פסקי דין על חנה נעמאט | פסקי דין על רות מוריאל

50150-10/12 דמ     08/01/2014




דמ 50150-10/12 חנה נעמאט נ' רות מוריאל








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ד"מ 50150-10-12



לפני:

כב' השופטת
שרה מאירי
-אב"ד
נציג
ציבור עובדים מר אדי דלל


ה
תובעת
חנה נעמאט
ע"י ב"כ עו"ד בקשט
-

ה
נתבעת
רות מוריאל




פסק דין



1.
בפני
נו כתב תביעה שהגישה התובעת ביום 29.10.12 בו טענה כי הועסקה אצל הנתבעת במשך 25 שנה, כשלושה חודשים לאחר פטירת בעלה של הנתבעת, פעם בשבוע בעבודות משק בית.

טוענת התובעת כי עבדה 3 שעות בשבוע בשכר 115 ₪ (35 ₪ לשעה), היא עבדה בימי ראשון בבוקר ובהסכמת הצדדים לפני 6 שנים החלה לעבוד בשעות הצהריים. במהלך השנים הספיקו לתובעת כ- 3 שעות לנקות את בית הנתבעת.

לפני כשנתיים, נכנסה בת הנתבעת להתגורר בביתה של הנתבעת ואז חל שינוי מהותי בהיקף עבודתה. הבת לא נהגה, בלשון המעטה, לסדר את הבית, הבית נהיה מבולגן וניקיונו הפך משימה קשה יותר.

הבת התערבה יתר על המידה לא פעם בעבודת התובעת ואף התסיסה את הנתבעת.

"ביום בו התלקחה הגזרה עד כדי פיטורי התובעת" איבקה התובעת את הבית ואז פנתה אליה הנתבעת, ביקשה ממנה לנקות את התנור שלא ניקתה שבועיים קודם, "במהלך החלפת המילים בין התובעת לנתבעת" נכנסה הבת והתלוננה על כי התובעת מרימה קולה על הנתבעת, כשהויכוח היה בין התובעת לנתבעת.

אז אמרה התובעת לנתבעת "אם לא מתאים לך, תגידי לי" והבת ענתה לתובעת "מצידי את יכולה ללכת".

התובעת נפגעה מהיחס שקיבלה, עזבה את העבודה באמצע והלכה.

כעבור יומיים "בשוך הסערה" התקשרה התובעת לנתבעת לשאול לשלומה ואז אמרה לה הנתבעת כי "הכל נגמר, את הלכת, את שקרנית" ודרשה כי תחזיר לה מיידית את המפתח וניתקה את השיחה.


התובעת עותרת לסעדים הבאים:

פיצויי פיטורים (25 שנה
x
4.3
x
115 ₪) = 12,362.5 ₪.

הודעה מוקדמת (115 ₪
x
4.3) = 494.5 ₪.

הבראה (20
x
7% משרה = 1.4 יום) = 519.4 ₪.

פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה [3.5%
x
54
x
287 (שהם 7% משכר מינימום) = 542 ₪).

סה"כ = 13,918.4 ₪.

2.
הנתבעת בכתב הגנתה טענה כי התובעת החלה לעבוד אצלה ב- 1989, מספר חודשים לפני פטירת בעלה, כשגרה אז בשכונה מרחק קצר מביתה.

הבת עברה זמנית לדירתה ולתובעת לא הייתה דריסת רגל לחדרה, כשהדלת הייתה לרוב סגורה.

רוב השנים השתכרה התובעת פחות מ- 115 ₪ ורק כאשר עברה דירה ונעזרה בשירותי האוטובוס – הועלה שכרה לסכום האמור (100 ₪ שכר עבודה ו- 15 ₪ נסיעות) , כשבמהלך השנים עבדה 2-2.5 שעות בלבד תוך שביצעה לרוב את הדרוש.

התובעת סירבה להירשם בביטוח לאומי משעסקה בעבודות נוספות והיו הפסקות של שבועות ואפילו חודשים בשל סיבות של הצדדים עצמם.

