פסקי דין על עודיי ביידון | פסקי דין על מוחמד שוויקי | פסקי דין על שאדי דוויק |

5653/13 עפ     02/01/2014




עפ 5653/13 עודיי ביידון, מוחמד שוויקי, שאדי דוויק נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5653/13
ע"פ 6092/13
ע"פ 6617/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט צ' זילברטל
המערער בע"פ 5653/13:

המערער בע"פ 6092/13:

המערער בע"פ 6617/13:
עודיי ביידון


מוחמד שוויקי
שאדי דוויק



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


שלושה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 11532-07-12 שניתן ביום 9.7.2013 על-ידי כב' סגן הנשיא ד"ר עודד מודריק

תאריך הישיבה:
ט"ו בכסלו התשע"ד (18.11.13)

בשם המערער בע"פ 5653/13:

בשם המערער בע"פ 6092/13:

בשם המערער בע"פ 6617/13:
עו"ד אסעד מזאוי


עו"ד חליחל אכרם
עו"ד יונס פאייז
בשם המשיבה:
עו"ד עדי צימרמן
בשם שרות מבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס
פסק-דין

השופט צ' זילברטל
:
לפנינו שלושה ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ד"ר ע' מודריק) בת"פ 11532-07-12 (גזר דין מיום 9.7.2013 ונימוקי גזר הדין מיום 19.8.2013). המערערים הורשעו על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירה של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק)) ושתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 402(ב) בצירוף סעיף 29 לחוק). המערער בע"פ 5653/13 (להלן: ביידון), הורשע גם בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות ברכב (לפי סעיף 338(א)(1) לחוק).

העובדות לפי כתב האישום

1. כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערערים כולל שני אישומים:

על-פי האישום הראשון, ביום 25.6.2012 קשרו המערערים קשר לשדוד תיקים מנשים. ביום 26.6.2012 בסמוך לשעה 00:30 הגיעו המערערים מירושלים לתל אביב ברכבו של ביידון אשר גם נהג ברכב. בסמוך לשעה 01:15 הבחינו המערערים במתלוננת 1, ביידון עצר את הרכב, והמערערים בע"פ 6092/13 ובע"פ 6617/13 (להלן: שוויקי ו-דוויק, בהתאמה) יצאו מהרכב וניגשו למתלוננת 1 אשר ניסתה להימלט מהמקום. שוויקי ודוויק דלקו אחרי המתלוננת 1, וכשהשיגו אותה, דחפו אותה ונטלו את תיקה שהכיל מכשיר טלפון נייד, כ-100 ש"ח ומסמכים. לאחר מכן, חזרו שוויקי ודוויק לרכבו של ביידון והשלושה נמלטו מהמקום.

על-פי האישום השני, בהמשך אותו לילה (26.6.2012), סמוך לשעה 02:30, נסעו המערערים ברכבו של ביידון באחד מרחובות תל אביב, והבחינו במתלוננת 2. המערערים עצרו את הרכב, דוויק יצא מהרכב וניגש למתלוננת 2, אחז בתיק צד שהיה ברשותה, הכה אותה ונטל את תיקה שהכיל מחשב נייד, נגן מוסיקה, ארנק שהכיל כסף, כרטיסי אשראי ומסמכים. המערערים נמלטו מהמקום כשביידון נהג ברכב במהירות העולה על המותר ובלי לעצור ברמזור אדום, וזאת כדי לנסות להתחמק משוטר שרדף אחריהם. בסופו של דבר נעצרו המערערים על-ידי אותו שוטר.

ההליכים בבית משפט קמא

2. ביום 31.12.2012 הורשעו המערערים על-פי הודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון, אשר לא כלל הסכמה לעניין העונש. נוכח גילם הצעיר של המערערים (20-18 בעת ביצוע העבירות), הורה בית משפט קמא על עריכת תסקיר בעניינם. דוויק הורשע גם בעבירה של הפרת הוראה חוקית (לפי סעיף 287(ב) לחוק) על יסוד תיק חקירה משטרתי שצורף. ביום 3.7.2013 נשמעו הטיעונים לעונש ובית משפט קמא החליט כי גזר הדין יינתן ביום 9.7.2013.

3. כאמור, לבית משפט קמא הוגשו תסקירים בעניינם של המערערים:

בעניינו של ביידון, יליד 1992, צוין כי משפחתו נורמטיבית וכי אין לו הרשעות קודמות. שירות המבחן התרשם, כי ביידון מתקשה לשאת באחריות מלאה לביצוע העבירות שבהן הורשע. השירות התרשם גם שביידון משליך את האחריות למעשיו על שותפיו לעבירה, בלי יכולת להתייחס לבעייתיות התנהגותו ולמניעיו. נוכח חומרת העבירות בהן הורשע וקשייו לקחת אחריות, ולו חלקית, על התנהגותו, שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו.

גם בעניינו של שוויקי, יליד 1994, צוין כי זוהי מעורבותו הראשונה בפלילים. שירות המבחן התרשם כי שוויקי מתקשה לשאת באחריות לתכנון ולביצוע העבירות ומייחס את ההתנהגות הבעייתית לגורמים חיצוניים. שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו נוכח חומרת העבירות והקושי שלו להעמיק במניעיו.

בעניינו של דוויק, יליד 1993, צוין כי זוהי מעורבותו הראשונה בפלילים. שירות המבחן התרשם כי דוויק מתקשה לשאת באחריות מלאה לביצוע המעשים בהם הורשע ונוטה להשליך את האחריות על שותפיו לעבירה ועל העובדה כי היה תחת השפעת אלכוהול. על אף ביטויי החרטה של דוויק, שירות המבחן התרשם כי הוא מרוכז בהשלכות העבירות עליו ועל משפחתו ומתקשה לבטא אמפתיה כלפי המתלוננות. נוכח חומרת העבירות ונטייתו לטשטש את חלקו באירועים, שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו של דוויק. לצד זאת, הומלץ כי גילו הצעיר ומצבו יובאו בחשבון בעת גזירת הדין.

