פסקי דין על כפאייה אבו עיד | פסקי דין על מנור אבו עיד | פסקי דין על מחמד אבו עיד ואח' | פסקי דין על משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול

4014/11 עעמ     01/01/2014




עעמ 4014/11 כפאייה אבו עיד, מנור אבו עיד, מחמד אבו עיד ואח' נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול




פסק-דין בתיק עע"ם 4014/11
st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליי
ם


עע"ם 4014/11



לפני:

כבוד השופט י' דנציגר


כבוד השופט י' עמית


כבוד השופטת ד' ברק-ארז


המערערים:

1. כפאייה אבו עיד



2. מנור אבו עיד



3. מחמד אבו עיד


4. פאתנה אבו עיד


5. תסנים אבו עיד


6. אחמד אבו עיד


7. מחמוד אבו עיד



נ


ג


ד



המשיב:
משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול


ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 26.04.2011 בתיק עת"מ 030583-07-10 שניתן על ידי השופט נ' סולברג


תאריך הישיבה:
כ"א בטבת התשע"ג

(3.1.2013)

בשם המערערים:
עו"ד נג'יב זאיד


בשם המשיב:
עו"ד ערין ספדי


פסק-דין

השופטת ד' ברק-ארז
:

1.
המערערת, תושבת קבע בישראל, הגישה בשנת 1994 בקשה לאיחוד משפחות מכוח נישואיה למערער, שהוא תושב יהודה ושומרון (להלן:
האזור
). בסופו של דבר, הבקשה אושרה על-ידי המשיב בשנת 2001, ואז החל המערער בהליך המדורג לרכישת מעמד של קבע בישראל. מאוחר יותר, בשנת 2002 החליטה ממשלת ישראל להגביל את האפשרות של איחוד משפחות עם תושבי האזור ובהתאם לכך הורתה על "הקפאת" מעמדו של מי שהחל בהליך המדורג. מדיניות זו עוגנה בהמשך בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן:
חוק

הוראת השעה
). השאלה המתעוררת במקרה שבפני
נו היא האם עניינם של המערערים נמנה עם אותם מקרים מיוחדים שבהם הוכרה האפשרות של שדרוג מעמדו של בן הזוג חרף "ההקפאה" הכללית וזאת בשל עיכוב בלתי מוצדק של הטיפול בבקשה עובר להנהגת המדיניות החדשה (בהמשך לפסק הדין המנחה בעע"ם 8849/03
דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים
(2.6.2008) (להלן: עניין
דופש
)).

המסגרת הנורמטיבית

2.
ככלל, הסדרת מעמדו בישראל של אדם הנשוי לתושב קבע בישראל, לרבות במקרה הפרטי של תושב האזור הנשוי לתושב קבע, מבוססת על נוהל 5.2.0011 של משרד הפנים, כפי שהוא מעודכן מעת לעת (להלן:
הנוהל
). הנוהל קובע הליך בן מספר שלבים (להלן:
ההליך המדורג
) כתנאי למתן מעמד של קבע לבן הזוג הזר. הטיפול בהסדרת המעמד מתחיל עם הגשת הבקשה לאיחוד משפחות על-ידי תושב הקבע. בשלב המקדמי, אם הוגשו המסמכים הנדרשים, ניתן למבקש המעמד היתר שהייה של מפקדת התיאום והקישור (להלן:
היתר מת"ק
) (ככל שמדובר בתושב האזור) או רישיון ישיבה מסוג ב/1 (במקרים אחרים) למשך 6 חודשים. בשלב זה, נדרשים בני הזוג להמציא למשיב מסמכים נוספים, ובהם מסמכים המעידים על זהותו ומצבו האישי הקודם של בן הזוג הזר. לאחר המצאת כל המסמכים הרלוונטיים, ובחינה המתייחסת לכנות חיי הנישואין, מרכז חיי המשפחה והיעדרה של מניעה ביטחונית או פלילית להענקת המעמד, מאושרת הבקשה לאיחוד משפחות ובני הזוג רשאים להתחיל בהליך המדורג לקבלת מעמד בישראל. עם אישור הבקשה ותחילתו של ההליך המדורג ניתן לבן הזוג מבקש המעמד, בשלב ראשון, היתר מת"ק או רישיון מסוג ב/1 (לפי העניין) למשך 12 חודשים. לאחר מכן, ובכפוף להגשת בקשה מתאימה, מוארך היתר המת"ק או הרישיון מסוג ב/1 לתקופה נוספת של 15 חודשים, כך שסך כול השהייה בישראל במהלך הנוהל המדורג במשך תקופה של 27 חודשים מבוססת על היתר מת"ק או רישיון מסוג ב/1. בתום תקופה זו, ובכפוף להגשת בקשה, משודרג מעמדו של בן הזוג הזר וניתן לו רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, המקנה זכויות סוציאליות נוספות, למשך שנה. רישיון זה מוארך פעמיים נוספות, למשך שנה כל פעם, עד אשר ניתן לבן הזוג הזר רישיון לישיבת קבע בישראל. לפי הוראות הנוהל, בכל שלב בהליך המדורג ההחלטה על הארכת ההיתר או הרישיון, לפי העניין, צריכה להינתן על בסיס בדיקה של התנאים שצוינו לעיל: כנות חיי הנישואין, מרכז חיי המשפחה והיעדרה של מניעה ביטחונית או פלילית להענקת מעמד קבע.

3.
ביום 12.5.2002 (להלן:
המועד הקובע
) התקבלה החלטת ממשלה מס' 1813 (להלן:
החלטת הממשלה
) שהורתה כי לא תתקבלנה בקשות חדשות לאיחוד משפחות ביחס לתושבי האזור, ואף לא תאושרנה בקשות שהוגשו ערב תחילתה של החלטת הממשלה ולא ישודרג מעמדם של מי שהחלו בהליך המדורג מעבר לשלב שבו הם נמצאים. לצד זאת, נקבע בהחלטה כי ניתן יהיה להאריך את תוקפם של היתרים שניתנו לתושבי האזור אשר כבר החלו בהליך המדורג עד למועד הקובע.

