פסקי דין על אם תרצו - ציונות או לחדול (ע"ר) | פסקי דין על רועי ילין | פסקי דין על יובל ילין | פסקי דין על עידן רינג ואח' |

42868-05/10 א     30/01/2014




א 42868-05/10 אם תרצו - ציונות או לחדול (ע"ר) נ' רועי ילין, יובל ילין, עידן רינג ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כב' השופט רפאל יעקובי

ת"א 42868-05-10

30 ינואר 2014




התובעת:

אם תרצו - ציונות או לחדול
, ע"ר
ע"י ב"כ עוה"ד נדב העצני
, יניב טיש



נגד


הנתבעים:

1. רועי ילין
2. יובל ילין
3. עידן רינג

הנתבעים 3-1 ע"י ב"כ עוה"ד ישי שנידור
4. נועם וינר

(נמחק)
5.

דוד רמז
6.

נעם ליבנה
7.

טל ניב
8. ארי רמז

הנתבעים 8-5 ע"י ב"כ עוה"ד מיכאל ספרד
, שלומי זכריה





פסק דין


1.
התביעה דנן היא תביעה בגין "לשון הרע" בקשר לשלושה פרסומים.

2.
ב

פסק דין
חלקי מ-12.1.11 נמחקה בהסכמה התביעה נגד הנתבע 4.

3.
ב

פסק דין
חלקי מ-2.9.13 נקבע ביחס לנתבעים שנותרו בתמונה כדלקמן:
א.
התביעה נגד הנתבעים 2, 3, 5, 6, 7 ו-8 נדחתה כליל.
ב.
התביעה נגד הנתבע 1 נתקבלה ביחס לאחד הפרסומים (הפרסום השני) ונדחתה במה שנוגע לפרסומים האחרים (הראשון והשלישי).

4.
לאחר פסק הדין החלקי האחרון, הסכימו הצדדים שלא לנהל הוכחות בשאלת הנזק והגישו הודעות לגבי מה שנשאר להכריע בו. בהמשך לכך ניתנה ב-6.11.13 החלטה לפיה:
"ההכרעה בנושא הנזק ובעניין שכר הטרחה וההוצאות תהיה

על יסוד מכלול מה שהוגש עד כה וסיכומים שיגישו הצדדים,


אשר במסגרתם יהיו רשאים להעלות כל טענות שימצאו לנכון".

5.
לאחר שהוגשו סיכומים במתכונת התלת-שלבית שנקבעה (אשר איפשרה לכל צד להעלות כל טענותיו ולהתייחס לטענות הצד שכנגד), הוכשרה הקרקע להכרעה במה שנותר על הפרק.

6.
בנוגע לנתבע 4 לא באה דרישה כלשהי לתשלום הוצאות ולכן אין צורך להידרש לכך (וראו גם סעיף 5 להודעה שהוגשה ב-11.1.11), אלא רק למה שיצוין להלן.

7.
לאחר שבמקור עתרה התובעת לפיצוי בסך 2.6 מיליון ש"ח ולסעדים נלווים של הוראות בדבר הפסקת הפרסומים וחיוב לפרסם הכחשה והתנצלות, הרי שבסיכומיה היא עותרת לסעד כספי בלבד, ואף הוא צומצם לכדי 100,000 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק. סכום זה הוא הסכום המרבי שמאפשר החוק לפסוק כפיצוי ללא הוכחת נזק, במצב שבו "הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע" (סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965).
התובעת מוסיפה וטוענת כי יש לחייב את הנתבע 1 לשלם לה לא רק את הפיצוי הנ"ל אלא גם שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט וכן כי אין לחייבה בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט לנתבעים שהתביעה נגדם נדחתה.

8.
הנתבעים שנותרו בתמונה טוענים כדלקמן:
א.
אין לחייב את הנתבע 1 בתשלום פיצוי כלשהו לתובעת, ולחלופין – יש לחייבו בפיצויים בסדר הגודל של הפיצוי שנפסק בפרשת בן גביר (ע"א 10520/03
בן גביר נ' דנקנר, פס"ד מ-12.11.06), דהיינו: שקל אחד.
ב.
יש לחייב את התובעת לשלם לנתבעים שכר טרחת עו"ד ריאלי (העולה על הסך הכולל והמופחת של 77,000 ש"ח, שאותו שילמו לבאי כוחם) והוצאות משפט בסכום כולל של 26,000 ש"ח.

