פסקי דין על שריף ווזווז

29955-10/13 פ     29/12/2013




פ 29955-10/13 מדינת ישראל נ' שריף ווזווז








בית משפט השלום בירושלים



ת"פ 29955-10-13 מדינת ישראל
נ' ווזווז




תיק חיצוני: _-3086-80-13-____



בפני

כב' השופט
אביטל חן


המאשימה:

מדינת ישראל



נגד


נאשמים

שריף ווזווז



ע"י ב"כ עוה"ד פארס מוסטפא

החלטה

בפני
בקשה להחזרת תפוס לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט-1969 (להלן: "הפקודה").

מדובר ברכב מסוג מרצדס מ.ר. 9342568 (להלן: "הרכב") שנתפס על ידי המשטרה ביום 13/7/13 בשל חשד כי הנאשם עבר עבירה של הסעת שבח"ים באמצעות הרכב.

על פי הנטען בכתב האישום, ביום 13/7/2013 בשעה 5:00 לערך, בכביש מס' 9, סמוך ליער שועפאט, הסיע הנאשם 3 תושבי איזור, אשר אינם מורשים לשהות בישראל, וזאת במטרה לאפשר כניסה לישראל או שהייה בה שלא כדין.

באותן הנסיבות, אסף הנאשם את הנוסעים בירושלים והסיעם ליפו, שם שהה עמם מספר שעות. לאחר מכן הסיע הנאשם את הנוסעים מיפו חזרה לירושלים.

נוכח הראיות המצויות בידה, על פיהן, שימש הרכב לביצוע עבירת הסעת שב"ח, מתנגדת המשיבה להחזרת הרכב למבקש, מהטעם כי ישנו סיכוי טוב להרשעתו בדין, ולכשיורשע, תבקש את חילוטו של הרכב.

הנאשם מבקש כי הרכב יוחזר לחזקתו, היות שלא ידע שמדובר בשוהים בלתי חוקיים.

לענין החילוט, טוען הנאשם כי אין מקור חוקי לחילוט רכבו, שכן סעיף 12(א)(1) לחוק הכניסה לישראל מתייחס ל"רכב שהכניס לישראל תושב זר השוהה שלא כדין בישראל...", דבר שאינו מתקיים בעניינו, שכן
הנאשם לא אסף את הנוסעים מחוץ לישראל, אלא בירושלים.

לענין סמכות החילוט מכוח פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) טוען הנאשם כי סעיף 39 לפסד"פ מאפשר חילוט של חפץ שבבעלות הנאשם, ואילו הוא אינו בעליו של הרכב, אלא רעייתו.


הליכים קודמים בעניין הבקשה לתפיסת רכב
אין זו הפעם הראשונה בה נדרש בית המשפט לדון בבקשה להחזרת הרכב בעניינו של הנאשם.
ביום 19.8.13 וטרם הוגש כתב האישום נגד הנאשם, התקיים דיון בפני
הנאשם ורעייתו (ה"ת 12224-08-13 בפני
כב' השופטת דנה כהן-לקח) במסגרת בקשה שהגישה רעיית הנאשם להחזיר את הרכב לחזקתה.

בדיון טענה רעיית הנאשם כי אמנם אינה עושה שימוש ברכב וכי הינה חסרת רישיון נהיגה, אך הרכב דרוש לשימוש משפחתה, שכן היא בהיריון ויש לה 4 ילדים.
הנאשם טען כי הרכב משמש את כל המשפחה, ולעניין החשדות המיוחסות לו, טען כי הנוסעים עלו לרכבו בכוח וניסו לחוטפו.

בהחלטה שניתנה במועד הדיון קבע בית המשפט כי אין ממש בטענת הנאשם כי אינו הבעלים ברכב וכי קיימות ראיות לכאורה המצביעות על פוטנציאל חילוט.

בהתייחס לשאלה מה ייעשה ברכב עד לסיום הליכי החקירה או המשפט והאם ניתן להשיבו בתנאי חלופת תפיסה קבע בית המשפט כי בהתייחס לסעיף 12א(2)(א) לחוק הכניסה לישראל לפיו מי שנתפס עם רכב שהכניס לישראל תושב זר השוהה שלא כדין, לא יורה בית המשפט על החזרת הרכב לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי, לפני תום ההליכים, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו, וכי לא הובא בפני
בית המשפט טעם של ממש המצדיק חריגה מהכלל הקבוע בסעיף זה.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, נדחה.


דיון והכרעה

סמכותה של המדינה להחזיק ברכב, נגזרת מהוראת סעיף 32 לפקודה הקובע, בין היתר, סמכותו של שוטר לתפוס חפץ, "אם יש לו יסוד להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה".