4. ביום 9.7.2013 גזר בית המשפט המחוזי את דינם של המערערים: על שוויקי ודוויק נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל ועל ביידון 33 חודשי מאסר בפועל; על כל המערערים הושתו עונשי מאסר על-תנאי לשלוש שנים שלא יעברו עבירת פשע שיש בה יסוד של אלימות או שבוצעה נגד רכוש; וחמישה עשר חודשי פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה מכל סוג. בית המשפט הורה גם לחלט את רכבו של ביידון. בית המשפט קבע במסגרת החלטה זו כי בשל היעדר הנזק הפיסי והכספי למתלוננות לא ייפסק להן פיצוי. בגין עבירת הפרת הוראה חוקית (שכאמור צורפה לתיק זה) נגזרו על דוויק שלושה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים. יצוין כי "גזר דין" זה לא כלל נימוקים (למעט הנמקה לאקונית מדוע אין לפסוק פיצוי למתלוננות) והכיל רק את החלק האופרטיבי של קביעת העונשים. בשולי "גזר הדין" ציין בית המשפט כי "הנמקת גזר הדין תינתן מחר ותומצא לצדדים", אך הדבר לא נעשה.

5. רק לאחר שביום 15.8.2013 הגיש ביידון לבית משפט זה את ערעורו בצירוף בקשה לעיכוב ביצוע העונש, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי, ללא יידוע המערערים על דבר פנייה זו, בבקשה שישלים מלאכתו וינמק את גזר הדין.

6. ביום 19.8.2013 ניתנה "הנמקת גזר הדין". בית המשפט ציין כי בשל תקלה מסוימת נשכחה ממנו מחויבותו ליתן נימוקים לגזר הדין. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על מאפייניהם של המערערים, שהם צעירים, נעדרי עבר פלילי, אשר גדלו במשפחות נורמטיביות וביצעו את מעשי העבירה ללא תכלית מיוחדת. עוד הזכיר בית המשפט כי שירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה שיקומית בעניינם, בין היתר, בשל כך שהמערערים נטלו על עצמם אחריות חלקית בלבד לעבירות שביצעו. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד על חומרת המעשים שבוצעו ועל הפגיעה החמורה בערך החברתי המוגן בכך שהמערערים חברו יחד בתכנון מוקדם לשדוד באישון לילה. בית המשפט קבע כי אין להקל ראש במעשיהם של המערערים אשר ביצעו "שוד לתכלית שוד. פרי בטלה ולא תוצאה של אילוץ כלכלי". כמו כן, בית המשפט חזר על כך שלא נגרם למתלוננות נזק כספי או פיסי משמעותי המצדיק פסיקת פיצוי למתלוננות. לבסוף קבע בית המשפט כי נוכח תקופת המאסר הארוכה יחסית שהושתה על המערערים, אין מקום לגזור עליהם גם תשלום קנס.

7. בהחלטתי מיום 21.8.2013 הוריתי על עיכוב ביצוע גזר הדין בעניינו של ביידון עד להחלטה בערעורו. בהחלטה מיום 10.10.2013 הורה השופט א' שהם על עיכוב ביצוע גזר הדין בעניינו של דוויק.

תמצית נימוקי הערעור

8. המערערים מעלים טענות הנוגעות לתקינות ההליך בעניינם בגדרו ניתן גזר דין שאינו מנומק, וכן טענות פרטניות הנוגעות לחומרת העונש שהוטל עליהם.

ביידון – בערעורו עמד ביידון על חשיבותה של חובת ההנמקה ועל כך שהיעדר הנימוק בגזר הדין של בית משפט קמא מהווה פגם יסודי ושורשי המצדיק את ביטולו. נטען, כי בית המשפט שגה משהשית עליו עונש מאסר ממושך בלא שדן במתחמי הענישה כמתחייב מדרישות תיקון מספר 113 לחוק שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (להלן: תיקון 113). לטענת ביידון, בית משפט קמא שגה בכך שלא שקל עונשים חלופיים כגון קנס ופיצויים, ובכך שלא הביא בחשבון שבנוסף לעונשים שהוטלו על שני השותפים הנוספים רכבו חולט. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה משלא שקל את חלקו ה"אפסי" של ביידון בביצוע עבירת השוד. לשיטת ביידון, העונש שנגזר עליו עומד בסתירה חזיתית לקביעתו של בית משפט קמא לפיה במעשי השוד לא נגרמו נזקים פיסיים או רכושיים למתלוננות. לבסוף נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק למספר שיקולים ובהם: העובדה שאמנם מדובר בשני מעשים, אך אלה נעשו בהפרש זמן של כשעה ורבע בלבד, בעיית התמכרותו לאלכוהול בגינה יש לבכר את שיקול השיקום בעניינו, והעובדה כי הוא נעדר הרשעות קודמות.

שוויקי – לטענתו, העונש שהוטל עליו חורג באופן משמעותי מרף הענישה המקובל ובית משפט קמא שגא משלא נתן משקל לסיכויי השיקום בעניינו. נטען, כי בית המשפט לא יישם את הוראות תיקון 113 בכך שלא העניק את המשקל הראוי לנסיבות מקלות רבות העומדות לזכותו של שוויקי, ובהן: גילו הצעיר, הודאתו המיידית והחיסכון בזמן שיפוטי, היעדר עבר פלילי, חלקו היחסי באישום הראשון וחוסר מעורבותו באישום השני, היעדר אלימות של ממש בביצוע השוד, שווי החפצים שנגנבו והשבתם למתלוננות, להן לא נגרם נזק משמעותי.