9.
לאחר שקילת המכלול נקבע כדלקמן:
א.
מובן שאין לפסוק את הסעדים שהתובעת לא עתרה להם בסיכומיה אשר יש לראותם כסעדים שנזנחו (וראו למשל ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי
(1995) 512).
ב.
במה שנוגע לחיובים כספיים, השורה התחתונה היא שלא יוטל חיוב כספי על צד כלשהו כלפי רעהו.

10.
לתוצאה שבסעיף 9(ב) דלעיל ניתן ומוצדק להגיע בכל אחת משתי הדרכים הבאות:
ראשונה – מתוך קביעה שאין מקום לפסוק לתובעת פיצוי ועדיין אין לחייבה בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד לנתבע 1 וגם לא ליתר הנתבעים שנותרו בתמונה.
שניה – מתוך קביעה שהתובעת זכאית לפיצוי מסוים, אך עדיין לנוכח הפער העצום בין סכום התביעה המקורי לבין הסכום שנתבקש לבסוף והפער הגדול עוד יותר בין הסכום שנתבע בתחילת הדרך לבין מה שעשוי הנתבע 1 להיות מחויב בו, ספק אם יש מקום שכלפי נתבע זה תהיה התובעת ב"יתרת זכות". כך הוא בוודאי לגבי יתר הנתבעים. עם זאת, גם אין הצדקה שמי מכל הנתבעים יימצא ב"יתרת זכות" לעומת התובעת.

11.
אציין, כי מבין שני המסלולים האמורים אני נוטה למסלול הראשון, אך גם לו דגלתי בשני – התוצאה הייתה זהה.

12.
אפרט להלן את השיקולים הרלבנטיים בענייננו.

13.
בדרך לזכאות אפשרית לפיצויים על התובעת לעבור לפחות משוכה אחת גבוהה ומשוכה אחת נמוכה יותר.

14.
המשוכה הגבוהה היא זו הנגזרת מן הקביעה הרווחת והמקובלת בפסיקה ובספרות, אשר לפיה – בהמשך לסעיף 10 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק" – תאגיד אינו זכאי לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין עוולת לשון הרע.

מוביל הגישה האמורה בפסיקה הוא כב' השופט סולברג. ב

פסק דין
שנתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (בת.א. 8069/06 החברה לאוטומציה נ' גור,
פס"ד מ-13.7.09) הוא מאזכר את סעיף 10 לפקודת הנזיקין ואומר בעקבותיו
(בסעיף 31):
"לא דומה שמו הטוב של אדם לשמו הטוב של תאגיד. אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידו ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו".
בפסק דינו הנ"ל מפנה כב' השופט סולברג גם לפסק דינו בת.א. (י-ם) 21639/00 בית הג'ונגל בע"מ נ' עוז עמק החיות הקסום בע"מ (מיום 3.6.04) ולמה שנזכר במסגרתו, כחלק מן הביסוס לדברים האמורים. המעיין שם ימצא דברים מפורשים אפילו יותר לגבי העניין שבו עסקינן, שאותם מאמץ השופט לפסק הדין המאוחר יותר.
למקרא סעיפים 36-35 של סיכומי הנתבעים לצד סעיף 12 של סיכומי התשובה שהגישה התובעת בולט מאוד כי גישתו של כב' השופט סולברג היא הגישה הרווחת בפיסקה.
בספרות מוצאים אנו כי המחבר אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997) דוגל אף הוא באותה גישה. וכך נאמר שם:
"אדם טבעי זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו בעיני הבריות, גם אם לא היה בפגיעה היבט ממוני, בעוד שכאשר מדובר בתאגיד, הרי שהפגיעה בשם הטוב מהווה נזק רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו" (שם, בע' 160).
מן האמור לעיל נמצא לנו כי במצב שבו התובעת העדיפה שלא להגיש ראיות בעניין הנזק ובחרה במסלול של פיצוי ללא הוכחת נזק, הרי שמשוכה זו מכשילה את האפשרות שתזכה לפיצוי כספי.

15.
המשוכה הנמוכה יותר עניינה בטענת שינוי חזית שהעלו הנתבעים כלפי התובעת. הנתבעים טוענים כי בכתבי התביעה (המקורי והמתוקן) עתרה התובעת לפיצויים בסכום גבוה בשל נזקים שנטען כי נגרמו לה ולא ציינה את המסלול החלופי של פיצוי ללא הוכחת נזק, ואילו בסוף הדרך ביקשה להיוושע דווקא מאותו מסלול שלא טענה לו (פיצוי ללא הוכחת נזק). לגבי טענה-משוכה זו נראה כי אילו עמדה בבדידותה, ספק אם היה בה כשלעצמה להדוף את מה שנותר על הפרק. עם זאת, יש בה תוספת משקל, המתווספת לעוצמתה של המשוכה הגבוהה הנ"ל.

