פסקי דין על נציגות הבית המשותף | פסקי דין על ארסקו חברה לבניה והשקעות | פסקי דין על עודד סקיזדה | פסקי דין על מרדכי סקיזדה |

8008-12/10 א     31/01/2013




א 8008-12/10 נציגות הבית המשותף נ' ארסקו חברה לבניה והשקעות בע"מ, עודד סקיזדה, מרדכי סקיזדה





בית משפט השלום בתל אביב - יפו

31 בינואר 2013
כ' בשבט התשע"ג

ת"א 8008-12-10 נציגות הבית המשותף
נ' ארסקו חברה לבניה והשקעות בע"מ
ואח'
בפני

כב' השופטת חנה פלינר
התובעת:
נציגות הבית המשותף

ע"י ב"כ עו"ד יעקב פרטוש
- נ ג ד -

הנתבעים:
1. ארסקו חברה לבניה והשקעות בע"מ

2. עודד סקיזדה

3. מרדכי סקיזדה

ע"י ב"כ עו"ד יגאל מזרחי

פסק דין
הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה

1. התביעה שבפני
י הוגשה בשם נציגות הבית המשותף
ברח' משה דיין 42 בתל אביב (להלן: "התובעת" ו/או "הנציגות", לפי העניין). בבית המשותף קיימות 48 דירות (להלן: "הבית המשותף"). דיירי הבית המשותף חפצו להרחיב את דירותיהם על-ידי תוספת מרפסות, ולשם כך קיבלו ביום 12/5/08 הצעת מחיר מהקבלן המבצע עבודות הרחבה שכאלה, היא הנתבעת 1, ארסקו חברה לבניה והשקעות בע"מ
(להלן: "הנתבעת"). הנתבעים 2 ו-3 (בן ואב) הינם בעליה של הנתבעת, כאשר מרדכי מחזיק 99% ממניות החברה ומשמש גם כמנהלה ועודד מחזיק 1% ממניות החברה (יכונו להלן בהתאמה "מרדכי" ו-"עודד"). הצעת המחיר צורפה כנספח א' לתצהירו של מר אברהם טורשי (להלן: "הצעת המחיר" ו-"טורשי", בהתאמה), המשמש, ביחד עם הגב' נעמי אורבך (להלן: "נעמי"), כחבר הנציגות.

2. לאחר קבלת הצעת המחיר, המשיכו הצדדים במגעים לצורך קידום הבניה המבוקשת, ובין היתר הוחלפו בין הצדדים טיוטות הסכמי בניה, האחת משנת 2008 (נספח ג' 1 לכתב התביעה) והשנייה משנת 2010 (נספח ג' 2 לכתב התביעה). הטיוטות הנ"ל קיבלו את הערות הצדדים וביום 8/4/10 נשלחה טיוטה מתוקנת, ראו נספח ד' לכתב התביעה.

3. על-פי טיוטות ההסכמים אשר צורפו לכתב התביעה (טיוטות שאינן חתומות על-ידי הצדדים), ההסכם אמור היה להיקשר בין כל אחד ואחד מדיירי הבניין, שכונה בהסכם "המזמין" לבין הנתבעת, אשר כונתה בהסכם כ"קבלן". באותן טיוטות הצהיר הקבלן כי הינו קבלן רשום כדין הרשאי לבצע עבודות בניה בהיקף המפורט בהסכם. סעיף 5 קבע את התמורה אשר אמורה להשתלם על-פי ההסכם בסכום כולל של 34,000 ₪ לכל דייר ודייר. התמורה הייתה אמורה להשתלם במספר תשלומים, מקדמה בסך 1,000 ₪ עם חתימת ההסכם ויתר התשלומים עם תחילת העבודה, בפירוט הנזכר בסעיפים 5 ב'-ו' לנספח ד' לכתב התביעה.

4. אין מחלוקת שרק חלק מהדיירים שילמו לנתבעת את המקדמה בסך 1,000 ₪. בכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעת קיבלה סכום כולל של 23,000 ₪, מתוכו הוחזרו לנציגות ארבעה שיקים ואילו סך של 19,000 ₪ נותר בידם של הנתבעים עד ליום הגשת התביעה. בעניין זה טוענים הנתבעים שאכן הועבר לידם סכום כולל של 23,000 ₪, אולם מתוך השיקים שהועברו לא נפרעו שבעה שיקים, אשר שישה מהם הוחזרו לדיירים ושיק אחד עדיין נמצא בחזקתם של הנתבעים. לפיכך, טוענים הנתבעים כי נפרע סכום של 16,000 ₪ בלבד.