דוויק – לטענת דוויק, יש להורות על ביטול גזר הדין ועל השבת הדיון לבית משפט קמא, או לחלופין, להתערב בגזר הדין ולהעמיד את העונש על 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, וזאת בשל מספר טעמים: ראשית, יש לראות את שני המעשים כמעשה אחד, כאשר חלקו היחסי של דוויק בשני האירועים הוא מזערי ביחס ליתר המערערים. דוויק מדגיש כי השלל ממעשי השוד היה מועט והושב למתלוננות וכי האלימות שהופעלה הייתה מהמדרג הנמוך ביותר; שנית, נסיבותיו האישיות של דוויק – היותו צעיר בן 19 ביום ביצוע המעשים, ללא עבר פלילי ובן למשפחה נורמטיבית. לכך הוסיף דוויק את נסיבות חייו, הקשות במיוחד לטענתו בתקופה האחרונה בשל מחלת הסרטן בה לקו אביו ואחותו; שלישית, נטען כי בית המשפט קמא שגה משלא שקל את כלל השיקולים המוזכרים בתסקירי שירות המבחן; רביעית, לקיחת האחריות הכנה מטעמו וחיסכון בזמן שיפוטי יקר; חמישית, נטען כי בגזר הדין נפל פגם נוכח היעדר הנימוקים ואין בנימוקים המאוחרים כדי לרפא פגם זה. עוד נטען, כי יש לראות בחומרה את פנייתה של המשיבה לבית משפט קמא בבקשה למתן נימוקים בלי ליידעו; שישית, נטען כי בית המשפט שגה משלא קיים את מצוות המחוקק בהתאם לתיקון 113 המחייב את בית המשפט לקבוע מתחם ענישה הולם; לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משפסל את רישיונו מאחר שהוא כלל לא נהג ברכב.

9. לקראת הדיון בערעורים, הוגשו תסקירים משלימים בעניינו של כל אחד מן המערערים:

ביידון – שירות המבחן התרשם כי ביידון מגלה כיום מודעות ראשונית לגבי הבעייתיות בהתנהגותו ביום ביצוע העבירות ומבטא חרטה לגבי מעשיו. מהתסקיר עולה כי ביידון מתקשה להסביר את המניע שעמד בבסיס התנהגותו וכי הוא טען שפעל לפי הוראות יתר המערערים. צוין, כי לא נפתחו לביידון תיקים פליליים נוספים מאז האירועים שהורשע בגינם.

שוויקי – בתסקיר המשלים בעניינו נאמר כי שוויקי נמצא במעצר לאחר שביום 11.6.2013 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירה של רצח (תפ"ח 20827-06-13). באשר ליחסו לעבירה נשוא הערעור דנא, ציין שירות המבחן כי הוא מודה במיוחס לו ומקווה כי עונשו יופחת בערעור.

דוויק – שירות המבחן התרשם כי דוויק מודע לבעייתיות בהתנהגותו ביום האירוע ומבטא חרטה ואחריות למעשיו. כמו כן, צוין כי הוא מבטא אמפתיה כלפי המתלוננות ומבין כי מעשיו גרמו להן לנזק. לצד זאת, נאמר כי דוויק משליך את האחריות לתכנון השוד על שותפיו. עוד צוין, כי לא נפתחו לדוויק תיקים פליליים נוספים מאז האירועים שהורשע בגינם.

10. בדיון בערעורים שהתקיים לפנינו לא עמדו המערערים על הטענה כי הפגם שנפל בגזר הדין, נוכח העובדה כי העונשים נגזרו בהחלטה שכלל לא היתה מנומקת, מחייב ביטול גזר הדין והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לשם גזירת העונש מחדש. המערערים הסכימו כי עונשם ייקבע על-ידי בית משפט זה בגדר פסק הדין בערעורים, אף כי, לטענתם, גזר דינו של בית המשפט המחוזי בטל, כך שהלכה למעשה ייגזר עונשם לראשונה במסגרת הערעורים. כל זאת, על מנת לייעל את ההליך ולמנוע מהמערערים עינוי דין נוסף. עם זאת נטען, כי התקלה שנפלה בהליך בבית משפט קמא מצדיקה הקלה בעונשם של המערערים. בהמשך להסכמה הנ"ל טענו המערערים לפנינו כדלהלן:

בא-כוחו של ביידון, חזר על הטיעונים שהועלו בהודעת הערעור. לכך הוסיף, כי עד למתן גזר הדין, ביידון היה נתון במעצר בית אשר לא הופר. בנוסף לכך, בא-כוחו עמד על האמור בתסקיר המבחן העדכני ממנו עולה כי ביידון לוקח אחריות על מעשיו וכי הפנים את הפסול שבמעשיו.

בא-כוחו של שוויקי, הדגיש את חלקו "הפאסיבי" במעשים שתוארו באישום השני, את גילו הצעיר ואת הצורך לשקול את סיכויי שיקומו. כמו כן, צוין כי הלה לא הפר את מעצר הבית בו היה נתון. עוד נטען, כי היות ושוויקי אינו הבעלים של הרכב, והוא לא נהג ברכב, לא היה מקום לפסול את רישיונו. אשר למתחם הענישה ההולם, נטען כי במקרה זה הוא נע בין 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ל-18 חודשי מאסר.

בא-כוחו של דוויק, טען כי התסקיר המשלים שהוגש הוא תסקיר חיובי המצביע על חרטה ולקיחת אחריות מצדו של דוויק. בא-כוחו עמד שוב על נסיבות ביצוע העבירה ועל נסיבותיו האישיות של דוויק. לשיטתו, מתחם הענישה ההולם עומד על 6 חודשי מאסר עד 18 חודשי מאסר, ומפנה בהקשר זה לפסק הדין בת"פ (מחוזי ב"ש) 38420-04-13 מדינת ישראל
נ' זילברג (24.10.2013), (להלן: עניין זילברג). הודגש, כי בפרשה זו, הועמד לדין אדם שהואשם בשוד בנק, והמדינה טענה כי העונש ההולם הוא 18 חודשי מאסר.

