פסקי דין על סופיה זנזורי | פסקי דין על עיריית עכו | פסקי דין על אוהד שגב | פסקי דין על קובי שמעוני ואח' |

19809-02/13 סעש     27/01/2014




סעש 19809-02/13 סופיה זנזורי נ' עיריית עכו, אוהד שגב, קובי שמעוני ואח'








בית דין אזורי לעבודה בחיפה

סע"ש 19809-02-13

27 ינואר 2014
לפני:
כב' השופטת עפרה ורבנר

נציג
עובדים - מאיר בוחבוט
נציג מעסיקים - עמינדב ארגוב
ה
תובעת:
סופיה זנזורי
ע"י ב"כ עו"ד ליאת בהר-כהן
ו/או עו"ד עידן גור



-

הנתבעים
:
1. עיריית עכו

ע"י ב"כ עו"ד כנרת הדר
2. אוהד שגב
3. קובי שמעוני
4. שמואל כהנא
5. אורית אסייג
ע"י ב"כ עו"ד אדם פיש
ו/או עו"ד גילת ויזל סבן
6. ד"ר יעל שי
ע"י ב"כ עו"ד ד"ר טל גולן (פרקליטות מחוז חיפה-אזרחי)

החלטה


1.
התובעת הועסקה בעיריית עכו
כמורה לכינור.

בכתב התביעה המתוקן עותרת התובעת לסעדים שונים כנגד הנתבעים.
הסעדים הממוניים הנתבעים ע"י התובעת פורטו בסעיף 51 לכתב התביעה המתוקן, ומתייחסים לאובדן זכויות סוציאליות, אובדן פנסיה, אובדן קרן השתלמות ועוד.
את תביעתה במרכיב הסעדים הממוניים, העמידה התובעת על סך 300,000 ₪.

בנוסף לסעדים הממוניים, תובעת התובעת פיצויים בגין נזקים שאינם ממוניים, והעמידה אותם על סכום
350,000 ₪.
תביעת התובעת לפיצוי זה, מבוססת על פיצוי בגין עגמת נפש, סעדים מכח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ובפגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1977; פיצוי בגין עריכת שימוע כדין; ושינוי בתנאי העסקתה, מתוך שיקולים זרים; פיצוי מכח חוק שווין הזדמנויות בעבודה; וכן פיצויים בגין לשון הרע, מכח חוק איסור לשון הרע; ופצויים בגין כאב וסבל.

התובעת לא הבהירה בכתב תביעתה, האם היא תובעת את כל הסעדים הנתבעים, מכל הנתבעים יחדיו, כך שחיובם יהיה ביחד ולחוד, או שחלק מהסעדים היא תובעת מנתבע זה או אחר.
לפחות, לכאורה, מנוסח כתב התביעה, עולה, שהתובעת לא ביצעה הפרדה בהתייחס לסעדים אותם היא תובעת, בין הנתבעים השונים.

הפירוט היחיד שנתנה התובעת, בהתייחס לכל נתבע, הינו באשר לתשתית העובדתית בכל הקשור לחוק איסור לשון הרע (סעיף 46 לכתב התביעה המתוקן).

2.
הנתבעים 2-5 מילאו תפקידים שונים, במסגרת עבודתם בעיריית עכו
, והנתבעת 6, הינה המפקחת במשרד החינוך.
נפרט להלן מי הם הנתבעים ומה היה תפקידם, לצורך הבנת טענות התובעת, כמו גם בקשות הנתבעים למחיקת התביעה כנגדם.

הנתבעת 1 - עיריית עכו
, הינה רשות מקומית הפועלת מכח פקודת העיריות, ואשר היתה מעסיקתה של התובעת מאז שנת 1993, ועד לסיום העסקת התובעת בשנת 2013.

הנתבע 2 - מר אוהד שגב
, היה בזמנים הרלוונטיים לסיום העסקת התובעת, מנכ"ל עיריית עכו
.

הנתבע 3 - מר קובי שמעוני, היה בזמנים הרלוונטיים לסיום העסקת התובעת, סמנכ"ל כח אדם בעיריית עכו
.

הנתבע 4 - מר שמואל כהנא, היה מנהל הקונסרבטוריון בעכו; בתפקידו זה היה מר כהנא הממונה הישיר על התובעת.
מר כהנא היה עובד עיריית עכו
, עד לפרישתו לגימלאות ב-30.11.09, ולאחר מכן שימש באותו תפקיד כמנהל הקונסרבטוריון כיועץ חיצוני.

הנתבעת 5 - גב' אורית אסייג, היתה מנהלת אגף החינוך בעיריית עכו
, בזמנים הרלוונטיים, ובתוקף תפקידה זה היתה גם אחראית על הקונסרבטוריון וסגל ההוראה שלו.

הנתבעת 6 - ד"ר יעל שי, הינה המפקחת הארצית על החינוך המוסיקלי במשרד החינוך.

3.
הנתבעים 2-6 הגישו כולם בקשה למחיקת ו/או דחיית התביעה כנגדם על הסף.

הנתבעים 2-5 ביקשו, כי בית הדין יעשה שימוש בסמכותו על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל-פי תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006, ויכיר בחסינותם כעובדי ציבור ו/או כבעל חוזה שפעל ברשות, כך שהתביעה נגדם תדחה, והתביעה תנוהל כנגד עיריית עכו
- מעסיקתה של התובעת, בלבד.
מאחר ובקשתם הינה בקשה מקדמית, ביקשו נתבעים אלה, כי בית הדין יאריך המועד להגשת כתב הגנה מטעמם, עד לאחר הכרעה בבקשת החסינות, שכן, ככל שהתביעה נגדם תמחק/תדחה, לא יהיה צורך בהגשת כתב הגנה מטעמם.

מעבר לטענה הכללית באשר לחסינות עובדי ציבור, טענו הנתבעים 2-5, כי יש לסלק התביעה כנגדם, המבוססת על חוק איסור לשון הרע.
הנתבעים 2-5 טענו, כי על אותם פרסומים/ אותן התבטאויות עליהם מבססת התובעת את תביעתה שעניינה הוצאת לשון הרע, חלה הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

4.
הנתבעת 6 המיוצגת ע"י הפרקליטות, הגישה אף היא בקשה לסילוק התביעה כנגדה על הסף, בנימוק, כי חלה על הדברים שאמרה, או שכתבה, הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעת 6 טענה, כי היא עובדת משרד החינוך שהינו, בגדר רשות מוסמכת, כמשמעות המונח בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, וכי הדברים נעשו במסגרת מילוי תפקידה, ועל כן אין מקום לתביעה, מה גם שהמדובר בדברים נכונים, אשר נכתבו בתום לב.

בהקשר זה טוענת הנתבעת 6, כי הגשת תביעת לשון הרע כנגד עובד ציבור העושה מלאכתו, מטרתה, הרתעת והפחדת עובדת הציבור מלעשות מלאכתה נאמנה.

5.
בקשות הנתבעים 2-6 הועברו לתגובת התובעת, ותגובתה תפורט בהמשך. ברצוננו להדגיש, בשלב זה, כי גם לאחר הגשת הבקשות, לא שקלה התובעת ולא ביקשה תיקון כתב תביעתה, בכל הקשור להבהרת עילות התביעה כנגד הנתבעים 2-5, או הצבת תשתית עובדתית מפורטת יותר לעילות תביעה אלה.

הרקע העובדתי
:

6.
התובעת החלה לעבוד כמורה לכינור בקונסרבטוריון בשנת 1993.
תחילה, הועסקה התובעת כעובדת זמנית, והחל משנת 1997, מועסקת התובעת, במעמד קבוע, בתפקיד מורה למוסיקה.

במהלך שנת 2013 פעלה עיריית עכו
להעברת התובעת מתפקידה כמורה בקונסרבטוריון, לתפקיד אחר.

7.
בתאריך 11.2.13 הגישה התובעת בקשה לסעד זמני, וכן הגישה תביעה עיקרית בתאריך 6.3.13.
נדגיש, כי הן הבקשה לסעד זמני, והן התביעה העיקרית כפי שהוגשה בתחילה, הוגשו אך ורק כלפי המשיבה/הנתבעת - עיריית עכו
, ולא כלפי נתבעים נוספים.

