פסקי דין על אברהם שכטר | פסקי דין על מרים שכטר | פסקי דין על מאיר אלמליח | פסקי דין על יוכבד אלמליח | פסקי דין על בנק לאומי למשכנתאות ואח' |

3674/07 א     19/12/2013




א 3674/07 אברהם שכטר, מרים שכטר נ' מאיר אלמליח, יוכבד אלמליח, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 3674/07 אלמליח ואח'
נ' שכטר ואח'

ת"א 19162/07 שכטר ואח'
נ' אלמליח ואח'




בפני

כב' השופט
יואב
פרידמן

תובעים בת.א. 19162/07
נתבעים בת.א. 3674/07
1
.
אברהם שכטר

ת.ז. 6300511
2. מרים שכטר
ת.ז. 9368499


נגד

נתבעים בת.א. 19162/07
תובעים בת.א. 3674/07
צדדי ג' בהודעה לצד שלישי של נתבעים 4-5

נתבע בת.א. 19162/07

נתבעים בת.א. 19162/07
1. מאיר אלמליח
ת.ז. 57536526
2. יוכבד אלמליח
ת.ז. 58363169



3. בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (ניתן פס"ד)

4. עו"ד צבי וקסמן, ת.ז. 002056257
5. עו"ד דוד אשכולות




פסק דין


1.
שתי תביעות מאוחדות
בגין הפרה נטענת של חוזה מכר דירה מ 1999, כאשר כל צד טוען שיריבו הוא המפר.
מדובר בסכסוך ישן כאשר התביעה הראשונה
(של הזוג שכטר) הוגשה במקור רק
ב 2006 בבימ"ש השלום בת"א,
ומשם הועברה ואוחדה עם התביעה השניה שהוגשה כאן (של הזוג אלמליח). בהמשך באו הליכי ביניים ארוכים, ואיחור בהגשת תצהירים . בהסכמת הצדדים מונתה מגשרת בשלב מסוים, אלא שהליך הגישור לא צלח, נשמעו הראיות והוגשו הסיכומים.

תביעת שכטר – המוכרים (ת.א 19162/07):
המוכרים הנם הזוג שכטר (התובעים בתביעה אחת והנתבעים בשניה). בתמצית, טוענים הם (לפחות כך נטען במקור – ראה סע' 7(ג) לתביעה) כי רוכשי הדירה (הזוג אלמליח) הפרו את הסכם המכר מעיקרו ולא שילמו דבר ע"ח תמורת הדירה. בשלב מאוחר יותר, ותוך ניצול קיומו של הסכם המכר, יצרו אלמליח קשר עם כונסי הנכסים שמונו לדירה מטעם בנק לאומי למשכנתאות, ורכשו אותה מהם במחיר זול יותר משוויה האמיתי. מלבד את אלמליח
תובעים שכטר
גם את כונסי הנכסים. שכטר טוענים כי
הכונסים התרשלו ולא ביצעו עבודתם נאמנה, כאשר מכרו את הדירה במחיר נמוך יותר משוויה. במקור
נתבע גם בנק לאומי (להלן "הבנק") בתביעת שכטר , אולם התביעה כנגדו נמחקה בהסכמת הצדדים.

תביעת אלמליח (ת.א. 3674/07) :
בתביעה השנייה - היא תביעת הזוג אלמליח , טוענים אלמליח כי
שכטר
הפרו את הסכם המכר כאשר לא עמדו בהתחייבותם לסילוק המשכנתא לבנק, על אף שאלמליח מצדם שלמו להם התשלום הראשון עבור הדירה על פי הסכם המכר.
כתוצאה מכך החלו הליכי הכינוס לדירה, שבסופם נאלצו לרכוש את הדירה מהכונסים במחיר גבוה יותר מזה שאליו התחייבו בחוזה.

2. בזמנים הרלבנטיים היו הזוג שכטר הבעלים של מגרש בישוב ביריה, עליו בנו 2 בתים. בשנת 1999 נחתם הסכם מכר עם הזוג אלמליח, לפיו רכשו האחרונים את הבית נשוא התובענה. חשוב להדגיש, כי הזוג אלמליח התגוררו בבית כבר משנת 1995 כשוכרים.

3.
לטענת שכטר, בשנת 1997 נקלעו הם לקשיים כלכליים ופיגרו בתשלומי המשכנתא שרבצו על הבית, ואז הוחלט למכור הבית. לפיכך, חתמו הצדדים ביום 26.10.99 על הסכם המכר אצל עו"ד יוסף סגל, ב"כ שכטר. על פי
האמור בהסכם המכר, היה
הזוג אלמליח אמור לשלם סכום של 140,000$ במועדים ובאופן המצוינים בסעיף 8 להסכם. אותו סעיף 8 קובע כי סכום של 80,000 דולר ישולם לשכטר במעמד החתימה על ההסכם וכי חתימתם של שכטר על ההסכם מהווה אישור לקבלת הסכום האמור. אין חולק כי שכטר אכן חתומים על ההסכם. יתרת הסכום , 60,000 דולר, היתה אמורה להיות משולמת ב-6 תשלומים שווים, בני 10,000$ כ"א.

4. לטענת שכטר, היו אמורים אלמליח לשלם 80,000$ על מנת שיוכל לסלק את חוב המשכנתא הרובץ על הנכס. ואולם, אלמליח לא שילמו את הסכום האמור, חרף האמור בסע' 8 בהסכם, לא במעמד החתימה ולא במשך 6 חודשים לאחר מכן. לטענת שכטר, ביקש לבטל את ההסכם בו במקום, אך אלמליח שכנע אותו כי ישלם את הסכום מתוך המשכנתא שהוא אמור לקבל בימים הקרובים. משכך, חתמו הצדדים על נספח תשלומים בכתב יד, נפרד מן ההסכם אך נושא אותו תאריך. הנספח קובע כי התשלום הראשון יועבר לשכטר מתוך המשכנתא שיקבל אלמליח, ויועבר לכיסוי המשכנתא בבנק לאומי. יתרת התשלום תועבר לשכטר וכן 60,000$ ישולמו במזומן במועד הפירעון של כל שיק. גם בהסכם זה, טוענים שכטר,
לא עמד אלמליח.

אי התשלום גרם, לטענת שכטר, לתפיחת חוב המשכנתא, עד כדי הצורך במכירת הבית במסגרת הליכי הכינוס. לגרסת שכטר, ידעו אלמליח על הפיגורים בתשלומי המשכנתא עוד לפני החתימה על ההסכם, ולכן התחייבו לשלם את התשלום הראשון של 80,000 דולר, במעמד החתימה. לאחר ששכטר נוכחו לדעת כי אלמליח אינם משלמים את הסכומים להם התחייבו, הודיעו ביום 01.05.00 על ביטול ההסכם. אלא שבשלב זה כבר החל הבנק בהליכי מימוש הבית, ולטענת שכטר- בשלב זה עשו אלמליח יד אחת עם הכונסים ורכשו מהם את הבית במחיר זול יותר משווי השוק.

לאור האמור טוען שכטר כי אלמליח הפרו את הסכם המכר הפרה יסודית באי תשלום דמי התמורה. בנוסף סירבו לפנות את הבית, תוך שהם נוקטים באיומים ומנהלים מו"מ במקביל עם הכונסים.
משכך, נמנע משכטר למכור את הבית לצד ג' ועל כן על אלמליח לפצותם בסכום של 63,400$ שהינו ההפרש בין שווי השוק של הבית לשווי יתרת ההלוואה המובטחת במשכנתא ביום חתימת ההסכם. בנוסף תובע שכטר את הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם המכר, בסך 14,000$. עוד מוסיף ודורש שכטר פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בשל הליכי הכינוס שהחלו בשל אי תשלום התמורה, בסך של לא פחות מ-75,000 ₪.

5.
גרסת אלמליח כצפוי, שונה לחלוטין. לטענתם, מהווה הסכם המכר מיום 26.10.99 המשך להסכם השכירות שחתמו הצדדים ביום 29.05.95. באותו הסכם נקבע
כי בגין שכירת הבית ישלמו אלמליח סכום חודשי של 1,770 ₪, צמוד למדד, וכי ביום 01.06.99 יערכו הצדדים הסכם לרכישת הבית תמורת סכום נומינלי של 100,000$. כמו כן סוכם, כי דמי השכירות שישולמו במשך השנים יקוזזו מהתמורה המוסכמת בגין רכישת הבית. אלמליח מציינים כי עובר לחתימת ההסכם, חתמו הצדדים על מספר מסמכים שונים (שני זכ"ד והסכם שכירות) כאשר כל פעם ביקש שכטר לשנות את טיב העסקה מאחר וביקש להמנע מתשלום מס שבח (לטענת שכטר מדובר בשינויים שיזמו אלמליח דווקא, בשל מצבם הכלכלי הקשה- ראה עמ' 53 לפר'). דמי השכירות שולמו לאורך השנים, לטענת אלמליח,
כאשר בנוסף הפקידו מפעם לפעם תשלומים נוספים לחשבון המשכנתא בבנק לאומי. התשלומים האמורים שולמו לשכטר הן בהוראות קבע, הן במזומן והן בהמחאות. לטענת אלמליח, מאחר ובהסכם המכר הצהירו שכטר כי בעצם חתימתם הם מאשרים קבלת סכום של 80,000$ לא שמרו אצלם קבלות בעבור התשלומים הנ"ל.

אלמליח טוענים כי בסופו של יום, בהסכם המכר,
הועמד שווי הבית בהסכמה על 140,000$ לאור עליית המדד, וטענת שכטר כי ערך הבית עלה. בסעיף 2 להסכם ציינו הצדדים כי על הבית רובצת משכנתא וכי שכטר מתחייבים לסלקה מיד לאחר החתימה על ההסכם. באשר לתמורה טוענים אלמליח כי 80,000$ הם הסכום ששולם לשכטר עד למעמד החתימה על ההסכם, הן בתשלומי השכירות, הן בהפקדות לחשבון הבנק והן בהשלמות שנעשו טרם החתימה, ועל כן נעשה שימוש במילים אלו, ושכטר בחתימתם אישרו קבלת סכום זה, והסכמתם לראות בו תשלום ראשון על חשבון התמורה המוסכמת בסך 140,000 דולר. בנוסף התחייבו שכטר כאמור כי מיד לאחר חתימת ההסכם יפעלו לסילוק המשכנתא ממקורותיהם הם. יצוין כי
גרסת שכטר מאידך, הנה כי במעמד החתימה נעשה אמנם חישוב של כל מה ששולם במשך השנים, אך הוא "השלים" לשכטר סכום של 10,000$ בלבד.

לאחר חתימת ההסכם המתינו אלמליח לקבלת אישור שכטר כי ההלוואה המובטחת במשכנתא סולקה, הן כתנאי לנטילת משכנתא על ידם והן כתנאי לתשלום השני, ואולם אישור שכזה לא הומצא.
חלף זאת
קיבלו אלמליח במפתיע התרעת פינוי בחודש 03/00 מהכונסים לפיה עליהם להתפנות מהבית שכן הוא עומד למימוש.
לטענתם, עד לאותו מועד לא ידעו כי לשכטר חוב פיגורים בגין תשלומי המשכנתא. אלמליח ניסו מיד ליצור קשר עם מר שכטר ולהסדיר את תשלום החוב, אך לא הצליחו לאתרו, ולאוזניהם הגיעו שמועות בדבר קשיים כלכליים והתחמקות מנושים. משכך, פנו אלמליח לכונסים, ועל מנת שלא לאבד את השקעתם ואת ביתם, נכנסו עמם למו"מ לצורך רכישת הבית מחדש במסגרת הליך הכינוס. בסופו של דבר נמכר הבית לאלמליח תמורת סכום המשכנתא בלבד בסך 387,930 ₪ ביום 05.05.00. המכר
אושר ע"י ראש ההוצל"פ.

לאור האמור טוענים אלמליח, כי בשל הפרת התחייבותם החוזית של שכטר לסלק את המשכנתא, נאלצו לרכוש את הבית בסכום גבוה יותר מהמתוכנן (המתוכנן – סכום של 60,000 דולר אותו היה עליהם להשלים מעבר לתשלום הראשון של 80,000 דולר ששולם ב"תפזורת" לאורך השנים). לפיכך דורשים אלמליח את השבת הסכומים ששולמו בהתאם להסכם, בניכוי דמי השכירות לגבי התקופה בה התגוררו בבית, בסכום של 246,990 ₪. לחלופין דורשים אלמליח את הפיצוי בגין ההפרש שבין הסך של 387,930 ₪ ששלמו ל-60,000$ שהיו אמורים לשלם אשר בזמנים הרלבנטיים עמד על 255,600 ₪. כלומר ההפרש הנתבע הינו בסכום של 132,330 ₪, ובתוספת הפרשי ריבית והצמדה עד ליום הגשת התביעה- 195,112 ₪. בנוסף דורשים אלמליח את תשלום הפיצוי המוסכם בסך 14,000$.