11. באת-כוח המשיבה, טענה מנגד כי יש לדחות את הערעורים. לטענתה, אף אם נפלו פגמים בכך שגזר הדין ניתן ללא נימוקים, הרי שהעונש שהושת על המערערים סביר, מאוזן ומצוי במתחם הענישה. המשיבה הדגישה את חומרת העבירות שביצעו המערערים, את התכנון שקדם לביצוען, וכי בניגוד לטענת המערערים, מדובר בשתי עבירות שוד שאין לראות בהן מעשה אחד. לטענת המשיבה, מתסקירי שירות המבחן ניתן ללמוד כי המערערים לא לקחו אחריות מלאה למעשיהם, וכי אין בעברם נסיבות חיים קשות שהיו יכולות להצדיק הקלה בעונשם, ויש אף לראות בצריכת האלכוהול כנסיבה לחומרא, ולא לקולא, כפי שטענו חלק מן המערערים.

12. להשלמת התמונה יצוין, כי בעקבות שאלות שהעלנו במהלך הדיון, הגישה המשיבה ביום 28.11.2013 "הודעה דחופה" בה הבהירה כי מקור הסמכות לפסילת רישיון הנהיגה של המערערים, אשר לא נהגו ברכב, מצוי בסעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], (להלן: פקודת התעבורה). לטענת המשיבה, במקרה דנא, מדובר בעבירה הכרוכה ב"נהיגה ברכב", שכן נסיבות ביצוע העבירה מלמדות כי המערערים כולם היו שותפים לתוכנית העבריינית שכללה שימוש ברכב מילוט. באי-כוחם של דוויק ושוויקי, טענו בתגובה להודעה זו, כי אין מדובר בעבירות "הכרוכות בנהיגה ברכב", ועל-כן לא היה מקום להשית עליהם עונש זה.

דיון והכרעה

13. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל
, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 7563/08 אבו סביח נ' מדינת ישראל
(4.3.2009)). לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי למסקנה כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים וכי דין הערעורים להתקבל כך שיופחתו 6 חודשי מאסר בפועל מעונשיהם של המערערים, וכך אמליץ לחבריי לעשות.

חובת ההנמקה

14. בראשית הדברים אומר כי הצדק עם המערערים אשר מלינים על היעדר ההנמקה בגזר הדין.
כידוע, חובת ההנמקה של החלטה היא אבן יסוד במשפטנו והיא מהאתגרים החשובים בפני
הם חייב שופט לעמוד (אהרון ברק שיקול דעת שיפוטי 46 (1987), (להלן: ברק)). צדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות, ופרישת נימוקי ההחלטה במסמך ההחלטה עצמו משקפת ומבטאת את אופן הילוכו של בית המשפט בדרכו להכרעה בסוגיה שלפניו. בין יתר הטעמים העומדים ביסוד חובת ההנמקה, מוזכרים מניעת החשש פן ידבק בהחלטה אבק שרירותיות והאפשרות להעביר את ההנמקה תחת ביקורת עניינית. ערכאת הערעור חייבת לדעת מה היו הנימוקים שהביאו את בית המשפט להחליט כפי שהחליט (ראו: רות גביזון "בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב 89, 93-92 (תש"ל-תשל"א); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 70 (1983)), וכפי שניסח זאת הנשיא מ' לנדוי:

"שיפוט על פי שקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נמוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דבר פאונד – מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הבקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הצבור כלו. אני רואה השג רב של הפסיקה שלנו בכך ששופטינו בכל בתי המשפט עומדים בחובה זו ופסקי הדין שלהם מנומקים, כפי שלא היו בדרך כלל בזמן המנדט. זו גם מעלתו המיוחדת שלנו, ובזה הוא עולה אף על הדיון הפלילי האנגלי שם מסור גורלו של הנאשם להכרעותיו האור-קולריות של חבר המושבעים" (משה לנדוי "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט" משפטים א 292, 303 (תשכ"ח-תשכ"ט)).
אף בעלי הדין, ובראש ובראשונה הנאשם, כשמדובר בהליך פלילי, זכאים לדעת מה היו נימוקיו של בית המשפט שהביאוהו לפסוק כפי שפסק. שאם לא כן הפסק ייחשב וייראה שרירותי, לא ניתן יהיה לדעת אם אכן נעשה צדק ואמון הציבור בבתי המשפט עלול להיפגע קשות. מבחינה זו, הנמקה מאוחרת, דהיינו – הנמקה שניתנה לאחר שהדין הוכרע, גם אם סמוך לאחר מתן ההכרעה, מעוררת קשיים. קל וחומר כשענייננו בערכאה דיונית וכשמדובר בגזירת עונש. כל העוסק בשפיטה יודע כי לעיתים תוך כדי ניסוח ההנמקה והעלאתה על הכתב, אף אם בתחילה סבר השופט כי הפסיקה ברורה לו והנמקתה סדורה במוחו, מתחוור כי קיים פגם בנימוק כלשהו, או כי עניין מסוים לא הובא בחשבון, באופן שיש בכך כדי לשנות את התוצאה, במיוחד כשמדובר בתוצאה הנתונה במידה רבה לשיקול דעתו של בית המשפט, כגזירת עונש. אין להרחיב את מעגל המקרים, המצומצם ביותר, בהם קיימת אפשרות למתן החלטה ללא נימוקים ומסירתם לאחר מכן (כגון דחייה במתן נימוקים לזיכוי, לפי סעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, או דחיית מתן הנימוקים להחלטת הערכאה העליונה שאין אפשרות ערעור על החלטותיה במצבים של צורך בהכרעה מיידית שאינה סובלת דיחוי), כאשר השימוש באפשרויות חריגות אלה אמור להיעשות במשורה ורק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת.