הסעד אותו ביקשה התובעת הינו, ביטול ההחלטת העיריית על העברתה מתפקידה כמורה לכינור בקונסרבטוריון לתפקיד מורה לויולה וכינור בבתי ספר יסודיים.
התובעת טענה בבקשתה, כי החלטה זו, הינה תוצאת מסע התנכלות של הנתבע 4 - מר כהנא, כנגדה, על רקע מחלוקות אישיות.
עוד טענה התובעת בבקשתה, כי לא נערך לה שימוע כדין, עובר לקבלת ההחלטה.
עיריית עכו
בתגובתה טענה, כי העברת התובעת מתפקידה כמורה בקונסרבטוריון לתפקיד אחר נעשתה, על רקע מחלוקת מקצועית, בנוגע לשיטת הלימוד הנכונה והרצויה לצורך קידום התלמידים הלומדים לנגן בכינור.
המחלוקת הינה באשר למידת ואופן שילובו של פסנתר בהוראת לימודי הכינור.
לטענת העירייה, בשנתיים שקדמו להעברה חלה הידרדרות ברמתה המקצועית של התובעת, כמו גם התנהגות שאינה ראויה של התובעת בהתייחס ליתר צוות המורים בקונסרבטוריון, והמרדת ציבור המורים וההורים.

עיריית עכו
אישרה, כי עובר להחלטת ההעברה של התובעת לא בוצע לה שימוע כראוי, אולם טענה, כי נעשה ניסיון לסיום ההליכים מחוץ לכותלי בית הדין, תוך שדובר על ביצוע שימוע בתאריך 7.3.13, שימוע שהתובעת סיכלה את קיומו.

8.
בתאריך 7.3.13 התקיים דיון בבקשת התובעת, לפני מותב בראשות כב' השופט נוהאד חסן, ובסופו של הדיון, הגיעו הצדדים להסכמה, שהתובעת תוזמן לשימוע תוך 10 ימים.

בתאריך 18.4.13 הגישה התובעת בקשה לקביעת דיון דחוף בנימוק, כי עיריית עכו
רוקנה מתוכן את הסכמת הצדדים, וכי לא ניתנה הכרעה עניינית לאחר השימוע שנערך לה בתאריך 14.4.13.
לאור החלטת כב' הנשיא כהן, הועבר התיק אלינו, לצורך המשך הדיון בו.

משהועבר התיק, ניתנה על-ידינו החלטה ב-18.4.13, על פיה, היה על עיריית עכו
להבהיר, האם התקבלה החלטה בעקבות השימוע שנערך לתובעת.

9.
עיריית עכו
הגישה הודעה ובה פורט, כי בעקבות השימוע נתקבלה החלטת ביניים, לפיה יערך מבדק נוסף, לאחר חג הפסח, לבחינת רמתם המקצועית של תלמידי התובעת ע"י מומחה בעל שם בתחום לימודי הכינור.

משהורי התלמידים סירבו לאפשר בדיקה זו, החליטה העירייה, בהתבסס על חוות דעתו של פרופ' גייזלר - שערך מבדק לתלמידי התובעת עוד טרם בוצע השימוע, ובשל הטענות שהיא אינה מתאימה להמשיך וללמד ובקונסרבטוריון - להעביר את התובעת מתפקידה כמורה לכינור בקונסרבטוריון לתפקיד של מורה לכינור בגני ילדים ובבתי הספר היסודיים, באותו היקף משרה – משרה מלאה.

10.
בתאריך 23.4.13 התקיים דיון, במעמד הצדדים, בבקשת התובעת
לסעד זמני.
במהלך הדיון הודיעה התובעת, באמצעות באת כוחה, כי היא חשה שאין היא מסוגלת לעמוד נפשית בהמשך עבודתה בעירייה, והיא מבקשת לפטרה מהעבודה תוך קבלת כל זכויותיה.
עיריית עכו
הודיעה, כי היא נעתרת לבקשה, להביא את יחסי העבודה בין התובעת לבינה, לידי סיום.
ב"כ התובעת הצהירה לפרוטוקול, כי לתובעת לא תהיה טענה כלפי עצם פיטוריה, משהיא זו המבקשת את הפיטורים, אולם היא שומרת על זכותה לטעון טענות באשר להתנכלויות שעברה, לטענתה, באשר לאפליה ובאשר ללשון הרע.

בהחלטה שניתנה במועד הדיון, נקבע, כי מועד הפיטורים המוסכם הינו 24.4.13.

11.
בכתב התביעה המתוקן מתאריך 9.6.13, טענה התובעת, כי הנתבעים חברו יחדיו על מנת להתנכל לה במגמה לגרום לה להתפטר וניצלו את תפקידם לרעה.
כמפורט לעיל, הגישו הנתבעים 2-6 בקשה לסילוק התביעה כנגדם על הסף.

עיריית עכו
הגישה עמדתה בבקשת הנתבעים 2-5 להכרה בחסינותם כעובדי הרשות הציבורית, וזאת לאחר קבלת חוות דעתו של עורך דין עוזי סלמן - היועץ המשפטי של עיריית תל-אביב יפו, אליו הופנתה הבקשה ע"י היועץ המשפטי של משרד הפנים.
עמדת עיריית עכו
היתה, כי היא מסכימה ותומכת בבקשת הנתבעים 2,3 ו-5, להכרה בחסינותם כעובדי ציבור, בהתאם לסעיפים 7א' ו-7ג' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
עוד ציינה העירייה, כי עמדתה נקבעת בהתאם להוראות תקנה 8 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006,
ולאחר שתנאי החסינות נבדקו ע"י היועץ המשפטי של עיריית תל-אביב (היועצת המשפטית של עיריית עכו
לא בדקה תנאי החסינות, משגם נגדה הגישה התובעת תביעה אישית בבית משפט השלום).
היועץ המשפטי של עיריית תל אביב בחוות דעתו, ציין, כי לאחר בחינת הגרסאות המפורטות בכתבי הטענות, והמסמכים הנספחים אליהם, כמו גם החקיקה והפסיקה הרלוונטיים, ולאחר ששוחח עם כלל הנתבעים בתיק, הגיע למסקנה, שעובדי העירייה פעלו במסגרת תפקידם השילטוני כעובדי ציבור ברשות ציבורית, וכי עשו כן במסגרת סמכויותיהם ובתום לב ושלא מתוך כוונה לגרום נזק, ועל כן יש לדחות התביעה כנגדם ולהותיר את העירייה כנתבעת יחידה.

היועץ המשפטי של עיריית תל-אביב, אף ציין, כי משמעות החסינות הינה, פטור מניהול ההליך, ולא רק הגנה מפני חיוב בדין, בסופו של ההליך.

העירייה לא התייחסה לעניין חסינותו של הנתבע 4 - מר כהנא, משבתקופה הרלוונטית הוא לא היה עובד העירייה, אלא יועץ חיצוני.

באי כח

הנתבעים 2-5 בתגובתם לתשובות התובעת לבקשה להכרה בחסינות, ציינו, כי עיריית עכו
לא הביעה התנגדות מהותית להיותה הנתבעת היחידה בתיק, וכי יש לקחת בחשבון, כי הנתבע 4 - מר כהנא היה עובד העירייה עד לפרישתו לגימלאות ב-30.11.09, והעירייה ביקשה ממנו לבצע את תפקיד ניהול הקונסבטוריון, גם לאחר תאריך זה, כיועץ, ועל כן יש לראותו כבעל חוזה שפעל ברשות.

בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה, כי בית הדין יפטור גם את הנתבע 4 מניהול התביעה האישית כנגדו.

טענות הצדדים בתמצית
:

12.
הנתבעים 2-5 טענו בבקשתם, כי התובעת הגישה את התביעה כלפי כולם, באופן מאוחד, לא ביצעה הפרדה בין הסעדים הנתבעים, לא פרטה איזה סעדים היא תובעת ממי מבין הנתבעים, ולא פרטה את התשתית העובדתית הרלוונטית לגבי כל נתבע.