5. התובעת טוענת בסעיף 8 לכתב תביעתה שעד חודש יוני 2010 לא החלו הנתבעים בעבודות הבניה ולא ביצעו דבר בקשר לעבודות הרחבת המרפסות. אי לכך, פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה במכתב ביום 13/6/10, והודיעה לנתבעים על ביטול ההתקשרות, ראו נספח ו' לכתב התביעה. במכתב התראה זה נדרשים הנתבעים להשיב לתובעת את כל התשלומים שבוצעו בפועל, אחרת שומרת התובעת על זכותה להגיש תביעה בגין כל הנזקים שנגרמו לה, לטענתה.

6. מכתב זה נותר, לטענת התובעת, ללא כל תגובה. במקביל, פנתה התובעת לרשם הקבלנים על מנת לברר את מעמדה של הנתבעת, או אז הוברר לה שהנתבעת אינה רשומה עוד בפנקס הקבלנים היות ורישומה בוטל ביום 4/5/10. אישור רשם הקבלנים צורף כנספח ח' לכתב התביעה. התובעת טוענת בסעיף 11 לכתב התביעה שבשל התנהגות הנתבעים היא נאלצה להתקשר עם קבלן אחר לשם ביצוע עבודות הבניה של תוספת מרפסת לכל דירה בבניין. התובעת טוענת שבשל חלוף הזמן עלות הבניה התייקרה.

7. לאור כל האמור לעיל, הגישה התובעת את תביעתה המכוונת כנגד שלושת הנתבעים, במסגרתה נדרשים הם להשיב את הסכומים הבאים:
19,000 ₪ - השבת הסכומים ששולמו;
72 ₪ - הוצאות לרשם החברות;
4,000 ₪ - שכר טרחת עורך דין בגין ניסוח מכתבי ההתראה;
3,900 ₪ - פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם;
96,000 ₪ (48 דיירים במכפלת 2,000 ₪) - פיצוי בגין השהיית הפרויקט למשך שנתיים, ביטול זמן ועוגמת נפש).
סך הכל הועמדה התביעה על סכום של 122,972 ₪.

8. לגבי התביעה האישית כנגד מרדכי ועודד, טוענת התובעת שאלו אחראיים לנזקים הנזכרים לעיל בהיות הנתבעת חברת יחידים, ובשל העובדה שעודד ומרדכי הם מנהליה ובעליה של הנתבעת. כמו כן, נטען שמרדכי ועודד ניהלו מו"מ לקראת כריתת הסכם שלא בתום לב; הציגו בפני
התובעת מצגי שווא באשר למומחיותם, מקצועיותם וכושרם להוציא לפועל ולבצע את הנדרש לבניין המרפסות בבית המשותף. התובעת טוענת שעודד ומרדכי לא ביצעו דבר מהמוסכם על מנת לקדם את הפרויקט, למרות שגבו כספים על חשבון העבודה, "משכו" את התובעת כשנתיים ימים מבלי לעשות דבר והתנהלו שלא כפי שבעל מקצוע סביר ומיומן היה מתנהל.

9. הנתבעים הגישו כתב הגנה והכחישו את הטענות המיוחסות להם. ראשית טענו הנתבעים שהתובעת אינה אישיות משפטית הרשאית לתבוע ולהיתבע, וכי היה על כל אחד מהדיירים לתבוע את ההחזר, אם וככל שהיה עומד על כך. לגופו של עניין, טענו הנתבעים שהיה על כל אחד מהדיירים לשלם מקדמה בסך 5,100 ₪ ואת יתר התשלומים בהתאם להתקדמות הבניה. הנתבעים טענו שהתשלום הראשון נועד לשלם כספים עבור הליכי התכנון האדריכלי והוצאות מהנדס, וכך נרשם במפורש בהצעת המחיר. הנתבעים טוענים שהדיריים לא עמדו בכך ושילמו סכום של 23,000 ₪ בלבד, שמתוכו נפרע סכום של 16,000 ₪ בלבד.