15. בנידון דידן, בית משפט קמא גזר את דינם של המערערים בטרם פירט את נימוקיו, שפורסמו זמן לא קצר לאחר מעשה. לדידי, וכפי שציינתי בהחלטה לעיכוב ביצוע עונש המאסר של ביידון, אין בהנמקה המאוחרת שנמסרה כדי לרפא לחלוטין פגם זה, שכן קיימת חשיבות רבה למסירות הנימוקים עובר לגזירת הדין ולהנמקה חלק חשוב בגיבוש ההחלטה (ראו: ע"א 4861/05 שיכון עובדים בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין – איזור רחובות, פסקה 18 (11.8.2008)). כפי שציטטתי בהחלטה בעניין עיכוב הביצוע "רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו" (ברק, שם). בהקשר של הדין הפלילי מקבלת חובת ההנמקה משנה חשיבות, וניסוח הנימוקים השונים בטרם קביעת רכיבי העונש הוא חלק בלתי נפרד ממלאכת הענישה. מלאכת גזירת הדין היא מלאכה עדינה ומורכבת במסגרתה נשקלים שיקולים שונים שיש לקחת אותם בחשבון ולהביאם לידי ביטוי בכתב בטרם קביעת העונש ולא לאחר מעשה. זאת ועוד, לאחר תיקון 113 מוטלת על בית המשפט החובה לפרט בגזר הדין את קביעת מתחם העונש ההולם וכן את העונש המתאים לנאשם והנסיבות בהן התחשב לצורך גזירת העונש (ראו גם: סעיף 40יד לחוק; ע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל
, פסקה י"ד (6.10.2013); ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל
, פסקה 29 (5.8.2013), (להלן: עניין סעד)). הנה כי כן, במחדלו של בית משפט קמא למלא אחר חובת ההנמקה יש לכאורה משום פגם היורד לשורשו של עניין. כתיבת נימוקי ההחלטה אינה סרח עודף הנלווה לגזר הדין עצמו, אלא התהליך שבו מתגבשים רעיונותיו של השופט לכדי החלטה מעשית. על כן, מלאכת גזירת הדין אינה שלמה ללא נימוקי ההחלטה. כך, ההפרדה שיצר בית המשפט קמא בין ההחלטה האופרטיבית לבין הנמקתה עלולה ליצור, בעיקר אצל הנאשם, תחושה קשה של שרירותיות ושל היפוך סדר המעשה השיפוטי, בבחינת "סימון המטרה לאחר ירי החץ", אף אם אין זה מצב הדברים בפועל. נראה, אפוא, כי גם אם נימוקי בית המשפט שנמסרו לבסוף הם נימוקים סבירים וראויים, אין בפרסומם בדיעבד כדי לתקן לגמרי את הפגם שנוצר במקרה דנן, ולו רק למראית עין. לדידי, וכפי שיפורט להלן, פגם שכזה פוגע בתחושת הצדק וההגינות באופן שניתן לשקול פגיעה זו לטובת המערערים בקביעת עונשם (והשוו: ע"פ 4855/02 מדינת ישראל
נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 808 (2005); ע"פ 6145/10 פלוני נ' מדינת ישראל
(21.8.2013)).

16. לטעמי, היעדר ההנמקה בגזר הדין ומתן נימוקי גזר הדין לאחר מכן, במיוחד שהדבר נעשה יותר מחודש ימים לאחר גזירת עונשם של המערערים, מחייב ככלל את החזרת התיק לבית משפט קמא לגזירת הדין מחדש (וראו: רע"ב 3019/98 מדינת ישראל
נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 750 (1998), שם גם לא נמסרה הנמקה מאוחרת), ואולם המערערים הסכימו, כאמור, כי בית משפט זה יופקד על מלאכת גזירת דינם. בפסיקה נקבע, כי הימשכות הליכים במשפט פלילי מצדיקה לעיתים הימנעות מגזירת עונש מאסר בפועל וכן כי ניתן להתחשב בהתארכות ההליך כשיקול להקלה בעונש. ההיגיון העומד מאחורי קביעה זו נעוץ בזכותו של העומד לדין כי משפטו יסתיים במהירות. אין חולק, כי התמשכותם של הליכים עלולה לגרום נזק רב לנאשם, בין היתר בשל "הלחץ והחשש המתמיד בהם נתון והקושי בשיקום חייו ובהמשך ניהולם התקין" (ראו: רע"פ 223/13 פלוני נ' מדינת ישראל
, פסקה 29 והאסמכתאות המובאות שם (13.11.2013); ע"פ 8421/12 בן חיים נ' מדינת ישראל
, פסקה 14 (29.9.2013)). בענייננו, כפי שציינתי לעיל, לכאורה היה עלינו לבטל את גזר דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את התיק על מנת שייגזר דינם של המערערים מחדש. אלמלא הסכימו המערערים כי התיק לא יוחזר לבית משפט קמא הרי שסביר שההליכים בעניינם היו נמשכים פרק זמן שהיה עשוי להביא לעינוי דין של ממש. יוזכר, כי כתב האישום המקורי נגד המערערים הוגש ביום 5.7.2012 והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי הייתה מחייבת קיומם של הליכים נוספים והמתנה נוספת עד למתן גזר הדין החדש. יתר על כן, המערערים אשר הסכימו לקיום הדיון לפנינו ויתרו במידה מסוימת על זכות ערעור שהייתה קיימת להם על גזר הדין החדש שהיה ניתן בבית המשפט המחוזי. מטעמים אלו, סבורני כי יש להתחשב בפגם האמור בעת קביעת עונשם של המערערים על ידינו ואין לשלול מהם התחשבות זו רק על שום הסכמתם לסיים את הפרשה בבית משפט זה.

