פסקי דין על חיים רובינסון | פסקי דין על זאב מנגל ו-217 אח' | פסקי דין על הסוכנות היהודית לארץ ישראל |

7686/12 עא     13/01/2014




עא 7686/12 מדינת ישראל נ' חיים רובינסון, זאב מנגל ו-217 אח', הסוכנות היהודית לארץ ישראל




פסק-דין בתיק ע"א 7686/12



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 7686/12

וערעור שכנגד



לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור


כבוד השופטת ע' ארבל


כבוד השופט א' רובינשטיין


המערערת והמשיבה שכנגד:
מדינת ישראל



נ ג ד



המשיבים:

1. חיים רובינסון



2. זאב מנגל ו-217 אח'
(המשיבים 2 הם המערערים שכנגד)


3. הסוכנות היהודית לארץ ישראל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ס' הנשיאה (ד' פלפל) מיום12.8.12 בת"א 2464/04

תאריך הישיבה:
ח' בכסלו התשע"ד (11.11.13)
בשם המערערת והמשיבה שכנגד:
עו"ד יעל מימון
; עו"ד משה תדמור-ברנשטיין

בשם המשיב 1:
בעצמו
בשם המשיבים 2 והמערערים שכנגד: עו"ד גד ויספלד

בשם המשיבה 3:
עו"ד מנחם גדרון
; עו"ד אילן בלושטיין


פסק-דין

השופט א' רובינשטיין
:

א.
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה פלפל) מיום 12.8.12 בת"א 2464-04. במוקד הערעור – פרשנותו ומהותו של הסכם השילומים שנחתם בין ממשלת ישראל וממשלת גרמניה לפני למעלה מ-60 שנה, בשנת 1952, בזיקה לקבוצה מסוימת של ניצולי השואה. טרם נתאר את השתלשלות העניינים שהביאתנו עד הלום בתיק, נעמוד – בקצירת האומר – על הרקע ההיסטורי: הסכם השילומים וקבוצת "ילדי טהרן", עליה נמנים יוזמי ההליך בבית המשפט המחוזי, הם המשיבים בערעור, מר חיים רובינסון
(להלן
רובינסון
) ו-218 משיבים נוספים (להלן
המשיבים
); המדינה היא המערערת; המשיבים ורובינסון הם המערערים שכנגד.

הסכם השילומים

ב.
שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת היו שנים חשוכות וזוועתיות בהיסטוריה של האנושות, ובתוכה באופן בולט העם היהודי, אותו פקדה שואה נוראה. הצורר הנאצי ימ"ש רצח שישה מיליון יהודים במיתות משונות. יהדות אירופה הושמדה ברובה הגדול וחרבה, ונפגעו גם יהודים בצפון אפריקה. רבים מאלה ששרדו את התופת, וגם מאלה אשר הצליחו למלט נפשם מציפורניה של מכונת ההשמדה הנאצית קודם לפרוץ מלחמת העולם השניה, בחרו לבנות מחדש את חייהם בארץ ישראל; ובשנת 1948 קמה בה מדינת ישראל
, מדינתו של העם היהודי.

ג.
עוד קודם להקמת המדינה התקיימו דיונים באשר לפיצויים שיש לדרוש מממשלת גרמניה בעקבות פשעי הנאצים. כבר ביום 20.9.45 שלח נשיא ההסתדרות הציונית דאז ד"ר חיים וייצמן, לימים נשיא המדינה הראשון, מכתב לארבע המעצמות, בעלות הברית המנצחות – ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת, שבו עמד על ההצדקות לתשלום פיצויים לעם היהודי וניצולי השואה. הדבר קיבל ממדים מעשיים לאחר קום המדינה. ביום 16.1.51 שלחה ממשלת ישראל איגרות לארבע המעצמות בדבר פיצויים והחזרת רכוש על-ידי גרמניה ליהודים, וביום 12.3.51 נשלחה איגרת נוספת בה תבעה ממשלת ישראל להטיל על גרמניה שילומים בסך 1.5 מיליארד דולר. ביום 27.9.51 הצהיר ראש ממשלת גרמניה המערבית, כי "הממשלה הפידיראלית (כך במקור – א"ר) נכונה להשתתף עם נציגי היהדות ומדינת ישראל
, זו המדינה שקלטה כל כך הרבה פליטים יהודים חסרי-בית, ולמצוא פתרון לבעית הפיצויים החומריים". ביום 6.12.51 הודיע ראש ממשלת גרמניה המערבית על נכונותו לפתוח במשא ומתן בסוגית הפיצויים. ביום 7.1.52 הודיע ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, מעל בימת הכנסת, על פתיחתו של משא ומתן ישיר עם ממשלת גרמניה בנוגע לשילומים (הישיבה השלושים ושמונה של הכנסת השניה מיום ט' טבת תשי"ב (7.1.52),
דברי הכנסת
10 (תשי"ב) 897-895). ביום 15.1.52 אישרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לממשלה לנהל משא ומתן עם ממשלת גרמניה. סוגית השילומים פרטה על נימים רגישות מאין כמותן בחברה הישראלית של אותם ימים, והיא עוררה פולמוס ציבורי עז (ראו, למשל, הישיבות השלושים ושמונה, שלושים ותשע וארבעים של הכנסת השניה,
דברי הכנסת
10 (תשי"ב) 964-895).
אכן, רבות נאמר, נכתב ודובר על היבטיו השונים של הסכם השילומים – המדיניים, הכלכליים והמוסריים. ענייננו כאן אינו נסב על היבטים אלה
.

ד.
ביום 10.9.52 חתמה ממשלת ישראל על הסכם עם ממשלת גרמניה, שנודע כהסכם השילומים. ברישת ההסכם נאמר, בין היתר, כי:

"הואיל ומדינת ישראל
נטלה על עצמה את העול הכבד להושיב מחדש מספר כה רב של פליטים יהודיים חסרי אמצעים שנעקרו ממקומות מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו לפנים תחת שלטון גרמני, והציגה על בסיס זה תביעה נגד הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה על פיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של פליטים אלה".

בסעיף 1(א) להסכם השילומים נקבע, כי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה תשלם למדינת ישראל
3 מיליארד מרק גרמני, וכן תשלם 450 מיליון מרק גרמני לאיגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה. בסעיף 2 להסכם השילומים נקבע אופן התשלום:

"הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה תעמיד לרשות מדינת ישראל
את הסכום הנזכר בסעיף 1 ... לשם רכישתם, בהתאם להוראות הסעיפים 6, 7, ו-8, של הסחורה והשירותים שישמשו להרחבת האפשרויות ליישובם ולשיקומם של פליטים יהודיים בארץ ישראל. כדי להקל על רכישת הסחורה והספקת השירותים האלה, תנקוט ממשלת הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה את הפעולות ותעניק את ההקלות שנקבעו בסעיפים 5, 6 ו-8".

בסעיף 6(א) להסכם השילומים נקבע, כי "הסחורה והשירותים שתקנה משלחת ישראל יוכללו בתוספות". בסעיף 6(ד) נקבע, בהתייחס לשתי שנות הכספים הראשונות, כי הסחורה והשירותים יוכללו בקבוצות הבאות – מתכות ברזליות ולא ברזליות; מוצרי תעשיית הפלדה; מוצרי התעשיה הכימית ותעשיות אחרות; מוצרי חקלאות; ושירותים.

ה.
להסכם השילומים צורף מכתבו של שר החוץ דאז ולימים ראש הממשלה, משה שרת, לראש ממשלת גרמניה (מכתב 1א), בהאי לישנא:

"בשים לב לכך שהרפובליקה הפידיראלית של גרמניה קיבלה על עצמה, בהסכם שנחתם היום, את ההתחייבות לשלם פיצוי בעד ההוצאות שכבר הוציאה מדינת ישראל
או שתוציא להבא ליישובם מחדש של פליטים יהודיים, תראה ממשלת ישראל את תביעתה של מדינת ישראל
לפיצוי כזה, במידה שהיא מכוונת כלפי הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה, כתביעה שיושבה עם תחילת תקפו של ההסכם האמור. מדינת ישראל
לא תגיש תביעות נוספות נגד הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה הנובעות מאבידות שנגרמו עקב הרדיפות הנציונל-סוציאליסטיות או בקשר אתן.
ממשלת ישראל יוצאת כאן מההנחה שתביעותיהם של אזרחים ישראליים לפי החוקים הנוהגים ברפובליקה הפידיראלית של גרמניה בדבר החזרת רכוש בגרמניה גופה, בדבר פיצויים, או בדבר תיקון אחר של מעשי עוול נציונל-סוציאליסטיים, וזכויות שיצמחו באופן אוטומאטי לאזרחים ישראליים מכל תחיקה מסוג זה שתוחק בעתיד, לא ייפגעו על ידי חתימת הסכם זה. אולם הוראות נקודה מס' 14 של פרוטוקול מס' 1 שנערך ונחתם היום בין איגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החמריות נגד גרמניה ובין ממשלת הרפובליקה הפידיראלית של גרמניה, לא יחולו על אזרחים ישראליים אלא במידה שהוראות אלה נוגעות לתשלום פיצויים על שלילת חופש ולתשלום קצבאות שנתיות לשאירים של נרדפים".

תכנו של מכתב זה אושר בידי ראש ממשלת גרמניה המערבית (מכתב 1ב שצורף להסכם השילומים).

ו.
"פרוטוקול מס' 1" הנזכר במכתבו של השר שרת, שצורף אף הוא להסכם השילומים כחלק בלתי נפרד הימנו, עסק "בהתחייבויות מפורטות מצד גרמניה לתקן ולהרחיב במידה ניכרת את החוקים שהיו תקפים באותו הזמן בגרמניה בעניין מתן פיצויים אישיים לנרדפי השואה" (י' כץ
על חשבון הקרבנות – עיונים חדשים בסוגיות הסכם השילומים, הפיצויים האישיים והשבת רכוש הקרבנות בישראל
(2009) 64 (להלן
כץ
)). סעיף 14 לפרוטוקול זה עסק בפיצויים בגין שלילת חירות ונזק לבריאות ולאברי הגוף ל"בני אדם שנרדפו בשל דעותיהם המדיניות, גזעם אמונתם או השקפת עולמם בימי משטר האימים הנציונל-סוציאליסטי והם עכשיו מחוסרי נתינות או פליטים פוליטיים", וכן בקצבאות שנתיות לשאיריהם של נרדפים כאלה. ממכתבו של השר שרת עולה איפוא, כי סעיף 14 לפרוטוקול "לא יחול על אזרחי ישראל בנושא מתן פיצויים על נזקי בריאות, אלא יתייחס אך ורק לפיצויים על שלילת חירות ולתשלום קצבאות שנתיות לשארי נרדפים" (
כץ
, בעמ' 65; ראו גם
דין וחשבון ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה
(2008) 34 (להלן
דוח ועדת דורנר
)); על הגורמים והנסיבות להחרגה זו ראו
כץ
, בעמ' 70-67;
דוח ועדת דורנר
, בעמ' 31.

ז.
הסכם השילומים פורסם ברשומות (
כתבי אמנה
69 (תשי"ב) 75), ונכנס לתוקפו ביום 27.3.53 (
כתבי אמנה
105 (תשי"ג) 469).


ילדי טהרן

ח.
"ילדי טהרן" הוא כינוי לקבוצה של ילדים יהודים ילידי פולין, אשר עם פרוץ מלחמת העולם השניה ברחו, ברובם עם משפחותיהם, אל החבלים המזרחיים של פולין, שנתפסו על ידי הצבא האדום הסובייטי בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. השלטונות הסובייטים פעלו להעברתם ולהגלייתם של הפליטים הפולנים מזרחה לסיביר
ולברית המועצות
האסייתית. לאחר שב-1941 הופר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, הוקם על אדמת ברית המועצות הצבא הפולני בפיקודו של הגנרל ולדיסלב אנדרס
, שקיבל את הכינוי "צבא אנדרס
", ובו חיילים בצבא הפולני מכבר, שהיו מאז ספטמבר 1939 ותבוסת פולין בשבי הסובייטי (וביניהם אבי עליו השלום, אשר כפי שסיפר לי היה מן המסייעים לילדי טהרן) וכן מצטרפים שהיו לפני כן אזרחי פולין (בהם מנחם בגין ע"ה). נספחו אל צבא אנדרס אלפי פליטים ובהם קבוצות ילדים. בהגיע צבא אנדרס לאיראן, רוכזו הילדים במחנה שהקימה הסוכנות היהודית שנקרא "בית הילד היהודי", אשר שכן ליד טהרן, ומכאן שמה של הקבוצה – ילדי טהרן; וניהלה אותו צפורה שרתוק, רעייתו של משה שרתוק, לימים שרת. בחודש פברואר 1943 הגיעה לארץ ישראל קבוצה של ילדי טהרן, שמנתה כ-860 ילדים, רובם בלא הורים והשאר עם הורה או שניים (ראו דינה פורת, הערך "ילדי טהרן",
האנציקלופדיה של השואה
ג' (תש"ן-1990) 571). קבוצה שניה, שמנתה למעלה מ-100 ילדים, הגיעה לארץ ישראל ככל הנראה בחודש אוגוסט 1943. הילדים נקלטו ברובם בעליית הנוער, כפי שכותבת פרופ' פורת (
שם
, 572-571) "'ילדי טהרן' היו בעיני היישוב קבוצת הניצולים הגדולים ביותר שהגיעה במהלך המלחמה, אף שהם לא ניצלו במישרין בשטחי הכיבוש הנאצי". ראו עליהם גם בן ציון תומר (עורך),
אדום ולבן וריח תפוחי זהב, 'ילדי טהרן'
(תשל"ב); עוד ראו מחזהו של תומר
ילדי הצל
.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