פעם אחת אף ביררה הנתבעת, לבקשת התובעת, במל"ל ונאמר לה שזה נחשב כחופשה ללא תשלום.

כאשר ביקשה התובעת לבוא לעבוד בשעות אחה"צ בימי א' (לפני כ- 6 שנים, משהתחילה לעבוד בבית גיל הזהב) הסכימה הנתבעת.

מאותו שלב החלה התובעת לעבוד רק שעתיים באותו שכר ואף הסבירה כי נהוג לשלם לעובדת משק בית 50 ₪ לשעה. כל השנים התחשבה הנתבעת בבעיותיה הפרטיות של התובעת ומשיחסי הצדדים היו ידידותיים, אף לא התחשבנה על כך שהתובעת בזבזה חלק נכבד מזמן עבודתה בשיחות טלפון.

משעברה הבת לגור עמה, צומצם היקף העבודה של התובעת מ-3 ל-2 חדרים.

התובעת החלה אף לעזוב אחרי שעה או שעה וחצי ואף התחילה לסרב לעשות עבודות מסוימות.

ביום האמור, התחילה התובעת לנקות את התנור אחרי סירובים קודמים באמתלות שונות (תנור ישן/אין לי כפפות גומי). אחרי שהנתבעת קנתה זוג כפפות – מצאה במיכל בו היו בגדי העבודה של התובעת, שני זוגות כפפות. כשהעירה לה הנתבעת כי לא הייתה למעשה זקוקה לכפפות, התחילה התובעת ממש להשתולל והבת נכנסה בגלל צעקותיה וניסתה להרגיע אותה.

אז אמרה התובעת לנתבעת שאם עבודתה לא נראית לה היא יכולה לפטר אותה והבת השיבה, "אם את רוצה את יכולה ללכת".

הנתבעת כמעסיקה לא פיטרה אותה. התובעת עזבה את המקום אחרי פחות משעה בטריקת דלת ודקות ספורות אחר כך התקשרה אליה הנתבעת כדי להזכיר לה שלא השאירה את המפתח והתובעת טענה שהיא כבר באוטובוס – דבר בלתי אפשרי לחלוטין.

במשך 23 שנות העסקתה, שילמה לתובעת כל שנה 2 ימי חופשה בתשלום וכך אף שילמה לה כאשר הייתה הנתבעת בחופשה של מס' שבועות כשביקשה ממנה להגיע פעם או פעמיים לדירה על מנת להשקות עציצים ולהוציא את הדואר, כאילו עבדה.

התובעת בחרה לעזוב ואף התקשרה כדי לדרוש מכתב פיטורים (ולא כדי לדרוש בשלומה של הנתבעת) ומשנענתה כי הנתבעת לא פיטרה אותה – ניתקה את השיחה.

הנתבעת עתרה לדחיית התביעה.

3.
ביום 9.9.13 התקיים ניסיון גישור בין הצדדים ומשלא הושגה הסכמה (גם לא בפני
נו) – נקבע להוכחות להיום.

התובעת העידה לעצמה, הנתבעת העידה לעצמה.

בתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם.

4.
ולהכרעתנו –
א.
התובעת, משום מה, איננה מציינת מועדים לא להתחלת העבודה ולמצער, אף לא לסיומה. ציינו לעיל כי התביעה הוגשה בסוף אוקטובר 2012 ועד לעת זו לא נדע מתי בדיוק נסתיימה עבודתה.

באשר למועד התחלת העבודה – נתנה הנתבעת גרסה המיטיבה עם התובעת ולא הסתפקה בשתיקה, מה שמלמד דווקא על אמינותה.