17. בהקשר זה יש להעיר כי לא היה מקום להילוכה של המשיבה בפני
יתה לבית המשפט המחוזי ללא ידיעת המערערים כדי שיימסרו נימוקי גזר הדין, וכפי שנאמר בבג"ץ 69/51 הס נ' זהר, פ"ד ה 996, 998-997 (1951): "הלכה פסוקה היא, כי בית דין צריך להיות זהיר מאד בשמירה על הדרישות היסודיות של כל דיון ולא לשמוע שום צד, או לקבל מסמך כל שהוא מצד אחד, שלא בנוכחות הצד השני. זהירות זו דרושה כדי לא לפתוח פתח לחשדות ולמנוע לזות שפתיים" (ראו גם: ע"פ 152/51 טריפוס נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 17, 26-23 (1952)). אף אם במקרה זה, פניית המשיבה נעשתה לאחר שנגזר דינם של המערערים, וכטענת המשיבה, מדובר בעניין "טכני" בלבד, הרי שמראית פני הצדק מחייבת כי הפניה תיעשה באופן גלוי בידיעת כל הצדדים. בנוסף, יידוע המערערים היה יכול לאפשר להם לטעון כי בית המשפט המחוזי סיים את מלאכתו ואינו מוסמך עוד לדון בעניינם לאחר ש"גזר הדין" ניתן ללא נימוקים ואף לאחר שחלף המועד שבית המשפט קבע למתן הנימוקים. טענה שייתכן שאינה נטולת משקל.

18. המערערים משיגים גם על כך שבגזר דינו של בית המשפט המחוזי לא קוימה החובה הקיימת על-פי תיקון 113, ואף בהנמקת גזר הדין אין התייחסות להוראות המצויות בתיקון. באת-כוח המשיבה טענה בפני
נו כי אין בפגם כשלעצמו כדי להביא בהכרח לקבלת הערעור שכן בחינת העונש לגופו מעלה כי הוא הולם וראוי בנסיבות העניין ואינו מקפח את המערערים. בהקשר זה מפנה המשיבה לע"פ 4124/13 יאסין נ' מדינת ישראל
(20.10.2013), (להלן: עניין יאסין), במסגרתו דחה בית משפט זה ערעור על גזר דין בו לא יושמו הוראות תיקון 113. באותה פרשה, בית המשפט בחן את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומצא כי בגזר הדין נמנו כל השיקולים הרלוונטיים וההחלטה נומקה כך שניתן היה להעביר את גזר הדין "תחת שבט הביקורת הערעורית". במקרה דנא, המערערים כאמור הסכימו כי בית משפט זה יגזור את דינם. לפיכך, לא ראיתי להידרש לשאלה האם נימוקי גזר הדין לגופם עומדים במבחן שנקבע בעניין יאסין. אין בכך כדי לומר כי גזר הדין מוטעה, חמור יתר על המידה וכי בנימוקי גזר הדין לא נשקלו שיקולים רלוונטיים, אלא רק זאת שיש בפגם האמור כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה (והשוו: עש"ם 7686/00 תעיזי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(2) 278, 288-287 (2001)). משכך, אפנה עתה לקביעת מתחם הענישה ההולם ולקביעת עונשם של המערערים בתוך המתחם שייקבע.

גזירת הדין

19. לפי תיקון 113, בשלב הראשון, על בית המשפט לקבוע מהו מתחם הענישה ההולם. במישור זה על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (ראו: סעיף 40ג לחוק; ע"פ 2849/13 מדינת ישראל
נ' טגבה, פסקה 10 (13.8.2013)).

20. בטרם אדרש למתחם הענישה, אציין שדין טענות המערערים שמדובר במעשה שוד אחד ולא שניים – להידחות. הגם שהייתה סמיכות זמנים בין המעשים, הרי שאין מדובר ברצף אירועים שלא ניתן להפרידו מבחינת הזמן והמקום. כמו כן, מדובר בשני מעשי שוד נפרדים אשר לכל אחד מהם קרבן נפרד ואשר אין ביניהן קרבה עניינית, ומכאן שאין לקבל את טענתם בעניין זה (וראו: ע"פ 5023/99 חכמי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(3) 406, 416 (2001)).

21. כאמור, המערערים הורשעו בין היתר בביצוע עבירות שוד. לא אחת עמד בית משפט זה על חומרת עבירה זו ועל הצורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע מעשי שוד אלימים אשר הפכו לתופעה רווחת. לא ניתן להתעלם מן הפחד וממצוקת נפגע העבירה, הנלווים, מטבע הדברים, למעשי אלימות מעין אלה. כפי שנאמר בע"פ 5265/12 עמור נ' מדינת ישראל
, פסקה 8 (27.12.2012):

"עבירה זו אסור לה שתקנה אחיזה במחוזותינו ועלינו לפעול לעוקרה היכן שניתן. עבירת השוד פוגעת בציבור הקורבנות המסוים במסגרת האירוע, כמו גם בכלל האוכלוסייה כאשר גורמים עבריינים מאיימים על שלומה ורווחתה. על בתי המשפט להעביר מסר מרתיע לכל מי שבוחר להשיג רווח 'קל' בדרך עבריינית תוך פגיעה באנשים תמימים הנקרים בדרכם. כאמור, בנסיבות רגילות הרתעה זו צריכה לכלול מאסר בפועל".