ט.
בכתב תביעה שהגישו המשיבים ורובינסון בבית המשפט המחוזי, ביום 31.10.04, נטען (סעיפים 53-52), כי הסכם השילומים חסם את דרכם של אזרחים ישראלים נרדפים וקרבנות הנאצים מתביעת פיצויים ישירות מממשלת גרמניה, ובכך "למעשה נטלה על עצמה ממשלת ישראל את הזכות והחובה לפצות את נרדפי הנאצים שהפכו לאזרחיה בגין שלילת חירותם ובגין נזק לבריאותם ולאברי גופם בימי משטר האימים הנאצי. ממשלת ישראל חדלה מלעשות כן", וכי (סעיף 57) במסגרת הדיונים בהסכם השילומים זנחה ממשלת ישראל "את נושא הפיצויים האישיים להם זכאים הניצולים שזה עתה הפכו לאזרחיה". כנטען, "בסכום הקולקטיבי שהועבר לממשלת ישראל ... היתה גלומה גם ההתחייבות הכספית לתשלום פיצויים אישיים לניצולי השואה וזאת ביחס לנרדפי השואה אשר הגיעו למדינת ישראל
ו/או ובכל מקרה בהסכם זה כלולים כספים המגיעים לתובעים אישית כפיצוי מהגרמנים" (סעיף 60). נטען (סעיף 72), כי כספי השילומים, ולמצער חלקם, היו צריכים להשתלם למשיבים באופן ישיר. המשיבים קבלו על כי – לטענתם – "ממשלת ישראל סגרה למעשה בפני
הנרדפים שעלו לישראל את האפשרות למצות את תביעותיהם האישיות [מול] ממשלת גרמניה" (סעיף 65). לפי הטענה, לממשלת ישראל היה אסור לוותר על זכותם של נרדפי השואה אשר הפכו לאזרחיה לתבוע פיצויים אישיים מגרמניה, ולחלופין – אם עשתה כן, עליה לפצותם בעצמה. בכתב התביעה נטען עוד (סעיף 76), כי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 זכאי לפיצוי מממשלת ישראל רק מי שהוא נכה, ואילו ניצול שואה שאינו נכה לא קיבל פיצוי "למרות זכאותו לכך ולמרות העובדה שהמשיבים קיבלו עבורו כספים". נטען (סעיף 84), כי ממשלת ישראל לא פנתה למי מהתובעים והציעה לו תשלום, וכי המדינה מערימה קשיים על אלה התובעים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. באשר לסוכנות היהודית נטען (סעיף 85), כי קיבלה כספים רבים מכספי השילומים. תביעתם של המשיבים ורובינסון הועמדה, לצרכי אגרה, על 70,000 ש"ח לכל תובע, ובסך הכל – 19,110,000 ש"ח. בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי טענו המשיבים, כי "לא זכו מעולם לפיצוי אישי או אחר מכח הסכם השילומים, למרות זכאותם" (סעיף 13). המשיבים טענו עוד בסיכומיהם, כי "בהסכם השילומים ויתרה המדינה בשמם של הניצולים שעלו אליה עד ליום 1/5/1953 על הפיצויים האישיים המגיעים להם מגרמניה המערבית מבלי שקיבלה קודם לכן את הסכמתם לויתור זה" (סעיף 81). לטענתם, "ההסכם לאורך כל הדרך מדבר על פיצויים אישיים בלבד. אין אזכור בהסכם של המילים 'פיצויים קולקטיביים'. תפיסה זו שימשה את הממשלה כתירוץ לגזילת כספי הניצולים, נוגדת את לשון ההסכם ומעוותת אותו", ו"מעולם לא דובר במשא ומתן עם הגרמנים על כספים שישמשו להצלת 'כלכלת ישראל כביכול' ואין לכך כל ביטוי בהסכם" (סעיפים 639-638 לסיכומיהם).


יצוין, כי במקור הגישו חלק מן המשיבים-התובעים תביעה בבית המשפט המחוזי תל-אביב (ת.א. 1361/02), בה עתרו לסעד הצהרתי לפיו הם זכאים לקבלת כספים כפיצויים ושילומים כתוצאה מהסכם השילומים או מכוחו, ולצדה בקשה לאשרה כתביעה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (בש"א 6779/02). ב

פסק דין
מיום 7.4.03 נדחו התביעה והבקשה לאישור, נוכח פסק דינו של בית משפט זה ברע"א 3126/00
מדינת ישראל
נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ
(פ"ד נז(3) 220). ערעור שהוגש כלפי פסק הדין מיום 7.4.03 נדחה, לאחר שהמערערים חזרו בהם מערעורם (ע"א 5269/03
רובינסון נ' מדינת ישראל

(14.9.04; המשנה לנשיא מצא והשופטים ביניש וג'ובראן)). בפסק הדין בערעור נאמר, כי לעמדת המשיבים [המדינה והסוכנות היהודית – א"ר] "אין בפסק-הדין ובהחלטות נשוא הערעור כדי למנוע מן המערערים הגשת תובענה חדשה".


ביום 26.8.07 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב תביעה מתוקן בגדרו צורפו 14 תובעים נוספים. במהלך הדיון בתביעה התפצלו המשיבים-התובעים באופן שרובינסון ייצג עצמו בנפרד מהמשיבים.

י.
בכתב הגנתה מיום 15.2.06 טענה המדינה, כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, באשר עילת התביעה נולדה בשנת 1952, עם פרסומו של הסכם השילומים; מחמת השיהוי שדבק בה; ומחמת השתק, ויתור ומניעות. עוד נטען (סעיף 33), כי "ספק רב אם טענת אזרח כנגד הסכם מדיני שחותמת מדינתו עם מדינה אחרת, יכולה לספק לו עילת תביעה אישית ... העלאת קובלנות והגשת תביעות, ובמיוחד עשרות שנים לאחר חתימת הסכם בין מדינות ומכוחו, אינה אפשרית ממכלול סיבות משפטיות, ביניהן חוסר סמכות ואי שפיטות". נטען, כי התביעה לוקה באי-גילוי, באשר המשיבים-התובעים לא ציינו את כל העובדות הנוגעות לכספים שקיבלו בשל היותם ניצולי שואה ולהליכים שנקטו בקשר לכך, וכי למדינה עומדת חזקת כשרות המעשה המנהלי. המדינה טענה, כי כתב התביעה אינו מגלה עילה שכן "קריאה פשוטה של ההסכם כלשונו, מעלה מסקנה חד משמעית – הכספים שהועברו לנתבעת בהתאם להסכם השילומים, יועדו לשם בניית הארץ ולקליטת פליטים יהודים, ולא לשם העברתם לתובעים באופן אישי" (סעיף 51). נטען, כי ההתחייבות שלא להגיש תביעות נוספות כנגד ממשלת גרמניה היא התחייבות של המדינה, וכי זכויותיהם של אזרחים ישראלים – נשמרו, למעט לעניין פיצויי בריאות להם ניתן פתרון בחקיקה הישראלית, בחוק נכי רדיפות הנאצים.


הסוכנות היהודית טענה בכתב הגנתה (מיום 16.2.06), כי יש לסלק את התביעה כנגדה מחמת העדר יריבות, העדר עילה, התיישנות והשתק ומניעות.

יא.
הן המדינה והן הסוכנות הגישו בקשות לסילוקה של תביעה על הסף (בש"א 7091/06 ו-בש"א 7240/06, בהתאמה). בהחלטתו של הרשם
גלדשטיין
מיום 31.7.06 נדחו הבקשות. נאמר, בין היתר, כי "חוש הצדק מחייב כי אל מול טענות חמורות כפי שהועלו על ידי המשיבים, בנסיבות החמורות האופפות את תובענתם, מן הראוי כי תעמוד המדינה מול טיעוניהם, תתמודד איתם ותשיב להם באופן קונקרטי ולגופו של עניין, גם אם הדבר יוביל לסיום התיק או אף לדחיית התובענה בשלב הדיון העיקרי, ולו בשם גילוי האמת ההיסטורית, חוש הצדק והיושר".

יב.
על החלטה זו עירערו המדינה והסוכנות (ע"א 2925/06 ו-ע"א 2933/06). בפסק דינה של סגנית הנשיא (כתארה אז)
גרסטל
מיום 22.4.07 נדחו הערעורים. נאמר, כי טענות הסף שהועלו "מחייבות תשתית עובדתית בעדויות וראיות ולא ניתן להכריע בהן בשלב זה, כפי שבית המשפט התבקש. המערערות לא צרפו לבקשותיהן תצהירים אך למרות זאת לא נמנעו מלהעלות בבקשות טענות עובדתיות, טענות הנוגעות לכוונת הצדדים, להסכם השילומים ולמטרותיו, וכן טענות המתייחסות להטבת מצבם של המשיבים וקבלת סכומים שונים מהמדינה".

יג.
על פסק דינה של סגנית הנשיא גרסטל הוגשו בקשות רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 4816/07 ו-4836/07). ההחלטה בבקשות רשות הערעור ניתנה ביום 6.7.09. לעמדתה של השופטת – כתארה אז –
נאור
, אין זה נכון "לערוך בערכאתנו בירור ראשוני בשאלה מה הן הראיות שהתובעים-המשיבים מבקשים להביא בעניין כל טענה וטענה", הבירור הראשוני בטענות הסף חייב להיות בערכאה המבררת, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו פוגע בשום זכות מהותית של מי מהצדדים, ועל כן יש לדחות את בקשות רשות הערעור. בעמדתה צידד השופט
מלצר
. השופט – כתארו אז –
גרוניס
, ציין כי הטענה שבכתב התביעה "נראית מרחיקת לכת, במיוחד כאשר היא מועלית לאחר יותר מחמישים שנים", וכי "על רקע טענתם הבסיסית של המשיבים [התובעים – א"ר] ולאור הזמן השיפוטי הרב שעשוי להידרש לשם דיון בתביעה לגופה, ראוי ששאלות מסוימות ייבחנו כשאלות מקדמיות". סופו של דבר, שבקשות רשות הערעור נדחו, ונסללה הדרך להמשך הדיון בבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי נשמעו עדים והוגשו ראיות – ובין היתר הוגשו חווֹת דעת היסטוריות: חוַות דעתו של ההיסטוריון ד"ר יעקב טובי מפברואר 2011 מטעם המדינה, חוַות דעתו של פרופ' רונלד צוויג ממארס 2011 מטעם הסוכנות, וחוַות דעתו של ההיסטוריון פרופ' יוסי כץ מיוני 2010 מטעם המשיבים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

יד.
בפסק דינו מיום 12.8.12 עמד בית המשפט המחוזי על הרקע לחתימה על הסכם השילומים. נאמר (עמ' 9), כי "מטרת הסכם השילומים, היתה לסייע, לשקם וליישב מחדש את הפליטים שהגיעו כתוצאה ממעשיהם של הנאצים. פעילות זו לא היתה בצורה של מתת כספי לפרט זה או אחר, אלא בצורה שהוצהרה לעיל". באשר למינוח "הושבה מחדש" שבהסכם השילומים נאמר, כי משמעו "שבמולדת החדשה יהיו לאדם הזכאי להושבה מחדש, אותם תנאים ואפשרויות כמו שהיו לו במקום הולדתו". נאמר (עמ' 12), כי מטרתו הכפולה של הסכם השילומים היא "לא רק ישוב מחדש, במובן הצר של בניית תשתיות או יצירת תעסוקה ועבודה שתמלא מחסורו של כל פליט; אלא גם שיקום של הפליט, בבחינת מתן השכלה לפי יעוץ כשרון ובחירה, יצירת אפשרות לעבודה, טיפולי בריאות שונים, במידת הצורך, ומיצוי זכויותיו הקנייניות-הכלכליות בארץ החדשה".

טו.
בשלב זה פנה בית המשפט המחוזי לדון בטענות הסף של המדינה. באשר לטענת ההתיישנות נאמר (עמ' 16), כי "מהעדויות שנשמעו עלה, כי ילדי טהרן קראו עיתונים, והיו מודעים למחלוקת הציבורית בעקבות הסכם השילומים, כל זאת בחלקו בזמן אמת וכן בתחילת שנות השישים. יחד עם זאת:
עד שנת 1997 לא הוכרו ילדי טהרן כניצולי שואה ולא זכו לקבל מהמדינה כספים ולו גם מכח חוק נרדפי הנאצים
" (הדגשה במקור). נאמר (עמ' 21), כי עד למחצית שנות ה-70 של המאה הקודמת לא ראו המדינה ומוסדותיה בילדי טהרן ניצולי שואה ולא יידעו אותם בנוגע לפרוצדורה של הגשת תביעות וזכאות לתביעות, דבר המחזק את המסקנה לפיה "עד לשנת 1997 או בסמוך לכך – הם כלל לא הוכרו כניצולי שואה", וכי מסיבה זו לא התעניינו המשיבים בזמן אמת או שנים לאחר מכן בפרטי הסכם השילומים. לגישתו של בית המשפט המחוזי, הגורמים שטיפלו במשיבים – ההתיישבות העובדת וצבא ההגנה לישראל – היו אמורים לפנות לממשלת ישראל בנוגע למשמעותו של הסכם השילומים, ומשלא עשו כן – מנועים גורמי הממשל מטענה כנגד היעדר פעילות של המשיבים-התובעים בזמן אמת. בית המשפט ציין, כי המערערות הערימו קשיים על מסירת מסמכים, הנוגעים בין היתר לאומד דעת הנושאים והנותנים לענין הסכם השילומים. על רקע האמור בא בית המשפט המחוזי לידי מסקנה כי "נעלמו מהתובעים עובדות המהוות את עילת התובענה לפחות עד לשנת 1997"; לעמדתו, משהוגשה התביעה הייצוגית (בשנת 2003) נעצר מירוץ ההתיישנות, ועל כן תביעת המשיבים – משנת 2004 – הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות.

טז.
בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, לפיה הגשתה של התביעה עשרות שנים ממועד החתימה על הסכם השילומים גרמה לנזק ראייתי, שכן "בינתיים הוגשו מספר רב של קלסרים ומספר רב מאד של מסמכים, שמתעדים חלקים נרחבים ביצירת ההיסטוריה ובדרך שהותוותה לחתימה על הסכם השילומים". באשר לטענת הויתור שהועלתה נאמר, כי "נסיבות חייהם [של המשיבים – א"ר] גרמו לכך שנושא הסכם התשלומים לא עמד בראש מעייניהם, הם לא ידעו מהם זכויותיהם, ומכאן שאין לומר שהם הסכימו לוותר, או כי הם מנועים מסיבה זו לנסות ולמצות זכות/עילת תביעה שקיימת להם". כן נדחתה טענת הסף בדבר אי גילוי נאות, שנסבה על אי-גילוי פרטים הנוגעים לכספים שקיבלו המשיבים בשל היותם ניצולי שואה, ולהליכים שנקטו בקשר לכך. נאמר, כי בתביעה התבקש סעד אך בגין אי מימושו של הסכם השילומים, וכי אם סברו הנתבעות [המדינה והסוכנות – א"ר] שיש מקום לקזז מן המשיבים השקעות שמעבר לחלקם בהסכם השילומים – עליהן להוכיח זאת. עוד נאמר, כי הטענות בעניין חוק נפגעי רדיפות הנאצים מהוות הרחבת חזית.