דיון

6.
הזוג שכטר (שיוצג על ידי שני עו"ד שונים – האחד בתביעתם והשני בתביעת אלמליח) הגישו שני תצהירים של מר שכטר (ת/47, ת/48). כן הוגש תצהיר מטעם בנם - מר גלעד שכטר (ת/46). מטעם אלמליח הוגש תצהיר ותצהיר תגובה (נ/1 ו-נ/1א). מטעם הכונסים הוגש תצהירו של עו"ד וקסמן (נ/3. נמסר שעו"ד אשכולות לא יכול היה להעיד מפאת מצב בריאות נמשך).

7. אקדים ואומר כי לא שוכנעתי שאלמליח ושכטר הציגו התמונה המלאה.
סביר כי מאחורי העסקה אותה ניסה כל צד להציג לשיטתו ,
נעשו מספר עסקאות "מתחת לשולחן" אשר נסגרו בין הצדדים בעל פה, ובשלב מאוחר יותר, לאחר שנתקלו בבעיות בהשלמת העסקה, הועלו טענות אשר אינן מסברות את האוזן. מכל מקום מצאתי, כי בגרסאות הנתונות, טענותיהם של אלמליח מסתברות יותר מאלו של שכטר, לאור הסתירות מול המסמכים שהוצגו בפני
י וכן מכלול הנסיבות, והפרשנויות השונות שניתן להעניק למסמכים שנחתמו.

8. השאלה העיקרית
הינה האם יש לראות באלמליח כמי ששלמו לשכטר התשלום הראשון בסך 80,000 דולר, כאמור בהסכם? באם התשובה חיובית, אזי היה על שכטר לסלק
את המשכנתא ולאפשר את המשך המכירה והעברת הזכויות בדירה לאלמליח, ומכאן שהוא זה שהפר את ההסכם. באם נמצא כי התשובה שלילית, אזי ברור כי הזוג אלמליח הוא זה שהפר את ההסכם.

9. סעיף 8 להסכם המכר (ת/1) קובע כי "סך בשקלים השווה ל-80,000$ ישולם למוכר במעמד חתימת חוזה זה והמוכרים בחתימתם על חוזה זה מאשרים קבלת הסך הנקוב בפסקה זו". אלא שכאמור, טען שכטר כי לא שולם לו דבר. למשמעות התכחשות שכטר לאמור בהסכם אדרש בהמשך. אחל בדיון על דמי השכירות שנטען כי שולמו על חשבון תמורת המכר.

10. כאמור טענו אלמליח כי הוסכם שהתשלום הראשון בסך 80,000$ יורכב מדמי השכירות ששילמו במשך השנים והפקדות נוספות שביצעו לחשבון ההלוואה. אלא שלטענת שכטר, לא רק שהסכום הנ"ל הינו עצמאי ולא שולם לו, אלא שגם את דמי השכירות לא שילמו אלמליח במשך השנים, למעט תשלומים בודדים. עיון בהסכם השכירות הנ"ל (נספח ב' לתצהיר אלמליח) מעלה כי אכן הוסכם שבמועד המכירה יקוזז שכר הדירה ששולם עד יום 01.06.99 (או מועד החתימה) מסכום התמורה. בחקירתו הנגדית הודה שכטר כי אם כך כתוב, כנראה שכך סוכם (עמ' 55 לפר'). אלא שלטענתו, זמן קצר לאחר כניסת אלמליח לבית חוללו שיקים שלהם בהעדר כיסוי, עד שלבסוף, לאחר התרעות רבות, הודיע להם על ביטול ההסכם, בשנת 97. לטענתו, בשנים 1995-1997 שולמו לו 15,979 ₪ בלבד, וכן הומצאה לו המחאה נוספת מאמו של אלמליח ע"ס 30,000 ₪ (עמ' 55 לפר'). בשנים 1998-1999 נמסרו לו 12 המחאות חלקיות ע"ח שכה"ד בסך 1,000 ₪ בלבד, היינו 12,000 ₪ נוספים, והמחאות נוספות חוללו. כמו כן טען, כי בחשבונות הבנק כלל אין הוכחה להפקדת סכומים נוספים. לטענתו, היו אמורים אלמליח לשלם עד למועד החתימה סכום של 93,810 ₪ נומינלי (משוערך- כ-120,000 ₪), אולם גם אם יוסיף לחישוב זה שיק נוסף שלטענת אלמליח נמסר לו, אך לטענתו לא הפקיד (ולגרסתו אין הוכחה שקיבל אותו או הוכחת הסבה עמ' 55 לפר'), עדיין יגיע לסכום של 82,000 ₪ בלבד (עמ' 55 לפר').

עיון בהעתקי השיקים שצירף אלמליח לתצהירו (נספח ג') מעלה כי לשכטר נמסר שיק מטעם אמו של אלמליח ע"ס 25,000 ₪ ביום 05.01.99, שיק נוסף השייך לאלמליח כוכבה ע"ס 20,000 ₪ ביום 16.04.97 (חשוב להדגיש כי השיק משוך לפקודת אלמליח אך נטען כי הוסב לשכטר) ושיק נוסף מיום 10.10.97 ע"ס 30,000 ₪ השייך לאמו של אלמליח, עליו גם מוטבעת חותמת של בנק לאומי למשכנתאות. שכטר ניסה בחקירתו הנגדית להיתלות בת/5 אשר מקורו אינו ברור ובו מופיעה רשימת התשלומים אשר שילם אלמליח בשנים 1995-1996, אולם משעומת עם הנתונים לעיל הודה כי קיבל מאלמליח סך נוסך של 15,000 ₪ ומעבר לכך 10,000 ₪ נוספים, ובהמשך גם הודה בקבלת סכומים נוספים (עמ' 56-57 לפר').
בסה"כ הודה שכטר כי בחישוב כולל שילם אלמליח במשך השנים כ-95,000 ₪, אך טען כי הוא עדיין חייב לו 35,000 ₪ נוספים (עמ' 59 למטה לפר'). מכל מקום יש בראיות אלו כדי להראות כי טענות שכטר משתנות ולמצער אינן מדויקות,
שכן במשך השנים שולמו אף שולמו סכומים
נכבדים ע"י אלמליח, אף אם לא במלואם.
ממילא אין בכך בכדי להראות כי אלמליח לא שילם דבר ע"ח שכר הדירה ועל כן גם לא את התשלום הראשון, וכפי שאראה בהמשך, אף לא שוכנעתי כי הסכם השכירות בוטל על ידי שכטר.

11. אלמליח מצידו הודה כי לא שילם את תשלומי השכירות מידי חודש בחודשו, אך כן שילם מידי פעם סכומים גדולים אשר כיסו את החובות הקודמים ואת התשלומים העתידיים, וכי על אף שחשבונו היה מוגבל בחלק מהתקופה הרבלנטית, דאג להעביר לשכטר שיקים של צד ג' (עמ' 37-38 לפר'). לטענתו, טרם החתימה על הסכם המכר, ערכו הצדדים התחשבנות והגיעו למסקנה כי שולם לשכטר סכום של 70,000 $ ומשכך השלים אלמליח את הסכום (כלומר שלם עוד 10,000 דולר, כדי להשלים ל 80,000 דולר). כאמור, טען אלמליח כי לא דאג לאסמכתאות
מאחר ושכטר אישר בהסכם המכר קבלת הסכום לידיו. בנוסף הבהיר אלמליח, כי מאז התגרשו בני הזוג, הבית נמכר לצד ג' וממילא לא ניתן למצוא אסמכתאות נוספות לתשלומים (עמ' 39-40 לפר').

12. לטענת שכטר, חרף הפרותיהם של אלמליח את הסכם השכירות, בפיגורים נמשכים וחוזרים בתשלומי השכירות, לא פעל לפינויים מהבית, מאחר והיה טרוד בענייניו הכלכליים. אלא שדווקא אם מצבו הכלכלי לא היה שפיר ניתן היה לצפות הגיונית שיפעל
לפינוי אלמליח, על מנת למצוא שוכר אחד שכן ישלם את דמי השכירות כסדרם, ובכך להטיב
מצבו הכלכלי. כמו כן - באם בוטל הסכם השכירות ב-1997- מכוח מה המשיך שכטר לקבל את התשלומים על חשבון הנכס ומכוח מה המשיכו אלמליח להתגורר בבית בלא מחאה מצדם של שכטר? בנוסף- מדוע הסכים שכטר למכור את הבית לדייר שידוע לו שאינו מסוגל אף לשלם
את דמי השכירות? חשוב לציין כי שכטר נתלה בטענת ביטול ההסכם הראשון מ 95' על מנת להוכיח כי תניית דמי השכירות המקוזזים מסכום תמורת הדירה בוטלה, וכי הסכם המכר הינו הסכם עצמאי, ואולם לטעמי אין הגיון בטענה זו. ראשית, בשל הנתונים שציינתי לעיל. שנית, מאחר ואיני סבור שאלמליח הסכים להמשיך ולשלם בניגוד לאמור בהסכם השכירות, מבלי שכספים אלו יזקפו לו על חשבון רכישת הדירה כפי שסוכם בין הצדדים, ושלישית, מאחר וזמן קצר לפני חתימת ההסכם העביר אלמליח סכומי כסף גדולים לשכטר בגין דמי השכירות, וספק בעיניי באם היה עושה כן ללא ידיעה כי הסכומים הנ"ל יקוזזו מסכום תמורת הדירה אותה הוא עומד לרכוש בקרוב כפי הסכמת הצדדים.

יודגש: מבנה העסקה הבסיסי הנטען על ידי שני הצדדים
אינו הגיוני, אף כי אין מניעה משפטית להתקשר בעסקה מעין זו. הוא לא הגיוני שכן ברור שכלכלית, דמי השכירות, אמורים להשתלם כסדרם בנפרד ובמצטבר על שווי הדירה המוסכם לעת המכר. הרי בגין הדיור בשכירות יש לשלם דמי שכירות לתקופת ובתקופת השכירות, ומדוע שיקוזזו דמי השכירות
שהשתלמו בעבר משווי המכר המוסכם, לעת המכר? אולם משפטית כאמור, אין מניעה שהצדדית יסכימו מראש כי דמי השכירות יקוזזו בעתיד מדמי המכר, ושניהם טוענים כי כך עשו באותו הסכם מ 95'.
הסכמה כזו
עשויה למשל לגלם הסכמה סמויה לדמי שכירות מוגדלים הכוללים כבר גם דמי שכירות וגם תשלום חודשי ממן המקדמה "על החשבון" לדמי מכר שישולמו בעתיד, משיקולים אלו ואחרים, גם אם לא ניתן לדבר ביטוי מפורש בכתובים. אולם ממילא במנגנון מעין זה גלום סיכוי גבוה למחלוקות עתידיות בהתחשבנות, וכפי שציינתי גרסת שני הצדדים אינה מסברת ביותר את האוזן.
מכל, מקום משעה ששני הצדדים אינם חולקים על כך שאכן סוכם על קיזוז דמי השכירות מדמי המכר בעתיד, והסכמה זו מופיעה בכתובים, והצדדים אינם נותנים כנראה
ביטוי מלא להסכמות האמיתיות ששררו ביניהם לאורך התקופה, ממילא לא יכול ביהמ"ש לבנות עבורם הסכם סמוי מן העין שלו אין איש מהם טוען עובדתית, וממילא לא מתעוררת שאלת נפקותו של הסכם כזה, ושאלה של חוזה למראית עין.