4.
עיקריה של מדיניות זו עוגנו בחוק הוראת השעה, אשר נכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003. בחוק הוראת השעה, אשר תוקפו הוארך מעת לעת, נקבע כי לא תינתן לתושב האזור אזרחות או רישיון לישיבה בישראל (סעיף 2 לחוק), וכן כי ניתן להאריך את תוקפם של רישיון לישיבה בישראל או היתר לשהייה בישראל שניתנו מכוח בקשה לאיחוד משפחות עובר למועד הקובע (סעיף 4 לחוק). בית משפט זה דחה עתירות שהוגשו נגד חוקתיותו של חוק הוראת השעה (בג"ץ 7052/03
עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים

(14.05.2006)
; בג"ץ 466/07
גלאון נ' היועץ המשפטי לממשלה
(11.01.2012)). לנוכח מדיניות זו, כעיגונה בחוק, "הוקפא" מעמדם של כל תושבי האזור שהחלו בהליך המדורג לרכישת מעמד בישראל, והחל מהמועד הקובע הונפקו להם רק ההיתרים או הרישיונות שהיו בידיהם באותו מועד.

5.
בעניין
דופש
קבע בית משפט זה כי ה"הקפאה" לא תחול במקרים שבהם לא שודרג המעמד שרכש בן הזוג הזר קודם כניסתה לתוקף של המדיניות החדשה בשל התמשכות הטיפול מצידו של המשיב (ראו עוד: עע"ם 5534/07
רג'וב נ' שר הפנים
(16.7.2008); עע"ם 6404/11
טוויל נ' משרד הפנים
(14.2.2013) (להלן: עניין
טוויל
)
; עע"ם 6407/11
דג'אני נ' משרד הפנים
(20.5.2013) (להלן: עניין
דג'אני
);

עע"מ 9168/11
פלוני נ' משרד הפנים
(25.11.2013) (להלן: עניין
פלוני
)). בהמשך, הוחלה ההלכה שנקבעה בעניין
דופש
גם במקרים שבהם הטעות או העיכוב נגרמו בשלב המקדמי של הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות, היינו בשלב שלפני תחילתו של ההליך המדורג (ראו: עניין
טוויל
,

בפסקה 15;

עניין
דג'אני
,

בפסקה 10 לפסק דינו של השופט
ע' פוגלמן
).
זאת, בהמשך לבג"ץ 5315/02
חתו נ' שר הפנים
(4.12.02) (להלן: עניין
חתו
) שקבע כי במקרים מיוחדים שבהם ראוי היה לאשר בקשה לאיחוד משפחות במועד מוקדם מזה שבו היא אושרה בפועל, והדבר לא נעשה רק מחמת רשלנות או טעות, יובא הדבר בחשבון לצורך שקילת קיצורה של תקופת ההליך המדורג.

ההליכים בעניינם של המערערים

6.
מלוא העובדות בעניינם של המערערים פורטו באריכות בפסק דינו של בית המשפט קמא (עת"מ 30583-07-10, השופט
נ' סולברג
), ולכן אעמוד להלן רק על עיקרן. המערערת 1 (להלן:
המערערת
), בעלת מעמד של תושבת קבע בישראל, נישאה בשנת 1991 למערער 2 (להלן:
המערער
), תושב האזור. מנישואיהם נולדו להם 5 ילדים, הם המערערים 7-3.

7.
ביום 22.6.1994 הגישה המערערת בקשה לאיחוד משפחות, ובה טענה כי היא מתגוררת עם המערער בתחומי מדינת ישראל. בחודש מרץ 1995 התקבלה עמדת גורמי הביטחון לפיה "אין הערות" מטעמם לבקשה. כשנתיים לאחר הגשת הבקשה, ביום 30.7.1996, נשלח למערערים מכתב מטעם המשיב, שבו הם נדרשו להמציא מסמכים נוספים לשם הוכחת עמידתם בתנאי של "מרכז חיים", אולם המכתב הוחזר על ידי רשות הדואר, משום שכתובת המשלוח (כפי שנמסרה בבקשת המערערים) לא זוהתה. משלא נתקבלו מסמכים נוספים מאת המערערים, דחה המשיב ביום 6.1.1997 את בקשתם מן הטעם שלא הוכח כי מרכז חייה של המערערת הוא בישראל. כאשר הגיעה המערערת ללשכת מנהל האוכלוסין בירושלים ביום 21.5.1997 כדי לברר מה עלה בגורל בקשתה נמסר לה העתק ממכתב הסירוב.

8.
המערערים הגישו ערר על החלטת הדחייה ביום 4.6.1997. בהמשך, המציאו המערערים בימים
30.6.1998 ו-
12.7.1998 מסמכים נוספים לשם הוכחת עמידתם בתנאי של "מרכז חיים". במקביל, ביום 30.6.1998 שלח המשיב שאילתה למוסד לביטוח לאומי בעניינם של המערערים. המוסד לביטוח לאומי החל לצורך כך בחקירה ובמסגרתה רואיינה גם המערערת. בראיון שנערך עמה ביום 23.10.1998 הודתה המערערת כי בניגוד למה שציינה בבקשתה המקורית לאיחוד משפחות, מאז נישואיה היא התגוררה עם המערער בכפר בידו שבתחומי האזור ורק החל מחודש ינואר של אותה שנה (1998) היא עברה להתגורר בישראל. ביום 19.8.1999 הודיע המוסד לביטוח לאומי למשיב כי תוצאות החקירה העלו שהמערערת התגוררה בכפר בידו שבתחומי האזור עד לחודש ינואר 1998 וכי מאז היא העתיקה את מקום מגוריה לתחומי ישראל. ביום 1.3.2000 נדרשו המערערים להשלים מסמכים נוספים המוכיחים את "מרכז החיים" של המערערת בשנה האחרונה, ואלו התקבלו אצל המשיב ביום 16.3.2000. כשלושה חודשים לאחר המצאת המסמכים הנוספים פנה המשיב ביום 18.6.2000 לקבל את אישורם של גורמי הביטחון. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 17.1.2001, חזרה והתקבלה אצל המשיב עמדת גורמי הביטחון לפיה אין להם הערות ביחס למערער. בו ביום אושרה בקשתם של המערערים לפתוח בהליך המדורג, וניתן למערער היתר מת"ק למשך שנה. כשלושה שבועות לאחר שפג תוקפו של היתר המת"ק, פנו המערערים ביום 26.2.2002, בבקשה להארכת תוקפו. בהמשך לכך נשלח למערערים ביום 6.6.2002 מכתב ובו הם נדרשו להמציא מסמכים נוספים להוכחת "מרכז חיים". גם מכתב זה חזר למשיב בנימוק שהמכתב "לא נדרש", ובשל כך לא הוארך תוקף היתר המת"ק שניתן למערער.