יז.
באשר לטענת אי-השפיטות נאמר, כי "התובעים אינם תוקפים את הסכם השילומים, אלא את עצם מימושו בשטח", וכי ניתן "לסווג את ההסכם מבחינת האזרחים הישראליים הן כחוזה לטובת צד ג', והן כהתחייבות שלטונית להושבה מחדש ולשיקום". נאמר, כי "המדינה לקחה על עצמה לדאוג לכלל הפליטים של שואת אירופה שבאו בשעריה. במלים אחרות – היא אמרה לפליט: אין אתה צריך לדאוג למאומה, על סמך הרכוש וכל הזכויות שהיו לך ולאחיך המוצלים מאוּד, אנו נפנה לממשלה הגרמנית, נייצגך כראוי, ונקבל כספים לצורך שיקומך והושבתך מחדש במולדת החדשה. זו ההתחייבות, וזו ליבת הסכם השילומים". לעמדתו של בית המשפט המחוזי, התביעה נועדה להעמיד תחת שבט הביקורת את קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל על חשבון זכויות הקניין של הפרט והדרך שננקטה ליישום הסכם השילומים, ודבר זה אפשרי. על כן נדחתה טענת אי-השפיטות.

יח.
בית המשפט ציין, כי הסוכנות היהודית אינה צד להסכם השילומים, ואין ניתן לבוא אליה בטענות בגינו. על כן נפסק, כי התביעה כנגד הסוכנות תידון אך לעניין שיקול הדעת שלה "במימוש השיקום במובנו הרחב", קרי, השימוש ב"'פירות' שהניב הסכם השילומים" וחלוקתו בין הפליטים והניצולים.

יט.
בנקודה זו שב בית המשפט ופנה לבחינתו של הסכם השילומים. נאמר, כי לפי פסיקתו של בית משפט זה – בגדר בג"צ 5263/94
הירשזון נ' שר האוצר
(פ"ד מט(5) 837) – מדובר בהסכם שתמורתו נועדה לקולקטיב בצורה של סחורות ושירותים בלבד, ושעם קבלת הזכויות מכוח הסכם השילומים ויתרה המדינה – מעשית ומשפטית – על זכויות קנייניות פרטיות. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי "ההסכם אינו מדבר על תשלום בעין, ההסכם גם אינו מדבר על סוגי אנשים שזכאים ליהנות ממנו, אלא הוא מדבר בצורה כללית על הפליטים, ועל זכותם לישוב מחדש ולשיקום, באמצעות סחורות ושירותים שהממשלה הגרמנית תעניק לממשלת ישראל" (עמ' 31). ואולם, בית המשפט המחוזי פסק, כי יישומו של הסכם השילומים לא היה מושלם במאת האחוזים בנושא השיקום; לגישתו, משמעותו של השיקום היא מתן תשתית קבועה ויציבה לפליטים, דבר שלא אירע במלואו. בפסק הדין נאמר (עמ' 34), כי "המדינה שלקחה על עצמה את השיקום – היתה צריכה ליעץ, לכוון להנחות ולשלוח אותם [ילדי טהרן – א"ר] איש לפי כישוריו בין לעבודה המתאימה ובין ללימודים או שניהם כאחד", אולם "היא נעצרה באחד החלקים של הדרך, ובכך לא השלימה את שנטלה על עצמה לישב מחדש ולשקם את הפליטים, לענייננו – ילדי טהרן". בהקשר זה צוין, כי אמנם מבין ילדי טהרן "צמחו אנשי צבא, פרופסור ואולי עוד רבים במקצועות אקדמיים", אולם חלקם הגיעו להישגים אלה בעזרת בני משפחתם ולגבי אחרים "מאומה לא הוכח", ומכל מקום אין הדבר מלמד שבכך השתחררו המוסדות מחיוביהם.

כ.
בפסק הדין נקבע, כי זכות השיקום שבהסכם – אשר לא נקבה סכום כספי, אלא מתן כלים לחיות במדינה המתחדשת – הוקנתה לכל פליט ופליט, ויורשיהם של הפליטים אינם זכאים לשיקום. כן נקבע, כי אלה מילדי טהרן שלא קיבלו חלק מהכלים שאותם היתה צריכה המדינה לספק בגדר השיקום כבר אינם זקוקים להם, אולם ניתן להמירם בכסף. נקבע, כי ההתחייבות לשיקום נעשתה על ידי המדינה, ועל כן היא שתחוב בתשלום הסכום הכספי, וכפועל יוצא נדחתה התביעה כנגד הסוכנות. באשר לסכום הפיצוי נקבע, כי הואיל ואין ניתן "לשקלל את עלות ההשקעה בקליטה, עליה ודיור, לפחות עד גיל 18 באופן מוחלט", ניתן לעשות שימוש במנגנון ידוע של אומדנא דדייני. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי "לאור המשמעות של 'הושבה מחדש' ו-שיקום', המספר הכולל של הילדים וההשקעה בכל ילד עפ"י גרסת המדינה ... בגין אי ביצוע מלוא השיקום, זכאי כל אחד מילדי טהרן המקוריים לסכום של 50,000 ש"ח נכון ליום הגשתה התובענה". נקבע, כי "כל מי מילדי טהרן שיוכיח זאת בכתובים לנתבעת מס' 1 [המדינה – א"ר] יהיה זכאי לקבל את הסכום שנקבע בפס"ד זה". המדינה חויבה בתשלום הוצאות ושכר טרחה בסך 100,000 ש"ח.

הערעור

טענות המערערת והמשיבה שכנגד

כא.
המדינה חוזרת בערעורה על טענות הסף שהועלו בבית המשפט המחוזי. נטען, כי הסכם השילומים כהסכם בינלאומי אינו מקנה זכויות אזרחיות במשפט הפנימי ואין ניתן לתבוע מכוחו. עוד נטען להתיישנותה של התביעה, באשר הסכם השילומים, תוכנו והשימוש בו לבניית המשק היו ידועים לפני עשרות שנים, ולמצער ניתן היה לדעת עליהם בשקידה מינימלית, והמשיבים לא הוכיחו אילו עובדות חדשות נתגלו להם, בעטיין נדחה מרוץ ההתיישנות. לטענת המדינה, אין ניתן לקיים בירור עובדתי בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני למעלה מ-60 שנה, והמשפט – בסופו של יום – היה "ויכוח מסוים בין השקפות רטרוספקטיביות של היסטוריונים"; באשר לעילת התביעה בה הכיר בית המשפט המחוזי, נטען כי זו מצריכה הבאת ראיות בקשר עם אופן הטיפול בכל אחד מן המשיבים, דבר שאינו בגדר האפשר.

כב.
בסיכומיה טענה המדינה, כי "נושא הטיפול בנפגעי השואה כולם, הדאגה לרווחתם, והפיצוי שראוי שהמדינה תיתן להם, הוא עניין לשיח ציבורי ולהחלטות מדיניות של הרשויות המוסמכות. אין הוא פועל יוצא של זכות משפטית, כל שכן זכות במשפט האזרחי" (סעיף 4). נטען, כי הסכם השילומים נעשה כפיצוי קולקטיבי שנתנה גרמניה לעם היהודי, ומטרתו היתה סיוע בבניין המשק והכלכלה. עוד נטען (סעיף 12), כי בעוד שהתביעה עסקה בזכותם של ניצולי השואה לקבל חלק יחסי מהשילומים, פיתח בית המשפט המחוזי עילת תביעה חדשה, לפיה הסדיר הסכם השילומים את מישור היחסים בין המדינה לניצולי השואה, ובין היתר עיגן את התחייבותה של המדינה לדאוג לשיקומם ולהושבתם מחדש בישראל. נטען, כי עילה זו "מנותקת מנושא השימוש בכספים שהיה מרכזי לתביעה, ומתמקדת בהתחייבות לקליטת הפליטים הנקראת לתוך הסכם השילומים ... המדינה לא התגוננה בפני
תביעה חדשה זו" (סעיף 49). נטען, כי לא הובאו ראיות באשר לעילה זו "לא לעניין סטנדרד הקליטה הראוי, ולא לעניין אופן הקליטה" (סעיף 125), וממילא פסק הדין ניתן ללא בסיס ראייתי.

כג.
באשר למהותו של הסכם השילומים נטען, כי "פרשנותו הטבעית והפשוטה של ההסכם כפי שגם הובן על ידי כלל הציבור בארץ הוא שגרמניה משלמת למדינת ישראל
פיצוי על מעשי הנאצים ... התשלום הוא לכיסוי ההוצאות שכבר הוציאה המדינה בקליטת הפליטים וכן להוצאות שיהיו לה" (סעיף 73). נטען, כי התביעה לשילומים הוגשה כתביעה של העם היהודי כולו, ולא כתביעה של הפליטים, ובליבה – הוצאות שהמדינה נשאה ותישא בהן לצורך בניית המשק, וכי הסחורות יועדו לסיוע בבניית המשק והתשתיות במדינה המתפתחת. עוד נטען, כי אין ניתן לקרוא אל ההסכם התחייבות כלשהי של מדינת ישראל
כלפי העולים או הפליטים, וכי הושבתם וקליטתם נזכרת בהסכם בגדר עובדת רקע, להבדיל מהתחייבות. לטענת המדינה, מכלול התשלומים שהוציאה לטובתם של ניצולי שואה "עולה בהרבה מאד על סך השילומים" (סעיף 92).

כד.
באשר לפרשנותו של בית המשפט המחוזי נטען, כי במשקפי ההסכם, קליטה והושבה מחדש משמען "שימוש בסחורות לפיתוח המשק והכלכלה" (סעיף 106), וכי ההסכם אינו "למתן שירותי סיוע אישיים לפליטים". נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלה האם חובת הקליטה שבהסכם, לגישתו, ניתנת לכיסוי מכספי השילומים. לטענת המדינה, קיים גם קושי לקבוע מהו סטנדרט הקליטה הראוי, וממילא לא הובאו ראיות באשר להליך הקליטה של כל אחד מן המשיבים או כלל ילדי טהרן. המדינה טוענת, כי "גם אם כלפי אזרחי המדינה שהם פליטים קיימת ברמה ציבורית מסוימת חובת סיוע, הרי, היקף ואופן הסיוע הם עניינים השייכים לתחום המדיניות הפוליטית, ולא לתחום המשפטי" (סעיף 127).

כה.
המדינה טוענת עוד (סעיף 17), כי לפסק הדין קמא השלכות רוחב, ומשמעותו "שכל ניצול שואה יכול לתבוע את המדינה בשל כל טענה שיש לו לגבי אופן קליטתו והטיפול בו".

טענות המשיבים והמערערים שכנגד

כו.
המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, "כספי השילומים לא שימשו בפועל לשם שיקומם והושבתם מחדש של התובעים למרות שיועדו מראש לשם כך" (סעיף 30 לסיכומיהם). נטען (סעיף 52), כי המבוא להסכם השילומים קובע מפורשות את התחייבות המדינה ומציב יעד מפורש לכספי השילומים – הושבה מחדש ושיקום, כי הביטוי "הושבה מחדש" אינו אך רקע לתשלום אלא לב ליבו של ההסכם (סעיף 66), וכי "הפיצוי, עפ"י לשון ההסכם, ניתן לנפגעים באמצעות מדינת ישראל
לשם קליטתם, יישובם מחדש ושיקומם" (סעיף 57). נטען, כי "מדובר בהסכם כלכלי שנועד לטובת צד ג' – להיטיב עם ציבור ניצולי השואה" (סעיף 94), וכי "כל שהמדינה קיבלה יועד לצרכיהם המיוחדים של הפליטים, הושבה מחדש ושיקום. אין זה כולל קליטת עלייה אחרת, ו/או בניית תשתיות לטובת הכלל ומילוי שאר מטרות אחרות" (סעיף 155). באשר לטענות המדינה נטען, כי תשלומי המדינה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים אינם נוגעים להליך דנא, ואין בהם כדי לפטור את המדינה מקיום התחייבויותיה לשיקום והושבה מחדש על פי הסכם השילומים ככתבו וכלשונו. עוד נטען, כי המדינה יוצאת חוצץ כנגד קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה לא עשתה די לשיקום והושבה מחדש של ניצולי השואה, הגם שלא הציגה ראיות בהקשר זה. באשר להשלכות הרוחב הנטענות נאמר, כי מדובר בשיקול זר, ולכל היותר יכלה המדינה "לאיין עניין זה בחקיקה". באשר לטענות הסף נטען, כי אין זה ראוי שאלה תועלינה על-ידי המדינה. לגופן של טענות אלה נטען, כי שימוש בכספים שנועדו לאחרים אינו בגדר עוולות שחל עליהם חוק ההתיישנות, וכי המשיבים היטיבו להסביר את חוסר הידיעה שלהם על זכויותיהם, חוסר ידיעה אשר – לפי הנטען – השהה את מרוץ ההתיישנות. עוד טענו המשיבים, כי הם "לא דרשו את סל הקליטה הנזכר, אלא פיצוי על הזנחתם ושלילת זכויותיהם עפ"י הסכם השילומים" (סעיף 131).

כז.
בערעור שכנגד נטען, כי הסכום שנפסק לכל משיב-תובע טעון הגדלה; נטען, כי בהסכם השילומים קיבלה המדינה 3000 דולר עבור כל פליט וניצול שואה, וסכום זה עמד, נכון ליום הגשת התביעה, על סך 122,000 ש"ח. כן נטען כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה על כל אחד מיחידי התובעים-משיבים להוכיח השתייכותם לקבוצת ילדי טהרן. עוד נטען בערעור שכנגד, כי זכותם האישית של ילדי טהרן, שהומרה לזכות כספית-כלכלית, ניתנת להורשה. בהקשר זה נטען (סעיף 200), כי מן היום בו הוגשה התביעה ועד מועד פסק הדין נפטרו למעלה משליש מן התובעים.

כח.
גם רובינסון סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וחוזר – במידה רבה – על טענותיהם של המשיבים. לטענתו, לפי לשונו של הסכם השילומים, הפיצוי ניתן לניצולי השואה – באמצעות מדינת ישראל
– לשם קליטתם, יישובם מחדש ושיקומם.

טענות הסוכנות

כט.
בסיכומיה של הסוכנות נטען, כי "ממצאי פסק הדין, ככל שהנם נוגעים לחלקה של הסוכנות בשיקומם והושבתם מחדש של ילדי טהרן, הנם נכונים ומבוססים על העובדות והעדויות הנרחבות אשר הוצגו בפני
בית המשפט קמא". נטען, כי בבית המשפט המחוזי הוכח שהנתח שקיבלה הסוכנות מכספי השילומים היוה אחוז קטן בלבד מהכספים שהוציאה לשם קליטתם, הושבתם ושיקומם של ניצולי השואה והפליטים. לפי הנטען "הסוכנות הושיבה את ילדי טהרן בישראל, בעלות הגבוהה באופן ניכר מסך הכספים שקיבלה מוועדת התביעות למען מטרה זו וביצעה זאת בהצלחה מירבית" (סעיף 59). באשר למטרתו של הסכם השילומים נטען (סעיף 66), כי זו היתה "סיוע בבניית המשק והכלכלה והחזר הוצאותיהם של מדינת ישראל
וועידת התביעות בשיקומם וביישובם של הפליטים, אשר נעקרו מגרמניה ומהמדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי".