13. שכטר טוען כי מאחר ואלמליח הפרו את הסכם השכירות, הוסכם בשנת 1999 כי ייחתם הסכם חדש למכירת הבית (הגיון הגרסה כאמור, אינו ברור).
מכאן, שאלמליח לא שילמו כמעט דבר עד למעמד החתימה, ועל כן לא הוזכרה בחוזה תקופת השכירות האמורה, ובהתאם נקבעה תמורת הדירה על סכום אחר מזה שנקוב בהסכם השכירות (עמ' 58 לפר'). לטענות אלו כבר התייחסתי לעיל ומצאתי כי הן אינן מדויקות, וכן צוינה הטענה
כי סכום המכירה הועלה בשל עליית המדד בשנים אלו. לטענת שכטר, לא מעניין אותו מה עשה אלמליח בבית ואם השקיע, ואם היה רוצה לציין כי שילם את הסכום האמור, היה בידו לעשות כן, אך הוא בחר שלא (עמ' 59 לפר'). לעניין זה ניתן להעלות סברה אפשרית לפיה בהסכם המכר לא צוין עצם התשלום בעבר ע"ח דמי המכר ולו מכיוון שהצדדים הגיעו להסדר אשר מבחינת רשויות המס אינו חוקי ונועד לעקוף הגבלות מסוימות (דוגמת הפטור ממס שבח בגין מכירת דירה רק כל 4 שנים, אליה התכחש שכטר בתוקף, אך לא ידע מאידך להסביר מדוע נקבע מראש מועד המכירה דווקא לשנת 1999 ולא קודם לכן). משכך, העלימו הצדדים את פרטי ההסכם הקודם, כפי שטענו הכונסים בסיכומיהם, ובשלב זה החלו הפרשנויות השונות לחוזה, שעה שאחד הצדדים נוכח לדעת כי הדברים לא מסתדרים כפי שתכנן. ניתן היה אמנם לתמוה
הכיצד לא שמרו הזוג אלמליח אסמכתאות
על כל התשלומים השונים שביצעו במשך השנים, משעה שסוכם שאלו יקוזזו מתמורת המכר. אולם נכון הדבר
כי משעה שסוכם בהסכם בחתימת הצדדים
כי חתימת שכטר על ההסכם תיחשב כאישור לקבלת התשלום הראשון של 80,000 דולר, לא חייבים היו אלמליח לשמור אסמכתאות על תשלומי עבר ששולמו על חשבון סך זה. בייחוד כאשר מדובר בתביעה אשר הוגשה כמעט בחלוף תקופת ההתיישנות. יש לראות בתניה זו משום התחשבנות מוסכמת לפיה מסכימים הצדדים
לראות באלמליח כמי ששלמו סך של 80,000 דולר לשכטר. כאשר מעלים צדדים
ההסכמה ביניהם עלי כתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא ומתן שהתנהל ביניהם קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב את מה שהוסכם ביניהם: ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ פ"ד יא 1474,1479 וראה גם ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי פ"ד יז 1410, 1416.
זו חזקה שניתנת אמנם לסתירה – אך לא מצאתי ששכטר אכן עמד בנטל והצליח לסתרה.

14. בחזרה לקו הטענות של שכטר – לדבריו כאמור לאחר שנוכח כי אלמליח לא הביאו איתם למעמד חתימת ההסכם את התשלום הראשון, החתים אותם באותו מעמד על נספח להסכם המכר (עמ' 62 לפר') אשר נושא אותו תאריך כמו ההסכם וזה נוסחו: "סוכם בין הצדדים כי: א. המשכנתא תעבור על שם אבי שכטר באמצעות בנק משכן. ב. הצ'ק/ המשכנתא תעבר מיידית לכיסוי המשכנתא בבלמ"ש. ג. כאשר יועבר הצ'ק ותישאר יתרה, תעבר היתרה לפקודת מאיר אלמליח
. ד. מן הסכום הנותר, ובכל מקרה, יקבל אבי שכטר סך של 5,000$ ובזה יגמר החשבון בין הצדדים. ה. סעיף 8ב בהסכם שנחתם מציין כי יעבר 6 צ'קים על סך 10,000$ כל צ'ק בסך כולל של 60,000$. ו. מוסכם בזאת, כי הצ'קים הנ"ל לא יפרעו, ולא יופקדו בבנק וביום פרעון כל צ'ק יוחלפו במזומן". פרשנותו של מסמך זה גם כן נתונה במחלוקת בין הצדדים. לטענת שכטר מעיד מסמך זה כי טענת קיזוז שכה"ד אינה יכולה לעמוד, שכן מצוינים בו מפורשות שני תשלומים נפרדים. שנית הוא מעיד כי התחייבות אלמליח לתשלום דמי המכר הינה התחייבות חדשה ועצמאית ושלישית- כי אלמליח אמורים לסלק את המשכנתא הרובצת על הנכס, ומכאן שאין בידם לטעון בתביעתם כי הופתעו מאי סילוק המשכנתא והליכי המימוש (ראה גם עמ' 61 ו-63 לפר').

לגישתו של שכטר, מעצם העובדה שרשום בנספח כי התשלום יכוסה מהמשכנתא ניתן להבין כי התשלום הראשון לא שולם (עמ' 62-63 לפר'), ולחיזוק טענותיו הוא מפנה לבקשה לקבלת הלוואה של אלמליח (ת/3 ות/11), ממנה עולה כי סכום המשכנתא המבוקשת מלכתחילה עמד על 352,000 ₪ (כ-84,000$) היינו (בקירוב) סכום התשלום הראשון. לטענת שכטר, לו היתה כוונת אלמליח ליטול משכנתא רק על מנת לשלם את התשלום השני, היה הדבר בא לידי ביטוי בגובה הסכום המבוקש. כמו כן מסתמך שכטר על האמור בבקשה זו לקבלת הלוואה, לפיה ההון העצמי של אלמליח עומד על 36,000$. לטענתו לו היו אלמליח משלמים כבר כטענתם
סכום של 70,000$ , היו מציינים נתון זה. כמו כן מפנה שכטר להוראת הקיזוז מיום 12.12.99 המורה לבנק משכן להעביר את התשלום בגין המשכנתא ישירות לכיסוי המשכנתא של שכטר. אלא שלעניין זה חשוב לציין כי מסמך הקיזוז הוגש כשהוא ריק מסכומים וממילא אינו מציין את סכום התשלום. מכל מקום אין לטעמי במסמכים אלו בכדי לחזק טענת שכטר דווקא כי סכום המשכנתא הועמד על 80,000$ לכיסוי התשלום הראשון, כפי שאראה בהמשך, ובנקודה זו מקובלת עליי פרשנותו של אלמליח לנספח להסכם, אליה אדרש מיד. שכטר גם התייחס לטענה לפיה חתימתו על ההסכם יצרה מצג לפיו קיבל את התשלום הראשון לידיו וטען כי חשב שיתנו לאלמליח משכנתא מבלי להתעמק בפרטי ההסכם (עמ' 69 לפר'). אולם אותה תניה נכתבה בלשון ברורה וטענה זו אינה מסברת האוזן. שכטר אינו פסול דין, ולא נסתרה החזקה המקובלת שמי שחותם על מסמך, ודאי הסכם מכר דירה, עושה כן כאות ועדות לכך שקרא ונתן הסכמתו לאמור באותו מסמך.

15. אכן אין לכחד כי השוואת הנספח עם ההסכם מותירה מרחב של עמימות, והצדדים בהתנהלותם בפרשה, עשו כל אשר לאל ידם, בין מדעת ובין שלא מדעת,
כדי לתרום לעמימות זו. פרשנותו של אלמליח לנספח כאמור שונה: ראשית, הקשה,
הכיצד יכול היה לבקש מהבנק משכנתא על 80,000$ כאשר רשום בחוזה עצמו כי סכום זה שולם במעמד החתימה? לטענתו, פרשנותו הנכונה של ההסכם הינה כי בגין יתרת התשלומים יטלו אלמליח משכנתא, ורק לנושא זה מתייחס הנספח. לאור משך הזמן הצפוי עד לקבלת המשכנתא, הוסכם על הפקדת שיקים לביטחון בידי שכטר. מעיון באותו נספח עולה כי גרסתו של אלמליח אכן מסתברת יותר, הן בשל אישורו של שכטר בהסכם המכר על קבלת הסכומים האמורים, הן בשל קבלת חלק גדול מתשלומי השכירות על חשבון תמורת הדירה, והן משום שהנספח האמור אינו נוקב בסכום התשלום הראשון או מתייחס אליו בשום שלב. כל שנקבע בו הוא כי ההלוואה המובטחת במשכנתא של אלמליח תכסה את המשכנתא של שכטר, אולם אין כאן התייחסות לסכומים כלשהם או לסדר התשלומים כאמור. לטענת אלמליח, לא הביא שכטר לבנק משכן את האישורים הנדרשים על יתרת ההלוואה שלו, ועל כן עוכב הליך קבלת ההלוואה המובטחת במשכנתא לאלמליח. למעשה על פי פרשנות אלמליח, מתנה הנספח על מועד סילוק המשכנתא ולא על מועד התשלום הראשון - היינו כי זו תסולק לאחר קבלת המשכנתא בגין יתרת התמורה ולא מיד לאחר חתימת ההסכם, כאמור בסעיף 2. במילים אחרות- ככל הנראה בשלב זה נוכחו שכטר לדעת כי יישום הסכם השכירות כלשונו אינו מאפשר להם לסלק את המשכנתא הרובצת על הנכס, שכן עליהם לעשות זאת ממקורותיהם הם ולאור מצבם הכלכלי הקשה ופיגורם הנוכחי בתשלומים, הדבר בלתי אפשרי. משכך נחתם הנספח הקובע כי המשכנתא תסולק ע"י אלמליח באמצעות התשלום השני אשר יועבר ישירות לכיסוי המשכנתא, אף אם לא לחלוטין, ולא ע"י שכטר, כאמור בהסכם המכר (ראה עמ' 43 לפר'). בהתאם, משלא סולקה המשכנתא והחלו הליכי הכינוס, נדרשו אלמליח להגדיל את סכום המשכנתא המבוקש ל-396,000 ₪ ובהתאם תוקנו טפסי הבקשה שהוגשו לבנק (ת/3).

16. אלמליח הודה בחקירתו כי סכום המשכנתא הראשונית שביקש היה בסך 80,000$ (ת/43), אך לטענתו נקבע סכום זה מתוך רצונו להותיר יתרת כספים לשיפוץ הבית, כאשר עו"ד סגל ביקש שלא לציין זאת בהסכם המכר, ולחלק את הסכומים בין שכטר לאלמליח לאחר קבלת ההלוואה (עמ' 40-42 לפר'). גם גרסה זו מתיישבת
עם הנספח להסכם יותר מאשר פרשנותו של שכטר. בסופו של דבר, לאור מחדלו של שכטר בהצגת יתרת המשכנתא ופתיחת הליכי המימוש, נאלץ אלמליח ליטול משכנתא מוגדלת, מבלי להשאיר סכומים בצד לשיפוץ הבית (עמ' 44 לפר').

17. מסקנות אלו מקבלות חיזוק לאור מסמך נוסף באסופת ת/3 בו מצהיר שכטר כי קיבל מאלמליח סכום של 60,000$. לטענת שכטר, במקביל למסמך זה קיים מסמך נוסף עליו רשום כי לא קיבל דבר ולפיכך מסמך זה מזויף (עמ' 71 לפר').
טענה זו הועלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית של שכטר ונתקלה בהתנגדות שעה שטען כי גם שכר גרפולוגית אשר הוכיחה כי כתב היד אינו שלו. לטענתו, הראיה לזיופו של המסמך הינה כי אלמליח לא היה חותם על מסמך לפיו שילם 60,000$ באם שילם 80,000$ (עמ' 70 לפר'). כמו כן טען כי הבקשה המתוקנת לקבלת המשכנתא ע"ס 396,000 ₪ אשר הוגשה עוד לפני פניית הכונסים מעידה על סכום המשכנתא שהיה על אלמליח לקחת. ראשית אציין לעניין זה, כי הבקשה המתוקנת נערכה לטענת אלמליח רק לעת רכישת הדירה מהכונסים ונחתמה ע"י עו"ד הרמתי, אשר עבדה במשרדו של סגל. תאריך החתימה על המסמך המתוקן לא הוכח בפני
י. שנית, מסמך זה תואם לפרטים שציין אלמליח בחקירתו- כי ביקש ליטול סכום גבוה יותר על מנת לערוך שיפוצים בבית, ועל כן היה צורך ב"הקטנת" הסכומים ששולמו לשכטר. כמו כן מסמך זה מצטרף למסקנות שצוינו לעיל לפיהן על אף טענת שכטר כי לא שולם לו דבר במשך תקופת השכירות, אכן שולמו לו סכומים נכבדים, פרט המעיב
על מהימנות טענותיו.

