פסקי דין על יעקב מונוביץ' | פסקי דין על א.י מונוביץ' אחזקות | פסקי דין על אליהו גינת | פסקי דין על משה בן חיים | פסקי דין על אליהו גינת אחזקות 2011 ואח' |

16703-05/13 א     02/01/2014




א 16703-05/13 יעקב מונוביץ', א.י מונוביץ' אחזקות בע"מ נ' אליהו גינת, משה בן חיים, אליהו גינת אחזקות 2011 בע"מ ואח'








בית המשפט המחוזי מרכז-לוד



ת"א 16703-05-13 מונוביץ ואח' נ' גינח ואח'




תיק חיצוני:




בפני

כב' השופט
צבי ויצמן



התובעים -
1.
יעקב מונוביץ'



2.
א.י מונוביץ' אחזקות בע"מ




ע"י ב"כ עוה"ד משה ניסים
, רינקוב
, סנדרוביץ ואח'





נ ג ד

הנתבעים -
1.
אליהו גינת



2.
משה בן חיים




ע"י ב"כ עוה"ד דוד משה טימסטית



3.
אליהו גינת
אחזקות 2011 בע"מ



4.
אליהו גינת
בע"מ






החלטה

לפני בקשת הנתבע 2 לעכב ההליכים בתביעה שבנדון ולהעביר הדיון בה לבוררות בהרכב כב' הרב י. סילמן מבית דינו של הרב קרליץ, וזאת מכח סע' 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח -1968 (להלן –
חוק הבוררות
).

עיקרן של העובדות הנדרשות לנדון

1.
ביום 10.1.11 נחתם הסכם שותפות בין התובע 1 לנתבעים 1-2 שעניינו הקמת והפעלת
חנות נוחות למימכר מוצרי צריכה נפוצים בפתח תקווה, ההסכם נכתב בכתב יד ובלשון חסכנית וסוכמו בו עיקר תנאי השותפות בקיצור מילין (להלן -
הסכם השותפות
).
ע"פ הסכם השותפות השקיע התובע כספים בשותפות והוסכם כי סכום ההשקעה יוחזר לו מריווחי השותפות, באופן שראשית לכל יוחזר סכום ההשקעה ורק לאחרי כן יחולקו ריווחי השותפות בין כלל השותפים.
התובעת 2 והנתבעות 3-4 הינן חברות שונות אותן הקימו הצדדים לצורך ניהולה של השותפות.

2.
כעבור זמן, ומאחר שלטענת התובעים הנתבעים לא עמדו בהתחיבויותיהם על פי הסכם השותפות, נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, ביום 13.9.11, במטרה להבטיח את החזר סכום ההשקעה שהשקיעו התובעים בשותפות ולהסדיר את זכויות הצדדים עד לסיום השותפות (להלן –
הסכם ההיפרדות
).

3.
לטענת התובעים הפרו הנתבעים אף את הסכם ההיפרדות ומתוך שכך הוגשה התובענה דנן ובה עתרו למספר סעדים, דוגמת – פירוק השותפות, מתן חשבונות וסעד כספי שעניינו פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם בשל הפרת ההסכמים ע"י הנתבעים ובשל מעשי תרמית וגניבה מצידם.

4.
מעת שכך עתר הנתבע 2 לעיכוב הליכים בתובענה, בטענה כי הוסכם על הצדדים, בסע' 16 להסכם ההיפרדות, כי יעבירו את מחלוקותיהם באשר לביצוע ההסכם לבוררות לפני הרב סילמן. וזו לשונו של סע' 16 להסכם ההיפרדות –
"הצדדים מתחייבים לקיים הסכם זה במלואו ובכוונה מלאה, ולא להקשות בשום אופן על ביצועו ויישומו. בכל מקרה שלא יתאפשר קיום הסכם זה, מסיבה מוצדקת בעיני הרב הנ"ל, ישמרו כל הזכויות של צד א' והצדדים יבנו מנגנון החזר השקעה חדש המותאם למציאות באותו הזמן. במידה ולא יהיה מנגנון מוסכם, הצדדים יפנו לבית דינו של הרב קרליץ בהרכבו של הרב י. סילמן שליט"א במטרה לקבוע מנגנון החזר השקעה חדש, ואם לא ימצא מנגנון השקעה רצוי ידון בית הדין מה הזכויות של כל צד לפירוק השותפות טרום הסכם זה. מוסכם שבכל מקרה כל עוד ההשקעה לא הוחזר, כל הציוד שנקנה מכספי ההשקעה ישאר בבעלותו של צד א'"