סיכומי התשובה של המדינה

ל.
בסיכומי התשובה טענה המדינה, כי ניצולים שנפטרו קודם להגשת התביעה אינם נכללים בתביעה, וכי – בהתייחס לניצולים שנפטרו במהלך ניהול התביעה – היה על יורשיהם לבקש לבוא בנעליהם, ומשלא נעשה דבר – אף הם אינם נכללים בתביעה. נטען, כי אפילו היו כל היורשים בגדר התביעה, נוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר להעדר זכאותם של היורשים – היה עליהם להגיש ערעור עצמאי, ואין הם יכולים להשיג על קביעות אלה בגדר ערעור שכנגד. נטען, כי גם לגוף הדברים אין להיעתר לטענות היורשים, שכן זכותם של הניצולים שהוכרה בבית המשפט המחוזי "דומה מאד לזכויות סוציאליות" ועל כן אינה ניתנת להעברה. עוד נטען, כי בדין נקבע שעל כל אחד מיחידי המשיבים-התובעים להוכיח את זכאותו, באשר בבית המשפט המחוזי הוגשו שלושה תצהירים בלבד. המדינה טוענת, כי יש לדחות אף את הטענות בדבר הגדלת הסכום שנפסק בבית המשפט קמא. נטען, כי אין להבחין בין פליטים שהגיעו קודם להסכם השילומים לכאלה שהגיעו אחריו, ועל כן מספר הפליטים – 500,000 – אינו מבוסס, ומכל מקום יש להביא בחשבון את עלויותיה של המדינה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, את עלויות הבאתו של כל משיב-תובע לארץ ואת העלויות הלא ישירות שהיו למדינה בקליטת הפליטים. המדינה שבה וטוענת, כי אין ניתן לתבוע מכוח הסכם בינלאומי בין מדינות, וכי בסיכומיהם לא חלפו המשיבים על פני משוכה זו. בסיכומי התשובה חוזרת המדינה גם על טענותיה בעניין חוזה לטובת צד שלישי ובעניין ההתיישנות. המדינה מסרה בסיכומי התשובה, כי ביום 9.12.12 קבע בית המשפט המחוזי שהתשלום לפי פסק הדין יינתן רק למי שנמנה על התובעים, וכי ביום 20.2.13 דחה בית המשפט המחוזי בקשה לתיקון כתב תביעה, בה התבקשה החלפת תובעים שנפטרו ביורשיהם.

עיכוב ביצוע

לא.
עם הגשת הערעור עתרה המדינה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא. בהחלטתו של השופט סולברג מיום 8.1.13 הוצע לצדדים להסכים על עיכוב מחציתו של סכום פסק הדין. ביום 27.1.13 ניתן בהסכמה תוקף של החלטה להצעה זו. בסיכומי התשובה עידכנה המדינה (סעיף 5), כי שולם סכום של 25,000 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית (מחצית מסכום פסק הדין) ל-144 יחידי תובעים.

הדיון

לב.
דיון בערעור התקיים ביום 11.11.13. הצדדים חזרו על עיקרי טענותיהם. באת כוח המדינה מסרה, כי מרביתם של ילדי טהרן הוכרו כנכים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, רובם בשנת 1997. כן עמדה על הפער, לשיטתה, בין התביעה שהוגשה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל העדר האפשרות לתבוע מכוחו של הסכם השילומים. כנטען, אפילו אם ניתן היה לתבוע על פיו – הסכם השילומים אינו מתייחס לניצולים. בא כוח המשיבים השיב, בתשובה לשאלות ההרכב, כי קבוצת ילדי טהרן היא הומוגנית עם נסיבות שיקום זהות, וייחודה – ביחס לניצולים אחרים – בנסיבות הגעתם של חבריה לישראל. לא היה בידו להבחין בינה לבין ניצולים אחרים מעבר לכם. מר רובינסון השמיע את טענותיו. בסופו של הדיון השיבה באת כוח המדינה בחיוב לשאלתנו, האם – ככל שיתקבל ערעורהּ – תיאות המדינה להותיר בידי המשיבים-התובעים את מחצית סכום פסק הדין שלא עוכבה וששולמה להם.

הכרעה

לג.
המדינה העלתה טענות סף שונות, בראש וראשונה הטענה כי אין המשיבים ורובינסון רשאים לתבוע זכויות מכוחו של הסכם השילומים, באשר – כך נטען – מדובר בהסכם בינלאומי בילטרלי, שאינו חלק מן המשפט הישראלי הפנימי, ועל כן אין ניתן לתבוע מכוחו. טענה זו מעוררת שאלות נכבדות.

לד.
בסוגית קליטתם של כללי המשפט הבינלאומי אל הדין הישראלי הפנימי נעשית הבחנה בין משפט בינלאומי מנהגי למשפט בינלאומי הסכמי. הראשון נתפס כחלק ממשפט המדינה. לגבי האחרון – עליו נמנה הסכם השילומים – נאמר כי אין ניתן לתבוע זכויות לפיו, אלא אם נקלט במשפט הישראלי הפנימי כחוק (י' זילברשץ "קליטת המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי – הדין המצוי, רצוי"
משפטים
כ"ד (1994) 317, 322-321; ת' ברודי "מעמדו של המשפט הבינלאומי במשפט המדינתי", בתוך ר' סיבל
משפט בינלאומי
(מהדורה 2, 2010) 69, 73). דברים אלה עוברים כחוט השני בפסיקותיו של בית משפט זה; ראו למשל בג"צ 785/87
עפו נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית
, פ"ד מב(2) 4, 35, שם נאמר – מפי הנשיא שמגר – כי "אימוצן של אמנות בינלאומיות – כדי להפכן לחלק מן המשפט הפנימי וכדי לפתוח פתח לאכיפתן באמצעות הערכאות הלאומיות – מותנה במעשהו הקודם של המחוקק"; עוד ראו ע"א 439/76
הסתדרות מכבי ישראל, מרכז קופת חולים מכבי נ' מדינת ישראל
(הלשכה לשיקום נכים)
, פ"ד לא(1) 770, שם נאמר (בעמ' 778-777) – מפי השופט עציוני – כי "כללי המשפט הבינלאומי ההסכמי אינם נקלטים אוטומטית לתוך המשפט הישראלי, אלא שיש צורך בחקיקה משלימה מיוחדת ומפורשת כדי שייהפכו לחלק מן המשפט הישראלי ... היוצא מכאן הוא, כי זכויותיהם של נכים אזרחי ישראל מתחילות ומסתיימות בחוק נכי רדיפות הנאצים".

לה.
המשיבים טוענים, כי "הסכם השילומים אושר בכנסת וכן אושרו ההתחייבויות הגרמניות וגם הישראליות" (סעיף 92 לסיכומיהם). טענה זו נטענה ללא סימוכין. בסיכומי התשובה מטעם המדינה נטען (סעיף 34), כי "הסמכות לחתום על אמנה נתונה בדרך כלל לשר החוץ. סמכות האשרור של אמנה נתונה לממשלה". אמנם, לפי תקנון עבודת הממשלה ה-33 (סעיף 10), על שר המבקש להגיש הצעת החלטה בדבר אשרור אמנה בינלאומית להעביר למזכירות הכנסת שני עותקים של נוסח האמנה ואת עיקריה על מנת שזו תעבירם לחברי הכנסת, אולם נאמר כי "הכנסת אינה חלק פורמלי מהליך האשרור" (א' אפרת סמילג "דיני אמנות", מתוך ר' סיבל
משפט בינלאומי
(מהדורה 2, 2010) 427, 467).

לו.
על המשיבים-התובעים לחלוף איפוא על פני משוכה גבוהה. גם טענת ההתיישנות, אשר נדחתה בבית המשפט המחוזי, מעוררת שאלות שאינן פשוטות. ואולם, בסופו של יום – בעיקר נוכח ההיבטים האנושיים והציבוריים שמעורר הערעור – החלטנו כי ראוי להידרש לנושא לגופו, לבחון את מהותו של הסכם השילומים, ולאורה ליתן את פסק דיננו.

לז.
בסוגיה זו קשה היתה עלינו ההכרעה, במישור האנושי והציבורי. הקושי נובע בראש וראשונה מן האהדה שחשים אנו – ככל בני העם היהודי ורבים אחרים – למשיבים ולכל מי שעבר תקופה חשוכה זו בתולדות עמנו. הקושי נובע גם מן העובדה, שההכרעה המשפטית כאן מצריכה לכאורה קביעת ממצאים בסוגיות היסטוריות. כבר נאמר, כי "קביעת 'האמת ההיסטורית' – ככל שיש קיום למושג זה – הינה עניין להיסטוריונים ולא לבית-המשפט, וככל שישכיל בית-המשפט להימנע מלעסוק בה כן ייטב ... אכן, קביעתה של אמת היסטורית הינה, במידה רבה, נושא להערכה העשויה להשתנות מחוקר לחוקר ואף מזמן לזמן" (ע"א 323/98
שרון נ' בנזימן
, פ"ד נו(3) 245, 257, מפי השופט – כתארו אז – מצא; ראו גם בג"צ 10673/03
מרגלית נ' יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה
, פ"ד נט(2) 1, 11). לגופם של דברים לאחר העיון, ועל רקע ההערה האמורה, אציע לחברותי לקבל את ערעורה של המדינה, בנתון להותרת הסכומים ששולמו (בהסכמה) בידי מקבליהם.

מהותו של הסכם השילומים

לח.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נאמר (עמ' 9), כי "מטרת הסכם השילומים, היה לסייע, לשקם וליישב מחדש את הפליטים שהגיעו כתוצאה ממעשיהם של הנאצים. פעילות זו לא היתה בצורה של מתת כספי לפרט זה או אחר, אלא בצורה שהוצהרה לעיל". הלכה למעשה, המחלוקת בתיק זה נסבה על יעודם של כספי השילומים, ובתוך כך על פרשנות המונח "ישוב מחדש" שבהסכם. בתמצית, המשיבים-התובעים גורסים, כי כל אחד מן הניצולים זכאי לחלקו היחסי מתוך הכספים שהועברו על-ידי ממשלת גרמניה לשם שיקומו מחדש; המדינה גורסת כי כספי השילומים ניתנו כפיצוי קולקטיבי, והמונח "ישוב מחדש" עומד אך ברקע להסכם; ובית המשפט המחוזי סבר, כי אמנם אין המשיבים זכאים לחלק יחסי מתוך כספי השילומים, אולם המדינה התחייבה בהסכם לשקם כל ניצול וניצול, כל פליט ופליט, ומשלא קיימה את חובתה כלפי המשיבים – זכאי כל אחד מהם לפיצוי בשוה כסף, על דרך האומדנא. בירורה של שאלה זו, על הקשיים הכרוכים בו, מחייב נבירה בנבכי ההיסטוריה; לכך נפנה עתה, בענוה הראויה למי שאינם היסטוריונים באופי עבודתם הרגילה, וגם תוך אזהרה עצמית שלא ליפול לאנכרוניזמים היסטוריים, ולהתאמץ לראות דברים במשקפי זמנם.

קולה של ההיסטוריה

לט.
מסענו ההיסטורי דנא מתחיל בהודעתו של שר החוץ משה שרת בכנסת ביום 13.3.51 בעניין "תביעת פיצויים בגרמניה". בהודעה זו נאמר כי:

"את סכום השילומים תובעת ממשלת ישראל לעצמה, כי היא רואה את מדינת ישראל
כנושאת זכויותיהם של המיליונים שנשחטו, וכזכאית ומצווה לתבוע את עלבונם, בהיותה ההתגלמות הממלכתית היחידה של העם, אשר עקב שייכותם אליו נגזרה עליהם כליה. תביעת השילומים מחושבת לפי הנטל שקיבלו על עצמם העם היושב בישראל וקיבוצי היהודים בעולם כולו, בכלכלת שיקומם וקליטתם של חצי מיליון ניצולי השואה שהתיישבו או יתיישבו בארץ" (הישיבה המאתיים שלושים ושבע של הכנסת הראשונה
דברי הכנסת
8 (תשי"א) 1320).

בהודעתו ציטט שר החוץ שרת מן האיגרת ששלחה ממשלת ישראל לארבע המעצמות ביום 12.3.51:

"רוב הניצולים לא הביאו לארץ אלא את גופותיהם החלושים. רכושם נגזל מהם זה מכבר. רבים מהם הפכו לנכים וחשוכי מרפא – בני אדם, אשר בריאותם נהרסה ללא תקנה, ואשר ישראל בלבד היתה מוכנה לתת להם מקלט. שלא כארצות כניסה אחרות, שבהן נקלטים המהגרים על נקלה לתוך משק מפותח העומד על מכונו, הוכרחה ישראל לעשות מאמצים מיוחדים על-ידי הקדשת סכומים עצומים מקרנות ציבור להשקעה ולהחזקה, כדי ליצור אפשרויות מחיה לבאים. כל המבנה הכלכלי של המדינה הצעירה היה מכוון מלכתחילה לשרת את המטרה המכרעת הזאת. אף על פי שהגיעה תמיכה רבתי מיהודים בחוץ לארץ, הרי מרבית ההוצאות, שהיו כרוכות בקבלתם ובקליטתם של העולים, רבצה על שכם העם היושב בישראל. הוטלו מסים כבדים והונהג משטר חמור של צנע; העם קיבל את אלה באהבה, כדי להמציא מעון ומחיה למתיישבים החדשים. אין זו הפרזה לדרוש כי העם הגרמני, האחראי לכל השבר הזה והמחזיק כמקודם בנכסים הכלכליים שנלקחו מהיהודים, כמתים כחיים, יהא נתבע לשילומים לטובת הניצולים ...
הסכום שיש לתבוע צריך להתייחס, מצד אחד, לנזקים שסבל העם היהודי מידי הגרמנים, ומצד שני להוצאה הכספית הכרוכה בשיקומם בישראל של אלה שנמלטו מפני הפורענות הנאצית או נותרו בחיים לאחריה. אין בידי ממשלת ישראל להשיג ולהגיש נתונים מפורטים על הרכוש היהודי שהוחרם או היה למשיסה בידי הגרמנים, ואשר, כאמור, נאמד באופן מוסמך בסך ששה מיליארדים דולר. ממשלת ישראל יכולה לבסס את תביעתה רק על הסכומים שכבר הוצאו ושעוד יוצאו להתיישבותם ולקליטתם של עולים יהודים מארצות שהיו כפופות לשלטון הנאצי. מספרם של אלה נאמד בסך הכל ב-500 אלף ושיקומם כרוך בהוצאה של מיליארד וחצי דולר" (
שם
, בעמ' 1322).