18.
יש ספקות נוספים באשר לגרסת שכטר. ראשית, באם היה צריך לשלם אלמליח 80,000$ במעמד החתימה ולא עשה כן, אף לא לאחר החתימה על הנספח, מדוע לא פעל שכטר לביטול החוזה אלא עד למועד שכבר היה מאוחר מידי (שכן הבית כבר היה בהליכי כינוס)? היכן מכתבי ההתראה במועד לאלמליח? היכן ציון העובדה בכתובים כי אלמליח מפר את ההסכם? חשוב לציין כי גם מכתב הביטול הנטען מיום 01.05.00 שנשלח לאלמליח (ת/4) אינו מעניק לאלמליח זמן סביר לתיקון ההפרה כאמור בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ומתרה באלמליח לשלם לו סכום ניכר בתוך 10 ימים בלבד, לאחר הבלגה על הפרה יסודית שנמשכה כביכול למעלה מחצי שנה. אני מציין הדבר כתמיהה עובדתית נוספת, אם כי גם משפטית: משצד לחוזה שנפגע לטענתו מהפרה יסודית, לא משגר הודעת ביטול תוך זמן סביר,
וההפרה לא נרפאה, יכול הוא אמנם לשוב ולחדש זכות הביטול, אך אז חלה עליו חובה לשוב ולתן ארכה סבירה נוספת ומראש בטרם ביטול, שתהא ידועה לצד השני:

ע"א 8741/01
micro balanced products

נ' תעשיות חלאבין
בע"מ פ"ד נז
(2) )171.

שנית, באם לא סוכם כאמור שאלמליח ייראו כמי ששלמו התשלום הראשון במעמד החתימה, ומשכך נחתם הנספח, מדוע לא צוין בו כי הלה מתנה על האמור בסעיף 8 וכי הסכום האמור שם לא שולם?
לא ניתן למצוא
קשר עקבי בין האמור בנספח לבין הסכם המכר, לפחות לא בנוגע לתשלום הראשון, ועל כן ככל שרצה שכטר להבהיר כי אלמליח לא שילם לו את התשלום הראשון, היה עליו לעשות כן בנספח, ואף ניתן היה לצפות שיעשה כן . תימוכין נוספים לעמדת אלמליח ניתן למצוא בדיווחים שבוצעו על העסקה והמשך התנהלותה על אף ההפרה הנטענת. כך, רק ביום 07.12.99 חתם שכטר על טופס המש"ח, היינו כחודש ומחצה לאחר מועד החתימה על הסכם המכר, כאשר סכום התמורה טרם שולם לו (ת/10). גם ת/30 ות/37- מכתבים ששלח שכטר לעו"ד סגל ביום 12-15.03.00, היינו זמן רב לאחר חתימת ההסכם מעלה את בעיית מס השבח בלבד, וטוען כי חויב ביתר. גם ת/29 הינו מכתב ממינהל מקרקעי ישראל המודיע כי מאחר ומונה כונס נכסים לבית לא ניתן להמשיך בהעברת הזכויות. היינו כי למרות טענת שכטר כי החוזה בוטל ומעולם לא קוים, עדיין בוצעו דיווחים בגינו למינהל מקרקעי ישראל ולמס השבח, כאשר ברקע קיים חוזה שכלל לא יצא לפועל. הגיון הדברים אינו ברור. באם מלין שכטר על חיובו במס שבח, ברי כי הדבר הפשוט ביותר לעשותו הינו לדווח למס שבח כי העסקה בוטלה עקב הפרה של הקונים, וכי הדירה מעולם לא נמכרה ולא להתחיל בהליך של השגות וערעורים. בקשה מסוג זה הוגשה רק בשנת 2001 ע"י עו"ד סגל ובה צויין כי מאחר והבית נמכר בסופו של יום בהליכי הוצל"פ, יש לפטור את שכטר מתשלום מס השבח (ראה המסמכים שהוגשו מתוך תיקו של עו"ד סגל). לכל אלו מתווספת העובדה כי העברת הזכויות בנכס הושלמה בפועל רק בשנת 2006 (ת/42) מבלי ששכטר יעלה ולו טענה אחת. בניגוד בולט לכל אלו עומד אי ההודעה לכונסים על מכירת הבית, כפי שאראה בהמשך. היינו כי חרף העובדה שהעסקה דווחה למס שבח ולמינהל מקרקעי ישראל, נמנע שכטר מלדווח על העסקה לכונסים, ככל הנראה מתוך חשש כי אלה ידרשו
וישאלו היכן הכסף שהיה אמור להיות משולם לשכטר, על מנת לכסות את חוב המשכנתא לבנק לאומי למשכנתאות. מאחר ורוב הסכום כבר שולם בעבר, ככל הנראה העדיפו שכטר להמתין עד לקבלת התשלום השני או לחלופין, לנסות ולמצוא פתרון "יצירתי" יותר על מנת להימנע מהליכים מחמירים יותר שינקטו הכונסים. יתכן כי בשלב זה החלו העניינים להסתבך, כאשר פתרון "נוח" יותר מבחינת שכטר היה לטעון כי לא קיבלו את הכסף כלל ולהכניס את הבית להליכי כינוס.

19. מכל האמור עולה, כי יש לראות בתשלום הראשון של 80,000 דולר, כמי ששולם לשכטר, כאמור בסעיף 8 להסכם המכר. יש אמנם תהיות ביחס לעמדת שני הצדדים. אולם לטעמי לא צלח שכטר בהוכחת טענתו כי הנספח שנחתם התנה על ההסכמה המפורשת שבהסכם המכר בדבר אופן התשלום הראשון ; ובעצם הודאתו בקבלתו, מבלי להתכחש לכך בשלב מאוחר יותר, יצר אף מצג
כי קיבל את התשלום האמור לידיו. כפי שכבר ציינתי, אף הוכח כי לידי שכטר שולמו תשלומים לא מועטים במשך השנים, אשר נזקפו על חשבון דמי המכר. לתשלומים אלו התכחש שכטר בתחילה אך לאחר שעומת למול צילומי השיקים ודפי חשבון הבנק נאלץ להודות בהם. קשה להלום כי שכטר "שכח" שהשתלמו לידיו סכומים נכבדים מהלך השנים, גם אם ניתן לקבל שלא זכר שעורם המדויק.
טענתו של שכטר בדיון כאן כי הסכום הנ"ל לא שולם לו, לא רק שהינה טענה נגד מסמך בכתב, אשר לא נסתר, אלא שהיא אף מנוגדת למכלול נסיבות המקרה וההתנהלות לאחר חתימת ההסכם, ופוגמת במהימנות גרסתו.

20.
אתייחס גם לעדותו של עו"ד סגל, אשר הובאה על מנת לחזק את גרסת שכטר. ראשית חשוב לציין כי לעו"ד סגל ושכטר היכרות מוקדמת בת שנים רבות ואף קיימת ביניהם קרבה משפחתית (עמ' 16 וכן עמ' 66 לפר').
בעדותו טען סגל כי ראיה לכך שלא שולם דבר במעמד החתימה הינה כי במשרדו לא מצוי צילום של השיק ששולם (עמ' 27 לפר'), ועל כן נקט ההסכם מלכתחילה בלשון עתיד (עמ' 11 לפר'). לאור הדברים שצוינו לעיל ברור שאין בטענה זו דבר שכן הסכומים האמורים שולמו כבר במסגרת מערכת היחסים הקודמת שבין הצדדים ולכן ממילא לא היה אמור להשתלם דבר במשרדו של סגל. עיקר חקירתו של סגל התמקדה בפרשנותו של מסמך נוסף- ת/26- טיוטה אשר הכין טרם הכנת ההסכם. על פי הטיוטה, יעמוד מחיר הדירה על
140,000$, כאשר ראשית ישולם 320,000 ₪, היינו 76,000$ והיתרה ב-5 תשלומים של 10,000$, 1- 9,000$ ו-1 5,000$- התשלומים לאחר קבלת המשכנתא מבנק משכן- סה"כ 64,000$. על פי פרשנותו של סגל לטיוטה, 64,000$ היו אמורים להיות משולמים לאחר קבלת המשכנתא מבנק משכן, היינו כי 320,000 ₪ ישולמו ישירות למוכר (עמ' 11 ו-17 לפר'). ההסכם לא ציין כי מקור התשלום הראשון יהיה ממשכנתא שכן אלו הפרטים ששכטר מסר לו (עמ' 17 לפר'). לטעמי עדיין אין בטיוטה זו כדי לסתור מסקנתי שלעיל. על פי פרשנותו של סגל, 64,000$ ישולמו לאחר קבלת המשכנתא, היינו לאחר שהמשכנתא תכסה את התשלום הראשון. ואולם פרשנות סבירה יותר, המתיישבת יותר עם מילות הנספח וההסכם הינה כי 64,000$ ישולמו מתוך המשכנתא- ומן הסתם לאחר קבלתה.

סוגיה נוספת העולה מעדותו של סגל הינה העובדה כי לטענתו כלל לא ידע על הפרת ההסכם ועל העובדה שאלמליח לא שילמו את התשלום הראשון (עמ' 12 לפר'). טענה זו תמוהה לאור העובדה שסגל המשיך בביצוע ההסכם והעברת הזכויות על שם אלמליח גם שנים לאחר מכן, וכן לאור היותו בקשר קרוב עם שכטר, הן לעניין מס השבח והן באופן כללי (עמ' 19 לפר'). חרף האמור, לא הודיע לו שכטר על הפרת ההסכם, מלבד מספר מילים מועט במספר מכתבים אשר יכול להעיד גם על אי תשלום התשלום השני, וגם דבר זה מעלה ספקות לא מבוטלים
באשר לטענות שכטר בדבר הפרת החוזה על ידי אלמליח.

21. המחלוקות העובדתיות משותפות כמובן לשתי התביעות.
כאמור טענו אלמליח, כי הן שכטר והן סגל ידעו על הפיגורים בתשלומי המשכנתא והליכי המימוש, ולמרות זאת לא גילו להם דבר, עד אשר גילו זאת בעצמם עם קבלת צו הפינוי (עמ' 42 לפר'). לטענת אלמליח, לאחר קבלת ההתראה, פנה לסגל ואז התברר כי הלה ידע על ההליכים (עמ' 44-45 לפר'). בנוסף פנה לשכטר אשר טען בפני
ו כי זה לא מעניין אותו שכן לא הוא זה שצריך לפנות את הדירה (עמ' 45 לפר'). שניהם יחדיו הפנו את אלמליח לכונסים ואמרו לו "לשבור את הראש איתם" ולקנות מהם את הבית (עמ' 48 לפר'). אלא שהכונסים לא ראו בו צד לעניין וביקשו למכור את הבית ולהעביר את היתרה לשכטר. מאחר ואלמליח כבר שילמו 80,000$, חששו כי יאבדו הן את ההשקעה והן את הבית, ועל כן החלו בניהול מו"מ עם הכונסים לרכישת הבית (עמ' 45 לפר'). גרסה זו קיבלה חיזוק בעדותו של סגל אשר הודה כי ידע ששכטר מצוי בקשיים כלכליים ומפגר בתשלומי המשכנתא ואף היה בקשר עם הכונסים לעניין זה (עמ' 19-20 לפר').
במקביל הודה כי לא גילה זאת לאלמליח, לרבות לא על כוונת הבנק לממש את הנכס (עמ' 20 לפר'). חיזוק לידיעתם של שכטר וסגל על הפיגורים בתשלומי המשכנתא ניתן למצוא בת/8- כתב תביעה של בנק לאומי למשכנתאות כנגד שכטר מיום 06.01.98 וכן ת/9- פירוט הנתונים לתיק ההלוואה. גם ת/12- מכתבו של סגל לכונסים מיום 07.07.99 מעיד על ידיעתם, שכן במכתב זה מבקש סגל ארכת חסד למכירת הדירה טרם נקיטה בהליכי המימוש.

22.
לא נסתרה טענת אלמליח כי לא ידעו
בזמן אמת על הפיגור של שכטר בהחזרי ההלוואה שנטל מבנק לאומי למשכנתאות, ועל הפתיחה בהליכי מימוש לבית. גם אם תיק ההוצל"פ נפתח לאחר חתימת הסכם המכר, הרי הליכי הכינוס הממשמשים ובאים היו צפויים וידועים לשכטר כעולה מ ת/7 (וראה בהמשך בדיון ביחס לתביעה נגד הכונסים), והיה על שכטר לגלות לאלמליח ענין זה כחלק מחובת הגלוי במו"מ לקראת כריתת הסכם.
קביעה זו מקבלת חיזוק עקיף מן העובדה ששולמו לשכטר תשלומים בסמוך לחתימת ההסכם. בנוסף, לו ידעו אלמליח על הכינוס הצפוי, ספק בעיניי אם לא היו יוצרים קשר עם הכונסים בעצמם או באמצעות עו"ד סגל, על מנת לוודא כי ההליכים הוקפאו וכי הכונסים מודעים להליך המכירה, בטרם יתקשרו באותו הסכם מכר מ 26.10.99.