10. הנתבעים הוסיפו וטענו שבין הצדדים נקשר הסכם מחייב, אשר הופר כאמור על-ידי הדיירים, עת לא שילמו את המקדמה המוסכמת. בכל מקרה, טוענים הנתבעים כי הם החלו בביצוע עבודתם והשתמשו בכספים אשר שולמו להם כדי לשלם למהנדסים, למודדים ולהכנת תכניות לצורך בניית המרפסות. הנתבעים טענו שהנתבעת ביצעה את עבודתה, הגישה תכניות בניה לעירייה לקבלת היתרי בניה, שכן לא ניתן לבנות את המרפסות ללא קבלת היתר. הנתבעים טענו שעל עבודת הכנת התכניות עמלו שני מהנדסים (דני מועדים ואהוד ענבר, להלן: "מועדים" ו-"ענבר", בהתאמה), ואף התקיימו חמש ישיבות בוועדות התכנון השונות. לטענת הנתבעים, התכניות אושרו על-ידי ועדה "ראשונה", ראו סעיף 6 לתצהיר מרדכי, הוגש וסומן נ/3. בעניין זה הוגשו גם תצהיריהם של מועדים (נ/2) וענבר (נ/1), המפרטים את העבודות אשר בוצעו על-ידם. יש לציין כי הן מועדים והן ענבר העריכו את השכר אותו היו אמורים לקבל מהנתבעת, אולם ציינו כי לא התקבלו בידם כספים בפועל בגין עבודתם (ראו סעיף 4 ל-נ/1 וסעיף 9 ל-נ/2).
11. מרדכי טוען כי לאחר שהחלו הנתבעים כאמור בביצוע העבודה, נפצע הוא בחודש נובמבר 2009 בתאונת דרכים קשה והיה מאושפז במשך שבעה חודשים בבית החולים (ראו סעיף 12 ל-נ/8, וכן עדותו בעמוד 38, שורות 18-20). הנתבעים טוענים כי לאחר שמרדכי נפצע בתאונת הדרכים ניסה עודד לקדם את הפרויקט ואף נפגש עם דיירי הבניין, אולם אלה סירבו להמשיך ולשלם כספים בהתאם להסכם, ועל כן הנתבעת לא הייתה מסוגלת להמשיך בביצוע עבודתה. הנתבעים מוסיפים וטוענים שאף הציעו לדיירים לשלם את הכספים ישירות למהנדסים ו/או לאדריכלים, אולם אלו סירבו לעשות כן. הנתבעים טוענים כי אכן עקב הפציעה נמחקה הנתבעת מרשם הקבלנים, אולם נושא זה הוסדר, ראו עדות מרדכי בעמוד 32, שורות 12-13. ובכל מקרה, בזמנים הרלוונטיים לאירועים המפורטים בכתב התביעה, הייתה הנתבעת קבלן רשום כדין.

12. הנתבעים טוענים כי ההסכם הופר על-ידי התובעת, שלא שילמה כאמור את הכספים על-פי ההסכם. לטענת הנתבעים, נגרם לנתבעת נזק בדמות מניעת הרווח הקבלני בעסקה, המוערך על-ידי הנתבעים ב-20% משווי הפרויקט. סכום זה מסתכם, לטענת הנתבעים, ב-326,400 ₪. משכך, הודיעו הנתבעים כי הם מקזזים את הסכום הנ"ל מסכום החוב, אם וככל שקיים.

13. בנוסף, טענו הנתבעים שלא היה כל מקום להגיש את התביעה כנגד מרדכי ועודד, וכי כתב התביעה אינו מפרט כל עילה שבדין כנגדם. בדיון מיום 31/5/12 ביקשו הנתבעים למחוק את התביעה כנגד עודד ומרדכי על הסף. באותו דיון קבעתי שמועלות כנגד נתבעים אלה טענות עובדתיות, אשר אותן יש לברר בראיות. עוד קבעתי: "אולם אם בתום ההליך יתברר כי לא היה מקום להגיש את התביעה באופן אישי כנגד הנתבעים 2 ו-3, יובא הדבר בחשבון בעת פסיקת הוצאות".

14. לאחר שכשלו כל מאמצי הפשרה, הוגשו התצהירים מטעם הצדדים. התובעת הגישה את תצהיריהם של טורשי ומר אברהם אגסי, להלן: "אגסי", דייר נוסף בבית המשותף. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של מרדכי, עודד, ענבר ומועדים. ביום 19/12/12 התקיים דיון הוכחות בתיק וכל המצהירים נחקרו על תצהיריהם. לאחר שהוגשו סיכומים בתיק זה, יש להכריע בשאלות העיקריות העומדות על הפרק ואלו הן: האם אכן התובעת מוסמכת להגיש את התביעה בשם הדיירים; האם בין הצדדים נקשר הסכם מחייב; האם הסכם זה הופר על-ידי מי מהצדדים; האם קיימת עילת תביעה כנגד מרדכי ועודד.
אתייחס לשאלות הנ"ל כסדרן.
ההכרעה, בתמצית

15. לאחר ששמעתי את הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומים שהונחו בפני
י, קובעת אני כי דין התביעה להידחות ממספר טעמים. הגעתי לכלל מסקנה שהתובעת לא הייתה מוסמכת להגיש את התביעה שבפני
י; הגעתי לכלל מסקנה שלא היה מקום להגיש תביעה אישית כנגד עודד ומרדכי; הגעתי לכלל מסקנה שבין הצדדים נכרת הסכם מחייב אשר הוחל בביצועו בפועל; הגעתי לכלל מסקנה שדיירי הבניין לא קיימו את חלקם בהסכם, ודבר זה הוביל לכך שהנתבעת לא השלימה את הליכי התכנון וקבלת הרישיון; הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת החלה בביצוע עבודתה והשקיעה עבודה בפרויקט, ולפיכך ולמצער זכאית היא לשכר ראוי עבור פעולותיה אלו. סבורני שהסכומים ששולמו מייצגים את אותו שכר ראוי, ולפיכך אין כל מקום להורות על החזר סכומים כלשהם בתיק זה. לא כל שכן, אין מקום לפסוק לטובת התובעת פיצויים בגין עוגמת נפש והוצאות משפטיות. אפרט קביעותיי אלו.