9.
ביום 31.12.2003 הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"ם 1406/03, השופט
ד' חשין
) ובה ביקשו להורות למשיב להמשיך בהליך המדורג. בתגובתו המקדמית לעתירה טען המשיב, כי הוא מוכן להחזיר את הבקשה לטיפול בכפוף לכך שהמערערים ימציאו הוכחות ל"מרכז חיים" החל משנת 2002. על בסיס תגובה זו נמחקה העתירה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 2.3.2004. ביום 12.9.2004 הוארך היתר המת"ק שניתן למערער בשנה נוספת ובהמשך הוא אף חזר והוארך מעת לעת. בשל הוראות חוק השעה לא שודרג מעמדו של המערער מעבר לכך (כלומר, לא ניתן לו רישיון ישיבה מסוג א/5) והוא מתגורר כיום בישראל מכוח היתר מת"ק בלבד.

10.
ביום 5.2.2009, כשמונה חודשים לאחר מתן פסק הדין בעניין
דופש
,

פנו המערערים
למשיב בבקשה לשדרג את מעמדו של המערער ולהעניק לו רישיון ישיבה מסוג א/5. בקשה זו נדחתה ונמסר למערערים כי בהתאם לחוק הוראת השעה לא ניתן עוד לשדרג את מעמדם של תושב האזור, ובהתאם לכך המשיב יכול רק לחזור ולהאריך את תוקפו של היתר המת"ק שניתן למערער. המערערים הגישו השגה על החלטה זו לוועדת ההשגה לזרים, ובה טענו כי יש להחיל בעניינם את החריג שהוכר בעניין
דופש
לנוכח העיכוב שנפל בטיפול בבקשה שהגישו לאיחוד משפחות. ההשגה נדחתה בהחלטתו של יו"ר ועדת ההשגה לזרים מיום 24.3.2010. ההנמקה שעמדה בבסיס ההחלטה היא שהמערערים היו זכאים
להגיש
את הבקשה לאיחוד משפחות רק בחודש ינואר 2000, שבו מלאו שנתיים לתקופת מגוריהם בשטח ישראל. על כן, כך נקבע, אין רלוונטיות לטענות שהועלו בדבר עיכוב בטיפול בבקשה בתקופה שקדמה למועד זה. בהמשך לכך, הוסבר בהחלטה כי רק בחודש מרץ 2000 הוגשו כל המסמכים המוכיחים את התנאי של "מרכז חיים" בישראל, והתקופה שחלפה ממועד זה למועד הקובע (12.5.2002) היא קצרה מ-27 חודשים (התקופה הנדרשת כאמור בנוהל). כנגד החלטה זו הגישו המערערים ביום 19.7.2010 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובה חזרו על טענתם כי העיכוב בטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות בין השנים 2001-1994 הוא זה אשר מנע את שדרוג מעמדו של המערער עובר למועד הקובע.

פסק דינו של בית המשפט קמא

11.
בית המשפט קמא דחה את העתירה בפסק דינו מיום 26.4.2011 – הן בשל כך שהייתה נגועה, לשיטתו, בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים, והן לגופה.

12.
בכל הנוגע לשיהוי, קבע בית המשפט קמא כי העתירה הוגשה 4 חודשים לאחר דחיית ההשגה על-ידי יו"ר ועדת ההשגה לזרים. בנוסף קבע בית המשפט קמא כי דינה של העתירה להידחות מחמת חוסר ניקיון הכפיים שבו הייתה נגועה התנהלות המערערים, לנוכח העובדה שבמהלך השנים הם מסרו למשיב פרטים חלקיים וכוזבים לגבי מקום מגוריהם.

13.
לגופו של עניין, ציין בית המשפט קמא כי במועד הקובע – 12.5.2002 – חלפו רק 15 חודשים מעת שאושרה הבקשה לאיחוד משפחות שהגישו המערערים והחל ההליך המדורג, וכי המערער החזיק באותה עת באישור מת"ק רק במשך כ-12 חודשים. מטעם זה, כך נקבע, המערער אינו זכאי לשדרג את מעמדו שכן הוא לא השלים תקופה של 27 חודשים שבה החזיק בהיתרי מת"ק עובר למועד הקובע. בית המשפט קמא קבע כי לצורך יישומה של ההלכה שנקבעה בעניין
דופש

אין מקום להידרש לעיכובים שחלו בטיפול בבקשת המערער מכיוון ש"ממילא לא היה רשאי... להתחיל בהליך המדורג לפני שנת 2000". בית המשפט קמא לא ציין את הדברים במפורש, אך עולה מפסק דינו כי קביעה זו מבוססת על ההנחה שתנאי מקדמי לתחילתו של ההליך המדורג הוא הוכחת "מרכז חיים" של שנתיים, ומניינה של תקופה זו מתחיל בחודש ינואר 1998 (כפי שקבע כאמור עוד קודם לכן גם יו"ר ועדת ההשגה לזרים). בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי העיכוב בטיפול בבקשה שהגישו המערערים נבע דווקא מהתנהלותם שלהם. בתחילה, כך נקבע, מסרו המערערים מידע כוזב בבקשתם; בהמשך, הם מסרו למשיב כתובת לא נכונה; ולבסוף, הם התמהמהו שוב ושוב בהגשת הבקשות לקבלת היתרי מת"ק.