מאחר ואלמליח
לא ידעו על הפיגור בתשלומי ההלוואה של שכטר, ממילא תומך הדבר בטענתם לגבי ההסכם והנספח , לפיה לא התחייבו לשלם
מידית. משכך, גם לא עלה בדעתם לנסות ולזרז או ללחוץ על שכטר להביא את כל המסמכים הדרושים לשם נטילת המשכנתא מבנק משכן
על מנת להימנע מהליכי המימוש. סוגיית האשמה בעניין זה אינה ברורה לחלוטין, אולם ברור כי שכטר לא הציג את יתרת חוב ההלוואה לבנק משכן, דבר אשר עיכב את קבלת המשכנתא ע"י אלמליח וכיסויה בשלב מוקדם יותר טרם הליכי הכינוס.

אלמליח לא יצרו מצג שווא , כגרסת שכטר, בפני
הכונסים, כי שילמו את התשלום הראשון. הרי שכטר עצמו יצר מצג כזה
יחד עם אלמליח שעה שאישר בחתימתו על החוזה קבלת התשלום הראשון בסך 80,000 דולר, מבלי לבטלו ומבלי להסתייג ממנו בתכוף לאחר מכן.
וביחסים הפנימיים שבין שכטר לאלמליח, אף אין להניח למי מהם לטעון למצג שווא משעה שזו היתה
הסכמת הצדדים לאחר התחשבנות, משיקולים אלה ואחרים, כפי קביעתי. ניתן אף לקבוע ששניהם מושתקים להתכחש להסכמה ומצג אלה.
נזכור כי שכטר עצמו לא טען שהנספח מייצג הסכמות של אמת בדבר התשלומים, וההסכם לא היה
אלא חוזה למראית עין בענין זה. אלא טען כי ההסכם מייצג מה שהוסכם לאשורה, אלא שהופר על ידי אלמליח ומשכך "נכרת" הנספח
– וטענה זו נדחתה על ידי. ניתן גם להוסיף כי קשה להלום ששכטר במעמד הפגישה לחתימה על הסכם המכר לא ישאל את אלמליח (בפרט לאור נסיונו רב השנים עם אלמליח שלא שלמו תשלומי השכירות באופן סדיר אלא "במנות") האם הביאו עמם אלמליח את התשלום הראשון הנטען היינו 80,000 דולר.

וזאת
בטרם יחתום שכטר על הסכם בו הוא מאשר בחתימתו שקיבל תשלום זה, ורק אז שומו שמיים, יוודע לו שאלמליח לא הביאו 80,000 דולר והצדדים יכינו בו במקום הנספח שיתנה על ההסכם.
מכאן שאין לשכטר
להלין אלא על עצמו, וביהמ"ש כאמור לא ידון בתזות היפותטיות שאיש מן הצדדים לא טען להן בגרסתו העובדתית. מאחר והשקעתם של הזוג אלמליח בבית (על פי הסכמת הצדדים לקיזוז דמי השכירות מדמי המכר) עמדה לרדת לטמיון, מקובלת עליי העמדה כי אלמליח מצאו עצמם במצב בו נאלצו להיכנס למו"מ מזורז עם הכונסים, ולרכוש את הדירה במחיר גבוה יותר מזה שחשבו לשלם; מחיר אשר עמד על חוב
ההלוואה של שכטר לבנק לאומי למשכנתאות
נכון לאותו מועד, בנוסף לתשלומים שכבר שילמו לשכטר. תוצאה זו היתה נחסכת לו היה פועל שכטר בעצמו כאמור בהסכם והנספח לו, ופועל לפירעון חובו ומחיקת המשכנתא.

23.
בסופו של יום, הוטלה האחריות למחיקת המשכנתא על שכטר, כאמור בסעיף 2 להסכם. חובה זו הפר. במקור, בהסכם המכר, לא ננקט ולא הוסכם
המנגנון המקובל בהסכמי מכר, לפיו יטול הרוכש משכנתא, שכספיה יועברו במישרין לבנק שנתן הלוואה בזמנו למוכר, לשם מחיקת המשכנתא הרובצת על הנכס לטובת אותו בנק.
הגיוני גם כי היה זה גם אינטרס של שכטר עצמו לפעול למחיקתה של המשכנתא, מה גם שכאמור היתה אמורה להיוותר יתרה קטנה לתשלום, אותה ככל הנראה היה עליו לכסות ממקורותיו הוא. חרף זאת לא פעל לקידום העניינים מול הבנק ולא סייע לאלמליח ליטול את ההלוואה מבנק משכן במהירות על מנת שיוכלו לכסות את חוב המשכנתא של שכטר ללאומי למשכנתאות. מכאן, ששכטר הוא זה שהפר את הסכם שבין הצדדים, וכתוצאה מכך נאלצו הזוג אלמליח לשלם לכונסים יותר ממה שהיו אמורים לשלם לשכטר לו היה מקיים את החוזה כלשונו.

24. מצאתי לנכון להתייחס לטענת ההתיישנות שהעלו שכטר כנגד אלמליח עוד בראשית הדרך. לטענתם, לא רק שאלמליח ידעו כי המשכנתא לא סולקה, אלא שהם אף היו הסיבה לכך, ומכאן שתביעתם התיישנה. אלא שכאמור, לא מצאתי כי הזוג אלמליח ידע על הפיגורים בתשלומי המשכנתא, וכאמור לא הם היו הסיבה לאי סילוקה ממילא. לראשונה התוודעו אלמליח לעניין זה עם קבלת צו הפינוי מהכונסים ביום 28.03.00, ומכאן שממילא עד למועד הגשת התביעה, זו לא התיישנה.

25. לאור האמור, תביעת שכטר כלפי אלמליח נדחית. תביעת אלמליח מתקבלת באופן שעל שכטר לשלם לאלמליח את ההפרש שבין יתרת התשלום שהיו אמורים לשלם לשכטר על פי הסכם המכר (60,000$) לזו ששולמו בפועל לכונסים, הפרש העומד על 195,112 ₪ נכון ליום הגשת התובענה. כמו כן אני מחייב את אלמליח בתשלום הפיצוי המוסכם המנוי בסעיף 11 להסכם, בסך 14,000$, כשיעורו ביום הגשת התובענה.

תביעת שכטר
נגד הכונסים

26. בתביעתם כנגד הכונסים טען הזוג שכטר 3 טענות עיקריות בהן אדון בנפרד: אי ההודעה על פתיחת תיק ההוצל"פ, הליכי התמחרות שנוהלו בצורה לא תקינה, ואי סגירת תיק ההוצל"פ לאחר סגירת החוב. בגין התרשלות נטענת זו
מבקש שכטר לחייב את הכונסים בסכומים הבאים: סכום של 46,070$ המהווים את ההפרש שבין שווי הבית ע"פ ההסכם לבין סכום החוב ששולם ע"י אלמליח לסילוק המשכנתא, אשר שווים נכון למועד המכירה הינו 191,236 ₪, ובמועד הגשת התביעה 274,159 ₪; בנוסף להשיב סכום של 17,334 ₪ שהינו שכ"ט
ii
שגבו הכונסים שלא כדין במהלך פעולות הכינוס ללא בסיס או אישור ראש ההוצל"פ. למועד הגשת התביעה משוערך סכום זה ל- 24,577 ₪; בנוסף סכום של 15,000$ השווה ערך ל-64,000 ₪ כפיצוי לשכטר באשר שללו מהם זכות יסוד שבדין לדעת מה קורה עם ביתם ורכושם ולאפשר להם להשתתף בהתמחרות או לפדות את המשכנתא; סך של 15,000$ (64,000 ₪) כפיצוי לשכטר בגין אי סגירת תיק ההוצל"פ במועד חרף סילוק המשכנתא.

אי ההודעה על פתיחת תיק ההוצל"פ:

27. לטענת שכטר, ידע על כוונת הבנק לפתוח בהליכים למימוש הבית אך לא על הליכי המימוש עצמם,
על פתיחת תיק ההוצל"פ, על מינוי הכונסים ועל ההנחיות שניתנו להם למכירת הנכס, שכן כל ההודעות וההתראות בעניין זה נשלחו לכתובת לא נכונה בחיפה, שעה שהוא התגורר בישוב קדומים. כל האמור בניגוד לחובותיהם של הכונסים לפעול על פי החלטת ראש ההוצל"פ וליידע את שכטר על כל שלב. לטענתו, ידעו הכונסים עוד לפני 01/00 כי הוא מתגורר בקדומים או היה עליהם לדעת זאת, שכן בנק לאומי ידע על שינוי הכתובת.

28. לכך השיבו הכונסים, כי כבר ביום 07.06.99 שלחו לזוג שכטר מכתב בו הודיעו להם כי הנהלת הבנק החליטה לפעול לגביית חוב הפיגורים במשכנתא באמצעות מימוש הנכס, ועל כן ניתנה להם ארכה בת 30 יום לסילוק החוב שאם לא כן, יחלו ההליכים (נספח ב' לתצהיר וקסמן). תשובת שכטר למכתב זה הגיעה ביום 01.07.99, ולפיה מטפלים בני הזוג בנושא (נספח ג' לתצהיר וקסמן). ביום 07.07.99 יצר עו"ד סגל קשר עם הכונסים והודיע כי הוא מייצג את שכטר, כי מתנהל מו"מ מתקדם למכירת הדירה, ועל כן הם מתבקשים שלא לנקוט בפעולות מימוש במשך 30 יום (נספח ד' לתצהיר וקסמן). בפועל המתינו הכונסים מעבר לשהות שהתבקשה, אך החובות לא סולקו ולא נעשה דבר. לטענת הכונסים שוחחו עם עו"ד סגל בנושא זה מספר פעמים אך הוא אמר ששכטר מטפל בעניין. משלא חלה כל התפתחות, פתחו ביום 11.11.99 תיק הוצל"פ למימוש זכויות הבנק (כלומר 5 חודש תמימים לאחר המכתב הראשוני לשכטר), ואזהרה נמסרה לשכטר ביום 04.01.00 (נספחים ה' ו-ו' לתצהיר וקסמן).
חרף זאת לא פעלו שכטר לסילוק החוב ולא יצרו קשר עם הכונסים. ביום 07.02.00 הגישו הכונסים בקשה לראש ההוצל"פ למנותם ככונסים לנכס (נספח ז' לתצהיר וקסמן), וביום 09.02.00 נתן ראש ההוצל"פ החלטה סטנדרטית המקבלת את הבקשה, וממנה אותם לפעול לביצוע פעולות הנדרשות לשם פרעון החוב (נספח ח' לתצהיר וקסמן). ביום 13.02.00 הודיעו הכונסים לעו"ד סגל כי מונו ככונסי הנכס והערה מתאימה נרשמה במינהל מקרקעי ישראל. עוד הודיעו לו כי הם פועלים למכירת הנכס ובמידה ויש לשכטר קונים המעוניינים בנכס, יהיו הכונסים מוכנים לשיתוף פעולה עקרוני. ביום 15.02.00 שלחו הכונסים מכתב לעו"ד סגל המעלה על הכתב את תוכן השיחה הנ"ל (נספח ט' לתצהיר וקסמן).

29. לטענת הכונסים, בשלב זה לא היתה להם כל ידיעה בדבר פעולות כלשהן שנעשו ביחס לנכס, לרבות המכירה לאלמליח מיום 26.10.99, בטרם פתיחת תיק ההוצל"פ ומינויים ככונסים. גם בשיחה שהתנהלה עם עו"ד סגל לא נמסר כל מידע על הסכם המכירה. ולא רק זאת, אלא שבהמשך שוחח שכטר עם הכונסים וביקש להפחית מסכום החוב. הכונסים הפנו אותו ישירות לבנק ובמכתבו מיום 14.03.00 ביקש שכטר להסכים למחיקת חלק מחובו. ממכתב זה עולה בבירור כי הוא יודע שהנושא מצוי בטיפול משפטי וכי מונו כונסים לצורך מימוש הנכס. כמו כן מבקש שכטר במכתב זה לפעול למכירת הנכס ולא מגלה כי למעשה כבר נחתם הסכם למכירתו, 5 חודשים קודם לכן (נספח י' לתצהיר וקסמן). בקשה זו נדחתה ע"י הבנק במכתב מיום 23.03.00 (נספח י"א לתצהיר וקסמן). מכל האמור עולה, כי שכטר ידעו אף ידעו על פתיחת הליכי ההוצל"פ ועל מינוי הכונסים, בין באמצעות הודעות שנשלחו אליהם ובין באמצעות בא כוחו סגל שניהל את התקשורת עבורו למול הכונסים.