זכות התביעה של התובעת

16. בסעיף 1 בעמוד 3 לסיכומי הנתבעים מזכירים הם את ע"א 98/80 נציגות הבית המשותף
רבי עקיבא 77 לוד נ' קדמת לוד בע"מ ואח', פד"י ל"ו (2) בעמוד 71. באותו

פסק דין
נקבע כי הנציגות משמשת מורשה של בעלי הדירות בענייני ניהול הבית המשותף, אולם לא ניתן להרחיב כשרות זו ולהעניק לנציגות את הכשרות לשמש מורשה של בעלי הדירות בעניינים שמחוץ לניהול הבית המשותף.

17. במקרה שלפנינו אין מדובר בעניינים המהווים ניהול הבית המשותף, כי אם מדובר בפרויקט בניה להרחבת מרפסות דירות הדיירים בבניין. מכאן, שאם בכלל, היה על התובעת להציג בפני
בית המשפט הסמכה מפורשת מכל הדיירים לפעול בעניין המרפסות ולהסמיך את הנציגות לפעול להגשת התביעה שבפני
י. אמנם טורשי טען בתחילת עדותו: "הנציגות זה ועד הבית. כל ועד הבית וכל הדיירים החליטו שאנו מייצגים את הדיירים בבניה הזאת" (עמוד 19, שורות 16-17). כשנשאל טורשי מי אותה נציגות, השיב: "אני, אגסי ונעמי שירדה מזה ולא מוכנה לבוא לבית המשפט בקשר לבניה. היא ירדה מזה" (עמוד 19, שורה 21). לעומת זאת, כשהקשה ב"כ הנתבעים לגבי הרכב הנציגות ושאל האם אגסי הוא חלק מוועד הבית, השיב טורשי: "הוא חלק מוועד הבית, אבל לא מוועד הבניה". בהמשך הסביר: "חלק מוועד הבית זה הנציגות לבניה" (עמוד 20, שורות 10-14). אמור מעתה, קיים ועד בית, וקיימת נציגות לבניה שככל הנראה נמנים עליה טורשי ונעמי, כשנעמי "ירדה מהעניין" ולא מוכנה לעמוד מאחורי התביעה המשפטית.
18. ואכן, לא הוצג בפני
י כל מסמך בכתב המסמיך את נציגות הבניה ו/או את ועד הבית לפעול בעניין הנדון; טורשי הודה שלא היה פרוטוקול המתעד הסמכות אלו (ראו עמוד 19, שורה 19), כאמור אין המדובר בעניינים שוטפים של ניהול הבית המשותף. לא זו אף זו, מעיון בהצעת המחיר ובטיוטות ההסכמים שהוחלפו בין הצדדים, עולה כי ההתקשרות אמורה הייתה להיות באופן אישי בין כל דייר לבין הנתבעת. כמו כן, השיקים אשר ניתנו לנתבעת הינם שיקים של הדיירים, ראו נספח ה' לכתב התביעה. טורשי הודה בחקירתו שלא הוקם חשבון משותף של הנציגות (ראו עמוד 28, שורה 32) וכי השיקים שניתנו היו פרטניים של אנשים (ראו עמוד 23 , שורה 17). עוד העיד טורשי שהוא עצמו לא שילם את הסך של 1,000 ₪, וכשנשאל מדוע, השיב: "הוא עוד לא הגיע אליי. חיכיתי שיסכם עם כל הדיירים ויקבל את הכסף" (עמוד 27, שורה 1).

19. מכל המקובץ עולה שנציגות הבית המשותף
כלל לא קיבלה הסמכה מפורשת לטפל בפרויקט הבניה הנדון; לא ברור מי היא אותה נציגות, ואם היא מורכבת מטורשי ונעמי יחדיו. אם כך הוא, אזי התביעה הוגשה על דעתו של טורשי בלבד ונעמי סירבה לבוא להעיד ולקחת חלק בהליכים, הגם שהתרשמתי שהיא זו שהייתה מעורבת יותר בפרויקט הבניה, ראו בעניין זה עדותו של אגסי בעמוד 16, שורה 7; בעמוד 17, שורות 18-20; עדות טורשי בעמוד 25, שורות 18-32; בעמוד 26, שורות 6-10; עדות מרדכי בעמוד 33, שורות 6-11. סבורני שמטעם זה בלבד יש לדחות את התביעה כפי שהוגשה.