5.
הנתבע 2, טוען כי הסכם ההיפרדות נערך ע"י הרב מרדכי הייזלר, שהיה מכרו של התובע. וכי סע' 16 הנזכר נכתב בשל רצונם של הצדדים להביא את כלל המחלוקות בניהם לדיון לפני בורר ירא שמיים אשר ידון ויכריע במחלוקות ע"פ דין תורה.

6.
לטענת הנתבע 2, ע"פ סע' 16 להסכם ההיפרדות הסכימו הצדדים לפעול בכמה שלבים.
השלב הראשון
– כאשר לא יתאפשר קיום ההסכם, יבנו הצדדים מנגנון השקעה חדש.
בשלב השני
– ככל שלא ימצא מנגנון השקעה חלופי מוסכם, יפנו הצדדים לבית דינו של הרב קרליץ בהרכבו של הרב סילמן במטרה לקבוע מנגנון החזר השקעה חדש. שלב זה תלוי בהסכמת הצדדים ועניינו למעשה הליך גישורי.
ובאם שלב זה לא יצלח, יגיע השלב השלישי בו יועברו מחלוקות הצדדים לבוררות, לפני הרב סילמן.

לטענת הנתבע 2, השלבים שדרשו את הסכמת הצדדים לא צלחו ולפיכך, מעת שהוגשה תובענה המעידה כי אכן הצדדים לא הגיעו להסכמות, הרי שלמעשה מצויים אנו לפיתחו של השלב השלישי, היינו העברת המחלוקות להליך הבוררות הנזכר. בעמדתו זו של הנתבע 2 מצדדים אף הנתבעים האחרים.

7.
התובעים מתנגדים למבוקש מכמה וכמה טעמים שעיקרם
- סע' 16 להסכם ההיפרדות אינו בגדר תניית בוררות והצדדים מעולם לא התכוונו להעביר את מחלוקותיהם לבוררות. כל תכליתו של סעיף זה הייתה לקבוע מנגנון חלופי להחזרת השקעת התובעים הקבוע בהסכם ההיפרדות באמצעות הרווחים שיתקבלו ממכירת כרטיסי טוטו, לוטו וחיש גד בחנות (להלן –
הטל"ח
) אם וככל שימצא כי מנגנון זה אינו מביא להחזר ההשקעה בקצב משביע רצון, ואולם לא הייתה
כל כוונה להעביר את כלל הסכסוכים והמחלוקות שבין הצדדים, ככל שיתגלעו, לבוררות.
זאת ועוד, לטענת התובעים סע' 16 אינו מקנה סמכות לפירוק השותפות, סעד הנמצא בסמכותו של בית המשפט המחוזי בלבד, כשם שאינו מקנה סמכות לבית דין לדון בסעדים שונים ואחרים המתבקשים ע"י התובעים בכתב התביעה ואשר חלקן עולים מהסכם השותפות ולאו דווקא מהסכם ההיפרדות. עוד טוענים התובעים כי נוסחו ולשונו של סע' 16 לוקים בחוסר
בהירות מהותי, דבר
אשר אינו מאפשר את קיומו.

להלן נבחן את טענות הצדדים

8.
סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן –
חוק הבוררות
) נותן בידי ביהמ"ש את הסמכות לעכב הליכים בתובענה שהוגשה לפניו לבקשת בעל דין שהוא צד להסכם בוררות. וזו לשון הסעיף -
5.

עיכוב הליכים בבית המשפט

(א) הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם,
ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.