וראו גם: ע"פ 5901/10 גולקו נ' מדינת ישראל
, פסקה י"א (17.5.2011):

"בטחונם האישי של עוברי אורח הוא יעוד מרכזי של בתי המשפט, ועליהם לעמוד בו, וליתן ידם להנחלת התחושה כי היורד לבטחונם, לכבודם ולרכושם של בני אנוש אחרים, דינו מאסר משמעותי".
22. דינן של עבירות שוד הוא ככלל מאסר בפועל. נזכור, כי המחוקק קבע לעבירה זו רף מרבי של עשרים שנות מאסר (ראו: סעיף 402(ב) לחוק), והענישה בכגון דא מגוונת (ראו: ע"פ 7908/09 חסן נ' מדינת ישראל
, פסקה י"ט (9.2.2010)). ככל שעסקינן בעבירות דוגמת עבירת השוד, בה ניתן להצביע על מדרג של חומרה, עלינו לזהות את מתחם הענישה הראוי לקבוצות מעשים הדומים בנסיבותיהם (ראו: ע"פ 7655/12 פייסל נ' מדינת ישראל
, פסקה 7 (4.4.2013), (להלן: עניין פייסל)). בעניין פייסל, הורשע אדם בביצוע שוד בהתאם לסעיף 402(א) לחוק, שאינו כולל נסיבות מחמירות כבענייננו, ונקבע כי מתחם הענישה הראוי לעבירות שוד שבוצעו באופן "ספונטאני", ללא תכנון מוקדם וללא שימוש בנשק, תוך שלנפגע העבירה נגרמו נזקים שאינם חמורים, עומד על תקופה שבין 6 חודשי מאסר לבין שתי שנות מאסר (ראו: שם, פסקה 8). להבדיל, במקרה שלפנינו, המערערים הורשעו בעבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק, אשר לצידו קבע המחוקק עונש חמור יותר. העבירה בוצעה לאחר תכנון מוקדם, בחבורה, ללא שימוש בנשק, תוך שלנפגעות העבירה נגרמו נזקים שאינם חמורים. יודגש, כי אף אם השוד לא בוצע באלימות קשה, הרי שיש במעשים כדי להטיל אימה ולהותיר טראומה אצל המתלוננות (ראו: ע"פ 698/07 אברמוב נ' מדינת ישראל
, פסקה ה' (17.6.2007)). גם יש במעשים אלה משום פגיעה קשה בתחושת הביטחון של הציבור, הזכאי להלך ללא פחד ברחובה של עיר בכל שעה משעות היממה. לעניין מתחם הענישה הראוי יצוין גם פסק הדין בע"פ 5535/12 כבארי נ' מדינת ישראל
(1.5.2013) בו נדון מעשה דומה למעשים בהם הורשעו המערערים, של שוד מתלוננת שצעדה לבדה בשעת לילה באחד מרחובות תל-אביב, מעשה שבוצע בחבורה (אם כי האלימות שהופעלה במהלכו היתה מעט יותר חמורה). בפרשה הנ"ל פסק בית משפט זה כי מעיון בפסיקה עולה שהרף העליון של מתחם הענישה הראוי בעבירות שוד ובנסיבות דומות נע בין 32 ל-42 חודשי מאסר. הנה כי כן, אין לקבל את טענת המערערים כי הרף העליון של מתחם הענישה צריך לעמוד על 18 חודשי מאסר. בהקשר זה יוער, כי בעניין זילברג, אליו הפנה בא-כוחו של דוויק, דובר בהרשעה על-פי סעיף 402(א) ובית המשפט הדגיש שהסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים מקל מאוד עם הנאשם. בנסיבות המקרה דנא, ובכללן היעדר קביעת מתחם על-ידי הערכאה הדיונית, נראה כי לענייננו די לקבוע שהרף העליון של מתחם הענישה עולה על 30 חודשי מאסר בפועל, שכן בהעדר ערעור מצד המדינה ממילא אין מקום להחמיר עם המערערים מעבר לרף זה, אף אם הגבול העליון של מתחם הענישה עשוי להיות גבוה יותר (והשוו גם: ע"פ 3027/13 דהוקרקר נ' מדינת ישראל
(4.12.2013)).

23. אוסיף, כי לא מצאתי לקבוע מתחם ענישה שונה ביחס לכל אחד מן המערערים נוכח טענתם בדבר מעורבות שונה במעשים בהם הורשעו. המערערים, אשר הודו בביצוע עבירות השוד והורשעו על יסוד הודאתם, הם מבצעים בצוותא. אף אם ניתן להצביע על שותף אקטיבי יותר מאחרים, יש לזכור כי הפעולה המשותפת היא המאפשרת את מעשיו בשל התמיכה שהיא מעניקה לו מידי חבריו (ראו: ע"פ 4182/10 אגבאריה נ' מדינת ישראל
, פסקה 5 (6.3.2011)). לפיכך, מקום בו מורשעים שלושה בביצוע בצוותא, אחריותם המשותפת תבוא לידי ביטוי בעונשים שיוטלו עליהם (ראו: ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל
, פסקה 11 (25.1.2010)), כשיש אפשרות של התחשבות בחלקו המסוים של כל אחד מהשותפים.

24. אשר לקביעת עונשם של המערערים בתוך המתחם, הרי שקביעת עונשו של מי שהורשע בביצוע עבירה יהיה תמיד על-פי נסיבותיו האישיות של כל נאשם ובית המשפט רשאי להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו: סעיף 40יא לחוק; עניין סעד, פסקאות 27-26). בענייננו, יש ליתן משקל לכך שהמערערים כולם צעירים אשר ניהלו אורח חיים נורמטיבי עד לביצוע העבירה, ולכך שהודו במיוחס להם וחסכו זמן שיפוטי. כמו כן, ניתן לראות בתסקיר המשלים שינוי מסוים ביחסם של המערערים לעבירות שביצעו וללקיחת אחריות מצידם, גם אם לא מלאה, כמפורט לעיל. המערערים טוענים כי יש ליתן משקל לאינטרס השיקום נוכח נסיבותיהם האישיות שהוזכרו. אכן, לאינטרס השיקומי משקל וחשיבות רבה המקבל משנה תוקף כאשר מדובר בנאשמים צעירים (ראו: ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל
, פסקה 49 (25.6.2013)). ביידון הוסיף בטיעוניו כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לבעיית התמכרותו לאלכוהול אשר בגינה יש לבכר בעניינו את שיקול השיקום על פני שיקולי ענישה אחרים. אלא שבתסקיר שירות המבחן נאמר כי ביידון שלל שימוש בסמים או צריכת אלכוהול, ושירות המבחן, הגורם המקצועי, לא המליץ על שילובם של המערערים בהליך שיקומי או הצביע על כך כי החלו בהליך שכזה (והשוו לת"פ (מחוזי ת"א) 15111-06-10 מדינת ישראל
נ' שוניה (25.1.2012), אליו הפנה בא-כוחו של שוויקי).