האם נקשר הסכם? האם הופר על-ידי מי מהצדדים?

20. לכתבי הטענות צורפו, כאמור, הצעת מחיר וטיוטות הסכמים. לא יכולה להיות מחלוקת שהקשר בין הצדדים נמשך כשנתיים ימים מחודש מאי 2008 ולפחות עד חודש אפריל 2010, עם עליות ומורדות. כמו כן, אין מחלוקת שלפחות 16 דיירים שילמו סך של 1,000 ₪, כשסקיצות הוכנו על-ידי הנתבעת או מי מטעמה, ראו נספחים ג' ו-ד' ל-נ/3. אין מחלוקת שבין הצדדים התקיימו מפגשים רבים. אגסי העיד כי הוא עצמו נפגש שש עד שבע פעמים עם מרדכי ופעמיים עם עודד, ראו עמוד 14, שורות 18, 30. במצב דברים זה, והגם ולא נחתם הסכם מסודר בין הנתבעת לבין כל אחד ואחד מהדיירים, קובעת אני כי הצדדים החלו לפעול לביצועו של החוזה ונקשר הסכם מחייב מכוח ההסכמה שבעל פה ומכוח התנהגות הצדדים.

21. הגעתי לכלל מסקנה שעל-פי ההסכם שהוחל בביצועו היה על כל אחד ואחד מהדיירים לשלם לנתבעת סך של 1,000 ₪, זאת לאחר שמרדכי הסכים להפחית את סכום המקדמה מסכום של 5,100 ₪ כפי שמפורט בהצעת המחיר, ראו בעניין זה נספח ב' לכתב התביעה לעומת סעיף 5 א' לנספח ג' 1, וכן עדותו של מרדכי בעמוד 33. גם טורשי עצמו הודה בחקירתו שבשלב הראשוני אמורה הייתה הנתבעת לגבות סכום של 40,000 ₪, זאת מכיוון ששמונה דיירים החליטו לא לבנות, ראו עמוד 25, שורה 2. עוד עלה מהראיות, שבניגוד לטענתו הראשונית של טורשי לפיה הנתבעת אמורה הייתה לגבות ישירות את הסכומים מכל אחד ואחד מהדיירים – "הוא היה צריך לעבור דייר דייר ולקחת שיקים" (עמוד 26, שורה 31) – אזי מאוחר יותר התברר שהנתבעת נתנה בידי נעמי פנקס קבלות. לאחר שהוצג פנקס הקבלות, הסביר טורשי: "אני מסביר שהנתבע 3 נתן לנו פנקס קבלות, לי ולנעמי, חתם עליו מראש ואמר לנו שאיזה דייר שמשלם לנו ניתן קבלה בשמו" (עמוד 37, שורות 21-22).

22. דברים אלו של טורשי מהווים סתירה לדבריו הקודמים שצוטטו לעיל וגורעים מאמינותו. בנוסף, יש יסוד למסקנה שטורשי ונעמי הם אלה שאמורים היו לאסוף סך של 1,000 ₪ מכל אחד ואחד מהדיירים, ולהעבירם לידי הנתבעת לצורך ביצוע ההסכם. אציין כי עיון בקבלות שצורפו כנספח ה' לכתב התביעה עולה שאלו ניתנו חלקן בחודש מאי 2008 וחלקן בחודש אוקטובר 2008, דהיינו שמלאכת הגביה של הסכום הראשוני של 1,000 ₪ אמורה הייתה להיות בסמוך לתחילת הקשר בין הצדדים. ללוח זמנים זה גם יש היגיון כיוון שבאותה עת אמורה הייתה הנתבעת להתחיל בשלב התכנון והגשת התכניות לעירייה, ואין ספק ששלבים אלה כרוכים בהוצאות לא מבוטלות. אגסי הודה בעדותו שהתשלום הראשון ניתן בהתחלה, לפני תחילת העבודה (עמוד 15, שורות 19-22); "בשביל הרישיון שילמנו את הכסף הזה" (עמוד 15, שורה 27).

