פסקי דין על גני בר חברה לבנין (1997) | פסקי דין על חזי בר |

2191/09 העז     24/12/2013




העז 2191/09 מדינת ישראל נ' גני בר חברה לבנין (1997) בע"מ, חזי בר








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


הע"ז 2191-09


24 דצמבר 2013

לפני
:

כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

ה
מאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד דן טוניק
-

ה
נאשמים
1.
גני בר חברה לבנין (1997) בע"מ
2. חזי בר
ע
"י ב"כ עו"ד קטי ברדה




גזר דין

פתיח

1.
בהכרעת דין מיום 21.11.13 הרשעתי את הנאשמים בהעסקתו של עובד זר אחד בלא העמדת מגורים הולמים לשימושו, בניגוד לסעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן: חוק עובדים זרים). הנאשם 2 הורשע בעבירה זו יחד עם סעיף 5 לאותו חוק, הקובע את אחריותו של נושא משרה. במסגרת הכרעת הדין זיכיתי את הנאשמים משאר העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

2.
מהכרעת הדין עולה כי הנאשמת 1 (להלן: החברה) הינה חברה פרטית לעבודות בנייה וייזום, כאשר הנאשם 2 (להלן: הנאשם) הינו מנהלה. בביקורת שנערכה ביום 19.7.04 – באתר בנייה בו ביצעה החברה עבודות בניית שלד – נמצאו ששה עובדים זרים; לאחר דיון הוכחות וכאמור לעיל הורשעו הנאשמים בהעסקת עובד זר אחד בלא העמדת מגורים הולמים לשימושו.

הליקויים שהוכחו הינם העדר גישה נאותה למבנה המגורים; אי הפרדה של המבנה בגדר מאתר העבודה; העדר ארון אישי; העדר שטח מספיק למטבח (4 מ"ר לפחות לעובד); העדר מים חמים בכיור במטבח; העדר משטח עבודה וארונות אחסון במטבח; העדר פח זבל; העדרו של חדר אוכל; העדרו של חשמל בשירותים; העדר אוורור והסקה במקלחות; שירותים ומקלחות "מאולתרים"; העדר מטף כיבוי; והעדר הוראות שימוש והדרכה. יצוין, עם זאת, כי הליקויים לא הוגדרו על ידי חוקרי המאשימה כ"חמורים".

טענות הצדדים

3.
ב"כ המאשימה הדגיש את חומרת העבירה בה הורשעו הנאשמים ואת העובדה כי בוצעה במסגרת עסקם ומשלח ידם, וביקש לקחת בחשבון לחובתם את העובדה כי הורשעו בעבר בהעסקה שלא כדין של תשעה עובדים זרים (פ' (ת"א) 1340/08; הכרעת הדין באותו עניין אושרה על ידי בית הדין הארצי לאחר שהושג בין הצדדים הסדר לפריסת הקנס - ע"פ 12778-02-13 מיום 12.9.13). עוד ציין כי הנאשם לא הפנים את חומרת התנהגותו וכי מצבם הכספי הנטען של הנאשמים לא הוכח.

לגישתו, הגם שהקנס המנהלי בזמנו עמד על סך של 5,000 ₪ (והקנס המירבי על סך של 116,800 ₪), מתחם הענישה הראוי ביחס לחברה אמור לעמוד על 25,000 ₪ ועד 65,000 ₪, וביקש הטלת קנס של 30,000 ₪ במסגרת מתחם זה. באשר לנאשם (לגביו הקנס המירבי עמד על סך של 29,200 ₪) – סבר שמתחם הענישה הראוי אמור לעמוד על 10,000 ₪ ועד 20,000 ₪, וביקש את הטלת הסך המינימאלי במסגרת מתחם זה.


4.
ב"כ הנאשמים ביקשה כי יוטל על החברה קנס בשיעור הקנס המנהלי, ואילו על הנאשם לא יוטל קנס כלל או יוטל קנס מינימאלי. ב"כ הנאשמים הדגישה את גילו של הנאשם (כיום בן 63), את דרך חייו הנורמטיבית, את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום היזום (קרוב לחמש שנים) באופן שגרם לעינוי דין ממשי, את העובדה כי הנאשמים זוכו ממרבית העבירות שיוחסו להם כאשר ניהולו הממושך של ההליך גרם להם לעוגמת נפש מרובה כמו גם הוצאות ממשיות, את מצבם הכלכלי הקשה של הנאשמים (אשר להוכחתו הוגשו מסמכים שונים – אם כי יצוין כבר כעת כי אינם ממצים), את העובדה כי הנאשמים נדרשים לשלם קנס בגין ההליך הפלילי הקודם בו הורשעו ומתקשים לעמוד אף בו, ואת מצבו הבריאותי של הנאשם (הסובל מדיכאון).

הכרעה

5.
ביום 10.1.12 פורסם ב"רשומות" תיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), בדבר "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". בהתאם להוראות התחולה, "תחולתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו" והוראותיו "יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין". בהתאם, ונוכח מועד מתן הכרעת הדין בהליך זה – חל על ענייננו התיקון האמור.

6.
סעיף 40 ב' לחוק העונשין, שהוסף במסגרת התיקון לחוק, קובע כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו...". באשר לדרך יישומו של התיקון לחוק נקבעו, על ידי בית המשפט העליון, הדברים הבאים:

"התיקון קובע כי בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי-אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבעה שיקולים: (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו – (4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ט' לחוק (סעיף 40 ג'(א) לחוק העונשין).

בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון – פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40 ד' ו – 40 ה' לחוק (סעיף 40 ג'(ב) לחוק).

ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה – אלו המפורטות בסעיף 40 י"א לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות..."

(ע"פ 2918/13 דבס נ. מדינת ישראל
, מיום 18.7.13; כן ראו את ע"פ 8641/12 סעד נ. מדינת ישראל
, מיום 5.8.13).


לכך ראוי להוסיף כי "כפירה באשמה וניהול משפט על ידי נאשם לא ייזקפו לחובתו" (סעיף 40 י"א(6) סיפא).

7.
במאמר מוסגר אוסיף כי כתב האישום במקרה זה הוגש באופן יזום ולא בשל בקשת החברה להישפט; אין לפיכך רלוונטיות לסעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985, הקובע כי אין לגזור קנס נמוך מהקנס המנהלי אלא "מנימוקים שיירשמו".

באותו אופן אין רלוונטיות להנחיית בית הדין הארצי, לפיה כאשר נאשם ביקש להישפט נקודת המוצא צריכה להיות, למעט במקרים מיוחדים, כפל הקנס המנהלי (ע"פ 74/09 מדינת ישראל
– זיו אלון דור טכנולוגיות בע"מ, מיום 10.5.10; וראו בהקשר זה גם את סעיף 2(א1) לחוק עובדים זרים, אשר התווסף לחוק בשנת 2012 וחל רק על העבירה של העסקת עובד זר ללא היתר כדין).

8.
בהתחשב בכל האמור לעיל ובנסיבות ביצוע העבירה, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם ביחס לחברה אמור לנוע בין הקנס המנהלי (5,000 ₪) לבין פי 4 מכך (20,000 ₪), וביחס לנאשם – בין הקנס המנהלי לבין פי 2 מכך (בהתחשב בכך שהקנס המירבי לגביו, בהתאם להוראות החוק, הינו מחצית מהקנס המירבי הקבוע לגבי החברה).

במסגרת זו לקחתי בחשבון את הצורך ההרתעתי, ואת תכליתו של חוק עובדים זרים להגן על העובדים הזרים המהווים קבוצה מוחלשת, תוך הקפדה מירבית על זכויותיהם ועל כבוד האדם שלהם (ע"פ 18/06 פיבר טכניק – מדינת ישראל
, מיום 20.2.07). עוד לקחתי בחשבון כי העסקת עובדים זרים בתנאי מחיה ירודים וללא מגורים הולמים הינה תופעה שאסור שתתרחש במדינה נאורה ויש לעשות כל מאמץ למיגורה. במקביל לכך יש לקחת בחשבון כי העובד בענייננו הועסק כדין מכל הבחינות האחרות, וכי המאשימה עצמה לא הגדירה את ממצאי ביקורת המגורים כ"חמורים".

9.
באשר לעונש המתאים לנאשמים במסגרת מתחם הענישה ההולם - יש לקחת בחשבון כגורם משמעותי את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה (למעלה מתשע שנים), את הזמן הרב שחלף (בלא שהובא לכך הסבר כלשהו) ממועד הביקורת ועד למועד הגשתו של כתב האישום, את נסיבותיו האישיות של הנאשם לרבות גילו ומצבו הבריאותי, את מצבה הכלכלי של החברה, את העובדה כי הנאשמים נאלצו להתמודד עם כתב אישום שכלל עבירות נוספות – אשר ממרביתן זוכו, ואף את העובדה כי קיימת לחובתם הרשעה קודמת (אם כי בגין עבירה שבוצעה בשנת 2004 טרם העבירה מושא דיוננו, ומתייחסת להעסקה שלא כדין ולא להיבט של מגורים).

בהתחשב במכלול השיקולים, ומתוך ראיית העיקרון המנחה של הלימה, שוכנעתי כי מוצדק להסתפק במקרה זה, בכל הנוגע לחברה, ברף התחתון. לגבי הנאשם – שוכנעתי כי עצם הכתם שבהרשעה פלילית מהווה כשלעצמו ענישה חמורה בעבורו, וכי בהתחשב בשיקולי שיקום מוצדק להסתפק בענישה מופחתת מהרף התחתון.

10.
סוף דבר – הנני מטילה על החברה קנס בסך של 5,000 ₪, אשר ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.2.14 ואילך. על הנאשם הנני מטילה קנס בסך של 2,500 ₪, אשר ישולם בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.2.14 ואילך.

בנוסף לכך יחתמו הנאשמים על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי חוק עובדים זרים, למשך שלוש שנים; ככל שיפרו התחייבות זו, יחויבו בקנס המרבי הקבוע בחוק בעת ביצוע העבירה. החתימה תתבצע לא יאוחר מיום 1.2.14.

11.
לבקשת הצדדים יישלח אליהם גזר הדין בדואר.


ניתן היום, כ"א טבת תשע"ד, (24 דצמבר 2013
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














העז בית דין אזורי לעבודה 2191/09 מדינת ישראל נ' גני בר חברה לבנין (1997) בע"מ, חזי בר (פורסם ב-ֽ 24/12/2013)