פסקי דין על רבעה נאשף | פסקי דין על כלל חברה לביטוח בע"מ

14652-08/10 א     30/12/2013




א 14652-08/10 רבעה נאשף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 14652-08-10 נאשף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ






לפני
כב' השופטת
ארנה לוי

תובעת

ע"י ב"כ עו"ד פרץ
רבעה נאשף


נגד

נתבע
ת
ע"י ב"כ עו"ד דויטש
כלל חברה לביטוח בע"מ




פסק דין


1.
לפני תביעה פיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 1974, נפגעה בתאונת דרכים בתאריך 24.4.09 עת נהגה ברכב אשר היה מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעת לפצות התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת היא באשר לגובה הנזק. בתיק נשמעו ראיות.
2.
לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת בתאונה הסכימו הצדדים על מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי, פרופ' אלכסנדר בלנקשטיין. במסגרת חוות דעתו מיום 31.1.11 ציין המומחה כי התובעת התלוננה בפני
ו על כאבי גב תחתון, על קושי במסגרת עבודתה כאחות, קושי בהרמת משאות כבדים, קושי בכיפוף וכאבי רגליים. המומחה ציין כי מצא בבדיקתו הגבלת תנועות קלה ביותר בטווח התנועות של כיפוף, יישור, סיבוב והטייה בעמוד השדרה התחתון. צויין כי בדיקת

emg
משנת 2010 הצביעה על רדיוקולופטיה עדינה

l5-s1
. המומחה ציין, כי מעיון במסמכים קודמים, המתייחסים לשנת 1999, עולה עדות לתלונות על כאבי גב תחתון לאחר תאונת דרכים ובבדיקת
ct
הודגם בלט קל בגובה

l5 – s1
. עם זאת, ציין, אין עדות רציפה של פתולוגיה או תלונות במשך השנים. לאור כך, קבע המומחה, לתובעת נגרמה נכות בת 5%, מחצית האחוזים הניתנים בגין סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956, בגין הגבלת תנועות קלה ביותר בטווח התנועות של עמוד השדרה המתני לכל הכוונים.
3.
הנתבעת הפנתה למומחה שאלות הבהרה. בתשובותיו מיום 7.4.11 ציין המומחה כי ייתכן שבתיעוד הרפואי קיימת עדות לתחלואת גב תחתון עובר לתאונה אך "במשך שנים מידי פעם יש לאנשים כאבי גב". הוא ציין כי במסמך משנת 1999 נרשם כי אין חסר נוירולוגי או מוטורי ובבדיקת

ct
מאז הודגם בלט קל בגובה

l5-s1
. הוא אישר כי עובר לתאונה, בהתאם לתיעוד, נמצאה הגבלת תנועה בגב התחתון. עוד אישר כי יש קרבה בין ממצאי בדיקתו ובין ממצאי בדיקת ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה בשנת 2000 לתובעת נכות צמיתה בת 10% בגין עמוד השדרה התחתון. הוא מצא הגבלת תנועות קלה ביותר בטווח התנועות. לשאלה אם נכון לומר, שההגבלה שנמצאה על ידו היא בגין אותה נכות צמיתה שנקבעה לתובעת בשנת 2000 השיב: "אין לי אפשרות לקבוע בוודאות תשובה לשאלה זו. אני מתייחס לממצאי בדיקתי בתאריך הבדיקה ולא שנים רבות קודם לכן". הוא נשאל אם לא יהיה נכון לקבוע כי בגין התאונה נושא התובענה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגב התחתון וכי הנכות שנמצאה מקורה בעברה של התובעת השיב: "אין ספק שיש עדות על פתולוגיות בעבר, אך כפי שכתבתי בחוות דעתי, לא הייתה עדות רציפה של פתולוגיה או עדות במשך השנים. על כך כתבתי ולכך התייחסתי".
4.
לבקשת הנתבעת נחקר המומחה על חוות דעתו. בחקירתו אישר, כי ידע שהתובעת עברה תאונת דרכים בשנת 1999 וכי נקבעו לה אחוזי נכות בגין עמוד השדרה המתני (עמ' 6). הוא אישר, כי לא הוצגו בפני
ו מסמכים רפואיים מאוגוסט 2009 ועד 9.1.11 (עמ' 7) אך בהקשר זה יוער כי התובעת, כאמור, עברה בדיקת

e.m.g.

