכום של 200,000$ וכי הסך של 200,000 ₪ ייחשב כמקדמה.
בזיכרון דברים נוסף, מיום 30.10.07, שהינו המשך לזכ"ד מיום 29.07.009 (נספח ד' לכתב התביעה) נכתב שהתובע שילם לבלס 300,000 ₪, כי משה בלס מתחייב לתת לתובע יפוי כח בלתי חוזר ותרשם לטובת התובע הערת אזהרה בטאבו.
בזיכרון הדברים מיום 24.9.07 (נספח ג לתצהיר התובע) נרשם כדלקמן: "בהמשך להסכם מיום
29.07.07 על מכירת הדירה ברחוב רידינג 33 ברמת אביב תל אביב, גוש 6771 חלקה מס' 20, תת חלקה 36, ובתאריך 16.09.07 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שהקונה כהן אלפרד ישלם למשה בלס המוכר סך של 50,000 ₪ (חמישים אלך ₪) שהסך 30,000 ₪ (שלושים אלף ₪) שולם בתאריך 16.09.07 בהעברה בנקאית לשמילוביץ מיכאל וכן בתאריך 24.09.07 שיק בנקאי על סך 20,000 ₪ (עשרים אלף ₪ למוכר משה בלס. משה בלס מתחייב לתת לכהן אלפרד יפויי כוח וכן אפשרות לרשום הערת אזהרה לטובת כהן אלפרד ולהעביר את המשכנתא שיש על הדירה הנ"ל לשם כהן אלפרד". על מסמך זה לכאורה שתי חתימות, האחת של דוד בלס והשנייה של התובע.

15.
לגרסת התובע, הנתבע ידע שבתביעת השבה שתי עילות תביעה: האחת – השבה, והשנייה – פיצוי בגין הפרש בין מחיר הדירה בין מועד רכישתה לבין מועד הגשת התביעה. לטענתו, הדרך היחידה להוכיח את עילת הפיצויים, הייתה באמצעות הבאת חוו"ד מומחה לעניין שוויה ביום הגשת תביעת ההשבה. לכן, טוען התובע, הנתבע התרשל בכך שלא הגיש חוו"ד מומחה להוכחת רכיב הפיצויים.
לטענת הנתבע, התובע, כך על פי עדותו, לא הצליח לגבות מבלס סכומים שנפסקו לטובתו בפסקי דין שונים, ולכן הוא מנסה לגלגל את הפסדיו לפתחו של הנתבע. לטענתו, כלל לא היו הפרשי שווי במחיר הדירה, כיוון שעפ"י פסה"ד של כב' השופטת גרוסמן בתביעת ההשבה, תמורת הדירה הייתה 200,000$ בצרוף המשכנתא שהיא על סך 870,000 ₪, שרבצה אותה עת על הנכס, שהתובע התחייב להעבירה על שמו.
טוען הנתבע, שבתביעת ההשבה, בתובע זנח "דה פקטו" את הסעד של ירידת שווי הנכס, כאשר העילה הושארה ולא נמחקה מכתב התביעה, רק כדי לצאת ידי חובה, והוא אמר לתובע, שאולי הם יצליחו להוכיח את שוויה בעדות של בלס. לכן, טוען הנתבע, התובע היה שותף להערכה שאין סיכוי
לסעד של פיצויי, וסירב לתמוך תביעתו בחוו"ד , כדי לחסוך בהוצאות.
16.
כבר עתה אציין כי גם אם אמצא, כי הנתבע טעה בשיקול דעת משפטי, בכך שסבר שאין סיכוי לסעד של פיצוי, אין בכך רשלנות מקצועית.
הלכה היא, שטעות בשיקול דעת של עורך-דין, אינה מהווה הפרה של החוזה בינו לבין לקוחו, ובלבד שאמנם הפעיל שקול דעת ועשה זאת לפי מיטב יכולתו ולפי מיטב ידיעותיו.

נקבע בשרמן נ' לוי פ"ד מד(4) 446, 462, כדלקמן:
"לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול-דעת".