30. עיון במסמכי פתיחת תיק ההוצל"פ (ת/13) מעלה כי אכן מצוינת עליהם כתובתו של שכטר בחיפה, היינו לא הכתובת בה התגורר. גם מת/17- טופס הפעולות בהוצל"פ, עולה כי כל המסמכים שנשלחו לחיפה לא בוצעו או שהחייב סירב לקבלם. חרף זאת מצוי בתיק גם ת/15- הודעת שכטר לכונסים מיום 18.11.99 לפיה נחתם הסכם למכירת הבית, ועם קבלת הכסף מהקונים יועברו התשלומים על חשבון ההלוואות. מדובר במכתב בכתב יד שאין אסמכתא על משלוחו או קבלתו אצל הכונסים.
היינו כי מחד, שכטר טוען כי כן שלח הודעה
לבנק ב 18.11.99, על הסכם מכר שנחתם שלושה שבועות קודם, ולא ברור אם מדובר במכתב שהגיע ליעדו, כאשר הכונסים טוענים שרק במרץ 2000 נודע להם דבר הסכם המכר עם אלמליח. ומאידך קשה להלום שהמכתב של שכטר מ 18.11.99, ככל שאכן נשלח, נשלח בלא ששכטר
ידע בפועל על פתיחת תיק ההוצל"פ בסמיכות זמנים של שבוע קודם, למימוש הנכס. כמו כן מצוי בתיק ת/18- מכתבו של הבנק לשכטר- אשר נשלח לכתובתו הנכונה בקדומים. גם מכתבו של שכטר לבנק מיום 15.04.00 מעיד על ידיעה על הליכי ההוצל"פ, שכן במכתב זה מודיע שכטר לבנק כי הסכם המכר בוטל בשל אי תשלום מהקונים וכי הוא מבקש להגיע עמו להסדר או לחלופין למכור את הבית על ידו. למכתב זה נענה שכטר במכתב מיום 11.06.00 לפיו יש לפנות בעניין זה לכונסים.
יודגש כי בשלב זה כבר נמכרה הדירה לאלמליח על ידי הכונסים. חשוב לענייננו גם נספח ו' לתצהיר וקסמן- תצהיר שליח ההוצל"פ- אשר טיפל באישורי המסירה לשכטר. על פי האמור שם, ביום 04.01.00 ביקר השליח בדירת שכטר ביישוב קדומים כדי למסור את טופס האזהרה אולם הם לא היו בבית ועל כן לאחר 3 ביקורים בשעות שונות הדביק את מסמכי האזהרה על דלת הדירה. כמו כן מצורפת קבלה של אותו פקיד המחייבת את הכונסים בגין איתור כתובת חדשה של שכטר בישוב קדומים. נספח י' לתצהיר וקסמן הינו מכתב של שכטר למנכ"ל בנק לאומי למשכנתאות מיום 14.03.00- הטוען כי הוא נקלע לקשיים כלכליים ועל כן לא מצליח לעמוד בהתחייבויותיו, ולאור האמור הוא מבקש לאפשר לו מחיקה של ריביות הפיגורים וההוצאות המשפטיות ובכך לסיים את הפרשה ללא מימוש הנכס וללא הוצאות. בנוסף הוא מבקש ארכה בת 14 יום למכור את הנכס ולהעביר את סכום המכירה לכיסוי החוב. נספח י"א הינו תשובת הבנק הדוחה את הבקשה (20.03.00).

עינינו הרואות, כי מכל המסמכים אשר הוגשו בתיק, עולה כי שכטר ידע על הליך הכינוס הצפוי
ועל פתיחת תיק ההוצל"פ ואף ניהל לאורך הדרך מו"מ עם הכונסים והבנק בעניינים שונים, בין בעצמו ובין באמצעות סגל.

31. גם בחקירתו הנגדית העיד שכטר כי ידע על כוונת הבנק לפתוח בהליכים ואף ביקש מהבנק להמתין, אך למיטב זכרונו לא קיבל מכתב פורמלי בעניין זה, וככל שקיבל מכתבים, היה זה ככל הנראה באמצעות סגל, והוא בעצמו לא ידע דבר, בוודאי לא לגבי המו"מ עם אלמליח (עמ' 72 לפר'). אולם ממילא שלוחו של אדם כמותו, וכאשר מוצג בפני
הכונסים ששכטר מיוצג לא ברור מדוע לא מותר להם להניח שידיעה של מיופה הכוח – עו"ד סגל – כמותה כידיעה של שכטר.
לגבי נספח י' לתצהיר וקסמן (המכתב לבנק מחודש מרץ 2000) הודה כי ידע על כוונת המימוש ולכן רצה להגיע להסדר (עמ' 73 לפר'). בהמשך עדותו טען שכטר כי לא הודיע לכונסים על ההסכם מאחר וקיווה שאלמליח ישלם את הכסף וזה יהיה לטובתו (עמ' 73 לפר'). כמו כן טען כי אינו יודע על מכתב המינהל המודיע לו על מינוי הכונסים (עמ' 76 לפר'). באשר לת/15 – מכתבו בכתב יד
ות/18
(מכתב הבנק) טען שכטר כי אינו יודע אם המכתבים הגיעו ליעדם (עמ' 82 לפר'). סגל חיזק בעדותו טענות אחרונות אלו של שכטר והודה כי אינו זוכר אם הודיע לכונסים על המכירה לאלמליח וכי הוא אינו זוכר את תוכן השיחות עמם ככלל (עמ' 28 ו-30 לפר').

32. לחיזוק טענותיו הגיש שכטר ראיית הזמה (נ/2) מטעם חברת בזק המאשרת את התקנת קו הטלפון בבית שכטר רק ביום 08.02.01 בישוב קדומים, על מנת להוכיח שמכתבו של וקסמן מינואר 2000 אשר נשלח אליו הוא פיקטיבי (עמ' 83-84). אלא שבחקירתו הודה כי בזק אמרו שטעו וכי לא היה מספר כזה ולטענתו בכלל היה לו מאז מספר אחר (עמ' 84 לפר').
גם הכונסים טענו לעניין זה כי ביום 01.07.99 שלח שכטר מכתב ממספר הפקס הזה, ביום 17.09.00 שלח מסמך נוסף ממספר זה, גם ת/41 נשלח ממספר הפקס הנ"ל, ת/39 כנ"ל וכן מסמך נוסף מיום 29.12.00. כל המסמכים הנ"ל נשלחו לפני יום 06.02.01 הנזכר באישור, היינו כי האישור הנ"ל אינו אמיתי ולמצער שגוי.

33. עו"ד וקסמן העיד בחקירתו הנגדית כי ההתראות נשלחו הן לכתובתו של שכטר בביריה והן לכתובתו בחיפה, שכן אלו הכתובות שנמסרו לו ע"י הבנק (עמ' 85 לפר'). מאחר והאזהרה לא חזרה אליהם, משמע שהיא נמסרה לשכטר, ואף ראש ההוצל"פ אישר עניין זה (עמ' 85-86 לפר'). שכטר מצידו, במשך כל תקופת הכינוס, לא יצר קשר עם הכונסים והעלים את דבר שינוי הכתובת (עמ' 86-87 לפר'). לנקודה אחרונה זו אתייחס בהמשך.

34. מכל האמור עולה, כי לפחות חלק מההתראות שנשלחו בתיק אכן הגיעו לידי שכטר, ולראיה- אישורו של שליח ההוצל"פ על מסירה בקדומים ואיתור כתובת. ואולם, גם אם לא הגיעו ההתראות לידיו, הרי שממילא ידע זה בפועל
על ניהול ההליכים ופתיחת תיק ההוצל"פ וניסה ללא הרף להמתיק את רוע הגזירה ולהגיע להסדר כלשהו. חרף זאת, לא עדכן הכונסים בדבר המכירה לאלמליח ולעניין זה ניתן רק להעלות תמיהות באשר לסיבות לעשות כן. יתכן שהיה זה בשל העובדה כי חלק מהתשלום כבר שולם לו, ועל כן לו היה מודיע לכונסים על המכירה, היו אלו דורשים את הכספים ששולמו על מנת לכסות את החוב. לטעמי, לא יעלה על הדעת כי במשך זמן כה רב מאז פתיחת הליכי ההוצל"פ ובקשת סגל לעכב את ההליכים למשך 30 יום, סבר שכטר כי הכונסים לא נוקטים בהליכים כלשהם, מבלי שיקבלו עדכון על מכירת הנכס. מכל מקום, לא מצאתי כי כל ההליכים הנ"ל התנהלו ללא ידיעתו של שכטר, ולראיה- המכתבים ששלח לכונסים ולבנק בעניין זה.


אשוב ואפנה לכך שחרף טענת שכטר בדבר ביטול ההסכם עם אלמליח ב 26.10.99, ראשית, לא זכאי היה לבטל ההסכם מאחר והוא זה שהפר. שנית, לא נסתרה טענת הכונסים ששכטר לא הודיעו להם דבר הביטול הנטען, אלא להיפך פעלו באמצעות עו"ד סגל להמשך קידום ההסכם על דרך נטילת הלוואה של אלמליח מבנק משכן (הכל לאחר שנודע לכנוסים על דבר ההסכם עם אלמליח , במרץ 2000).

לאור טענותיו של שכטר בדבר משלוח לכתובת לא עדכנית שלו, זה גם המקום להתייחס בקצרה לחובת העדכון
על שינוי כתובת הנזכרת בהסכם ההלוואה של שכטר: כזכור, ההלוואה
ניטלה על ידי שכטר מבנק
לאומי למשכנתאות. הכתובת הנזכרת בהסכם ההלוואה הנה סורוקה 7 חיפה. שכטר מפנה לכך שבבקשה לביצוע ומימוש משכנתא מיום 11.11.99 ציין הבנק כתובת זו, למרות שכבר ב 10.6.98 עבר הזוג שכטר להתגורר בקדומים. אלא שהכונסים פועלים הרי על פי הכתובת המעודכנת בספרי הבנק, המועברת אליהם על ידי הבנק, והיה על שכטר לעדכן שינוי הכתובת בבנק. הבנק אינו משרד הפנים ואין הוא מעודכן בזמן אמת בשינוי כתובות של לווים או ערבים אם אלו אינם טורחים לעדכנו. כך גם הכונסים הפועלים מטעם הבנק לגביית חוב של האחרון. חובה זו של עדכון הבנק בשינוי כתובת אף מופיעה בהסכם ההלוואה שבין שכטר לבנק , בסע' 35 להסכם (נספח ' לתצהיר וקסמן), בו מצוין שמכתב שנשלח בדואר לכתובת
שמסרו הלווים, ייחשב כמי שהגיע ליעדו בהתאם לסדרי הדואר הרגילים. שכטר לא הציגו ממילא כל אסמכתא לעדכון הבנק במועדים הרלבנטים בדבר שינוי כתובם לקדומים. יצוין כי בסע' 35 הנ"ל נקבע אף אופן מתן העדכון לבנק בדבר שינוי כתובת – במכתב רשום שממילא צריכה להיות אסמכתא על משלוחו. ממילא כאמור, איני מקבל הטענה ששכטר לא היה מודע להליכי הכינוס. נדחות אפוא טענותיו של שכטר בעניין זה.

הליכי ההתמחרות ותמורת המכר בכינוס

35. טענה נוספת של שכטר כנגד הכונסים נוגעת למכירת הדירה לאלמליח, בניגוד להחלטת ראש ההוצל"פ. כך, ביום 11.05.00 פנו הכונסים לראש ההוצל"פ והודיעו לו כי הבית נמכר לאלמליח עוד טרם הליכי הכינוס ללא ידיעתם, ועל כן אין לשכטר עניין בדירה, ואלמליח מצידם יכסו את חוב המשכנתא בתמורה לרכישת הדירה. לעניין זה טוענים שכטר כי הכונסים לא פנו אליהם על מנת לברר האם שולמו להם התשלומים האמורים בהסכם, אלא הסתפקו באמור בו ולא הגנו על מעמד שכטר כחייבים. לאור כל האמור טוען שכטר כי הכונסים התרשלו בהתנהלותם ופעלו בחוסר זהירות ומקצועיות הנדרשים מהם כאשר לא בדקו את מחירו הריאלי של הבית, לא ערכו הליכי מכירה והתמחרות, ולא דאגו כי שכטר יקבלו את ההפרש שבין יתרת המכירה ליתרת החוב. לטענתם, משלא בדקו הכונסים כי אלמליח אכן שילמו את תמורת הדירה, חטאו לתפקידם ככונסים.