גרסת הנתבעת היא כי התובעת החלה לעבוד אצלה בשנת 1989, כמה חודשים לפני שנפטר בעלה, ואולי בסוף 1988 ומכל מקום, המועד היחיד שנתנה הנתבעת הוא כי בעלה נפטר ב- 23.3.89 – מה שמלמד כי טענת התובעת בסעיף 2 לתביעתה – הופרכה.
הנה כי כן, ברי כי התובעת לא הועסקה אצל הנתבעת במשך 25 שנה אלא הוכח בפני
נו, לכל היותר כי החלה לעבוד בשנת 1989 (אולי סוף 88').
משמציינת הנתבעת בהגנתה 23 שנות עבודה – זו במירב תקופת העבודה (מה גם שככל שעסקינן בהתחלת עבודה ב- 89' ובכתב תביעה שהוגש ב- 2012, ברי כי מתמטית, לא ייתכנו 25 שנות עבודה).
באשר לטענה בדבר הפסקות, עלה לכאורה מגרסאות הצדדים כי אכן היו הפסקות כאלה או אחרות – אלא שאין בפני
נו מידע ברור, מכומת ומאוסמך – ולפיכך, מתייחסים אנו לתקופת העבודה כאילו הייתה רצופה.
כאן המקום להזכיר עוד כי על פי חישובי התובעת ברכיב הפנסיה, עסקינן ב- 54 חודש מ- 1.1.08. בהתאם, אין לנו אלא להסיק כי הפסקת העבודה הייתה מתישהו במחצית שנת 2012.

ב.
כלל לא שוכנענו כי התובעת פוטרה מעבודתה.
התובעת טענה בפני
נו כי אמרה שאם היא לא רצויה, הנתבעת יכולה להגיד לה שלום ואז הבת אמרה לה שהיא מתבקשת ללכת הביתה. כשפנו לנתבעת, הנתבעת אמרה "לא" ואז, מאחר ולתובעת לא היה מצב רוח טוב להמשיך את העבודה – היא הלכה.
כשעלתה לאוטובוס התקשרה אליה הנתבעת וביקשה ממנה את המפתח ואז אמרה כי בהזדמנות הראשונה שתהיה בשכונה היא תחזיר את המפתח. עד כאן בחקירה הראשית.
אחרי 4 ימים, לטענתה, התקשרה לשאול לשלומה של הנתבעת ואז השיבה לה הנתבעת "אם הלכת, אין לך מה לעשות פה יותר".
אז אמרה התובעת דבר מה, שאינה זוכרת מהו, הנתבעת השיבה לה שהיא שקרנית וסגרה את הטלפון.
כבר מעדות זו שוכנענו – כי לא מדובר בפיטורים. התעורר ויכוח בין התובעת לנתבעת, הנתבעת העירה לה ובמהלך הויכוח חיפשה התובעת כי ייאמר לה כי היא לא רצויה וכי ייאמר לה ללכת – אלא שאף היא לא טוענת כי כך נאמר לה,
ודאי כך על ידי הנתבעת שהיא בלבד הייתה מעסיקתה.
שוכנענו גם כי לא מצאה חן בעיני התובעת העובדה שבת הנתבעת נכנסה לגור בביתה או "הגנת הבת" לאם, אלא שדי כאמור בעדות התובעת ובגרסתה בחקירה הראשית כדי להוכיח כי לא פוטרה.
גם מחקירה נגדית עולה כי התובעת לא פוטרה. התובעת, שנשאלה אם הנתבעת פיטרה אותה, השיבה בשלילה ואמרה "את אמרת לי שאני יכולה ללכת הביתה" (את = הבת). ואף זה, כך ברור, איננה הודעת פיטורים.
אף לו קיבלנו הטענה העקרונית של התובעת, אף לו שוכנענו כי נאמר לתובעת ללכת הביתה – אף היא טוענת כי נענתה ל"אתגר" שהציבה היא עצמה באמירה "את יכולה ללכת הביתה". לגרסתה (בתביעה), לא עזבה מיד ואף סיימה את עבודתה, משמע – אף היא לא סברה כי באותו רגע פוטרה.
אף לו היינו מקבלים גרסת התובעת, אף לו שוכנענו כי פוטרה במהלך הויכוח בינה לבין הנתבעת ואף לו שוכנענו כי הנתבעת היא שפיטרה אותה – הרי אף לגרסת התובעת עצמה, עסקינן ב"עידנא דריתחא". אף על פי כן, לגרסתה, פונה היא לנתבעת רק אחרי 4 ימים.
גם לא שמענו מהתובעת כי התקשרה באיזשהו שלב על מנת להגיע לעבודה ביום ראשון שאחריו.