הנתבעים טענו, כי, לפחות לכאורה, נראה מכתב התביעה שהתביעה נגדם מבוססת על גרם הפרת חוזה, הגם שהתובעת לא ציינה זאת מפורשות בכתב התביעה, וכן על עילה מכח חוק איסור לשון הרע.

באשר לעילה הנזיקית, שעניינה גרם הפרת חוזה, הרי לצורך זאת נועדה החסינות בתביעת נזיקין כנגד עובדי ציבור, בהתאם לסעיף 7ג' לפקודת הנזיקין.
באשר לפרסומים המהווים, לטענת התובעת, לשון הרע, טענו הנתבעים 2-5, כי עומדת להם הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולכל הפחות, עומדת להם הגנת תום הלב.
עוד הוסיפו הנתבעים וטענו, כי הפרסום בעיתון המקומי מטעם העירייה, היה כתבת תגובה לכתבה שפורסמה באותו עיתון ביוזמת התובעת, ומטרת התגובה היתה להבהיר, כי תלונות ההורים שפורטו בכתבה מקורם בהסתה של מורה בקונסרבטוריון.
יתר על כן, הנתבעים טענו, כי בכתבת התגובה כלל לא פורסמו שמות, אלא רק בכתבה שפורסמה ביוזמת התובעת.
הנתבעים אף טענו, כי התגובה לכתבה נמסרה ע"י דוברות העירייה, ולא באופן אישי על-ידי מי מהם, וכי עומדת בהתייחס לתגובה זו, הגנת סעיף 15(7) או 15(1) לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעים הדגישו, כי חוות דעת ממונה בהתייחס לעובד, במסגרת יחסי עבודה, שהינה בעלת זיקה ישירה ליחסי עבודה, חוסה תחת החיסיון של סעיף 13(9) הנ"ל.

13.
באשר לנתבעת 6, נטען כי היא מפקחת על החינוך המוסיקלי בכל הארץ, הן במוסדות החינוך הפורמלים, והן ב-39 קונסרבטוריונים, לרבות זה שבעכו.
הנתבעת 6 הדגישה, כי אין בינה לבין התובעת יחסי עובד-מעביד, אלא היא מפקחת על העבודה המקצועית, ובכל הקשור למתכונת העסקתה של התובעת, סיומה ותקצובה, נתונה הסמכות לעיריית עכו
, כמעסיקתה.
הנתבעת 6 טענה לתחולת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תוך שהיא טוענת, שהמכתב מתאריך 29.1.13, הינו מכתב שנכתב במסגרת ובתוקף תפקידה, וכי היא לא התבטאה כנגד התובעת בכנס שנערך בקיבוץ איילון.

14.
התובעת בתגובתה טענה, כי יש לדחות את בקשת הנתבעים 2-5, באשר להכרה בחסינותם כעובדי ציבור מהטעם, שעילת התביעה כנגדם אינה נזיקית, אלא חוזית.
התובעת חזרה מספר פעמים על כך, שאינה תובעת את הנתבעים בעילה של גרם הפרת חוזה.
בנוסף לכך טענה התובעת, כי אין להכיר בבקשה המקדמית, שכן יש לשמוע ראיות בשאלת תום ליבם של הנתבעים.
נציין בהקשר זה, כי התובעת לא השלימה טיעוניה לאחר קבלת תגובת העירייה, שניתנה בעקבות חוות הדעת של היועץ המשפטי של עיריית תל-אביב.

באשר לנתבע 4, טענה התובעת, כי הוא אינו עובד ציבור, מאחר ומשנת 2009, הוא משמש כיועץ חיצוני ולא כעובד עיריית עכו
.

התובעת טענה, כי הנתבעים 2,3 ו-5, סייעו לנתבע 4 "לתפור לה תיק", על מנת שהיא תפוטר בשל חוסר מקצועיות, ויש לראות בהתנהגותם חוסר תום לב, ולא פעולות במסגרת תפקידם.

באשר לנתבעת 6, טענה התובעת, כי הגנת סעיף 13(9), אינה חלה על הפרסומים שביצעה, לטענתה, על נתבעת זו, שכן אלה לא בוצעו מתוקף חובה על-פי דין.
התובעת טענה, כי עמדת עיריית עכו
, כפי שהוצגה לה ולתלמידיה היתה, שהנתבעת 6 היא זו שחייבה את פיטוריה.
התובעת טוענת, כי המדובר בפעולה בחוסר סמכות; התובעת הפנתה לפסק-הדין בעניין ד"ר שוורץ נ' ד"ר אנג'ל.
התובעת טענה, כי הבקשה למחיקת הנתבעת 6, אינה נתמכת בתצהיר.

דיון והכרעה
:

האם יש להכיר בחסינותם של הנתבעים 2-5 כעובדי ציבור והאם יש לתובעת עילת תביעה כנגדם?


15.

סעיף 7א לפקודת הנזיקין קובע את הכלל בדבר חסינות עובד ציבור כדלקמן:

"7א.(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור"
(ההדגשה לא במקור – ע.ו.).


בסעיף ההגדרות נקבע כי עובד ציבור, הוא עובד המדינה או עובד רשות ציבורית, לפי הענין.


סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין קובע, כי:

"7ג.(א) הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א.
(ב) קבע בית המשפט כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א, תידחה התובענה נגד עובד הרשות הציבורית, ויחולו הוראות סעיף 7ב(ב), בשינויים המחוייבים; קבע בית המשפט שעובד הציבור עשה את המעשה שלא תוך כדי מילוי תפקידו – תידחה התובענה נגד הרשות הציבורית.
(ג) בית המשפט יחליט בבקשת הרשות הציבורית או העובד כאמור בסעיף קטן (א), לאלתר."


16.
תחולת הסעיף היא, כאשר המדובר בעילה נזיקית.

התובעת לא טענה מפורשות בכתב התביעה, כי היא תובעת את הנתבעים 2-6, או מי מהם, בעילה של גרם הפרת חוזה, ויתר על כן, בתגובתה לבקשת הנתבעים, הבהירה התובעת, כי תביעתה אינה נזיקית, אלא חוזית (למעט התביעה בעניין לשון הרע).

בנסיבות אלה, כאשר בכתב התביעה המתוקן לא נכללה, כך לגרסת התובעת, עילה נזיקית שהינה, בסמכות בית הדין לעבודה, הרי אין רלוונטיות לאותם סעיפים מכח פקודת הנזיקין.


אלא מאי?

אם עילת התביעה של התובעת כלפי הנתבעים הינה חוזית, הרי חוזה העבודה היה רק בינה ובין עיריית עכו
- היא הנתבעת 1.

17.
סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969,

קובע, מפורשות, כי לבתי הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענות שבין עובד למעביד, שעילתן ביחסי עבודה וזאת בכפוף להסתייגות בדבר העדר סמכות בתביעות שעילתן נזיקית,נ
ובלשון הסעיף:
"24 (א) לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש
]"

מכאן, שעל מנת שלבית הדין תהא סמכות עניינית לדון בתביעה, צריכים להתקיים שני תנאים; הן באשר לזהות הצדדים (עובד ומעביד), והן באשר לעילת התביעה (עילה ביחסי עבודה).

בענייננו, בין התובעת לבין הנתבעים 2-6 לא התקיימו יחסי עובד מעביד, והפעולות שהנתבעים עשו, נעשו במסגרת תפקידם.
יש ממש בטענת הנתבעים, לפיה התובעת לא פרטה בכתב התביעה, איזו עילה חוזית קיימת לה לגבי כל אחד מהנתבעים 2-6, וכיצד יש לבית הדין לעבודה סמכות לדון בעילה זו, כאשר ברור, כי יחסי עובד מעביד התקיימו, אך ורק עם עיריית עכו
.
מלשון סעיף 24 עולה בבירור, כי יש חשיבות גם לזהות הצדדים לתובענה, ולא רק לשאלה, האם עילת התביעה הינה ביחסי עובד ומעביד.