36. טענה זו של שכטר נסמכת על החלטת ראש ההוצל"פ על מינוי הכונסים לנכס (ת/16א)- הקובעת כי
הכונסים יפעלו לפי הוראות חוק ההוצל"פ; כי הכונס רשאי לקחת לרשותו את הנכס, להשכירו, לנהלו, למכרו, לממשו ולעשות בו כל פעולה הדרושה לשם פרעון החוב המגיע לזוכה; לנקוט בכל הצעדים הדרושים למכירת הנכס או מימושו, לרבות ניהול מו"מ בקשר למכירת הנכס, חתימה על הסכמים, רישום הערות בלשכת רישום המקרקעין, חתימה על מסמכים לרבות יפ"כ, מסמכי מינהל מקרקעי ישראל ולרבות מסמכים הכרוכים בהתחייבות לרישום משכנתא; כונס הנכסים לא יבצע פעולות במהלך מילוי תפקידו אלא לאחר שיגיש בקשה למתן הוראות; מכירת הנכס תעשה בהתאם לתקנות ההוצל"פ; לפני המכירה יפרסם הכונס בעיתון צהריים הודעת מכירה; כונס הנכסים לא יערוך התמחרות אלא אם תהיה בידיו שומה עדכנית של שמאי מקרקעין בדבר ערכו של הנכס שניתן עליו צו הכינוס; כונס הנכסים יזמין את החייב להתמחרות בדואר רשום עם אישור מסירה; לא תבוצע התמחרות מבלי שהחייב יוזמן כאמור. את כל האמור הפרו לטענת שכטר הכונסים.

37. לטענת הכונסים, לאחר מינויים שלחו הודעה למינהל מקרקעי ישראל וביקשו לרשום את המינוי. ביום 20.03.00 שלח המינהל מכתב אליהם בו אושרה ההודעה ונרשם הכינוס, ובמועד זה נודע להם לראשונה על המכירה לאלמליח (נספח י"ב לתצהיר וקסמן). במקביל נשלח בשלב זה צו הפינוי לאלמליח (נספח ט"ו לתצהיר וקסמן) וגם אלו הציגו בפני
שליח ההוצל"פ את הסכם המכר (ראה גם עמ' 87-88 לפר').
כאמור כבר צוין לעיל ששכטר וסגל הודו כי לא הודיעו לכונסים על המכירה. לאור האמור, פנו הכונסים לסגל אשר אישר את קיומו של ההסכם, וביקש מהכונסים להעביר אליו מכתב לטובת בנק משכן, עם פירוט החוב העדכני לבנק לאומי על מנת שניתן יהא לסלק את המשכנתא. הכונסים העבירו לסגל את המכתב מיום 21.03.00 המאשר את גובה החוב (נספח י"ג לתצהיר וקסמן). חשוב לציין כי יש גם בנתון זה כדי להצביע על זהות מפר ההסכם בסוגיה הראשונה שנדונה לעיל- היינו כי הליך נטילת המשכנתא של הזוג אלמליח התעכב מכיוון ששכטר לא טרח להעביר אליהם את האישור על גובה יתרת ההלוואה שלו. כמו כן יש בכך בכדי להעיד על הקשר השוטף שהתנהל בין הכונסים לסגל ושכטר השומט את הקרקע תחת הטענה כי לא ידעו על ההליכים שננקטו ועל המכירה לאלמליח במסגרת הליכי הכינוס. בנוסף, ביום 30.03.00 הודיע מנהל מקרקעי ישראל לשכטר ולעו"ד סגל, כי התקבל צו מינוי כונס נכסים על הנכס במסגרת תיק הוצל"פ, ועל כן לא ניתן להמשיך ולטפל בהליך העברת הזכויות בנכס (נספח י"ד לתצהיר וקסמן).

38. באשר להליכים הקונקרטיים למכירת הדירה
ואומדן שוויה הפנו הכונסים לכך כי ביום 31.03.00 ביקר שמאי בדירה והעריך את שוויה בכ- 135,000$, כאשר בפינוי מהיר המחיר נמוך בכ-15% (נספח ט"ז לתצהיר וקסמן). זמן קצר לאחר מכן הגיע אליהם אלמליח, הציג בפני
הם את הסכם המכר וכן את סעיף 8(א) לפיו שילם כבר 80,000$ בעבור תמורת הדירה. משכך התברר לכונסים כי נערך הסכם למכירת הדירה, אשר לא הובא לידיעתם, וכי הזוג אלמליח מתגורר כבר בבית ושילם לשכטר חלק גדול מתמורת הדירה. חרף זאת ובמקביל להליכים מול אלמליח, פורסמה בעיתון "הארץ" ביום 11.04.00 הזמנה למתן הצעות לרכישת הדירה (נספח י"ח לתצהיר וקסמן) (ראה גם עמ' 90-92 לפר'). זמן קצר לאחר מכן הודיעו אלמליח כי הם מוכנים לסלק את חוב המשכנתא לבנק שעמד על 90,000$ ולרכוש את הדירה. לטענת הכונסים, אלמליח הציגו בפני
הם מצג לפיו שילמו כבר 80,000$ ומצג זה אומת בחתימת שכטר על הסכם המכר (ראה עמ' 88 לפר'). מאחר ומחיר הדירה הוערך כ-135,000$ במכירה שלא במימוש מהיר (סכום המקורב לדמי המכר של 140,000 דולר שנזכר בהסכם עם אלמליח – הערה שלי י.פ) העריכו הכונסים כי זכויות שכטר לא יפגעו במידה ויפעלו לקיום הסכם המכר עם אלמליח, בכפוף לפרעון חוב המשכנתא. על כן העבירו ביום 03.05.00 מכתב כוונות לבנק משכן (נספח י"ט לתצהיר וקסמן). בהמשך העבירו אלמליח לידי הכונסים המחאה לסילוק החוב לבנק לאומי למשכנתאות (נספח כ' לתצהיר וקסמן), וביום 11.05.00 פנו הכונסים בבקשה לראש ההוצל"פ לאשר את המכירה בהסתמך על הסכם המכר בין שכטר לאלמליח (נספח כ"א לתצהיר וקסמן). הבקשה אושרה ביום 14.05.00 (נספח כ"ב לתצהיר וקסמן). המשכנתא סולקה, ומכתב בנדון נשלח לשכטר ביום 28.05.00 (נספח כ"ג לתצהיר וקסמן).
היינו כי לא רק שהכונסים פעלו כנדרש מהם וכחוק, הם אף הודיעו לשכטר כי החוב סולק.
בחקירתו הנגדית טען שכטר כי קיבל את המכתבים האמורים אך ציפה גם לקבל את הפרשי הסכומים שבין שווי הבית לסכום המשכנתא וזה הדבר היחיד שעניין אותו (עמ' 82-83 לפר').

לטענת הכונסים, שכטר בעצמו, וכן עו"ד סגל, ידעו היטב בזמן אמת על פעולות הכונסים ועל הפעולות שביצעו על מנת לקיים את הסכם המכר. בכלל זה קיים מכתב של שכטר לעו"ד סגל מיום 13.04.00, בו הוא מתעד שיחות שהיו לו עם אלמליח בזמן אמת, מהן הוברר לו כי הבנק עתיד למכור את הבית (נספח כ"ה לתצהיר וקסמן). לשכטר לא היה כסף לפרוע את חובותיו, ולכן היה לו אינטרס ברור בפעולת הכינוס, ולו היו לו טענות אמיתיות בנוגע לחוזה עם אלמליח, סביר כי היה פונה לכונסים בעניין זה, אך בפועל לא עשה כן. יתרה מכך, חרף העובדה כי ידע שבכוונת הכונסים לממש את הנכס, הוא לא הודיע לבנק משכן על ביטול הוראה שנתן, לפיה כספי המשכנתא שינתנו לקונים מבנק משכן יועברו לפירעון חובותיו לבנק. אם בכך לא די, הרי ששכטר נתן לאלמליח אישור לטפל בסילוק ההלוואות לבנק לאומי למשכנתאות- מסמך הקיזוז (נספח כ"ו לתצהיר וקסמן). כמו כן ההליכים לפרעון החוב של שכטר ע"י אלמליח בוצעו בידיעת עו"ד סגל, בסיועו, ובזמן אמת. עו"ד סגל היה שלוחם ובא כוחם של שכטר, וידיעתו, ופעולותיו מחייבות גם אותם. לא רק ששכטר חפצו בכך שהכונסים יפעלו לקידום ההסכם עם אלמליח אלא שהם בין היתר גם פעלו במלוא מרצם לקיום החוזה. בכלל זה פעלו להשלמת הליך המכר במס שבח, במינהל מקרקעי ישראל, ואף סייעו להשלמת העסקה שנים רבות לאחר מכן. טענות אלו מקובלות עליי, והן אף קיבלו חיזוק בעדויותיהם של שכטר וסגל בפני
י, כפי שאראה מיד.

39. לחיזוק גרסתו הביא שכטר גם במקרה זה את עדותו של סגל, אשר
לא היתה עקבית. כך, טען מחד כי הכונסים לא פנו אליו בעניין הבית, וכי אינו זוכר האם קיבל את ההתראות והאם שוחח על כך עם שכטר, וכן ציין כי אלמליח לא הודיע לו על כוונתו לרכוש את הבית ועל ניהול מו"מ מול הכונסים (עמ' 14 לפר'). ואולם, עיון במסמכים שיצאו ממשרדו של סגל עצמו מעידים כי המצב בפועל היה אחרת. על המסמכים המתוקנים כאמור לקבלת המשכנתא (בסכום המוגדל) חתומה עו"ד הרמתי, ממשרדו של סגל, כאשר לטענת אלמליח נעשה התיקון הנ"ל לקראת הרכישה מהכונסים (עמ' 46 לפר'). כנ"ל לגבי התחייבות המוכרים שנחתמה מספר ימים לפני הרכישה מהכונסים (ת/44- ת/45). לטענת שכטר חתם כאמור על המסמכים הנ"ל על הריק ולא ידע שאלמליח מילאו אותם בשלב מאוחר יותר (עמ' 81 לפר'), אולם במקביל הודה במתן יפוי הכח לאלמליח לפעול לסילוק המשכנתא ואף ציין כי סגל והרמתי סייעו לו בכך (עמ' 81 לפר'). במקביל טען כי באותה תקופה פעל גם לביטול ההסכם מאחר ואלמליח לא שילם, ועל כן לא הובאה לידיעתו חתימתה של הרמתי (היינו לא אחר מבא כוחו) על מסמכי ההלוואה (עמ' 82 לפר'). כפי שכבר ציינתי, טענות אלו אינן מקובלות עליי, וקשה להלום הטענה כי שכטר פעל לביטול ההסכם בידו האחת כאשר בידו השניה הוא מוסיף לקדמו בפועל. כמו כן, לא סביר בעיני כי במשך כל התקופה שחלפה, ותוך ידיעת שכטר כי הכונסים מתכוונים לפתוח בהליכים משפטיים למימוש הבית, לא פעל לבירור המצב מול הבנק, ולא ידע, אף לאחר סילוק המשכנתא, כי היו אלו אלמליח אשר רכשו לבסוף את הבית.