כאשר מתקיימים התנאים הכלולים בסעיף, הרי שככלל יעכב בית המשפט את ההליכים שבין הצדדים להסכם הבוררות (ראו, למשל: רע"א 4716/04
hotels.com
נ' זוז תיירות בע"מ

, פסקה 4 (2005) (להלן:
עניין
hotels
); רע"א 4956/07
לבנברג נ' ביקור חולים - הוספיטל
, פסקה 4 (2009); רע"א 180/07
אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל
(2009)). יחד עם זאת, גם אם מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 5(א)
לחוק הבוררות
, עדיין כפופה שאלת עיכוב ההליכים לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר בוחן בין היתר את מהות הסכסוך, הצדדים לו, היקפו, חשיבות צירופו של בעל דין זה או אחר לצורך בירור הסכסוך וכיוצא באלה, וככל שמצא בית המשפט כי קיים טעם מיוחד לאי עיכובם של ההליכים הוא רשאי לדחות הבקשה (ת"א (ראשון-לציון) 9339-10-12 –
אברהם תכלת נ' מיכאל שנטמן ואח'
,תק-של ת"א (ראשון-לציון) 9339-10-12(4), 14055; רע"א 6450/01
שמחה אוריאלי ובניו, חברה להנדסה וקבלנות בע"מ נ' מכון טיפול בשפכי אשקלון
, פ"ד נו(5) 769, 773-772 (2001); עניין
hotels
, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; אוטולנגי,עמ' 281).

9.
לנוכח היותה של זכות הגישה לערכאות זכות יסוד חוקתית, ובהתחשב בהיקף הביקורת המצומצם יחסית שמפעילים בתי המשפט על פסקי בוררות, נקבעו, כאמור, בסע' 5 לחוק הבוררות, מספר תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימם יעכב בית המשפט את ההליכים שלפני ויתן תוקף לתניית הבוררות עליה הסכימו הצדדים. ואלו התנאים –

1.
קיים הסכם בוררות בין הצדדים.
2.
התובענה שהוגשה לבית המשפט מתייחסת לסכסוך שההסכם חל עליו.
3.
בעל דין שהוא צד להסכם מבקש עיכוב.
4.
המבקש היה מוכן, ועודו מוכן, לעשות כל הדרוש לקיומה של הבוררות.
5.
המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת.
6.
המבקש פנה בבקשת עיכוב לפני שטען לראשונה לגופו של עניין התובענה.

(וראה לעניין זה, כדוגמה, החלטת הנשיאה, כב' הש' ה. גרסטל, בה"פ 43623-11-10 (מחוזי- מרכז)
שרבט נ' שרבט
).

10.
בנדון עלינו לבחון, איפוא, ראשית דבר, האם היה בכוונת הצדדים למסור את מחלוקותיהם או חלקן לבוררות, והאם סע' 16 להסכם ההיפרדות, אכן מהווה תניית בוררות. באם התשובה לכך תהא חיובית עלינו לבחון האם התובענה שבנדון מתייחסת לסכסוך שסעיף הבוררות חל עליו. לצורך כך אנו נדרשים לפרשנותו של סע' 16 הנזכר.


האומנם סע' 16 להסכם ההיפרדות מהווה תניית בוררות ? והאם התביעה מתייחסת לסכסוך שהסעיף חל עליו ?

11.
ע"פ סעיף 25 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן-
חוק החוזים
) אחר תיקונו בתיקון מס' 2 (תשע"א) -
(א)
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

נוסחו זה של הסעיף אחר התיקון מלמד כי הוא מבקש להעניק משקל מכריע ללשונו של החוזה, מקום שבו דעתם של הצדדים משתמעת במפורש מלשון החוזה. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי כלל הפרשנות לפני התיקון ("חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו- מתוך הנסיבות") יוצר חוסר וודאות משפטית ופותח פתח לריבוי מחלוקות והתדיינויות, להתמשכותם של הליכים משפטיים ולהגברת העומס על בתי המשפט. כמו כן הכלל שקדם לתיקון האמור, אינו עולה בקנה אחד עם עקרון היסוד שעומד בבסיסו של החוזה – היותו ביטוי של הסכמה רצונית אליה הגיעו הצדדים.