הערעור שבפני
נו

14.
הערעור שבפני
נו מכוון כנגד פסק דינו של בית המשפט קמא. טענתם העיקרית של המערערים היא שיישומו של פסק הדין בעניין
דופש
על עניינם מוביל למסקנה כי יש ליתן למערער רישיון ישיבה מסוג א/5, משום שלאמיתו של דבר העיכוב בטיפול בבקשה שהגישו נעוץ בהתנהלותו של המשיב. המערערים הצביעו, בין השאר, על כך שהמשיב השתהה כשנתיים מיום הגשת הבקשה לאיחוד משפחות (22.6.1994) ועד ליום שבו ביקש מהם להמציא מסמכים להוכחת "מרכז חיים" (30.7.1996), למרות שעוד בחודש מרץ 1995 התקבלה עמדת גורמי הביטחון לפיה "אין הערות". בנוסף, טענו המערערים כי היה על המשיב לאשר את הבקשה לאיחוד משפחות כבר במועד שבו קיבל את ממצאי המוסד לביטוח לאומי – חודש אוגוסט 1999 – לפיהם המערערת מתגוררת בישראל החל מחודש ינואר 1998.

15.
המשיב, בתגובתו, סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא וטען כי יש לדחות את הערעור. לטענת המשיב, ממילא ניתן היה להתחיל בהליך המדורג בעניינו של המערער רק בשנת 2000, לאחר שהוכח "מרכז חיים" בישראל של שנתיים, וזאת לנוכח העובדה שהמערערים התגוררו באזור עד לחודש ינואר 1998. מכאן, טען המשיב כי אף אם הבקשה לאיחוד משפחות הייתה מאושרת במועד שבו הומצאו המסמכים להוכחת "מרכז חיים" (16.3.2000), המערער לא היה מחזיק בהיתרי מת"ק במשך תקופה של 27 חודשים עד למועד הקובע (12.5.2002).

16.
בהחלטה שניתנה בתום הדיון שהתקיים בפני
נו ביום 3.1.2013, הורינו למשיב לברר האם תתאפשר הענקת היתרי מת"ק למערער לתקופה העולה על שנה בכל פעם וכן לציין אלו מסמכים להוכחת "מרכז חיים" היו בתיק המערערים לפני חודש מרץ 2000.

17.
בתגובת המשיב מיום 8.9.2013 ציין המשיב כי הוא מסכים להעניק למערער היתרי מת"ק לתקופה בת 18 חודשים בכל פעם. יחד עם זאת, המשיב חזר על עמדתו לפיה אין לתת למערער רישיון ישיבה מסוג א/5, בשים לב לכך שלא החזיק בהיתרי מת"ק במשך 27 חודשים לפני המועד הקובע. בעניין זה טען המשיב כי רק בחודש מרץ 2000 העבירה המערערת את מלוא המסמכים המוכיחים "מרכז חיים" בישראל, וכי גם אם הבקשה הייתה מאושרת כבר אז, לא היו בידי המערער היתרי מת"ק במשך 27 חודשים עד למועד הקובע.

18.
המשיב המשיך וציין כי המערערת העבירה מסמכים להוכחת "מרכז חיים" פעמיים נוספות לפני יום 16.3.2000 –
בימים 30.6.1998 ו-
12.7.1998
. מסמכים אלה, כך נטען, העלו אינדיקציות שונות באשר למקום מגוריה של המערערת. מצד אחד, הומצאו
חוזה שכירות מיום 1.1.1998 לנכס בשכונת השלום בכפר ענאתה שבתחומי ישראל, אישור על תשלום חשבונות (ארנונה, מים וחשמל) לשנת 1998 בגין נכס זה ואישור על רישום של ילדיהם של המערערים לגן בישראל לשנים 1999-1998. בנוסף, צירפה המערערת מכתב שבו היא ציינה כי היא גרה בבית אביה בכפר ענאתה מיום 10.10.1991 ועד ליום 1.1.1998. מהצד השני, צורפו פנקסי החיסונים של ילדי המערערים שבהם היה רשום מען מגוריהם ב"בידו, ראמללה" ואישור על לימודיהם בשנת 1997 בבית הספר בבידו. בהמשך ציין המשיב כי במסמכים שהומצאו ביום 16.3.2000 היו בין השאר חוזה שכירות לשנים 2000-1999 לנכס בכפר ענאתה, צילום כרטיסי קופת החולים שלה ושל ילדיה ואישור על לימודיהם של ילדיה בשנה האחרונה.

19.
בכל הנוגע לדרישה של "מרכז חיים" בישראל במשך תקופה של שנתיים כתנאי מקדמי לאישורה של בקשת איחוד משפחות ולהתחלה בהליך המדורג הבהירה באת-כוח המשיב כי בעמדה שהוצגה בעניין זה עד אותו שלב נפל "אי דיוק". באופן יותר ספציפי, הובהר, כי אכן כך נוהג המשיב בפועל, אך דרישה זו אינה מצוינת מפורשות בנוהל. באת-כוח המשיב הוסיפה וטענה כי, מכל מקום, הדרישה להוכחה של שנתיים של "מרכז חיים" היא סבירה.

20.
בתגובה לדברים אלו, טענו המערערים בתגובה מטעמם מיום 24.10.2013, כי מדברי המשיב עצמו עולה המסקנה שבית המשפט קמא טעה בסברו כי "ממילא לא רשאי היה העותר להתחיל בהליך המדורג לפני שנת 2000". לשיטתם, בהינתן המסמכים שהוגשו בימים 30.6.1998 ו-12.7.1998 ועמדת המוסד לביטוח לאומי שהוגשה עוד ביום 19.8.1999, היה על המשיב לאשר את הבקשה כבר באותו מועד.

דיון והכרעה

21.
בעיקרו של דבר, השאלה שעולה במקרה שבפני
נו היא האם נוכח ההלכות שנקבעו בעניין
דופש
ובפסקי הדין שניתנו בעקבותיו
יש להורות על שדרוג מעמדו של המערער כך שיינתן לו
רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5.

טענות סף

22.
כאמור, בית המשפט קמא סבר כי יש לדחות את העתירה כבר בשל טענות של שיהוי וניקיון כפיים. יש אפוא להקדים לבחון טענות אלה.

23.