בשנת 2010. הוא נשאל אם אין לייחס לעברה של התובעת מרכיב בנכות שקבע. הוא פירט המסמכים שהוצגו בפני
ו וציין כי הבדיקות בשנים עובר לתאונה נמצאו תקינות, למעט בדיקה אחת בה נמצאה הגבלת תנועות בכל הכיוונים, מסמך שנרשם על ידי ד"ר מסרוואה בתאריך לא ברור משנת 1999: "זו נקודה שיכולה להצביע על איזושהי בעיה שהייתה קיימת". עוד ציין כי "אין פריצת דיסק, יש בלט דיסק. זה הבדל מאד מאד משמעותי" (עמ' 7). "אני שואל את עצמי צריך להתייחס לעבר או לא, ואני אומר לא מצאתי בתלונות אלה משקל כבד שאני יכול להסיק שיש בעיה בעבר. אני לא אומר שלא יהיו בעיות, אבל לרוב האנשים משך השנים יש מדי פעם כאבים. אבל צריך לקשור. שאר מסמכי התלונות קשה לכמת את זה כאשר רופא רואה מסמך על תלונות של כאבי גב, ללא פירוט קליני" (עמ' 7-8). "אני לא מתעלם מממצאים או תלונות של העבר, אבל העבר הזה היה רחוק, לכל אחד מאיתנו יש מידי פעם כאבים, השאלה אם צריך לקשור לאחר כל כך הרבה שנים". הוא ציין כי משנת 2007 לא היו תלונות, עד התאונה נושא התובענה בשנת 2009. הוא נשאל לגבי העדר תלונות משנת 2009 ועד שנת 2011 והשיב: "יש אנשים שלא הולכים לרופאים או חושבים שהרפואה לא יכולה לעזור, כל אחד מתנהג שונה". מגבלת התנועות היא "כתוצאה מהטראומה, כך זה מתחיל, בטראומה יש נזק לרקמות, יכול להיות מתיחת שרירים, היצרות מרווח וגם יכול להיות בלט דיסק" (עמ' 10). הוא נשאל שוב מדוע כל הנכות משויכת על ידו לתאונה נושא התובענה וציין: "כי אני מאמין שיש תקופות של רוגע" והוסיף: "המקרה הזה לא חד משמעי ולכך גם התייחסתי במסמכים. אבל יש לי הרבה חולים גם שיצאו מבעיות גב והמשיכו והיו בריאים לחלוטין. והייתה עוד תאונה". הוא אישר כי מדובר בהסתברות (עמ' 12).

5.
התובעת ציינה בתצהירה, בעניין זה, כי בשנת 1999 נפגעה בגבה בתאונת דרכים אך "זה בכלל לא היה דומה. הכאבים בגין אותה תאונה חלפו ועברו עם השנים ושבתי לתפקוד רגיל ומלא. התאונה הזו, לעומת זאת, הותירה אותי עם כאבים שמלווים אותי עד היום וממגבלה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה. אמנם יש תקופות יותר טובות, זאת אומרת – עם פחות כאב, אבל אלה תקופות קצרות".