12.
בנדון, אף שאני סבור כי יש לקבל את פרשנות הנתבעים לסיפת סעיף 16 - "ואם לא ימצא מנגנון השקעה רצוי ידון בית הדין מה הזכויות של כל צד לפירוק השותפות טרום הסכם זה", כהוראה שעניינה קביעת בורר לצורך הכרעה במחלוקת שתובא לפניו, הרי שלשונו של סעיף זה לוקה בחסר ואינה ברורה דיה ולא ניתן להבין ממנה מה הם תנאי הבוררות ומה היקפה. כפי שאבהיר בהמשך הדברים, בנדון חוסר הבהירות בניסוח סעיף הבוררות עולה כדי טעם מיוחד המצדיק את אי עיכובם של ההליכים שלפני.

13.
על הספקות העולות באשר לפרשנותו של סע' 16 להסכם ההיפרדות וחוסר בהירותו, ניתן ללמוד לא רק מטענת התובעים הטוענים כי לא עסקינן כלל בסעיף המפנה להליך בוררות שהרי המילים "בוררות" או
"בורר" או דומות להן אינן מופיעות בו כלל, אלא מכך שאף כל אחד מהנתבעים עצמם מפרש ומבין
את הסעיף באופן שונה. אם הנתבע 2 בבקשתו מבין את הסעיף כסעיף המפנה את הצדדים להליך בוררות אך ורק בסופו של יום ולאחר שהצדדים לא יצליחו "לבנות מנגנון החזר השקעה חדש..." ולאחר שפניה אל בית הדין להליך גישור לא תיצלח (ראה סע' 6-7 לבקשת הנתבע 2), הרי שהנתבעים 1,3 ו – 4 סבורים דווקא כי משמעות הסע' היא כי כבר מלכתחילה על הצדדים לפנות להליך בוררות לפני הרב הייזלר (אף ששמו אינו נזכר כלל בסעיף) וזאת בכל מקרה שלא יתאפשר קיום ההסכם להערכתו (ראה סע' 6.1 לתגובת הנתבעים 1,3 ו – 4).

14.
ואכן בחינת הסעיף בנסיון ללמוד על אומד דעת הצדדים באשר להוראותיו מעלה קשיים רבים. נבחן להלן פיסקה אחר פיסקה בסעיף הנזכר, ונראה עד כמה לשונו סתומה ובלתי ברורה ועד כמה
קשה ללמוד ממנה מה הייתה כוונת הצדדים ורצונם בעת ניסוחו. וכך פותח הסע' –

"הצדדים מתחייבים לקיים הסכם זה במלואו ובכוונה מלאה, ולא להקשות בשום אופן על ביצועו וישומו. בכל מקרה שלא יתאפשר קיום הסכם זה, מסיבה מוצדקת בעיני הרב הנ"ל, ישמרו כל הזכויות של צד א' והצדדים יבנו מנגנון החזר השקעה חדש המותאם למציאות באותו זמן "

ובכן מה משמעותו של התנאי הנזכר בפיסקה זו ? – האם הדיבור
"בכל מקרה שלא יתאפשר קיום הסכם זה" מכוון דווקא למניעה אוביקטיבית ביישום מנגנון החזר ההשקעה לתובעים המפורט בהסכם, להבדיל ממצב של הפרה יזומה של מי מהצדדים את תנאי ההסכם או מעשה תרמית מצידם, כטענת התובעים. או שאולי הוראתו רחבה יותר ומכוונת לכל מקרה או מצב בו ההסכם לא מיושם, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אף אם הורתה בהפרה מכוונת של ההסכם ע"י מי מהצדדים, כטענת הנתבעים.
עיון בלשונו של הסעיף מחזק לטעמי את הפרשנות המוצעת ע"י התובעים. ראשית הוא נוקט בלשון "לא יתאפשר קיום הסכם זה" ולא בלשון "ככל שלא יקויים ההסכם מכל סיבה שהיא" וכיוצ"ב, כך גם עיון בהמשכו של הסע' מלמד כי הוא מתייחס דווקא למציאת מנגנון החזר השקעה חלופי, רוצה לומר הוא מתייחס אך ורק לבעיה העולה מכך שמנגנון החזר ההשקעה הקיים לא פעל כראוי ולא הפיק את שציפו ממנו הצדדים להסכם, ואין הוא מתייחס להפרה של מי מהצדדים את ההסכם.