17.
בע"א 735/75

מרדכי רויטמן, עו"ד
נגד 1.
יצחק אדרת,עו"ד
2.
אליהו גיצלטר, עו"ד

ל
(3) 75, 80

נקבע:
עוולת הרשלנות שבסעיף
35
לפקודת הנזיקין,
שלושה מרכיבים לה
:
ההתרשלות
,
החובה שלא לנהוג כפי שנהג
,
והנזק
.
ההתרשלות היא עשיית מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות
,
או עשיית מעשה שלא במיומנות המקובלת במקצוע פלוני
;
ולענין לימוד סניגוריה בידי עורך
-
דין
,
הרי חוסר מיומנות משפטית מקובלת
,
ומעשים ומחדלים אשר עורך
-
דין סביר ונבון נשמר היה מפניהם באותן נסיבות
-
הרי זו התרשלות
;
וכלפי הלקוח שלו מוטלת חובה פשוטה על עורך
-
דין לנהוג באותה מיומנות ולהימנע מאותם מעשים ומחדלים
.
אבל גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלות על סניגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול
-
דעת לענין במסגרת הנתונים המשפטיים
-
המהותיים והדיוניים
-
הקיימים
:
עורך
-
דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון
,
מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול
,
כיצד ואימתי לטעון ולשאול
,
וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול
-
והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות
.
גם עורך
-
דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול
-
דעתו
:
אם לשופט בשר ודם מותר לטעות
,
לעורך
-
דין לא
-
כל
-
שכן
.
החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול
-
דעתו
:
החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו
.
ובפרט
,
אין שום חובה מוטלת על סניגור לטעון טענות או לשאול שאלות אשר לקוחו דורש מאתו או מורה אותו לטעון או לשאול
:
נהפוך הוא
-
החובה המוטלת על הסניגור היא לשקול דעתו שלו
,
ואסור לו לדחות שיקול
-
דעתו שלו מפני רצונו או הוראותיו של לקוחו
.
סניגור הנוהג בניגוד לדעתו השקולה
,
אך מפני שלקוחו דורש זאת ממנו
,
מפר חובתו כלפי לקוחו
-
ואין נפקא מינה לענין זה שהלקוח אינו יכול לבוא עליו בטרוניה ובתביעה
אם הוא נהג לפי הוראותיו
,
כשם שאין נפקא מינה אם לגופו של ענין צדק הלקוח וטעה הסניגור
.
יש בעצם סירובו של הסניגור לעשות רצון לקוחו
(
כטענת המערער דנן נגד המשיב מס
'
1) משום אינדיקציה שהסניגור אמנם מילא חובתו כלפיו לשקול בדעתו שלו
-
ומבחינת קיום החובה המוטלת על סניגורו
,
אין הלקוח יכול לבוא עליו אלא בתרעומת בלבד
,
אבל לא בתביעת נזיקין
,
אם טעה בשיקול
-
דעת
"
ו
.

משכך, טעות בשיקול דעתו, אינה מהווה רשלנות.


18.
כב' השופטת גרוסמן בפסק הדין בתביעת הההשבה, ניתחה את המסמכים שנחתמו בין הצדדים וקבעה כדלקמן:
"ממסכת העדויות והראיות שהובאו בפני
, אני מסיקה כי מהותו של ההסכם בין הצדדים היה כדלקמן-
התובע התחייב להעביר לנתבע סך של 200,000$ בסה"כ.
כן התחייב התובע להעביר המשכנתא על שמו, אולם התחייבות זו הייתה כפופה לקבלת יפוי כוח ורישום הערת אזהרה על שמו...."
19.