מ.
בתזכיר מיום 26.9.51 שנערך על-ידי ד"ר ג.לנדואר וד"ר פ.שנער (מ/355, צורף כנספח 1 לסיכומי המדינה בבית המשפט המחוזי) – שהיו מעורבים במשא ומתן על השילומים, והאחרון היה ראש המשלחת לאורך שנים – נאמר כי:

"אם יעשה נסיון ע"י פקידים או באי-כח מוסדות גרמניים להעלות את נושא התשלומים על הפרק לרגל שיחות על התביעות האינדיבידואליות יש להדגיש שתביעת ממשלת ישראל לשילומים היא תביעה נפרדת מהתביעות האינדיבידואליות בתביעה של שילומים קבוציים לעם היהודי באמצעות עזרה למדינת ישראל
שקלטה את מרבית ניצולי השואה הנאצית".

מא.
ביום 27.9.51 הצהיר ראש ממשלת גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר, על נכונותו לפעול בשיתוף עם נציגי היהדות ומדינת ישראל
ולמצוא פתרון לבעיית הפיצויים החומריים (מסמך 13 במוצג 4 לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 42). בתגובה פירסמה ממשלת ישראל הודעה, בה נאמר כי:

"בשטחים רבים יוכלו השלטונות הגרמניים, מרכזיים ומחוזיים כאחד, לסייע בהחשת תהליך החזרת הרכוש, פיצויים לפרט ושילומים ... הכרחי הוא, כי העם הגרמני יטול חלק בשיקומו הקיבוצי של העם היהודי בתורמו תרומה רבתי לקליטתם ויישובם מחדש של ניצולי הרדיפות הנאצית אשר מרביתם מצאו בית חדש במדינת ישראל
" (מסמך 14 במוצג 4 לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 44).

מב.
ביום 7.1.52 נערך בכנסת דיון בסוגית השילומים. את הדיון פתח ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, במלים אלה:

"עוד לפני קום המדינה מילאה ארץ ישראל תפקיד מכריע בקליטת פליטי גרמניה לאחר שפרצו רדיפות הנאצים בשנת 1933 ... ועם קום המדינה – פתחה ישראל שעריה לכל הנידחים והניצולים בארצות ההריגה, ומאות אלפים של שארית הפליטה הגיעו לחוף מבטחים בישראל העצמאית בשתים שלוש השנים האחרונות. רוב הניצולים לא הביאו לארץ אלא נפשם בלבד, כי כל רכושם נגזל ונשדד. ממשלת ישראל הוטל עליה מאמץ אדיר, שאף לו אין תקדים בהיסטוריה שבזמננו ואולי גם לא בשאר הדורות – לקלוט בזמן קצר ולשקם במדינה צעירה, דלה ונתונה במצור מאות אלפים עולים שאין אתם אלא עורם לנפשם. המעמסה שעליה רבתי זו, מחוסרת הון, הטילה על המדינה היא למעלה מיכלתה, וקיבוצי היהודים בארצות החפשיות ראו חובתם להשתתף במשימה גדולה זו, ועם כל זאת כבד העול על המדינה" (הישיבה השלושים ושמונה של הכנסת השניה
דברי הכנסת
10 (תשי"ב) 896).

עוד אמר בן גוריון (
שם
עמ'):

"ממשלת ישראל נקטה בסכום של אחד וחצי מיליארד דולר, שהיא תובעת למדינת ישראל
משני חלקי גרמניה, אם כי השוד והגזל היה גדול פי כמה, כפי שנערך באופן מוסמך על-ידי מומחים, מפני שזהו הסכום המינימאלי הנדרש לקליטתם ולקליטתם ולשיקומם של חצי מיליון העולים מהארצות שהיו כפופות לשלטון הנאצי".

על הויכוח באותו דיון כתב, בן-גוריון "ויכוח סוער כזה לא שמעה הכנסת כל שנות קיומה" (
מדינת ישראל
המחודשת
א' (תשכ"ט) 422).

מג.
עם פתיחת המשא ומתן על הסכם השילומים, ביום 21.3.52, פרסמה ממשלת ישראל הודעה בהאי לישנא:

"התביעה לשילומים מושתתת למעשה על ההוצאות הכרוכות ביישובם מחדש של שרידי קיבוצי היהודים שעלה בידם להימלט מידי הנאצים מגרמניה ומאותן הארצות שגרמניה הנאצית השתלטה עליהן" (מסמך 27 במוצג 4 לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 69).

מד.
מן המצוטט עולה, על פניו, כי כוונתם של קברניטי המדינה דאז והנושאים ונותנים מטעמה במשא ומתן עם ממשלת גרמניה היתה לייעד את כספי השילומים לשם סיוע בקליטתם של מאות אלפי ניצולי השואה שעלו ארצה. אתגר קליטה זה הציב קשיים כלכליים מובהקים באותם ימים, וראשי המדינה הבחינו באופן ברור ודיכוטומי בין כספי השילומים לפיצויים אישיים לניצולים.

מה.
התכלית הקולקטיבית לה ייעדו ראשי המדינה את כספי השילומים נלמדת גם מן ההסכם עצמו (שנחתם ביום 10.9.52). כך, למשל, בסעיף 1 להסכם נאמר כי כספי השילומים ישולמו למדינת ישראל
; ובסעיף 2 להסכם נאמר כי כספי השילומים יועמדו לרשות מדינת ישראל
.

מו.
ואמנם, לאחר שנחתם הסכם השילומים הצהיר שר החוץ שרת במסיבת עיתונאים, ביום 11.9.52, כי "קיום ההתחייבות שעליה הוסכם יסייע להתפתחותה ולהתגבשותה של כלכלת ישראל – זו המדינה שקלטה מספר כה רב של פליטי השואה ושפתחה את שעריה לפני כל היהודים הנרדפים, לבל יוסיפו להיות קרבנות חסרי ישע לשנאה עיוורת ולמשפטים קדומים וחשוכים" (מוצג 4 לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 171).

מז.
סיכום ביניים: נדמה, כי במשא ומתן על הסכם השילומים ובהסכם עצמו עמדה לנגד עיניה של ממשלת ישראל כלכלתה של המדינה הצעירה ורכת השנים. הממשלה וראשיה ראו בכספי השילומים תשלום קולקטיבי, אשר נועד "להתפתחותה ולהתגבשותה של כלכלת ישראל", במלותיו של שר החוץ. לניצולים אשר ביקשו לתבוע פיצויים אישיים נפתחו במסלולים אחרים, מובחנים מן המסלול הקולקטיבי של כספי השילומים, כגון חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, וראו עוד להלן; על האבחנה בין התשלום הקולקטיבי לבין פיצוי אישי עמד שר המשפטים (דאז), פנחס רוזן, גם בדיון בקריאה הראשונה בחוק התביעות של קרבנות השואה (הסדר הטיפול), תשי"ז-1957 (חוק העוסק בייצוג בתביעות) בציינו כי "המדובר בתביעות לפיצויים אישיים של תושבי המדינה מאת ממשלת גרמניה, להבדיל מהשילומים, המהווים את התביעה של העם היהודי מהעם הגרמני" (הישיבה המאתיים ושלושים של הכנסת השלישית
דברי הכנסת
21 (תשי"ז) 873).

מח.
על הגישה הקולקטיבית שביסוד הסכם השילומים עמד גם פרופ'
כץ
בספרו: "לאחר הקמת מדינת ישראל
המשיכו ראשיה את מדיניות הארגונים היהודיים ובמרכזם הסוכנות היהודית. הם קבעו כי המדינה לא תרכז כל טיפול בתביעות אישיות מגרמניה אך תבעו מגרמניה להעביר למדינת ישראל
פיצוי קולקטיבי שנועד לממן את עלויות המדינה בגין קליטת פליטי השואה במדינת ישראל
... בבסיס המשא ומתן על השילומים וההסכם עצמו עמדה נכונותה של גרמניה (המערבית בלבד) לשלם למדינת ישראל
את עלויות קליטתם של מאות אלפי פליטי השואה ויישובם מחדש במדינת ישראל
, ועל כן התבסס סכום התביעה של ישראל על תחשיבי העלויות הקשורות בקליטה ויישוב מחדש" (עמ' 15-14).



כץ
מוסיף, כי ביסוד הויתורים הישראליים שבהסכם השילומים עמד "מצבה הכלכלי הקשה של המדינה באותן שנים, שהיה חמור כל כך עד כדי יצירת איום קיומי. באותה תקופה קלטה המדינה עלייה בהיקפים אדירים, והייתה צריכה לדאוג לביטחונה השוטף ולממן את הוצאות מלחמת העצמאות. יתרות מטבע חוץ כמעט לא היו, עודף היבוא על היצוא זינק מעלה, והמִלוים והמענקים מארצות הברית ומיהדות הגולה לא הצליחו לעצור את ההידרדרות" (עמ' 17). עוד מציין
כץ
, כי "מבחינת הממשלה נועד הסכם השילומים להיות סעיף משמעותי ביותר בהכנסות המדינה שקופתה בשנות החמישים הראשונות היתה ריקה והעמידה בספק את עצם המשך קיומה. הצורך הנואש בקרש הצלה כלכלי – ללא כל מליצות – בדמות השילומים מסביר את ויתוריה הרבים של ישראל לגרמניה ... בסופו של דבר נועדו השילומים לקולקטיב, להצלת כלכלתה של המדינה" (עמ' 102-101). יצוין כי לשיטת
כץ
כללו הויתורים הללו את מניעת האפשרות לתבוע פיצויים אישיים מגרמניה בגין נכות שנגרמה להם (עמ' 16), אך לא מולאו ההתחייבויות להסדרי זכויות הנכים בחוק הישראלי (ראו הפרק "השוואת זכויות חלקית – חקיקת חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 לפיצוי הנכים שעלו לישראל" עמ' 78 ואילך; ראו גם עמ' 168-167). הספר, המגלה הבנה לשיקולי אין-ברירה של המדינה בהסכם השילומים (עמ' 18-16), קורא מנגד לתיקון מה שלא נעשה, לרבות פתיחת הסכם השילומים (עמ' 170-169).


עוד ראו י' כץ "'רווחי שואה': תביעות הפיצויים האישיים מגרמניה כמקור הכנסה בשנות החמישים והשישים"
ישראל
15(2009) 137, 138-137, 142-140; נ' הלפרין "קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוגבלות"
מעשי משפט
ה (2013) 81, 85.

מט.
בשנת 2008 הוקמה ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (ועדת השופטת דורנר). בדוח הועדה מסיון תשס"ח (יוני 2008), בפרק הרקע ההיסטורי, נאמר כי "למעשה התמקדה דרישת השילומים בהוצאות שנגרמו למדינה עקב הצורך ליישב את ניצולי השואה שעלו לישראל" (עמ' 25); עוד נאמר, כי "המשלחת מטעם מדינת ישראל
התמקדה אפוא רק בפיצוי הקולקטיבי שדרשה ישראל", וכי "המשא ומתן בין מדינת ישראל
לבין גרמניה המערבית נסב בעיקרו על שאלת גובה הפיצויים הקולקטיביים ('השילומים') שמדינת ישראל
תקבל, ולא עסק בסוגית הפיצויים האישיים" (עמ' 29). אגב, דוח הועדה מזכיר את ילדי טהרן ותביעתם נשוא הליך זה (הוא נכתב בטרם פסק הדין בבית המשפט קמא).

נ.
מן המקובץ ניתן להסיק, כי ממשלת ישראל וקברניטי המדינה דאז ראו בכספי השילומים משום תשלום קולקטיבי – להבדיל מתשלום אישי או פיצוי אישי לניצולי השואה – שניתן לממשלת ישראל לצורך חיזוקה ופיתוחה של הכלכלה במדינה, שבאותם ימים ניצבה אל מול קשיים לא מבוטלים, או במלותיו של א' יעקב (א' יעקב "בואסנר הצלתי את מדינת היהודים"
מזכר
20 (2005)), המצוטטות אצל
כץ
בעמ' 17, "למשוך בטווח הבינוני והארוך את עגלת הכלכלה מהבוץ". יש לציין, כי הגישה או התפיסה הקולקטיבית – ומונח זה, כפי שראינו, חוזר בניתוח התקופה ההיא – בעניין הסכם השילומים לא היתה חריגה באותם ימים; בנוף הישראלי של השנים שלאחר הקמת המדינה משלו בכיפה תפיסות קולקטיביות – שכיום עלולות להצטייר באנכרוניזם, אך לא כך היו כל עיקר בימים ההם. המדינה קמה באתוס קולקטיבי – המאמץ העצום של היישוב והתנועה הציונית לכונן מדינה בת קיימא, כנגד כל המכשולים. ברבות השנים החלה אמנם המטוטלת בחברה הישראלית לנוע מקולקטיביות לאינדיבידואליזם (ראו, בהקשר שונה לחלוטין, בג"צ 861/07
קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות
(2010), בפסקה א' לחוות דעתי, וכן ע"א 1773/06
אלף נ' קיבוץ איילת השחר
(2010) בפסקה א' לחוות דעתי; ראו גם הערתה של השופטת ארבל ב-בג"צ 1027/04
פורום הערים העצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל
(2011), בפסקה 118), אולם אין בכך כדי לגרוע מבכירותהּ, באותם הימים והשנים, של הגישה המעמידה בראש מעייניה יעדים חברתיים, לעתים על חשבון הפרט. המשימות היו עצומות: קיבוץ גלויות ומיזוגן, ביטחון, התישבות, פיתוח, חינוך; הרוח היתה קבוצתית. כך בהתישבות – עידוד (כולל סטטוטורי בחוק שירות ביטחון (נוסח משולב), תשמ"ו-1986, סעיף 21), לנח"ל, שצעירים יצאו אליו וליישובי הסְפָר תחת יציאה ללימודים לפי בחירה אישית. ראש הממשלה יצחק רבין, בוגר "כדורי", בית ספר חקלאי, רצה להיות מהנדס מים, אך מצא עצמו נשאב אל המשימות הלאומיות, בפלמ"ח, בצה"ל ובהמשך בתחומים מדיניים. אביא קטע מדברי בן-גוריון בכינוס חיילי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) ב"יום קיבוץ גלויות", ה' בשבט תש"ט-3.1.49, שלהי מלחמת הקוממיות, בהרצאה "קיבוץ גלויות בצבא", בתוך
יחוד ויעוד, דברים על בטחון ישראל
(תשל"א-1971), 53:

"מבלי הישוב הזה שצמח בארץ בשבעים השנים האחרונות, בלי ההתיישבות החדשה בכפר ובעיר, בלי הבסיסים הטריטוריאליים שהקימונו כמעט בכל חלקי הארץ, בלי החרושת והמלאכה שטיפחנו ופיתחנו ... בלי נקודות הספר... בלי כושר העבודה החלוצי בחקלאות, חרושת, בנין, תחבורה, ים ואויר, בלי הישגי המדע והטכניקה של מוסדות החינוך המקצועי והכללי שלנו בארץ, בלי הארגון, הנסיון וההישגים של ה"הגנה" במשך עשרות שנים, בלי היכולת המשקית, הארגונית והכספים של ישובינו הגדלים, שמנו בסוף מלחמת העולם הראשונה פחות מששים אלף נפש והגיעו בתחילת המלחמה לשש מאות וחמישים אלף – לא היינו מסוגלים לעמוד... הישוב העברי בארץ היה חלוץ העם... אולם החיל הרב אשר עשה... לא עשה אך ורק בכוח עצמו... בלי העזרה, הסעד והקשר של העם היהודי כולו לא היינו מגיעים עד הלום".