לאור כל האמור, משלא שוכנענו כי התובעת פוטרה על ידי הנתבעת ומששוכנענו כי אכן חיפשה את הדרך וההזדמנות כדי לזכות בתשלום פיצויי פיטורים – אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיבים אלו (פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת). למעלה מן הצורך נוסיף ונציין כי בגין חלף הודעה מוקדמת – אין זכאות לפיצויי הלנה.
כך גם ראוי לציין כי מהעדויות שבפני
נו עלה כי התובעת קיבלה שכר בסך
100 ₪ ונסיעות בסך 15 ₪ (רק עת עברה למקום מגורים אחר, במועד שלא ידוע לנו).

ג.
הבראה

אין חולק כי התובעת קיבלה שכר בגין 3 שעות עבודה בשבוע. בהתאם, היקף משרתה הוא 3/186שע'
x
4.3 שב', קרי: עסקינן ב- 6.94% משרה. משכך, זכאית התובעת
ל- 1.39 יום.
בשנת 2012, יום הבראה עמד על סך 371 ₪, משכך, זכאית התובעת
ל- 515.69₪.
עלה מהעדויות בפני
נו כי הנתבעת סבורה שבעובדה כי שילמה לה חופשה/נתנה מתנות וכו' ומעבר למגיע לה – שמא יש לראות בזה תשלום הזכאות לתובעת בגין הבראה. יחד עם זאת, משאין בפני
נו ראיות ברורות לאמור, ודאי לא מכומתות ומשעסקינן ברכיב בו הנטל על הנתבעת – זכאית התובעת לסכום שקבענו לעיל.

ד.
פנסיה


התובעת עותרת לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה מ- 1.1.08.
אין חולק כי
על פי צו ההרחבה הכללי זכאית התובעת להפרשות לפנסיה, גם על פי ויתקה, החל מ- 1.1.08.
מנגד, לא ברור כיצד ביצעה התובעת את חישוביה. די אם נבהיר כי התובעת לא קיבלה שכר בשיעור כלשהו באחוזים משכר המינימום ואף לא עבדה בהיקף משרה של 7% (כנטען בסעיף 19 לתביעה). התובעת קיבלה שכר שעה גבוה בהרבה משכר מינימום (אין חולק כי התובעת השתכרה 100 ₪ שכר ל- 3 שעות עבודה). בהתאם, ראוי היה כי תחושב זכאות התובעת על פי השכר שנקבע בחישובי התביעה (287 ₪). יחד עם זאת, משאין חולק כי שכר התובעת (שכר עבודה) היה 100
x
4.3 (=430 ₪) – מצאנו לחשב הפיצוי ברכיב זה, לפי השכר בפועל,
הגם כ-
ultra petita"
".
בהתאם, ברי כי יש לחשב זכאותה לפנסיה על פי השתכרותה בפועל.
שיעורי ההפרשות הם כפי שנקבעו בצו ואף בחישוב ממוצע של שיעורי ההפרשה (כעולה לכאורה מהחישוב שבסעיף 19 לתביעה) הגענו להפרשה בשיעור ממוצע של 2.49%.
משחישבה התובעת זכאותה לפי 54 חודשים (ככל הנראה, משלא ניתן ביטוי לכך שעסקינן בחודשים וכשכזכור, אין בפני
נו מתי נפסקה עבודת התובעת),
בהתאם, זכאית התובעת לסך של 578.2 ₪.

ה.
סיכום

הסכומים שנקבעו בסעיפים ג'-ד' לעיל ישולמו בתוך 30 יום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.12 ועד לתשלום בפועל.
לאור תוצאת ההליך מול התביעה – יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ז' שבט תשע"ד, (08 ינואר 2014
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.










נ.צ. (ע) מר א. דלל

שרה מאירי
, שופטת-אב"ד

נחתם ע"י נ.צ. ביום
8.1.14.






דמ בית דין אזורי לעבודה 50150-10/12 חנה נעמאט נ' רות מוריאל (פורסם ב-ֽ 08/01/2014)