זאת ועוד, גם אם ניתן לאלץ על לשון הסעיף את הפרשנות המוצעת ע"י הנתבעים לעניין זה, לפיה כוונת הצדדים הייתה שכל סכסוך בין הצדדים יועבר לבוררות לפני הרכב בית הדין של הרב סילמן,
הרי שלצורך וידוא נכונותה של פרשנות זו נִדָרֵש לשמיעת ראיות ועדויות חיצוניות להסכם באשר לכוונת הצדדים ואומד דעתם, דבר שיהא
בו כשלעצמו להאריך ולסרבל ההליך הנדון שלא לצורך.

15.
כך גם בהמשך הסעיף
– הדיבור "מסיבה מוצדקת בעיני הרב הנ"ל" –אף הוא אינו ברור.
ראשית, לא ברור כלל מיהו הרב אליו מכוון הסעיף. עיון בהסכם ההיפרדות מלמד כי בסעיפים שקדמו לסעיף 16 לא מוזכר כלל שמו של אף רב, ואם כן מתוך ההסכם גופו לא ניתן ללמוד מי הוא המכריע בשאלה "האם קיום ההסכם לא יתאפשר מסיבה מוצדקת".

כך גם לא ברור האם הפניה אל אותו רב עלום תהא במסגרת הליך בוררות (כפי שנטען ע"י הנתבע 1, בסע' 6.1 לתגובתו) או לאו, והאם צד אשר החלטת אותו רב אינה נראית בעיניו יוכל לפנות לבית המשפט לצורך העלאת טיעוניו המשפטיים בעניין זה.

הנתבעים טוענים כי הרב המכריע אליו מתייחס הסעיף הינו הרב מרדכי הייזלר, אשר ערך את הסכם ההיפרדות, ואולם שוב עסקינן בטענה עובדתית המצריכה שמיעת ראיות חיצוניות להסכם.

ראוי לציין כי לשונו של הסעיף לעניין זהות הרב יכולה, לכאורה, לקבל פרשנות כאילו הרב הינו דווקא הרב י. סילמן אשר קיימת התייחסות אליו בסיפא לסעיף כפי שנביא להלן (זאת אם נפתח את ראשי התיבות – "הנ"ל" כ"הנזכר להלן" תחת לפותחם כ"הנזכר לעיל")

16.
אומנם, הנתבע 2 צירף כחיזוק לטענותיו באשר לפרשנותו של סע' 16 להסכם ההיפרדות, מכתב הסבר מהרב הייזלר עצמו, בו נכתב, בין השאר, כי הצדדים – "חתמו על הסכם הבנות ובניהם סוכם כי כל תביעה שתהיינה בין הצדדים תידון אך ורק בבוררות על פי דין תורה או אצל הח"מ או אצל הרב סילמן שליט"א מבני ברק או בהרכב שלו",
ואולם, ראשית
יאמר, כי אין די בהגשת מכתב הבהרה סתמי שלא על דרך התצהיר ומבלי שעורכו נחקר על האמור בו, על מנת לשמש ראיה בנדון. לבד מכך, האמור באותו "מכתב הבהרה" אינו תואם כלל את האמור בהסכם עצמו ולמעשה עומד בעניינים רבים בסתירה מוחלטת אליו (כך מצויין, כדוגמה, במכתבו של הרב היזלר שהצדדים הסכימו לפנות בכל מחלוקת בניהם או אליו או לרב סילמן או להרכב בית דינו, רוצה לומר הצדדים יכולים להסכים בניהם למי לפנות, בה בשעה שבהסכם עצמו אין כל רמז לאפשרות שכזו, ומפורטים בו עניינים בהם יש לפנות, לכאורה, "לרב הנ"ל" וענינים אחרים בהם יש צורך לפנות לבית הדין. וכן קיימות סתירות נוספות אשר לא נאריך ונפרטם, נוכח קביעתינו
כי אין במכתב על מנת לשמש ראיה בנדון).