ובמאמרו "יחודה ויעודה של מדינת ישראל
" בתוך ספרו
מדינת ישראל
המחודשת א'
(תשכ"ט-1969) כתב בן גוריון (עמ' 5):

"עמד לעם ישראל בכל הדורות, זה ארבעת אלפים שנה, יתרונו הרוחני, ורק אם העם בישראל – יחד עם אכלוס הארץ והפרחתה על-ידי עליה מתמדת וגדלה, מבחוץ ומבפני
ם, עם ריבוי מפעלי יצירה כלכליים ותרבותיים – ישמור על יתרונו הרוחני, המוסרי והאינטלקטואלי, שזה סוד קיומו אלפי שנים – לא יירא רע וירכוש לעצמו בעולם הנאור ידידים ושותפים לחזון הגאולה, גאולה לאומית וכל אנושית, שפעם בלבו כל הימים ובא לידי גילוי בספר הספרים שהיה למאור גוים".

עינינו הרואות כי הדברים כולם נאמרו ברוח קבוצתית-קולקטיבית.

נא.
על רקע האמור, אין תימה כי בית משפט זה לא נעתר בעבר לטענה, לפיה כספי השילומים היו כספים קונקרטיים, אשר נועדו להגיע לניצולי השואה באורח אינדיבידואלי:
"העותרים טענו לפנינו שבהסכם השילומים עשתה המדינה שימוש בכספים קונקרטיים שבפועל הגיעו לנכי רדיפות הנאצים. בטענה זו אין כל ממש. מעיון ברקע ההיסטורי שהביא לחתימתו אפשר להעלות שמטרת ההסכם הייתה לענות על תביעתה של מדינת ישראל
מצד אחד לפיצוי על נזקים שסבל העם היהודי מידי הגרמנים ומצד שני לסייע בשיקומם בישראל של אלה שנמלטו מפני הפורענות הנאצית או נותרו בחיים לאחריה" (עניין
הירשזון
, בעמ' 845-844, מפי המשנה לנשיא ש' לוין).

ובעניין אחר נפסק כי:

"שתים הן עתירותיו של העותר, אשר הינו נכה רדיפות הנאצים
:
א. לקבל את 'חלקו' בשילומים שקבלה המדינה מהרפובליקה הפדרלית של גרמניה
.
ב. לקבל רטרואקטיבית מאפריל 1954 את התגמולים המשולמים לו לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשכ"ז-1957, מאז 1.9.97. העתירה הראשונה, דינה להידחות מן הטעם שהשילומים שולמו למדינה לצרכים המוסכמים עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, דהיינו למטרות אשר המדינה תממשן, ולא על מנת לחלקן בין נפגעי רדיפות הנאצים. לפיכך, אין לעותר כל עילה לתבוע חלק מכספים אלה" (בג"צ 4519/00
בן ארדוט נ' ראש הממשלה
(2000)).

על הרקע להסכם השילומים ועל מהותו נאמר במקום אחר כי:

"לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עם הקמתה של מדינת ישראל
. הפליטים היהודים, ניצולי השואה שנעקרו מבתיהם ומקהילותיהם ונותרו חסרי-בית וחסרי-כול, החלו נוהרים באלפיהם וברבבותיהם אל המדינה שזה אך קמה ונהייתה, והמדינה הצעירה קלטה אותם והחלה במסע הארוך לשיקומם ולנטיעתם מחדש בתחומיה. אלא ששיקומם ויישובם מחדש של הפליטים חסרי-האמצעים דרש משאבים כבדים מנשוא, ואלה לא היו מצויים בידי המדינה בראשיתה. על רקע זה הציגה מדינת ישראל
תביעה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית) כי תעשה לפיצוי נפגעי המשטר הנאצי עבור הנזק החומרי שנגרם להם. גרמניה החליטה לתקן, בתחומי יכולתה, אותו נזק חומרי שנגרם על ידי הנאצים, ושתי המדינות נשאו ונתנו ביניהן על הפיצוי ותנאיו. לסוף, ביום 10 בספטמבר 1952, חתמו שתי המדינות על הסכם שנודע לימים בכינוי הסכם השילומים או הסכם לוקסמבורג ... עיקרו של ההסכם בהסכמתה של גרמניה לשלם לישראל פיצוי כולל (בכסף ובסחורות) בעד הוצאות קליטתם של הפליטים היהודיים, והוא כנגד ויתורה של מדינת ישראל
– בכפיפות לחריגים מסוימים – על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה" (דנ"א 11196/03
גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים,
פ"ד ס(3) 88, 93-92, מפי המשנה לנשיא חשין).

נב.
זהו, אם כן, קולה של ההיסטוריה, כפי שמשתקף מן המסמכים ומהדרך בה תואר בפסיקה; אלא שהצדדים לא הסתפקו בכך, והגישו – בבית המשפט המחוזי – חווֹת דעת היסטוריות. על אלה נעמוד לקמן.

חווֹת הדעת ההיסטוריות בבית המשפט המחוזי

נג.
ההיסטוריון ד"ר טובי, שהגיש חוות דעת מטעם המדינה (מוצג 5 לתיק המוצגים מטעם המדינה), ציין בחוות דעתו כי "תביעת השילומים מגרמניה לא נתפסה על ידי ממשלת ישראל, או פקידי הרשות הישראליים שעסקו בה, במהלך כל פרק הזמן בו היא נהגתה, גובשה, הוגשה והתקבלה כמקור הון לתשלום פיצוי אישי, מכל סוג שהוא, לניצולים שהם אזרחי ישראל. יעודה האחד והיחיד של התביעה שהגישה המדינה, היה קבלת פיצוי גלובאלי כדי למנוע את קריסתה הכלכלית של מדינת ישראל
, וכנגזרת מכך – הפיזית. הצלתה הכלכלית של המדינה הייתה מאפשרת, באופן טבעי, לממשלה להמשיך ולתמוך בניצולים הרבים שהגיעו בשערי הארץ" (עמ' 21).


בחקירתו בבית המשפט המחוזי העיד ד"ר טובי כי:

"אף אחד מהצדדים, לא בירושלים ולא בבון, לא חשב כאשר הסכם השילומים רק התחיל לעלות על סדר היום, כאשר התחילו להיכנס לדיונים על הסכם השילומים וכאשר סיימו בזה, אף אחד משני הצדדים ובמדינת ישראל
אף חוג, אף מפלגה בשום פנים ואופן לא חשב שאת כספי השילומים צריך לפרוט לפרוטות ולחלק לכל ניצול, יש לי 12 קלסרים מלאים במסמכים, לא מצאתי פסקה אחת באלפי המסמכים שאומרים את זה" (פרוטוקול הדיון מיום 28.6.11, מוצג 18ו לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 362 שורות 25-19).

כאשר נשאל ד"ר טובי על כוונת המדינה במונח "יישוב מחדש" השיב כי:

"כאשר אתה בונה תשתיות תחבורתיות, או כאשר אתה מקים תשתית חינוכית או כאשר אתה מקים תשתית בריאותית, או כאשר אתה מקים תשתית כלכלית שתוכל אחר כך לקלוט את הניצולים, אז השאלה היא באופן הכי ברור שבעולם, ודאי, כי אתה מניח את התשתית שמאפשרת לאותו ניצול לגשת ולקבל חינוך, בריאות ואפשרות עבודה, אפשרות השתכרות ואפשרות לקנות בית" (פרוטוקול הדיון מיום 28.6.11, מוצג 18ו לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 375 שורות 32-28).

בהמשך חקירתו נשאל ד"ר טובי "מה הרלוונטיות של הכספים הללו והביצוע של ההסכם, השקעה במפעלי תחבורה, ציוד כבד ... לנושא שיקום והושבה מחדש של פליטים כלשון סעיף 2 להסכם השילומים" (פרוטוקול הדיון מיום 28.6.11, מוצג 18ו לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 430 שורות 31-27), והשיב כי:

"התשתית הכלכלית שהניחו השילומים זו תשתית כלכלית למפעלים, זו תשתית כלכלית לתחבורה ... אתה מדבר פה על תשתית כלכלית, על פעילות כלכלית, על האצת התפוקה הכלכלית במשק, התפוקה כשהיא עולה היא מאפשרת לקלוט אנשים,לקלוט אנשים בעבודה ... זאת אומרת בעצם יש לך פה גלגל אחד כלכלי גדול שכאשר הוא מונע הוא מאפשר לקלוט את כל אותם עשרות ומאות אלפי ניצולים. זה הקשר היחיד בין השילומים לבין הפליט" (פרוטוקול הדיון מיום 28.6.11, מוצג 18ו לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 431 שורות 16-8).

נד.
ההיסטוריון פרופ' צוויג, אשר הגיש חוות דעת בבית המשפט המחוזי מטעם הסוכנות (מוצג 16 לתיק המוצגים מטעם המדינה), ציין בחוות דעתו כי "כספי השילומים שהגיעו אל ממשלת ישראל (מהם קיבלה הסוכנות היהודית 18.3%), משאבי סעיף 8, הכספים ששולמו לועידת התביעות והסכומים שהניבה עבודתם של ארגוני השבת הרכוש ליורשים – כל אלה היו תשלומים קולקטיביים שיועדו לשיקומו של העולם היהודי, משימה שכללה את יישובם מחדש ושיקומם של ניצולי השואה ... אלה שהיו קרבנות ישירים של הנאצים, היו זכאים לתשלומי פיצויים אישיים, אותם הם אכן קיבלו בפועל. לא הייתה להם זכות, או בסיס לתבוע נכסים שנבעו ממכירת הרכוש של קהילות שהוחרבו, או חלק מהתשלומים שניתנו לעם היהודי" (סעיף 52).

נה.
יש לציין, כי המומחה מטעם המשיבים-התובעים, פרופ' יוסי כץ, חזר בחוות דעתו שהוגשה בבית המשפט המחוזי על הדברים שנאמרו בספרו ושצוטטו מעלה, לפיהם דמי השילומים היו פיצוי קולקטיבי, והרקע להם – מצבה הכלכלי הקשה של המדינה באותם ימים (מוצג 12 לתיק המוצגים מטעם המדינה – וראו סעיפים 10, 12, 15, 34, 49-48 לחוות הדעת). אמנם בסעיפים 59 ו-121 לחוות דעתו מציין המומחה כץ, כי "חשוב להדגיש שכספי השילומים שמשו לצרכי הכלל, לפיתוח משק המדינה ובנין הארץ והמדינה, והממשלה לא השתמשה בהם לצרכים האינדיווידואליים – שמקורם בשואה – של ניצולי השואה. הקולקטיב עמד במרכז ואילו הפרט נדחק. יתירה מזאת; לימים כשהופרטו חברות שהוקמו בכספי השילומים לא הופנו המשאבים שהתקבלו, ואפילו לא מקצת מהם לטובת האינדיווידואל ניצול השואה ולא לטובת התובעים, ילדי טהרן"; ובחלק הסיכום והמסקנות, סעיף ד', ציין המומחה כץ כי "ניצולי השואה ובכללם התובעים לא נהנו לשם צרכיהם האינדיווידואליים והאישיים מכספי השילומים". ואולם, יושם אל לב כי כץ
אינו
טוען, שהמדינה צריכה הייתה להקצות את הכספים שהתקבלו לפי הסכם השילומים לפרט.

נו.
בחקירתו בבית המשפט קמא הוצגו למומחה כץ מסמכים שונים. בין היתר נשאל על דבריו של שר החוץ שרת בכנסת ביום 13.3.51 כלהלן:

"ולפני שהקריא את האיגרת אמר וזה בדברי הכנסת, תביעת השילומים מחושבת על פי הנטל שקיבלו על עצמם העם היושב בישראל וקיבוצי היהודים בעולם כולו, בכלכלת שיקומם וקליטתם של חצי מיליון ניצולי השואה שהתיישבו או שיתיישבו בארץ, זאת אומרת, ברור שהעמדה של משה שרת, היא ברורה מהדברים האלה" (פרוטוקול הדיון מיום 22.6.11, מוצג 18ג לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 24 שורות 7-3).

והמומחה כץ השיב – "חד משמעית" (שם, שורה 8).
ועוד נשאל המומחה כץ, על-יסוד המסמכים שהוצגו לו:

"אז תסכים איתי, לנוכח כל המסמכים שמתארים את השתלשלות המשא ומתן ואת כוונת הצדדים ומתארים ואת ההסכם עצמו, שבעצם, כרגע נדבר רק על הפן של המדינה, תיכף ניכנס לפן של ועידת התביעות, והפן הזה, מול מדינת ישראל
מדובר בהסכם, שהוא פיצוי שמיועד למדינה לצורך כיסוי הוצאותיה ועלויותיה בקליטת ניצולי השואה" (פרוטוקול הדיון מיום 22.6.11, מוצג 18ג לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 28 שורות 12-8).

והשיב כי:

"זה בדיוק מה שכתוב, אבל בנוסף לקליטה, לישובם ולשיקומם ... הסכומים ניתנו לצורך הרחבת האפשרויות לישובם ולשיקומם של פליטים יהודיים בארץ ישראל" (שם, שורות 19-13).