6.
הנתבעת הגישה מספר רישומים מתיקה הרפואי של התובעת בקופת החולים עובר לתאונה. ברישום מיום 23.11.03 נרשם כי התובעת בהריון ומתלוננת על כאבי גב. ברישום מיום
30.11.03 נרשם כי התובעת בהריון וכי היא מתלוננת על כאבי גב וכאבי בטן. ברישום מיום
24.12.06 נרשם כי התובעת נמצאת במערב מרפאה להריון בסיכון גבוה, חשה בחולשה כללית, סחרחורת, כאבי גב תחתון וכאבי שרירים. היא נבדקה על ידי רופאת נשים והומלץ על הימנעות ממאמץ פיסי עד הלידה. ברישום מיום 4.1.07, במועד בו, כפי הנראה, התובעת הייתה עדיין בהריון, נרשמה תלונה על כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל ימין.
7.
התובעת טוענת בסיכומיה, כי בפני
המומחה הונח עוד בטרם ערך את חוות דעתו תיעוד רפואי עובר לתאונה, לרבות כזה המתאר כאבי גב. המומחה לקח בחשבון נתונים אלו ובחן אותם מול ממצאי הבדיקות העדכניות ומצא לפסוק לתובעת נכות בת 5%. גם לאחר שהופנו אליו שאלות הבהרה עמד על חוות דעתו והשיב לגוף השאלות מבלי לשנות קביעותיו הקודמות. גם בחקירתו בבית המשפט לא שינה קביעותיו. המומחה נדרש לסוגיית נכותה של התובעת שלוש פעמים ולכל אורך הדרך נותר איתן בדעתו כי התאונה גרמה לה נכות, שלא הייתה לה בעבר. לפיכך, יש לקבל חוות דעתו.
8.
הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי אין חולק כי עובר לתאונה סבלה התובעת מכאבי גב תחתון וממגבלות תנועה בעמוד השדרה המתני. הנתבעת מפנה לרישומים בתיקה הרפואי של התובעת בשנת 1999 על לומבגו, למסמך של ד"ר מסראווה משנת 1999 לגבי הגבלת תנועות בכל כיווני התנועה בעמוד השדרה הגבי והמתני לאחר תאונת הדרכים מיום 27.3.99 ולרישומים נוספים על לומבגו מנובמבר 2003 ו - ינואר 2007. הנתבעת מפנה לכך שבעקבות תאונת הדרכים משנת 1999 נקבעה לתובעת נכות צמיתה בת 10% במוסד לביטוח לאומי בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המתני. הנתבעת טוענת כי, למרות שהיו תלונות במהלך תשעה חודשים בשנת 1999, בשנת 2003 ובשנת 2007 – קבע פרופ' בלנקשטיין כי אין מדובר ב"עדות רציפה של פתולוגיה או עדות במשך השנים". גם לאחר התאונה נושא התובענה, בשנת 2009, טוענת הנתבעת, לא נמצאה עדות רציפה לאורך השנים, שכן כל תלונות התובעת נמשכו ארבעה חודשים בלבד ורק בשנת 2011 התלוננה שוב. אצל התובעת נמצאה הגבלת תנועות קלה בתנועות עמוד השדרה הגבי והמתני עובר לתאונה, כפי שמצא פרופ' בלנקשטיין. עובר לתאונה נמצא אצל התובעת בלט דיסק ולאחר התאונה הנוכחית לא נמצא כל בלט דיסק נוסף או שונה. ההגבלות קשורות לבלט הדיסק ולכן הן נובעות מהתאונה הראשונה. המסקנה היא, טוענת הנתבעת, כי את נכותה הכוללת של התובעת יש לייחס לעברה, כי אין לייחס לתאונה נושא התובענה כל נכות וכי אין לקבל את חוות דעתו של פרופ' בלנקשטיין. הנתבעת טוענת כי אין מדובר במסקנה או בחיווי דעה בתחום הרפואה, אלא במסקנה בתחום ההיגיון הבריא והשכל הישר.
9.
לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש לקבל באופן חלקי את טענות הנתבעת לעניין נכותה הרפואית של התובעת הקשורה לתאונה. אכן, בית המשפט, באופן רגיל, לא יתערב במסקנות המומחה הרפואי שמונה מטעמו, אך, בענייננו, גם פרופ' בלנקשטיין עצמו הודה, כי מדובר במקרה שאינו חד משמעי. הוא ציין כי קבע את דרגת הנכות בהתאם להסתברות ולא רק כמסקנה שבמומחיות רפואית. המומחה מצא הגבלת תנועות קלה בעמוד השדרה המתני. אין חולק כי התובעת נפגעה בשנת 1999 בתאונת דרכים וגם אז נמצאה הגבלת תנועות דומה, מה שהקנה לה נכות צמיתה בת 10% במוסד לביטוח לאומי. במסגרת קביעת הנכות הרפואית שנותרה לתובעת עקב התאונה נושא התובענה פועלים מספר שיקולים, ביניהם יש לאזן. מחד, כפי שציין המומחה, לא נמצאו בתיקה של התובעת מאז שנת 1999 תלונות רציפות בעלות משקל ומדובר בתקופה ארוכה. הבדיקות נמצאו תקינות, למעט בדיקה אחת, משנת 1999. עוד יוער, כי הרישומים מהשנים 2003, 2006 וראשית 2007, אליהם מפנה הנתבעת, מתייחסים לתקופה בה הייתה התובעת בהריון ויש להתחשב גם בכך במסגרת הערכת התלונות. הנתבעת טוענת עוד כי משנת 2009 ועד שנת 2011 לא נרשמו תלונות בתיקה של התובעת וכי יש לתת לכך משקל, אך מדובר בפרק זמן לא ארוך, כאשר בשנת 2010 בוצעה
בדיקת