18.
בהתייחס לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, אליו מתייחסת התובעת בתביעתה, החוק מסמיך את בית הדין לדון בתביעה של עובד כלפי ממונה, או עובד אחר של המעסיק, רק כאשר התביעה הינה על רקע הטרדה מינית.
בכל יתר העילות שמקורן בחוק השוויון, התביעה הינה, אך ורק כנגד מעסיק (עיין והשווה את נוסח סעיף 7 לחוק השוויון לסעיף 2 שבו).

התובעת לא העלתה טענה כלשהיא שעניינה הטרדה מינית, ועל כן האחריות בגין הפרת חוק, ככל שתוכח, תהא מוטלת על מעסיקתה של התובעת - עיריית עכו
.

עוד נדגיש, כי בכתב התביעה המתוקן מפנה התובעת להפרת סעיף 6 לחוק השוויון, וסעיף זה מתייחס אך ורק למעביד, ולא ממונה מטעמו, או לעובד אחר.

19.
בכל הקשור לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות, או במינהל התקין), תשנ"ז-1997, הרי חוק זה מעניק סמכות לבית הדין לדון בתביעה נגד ממונה מטעם מעסיק, אלא שבהתייחס לחוק זה, התובעת ממילא תבעה את הסעדים הכספיים, אך ורק מעיריית עכו
- הנתבעת 1, ולא מיתר הנתבעים.
יתר על כן, על פי סעיף 4 לחוק ההגנה, יש צורך בהתקיימות שלושה תנאים מצטברים, על מנת שהעובד יהיה זכאי להגנה מכח החוק.
יש צורך בהגשת תלונה בתום לב; יש צורך שהתלונה תהא על הפרת חיקוק במקום העבודה, או בקשר לעבודת העובד, או בקשר לעסקו ופעילותו של המעביד, ובגוף ציבור גם אם התלונה הינה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל תקין; והתנאי השלישי הינו, הגשת תלונה לרשות המוסמכת.

התובעת מפנה לתלונה שהגישה למבקר המדינה ולמכתבה לנתבע 3 מתאריך 19.3.12.
מתשובת נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה עולה, כי לא התקיימו התנאים של סעיפי משנה 2 ו-3, לסעיף 4 לחוק ההגנה.

התובעת לא הציבה תשתית עובדתית לכאורית העונה על דרישות חוק ההגנה, ווודאי, לא בהתייחס לנתבעים 2-6, והיא אף אינה תובעת סעד כלשהוא מנתבעים אלה, בהתייחס לחוק ההגנה.

20.
הפירוט היחיד הקיים, בהתייחס לחוק המתיר לתבוע גם ממונה מטעם מעסיק, ולא רק מעסיק עצמו, הינו באשר לחוק איסור לשון הרע.
אשר על כן, מתקבלת בקשת הנתבעים 2-6, לסילוק התביעה נגדם על הסף, למעט בעניין הפרת חוק איסור לשון הרע, אשר בו נדון בנפרד.

באשר לכל עילות התביעה, מעבר לעניין הפרת חוק איסור לשון הרע, הנתבעת היחידה תהא עיריית עכו
.

האם יש לסלק את התביעה בהתייחס להפרת חוק איסור לשון הרע כנגד הנתבעים 2-5 על הסף מכח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע?

21.
סעיף 24 (א) (1ד) מתייחס לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתביעות לשון הרע. סעיף זה הוסף במסגרת תיקון 38 מתשס"ט-2009, וקובע כדלקמן:



"24(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –


(1)..


..


(1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965; לענין זה 'נושא משרה – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים;"


22.
מהאמור עולה, כי על מנת שלבית הדין תהא סמכות לדון בתביעה שעילתה בחוק איסור לשון הרע,
צריכים להתקיים שני תנאים:
התנאי הראשון מתייחס לזהות הצדדים, ולפיו הצדדים לתביעה הינם עובד או נציג ארגון עובדים, מחד, ומעביד או נושא משרה אצלו, מאידך;
התנאי השני מתייחס לעילת התביעה, עליה להיות עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע בקשר ליחסי עבודה.

23.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהי לשון הרע:


"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)
לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
24.
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו פרסום.



"פרסום מהו
(א)
פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)
רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -
(1)
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

25.
סעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע קובע לגבי פרסומים מותרים כי:


"13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
1.
...
...
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות עפ"י דין או עפ"י הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין , או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".



26.
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מפרט, מה הם פרסומים מותרים אשר לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי.
מדובר בהגנה מוחלטת שמשמעותה הינה, מניעת הליכים משפטיים למי שחוסה בצילה. זאת, להבדיל מטענות ההגנה הקבועות בחוק, אותן יש לברר במסגרת ניהול ההליכים המשפטיים, ואשר רק קבלתן תביא לדחיית התביעה. לפיכך, נפסק, כי בשל אופיה של ההגנה המוחלטת / חסינות, ראוי לבחון את התקיימותה כדבר ראשון לפני שמיעת הראיות.

עיין בפסק-דינו של כב' השופט סולברג בת"א 9871/02 שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב (21.3.04).

בדנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל (7.4.03), נפסק, כי מטרתה של החסינות הקבועה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, מוקנית לבעלי סמכות מעין שיפוטית, היא לאפשר להם לבצע את תפקידם ללא חשש אל מול הצורך להתגונן בפני
תביעות לשון הרע.

ברע"א 1104/07 עו"ד פואד ח'יר נ' עו"ד עודד גיל (19.8.09), נפסק, כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס הציבורי, כאשר לעיתים הדבר כרוך בהעדפת אותם אינטרסים על האינטרסים הפרטיים, לרבות בשמו הטוב של מושא הפרסום.

סעיף 13 אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישת תום הלב. כלומר, גם פרסום כוזב שנעשה שלא בתום לב ואף בזדון, לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי בכפוף להתקיימות התנאים הקבועים לכך בסעיף המשנה הרלבנטי [עיין רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פד"י נג' (1); רע"א 1104/07 פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (19.8.09)].

27.
לענין חובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה בגין פרסום לשון הרע, נקבע, כי יש לפרט את העובדות המקימות את עילת התביעה, קרי: את מרכיב הפרסום, מרכיב לשון הרע והעובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים. עוד נקבע, כי התובע חייב לפרט את המילים שבהן השתמש הנתבע, כאשר לשון הרע נאמרה בעל פה, וכאשר לשון הרע נעשה בכתב, עליו לצרף את המסמך עליו הוא מתבסס.
עיין ספרו של אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997) בעמ' 21.

בבר"ע 7192-02-13 די.אס.פי. גרופ בע"מ ועופר אליקים נ' אלי אסולין (26.5.13), דן בית הדין הארצי בסוגיית הפירוט הנדרש מתובע בתביעת לשון הרע. בית הדין הארצי קיבל בקשת רשות ערעור של נתבעים, על החלטת בית הדין האזורי, אשר דחה את בקשתם לסילוק על הסף של רכיבים שונים שנתבעו בכתב התביעה, ובכלל זאת רכיבים המתייחסים לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע. לאחר בחינת הפסיקה הרלוונטית וטענות הצדדים, הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי כתב התביעה לא כלל פירוט מלא כנדרש לביסוס עילת תביעה לפיצוי על פי חוק איסור לשון הרע.
אשר על כן, החליט בית הדין הארצי ליתן רשות ערעור.
בהחלטת בית הדין הארצי, באשר להמשך ההליכים בתיק, התייחס בית הדין הארצי לכך, שדרך המלך אינה סילוק על הסף, והציע לצדדים שהעובד יגיש כתב תביעה מתוקן, תוך שנתן אפשרות לצדדים להודיע, האם הסדר זה מקובל עליהם.
28.
הסמכות לדון בעוולת לשון הרע הועברה לבית הדין לעבודה, לפני שנים ספורות.
להלן נסקור בקצרה את פסקי הדין של בתי הדין לעבודה, שניתנו בהתייחס לסעיף 13 (9) לחוק:

א.
בס"ע 48900-05-10 רוזנברג נ' מדינת ישראל (18.4.12) פסק בית הדין, כי מכתבים אשר נכתבו על-ידי הנתבעים, בעלי תפקידים שונים במשרד החינוך, במסגרת הליך פיטוריו של התובע, חוסים תחת
ההגנה הקבועה בסעיף 13 (9) לחוק איסור לשון הרע, זאת מאחר והם נכתבו מתוקף תפקידם במשרד החינוך, מכח הוראה שניתנה להם על ידי הרשות המוסמכת לכך כדין.