בהמשך חקירתו טען פרופ' כץ, כי "כספי השילומים נועדו לכלל, לכלל, לקידום המדינה" (עמ' 56 שורה 29). לאחר מכן נשאל פרופ' כץ "אתה לא אומר לי, זה הסכם ולכן בגללו כל אחד זכאי ל-100 אלף ש"ח", והשיב כי "אני לא אומר את זה, אני אומר, שאין ספק, שחלק מכספי השילומים היו צריכים להגיע לפיתוח התשתיות וכולי והם תרמו, תרמו והתרומה היא חשובה, אבל אני אומר, שחלק מכספי השילומים היו צריכים, בצורה כזו או אחרת, להגיע ליעד האמיתי, שלהם נחתם ההסכם עם גרמניה והוא הושבה ושיקום, הושבה ושיקום וקליטה, אם הם לא קיבלו את זה, לנו כמדינה יש בעיה, אנחנו היום, אולי אז לא יכולנו להרשות לעצמנו, אז היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה" (עמ' 57 שורות 28-20). ובהמשך הוסיף, כי "מה שהמדינה לא יכלה להרשות לעצמה בשנות ה-50, היום זה לא, זה לא עולה מבחינה מוסרית, אני חשפתי את הסיפור של החשבונות בארץ והרכוש בארץ של קרבנות השואה, שאלתי את עצמי כל הזמן, מה עשתה המדינה בשנות ה-50, למה המדינה לא חיפשה את האנשים בשנות ה-50? אז המדינה חשבה בהחלט על הקולקטיב באותה תקופה והייתי יכול להצדיק את הדברים, ולכן כתבתי רכוש שנשכח ולא רכוש שהושכח. אבל היום, המדינה צריכה לראות את הדברים בצורה אחרת, יש לנו חוב מוסרי עמוק, לאלה שבנו, חברים שישבו פה וחברים שנפלו, שירתו בצה"ל ונפלו, הם הקימו, היו שותפים בהקמת המדינה, הם הגיעו ב-43, הם היו בחזיתות" (עמ' 58 שורות 22-14).

נז.
דומה, כי גם לפי המומחה מטעם המשיבים, אין הסכם השילומים מקים זכות לפיצוי אישי-אינדיבידואלי. ניתן לומר, כאמור, כי לפי עדותו של פרופ' כץ בחקירתו בבית המשפט, הוא סבור שכיום – למעלה מ-60 שנים לאחר הסכם השילומים – יש לראות את הדברים בצורה אחרת. יתכן; ואולם, אף אם ציבורית-ערכית יש טעם רב בעמדה זו, חוששני כי אין היא יכולה להאיר בזוית שונה את מטרתו ומהותו של הסכם השילומים, כפי שנרקם על-ידי ממשלת ישראל וראשיה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ופרשנותו המשפטית היא שעל האבניים.

מהותו של הסכם השילומים – סיכום

נח.
המסקנה העולה מן המסמכים ההיסטוריים ומחווֹת הדעת של ההיסטוריונים היא כי כספי השילומים ניתנו לממשלת ישראל באופן קולקטיבי לשם הגשמתם של יעדים חברתיים, ולא נועדו לפיצוי אישי של ניצולי השואה. נוכח זאת, סבורני כי את הביטויים "הושבה מחדש" ו-"שיקום" שבמבוא להסכם השילומים ובסעיף 2 לו יש לפרש בצורה מרחיבה, העולה בקנה אחד עם מסקנה זו; ההושבה מחדש והשיקום משמעם מאמץ קולקטיבי של הממשלה והציבור לפיתוח הארץ בכל תחום ותחום כדי לאפשר תשתיות לשיקום העולים. הטענה שלא הובא מה שהוסכם לידיעת העולים הפליטים, וילדי טהרן בתוכם, באופן כזה או אחר, מוקשה – "בתוך עמי אנכי יושבת", ולא הרי הפרקטיקות בתחומים אלה כיום, כהרי הימים ההם; הם חיו בתוך עמם ובתוך שכמותם, ויש להניח כי לא ראו עצמם מקופחים ביחס לאחרים, בזמן אמיתי. במלים אחרות, כספי השילומים ניתנו לממשלה לשם פיתוח המדינה, וזאת על מנת לעמוד ביעד הלאומי של ישוב הפליטים ניצולי השואה במדינת ישראל
ושיקומם, להבדיל מייעוד הכספים לחלוקה לפרטים ושיקום אישי או אינדיבידואלי. התועלת לניצולי השואה לשיקומם ויישובם באה לא כהענקה ישירה לכל עולה ופליט שואה, אלא כהענקה לכלל. הסכם השילומים אינו מקים איפוא לניצולי השואה עילת תביעה אישית, ועל כן – כאמור – סברנו כי יש לקבל את ערעורה של המדינה. נשוב ונדגיש: הכרעתנו זו אינה באה ליתן הערכה היסטורית להסכם השילומים, על היבטיו השונים. איננו מביעים עמדה בשאלה האם הישגיו ותועלתו של ההסכם גדולים מן הויתורים שנעשו בגדרו. שאלה זו, כאמור, חורגת במובהק מן השאלות שביסוד הערעור, ובעיקרה מסורה להיסטוריונים ולחוקרי דברי הימים, אשר – גם בפרספקטיבה של למעלה משני דורות לאחר החתימה על הסכם השילומים – יתכנו ביניהם דעות שונות. אך אין לי צל צלו של ספק, שאבותיו ראשי המדינה דאז האמינו, כי השילומים מהוים תרומה רבתי לפיתוח המדינה לטובת הכלל, ובמיוחד פליטי השואה. וכדברי בן-גוריון (ב
מדינת ישראל
המתחדשת
, א' , 421) "עזר כספי רב לפיתוח ישראל היו השילומים מגרמניה, שדרישתם וקבלתם עוררו סערה גדולה בכנסת ובעתונות, שלא היתה כמוה בישראל".

נט.
ועוד נוסיף, כי אין בידינו לערוך הבחנה ממשית בין ילדי טהרן המשיבים לבין ניצולי שואה אחרים, והנושא מצוי בגדרי כלל הטיפול בפליטי השואה.

אחר הדברים האלה

ס.
את הכרעתנו פתחנו באהדה האנושית שאי אפשר שלא לחוש לניצולי השואה בכלל, ולמשיבים בפרט. מן החומר שבתיק ניכר, כי ההליכים נשוא ערעור זה מבטאים את זעקתם של המשיבים (ובהם רובינסון) על כי – לתחושתם – מדינת ישראל
לא עשתה די בעבורם. זעקה זו עולה, בין היתר, מטענתם לפיה הסכם השילומים – וליתר דיוק, מכתב 1א משר החוץ שרת לראש ממשלת גרמניה שצורף להסכם – נעל את השער בפני
ניצולים שעלו לארץ ישראל לתבוע פיצויים אישיים מגרמניה בגין נזק לבריאותם. סבורנו, כי הגם שהדברים אינם נדרשים להכרעתנו בערעור, זו לא תהא שלמה אלמלא נייחד מספר מלים לתחושתם של המשיבים.

סא.
הטענה כנגד הויתור על זכות התביעה האישית בגין נזקי גוף ובריאות אינה חדשה עמנו, והיא הועלתה כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בסמוך לאחר החתימה על הסכם השילומים. כך, בדיון בכנסת ביום 22.2.56 הודיע חבר הכנסת בנימין מינץ:

"אבל כאן נתחוורה לו [אזרח ישראלי מקרבנות הנאצים – א"ר] כל האפליה המעוולת הפוגעת בו, על שום שהוא קיבל מרצונו, מאהבתו לעמו ולארצו, את האזרחות הישראלית; בעוד שהם, אזרחי הארצות האחרות, ובני בלי אזרחות מכל וכל, זכאים לפיצויים על נזקי גוף ... ממשלתנו הסכימה, בשעת ההסכם על השילומים, שנכי רדיפות הנאצים אזרחי ישראל לא יהיו זכאים לפיצויים על נזקי גוף, שישולמו על-ידי גרמניה המערבית לקרבנות אלה ... הווה אומר, אילו דאג התובע שלנו בעוד מועד להיות אזרח של כל מדינה אחרת שהיא, או אפילו השכיל שלא להיות נתינה של שום מדינה בעולם, היתה בעיית פרנסתו וקיומו החמרי בנכותו ובשיתוקו מוצאת את פתרונה. עכשיו שקיבל את אזרחותה של מדינתו, הריהו לוקה ביסורי גוף ונפש ..." (הישיבה השמונים וארבע של הכנסת השלישית
דברי הכנסת
20 (תשט"ז) 1157).

סב.
ביום 24.12.56, בחלוף עשרה חודשים לאחר אותו דיון בכנסת, פורסמה הצעת חוק נכי מחנות הריכוז הנאציים, תשי"ז-1956 (
הצעות חוק
286 (תשי"ז) 112), אשר עסקה בזכאותם של נכים לתגמולים, לפי התנאים המפורטים בה. בהצעת החוק הוגדר נכה כ"אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה שנגרמו לו עקב היותו עציר במקום הסגר, כמשמעותו בסעיף 4(ב) לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950, בתקופה שהחלה ביום י"ז באלול תרצ"ט (1 בספטמבר 1939) ונסתיימה ביום כ"ב באלול תש"ה (31 באוגוסט 1945)". בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי מטרתו של החוק המוצע היא "להעניק זכות לתגמולים לנכים אלה, אזרחי ישראל, אשר אינם זכאים לפיצויים לפי חוקי הריפובליקה הפדרלית של גרמניה ואשר לא קיבלו תגמולים או פיצוי מכל מקור אחר" (
שם
, בעמ' 114).

סג.
בסופו של יום, הבשילה הצעת החוק לכדי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957
(
ספר החוקים
226 (תשי"ז) 103). בסעיף 1 לחוק הוגדר נכה כ"אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל
לבין הריפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הריפובליקה הפדראלית של גרמניה". לגבי נוסח זה נאמר כי הוא "יוצר זיקה בין החוק להסכם השילומים והוא אינו קיים כלל בהצעת החוק" (
כץ
, בעמ' 78). על חוק נכי רדיפות הנאצים והרקע לו ראו בהרחבה
כץ
, בעמ' 103-70;
דוח ועדת דורנר
, בעמ' 92-53.

סד.
גם לאחר חקיקתו של חוק נכי רדיפות הנאצים הועלו טענות באשר להפלייתם של ניצולים אזרחי ישראל מול ניצולים שאינם אזרחי ישראל. בבג"צ 207/60
פרידלנדר נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים
(פ"ד יד 2390) נאמר – מפי השופט (כתארו אז) זוסמן – כי "אם נכונה הטענה של בא כוח המבקשת, יהא זה ענין למחוקק לענות בו, ומן הראוי שיתן את דעתו על כך, שדבר חקיקה ישראלי ואמנה של ממשלת ישראל שללו מאזרחיה, ניצולי הנאצים, פיצוי שהיו מקבלים מהממשלה הגרמנית; יוצא שיהודי נשכר על-שום שאינו אזרח ישראל, כי הסידור שנעשה על-ידי ממשלת ישראל אינו תופס כלפיו, וממשלת גרמניה מיטיבה עמו" (
שם
, בעמ' 2392). ובעניין
הירשזון
נסבה העתירה על סמכותו של שר האוצר לקבוע את גובה התגמול החודשי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. בפסק הדין נאמר, בעמ' 841, כי "מהחומר שהוגש לנו מתברר שעקב שיעורי התשלום השונים, לנכי רדיפות הנאצים, של התגמולים בישראל ובגרמניה נוצר מצב שלפיו חלק מנכים אלה שהגיעו לישראל עד 31.10.53 קופחו לעומת נכים אחרים של רדיפות הנאצים, שאינם אזרחי ישראל ואשר הדרך שעמדה לפניהם לתבוע תגמולים מממשלת גרמניה לא נחסמה. אלמלא המסמך, היו נכים אלה זוכים בתגמולים גבוהים במידה רבה מממשלת גרמניה מאשר אלה המשתלמים בישראל", אולם לצד זאת נאמר כי "אין מדובר בכל הנכים, משום שלגבי חלק מהם היטיב החוק את מצבם לעומת מצבם לו תבעו תגמולים מממשלת גרמניה". בית המשפט קבע (עמ' 842), כי סמכותו של שר האוצר אינה כוללת אך סמכות עדכון, וכי החוק אינו מונע העלאת שיעורי התגמולים "תוך הבחנה בין סוגי משנה שונים של נכים". הוסבר שם, כי "יש ממש בטענת העותרים כי כדי להשיג את המטרה האמורה פגעה המדינה בחברי הקבוצה המקופחת ... פגיעה זו גרמה להפליה בלתי מוצדקת בין חברי הקבוצה המקופחת שהגיעו לישראל עד ליום 31.10.53 ורכשו אזרחות ישראלית לבין מי שנותר בחו"ל ולא קיבל אזרחות ישראלית, שזכויותיו לתבוע מגרמניה סכומים גבוהים יותר לא נפגעו. הפגיעה האמורה לא הייתה שרירותית, אלא באה לשרת את צורכי הכלל כפי שהדבר נראה בשעתו בעיני מנהלי המשא והמתן עם ממשלת גרמניה. עם זאת מקובל עלינו מקדמת דנא, כי מקום בו מפקיע השלטון זכות קניין של הפרט למען צורכי הציבור, זכותו של הפרט היא לקבל פיצוי נאות על הפגיעה בו ... הפגיעה בחברי הקבוצה המקופחת בולטת שבעתיים כשהמדובר בשרידי השואה, אודים מוצלים מאש, המצויים ברובם הגדול בגיל מתקדם ואשר במרוצת השנים מספרם, למרבה הצער, כלה והולך, ואשר מקבלים את הפגיעה בזכויותיהם, כפי שיכולנו להתרשם גם ממהלך הדיון שלפנינו, במעורבות רגשית קשה" (
שם
, בעמ' 845-844).

סה.
בעקבות פסק הדין בעניין
הירשזון
העלה האוצר את התגמול בשיעור של 23.76% "מסכום של 25.25 ש"ח לכל אחוז נכות לסכום של 31.25 ש"ח" (
דוח ועדת

דורנר
, בעמ' 77; וכן
שם
עמ' 78 לעניין היחס בין הרנטה הגרמנית לתגמול הישראלי; ראו גם בג"צ 2315/97
פכר נ' שר האוצר
(1997)). ואולם, גם לאחר פסק הדין לא הושוה הפיצוי המשולם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים לזה המשולם לפי החוק הגרמני:

"במשך תריסר השנים שבין 1996 ל-2007 קיבל נכה בשיעור של 100% תגמול חודשי מישראל שסכומו הכולל מהווה 84% משיעורה המקביל של הרנטה הגרמנית. לעומת זה, לנכים ששיעור נכותם עומד על 75%, 65%, 50%, 45%, 25%, שולם מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים תגמול חודשי המהווה (בהתאמה) רק 79%, 78%, 70%, 45% ו-52% משיעורה המקביל של הרנטה הגרמנית ...
מאז שנת 1996 ועד היום (תחילת שנת 2008), הועלה התגמול המשולם מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים בשיעור כולל של 33.92%, באופן שבגין כל אחוז נכות ניתן כעת תגמול בסך 41.85 ש"ח במקום 31.25 ש"ח. זאת, הגם שהצמדת שיעור התגמול החל משנת 1996 למדד המחירים לצרכן בלבד הייתה אמורה להביאו לסך של 45.5 ש"ח לכל אחוז נכות ... באותו פרק זמן ... הפער בין הרנטה הגרמנית ובין התגמול הישראלי לנכה 100% גדל ב-24.88% נוספים".