שיהוי
– במקרה דנן, העתירה הוגשה כ-4 חודשים לאחר מתן החלטתו של יו"ר ועדת ההשגה. המערערים ציינו כי התעכבו בהגשת העתירה מסיבות משפחתיות שדומה כי אין בהן כדי להצדיק את העיכוב, אשר עליו יש להצטער. אולם, בשים לב לכך ששיהוי "סובייקטיבי" זה לא גרם לקושי "אובייקטיבי" מבחינת השלכותיו על האינטרס הציבורי או על צדדים שלישיים (ראו: בג"ץ 2285/93
נחום

נ' ראש עיריית פתח-תקווה
, פ"ד מח(5) 630, 641-640 (1994); ע"א 1054/98
חוף הכרמל נופש ותיירות (1989) בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה
, פ"ד נו(3) 385, 398-397 (2002)), כמו גם לשנים הרבות שבהן עניינם של המערערים היה בפני
הרשויות ולחשיבותו מבחינתם, אני סבורה שאין לבסס את ההכרעה בעניינם של המערערים על כך (ראו והשוו גם: עניין

דג'אני
; עע"מ 2946/11
דסוקי נ' משרד הפנים
(3.1.2013)). בשולי הדברים אוסיף כי פנייתם של המערערים למשיבים בכל הנוגע לבחינה חוזרת של עניינם לאורו של פסק הדין בעניין
דופש
נעשתה כ-8 חודשים לאחר נתינתה, ולא לאחר שנים (ראו: עניין
דג'אני
, פסקה 11 לפסק דינו של השופט
ע' פוגלמן
ופסקה 2 לפסק דינה של המשנה לנשיא
מ' נאור
; עניין
פלוני
, פסקה 22).

24.

ניקיון כפיים
– כאמור, בית המשפט קמא סבר כי יש לדחות את העתירה שהגישו המערערים בשל אי ניקיון כפיים שנפל בהתנהלותם, והתבטא בעיקר במסירתם של פרטים חלקיים וכוזבים לגבי מקום מגוריהם. אכן, המערערת טענה מספר פעמים (הן בבקשה לאיחוד משפחות, הן בערר שהגישה ביום 4.6.1997 והן במכתבה מיום 12.7.1998), כי היא התגוררה בישראל החל משנת 1991. טענה זו התבררה כלא נכונה. אולם, בנסיבות העניין, חשוב לתת את הדעת על כך שבשלב מסוים תיקנה המערערת את דרכיה ובראיון שנערך לה במוסד לביטוח לאומי ביום 23.10.1998 הודתה בפה מלא כי בניגוד לאמור בבקשה לאיחוד משפחות, היא התגוררה בכפר בידו שבאזור עד לחודש ינואר 1998. בנוסף ועוד קודם למועד הראיון, המערערת המציאה למשיב מסמכים שגם מהם עלה בבירור כי היא התגוררה בכפר בידו בשנים אלו, כמו פנקסי החיסונים של ילדיה שבהם נרשם מען מגוריהם כ"בידו, ראמללה" והאישור על לימודי ילדיה בשנת 1997 בבית הספר בבידו. משעה שהמערערת חזרה בה ותיקנה את דרכיה טרם הגשת העתירה, אין לדחות את עתירתה (ראו: בג"ץ 575/76
פזכים בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות
,

פ"מ לא(2) 438, 443 (1997); בג"ץ 809/86
ינוביץ

נ' ראש המועצה המקומית רמת השרון
, פ"ד מא(4) 309, 313 (1987); בג"ץ 3483/05;
די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת
, פסקה 27
(9.9.2007)).
הדברים נכונים אף ביתר שאת בהתחשב בכך שהמערערת חזרה בה כ-11 שנה בטרם הוגשה העתירה. על כן,
בנסיבות העניין ראוי שלא לזקוף לחובתה את חטאיה הקודמים, בבחינת "מודה ועוזב ירוחם".
ראוי להדגיש, כי הבקשה לאיחוד משפחות אושרה רק לאחר שהמערערים מסרו למשיב את כלל המידע האמיתי והרלוונטי לבקשתם. כאמור, בקשת המערערת לאיחוד משפחות נדחתה בעבר בשנת 1997 בשל כך שלא הוכיחה מרכז חיים בישראל. בסופו של דבר, הבקשה אושרה רק לאחר שהומצאו מסמכים המעידים על מרכז חיים של שנתיים בישראל ולאחר שהמערערת הודתה שהיא התגוררה בבידו עד סוף שנת 1997. אם כן, ההצהרות הלא נכונות של המערערת לא עמדו בבסיסה של החלטת המשיב לפתוח בהליך המדורג ולא הקנו למערערת יתרון כלשהו בפועל.

מהלכה למעשה – יישומו של פסק הדין בעניין דופש

25.
כאמור, בהתאם להוראות הנוהל, תנאי לקבלת רישיון ישיבה מסוג א/5 הוא החזקה של היתרי מת"ק במשך 27 חודשים. בענייננו, על מנת להשלים תקופה של 27 חודשים עובר למועד הקובע – 12.5.2002 – היה על המערער להתחיל את ההליך המדורג לפחות ביום 12.2.2000. לעומת זאת, בפועל, ההליך המדורג בעניינו של המערער החל רק כשנה מאוחר יותר, ביום 17.1.2001. האם נפלו טעות או עיכוב בלתי מוצדקים בהתנהלות המשיב שגרמו לכך שההליך המדורג בעניינו של המערער לא החל כבר בחודש פברואר 2000? על שאלה זו נענה להלן.

26.
בית המשפט קמא קבע, בהמשך להחלטתו של יו"ר ועדת ההשגה לזרים, כי עניין
דופש
אינו ישים בעניינם של המערערים בכל הנוגע לתקופה שלפני חודש ינואר 2000, מאחר שרק אז השלימה המערערת שנתיים שבהן היא התגוררה בישראל. לשיטת בית המשפט קמא "הפועל היוצא מן הדברים הוא, כי במועד החלטת הממשלה – 12.5.02 – לא קיבל העותר ולא זכאי היה לקבל היתרי מת"ק למשך 27 חודשים" .