17.
גם המשכו של הסעיף אינו ברור כל ועיקר –
"במידה ולא יהיה מנגנון מוסכם, הצדדים יפנו לבית דינו של הרב קרליץ בהרכבו של הרב י. סילמן שליט"א במטרה לקבוע מנגנון החזר השקעה חדש, ואם לא ימצא מנגנון השקעה רצוי ידון בית הדין מה הזכויות של כל צד לפרוק השותפות טרום הסכם זה"

גם אם נקבל את פרשנות הנתבעים לפיה הרישא לפיסקה זו מלמד על הסכמת הצדדים לפניה להליך גישור במקרה שהצדדים עצמם לא יגיעו למנגנון השקעה חלופי מוסכם, עדיין לא ברור מלשון הסעיף האם גם במקרה של מחלוקת ביניהם בעניין שאינו נוגע למנגנון החזר ההשקעה, יהא על הצדדים לפנות להליך גישורי ? האם כאשר קיימת מחלוקת אחרת, החורגת מעניינו וטיבו של מנגנון החזרת ההשקעה, יש תחולה ותוקף לסע' 16? ובכלל, כיצד החלפת מנגנון החזר ההשקעה יכולה לרפא הפרות או מעשי תרמית שנעשו על ידי מי מהצדדים?

מתוך שכך, ומתוך המשתמע מלשון הסעיף, אני סבור, כי מחלוקת בין הצדדים החורגת מהמחלוקת על מנגנון החזר ההשקעה אינה מחלוקת אליה מתייחס הסעיף ואין הוראותיו חלות עליה כלל.

18.
גם הסיפא לסעיף, אשר לטענת הנתבעים מהווה את גרעין הסכמת הצדדים לבוררות, אינה מנוסחת באופן נהיר ובהיר, וזו לשונה –
"...אם לא ימצא מנגנון השקעה רצוי ידון בית הדין מה הזכויות של כל צד לפירוק השותפות טרום הסכם זה"

לשונו של הסעיף מצמצמת לכאורה את סמכותו של בית הדין לדון אך ורק בעניין הקשור באי מציאת מנגנון החזר השקעה חלופי, ואף לעניין זה מצומצמת סמכותו של בית הדין לקביעת הזכויות של כל צד לשותפות,
אך לא ניתן ללמוד מהאמור בסעיף האם סמכות זו כוללת גם
סעדים נילווים כמו מתן חשבונות, פיצויים בגין הפרה כזו או אחרת, פיצוי בגין עילה נזיקית של תרמית, בירור טענות התובעים לגניבת כספים ע"י הנתבעים 1-2 וכיוצ"ב, ויותר מכך לא ברור האם הסמכות כוללת גם את עצם מתן ההחלטה לפירוק השותפות.

19.
בית המשפט עמד לא פעם על הצורך בקיומה של תניית בוררות ברורה, והבהיר כי
ספקות באשר להיקפה של הבוררות יביאו על דרך הכלל לצימצומה נוכח יחודו של הליך הבוררות והקושי לערער על פסקו של הבורר.
כך בת"א (מחוזי – חי') 1058/64
בן אריה נ' החברה להנדסה חקלאית לישראל בע"מ
נקבע כי בורר אשר הוסמך לדון בעניין פיטוריו של התובע, חרג מסמכותו כיון שפסק לתובע פיצויים מוגדלים. בית המשפט הבהיר קביעתו באומרו –

"כל שאלה כספית של פיצויים או חיובים כספיים אחרים לא נמסרה לבוררות, כי שאלה זו אינה כלולה במילים "ענין פיטוריו של התובע"

בדומה בהמ' (מחוזי – ת"א) 1837/55
מארוקו נ' פרחודניק
נקבע כי סעיף בוררות בו נקבע כי בסמכות בורר לקבוע האם ביטול הסכם שותפות על ידי אחד הצדדים הינו מוצדק, ובמידה ואינו מוצדק בסמכותו לחייב את הצד המבטל בפיצוי מוסכם, אינו כולל סמכות לפירוק השותפות.