אוסיף, כי דווקא בשנים האחרונות יש טוענים שנתהפך הגלגל, ועתה הניתן לניצולי שואה נכים שבגדרי חוק נכי רדיפות הנאצים גבוה במקרים מסוימים מזה הניתן למקבלי קצבאות מגרמניה. איני מביע דעה על כך.

סו.
במחצית העשור הקודם קיבלה סוגיית הטיפול בניצולי השואה תהודה ציבורית נרחבת, שלא פסחה גם על הגורמים הממלכתיים (ראו גם מאמרה הנזכר של
הלפרין
, בעמ' 92; שם נאמר, כי השינוי הבסיסי החל מאמצע העשור השני לקום המדינה, עם השינוי שחל בחברה הישראלית באופן תפיסת השואה). כך, מינתה הממשלה ועדה בינמשרדית בראשותו של מר נחום איצקוביץ, המנהל הכללי של משרד הרווחה והשירותים החברתיים, "לגיבוש פתרונות למצוקת ניצולי השואה", אשר הגישה דוח ביניים ביום 15.5.07, בו נאמר כי "החוק [חוק נכי רדיפות הנאצים – א"ר] נתן מענה רק למקצת הניצולים והותיר רבים ללא סיוע", וכי "50 שנה אחרי חקיקת החוק, נדמה שהשינויים באוכלוסית הניצולים מחייבים בחינה מחודשת של היערכות הממשלה". ובחודש אוגוסט 2007 פרסם מבקר המדינה "דוח ביקורת על הסיוע לניצולי השואה", בו הצביע על "ליקויים חמורים בטיפול בניצולי השואה". בעקבות דוח מבקר המדינה החליטה הועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת נושא הסיוע לניצולי השואה (פרוטוקול מס' 167 מישיבת הועדה לענייני ביקורת המדינה מיום כ"ח בטבת התשס"ח (7.1.08)), היא ועדת דורנר.

סז.
המגמה הנזכרת לא פסחה גם על כנסת ישראל. כך, ביום 4.1.07 פורסם חוק הטבות לניצולי שואה נזקקים, תשס"ז-2007 (
ספר חוקים
2076 (תשס"ז) 47). בדברי ההסבר לחוק זה (הצעת חוק הטבות לניצולי השואה, התשס"ו-2005
הצעות חוק הכנסת
105 (תשס"ו) 71) נאמר, כי "ציבור ניצולי השואה תרם תרומה רבה להקמת מדינת ישראל
ולהמשך קיומו של העם היהודי. אין חולק כי על מדינת ישראל
מוטלת החובה המוסרית להבטיח כי ציבור זה יוכל לחיות בכבוד. רבים מהנמנים עם אוכלוסיית ניצולי השואה חיים בתנאים כלכליים קשים ומצבם הבריאותי אינו תקין. הצעת חוק הטבות לניצולי השואה, התשס"ו-2005 ... באה לעגן בחקיקה הטבות סוציאליות לנזקקים מבין ניצולי השואה ...".


וביום 9.3.08 פורסם חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), תשס"ח-2008 (
ספר חוקים
2137 (תשס"ח) 236), שמטרתו – כאמור בסעיף 1 בו – "להגדיל את גמלאות הבטחת הכנסה לשם שיפור מצבם הכלכלי של קשישים נזקקים, ולקבוע הסדרים לסיוע לניצולי שואה".

סח.
כעולה מדוח ועדת דורנר, שסקר בין היתר את הרקע המשפטי על הסתעפויותיו (עמ' 53 ואילך, לרבות הנדבך הסוציאלי, בעמ' 70-61), המלצותיה נגעו לשלושה עניינים: הפיצויים המגיעים לניצולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים; התנהלותה של הלשכה לשיקום נכים; והשירותים שיש לסייע לארגונים פרטיים לספק לניצולים הנתונים במצוקה (
דוח ועדת דורנר
, בעמ' 203). בנוגע להיבט הראשון נאמר שם (עמ' 205), כי על המדינה לשלם לניצולים 75% "מן הרנטה המשולמת כיום על-ידי גרמניה"; ובאשר לניצולים שאינם מקבלים קצבה חודשית כלשהי בגין רדיפות הנאצים נאמר, כי "חוק התכנית להגדלת גמלאות הבטחת הכנסה לקשישים נזקקים ולסיוע לניצולי שואה (תיקוני חקיקה), תשס"ח-2008, שנחקק לאחרונה בתיאום עם ארגוניהם של ניצולי השואה, מספק פתרון המקובל על נציגי ארגוני הניצולים ... חוק זה מבטיח קצבה חודשית צנועה לניצולי מחנות וגטאות שאינם מקבלים בגין רדיפות הנאצים קצבה חודשית כלשהי, וזאת ללא התניית זכאותם במצוקה כלכלית או בהוכחת נכות. החוק אף מגדיל, הגם שבסכומים צנועים, את סכומי קצבת הזקנה והבטחת ההכנסה לכלל הקשישים העניים בישראל שגילם 70 ומעלה, שמרביתם, כך מסתבר, הם ניצולי שואה ..." (עמ' 206).

סט.
כאמור מעלה, לא נדרשנו, בגדרו של

פסק דין
זה, לחווֹת דעה על ההיבטים השונים בסוגית הטיפול בניצולי השואה. כל שנוכל לציין, בעקבות דברינו, הוא כי בשנים האחרונות ניצבת סוגיה זו במקום מרכזי בשיח ובדיון הציבורי-חברתי במדינת ישראל
. על כך יש לברך. מדינת ישראל
מצוּוָה להעמיד בראש מעייניה את הדאגה לניצולי השואה והטיפול בהם, וילדי טהרן בכללם. מדובר באנשים אשר לאחר ששרדו את שנות התופת והמוות – בנו מחדש את חייהם במדינתו של העם היהודי, מדינת ישראל
. לניצולי שואת העם היהודי תרומה נכבדה עד מאד לשגשוגה של המדינה, בתחומים רבים, ולמחירו, לרבות במערכות ישראל. ראויים הם לכבוד ולהוקרה, ברוח ובחומר. הגם שאין בכך כדי לשנות מהכרעתנו בערעור דנא – דברים אלה צריך שיעמדו לנגד עיניהם של כל איש ואשה במדינת ישראל
, ובודאי לנגד עיניהם של הגורמים הרלבנטיים במערכת השלטונית. תפילת "יזכור" לזכרם של ששת מליוני היהודים שנספו בשואה מוכרת ושגורה – כך יש לקוות – בפי כל. הקול הבוקע משורות אלה הוא הקול המבקש לזכור תמידית גם את אלה שעלה בידיהם להימלט מטלפיה של חיית הטרף הנאצית, ואשר חיים ויושבים עמנו היום. זיכרון זה משמעו גם צעדים מעשיים, אך הם מצויים בחצרי הממשלה, בהמשך לאשר כבר נעשה בעקבות דו"ח ועדת דורנר.


ע.
אכן, האתוס היהודי, תורת המוסר היהודית והמשפט העברי, מלמדים אותנו ליתן יד לזולת הזקוק לעזרה, לא כל שכן לאחינו. ניצולי השואה בחלקם, תודה לאל לא כולם, זקוקים ליד המושטת. בטוחני שלא מעטים מהם בזקנתם – וכמובן הטבע עושה את שלו והם מתמעטים והולכים – סובלים, בדומה לפוסט-פוליו התוקף חולי פוליו בגילים מתקדמים ומרע את מצבם, מפוסט-טראומה של זכרונות השואה.

פסק דין
זה אינו המקום להידרש לכך בפרטות, וגם לא להיאבק בהכחשת השואה. לפני שנים אחדות נפטר קרוב משפחה של רעייתי, שריד אושויץ-בירקנאו שמספר כחול על זרועו – וכשביקרנוהו בימיו האחרונים בבית החולים והבטנו בו, אמרתי "עוד עֵד נפרד מאתנו". ומה על הנותרים? על מצבת סבתי ואמי עליהן השלום, נשות חסד, חרות פסוקו של הנביא
ישעיהו
(נ"ח, ז) "הלא פרֹס לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי-תראה ערֹם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם". יהיו דברים אלה נר לרגלי כולנו ביחס לניצולי השואה. לוא יהי. תוצאתו המשפטית של תיק זה אינה סותרת את אלה, ואת הטיפול בניצולי השואה במסלול הממלכתי הראוי.

סוף דבר וסיכומו

עא.
על יסוד האמור, אציע לחברותי להיעתר לערעורה של המדינה ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכפועל יוצא – שלא להיעתר לערעור שכנגד. בהתאם להסכמת המדינה בדיון מיום 11.11.13, הכספים ששולמו בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי – לא יושבו, ויוותרו בידיהם של מקבליהם. אין צו להוצאות בבית משפט זה. שכר הטרחה שנפסק בבית המשפט קמא יתוקן בהתאם, קרי, יעמוד על 50,000 ₪ למועד פסק הדין. מאחלים אנו למשיבים אריכות ימים ובריאות.



ש ו פ ט

המשנָה לנשיא מ' נאור
:


אני מסכימה.

ה מ ש נָ ה-ל נ ש י א

השופטת ע' ארבל
:


אני מסכימה עם חוות דעתו המקיפה של חברי השופט א' רובינשטיין
.


מדינת ישראל
– מדינת העם היהודי - הוקמה מתוך החֳרבות והגחלים הלוחשות של השואה, וכתיאורו של המשורר ח.נ. ביאליק:

"וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים
אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה,
וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי-תִּלִּים
שֶׁל שִׁבְרֵי שׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים,
...
וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאַָיִן, וְהַכֹּל יָשוּב כְּלֹא היָה".
(ח.נ. ביאליק, בעיר ההריגה, מתוך כל כתבי ח.נ. ביאליק (1959)


כפי שעמד על כך חברי, רבים מאלה ששרדו את התופת, לרבות כאלה שהצליחו למלט נפשם קודם לפרוץ המלחמה ובחרו לבנות חייהם מחדש בארץ ישראל, הגיעו לכאן כשאין בידם אלא את נפשם (וראו הדברים שציטט חברי מפי ד' בן-גוריון בישיבתה השלושים ושמונה של הכנסת).


ענייננו בהסכם השילומים שחתמה ממשלת ישראל עם ממשלת גרמניה ביום 10.9.52 וזאת בזיקה לקבוצת ניצולי שואה שזכתה לכינוי "ילדי טהרן". ניצולים אלה ברחו עם פרוץ המלחמה אל חבלי ארץ מזרחיים של פולין, נתפסו על ידי הצבא האדום הסובייטי והוגלו מזרחה לסיביר ולברית המועצות. רבים מהם נספחו אל צבא אנדרס ובהם קבוצות ילדים שרוכזו במחנה ליד טהרן. שתי קבוצות של ילדי טהרן הגיעו ארצה: הראשונה מנתה 860 ילדים והשנייה 100 ילדים, כולם נקלטו בעלית הנוער.


אני מסכימה עם חברי שהערעור מעורר שאלות שאינן פשוטות בעיקר נוכח ההיבטים האנושיים והציבוריים שהוא מכיל בתוכו. וכי באופן טבעי אנו חשים אהדה ורצון לסייע לכל בני העם היהודי שעברו תקופה חשוכה זו בתולדות עמנו והמשיבים ביניהם.


כפי שפירט חברי, הסכם השילומים היווה למעשה השתתפות של העם הגרמני בשיקומו של העם היהודי, עליו ביקש להמיט חורבן. הסכם השילומים נחתם בשנת 1952, בתקופה בה ביקשו שרידיו של העם היהודי לקום מעיי ההריסות שהותיר אחריו הצורר הנאצי ולבנות ולהיבנות בארצו, במולדתו ובמדינתו שזה מקרוב הוקמה - מדינת ישראל
. הסכם השילומים נועד לאפשר בניית בית חלופי – לאומי ופיזי גם יחד - לניצולים, תחת הבתים שאיבדו, במדינה שתהא מדינתם, ועימם לכל בני העם היהודי. כספי השילומים נועדו לסייע גם בקליטתם של מאות אלפי ניצולי שואה שעלו ארצה וביקשו להיבנות בה. הבחנה ברורה נעשתה בין כספי השילומים לבין מסלולי פיצוי אחרים שנועדו לקרבנות אישיים וישירים של הנאצים, והדברים עולים גם מדו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה בראשות השופטת (בדימ') ד' דורנר.


מסקנתו הברורה והחד משמעית של חברי כי אין בהסכם השילומים זכות לפיצוי אישי-אינדיבידואלי מעוגנת בהסכם, כמו-גם בפרשנותו המשפטית, בביטויים מתוכו, בחוות דעת מומחים שנשמעו ובהתבטאויות של ראשי המדינה דאז. הסכם השילומים נועד כדברי חברי להוות הענקה לכלל – להושבה מחדש ושיקום שמשמעם מאמץ קולקטיבי של הממשלה והציבור לפתח הארץ בכל תחום כדי לאפשר תשתיות לשיקום העולים ולקדם את בנייתה של המדינה הצעירה. ככל שהבנתי נתונה למצוקתם של אלה הקובלים על כך שהסכם השילומים אינו מבטא את הפיצוי המגיע להם כיחידים, כמי שסבלו בגופם ובנפשם באותם ימים של תופת, מקובל גם עליי כי הסכם השילומים לא נועד להוות מסגרת פיצוי לפרטים.


יהיה מי שיטען, כפי שמציין חברי, כי מדובר בגישה אנכרוניסטית שאבד עליה הכלח. ואולם, דומה כי בלי גישה זו, שהתמקדה בקולקטיב וביעדים הלאומיים המשותפים, לא הייתה מתאפשרת הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. ברם, המציאות דהיום היא כזו החושפת בפני
נו קשיים עימם מתמודדים ניצולי השואה, ובפרט בזיקנתם, ולא אחת גם את היעדר המענה מניח הדעת למצוקות אלה. לטעמי, מדינת ישראל
חבה חוב מוסרי עמוק לניצולים אלה. צעדים שונים, עליהם עומד חברי, נעשו כבר למען שיפור רווחתם, אך נראה כי עדיין יש מקום להירתמות משמעותית יותר של משרדי הממשלה, וטוב יהיה אם הדבר ייעשה במהרה, מתוך הכרה בחובנו לאותם ניצולים, שהולכים ומתמעטים בינינו, בלא שייאלצו הם לחזר על פתחי משרדי הממשלה כאשר הזמן אינו פועל לטובתם או להתדפק על דלתות בית המשפט שקצרה ידו מלהושיע.



ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין
.


ניתן היום, י"ב בשבט התשע"ד (13.1.2014).


המשנָה לנשיא
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12076860_t15.doc
רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il







עא בית המשפט העליון 7686/12 מדינת ישראל נ' חיים רובינסון, זאב מנגל ו-217 אח', הסוכנות היהודית לארץ ישראל (פורסם ב-ֽ 13/01/2014)