27.
לשיטתי, בנסיבות העניין, יש להתחשב בעוד שני נתונים שיש בהם כדי להשליך על התוצאה. ראשית, כפי שיובהר בהמשך, יישום נוקשה של הדרישה של "מרכז חיים" בישראל במשך תקופה של שנתיים לפחות מעורר קושי בשים לב לכך שאמת מידה זו לא זכתה לפרסום כנדרש בנהליו של משרד הפנים (נתון שהובא בפני
נו רק בתגובה מטעם המשיב מיום 8.9.2013). שנית, בפועל, לנוכח המסמכים שהוגשו והבדיקות שנעשו במהלך השנים 1998 ו-1999 (כמפורט בהמשך) בחודש ינואר 2000 לא נותרה למשיב בדיקה משמעותית נוספת בעניינם של המערערים, ולכן ניתן להניח כי אם בדיקה זו הייתה נעשית ביעילות וזריזות היא הייתה נשלמת תוך זמן קצר.

28.
הנתון הראשון שיש להתחשב בו, כאמור לעיל, הוא מקור הדרישה ל"מרכז חיים" בישראל במשך תקופה של שנתיים לפחות לשם התחלת הטיפול בבקשה לאיחוד משפחות ואופן פרסומה של דרישה זו. כאמור, בהודעה מטעם המשיב שהוגשה לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא ואף לאחר הדיון שבפני
נו הובהר כי בפועל בקשות לאיחוד משפחות לא אושרו ללא הוכחה של "מרכז חיים" של שנתיים, אם כי דרישה זו אינה מופיעה כתנאי פורמאלי הן בנוהל משנת 2007 והן בנוסחו העדכני של הנוהל. המשיב אף לא הצביע על כל פרסום אחר של דרישה זו. זאת, למרות שכבר נקבע בבית משפט זה כי תנאי מוקדם להחלתן של הנחיות פנימיות האוצלות על זכויות הפרט הוא פרסומן באופן סביר (בג"ץ 5537/91

אפרתי

נ' אוסטפלד
, פ"ד מו(3) 501, 513 (1992)), וכיום דרישה זו מתחייבת אף מהוראתו המפורשת של סעיף 6 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (ראו עוד: דפנה ברק-ארז
משפט מינהלי
א 347-346 (2010) (להלן:
ברק-ארז
)). למותר לציין, כי הוכחת "מרכז חיים" של שנתיים היא תנאי הנוגע במישרין לזכויותיהם של מי שמבקשים מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות. ידיעת מלוא התנאים לרכישת מעמד של קבע בישראל היא חיונית למבקשי המעמד והיא נדרשת כדי לאפשר להם לכלכל את צעדיהם. כידוע, הדברים אף חזרו ונאמרו באופן ספציפי בכל הנוגע לנהליו של משרד
הפנים בנושאים הקשורים לרכישת מעמד בישראל (ראו: בג"ץ 355/98
סטמקה נ' שר הפנים

, פ"ד נג(2) 728, 768 (1999);
בג"ץ 7139/02
בצה נ' שר הפנים
, פ"ד נז(3) 481, 490 (2003)).

29.
אכן, הדרישה להוכחת מרכז חיים של שנתיים כתנאי לתחילתו של ההליך המדורג נדונה ואף אושרה פעם אחר פעם בפסיקתם של בתי המשפט לעניינים מינהליים, אשר קבעו כי מדובר בדרישה סבירה (עת"מ (י-ם) 742/06
אבו קווידר נ' שר הפנים
(15.4.2007); עת"מ (י-ם) 8340/08
אבו גית נ' שר הפנים
(
10.12.2008); עת"מ (י-ם) 8339/08
אבו גית נ' שר הפנים
(16.11.2008);

עת"מ (י-ם) 8716/08
אבו רג'ב נ' שר הפנים
(15.11.2009)). אולם, שאלת הסבירות – לחוד, ושאלת הפרסום – לחוד. סבירותה של הדרישה אינה פוטרת מן החובה לפרסמה בעניינים המשליכים על זכויותיהם של הפונים. הגם שפסקי דין אלו היוו שיקוף לדרישה זו, אין לראות בהם תחליף לפרסום נאות לציבור במתכונת שאינה ל"מומחים ויודעי דבר", ולא כל שכן כשמדובר בפסקי דין שניתנו שנים לאחר המועדים הרלוונטיים לבדיקת הבקשה במקרה דנן.

30.
ההעדר הפרסום הנאות של הדרישה להוכחת שנתיים של מרכז חיים מעלה קושי גם נוכח העובדה שבנהלים אחרים של משרד הפנים, המסדירים הליך של קבלת מעמד בישראל, דרישה זו צוינה מפורשות. כך, למשל, ב
נוהל 2.2.0020 שכותרתו "
נוהל רישום ומתן מעמד לילד שרק אחר מהוריו רשום כתושב קבע בישראל
" נקבע מפורשות כי תנאי למתן מעמד בישראל לקטין שאחד מהוריו תושב קבע הוא הוכחה של מרכז חיים של שנתיים בישראל (סעיף ב.ב.7 לנוהל זה; ראו: עע"מ 5718/09
מדינת ישראל נ' הודא מחמד יוסף סרור
,

פסקה 22
(27.4.2011)). כך גם
בנוהל 5.2.0018 שכותרתו "
נוהל פקיעת רשיון לישיבת קבע
" נקבע כי רישיון לישיבת קבע יושב למי שרישיונו פקע בתנאי שיוכיח בין השאר כי הוא "מתגורר בישראל שנתיים לפחות"
(לדיון בהוראות נוהל זה ראו: עע"מ 9807/09
זרינה נ' משרד הפנים
(1.8.2011)).

31.
בנוסף ראוי לציין כי בנוהל החל בענייננו צוין שמרכז החיים בהליך המדורג ייקבע בהתאם להנחיות נוהל שמספרו 1.13.0001 וכותרתו "
נוהל בדיקה וקביעת מרכז חיים
" (סעיף ו7 לנוהל). נוהל זה שמטרתו "לקבוע את השיטה לבדיקה האם מרכז החיים של האדם אליו מתייחסת הבקשה, הינו בישראל, בחו"ל או ב'אזור', לצורך קבלת השרות המבוקש, או לצורך אישוש מעמדו הרשום" (סעיף א לנוהל בדיקה וקביעת מרכז חיים) מפרט בהרחבה מהן הדרישות להוכחת מרכז חיים, אך אינו מזכיר כל דרישה להוכחת מרכז חיים של שנתיים דווקא.