23. מהראיות הסתבר שלדיירים לא אצה הדרך לשלם את אותו תשלום בסיסי ומוקדם בסך 1,000 ₪. מתברר שטורשי עצמו, אשר היה אמון, לטענתו, מטעם הנציגות, על פרויקט הבניה, לא שילם את התשלום הנדרש. כשנשאל מדוע לא עשה כן, השיב: "הוא עוד לא הגיע אליי. חיכיתי שיסכם עם כל הדיירים ויקבל את הכסף" (עמוד 27, שורה 1). הרושם שהתקבל מעדותם של אגסי וטורשי היה שהם ציפו שגם אם לא כל הדיירים ישלמו את חלקם, אזי הנתבעת תממן את העלויות הראשונות, תתרוצץ על חשבונה ותשיג עבורם את הרישיון המיוחל, גם אם לא שולמה המקדמה במלואה. כנשאל אגסי מתי לשיטתו ולפי ההיגיון שלו מגיע לנתבעים כסף, השיב: "עד שהוא יתחיל לראות משהו" (עמוד 18, שורה 19). כשנשאל טורשי מתי אמור היה החוזה להיחתם, השיב: "ברגע שהוא יעביר לנו את רישיון הבניה עבור התשלום הראשון, אז נחתום על החוזה" (עמוד 24, שורות 31-32). דפוס התנהגות זה חזר על עצמו גם עם הקבלן המחליף, קדושיאן, ראו עדות טורשי בעמוד 28, שורות 5-15.

24. כלומר, לכל היותר, ניתן להגיע למסקנה שכנגד תשלום של 48,000 ₪ (לשיטת התובעת 40,000 ₪), היה על הנתבעת להעביר את רישיון הבניה, או אז היה נחתם ההסכם. אין מחלוקת, כאמור, שסכום זה לא גויס ושהגביה הייתה נתונה בידי נעמי ו/או טורשי. מכאן, שיש יסוד לקביעה שהתובעת ו/או הדיירים הפרו את ההסכם באי העברת המקדמה. אי תשלום המקדמה גרם לכך שהנתבעת אמורה הייתה לממן את הוצאות הוצאת הרישיון בעצמה (למעט 16,000 ₪ שנמסרו לה), ולא הייתה לה כל חובה שבדין לעשות כן. אמור מעתה, ההסכם הופר לראשונה על-ידי הדיירים ו/או התובעת, ולא על-ידי הנתבעת.

25. שוכנעתי מהראיות שהנתבעת, כאמור, החלה בביצוע העבודה; ראו הסקיצות אשר צורפו לכתב התביעה,; ראו סעיפים 3-7 ל-נ/2, תצהיר מועדים; ראו סעיף 3 ל-נ/1, תצהיר ענבר; ראו עדותו של מועדים בעמוד 9, שורה 29; ראו עדותו של ענבר בעמוד 8, שורה 8. אמת נכון הדבר, הן מועדים (עמוד 10, שורה 5) והן ענבר (עמוד 8, שורות 8-25) לא קיבלו כסף עבור עבודתם. אולם, שאלת התשלום בפועל לבעלי המקצוע מטעמה של הנתבעת אינה גורעת מעצם העובדה שהעבודה, ולפחות בחלקה, בוצעה. ראו גם עדותו של מרדכי בעמוד 35, שורות 11-17. מודעת אני לאמירתו של מרדכי לפיה: "לא הייתה עבודה פה. עוד לא התחלתי לעבוד", אולם יש לקרוא את המשך המשפט, שם נאמר: "היינו רק בתכנונים. התכונים כבר עמדו בסיום, החתמנו את המהנדס של החניות. חתמנו על התכניות של המהנדס הראשי" (עמוד 36, שורות 8-9).

26. לא זו אף זו, שוכנעתי מהראיות שהתובעת ו/או הדיירים נהנו מפירות אותה עבודה. מועדים תיאר בעדותו את הקשר עם הקבלן שאמור היה להחליף אותו, קדושיאן. כנשאל מדוע לא ניסה לגבות את חובו מהנתבעת, השיב מועדים: "ניסיתי אבל מוטי עבר תאונה, אז הבנתי שזה בעייתי לגבות. שמרתי לי את התכניות. הדיירים צלצלו אליי ואמרו שיש קבלן אחר שרוצה לראות את התכניות, נפגשתי איתו, הסתבר שאני מכיר גם אותו, גם כן סמכתי עליו, נתתי לו את התכניות לבקשת הדיירים ואז הוא נכנס לכלא. התכניות היום כנראה נמצאות אצלו או אצל אחד הדיירים" (עמוד 11, שורות 11-15). עוד התברר כי תכניות אלה נמסרו לקדושיאן כנגד קבלת שיק של 10,000 ₪, ראו עדותו של מועדים בעמוד 11, שורות 18-26, וכן עותק השיק שהוצג לבית המשפט וצורף לעדותו של מועדים.