ב.
בס"ע 32151-08-10 שוורץ נ' צולר (3.7.11), פסק בית הדין, כי חוות דעת שמילא הנתבע, מפקח המר"מ והמפקד הממונה על התובעת, רופאה תעסוקתית עובדת צה"ל שהועסקה על ידי ענף משאבי אנוש -חר"פ בצה"ל חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.
בית הדין הדגיש, כי הראציונל העומד בבסיס היותה של חוות דעת, פרסום מותר בהתאם לסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הינו, הגנת אותו ממונה ו/או אחראי ו/או מנהל בעבודה אשר חובה עליו למלא חוות דעת על העובד, במטרה שיעשה זאת בצורה חופשית ואובייקטיבית לרבות כתיבת ביקורת על העובד במידת הצורך, וזאת מבלי לחשוש שתביעת לשון הרע תוגש כנגדו.

ערעור על פסק הדין נדחה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, ועתירה לבג"צ על פסק דינו של בית הדין הארצי, נדחתה אף היא.

ג.
ס"ע 19731-07-09 מחמוד בדארנה נ' מוניר סעיד (1.8.12), פסק בית הדין, כי חוות דעת שמילא מנהל בית הספר על התובע ששימש יועץ חינוכי בבית הספר, הינה בגדר פרסום אותו היה חייב המנהל לעשות מכח הוראה שניתנה לו על-ידי הרשות המוסמכת לכך כדין (מפקחת במשרד החינוך) ומשכך, התקיימו תנאי החלופה השנייה שבסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

בית הדין הבהיר כי :

"עצם חשיפת ממונה על עובד לתביעה לפי עוולת לשון הרע בשל חוות דעת על העובד או בשל פירוט נימוקיו בקשר עם החלטה שקיבל בעניין אותו עובד, עלולה 'לכרות' את הענף עליו נבנתה ההלכה שגובשה וטופחה במשך שנים, ולפיה יחסי העבודה מחייבים מעצם מהותם מידה מרובה של פתיחות ושקיפות.


ובהמשך:

חשיפת מנהל בית ספר או כל בעל תפקיד בבית הספר לתביעה לפי עוולת לשון הרע בשל חוות דעת שנתן למשרד החינוך על אחד ממורי בית הספר על פי דרישת המשרד, עלולה להרתיע מנהלים וגורמי חינוך אחרים מלהביע את דעתם או את דעתם האמיתית על העובד, ובכך היא חותרת תחת האינטרס של הבטחת החינוך הטוב ביותר לילדי ישראל"


ד.
בס"ע 18824-04-13 שאולי יצחק נ' דויטש ומשרד הבטחון (17.12.13), פסק בית הדין, כי המכתב העומד בבסיס התביעה שהגיש התובע נגד נתבעת 1, ראש היחידה לתביעות וקביעת זכאות נכים באגף שיקום נכים במשרד הבטחון (הנתבעת 2), בא בגדר ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בית הדין קבע, כי המכתב נערך מתוקף תפקידה של נתבעת 1 ברשות המוסמכת ולפי דרישת נהליה.

ה.
לעומת פסקי דין אלה, בפסק הדין שניתן בתיק ס"ע 4703-02-11 ד"ר סיגל שוורץ נ' ד"ר דניאל אנגל (8.5.12), במסגרתו נדונו 2 כתבי דואר אלקטרוני שנשלחו על ידי הנתבע, מפקד המרפאה והמערך התעסוקתי, לתובעת, אשר שירתה כרופאה תעסוקתית, עליה הוא היה ממונה, התוצאה אליה הגיע בית הדין היתה שונה.

בית הדין קבע, כי הגם שכתבי הדוא"ל נרשמו תחת המטריה הרחבה של מסגרת יחסי העבודה, לא ניתן לומר, לפחות לכאורה, כי הם נכתבו מתוך חובה או הרשאה לפי סעיף 13(9) לחוק. כמו כן, ציין בית הדין, כי לעומת פסק הדין בעניין צולר שניתן אף הוא על ידו, הרי שבנסיבות תיק זה הוא מצא כי מדובר בהתבטאות בקשר לדברים אישיים על העובד, המשמיצים אותו, זאת ללא כל קשר ו/או זיקה ליחסי העבודה (הנתבע בעניין שוורץ נ' אנג'ל כינה את התובעת, בין היתר, כשקרנית במצח נחושה, כמי שביקשה דברים בלתי חוקיים, כמי שסובלת מהתפרצויות זעם, תוך שהוא חוזר פעמים רבות על גרסתו, כי המדובר בשקרנית).

29.
במסגרת החלטה זו עלינו לבחון, האם נכונה עמדת הנתבעים לפיה הפרסומים השונים שלטענת התובעת נעשו ו/או נאמרו ו/או פורסמו על ידיהם ו/או ביוזמתם, חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, וכפועל יוצא מכך, יש לדחות את התביעה כנגדם לפיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.

להלן נבחן את הפרסומים אשר, לטענת התובעת, מהווים פרסום לשון הרע ואת טענות הצדדים בעניין.

30.
לגבי הנתבעים כולם, טוענת התובעת בכתב התביעה המתוקן, כי תגובתם ו/או תרומתם לתגובת העירייה שנמסרה לעיתון מתאריך 18.1.13, שם נכתב, בין היתר, כי היא ניהלה "הסתה פרועה נגד ההנהלה מאז הוחלט מסיבות מקצועיות כי אינה יכולה לשמש מורה לכינור של ילדיהם..",
מקימה כנגדם עילה מכח חוק איסור לשון הרע באופן אישי.

אין פירוט, על בסיס מה קובעת התובעת, כי, דווקא הנתבעים 2-5 מעורבים בפרסום התגובה בעיתון.


הנתבעים מצידם טוענים, כי העיתון פנה אל העירייה לקבלת תגובה לכתבה שהיתה, ככל הנראה, פרי יוזמתה של התובעת, או לכל הפחות התגבשה בעידודה. לטענתם, מטרת התגובה היתה להבהיר לקוראי העיתון כי תלונות ההורים כפי שהופיעו בכתבה, הינן פרי הסתה של מורה בקונסרבטוריון, לגביה התקבלו החלטות מקצועיות אותן היא ממאנת לקבל.

הנתבעים טוענים, כי לא זו בלבד, שאין בתגובת העירייה דבר המהווה לשון הרע, אלא שהעירייה לא נקבה בשמות הספציפיים של המעורבים בדבר, והיתה זו התובעת שעשתה כן, ומכל מקום, התגובה נמסרה על ידי דוברות העירייה. הנתבעים מוסיפים ומבהירים כי ככל שהדוברת פנתה למי מהם לצורך גיבושה של התגובה, אין בכך כדי להקים כנגד מי מהם, עילה מכח חוק איסור לשון הרע באופן אישי. עוד מציינים הנתבעים כי ממילא לעירייה תהא הגנה טובה מפני טענת לשון הרע ביחס לפרסום זה מכח סעיפים 15(7) או 15(10) לחוק איסור לשון הרע.

31.
מעיון בכתבות שפורסמו בעיתון, ובטענות שהועלו על ידי הנתבעים בבקשה למחיקתם ובתצהיריהם, הגענו למסקנה, כי עילת התביעה, כפי שהיא מנוסחת בכתב התביעה, אינה מפורטת ואינה מבוססת כראוי.
ונבאר.