32.
בנסיבות העניין שבפני
נו המענה לאי-הפרסום צריך להינתן בהחלתו של התנאי הנוגע לתקופה של "מרכז חיים" באופן שאינו נוקשה. כידוע, יישומן של הנחיות מינהליות אמור להיעשות בגמישות – באותם מקרים שבהם מצדיקות זאת נסיבותיו המיוחדות של המקרה (ראו:
ברק-ארז
,

בעמ' 348-347). עקרון זה חל אף בדרך של קל וחומר כאשר עסקינן ביישום הנחיות שלא פורסמו לציבור כדבעי. אכן, לא ניתן לדעת לבטח כיצד היו מכלכלים המערערים את צעדיהם לו ידעו כי יידרשו להוכיח מגורים בישראל במשך תקופה של שנתיים קודם לתחילת הטיפול בבקשתם. אולם, לשיטתי, שאלה זו אינה צריכה לעמוד במרכז הדברים. חשיבותם של נהלי משרד הפנים מבחינת הנוגעים בדבר והשלכתם – הדרמטית לא אחת – על חייהם של אנשים, מחייבת להקפיד במצוות
הפרסום – בקלה כבחמורה.

33.
הדרישה להוכחת מרכז חיים של שנתיים דווקא הופכת להיות משמעותית ביותר בנסיבות שבהן "כל יום קובע" כמו בענייננו. למעשה, ניתן לומר כי שני השיקולים שהצגתי לעיל מחזקים זה את זה – המערערים מצאו עצמם ב"צבת" לוחצת משני עברים – מחד גיסא, הדרישה של שנתיים בכל הנוגע להוכחת מרכז חיים (חרף אי-פרסומה כנדרש), ומאידך גיסא, הדרישה להשלמת תקופה של 27 חודשים מאז ניתן היתר המת"ק (וזאת, למרות שכמובהר להלן הוא יכול היה להיות מוענק קודם לכן).

34.
הנתון השני שיש להביא לשיטתי בחשבון מתמקד בקצב הטיפול בבקשה. גם אם נצא מנקודת הנחה שניתן היה לאשר את הבקשה שהגישו המערערים רק לאחר שהמערערת השלימה שנתיים של "מרכז חיים" בישראל, הרי שניתן לצפות כי בדיקת הבקשה ואישורה היו נשלמים זמן רב לפני שהדבר נעשה בפועל, ולמעשה תוך פרק זמן קצר למדי. במסמכים שהועברו למשיב
בימים
30.6.1998 ו- 12.7.1998 היו אינדיקציות רבות שהוכיחו כי "מרכז החיים" של העותרת החל מחודש ינואר 1998 היה בישראל. מסמכים אלו כללו בין השאר חוזה שכירות מיום 1.1.1998 לנכס בשכונת השלום בכפר ענאתה שבתחומי ישראל, אישור על תשלום חשבונות (ארנונה, מים וחשמל) לשנת 1998 בגין נכס זה, ואישור על רישום של ילדיה לגן בישראל לשנים 1999-1998. יתרה מכך, ביום 19.8.1999 התקבלו ממצאי החקירה מטעם המוסד לביטוח לאומי מהם עלה כי המערערת התגוררה בכפר בידו שבתחומי האזור עד לחודש ינואר 1998 וכי מאז היא העתיקה את מקום מגוריה לתחומי ישראל. ממצאים אלה ישבו את הסתירות שעלו עד כה מתיקה של המערערת והבהירו לכאורה את המצב העובדתי. אם כן, בחודש אוגוסט 1999 כבר היה ברור למשיב כי המערערת מתגוררת בתחומי ישראל החל מחודש ינואר 1998. במסמכים שהומצאו על-ידי המערערת לבקשת המשיב ביום 16.3.2000 לא היה כדי להוסיף באופן משמעותי על המסמכים שהיו בפני
ו עוד קודם לכן ושהוכיחו "מרכז חיים". ככל שלשיטת המשיב מסמכים אלו הכרחיים לאישור הבקשה, הרי שהיה עליו לדרוש אותם מהמערערים זמן סביר לאחר המצאת המסמכים הקודמים וקבלת עמדת המוסד לביטוח לאומי, ולא רק ביום 1.3.2000 (היום בו נדרשו המערערים להעביר מסמכים אלו). יש לציין כי כאשר נדרשו המערערים להגיש מסמכים נוספים הם עשו כן בהקדם (תוך כשבועיים) במהלך חודש מרץ 2000. אולם, הפנייה לגורמי הביטחון נעשתה רק בחודש יוני 2000, ותשובתם של אלה התקבלה לאחר יותר מחצי שנה נוספת.

35.
לא נעלם מעיני כי בתחילה נגרם עיכוב בטיפול בבקשה לאיחוד משפחות גם בשל התנהלותם של המערערים אשר מסרו למשיב כתובת לא מדויקת שהקשתה על הטיפול בבקשתם ואף מסרו מידע לא מדויק באשר למגוריהם בשנים האחרונות. אולם, העובדה שההליך המדורג לא התחיל כבר בחודש פברואר 2000 באופן שמאפשר החזקה ברישיון מת"ק לתקופה של 27 חודשים עד למועד הקובע, אינה נעוצה בעיכוב זה. כאמור, לאחר שנדחתה הבקשה לאיחוד משפחות בשנת 1997, עברה המערערת להתגורר בשטחי ישראל ואף הגישה מסמכים לצורך הוכחת מרכז חיים. בשל כך, את שאלת העיכוב בטיפול בבקשה יש לבחון החל ממועד זה, היינו מיום 1.1.1998, שבו עברה המערערת להתגורר בשטחי ישראל והבקשה "הבשילה" לכדי טיפול. כפי שהוסבר לעיל, העיכוב בטיפול בבקשה החל ממועד זה רובץ לפתחו של המשיב, שהתמהמה בבדיקת המסמכים שהגישו המערערים, על אף שבחודש אוגוסט 1999 היו בפני
ו ממצאי דו"ח החקירה של הביטוח הלאומי אשר מהם עלה כי המערערים מתגוררים בשטח ישראל קרוב לשנתיים. יצוין, כי בשלב זה המערערת המציאה את כל המסמכים שנדרשו ממנה ואף הבהירה בחקירה לביטוח לאומי כי היא התגוררה בישראל החל משנת 1998.