27. העובדה שהוכנו תכניות ונמסרו לקדושיאן תמורת קבלת שיק בסך 10,000 ₪ (שיק שלא נפרע בסופו של יום), מלמדת על כך שהתכניות אכן הוכנו וכי יש להן ערך. התובעת אינה יכולה להמשיך ולהחזיק בטענתה לפיה הנתבעים או מי מהם לא עשו דבר לקידום פרויקט הבניה, מה גם שטורשי הודה שפגש בעירייה את מועדים, ראו עמוד 25, שורה 11. אולם, כשנשאל כיצד קיבל קדושיאן את התכניות, העדיף טורשי להתחמק מתשובה והשיב תשובות כדוגמת "תשאל את קדושיאן" ו-"אולי מהעירייה" (עמוד 27, שורות 17-20). אציין כי גרסת מועדים לפיה הוא זה שהעביר את התכניות לקדושיאן עולות בקנה אחד גם עם מכתבה של נעמי אשר הוצג לטורשי בחקירתו, ראו עמוד 25, שורות 26-29. שוב לא למותר לציין שנעמי, למרות המעורבות העמוקה שלה בפרויקט הבניה, בחרה שלא לבוא להעיד, על כל המשתמע מכך. זה המקום להחיל את החזקה שעדותה הייתה פועלת לרעת התובעת.

28. כפי שראינו לעיל, נמצא כי אין בסיס עובדתי לטענת התובעת לפיה הנתבעים או מי מהם לא עשו דבר לקידום הפרויקט. אציין כי גם אם טענה זו הייתה נכונה (ואיני קובעת כך), אזי יש לזכור שההתקשרות בין הצדדים החלה בחודש מאי 2008. חלק מהדיירים כבר מסרו שיקים לידי הנתבעת בחודש זה. כלומר, אם אכן לא הייתה כל התקדמות, מן הסתם לאחר מספר שבועות/חודשים היו התובעת ו/או הדיירים באים בתלונות לנתבעים ובדרישה להשבת הכספים, שכן לא הוחל בביצוע החוזה. זה המקום להזכיר את סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 ואת סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות) התשל"א-1970, הקובעים שביטול חוזה יעשה תוך זמן סביר מהמועד בו נודעה עילת הביטול או ההפרה. לעניין משכו של הזמן הסביר ראו ע"א 829/01, ע"א 1746/06 מלון זידאני נצרת בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם במאגרים) שם נקבע, בין השאר: "ברם, ובזה העיקר, בכל אחד משני המקרים הללו, זכות הביטול כפופה הייתה לסעיף 8 בחוק התרופות ולסעיף 20 בחוק החוזים, הקובעים כי הביטול צריך שייעשה תוך "זמן סביר" לאחר שנודע לנפגע על ההפרה או על עילת הביטול. הקביעה, אם הביטול אכן נעשה תוך "זמן סביר", תלויה בנסיבות העניין – מהות החוזה, טיבו והתנהגות הצדדים לו (ע"א 1912/93 שחם נ' מנס פ"ד נב(1) בפסקה 7; ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567, בפסקה 7)".

29. דברים אלו מקבלים משנה תוקף אם נכונים דבריו של טורשי לפיהם "הקבלן נעלם כבר בשנת 2008", ראו עדותו בעמוד 26, שורות 20, 25. אם כך, מדוע לא נשלח מכתב ביטול ההתקשרות ודרישה להחזר התשלומים ששולמו? מדוע המשיך הקשר גם בשנת 2010 ודיירי הבניין נפגשו עם עודד? לאור דברים אלו, נכון יותר לקבוע כי אכן היה פרק זמן במהלכו חדלה הנתבעת מלבצע את חיוביה, זאת לאחר פציעתו של מרדכי בנובמבר 2009, ראו עדותו בעמוד 38, שורות 18-20, אך לא הייתה כל "העלמות" מצידה כנטען (אציין שטענת ה"העלמות" הופנתה גם כנגד קדושיאן, ראו עדות טורשי בעמ' 28 שו' 15).

30. כפי שכבר ציינתי לעיל, אין מחלוקת שעבודת התכנון לא הושלמה. לא הונחה בפני
י ראיה המעידה על כך שהתיק בעירייה אכן נפתח וכי הוגשו תכניות לאישור. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שהנתבעת, כאמור, החלה לבצע את חיוביה על-פי ההסכם. לכל היותר, ניתן לומר שבמקרה הנדון שני הצדדים הפרו את ההסכם – התובעת ו/או הדיירים הפרו את ההסכם ראשונים עת לא העבירו את סכום המקדמה; והנתבעת עת לא השלימה את חיוביה תוך זמן סביר. סיטואציה כזו של הפרות הדדיות נזכרה בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח' נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ וערעור שכנגד, (1998) פד"י נ"ב (1) 210, שם נדרש בית המשפט לסוגיית חלוקת הנזק: "ההפרות של החוזה גרמו נזקים לשני הצדדים. השאלה היא כיצד ניתן לחלק את הנזק בין הצדדים. הכלל הוא כי הצד הנפגע זכאי לפיצוי כספי בעד הנזק שגרמה לו הפרת החוזה [סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות)]. כאשר שני הצדדים לחוזה הפרו אותו – על כל צד לפצות את זולתו, כשגובה הפיצוי נקבע על-פי הנזק שנגרם לכל נפגע מההפרה של זולתו. השאלה שבפני
נו היא מה גובה הפיצוי שאותו יחויב כל צד לשלם כאשר כל אחת מההפרות לבדה היה בה כדי להביא להפסקת קיום החוזה".