בחומר המצוי בתיק קיימות ראיות אשר יש בהן כדי להביא להרשעתו של הנאשם בעבירה בה הוא מואשם. במצב זה, תהא רשאית המאשימה, לבקש מבית המשפט להורות על חילוט הרכב, מכוחו של סעיף 39 לפקודה, הקובע כי:

"...רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32...אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ;"


לעניין הבעלות ברכב, שוכנעתי
ברמת הראיות הנדרשת לשלב הנוכחי כי הנאשם הוא בעליו של הרכב וזאת מהטעמים הבאים:
אין מחלוקת כי הרכב רשום במשרד הרישוי על שם רעיית הנאשם. עם זאת, הלכה היא כי רישום הבעלות ברכב הוא רישום דקלרטיבי ולא מהותי, ולפיכך אין בו בהכרח כדי לשקף את המצב לאשורו בדבר הבעלות הממשית ברכב (ע"פ 524/77 מזרחי נגד מדינת ישראל
, ע"פ 7376/02 כהן נגד מדינת ישראל
).
בחינת הראיות מעלה כי "הבעלות הממשית" ברכב הינה של הנאשם. רעיית הנאשם אינה נוהגת ברכב, ואף אינה בעלת רישיון נהיגה. בחקירתו במשטרה סמוך לאחר האירוע מסר הנאשם כי הוא היחיד שנוהג ומשתמש ברכב. הרכב נמצא בחזקת הנאשם והוא האחראי עליו.

משכך, אין מחלוקת בבעלות הנאשם ברכב ובאפשרות לחלט את הרכב, כעונש נוסף, היה ויורשע.

עם זאת, אין לשכוח כי תפיסת חפץ והחזקתו על ידי המשטרה, מהווה פגיעה בזכות הקניין של הבעלים. זכות
הקניין, ככל זכות יסוד אחרת, איננה מוחלטת, ובנסיבות מיוחדות, תיסוג היא אל מול זכויות אחרות, המתנגשות עימה, במקרה שבפני
, האינטרס הציבורי ובכללו, חומרת העבירה והסיכוי לחילוט הרכב על ידי בית המשפט, היה ויורשע הנאשם בדין.

תפיסה למטרת חילוטו של הרכב הוכרה בפסיקה כתפיסה לתכלית ראויה (ראה: בש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, ניתן ביום 12/3/06)), עם זאת היות שמדובר בהוראת חוק עונשית, יש להעניק לה פרשנות מצמצמת, היות ומטרתה לפגוע בעובר העבירה ולא באלה שאין להם זיקה אליו או שזיקתו אליהם רופפת (ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נגד מדינת ישראל
).

בענין זה נפסק בבש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל
על ידי בית המשפט העליון, בבקשה להחזקת תפוס לצורך חילוטו כי :

"תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין, ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים למשך תקופה ארוכה, וזאת כאמצעי ביטחון".


לפיכך, טרם מתן החלטה בדבר תפיסת חפץ לאורך זמן, יש לבחון האם קיימת "חלופת תפיסה", כהגדרת הפסיקה בבש"פ 342/06 שאוזכר לעיל, אשר יש בה להגשים את תכלית התפיסה, כך שהפגיעה בבעל החפץ תהיה פחותה ומידתית.

באיזון בין האינטרסים השונים העומדים על הפרק, השוקלים מחד את זכותו הקניינית של המבקש ברכב לבין האינטרס הציבורי שבחילוט רכבו, והצורך בקביעת בטחונות מתאימים (ראה: בש"פ 8009/07 מ.ג.ש מיכאל עבודות בטון ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל
), ראיתי להורות על החזרת הרכב לנאשם, בתנאים הבאים:

1.
נאסר על הנאשם או מי מטעמו, למכור
את הרכב, למוסרו לאחרים או לעשות בו כל דיספוזיציה אחרת, עד ליום 1/1/15 או עד למתן החלטה אחרת שתינתן על ידי בית המשפט בהליך העיקרי.
2.
הנאשם יפקיד סך של 8,000 ₪ במזומן בקופת בית המשפט.
3.
הנאשם ימציא ערבות עצמית וערבות צד ג' של שני ערבים בסכום של 25,000 ש"ח, להבטחת התחייבותו על פי סעיף 1 לעיל.
4.
צו זה יועבר על ידי המאשימה למשרד הרישוי, לצורך הטלת עיקול על הרכב לטובת המדינה, עד למתן החלטה אחרת.
5.
הנאשם ידאג להמציא פוליסת ביטוח לרכב, על פיה המדינה היא המוטב.

המאשימה תשיב הרכב לנאשם עם מילויו אחר
כל התנאים דלעיל.

מזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ד, 29 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.








פ בית משפט שלום 29955-10/13 מדינת ישראל נ' שריף ווזווז (פורסם ב-ֽ 29/12/2013)