32.
בתאריך 18.1.2013 התפרסמה כתבה בעיתון מקומי בעכו, אשר כונתה "צלילי כינור צורמים בקונסרבטוריון עכו". בכתבה מועלות טענות ותלונות של הורים ביחס להחלטה להעביר שיעורים בכיתת הממ"ד, וביחס להחלטה להפחית כמות חזרות לקראת הופעות.


בהמשך פורסמה תגובת העירייה לכתבה האמורה ובה נכתב, כדלקמן:

"כנרי הקונסרבטוריון זוכים לאותו יחס כמו כל 720 התלמידים האחרים. טענות ההורים נבחנו אחת לאחת ונמצאו כטענות שווא, אשר כולן פרי הסתה פרועה, אותה מובילה אחת ממורות הקונסרבטוריון נגד ההנהלה מאז הוחלט מסיבות מקצועיות כי אינה יכולה לשמש כמורה לכינור של ילדיהם. אין לנו אלא להצר על התנהלות זו, במיוחד לאור הישגיו המרשימים בכל קנה מידה של הקונסרבטוריון העירוני הזוכה להערכה ולפרסים רבים בתחום החינוך המוסיקלי במשך שנים כה רבות".


33.
אין בכתב התביעה המתוקן, כמו גם בתגובת התובעת לבקשת הנתבעים בה הם עתרו, בין היתר, לסילוק התביעה נגדם על הסף מכח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, פירוט של עילת התביעה נגד הנתבעים בגין פרסום הכתבה.

התובעת לא פרטה, מה היתה תרומתו של כל אחד מהנתבעים לפרסום הכתבה, במה התבטאה התרומה, מה אמר כל אחד מהם, ככל שאמר, והאם הדברים שנאמרו, ככל שנאמרו, מהווים לשון הרע ומקימים לה עילת תביעה אישית נגדם.

הפירוט נדרש ביתר שאת, כאשר התובעת לא חולקת על כך שהתגובה שפורסמה בעיתון היתה מטעם העירייה ולא מטעם הנתבעים.

בהעדר פירוט בעילת תביעה נגד הנתבעים 2-5, בהתייחס לתגובת העירייה שפורסמה בעיתון, וכאשר העירייה עצמה נתבעת אף היא בגין פרסום זה, יש מקום למחוק התביעה כנגד הנתבעים 2-5, בהתייחס לפרסום כתבה זו.

34.
לגבי הנתבע 2 - מנכ"ל העירייה, טוענת התובעת, כי מעבר לתרומתו לתגובת העירייה שפורסמה בעיתון, דבריו בישיבה עם הורי התלמידים של התובעת, כפי שעולה מתמליל ההקלטה של הישיבה, בין היתר בעמ' 4-6 וכן בעמ' 18-20 לתמליל, מהווים לשון הרע.


בתצהירו שהוגש בתמיכה לבקשה להכרת חסינותו כעובד ציבור טען הנתבע 2, כי הדברים שנאמרו על ידו במסגרת הישיבה שקיים עם הורי התלמידים לכינור בקונסרבטוריון, לבקשתם של ההורים, אין בהם משום לשון הרע. הנתבע 2 הבהיר, כי בישיבה זו הוא עדכן את הורי התלמידים בהחלטה המקצועית שהתקבלה בעניינה של התובעת, מאחר והוא סבר, כי מחובתו לעדכנם לגביה בהיותה בעלת נגיעה ישירה לתלמידים עצמם. הדוגמא שהוא הציג לגבי "ייצור הקפה", מטרתה היתה להציג את אופן קבל ההחלטות המקצועיות בעירייה ביחס לעובד, ובפרט לכך שיש לעירייה דרך לבחון את טיב השירות שהיא מעניקה באמצעות עובדיה, גם כאשר לצרכן של אותו שירות, אין השגות לגביו.

35.
דבריו של הנתבע 2, אשר נאמרו במסגרת הישיבה של הורי התלמידים של התובעת, חוסים תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9).


הנתבע 2 הינו מנכ"ל העירייה, מעסיקתה של התובעת בזמנים הרלוונטיים. הדברים שאמר הנתבע 2 נאמרו בתוקף תפקידו וסמכותו "ברשות המוסמכת", בהתייחס להחלטה המקצועית שהתקבלה לגבי התובעת. לא התרשמנו מהמסמכים שהוצגו לפנינו, כי התבטאויותיו של הנתבע 2, ובכלל זאת הדוגמאות המתייחסות לייצור קפה ולפרשת מטרנה, נעשו מתוך כוונה לגרום לתובעת נזק. הדוגמאות שהביא הנתבע 2, במסגרת השיחה עם ההורים, מטרתן היתה להמחיש למשתתפים בשיחה, מדוע הוא סובר, כי לא תמיד הצרכן של מוצר או של שירות, מסוגל להעריך נכונה את טיבו של המוצר, או את טיב השירות שהוא מקבל.
מעיון בתמלול השיחה, לא התרשמנו, כי לנתבע 2 היו אינטרסים לפגוע בתובעת ו/או כי
אמר את הדברים שיוחסו לו ממניעים זרים.


לטעמנו, מטרתה של החסינות המוקנית בסעיף 13(9), להבטיח, שעובדי ציבור יוכלו לבצע את תפקידם ללא חשש ו/או פחד אל מול הצורך להתגונן באופן אישי מפני תביעות לשון הרע, מתקיימת בנסיבות העניין.

יפים לעניין זה, דבריו של כב' השופט סולברג בת"א 9871/02 שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב
(21.3.04), כדלקמן:

"הנני סבור, כי מן הראוי שבית המשפט לא יסיג את גבולם של אותם גופים שסעיף 13 חל לגביהם. יש לאפשר להם חופש פעולה במרחב שניתן להם. אקטיביזם מוגזם בכגון דא, עלול לרפות ידיים ולגרום ל'ראש קטן' ולזהירות יתר אצל העוסקים במלאכה, במקום להמריצם לפעול תוך מיצוי מלוא יכולותיהם וסמכויותיהם"

36.
מרבית טענות התובעת מופנות אל הנתבע 4, בכל הקשור להפרת חוק איסור לשון הרע. לטענתה, מלבד תרומתו לתגובת העירייה שפורסמה בעיתון, קמה לה עילה כנפגעת של פרסום לשון הרע מהתבטאויותיו בישיבות השימוע שהתקיימו בתאריכים 20.2.12 וב-14.3.13, ומהתבטאויות בישיבת הנהלת הקונסרבטוריון מ-20.2.12, וכן במכתביו מתאריכים 21.2.12 ומ- 12.3.12.

37.
בתצהירו של הנתבע 4, אשר הוגש בתמיכה לבקשה להכרה בחסינותו כעובד ציבור, הוא התייחס גם לטענות שהתובעת העלתה כנגדו בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.
הנתבע 4 שב והסביר בתצהירו, כי בין התובעת לבינו, התגלעו מחלוקות מקצועיות, הן בהתייחס לאופן הלימוד, והן בהתייחס לקבלת הנחיות מקצועיות אחרות, כמו גם לקבלת מרותו כמי שהיה ממונה עליה.

הנתבע 4 טען, כי הפרסומים בגינם טוענת התובעת שקמה לה עילה אזרחית כנפגעת פרסום לשון הרע, הינם דברים שנאמרו על ידו במסגרת יחסי העבודה עמה, כממונה עליה בעירייה; הוסיף והבהיר, כי מדובר בהתבטאויות בעלות זיקה ישירה למסגרת יחסי העבודה, שאינן כוללות נושאים אישיים שאין להם קשר ליחסי העבודה.

באשר למעמדו התעסוקתי בעירייה, הדגיש הנתבע 4, כי הוא הקים את הקונסרבטוריון בעכו ושימש
במשך 51 שנה כמנהלו. הנתבע 4 הסביר, כי לאחר פרישתו לגמלאות, העירייה התקשרה עמו בהסכם ייעוץ זאת, במטרה להבטיח את המשך הפעלת הקונסרבטוריון. כמו כן, הבהיר, כי מאחר וטרם מונה מנהל לקונסרבטוריון, הוא המשיך לשמש כמנהל הקונסרבטוריון בפועל על הסמכויות הגלומות בכך, כך שבין היתר, הוא ממונה גם על התובעת.