36.
בכל הנוגע להתמהמהות המערערים בהגשת הבקשות לחידוש היתרי המת"ק אין להתעלם מכך שבאותה עת עמדו בפני
הפונים ללשכת המשיב באזור מגוריהם קשיים אובייקטיביים (ראו: בג"ץ 4892/99
ג'אבר נ' שר הפנים
(6.6.2001); עניין
דג'אני
, פסקה 14). מכל מקום, יש לציין כי העיכוב בהגשת הבקשות לחידוש היתרי המת"ק היה בעיקרו לאחר המועד הקובע, ולכן אין בו כדי להשפיע על יישומו של פסק הדין בעניין
דופש
, שמתייחס לעיכובים שנפלו בברור בקשות לאיחוד משפחות לפני המועד הקובע.

37.
המסקנה שהגעתי אליה מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהשדרוג המבוקש במעמדו של המערער הוא משהייה בישראל מכוח היתרי מת"ק לשהייה בישראל מכוח רישיון מסוג א/5. שדרוג המעמד בשלב הביניים הוא גמיש יותר שכן לא מדובר בשלב הקריטי של מעבר לתושבות קבע, אלא בשלב שבו מבקש המעמד מוסיף להיות נתון לבחינה ביטחונית (השוו: עניין
דג'אני
, פסקה 19 לפסק דינו של השופט
ע' פוגלמן
).

38.
במבט רחב יותר, החורג מעובדותיו של מקרה זה, גם כאן חוזר ומתחדד הצורך בעיון חקיקתי בהסדרת מעמדם של מי ששדרוג מעמדם "הוקפא" והם נתונים במצב ביניים זה של "בין שמיים וארץ" לאורך שנים. אין לי אלא לחזור ולהצטרף בעניין זה לדבריה של המשנה לנשיא
מ' נאור
בעניין
דג'אני
לפיהם "ראוי הוא... שתינתן הדעת למצבם של אלו שאינם זוכים לשדרוג למרות שהחלו בהליך המדורג לפני זמן כה רב" (בפסקה 6 לפסק דינה).

39.
אשר על כן, אם תשמע דעתי יתקבל הערעור ופסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל. המשיב יעניק למערער רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג לאיחוד משפחות, וזאת בכפוף לתנאים הנדרשים בנהלי המשיב, היינו היעדר מניעה פלילית או ביטחונית, קיום "מרכז חיים" בישראל, והמשך הקשר הזוגי בין המערערים. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, ובכלל זה תרומתם של המערערים להתמשכות הטיפול בבקשה, המשיב יישא בהוצאותיהם בשיעור מופחת בלבד של 5,000 שקל.




ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר
:


אני מסכים.



ש ו פ ט

השופט י' עמית

:

1.
חריר שפתח פסק הדין הקצרצר בעניין
דופש
(עע"מ 8849/03
דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים
(2.6.2008)) הפך ברבות הימים לפתחו של אולם (ראו עע"ם 6407/11
דג'אני נ' משרד הפנים
בפסקה 10 (20.5.2013) (להלן: עניין
דג'אני
)). בתי המשפט נדרשים כיום, לחזור ולבחון בדיעבד ובאופן פרטני את השתלשלות הדברים, על מנת להציב את המבקשים במצב הדברים ההיפותטי בו היו נמצאים אילו
לא היה עיכוב בלתי מוצדק או טעות במהלך הטיפול בעניינם.
ייתכן כי הפתרון לסוגיה של אי-שדרוג מעמדם של רבים שהחלו בהליך המדורג עוד בשנות התשעים, צריך להיות פתרון כללי ברוח הערת בית משפט זה בעניין
דג'אני
, ואין לי אלא להצטרף לדברים שנאמרו שם.

2.
כפי שעולה מנוהל איחוד משפחות משנת 1997, שהוא הנוהל על פיו נבחנה בקשתם של המערערים בתקופה הרלבנטית, רשיון ישיבה לבן/בת זוג לשם איחוד משפחות מוענק כאשר המזמין הוא תושב קבע שמרכז החיים הנוכחי שלו הוא בישראל, כך שהבדיקה הראשונית היא אם מרכז החיים הנוכחי של המזמין הוא בישראל. המועד הקובע הוא 12.5.2002 ועד למועד זה היה על המערערים "לצבור" תקופה של 27 חודשים על פי רשיון ב/1, לצורך קבלת רשיון לישיבת ארעי א/5, כך שמירוץ הזמנים מתחיל לכל המוקדם ביום 12.02.2000. אלא שבתאריך זה, כבר אמור המזמין להראות כי מרכז החיים שלו הוא בישראל, כתנאי מקדמי לטיפול בבקשה. לפרק הזמן הנדרש לצורך הוכחת מרכז חיים יש להוסיף כמובן את פרק הזמן הסביר לטיפול בבקשה.


המערערת החלה "לצבור" מרכז חיים בחודש ינואר 1998, וכפי שציינה חברתי השופטת ברק-ארז, הדבר הוברר למשיב כבר בחודש אוגוסט 1999 בעקבות חקירת המל"ל. לכך יש להוסיף כי כבר בחודש דצמבר 1998 הושלם הבירור מול השב"כ, ובמרץ 1999 הושלם הבירור עם מטא"ר, ומשני הגופים נמסר כי "אין הערות" ביחס למערער (בקשה
נוספת
לקבלת עמדות שני הגופים נשלחה על ידי המשיב ביום 18.6.2000 בלבד). במצב דברים זה, דומני כי ניתן היה לקבל החלטה בעניינו של המערער כבר בתחילת שנת 2000, אף לפי הגישה לפיה נדרש מרכז חיים של שנתיים.



ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז
.


ניתן היום, כ"ט בטבת התשע"ד (1.1.2014).

ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


11040140_a23.doc
אמ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







עעמ בית המשפט העליון 4014/11 כפאייה אבו עיד, מנור אבו עיד, מחמד אבו עיד ואח' נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול (פורסם ב-ֽ 01/01/2014)