20.
זאת ועוד, בית המשפט קבע לא אחת כי הסכם בוררות שאינו ברור דיו אין בו להצדיק עיכוב הליכים בתובענה אזרחית (ראה –המ' (ת"א) 4845/60
מזרחי נ' דישי
; ת"א (מחוזי – ת"א) 231/51
הרצל זליבנסקי בע"מ נ' זליבנסקי
). וכך מצאנו ברע"א (חיפה) 15111-03-10 –
חיים דסה נ' דבורה דש ואח
' . תק-מח 2010(2), 1077 את דברי ביהמ"ש –
"לטעמי עיון, גם בלתי מעמיק, בסעיפים 12 ו-19.1 של ההסכם איננו מאפשר הסקת מסקנה ברורה מיהו הבורר שלו יימסרו "כל חילוקי הדעות שיתגלעו ביניהם בקשר להסכם זה, פירושו, כריתתו, ביצועו וכל הנובע ממנו...", וזאת נוכח המילים המופיעות מיד לאחר מכן שלפיהן לא תחול הוראת הבוררות על חילוקי דעות "לגביהם נקבע בהסכם זה כי יימסרו להכרעת המהנדס כבורר דן יחיד". במצב עניינים זה יכול היה בית המשפט קמא להגיע למסקנה שהוראות הסכם הבוררות אינן ברורות די הצורך ואין כל דופי גם במסקנתו שאי הבהירות בהסכם הבוררות מצדיקה את דחיית הבקשה"

הרי לנו שתניות בוררות שאינן ברורות דיין, כפי שהראנו בענין הנדון,
מהוות טעם מספק לצורך דחיית בקשה לעיכוב הליכים של תביעה שהוגשה בעניינו של אותו הסכם לבית המשפט.

האומנם עשה הנתבע 2 כל הדרוש לקיומה של הבוררות?

21.
זאת ועוד, גם אם נאמר כי סע' 16 להסכם מהווה תניית בוררות וכי היקפה של בוררות זו
כולל כל סכסוך ומחלוקת בין הצדדים העולים מהסכם ההיפרדות או הסכם השותפות, הרי שגם
אז קיים מחסום נוסף המונע את עיכוב ההליכים בתיק.
שכן במסגרת התנאים המפורטים בסע' 5(א) לחוק הבוררות לצורך עיכוב של ההליכים בתביעה האזרחית, יש להוכיח על המבקש להוכיח כי היה מוכן ועודו מוכן לעשות כל הדרוש לקיומה של הבוררות.

22.
בפסיקת ביהמ"ש העליון נקבע כי –

"לא די בעובדה, שאין לפני בית המשפט ראיה, כי מבקש העיכוב סירב לנהל את הבוררות. דרוש כי תהא לפני בית המשפט ראיה פוזיטיבית כלשהי, כי מבקש העיכוב היה ועודנו מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה" (רע"א 254/88
קיבוץ קדרים נ' מורד
פ"ד מב (3) 74,76 (1988))

כמו כן נקבע כי אין די בכך שהמבקש בא וטוען, אחר שהוגשה תובענה אזרחית כנגדו, כי הוא מעוניין לקיים את הסכם הבוררות שנערך בין הצדדים, אם קודם להגשת התביעה בחר שלא להעלות את עניין הבוררות ולקדמה. כך בת"א 52199-05-11
קרן השומר הצעיר בע"מ ואח'
נ' בנק הפועלים בע"מ ואחרים
(2011) נקבע כי פניה במכתב לצד שכנגד על הפרות נטענות מצידו שלא זכתה לתשובה לפיה הצד שכנגד מבקש להעביר את העניין לבוררות נוכח המוסכם בין הצדדים, יש בה ללמד כי אין הוא "מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות" על אף טענותיו. ובלשון ביהמ"ש-