הנתבע 4 טען, כי כל הפעולות שהוא ביצע למען ניהולו בפועל של הקונסרבטוריון, לרבות קבלת החלטות אדמיניסטרטיביות ומקצועיות לגבי עובדים, הן פעולות שהוא ביצע ברשות ובסמכות.

38.


כזכור, בהתאם לסעיף 24(א)(1ד') לחוק בית הדין לעבודה, נושא משרה אצל מעביד, משמעו, בין היתר, ממונה על העובד מטעם המעביד.


אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע 4 היה ממונה על התובעת במשך כל תקופת עבודתה, הן כאשר הוא היה עובד של העירייה, והן מאז שהוא מועסק כיועץ חיצוני.
אשר על כן, בהיבט של סמכות, קיימת סמכות לבית הדין לדון בתביעת התובעת כנגד הנתבע 4, בכל הקשור לאיסור לשון הרע.

39.
במכתבו של הנתבע 4
לתובעת מתאריך 21.2.12, אשר העתק ממנו נשלח לבעלי תפקידים בעירייה שנכחו בישיבת ההנהלה המוזכרת במכתב, נכתב כדלקמן:

"בתאריך 20.2.12, התקיימה ישיבת הנהלת הקונסרבטוריון בו העליתי תלונותיי בדבר בעיות משמעת חמורות ודרך התנהלותך בעבודה השוטפת. ההנהלה רואה בחומרה רבה את דרך התנהגותך ותמליץ בפני
עיריית עכו
לנקוט בכל האמצעים המשמעתיים לתיקון המצב. בימים הקרובים אזמין אותך לפגישה בו ננסה ללבן את מכלול הבעיות ולהביאך למצב בו תשתלבי כיאות בצוות ההוראה של המוסד".


40.
במכתבו של הנתבע 4 לתובעת מתאריך 12.3.12, אשר העתק ממנו נשלח לשמעוני, ליו"ר ההנהלה וליו"ר ועד העובדים, נכתב, כי:
"ביום חמישי, 8.3.12, הגיע למשרד המורה לפסנתר, מר איגור ברוב, בבקשה לקבל אישור לליווי פסנתר בהופעה של התלמיד רון טייב.
ודאי נוכחת לדעת בשנות עבודתך כי כל מופע, אירוע, קונצרט או רסיטל ייערך לעולם בתיאום עם המשרד ולא משנה אם זה אירוע פרטי, בית ספרי או אחר. תמוהה בעיני בקשתו של מר ברוב.
פנייתך למר ברוב היא חוליה נוספת בשרשרת התקריות של בית ספר בתוך בית ספר, אשר את בעצמך התחייבת בפני
הסמנכ"ל לתקן.


אבקש לקבל את תגובתך בכתב בנושא"

מהאמור עולה, כי מדובר במכתבים הקשורים לתנאי וסדרי העבודה של התובעת בקונסרבטוריון, להתנהלותה של התובעת בעבודה, להליכים משמעתיים, שאולי, יינקטו נגדה וכן הזמנתה לשיחה בה ייעשה ניסיון ללבן את המחלוקות בין הצדדים.
מדובר במכתבים שנשלחו לתובעת מאת הממונה עליה, מתוקף תפקידו "ברשות המוסמכת", בקשר ליחסי עבודה. אין המדובר במכתבים אשר מתייחסים לנושאים אישיים, או בהתבטאויות חריגות ו/או משמיצות ללא קשר וזיקה ליחסי העבודה.

הדברים אמורים ביתר שאת לגבי הטענות על התבטאויות הנתבע 4 בישיבה מ-20.2.12, המוזכרת במכתב מ-21.2.12, ככל שהמדובר בהתבטאויות נוספות, מעבר לאלה המפורטות במכתב. התובעת כלל לא ציינה, מה היו הדברים שאמר הנתבע 4 באותה ישיבה, וכאמור לעיל, אי ציון העובדות המהוות את פרסום לשון הרע, משמעה, העדר עילת תביעה.
בכל הקשור לעובדות המפורטות במכתב מ-21.2.12, התייחסנו לעיל.

כאמור, משתכליתו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע הינה, להעדיף, במקרים המתאימים שנקבעו במסגרתו, פרסומים ו/או התבטאויות של ממלאי תפקידים בכירים ורשויות רשמיות במטרה להבטיח, כי הם יבצעו את תפקידם במקצועיות, ללא חשש על פני הגנתו של הפרט לשמו הטוב, לטעמנו, מכתביו של הנתבע 4 מצוים במתחם של תכלית זו.

קבלת טענת התובעת, משמעה, הלכה למעשה, הכפפת ניהולו השוטף של העובד על ידי המעסיק לביקורתו השיפוטית של בית הדין והתערבות יתר ביחסי העבודה השוטפים. תוצאה זו אינה רצויה והיא לא עמדה בבסיס תיקון 38 לחוק בית הדין לעבודה.
נבהיר, כי מתן הגנה מוחלטת לנתבע 4, בהתייחס למכתבים, אין משמעותה העדר תרופה, או עילת תביעה לתובעת, ככל שזו תוכיח, כי המכתבים הם חלק ממסכת של התנכלות, שהביאה בסופו של יום לסיום העסקתה.
ככל שבית הדין יגיע למסקנה, בסיום ההליך, כי העברת התובעת לתפקיד אחר, נעשתה מתוך שיקולים זרים ושלא בתום לב, היא תהא זכאית לפיצוי ממעסיקה.
אם יתברר, כי כל הרצון לצמצום היקף עבודתה של התובעת במסגרת הקונסרבטוריון והעברתה ללמד כינור במקום אחר, מקורו בהתנכלות בשיקולים זרים, ולא בסיבות ענייניות, והתובעת תצליח להוכיח טענותיה בעניין, אזי תהא זכאית לפיצוי משמעותי.

נוסיף ונציין, כי לפחות, לכאורה, כעולה מכתב ההגנה, המכתב שהינו נספח יב' לכתב התביעה, המכתב של הנתבע 4 מתאריך 12.3.12,
הינו אכן מכתב שגוי, כאמור בתגובת התובעת מ-13.3.12, והנתבעת 1 טוענת, כי הנתבע 4 מתנצל בקשר אליו.
מכל מקום, נסיבות הוצאתו של מכתב זה, והאם אכן מקורו בטעות, או שהוא מהווה חלק ממסכת של התנכלות לתובעת, תתברר במסגרת תביעת התובעת.

41.
התבטאויותיו של הנתבע 4 בשימוע, חוסות תחת ההגנה המוחלטת של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.

טענות, אמירות ו/או התבטאויות של ממונה על העובד במסגרת שימוע שקולות לחוות דעת לגביה, אלא אם כן, נאמרים בשימוע דברים החורגים מהתבטאויות ומביקורת מקובלת וסבירה, במסגרת יחסי עובד ומעביד.


זימונו של עובד לשימוע טרם החלטה על פיטוריו, או על העברתו לתפקיד אחר נעשית, מן הסתם, כאשר קיימות השגות, ו/או ביקורת ו/או טענות אחרות, בהתייחס לתיפקודו והתנהלותו. מטרת השימוע הינה העלאת טענות הממונה כלפי העובד, על מנת שהעובד יוכל להגיב עליהן. ככל שאמירותיו של הממונה על העובד הינן ענייניות, מתייחסות ליחסי העבודה והינן בזיקה ישירה ליחסי עבודה אלה, גם אם אין המדובר בהתבטאויות מנומסות ואדיבות, חוסות האמירות תחת הגנת פרסום מותר (עיין והשוואה לפסק-הדין בעניין פואד חיר, שהוזכר לעיל).

בענייננו, לאחר שעיינו בפרוטוקולים של השימוע אליהם הפנתה התובעת, לא מצאנו, כי דבריו של הנתבע 4 חורגים ממישור יחסי העבודה, לא מצאנו, כי יש בהתבטאויותיו ביקורת לגבי נושאים אישיים שאינם קשורים במרקם יחסי העבודה, גם אם הנתבע 4 היה מטיב לעשות, לו היה מתבטא בצורה מעודנת יותר ובוטה פחות.