40. עו"ד וקסמן בחקירתו טען כי אחריותו התמצתה בסילוק חוב ההלוואה של שכטר, ולא במכר הדירה ועל כן לא התנגד בשום שלב למכירה שלא באמצעות כונס (עמ' 88 לפר'). מאחר וסגל טען בפני
ו כי הקונה יכול לקבל משכנתא ולסלק את החוב הסכים להמשיך בהליכים ולהעביר את האחריות להשלמת המכר לידי סגל (עמ' 89 לפר'). כמו כן הודה כי אכן לא בדק האם שילם אלמליח 80,000$ מאחר ובהסכם רשום שעצם החתימה על ההסכם מהווה אישור לקבלת התשלום, ומאחר ונמסרה החזקה ממילא השאלה מיותרת (עמ' 89-90 לפר'). לטענתו, אמר לו עו"ד סגל כי אין לצדדים הערות בקשר להסכם ולו היה מציין השגות כלשהן, היה פועל אחרת. לטענתו מאחר ועו"ד סגל הציג עצמו כב"כ שכטר, לא מצא לנכון לפנות גם אליו במקביל. לאור האמור, לא מדובר במכירה רגילה במסגרת כינוס, אלא בהסדר עם סגל המתבסס על הסכם המכר (עמ' 90 לפר'). לאור האמור גם לא בוצעה התמחרות ומכירה מאחר ולא היה צורך בכך, שכן היה הסכם עם אלמליח לכיסוי חובו של שכטר ללאומי למשכתנאות
(עמ' 92-93 לפר'). לטענתו, היה שכטר מעודכן בזמן אמת בכל המהלכים ועל כן לא היה צריך להודיע לו באופן אישי, מה גם ששכטר לא התקשר ולא שיתף פעולה, גם לא לאחר סילוק החוב כאמור, וגם אז, במכתבו הראשון של שכטר מ-2002 התלונן רק על אי סגירת התיק ולא על הפעולות שננקטו קודם לכן (עמ' 93-94 לפר'). טענה אחרונה זו של וקסמן מתבססת על ת/21- מכתב ששלח שכטר בשנת 2002 העוסק באי רישום סילוק החוב. ממכתב זה ניתן להסיק ראשית כי שכטר יודע על סילוק החוב לבנק, וכי חרף זאת לא נסגר תיק ההוצל"פ, דבר אשר גרם לו נזקים, לדבריו. בסופו של המכתב מציין שכטר כי לפני קבלת הכסף ידעו הכונסים לפעול לפי הספר אך לאחר מכן שכחו לבצע את המוטל עליהם, ולאור האמור התבקשו הכונסים לאשר ללשכת ההוצל"פ כי ההלוואות הנ"ל סולקו. כמו כן טען וקסמן כי הוא ביצע את תפקידו וסגר מבחינתו את התיק ואם לשכטר ואלמליח יש טענות אחד כלפי השני שיפתרו אותן ביניהם (עמ' 99 לפר'). כחיזוק לטענתו מפנה וקסמן לעובדה כי סגל המשיך בהליכי העברת הזכויות ואף סייע לאלמליח לקבל את המשכנתא.

41. בהתחשב במכלול הנתונים שצוינו לעיל, לרבות קביעותי שנזכרו כבר במשור היחסים שבין שכטר ואלמליח, ניתן לקבוע כי גם כאן דין התביעה להדחות. הכונסים פעלו כדין בהליכי המכירה, ולבסוף הוציאו לפועל את הסכם המכר, בהתבסס על העובדה כי אלמליח כבר שילמו לשכטר חלק ניכר מתמורת הדירה. אלמלא עשו כן צפוי שהיו נתקלים בטענות של אלמליח שהיו מביאות למצער לעיכוב הליכי המכר שסילק חובו של שכטר, ולתפיחת החוב של שכטר עצמו. לגופו של עניין, עמדה בפני
הכונסים הערכה שמאית של שווי הנכס במכר לא מאולץ (135,000 דולר), שהיתה מקורבת לסכום התמורה שנזכר בהסכם עליו חתום שכטר עצמו (140,000 דולר). ובמכר מאולץ (מהיר) – היתה התמורה צפויה לפחות בערכה בשיעור 15%, על פי חוו"ד השמאי.
בשים לב ששכטר עצמו מנוע להתכחש למצג שיצר לפיה כבר קיבל מאלמליח 80,000 דולר, לא ברור מדוע התרשלו כלפיו הכונסים שעה שהניחו כי תמורה נוספת מאלמליח של 90,000 דולר בקירוב לסילוק חוב המשכנתא של שכטר, לא תפגע בזכויותיו של שכטר. כך, משעה
שעה שהוא עצמו הסכים למכור במכר חופשי ב 140,000 דולר (80,000 שכבר השתלמו לידיו לפי המצג שהוא עצמו יצר + 90,000 דולר יתרת חובו לבלמ"ש יתנו סך של 170,000 דולר, היינו שברור שמבחינת הכונסים ברור היה שסה"כ התמורה שהשתלמה בגין הנכס אינה נופלת משווי שוק מקורב שלו, גם בשים לב להערכה השמאית שניתנה, נהפוך הוא). אלמליח מצידם, שילמו עוד 30,000 דולר בקירוב (מעט יותר) מעבר לסכום של 60,000 דולר שהסכימו מול שכטר להשלים עבור רכישת הבית. כל האמור נעשה תוך ידיעתו הברורה של שכטר הן על ההליכים המתנהלים נגדו והן על המו"מ למול אלמליח, כאשר הוא עצמו משתף פעולה וחותם על
המסמכים הנדרשים, לא מעלה ולו טרוניה אחת, אף לא לאחר הליכי המכירה, ולחלופין- לא מתעניין כלל מה קורה בחשבון ההלוואה שעל שמו, אף לא לאחר כיסויו. הגרסה אותה ניסה להעלות שכטר, של עצימת עיניים וחוסר ידיעה במשך זמן כה רב אינה מקובלת עליי, אף לא בהנחה כי ההתראות וההודעות לא הגיעו אליו. לא יתכן כי מחד יודע חייב על הליכי כינוס צפויים
כנגדו, מבקש את עיכובם בשל רצונו למכור את הנכס, מבקש בשלב מאוחר יותר להגיע להסדר חוב ונדחה ואינו מתעניין בנעשה בנכס במשך שנתיים ימים לאחר מכן על אף ידיעתו כי החוב נמחק, ומאידך טוען כי הסכם המכר לא יצא לפועל, כי הודיע על ביטולו וכי הליכי המכירה התנהלו שלא כדין. טענות מסוג זה הינן טענות סותרות ואינן עולות בקנה אחד עם שאר הראיות והמסמכים שהוצגו בפני
י.

42. לבד מזאת, אף לו היתה מסקנתי שונה היינו ששכטר הוכיח כי הכונסים התרשלו כלפיו או הפרו חובות הזהירות שלהם בהליך הכינוס, היה עליו עדיין להמחיש הנזק שנגרם לו במכר של הבית בפחות מערך השוק שלו, ושיעורו של הנזק.
את
שווי שוק של נכס נדל"ן בנקודת זמן נתונה של המכר יש להמחיש באמצעות חוו"ד מומחה לדבר – שמאי. שכטר לא עשו כן.
שווי העסקה המוסכם בין שכטר לאלמליח – 140000 דולר נכון לאוקטובר 99', יכול להוות נתון רלבנטי אך לא קונקלוסיבי בענין זה, ובודאי שאין די בו בבדידותו,
בהיותו שווי עסקה מוסכם בין מוכר לקונה, פרי מו"מ ספציפי . יכול שקונה אחר היה נכון לשלם יותר או פחות באותה נקודת זמן. משלא הגישו שכטר חוו"ד

שמאי, ממילא לא הוכיחו טענתם בדבר מכר הבית בפחות משווי השוק הריאלי, וממילא לא הוכיחו גובה הנזק שכביכול נגרם להם. חווה"ד

השמאית היחידה שהוצגה הנה זו של שמאי הבנק אורי כהן, שהעריך הנכס ב 135000 דולר במכר חופשי, שווי העסקה מול אלמליח שעמד לנגד עיני הכונסים היה מקורב מאד – 140,000 דולר, כאשר עוד עמד לנגד עיניהם שאלמליח כבר שלמו לשכטר 80,000 דולר על חשבון המחיר, והחוב לבנק עמד על כ 90,000 דולר בקירוב לפי שער הדולר אותה עת. כאמור אין לו לשכטר פתחון פה לטעון כנגד הכונסים שלא יכלו להתייחס למצג אותו יצא הוא עצמו בחוזה, לפיה שילמו אלמליח כבר 80,000 דולר.

סגירת תיק ההוצל"פ

43. טענתו האחרונה של שכטר כלפי הכונסים נוגעת להתרשלות באי סגירת תיק ההוצל"פ לאחר סלוק החוב לבלמ"ש, וסיום הליכי הכינוס.
לטענת שכטר, לאחר מכירת הבית, סולק החוב והסתיימה פעולת הכינוס. חרף זאת לא סגרו את תיק ההוצל"פ עד לשנת 2004 ובכך גרמו לו נזקים. לטענתו, בשנת 2002, במסגרת תביעה שהתנהלה נגדו התבקש עיקול על נכסיו, תוך שצד ג' מסתמך בבקשתו על קיומו של תיק ההוצל"פ והחוב האמור כראיה למצבו הכלכלי הקשה של שכטר. משכך נאלץ להסכים לרשום עיקול/הערת אזהרה על נכס אחר שבבעלותו ולהגיע לפשרה עם צד ג'- דבר אשר גרם לו נזקים רבים. לו היה נסגר התיק במועד, לא היה נדרש להסכים לעיקול זה.

44. לעניין זה הודו הכונסים כי טכנית לא נסגר התיק בפועל היות ושכטר לא פנו אליהם בנושא זה ואף לא ללשכת ההוצל"פ. ואולם, מאחר והחוב סולק, פעלו מיידית לאחר פנייתו של שכטר לסגירת התיק. בחקירתו הנגדית טען וקסמן כי לא מיהר לבטל את התיק בהוצל"פ כי מבחינת מס שבח התיק לא נסגר וסגל המשיך לטפל בו. למרות זאת, במידה ושכטר היה פונה קודם לכן, היה פועל לסגירת התיק מיידית. לטענתו, חשב שמוטב שהתיק ישאר פתוח היות וברגע שסולק החוב ומבוטל הכינוס הכונסים כבר לא יכולים לעשות כל פעולה בתיק (עמ' 89 לפר').

45. יש לקבל עמדתו של שכטר כי אי סגירת התיק היוותה התרשלות של הכונסים. משסולק החוב והוצאות הכינוס, חובתו של הזוכה, במקרה זה חובת הכונסים שפעלו מטעמו, לדאוג לסגירת התיק שפתחו בזמן סביר. כך לא נעשה. אולם יש להבדיל בין יסוד ההתרשלות לבין טענת הנזק שמעלה שכטר. נזק זה לא הוכח בפני
י. לטענת שכטר, נאלץ להסכים לרישום עיקול על נכס אחר שבבעלותו ולהגיע לפשרה. ממילא מאחר ומדובר בעיקול ברישום, לא נגרם לשכטר כל נזק ממוני. היכולת להתחמק מפירעון חוב תקף בהליך אחר אינו נזק המוכר במשפט. אם לא היתה הצדקה לגופה להטלת העיקול מבחינת מבחינת הקריטריונים להטלת העיקול שעיקרם הכבדה על מימוש וסיכויי תובענה לכאורה יכול היה שכטר להפנות לכך כי החוב סולק לקבל אישור של הכונסים ולצרפו לבקשה לביטול עיקול, כמו גם לטעון לסיכויי התובענה. ואם לא היה סיכון שהתביעה האחרת תתקבל נגדו, ממילא לא חייב היה שכטר לקנות סיכוניו ולהגיע לפשרה.
ממילא לא המחיש נזק ראלי שנגרם לו כתוצאה מאי סגירת תיק ההוצל"פ במועד.
גם כאן, דין התביעה להדחות.






סוף דבר:

46. תביעת הזוג שכטר בת.א. 19162/07 נדחית במלואה, כנגד הנתבעים כולם. עם דחיית התביעה כנגד הכונסים, נדחית בהתאמה ההודעה לצד שלישי ששלחו הכונסים לאלמליח, בלא צו להוצאות (היה טעם במשלוחה לו התקבלה התביעה נגד הכונסים).

47. תביעת מאיר ויוכבד אלמליח
בת.א. 3674/07 מתקבלת חלקית כך שעל שכטר מרים ואברהם ביחד ולחוד, לשלם להם הסכומים הבאים בתוך 30 יום:

א. סכום של 195,112 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התובענה (12.2.07) עד מועד התשלום.
ב. סכום של 14,000$ (הפיצוי המוסכם) כשווי ביום הגשת התובענה: היינו סך של 59332 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 12.2.07 עד מועד התשלום.
ג. סך של 35400 ערך דהיום,
כשכ"ט עו"ד בסכום אחד כולל בשתי התביעות המאוחדות.
ד. האגרה ששולמה בת.א. 3674/07 כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה.

יובהר בקצרה כי במקרה זה אין חפיפה רעיונית בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק, כך שאין מניעה לפסוק את שניהם.

48. אני מחייב את שכטר מרים ואלמליח לשלם לכונסים וקסמן ואשכולות, נתבעים 4-5 הוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 15,000 ₪. בסכום המופחת שנפסק (ביחס לזה שנפסק לאלמליח) הבאתי בחשבון איחור ניכר בהגשת תצהיר הכונסים שהוליך בתורו אף לדחיית ישיבת הוכחות. כמו ישלם הזוג שכטר לכונסים החזר אגרה ששולמה בהודעה לצד ג' כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה.


ניתן היום,
ט"ז טבת תשע"ד, 19 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 3674/07 אברהם שכטר, מרים שכטר נ' מאיר אלמליח, יוכבד אלמליח, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 19/12/2013)