e.m.g.
, מה שדווקא מעיד על תלונות וטיפול. בהעדר רציפות של תלונות וממצאים לאורך שנים רבות עובר לתאונה, קשה לייחס את מלוא הגבלת התנועות למצבה הקודם. מאידך, לא ניתן להתעלם מכך שבשנת 1999 נמצאה הגבלת תנועות, בגינה נקבעה לתובעת נכות צמיתה, ונמצא בלט דיסק. לא ניתן לשלול האפשרות, כי גם אם הייתה הטבה לאורך השנים, עדיין נותרה נכות כלשהי הקשורה למצבה בעבר. לטעמי, אפשרות זו מתיישבת עם ההיגיון ועם כלל הראיות והיא מסתברת יותר מהאפשרות שלא נותרה כל נכות עובר לתאונה. איזון בין כלל השיקולים מביא לדעתי, למסקנה, כי יש לייחס לתאונה נושא התובענה 3% מתוך 5% הנכות הרפואית שקבע המומחה לתובעת.
10.
ובאשר לפגיעה התפקודית והפסדי השכר. התובעת מציינת בתצהירה כי עובר לתאונה עבדה כאחות מוסמכת בבית אבות משען ברעננה, תקופה של 13 שנים, עד חודש פברואר 2009. במועד זה פוטרו כל העובדים עקב קשיים כלכליים של החברה והחלפת בעלים. לפני התאונה לא עבדה אלא חיפשה עבודה חדשה. לאחר התאונה הושבתה מספר חודשים ולא חיפשה עבודה עקב כאבים מהם סבלה. התובעת טוענת בתצהירה, כי לולא התאונה הייתה שבה לעבוד כאחות חודשים רבים לפני המועד בו שבה לעבוד בפועל, כיון ש"ישנו ביקוש רב מאד לאחיות סיעודיות, במיוחד כאלה כמוני, עם ניסיון רב ועם תואר אקדמי". החל מיום 1.3.10 החלה לעבוד בבית החולים
ע"ש לוינשטיין ברעננה במחלקה לשיקום נפגעי חבלות מוחיות כאחות. היא עובדת בהיקף 88% משרה: "סירבתי לעבוד משרה מלאה היות ואני חוששת להתחייב למאמץ נוסף על הגוף". התובעת מציינת בתצהירה כי עבודתה היא עבודה פיסית
ופעמים רבות היא חשה כאבי גב במהלך עבודתה. בתקופת עבודתה במשען לא חשה מגבלות כפי שהיא חשה כעת.
11.
התובעת צירפה לתצהירה תלושי שכר לחודשים עובר לתאונה ואחריה. מתלושי השכר עולה כי שכרה הממוצע החודשי בשנת 2008 במשען, בהתאם לתלוש השכר של חודש דצמבר 2008, עמד על 7900 ₪ ברוטו. שכרה החודשי הממוצע בבי"ח לוינשטיין בשנת 2011, בהתאם לתלושי השכר שהוצגו, עמד על 10,140 ₪ ברוטו ובשנת 2012 על 11,470 ₪ ברוטו.