קיומה של מחלוקת מקצועית בין התובעת לבין הנתבע 4, כמנהל הקונסרבטוריון, באשר לאופן הלימוד הנכון, ככל שזו אכן הסיבה להשתלשלות כל העימות ביניהם, הינה חלק ממחלוקת לגיטימית במסגרת יחסי עבודה.

42.
אשר על כן, בקשת הנתבעים 2-5 למחיקת התביעה כנגדם -
מתקבלת.

תביעת התובעת, לרבות מכח חוק איסור לשון הרע, תיוותר כנגד מעסיקתה - עיריית עכו
.


האם יש לסלק על הסף את תביעת התובעת כנגד הנתבעת 6, בהתייחס לחוק איסור לשון הרע:

43.
בכתב התביעה המתוקן פרטה התובעת, מהם הפרסומים אשר, לטענתה, בוצעו ע"י הנתבעת 6.

לטענת התובעת, המדובר במכתבים של נתבעת 6 שנשלחו לעיריית עכו
ו/או למי מעובדי העירייה, ובהם דרישה לפיטורי התובעת, כעולה מהקלטת דברי מנכ"ל העירייה בשיחתו עם הורי התלמידים בתאריך 20.1.13.

44.
בנוסף לכך, הפנתה התובעת למכתב הנתבעת 6 מתאריך 29.1.13, המופנה אל הורי התלמידים, בו הודיעה להם על אודות קיומן של בעיות מקצועיות ומנהליות. במכתב נכתב כי:

"תנאי העסקתה של גב' זנזורי שונו בעקבות בעיות מקצועיות ומנהליות שנבדקו ע"י מספר גורמים, ביניהם הנהלה ציבורית רחבה ומנכ"ל העירייה, ובעקבות זאת התקבלה החלטה"

45.
עוד טענה התובעת להתבטאויות של הנתבעת 6 כנגדה לפני קולגות ומנהלים מקונסרבטוריונים אחרים בכנס שנערך בתאריך 5.3.13, בקיבוץ אילון; וכן העלתה התובעת טענה כללית וסתמית, המתייחסת לכל אמירה אחרת של הנתבעת 6 באשר אליה.

46.
בבקשת הנתבעת 6 לסילוק על הסף, נטען כי המכתבים המוזכרים בתביעת התובעת, נכתבו על ידה בתוקף תפקידה כמפקחת מקצועית על התובעת על פי הדין ו/או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך - משרד החינוך.

הנתבעת 6 הוסיפה, כי מתוקף תפקידה כמפקחת היא היתה רשאית, על פי היתר של משרד החינוך, לכתוב הערותיה באשר להתנהגות בלתי מקצועית של התובעת, כפי שהיא רואה את הדברים.


הנתבעת 6 הכחישה את טענת התובעת, לפיה היא התבטאה נגדה לפני קולגות בכנס שנערך בקיבוץ אילון.

עוד הוסיפה הנתבעת 6 והדגישה, את העדר קיומם של יחסי עובד ומעביד בינה לבין התובעת.

47.
מעסיקתה של התובעת היתה עיריית עכו
.
הנתבעת 6 אינה עובדת עיריית עכו
, אלא עובדת משרד החינוך.
במסגרת תפקידה זה, היא אחראית גם על הפיקוח המקצועי בקונסרבטוריונים ומשכך, היא היתה אחראית גם על הפיקוח המקצועי של התובעת, אך לא כמעסיקתה, אלא כנציגת הרגולטור.


משהנתבעת 6 לא היתה מעסיקתה של התובעת, ואף לא נושאת משרה אצל המעסיק, הרי לא התקיים התנאי המקדמי, המקים סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעת לשון הרע, כלשון סעיף 24 (א)(1ד).

הפסיקה עליה הסתמכה הנתבעת 6, בהתייחס להחלתו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, הינה רלוונטית לסעיף האמור, אך פסקי הדין של בתי הדין לעבודה לגביו, כולם עוסקים בנסיבות בהן הנתבע בגין הפרת החוק היה בגדר נושא משרה אצל המעסיק.

הן בעניין רוזנברג, והן בעניין בדארנה, המדובר היה במכתבים, או בחוות דעת, שנכתבו על-ידי נושאי משרה אצל המעסיק (מפקח או מנהל), כאשר המעסיק הינו משרד החינוך.

48.
יתר על הצריך לענייננו, והגם שהנתבעת 6 אינה בגדר נושא משרה כהגדרתו בסעיף 24 (א)(1ד), נציין, כי המכתב מתאריך 29.1.13, נכתב בתוקף סמכותה ותפקידה ברשות המוסמכת (משרד החינוך) כרגולטור חיצוני האמון על הפיקוח המוסיקלי בעירייה, מעסיקתה של התובעת. לכן, ככל שלבית הדין היתה סמכות לדון בעניין, מכתבה האמור של הנתבעת 6 היה חוסה תחת ההגנה המוחלטת הניתנת בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.


עיין לעניין זה בת"א 42680/03 רזינובסקי נ' קשתי מימון טלי ומשרד החינוך (29.11.06). באותו עניין, היתה התייחסות למכתבים ולטופס שנכתב ע"י המפקחת על החינוך הגופני. ונשלחו לאגף כח אדם בהוראה במשרד החינוך ולמפקחת המחוז. במסמכים אלה הובעה בקשת המפקחת, להעברת התובע שם, אשר שימש כמורה לחינוך גופני במשך כ-27 שנים מבית ספר אחד לבית ספר אחר, בנימוק של אי התאמה לסגל ההוראה והאקלים הסביבתי, כמו גם בנימוק, כי הדבר גורם לתסיסה בקרב ציבור המורים בבית הספר.

באותו עניין נפסק כי, המסמכים שנשלחו ע"י המפקחת חוסים תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ובית המשפט שם הדגיש, כי גם אם הדברים שכתבה המפקחת, היו בוטים וחמורים, ואפילו אם אין המדובר בדברים שכולם אמת, הרי הם נעשו במסגרת תפקידה וסמכויותיה של המפקחת, וחוסים תחת ההגנה הנ"ל שבחוק.

49.
התובעת לא הציבה תשתית עובדתית ראויה, על מנת לבסס את יתר עילת התביעה לפי חוק לשון הרע, בהתייחס לנתבעת 6, וזאת גם אם היתה סמכות בעניין לבית הדין.

התובעת לא פרטה, מה בדיוק אמרה הנתבעת 6 באותו כנס בקיבוץ איילון, בו השתתפו מנהלי קונסברטוריונים אחרים, אלו אמירות שליליות נאמרו נגדה, וגם בתגובה לבקשה למחיקה על הסף, לא מצאה התובעת לנכון לבקש לתקן את תביעתה ולפרט את התשתית העובדתית הרלוונטית.

50.
אשר על כן, מתקבלת בקשת הנתבעת 6, למחיקת התביעה נגדה על הסף.

סוף דבר
:


51.
הננו מקבלים את בקשות הנתבעים 2-6 למחיקת התביעות כנגדם על הסף.

הנתבעת הנכונה והיחידה בתביעת התובעת תהא - עיריית עכו
.
הצדדים יהיו רשאים, כמובן, להזמין יתר הנתבעים או מי מהם כעדים בתיק.

52.
הוצאות הבקשות תילקחנה בחשבון במסגרת פסק הדין הסופי בתיק.

53.
התיק קבוע לדיון ב-22.2.14 בשעה 11:00.

ניתנה היום, כ"ו שבט תשע"ד,
(27 ינואר 2014
), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.






מאיר בוחבוט
נציג עובדים

עפרה ורבנר
- שופטת

עמינדב ארגוב
נציג מעסיקים







סעש בית דין אזורי לעבודה 19809-02/13 סופיה זנזורי נ' עיריית עכו, אוהד שגב, קובי שמעוני ואח' (פורסם ב-ֽ 27/01/2014)