אילו היה מדובר אך בשיקולים לקולא שפורטו לעיל נראה כי עונש מאסר לתקופה של 30 חודש כבר הביא בחשבון את השיקולים האמורים, נוכח החומרה הניכרת של המעשים. ואולם, כמפורט לעיל, ראוי להביא לידי ביטוי את התקלה שאירעה בהליך גזירת עונשם של המערערים המצדיקה הקלה מסוימת בעונשיהם. בנסיבות אלה ראוי להעמיד את עונש המאסר הכולל שהוטל על ביידון, שלחובתו הרשעה בעבירה נוספת שלא יוחסה לחבריו, על 27 חודשי מאסר, ואת מאסרם של שוויקי ודוויק על 24 חודשי מאסר. יתר רכיבי העונש (למעט פסילת הרישיון כפי שאבהיר להלן) יעמדו על כנם.

25. אשר לפסילת רישיון הנהיגה, סעיף 35 לפקודת התעבורה מורה כדלהלן:

"הורשע אדם בעבירת תעבורה או בעבירה לפי חוק אחר הכרוכה בנהיגה ברכב, רשאי בית המשפט שהרשיעו ... נוסף על כל עונש אחר במקומו, לפסול אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, לצמיתות או לתקופה מסוימת" [ההדגשה הוספה – צ.ז].

הנה כי כן, בית המשפט מוסמך לפסול אדם מלהחזיק רישיון נהיגה, בעקבות הרשעה בחוק אחר (פרט לפקודת התעבורה), אם העבירה בה הורשע כרוכה בנהיגה ברכב. ההכרעה בשאלה האם ביצוע העבירה היה כרוך בנהיגה ברכב תלויה בנסיבות המקרה, ואף רישיונו של מי שלא נהג בעצמו עלול להיפסל מכוח ההוראה הנ"ל (ראו: ר"ע 556/85 דיב נ' מדינת ישראל
, פ"ד לט(4) 83, 84 (1985); ע"פ 6272/12 ויסמן נ' מדינת ישראל
, פסקה 38 (1.5.2013), (להלן: עניין ויסמן)). לכאורה, נדמה כי במקרה דנא אין לדבר בעניינם של שוויקי ושל דוויק בעבירה "הכרוכה בנהיגה ברכב", שכן בעת ביצוע מעשה השוד עצמו, במובחן מהגעה למקום השוד ובהימלטות מהמקום, לא היה המעשה כרוך בנהיגה ברכב. כאשר, למשל, מבוצע שוד בדרך של הושטת יד מרכב נוסע לעבר תיק של הולך רגל ומשיכתו בכוח תוך כדי נסיעה, ניתן לדבר על עבירה הכרוכה בנהיגה. כך גם כאשר מדובר בתקיפת אדם באמצעות רכב נוסע או כשמדובר בחטיפת אדם באמצעות הכנסתו לרכב נוסע (ראו: עניין וייסמן). בענייננו לא כך היו פני הדברים, כאשר בעובדות כתב האישום לא נטען דבר לגבי נהיגה ברכב במהלך ביצוע הרכיב העובדתי של עבירת השוד. מכל מקום, אין זה ראוי לקבוע מסמרות בסוגיה זו בשל הטיעון הדל עד מאד ששמענו בסוגיה ונוכח היעדר כל הנמקה בעניין זה גם בנימוקי גזר הדין. נראה כי בקשה לפסול את רישיונות הנהיגה של שוויקי ושל דוויק, בקשה שאינה שגרתית בעבירות מסוג זה, חייבה פרישת טיעון מפורט הרבה יותר מצד המאשימה ודיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהעדרם של אלה איני סבור שראוי להותיר על כנה את פסילת רישיונותיהם של דוויק ושל שוויקי וראוי להותיר את ההכרעה בסוגיה לעת מצוא. לפיכך אציע לבטל את עונשי הפסילה שנגזרו על שוויקי ועל דוויק.

26. סוף דבר, לו תישמע דעתי, נעמיד את עונש המאסר בפועל שהוטל על ביידון על תקופה כוללת של 27 חודשי מאסר, ואת עונשי המאסר שהוטלו על שוויקי ועל דוויק על 24 חודשי מאסר. עונשי הפסילה שנגזרו על שוויקי ועל דוויק יבטלו. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.
ש ו פ ט

השופט ח' מלצר
:
אני מסכים לפסק דינו הממצה של חברי, השופט צ' זילברטל
.

ש ו פ ט

השופט נ' הנדל
:
אני מסכים.
ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל
. המערער בע"פ 5631/13 (ביידון) והמערער בע"פ 6617/13 (דוויק) יתייצבו לריצוי עונשיהם בימ"ר ניצן ביום 19.1.2014 עד לשעה 10:00, שברשותם תעודת זהות. על המערערים הנ"ל לתאם את הכניסה למאסר כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים 08-9787377, 08-9787336.
ניתן היום, א' בשבט התשע"ד (2.1.2014).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13056530_l05.doc סח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
1
16
1








עפ בית המשפט העליון 5653/13 עודיי ביידון, מוחמד שוויקי, שאדי דוויק נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 02/01/2014)