12.
בחקירתה ציינה כי לאחר החלפת המעביד במשען עבדה כחודש אצל המעביד החדש אך עזבה: "כי הם לא נותנים אותם תנאים. רציתי משהו מסודר" (עמ' 14).לאחר מכן קיבלה דמי אבטלה תקופה מסוימת, כפי הנראה ששה חודשים. היא החלה לעבוד בבי"ח לוינשטיין "אחרי שסיימתי אבטלה בלשכת עבודה". תחילה עבדה במחלקה לשיקום חבלות מוחיות, במאי 2013 עברה למחלקה אחרת לאחר שחשה כאבים חזקים: "הלכתי לאחות ראשית ואמרתי שמאד קשה לי במחלקה הזו אני רוצה מחלקה יותר קלה פחות עבודה פיסית והיא נתנה לי את מחלקת הילדים, זו אותה משכורת". היא קיבלה קביעות בעבודתה לאחר שנתיים (עמ' 14- 15).
13.
התובעת
טוענת בסיכומיה כי, אמנם, שכרה כיום גבוה יותר מאשר היה עובר לתאונה, אך לולא התאונה יכולותיה וכושר השתכרותה היו טובים יותר. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסדי שכר מלאים בעבר בגין שלושה החודשים הראשונים לאחר התאונה ופיצוי בשיעור 50% בגין שלושה חודשים נוספים. לאחר תקופה זו ולעתיד עותרת התובעת לפיצוי בהתאם לנכות תפקודית בת 10%.
14.
הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא נגרמו לתובעת כל הפסדי שכר לעבר. התובעת פוטרה מעבודתה עוד לפני התאונה והייתה מובטלת בחודש התאונה. היא ניצלה זכאותה לדמי אבטלה לתקופה של ששה חודשים. בתום תקופת האבטלה החלה לעבוד בבית לוינשטיין. אם הייתה באי כושר לא הייתה רשאית לקבל דמי אבטלה. הנתבעת טוענת כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד. התובעת קיבלה קביעות בעבודתה, היא עובדת במחלקה קלה יותר. היא אינה צפויה לפיטורין, שכרה ותנאיה מובטחים ועבודתה אינה כרוכה בעבודה פיסית.
15.
לאחר שקילת הראיות וטענות הצדדים אני סבורה כי אין לבצע בענייננו חישוב מדויק באשר להפסדי השכר לעבר
וגם לא לעתיד. התובעת אכן הפסיקה לעבוד כחודשיים עובר לתאונה אך קיימת אפשרות סבירה כי לולא התאונה הייתה שבה לעבודה מוקדם יותר מאשר מרס 2010, המועד בו שבה בפועל לעבודה. התובעת אישרה כי קיבלה דמי אבטלה תקופה מסוימת לאחר התאונה אך לא ברור מהי תקופה זו ומה היה שיעור דמי האבטלה. שני הצדדים לא הציגו נתונים ברורים באשר לכך, למרות שניתן היה לבקשם מהמוסד לביטוח לאומי. במרס 2010 שבה התובעת לעבודה, היא קבלה קביעות בעבודתה, עברה בהמשך למחלקה בה העבודה קלה יותר והשביחה שכרה יחסית לשכר עובר לתאונה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנכות הרפואית שנותרה לתובעת ומאופי מקצועה ולא ניתן להתעלם מכך שהתובעת העידה כי היא אינה עובדת במשרה מלאה. גם אם כעת עובדת התובעת במחלקה קלה יותר, עדיין,
מקצועה, אחות, דורש מאמצים פיסיים מעת לעת. ייתכן שבעתיד, מסיבות שונות, תידרש לבצע פעולות נוספות, בעלות מרכיב פיסי גדול יותר, או לעבוד במחלקות אחרות. מגבלותיה עשויות לפגוע בשכרה בעתיד ולהגבילה בקשת האפשרויות התעסוקתיות העומדות בפני
ה. לאור כלל הנתונים, אני מעמידה את סכום הפיצוי לו זכאית התובעת בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, נכון להיום, כולל ריבית על הפסדי העבר, על סכום כולל של 52,000 ₪.
16.
בגין כאב וסבל, בהתאם לנכות הרפואית, גילה של התובעת וכלל הנסיבות, אני מעמידה את גובה הפיצוי על 12,000 ₪, כולל ריבית.
17.
התובעת עותרת עוד לפיצוי בגין עזרת הזולת, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים. היא ציינה בתצהירה כי אינה נעזרת בעזרה בשכר בשל חוסר אפשרות כלכלית. עוד ציינה כי היא נוטלת תרופות לשיכוך כאבים. לא צורפו קבלות על הוצאות כלשהן מעבר לקבלה על סך 628 ₪ לגבי תשלום לאמבולנס. בהתחשב בכלל נסיבות העניין, אעמיד את גובה הפיצוי בגין עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, כולל ריבית, על סכום של 8000 ₪.
18.
לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% וסכום האגרה אותו שילמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת.

ניתן היום,
כ"ז טבת תשע"ד, 30 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 14652-08/10 רבעה נאשף נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/12/2013)