על פי קביעה זו של כב' השופטת גרוסמן, התובע התחייב לשלם תמורת הדירה 200,000$ ולרשום על שמו את המשכנתא שרבצה אותה עת על הדירה, והסכום הכולל והמצטבר של 200,000$ בצרוף המשכנתא בסך 870,000 ₪ , הוא התמורה שהיה על התובע לשלם בגין רכישת הדירה.
אין לתובע טענה, שנושא ויתור על סעד הפיצוי "לא דובר" בינו לבין הנתבע. התובע בעדותו, העיד מפורשות, כי הנתבע אמר לו שכדאי לחזור מהתביעה, כיוון שסכום המשכנתא והמקדמות ששילם, אינם מצדיקים זאת. התובע הוסיף, שהנתבע נימק את גרסתו לחזרה מהתביעה, בכך, שהוא "חיבר" את המשכנתא עם הסך של 200,000$ וטען שהמשכנתא בצרוף ה- 200,000$ הם כפול ממחיר הנכס. לדבריו, הנתבע טעה בנימוק ובהצעה. (ע' 4 -5 לפרוטוקול). דהיינו, אין מחלוקת שנושא "זניחת" סעד הפיצוי הועלה בין הצדדים.
20.
אני מקבלת את גרסת הנתבע ולפיה, חוות הדעת שצורפה לתביעה דנן, קבעה ששווי הדירה בעת הגשת התביעה היה 1,200,000 ₪, ועל פי פסק הדין של כב' השופטת גרוסמן מחירה היה 1,670,000 ₪.
אני גם מקבלת את טענת הנתבע, לפיה התובע חתם על 3 מסמכי זיכרון הדברים, כפי שצוין בס' 9 לכתב התביעה בתביעת ההשבה, שנוסח ע"י עו"ד
גרנות, "במהלך ביצוע התשלומים של הסכומים הנוספים כמפורט בס' 7 לעיל, נחתמו בין הצדדים 2 מסמכים נוספים, האחד מיום 24.9.07...." בתצהיר עדות ראשית מטעמו הצהיר התובע בס' 12 כי נחתמו אותם שני מסמכים נוספים.
בסעיף 12 לתצהיר עדות התובעת בתביעת ההשבה הצהיר התובע כדלקמן: "במהלך ביצוע התשלומים של הסכומים הנוספים (המפורט בס' דלעיל), נחתמו ביננו 2 מסמכים נוספים, האחד מיום 24.09.07 ובו מאשרים הנתבעים 1 ו-2 קבלת סכומים שונים ממני "בהמשך להסכם מיום 29.07.07 על מכירת הדירה ברח' רידינג 33, ת"א..." וכן שהם מתחייבים לתת לי את ייפויי הכוח לרישום הערת אזהרה לטובתי".

21.
אני מקבלת את גרסת הנתבע, כפי שהעיד התובע, שהוא הציע לתובע לזנוח את עילת הפיצוי מהשיקול, שזו לא תתקבל. התובע אישר בחקירתו, שהנתבע כך יעץ לו, לחזור מהתביעה, כיוון שסכום המשכנתא והמקדמות ששילם, אינם מצדיקים זאת.
דהיינו, לכל היותר, מה שגם לא הוכח ע"י התובע, מדובר בטעות בשיקול דעת של הנתבע, ולא ברשלנות. כפי שציינתי, טעות בשיקול דעת לא הוכחה לאור המפורט בפסק דיני
על כל אלה יש להוסיף, כי לאור הקביעה של כב' השופטת גרוסמן, כי התובע התחייב לשלם תמורת הדירה, 1,760,000 ₪ ולאור חוות דעת השמאי שהגיש התובע לפיה שווי הדירה בעת הגשת התביעה היה 1,200,000 ₪ , ממילא לא היה מוכח כל נזק.

22.
בכל מקרה, כיוון שמדובר בשיקול דעת מקצועי, שנדון בין הצדדים, גם אם הגשת חו"ד מקצועית, הייתה גורמת לקביעה שהתובע זכאי לפיצויים בתביעת ההשבה, אין מדובר ברשלנות, אלא לכל היותר בשיקול דעת מוטעה, שאינו בבחינת רשלנות.
ככל שביקש התובע לטעון, בניגוד לס' 12 לתצהירו בתביעה ההשבה,
שאין זו חתימתו על גבי נספח א (ג) לתצהיר עדות ראשית של התובע, היה עליו להגיש חו"ד מומחה, שכן עליו נטל הראיה להוכיח את תביעתו. לאור המפורט בפסק דיני, התובע לא הוכיח תביעתו.

סוף דבר
אני דוחה את התביעה.
התובע ישלם לנתבע הוצאות בסך 25,000 ₪.




ניתן היום,
ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 41418-06/12 אלפרד כהן נ' יהודה רסלר (פורסם ב-ֽ 09/12/2013)