16.
במה שנוגע להוצאות משפט ולשכ"ט עו"ד אני סבור שמכל מקום, אין לחייב בכך צד פלוני כלפי רעהו. זאת על יסוד אלה
א.
הפער המשמעותי בין מה שנכלל בכתב התביעה המתוקן מבחינת מספר הפרסומים לבין מה שנתקבל מתוכו.
ב.
הפער הגדול בין הסכום שנתבע בכתב התביעה (המקורי והמתוקן) לבין הסכום שהתובעת עותרת לו בסוף והסכום שעשוי היה להיפסק לזכותה, אם בכלל.
ג.
העובדה שהנתבע 1 עוול בלשון הרע.
ד.
העובדה שמפסק הדין החלקי עולה כי הנתבעים שנותרו בתמונה היו שותפים לקבוצתו של הנתבע 1 ב"פייסבוק" וכי הם נחלצו מחיוב בקשר לפרסום הרלבנטי בשל מחדלים דיוניים (שינוי חזית) ומחדלים ראייתיים (הקשורים לעולם האינטרנט) מצד התובעת (ראו סעיפים 34-32 של פסק הדין החלקי).

17.
בשולי פסק הדין אני מוצא להעיר את שתי ההערות שתוערנה להלן.

18.
הערה ראשונה עניינה בכך שאילו היה מקום להידרש לסכום הפיצוי הראוי בגין הפרסום השני, הרי שאין מקום להשוואה שעושים הנתבעים בין פסק הדין בעניין בן גביר לבין ענייננו (כנ"ל, בסעיף 8(א) של

פסק דין
זה). בהמשך לכך גם אין מקום להקיש מהסכום הסמלי שנפסק שם (1 ש"ח) לסכום שעשוי היה להיפסק כאן (אלמלא היה מדובר בתאגיד התובע פיצוי ללא הוכחת נזק). ברי כי אינה דומה אמירה הנאמרת תוך כדי התלהטות ויכוח טלוויזיוני לבין כתיבת דברים מתוכננת ומחושבת.

19.
כהערה שניה אעיר שלתוצאה האמורה הגעתי על יסוד השיקולים שפורטו לעיל. עם זאת, טוב שמבחינה אופרטיבית התוצאה הסופית גם עולה בקנה אחד עם דברים שנאמרו בפסק הדין החלקי.
בהקשר זה כוונתי בעיקר לדברים שנאמרו שם בסעיף 13 כדלקמן:

"בפתח הדברים אציין כי אני סבור שמוטב היה להימנע מהגשת התביעה דנן. לדעתי רצוי לאפשר את השיח הנובע מן המחלוקות הערכיות והפוליטיות הקיצוניות שבין התובעת לבין הנתבעים ללא הגבלות שאינן הכרחיות וכפועל יוצא מכך – רצוי שאותו שיח לא יהיה מלווה בתביעות משפטיות. כדי שהשיח יהיה פורה ויאפשר חידוד המחלוקות, ליבונן ואפשרות של השפעה הדדית רצוי שלא תיתבענה סנקציות גם במקרים של אמירות בוטות מסוימות ברוח אלה שעלו במקרה דנן, כדי שהדברים שייאמרו ושייכתבו לא יהיו "צמחוניים", "סטריליים" וחלושי משמעות וכח".
הכוונה גם לדברים שנאמרו שם בסעיף 37, אשר לפיהם "לנוכח העובדה שברקע הדיונים שעד כה הודגשה המחלוקת העקרונית בין הצדדים בעניין גבולות השיח ומשהוכרע בקשר אליה כפי שהוכרע, הרי שאין מקום להתעצם ולהקדיש מאמצים ומשאבים מרובים לשאלת הנזק". הצדדים אכן פעלו ברוח אותה המלצה ולבסוף נמצא שגם מבחינת התוצאה הסופית ניתנה פסיקה עקרונית שלא היה בצידה חיוב כספי.

20.
השורה התחתונה היא כאמור לעיל, בסעיף 9.

ניתן בהעדר הצדדים היום, כ"ט שבט תשע"ד, 30 ינואר 2014.









א בית משפט מחוזי 42868-05/10 אם תרצו - ציונות או לחדול (ע"ר) נ' רועי ילין, יובל ילין, עידן רינג ואח' (פורסם ב-ֽ 30/01/2014)