"על אף שמהמסמכים שהוחלפו בין הצדדים עולה כי קיימת מחלוקת ביניהם בנוגע לעודפי גביה אלה ועל אף שבשני מכתבים ביקש ב"כ המשיבות ... כי "תקבע, בהקדם, פגישה ביננו, כדי לדון ולהסדיר העניין, שאם לא כן תאלץ מרשתי לפעול למיצוי זכויותיה כלפיכם", נמנעו הבנקים מלפעול לשם העברת הסכסוך להכרעת ראש המטה במסגרת בוררות שתקוים בין הצדדים. בנסיבות אלו אני קובע כי טענת הבנקים לפיה הם היו מוכנים בכל שלב בעבר להעביר את הסכסוך בנושא עודפי הגביה....להכרעת ראש המטה כבורר בין הצדדים – דינה להדחות"
(וכן ראה לעניין זה : ה"פ (מחוזי –ת"א) 9126/96
הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (בניהול מורשה נ' חברת ברום ים המלח בע"מ
(1999))

23.
בנדון למרות טענות התובעים להפרת תנאי הסכם ההיפרדות ונתבעים בעניין זה, לא נעשתה כל פעולה מצידם להעברת עניין
זה לבוררות ע"פ הבנתם שלהם את טיבה של תניית הבוררות המופיעה בסע' 16 להסכם ההיפרדות. מתוך שכך מנועים הם מלטעון היום כי היו מוכנים בכל שלב להעביר את הסכסוך לבוררות.

24.
אם נבוא ונסכם הדברים, בנדון אין מקום לעכב ההליכים בתביעה מכמה וכמה טעמים –

א.
מלשונו של סע' 16 להסכם ההיפרדות לא ניתן ללמוד כי הצדדים הסכימו להעביר כל סכסוך בניהם לבוררות. היפוכם של דברים, לשונו של הסעיף מלמדת לכאורה כי הוא נועד לפתור אך ורק בעיה אחת והיא מניעה אוביקטיבית לעשות שימוש יעיל במנגנון החזר ההשקעה לתובעים שנקבע בהסכם ההיפרדות.

ב.
גם אם לשון הסעיף יכולה לקבל באופן דחוק את הפרשנות המוצעת ע"י הנתבעים , הרי שלצורך הוכחתה והעדפתה של פרשנות זו יש צורך בשמיעת עדויות וקבלת ראיות חיצוניות דבר שיסרבל את ההליך ויאריכו יתר על המידה, וכבר עניין זה יש בו כשלעצמו לשמש כטעם מיוחד המצדיק אי עיכובם של ההליכים.

ג.
עצם העובדה שסע' 16 להסכם ההיפרדות מנוסח בצורה מעורפלת ולא ברורה כך שלא ניתן להבין באיזה שלב יש לפנות לבוררות, לאיזה עניין
ומהו היקף סמכויותיו של הבורר, מהווה טעם מיוחד, ע"פ סע' 5 (ג) לחוק הבוררות,
שלא לעכב את ההליכים בתביעה דנן, גם אם עניינו של הסעיף בתניית בוררות.

ד.
הסעדים המבוקשים בתביעה שלפני חורגים מהסמכות שניתנה ע"פ סע' 16 להסכם ההיפרדות
לבית הדין של הרב סילמן, שכן הסמכות שנימסרה לו ע"פ הסעיף הינה אך ורק קביעת זכויות הצדדים
קודם להסכם ההיפרדות ואין הוא כולל באופן ברור ומפורש סעדים דוגמת – פירוק השותפות, פיצוי בגין נזקי הפרה, פיצוי בגין גניבה וכיוצ"ב, המתבקשים בכתב התביעה.

ה.
לא הוכח ע"י, המבקש- הנתבע 2, כי אכן היה מוכן בכל שלב להעביר את המחלוקות שבין הצדדים לבוררות.

25.
מכלל האמור הריני דוחה הבקשה לעיכוב הליכים ומורה על המשך בירורה של התביעה לפני בית המשפט דהכא.
המבקש ישא בהוצאות משפט בסך 7500 ₪ לידי התובעים ביחד ולחוד.

26.
כתב הגנה יוגש ע"י הנתבעים תוך 30 יום.
נקבע לקדם משפט לפני ליום 26.2.14 בשעה 9:00.


ניתנה היום, א' שבט תשע"ד, 02 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.








א בית משפט מחוזי 16703-05/13 יעקב מונוביץ', א.י מונוביץ' אחזקות בע"מ נ' אליהו גינת, משה בן חיים, אליהו גינת אחזקות 2011 בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 02/01/2014)