31. לאור כל האמור לעיל, לאחר שהגעתי לכלל מסקנה שהתובעת ו/או הדיירים הם אלו שהפרו את החוזה באי תשלום המקדמה, לאחר שהגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת החלה בביצוע חיוביה על-פי ההסכם, ביצעה עבודות שונות שחלקן אף נמסרו לידי הדיירים ללא תמורה (שכן השיק לא נפרע), מאחר והעבודה שבוצעה, על-פי הערכת עדי הנתבעת מועדים וענבר (ולא הובאה כל ראיה סותרת לכך) עולה על התמורה ששולמה, אין כל מקום להורות על החזר סכומים כלשהם, בוודאי שאין מקום לפסוק סכומים עבור עוגמת נפש לנציגות הבית המשותף
, שבמקרה הנדון כלל אינה מוסמכת להגיש את התביעה.

היריבות האישית בין התובעת לבין מרדכי ועודד

32. סבורני שלא היה כל מקום להגיש את התביעה כנגד מרדכי ועודד אישית. לגבי עודד, הודה טורשי עצמו: "לא. הוא לא היה בתמונה בכלל" (עמוד 23, שורה 28). כשנשאל טורשי מדוע בכל זאת נתבע, הוא השיב: "עודד זה החברה" (עמוד 23, שורה 30). לא הוכחה בפני
י כל עילה לבצע הרמת מסך של הנתבעת במקרה הנדון, לא הוכחה בפני
י כל עילה לחייב את עודד באחריות אישית במקרה הנדון. לפיכך, דין התביעה האישית כנגד עודד להידחות.

33. הוא הדין לגבי מרדכי. אמנם מרדכי היה מעורב בכל ההליכים והמשאים והמתנים האמורים, אולם בחר להתקשר בעסקה הנדונה באמצעות חברה שבשליטתו, היא הנתבעת, ואין בכך כל פסול. הצעת המחיר וטיוטות החוזה נשאו את שמה של הנתבעת ולא את שמו של מרדכי באופן אישי. השיקים שנמסרו על-ידי הדיירים נמסרו לנתבעת והקבלות שניתנו ניתנו על שם הנתבעת, ראו נספח ה' לכתב התביעה. מרדכי הצהיר שהסכומים הופקדו בחשבון החברה (עמוד 34, שורה 21) והשימושים שנעשו בהם אינם מעלים ואינם מורידים, זאת כאשר כבר קבעתי לעיל שבוצעה על-ידי הנתבעת עבודה והיא הייתה זכאית לשכר בגין עבודה זו.

34. שוכנעתי שמרדכי פעל בתום לב ואכן היה לו אינטרס להוציא את העסקה אל הפועל, ראו עדותו בעמוד 39, שורות 1-3: "אתה עוד צעיר ואתה לא יודע, אולי למדת משפטים אבל בענייני ביזניז אתה חלש מאוד, אתה צריך לעבוד קשה מאוד, כדי לשכנע 48 דיירים לעבוד איתך יש אחד שרוצה מרפסת חינם ויש אחד שרוצה ויטרינה חינם". גם לאחר שמרדכי נפצע, הוא לא הרים ידיים ושלח את בנו על מנת לקדם את החוזה, ראו עדותו של עודד בעמוד 41, שורות 14-18; עמוד 41, שורות 28-30).

35. אין לחלוץ מדבריו של מרדכי לפיהם אמור היה לחתום על ההסכם פעם אחת כחברה ופעם אחת כקבלן, כדי לבסס את האחריות האישית הנטענת. ראו בעניין זה עדותו בעמוד 32, שורות 20-27.

סוף דבר

36. לאור כל האמור לעיל, והמטעמים שפורטו, התביעה נדחית. הנני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעים, ביחד ולחוד, סכום של 15,000 ₪ כהוצאות משפט. הסכום ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ' בשבט התשע"ג, 31 בינואר 2013, בהיעדר הצדדים.
1 מתוך 10








א בית משפט שלום 8008-12/10 נציגות הבית המשותף נ' ארסקו חברה לבניה והשקעות בע"מ, עודד סקיזדה, מרדכי סקיזדה (פורסם ב-ֽ 31/01/2013)