פסקי דין על משה בריסי | פסקי דין על חיים כהן | פסקי דין על (להלן "") | פסקי דין על גבולות רהיטים 1998 (להלן "") |

11305-08/10 א     28/01/2014




א 11305-08/10 משה בריסי נ' חיים כהן, (להלן ""), גבולות רהיטים 1998 בע"מ (להלן "")








בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 11305-08-10 בריסי נ' כהן ואח'


תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני



בפני

כב' השופטת
חנה קלוגמן


תובע:

משה בריסי

, ת.ז. 0104894907
ע"י ב"כ עוה"ד עופר יחיאלי
(להלן: "התובע")


נגד


נתבעים:

1.חיים כהן

, ת.ז. 4147542 (להלן: "הנתבע")
2.גבולות רהיטים 1998 בע"מ (להלן: "הנתבעת")



ע"י ב"כ עוה"ד מעין רגב





פסק דין


התביעה שבפני
י עניינה תביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין" או "הפקודה").

1. רקע כללי:
התובע יליד 14.1.1937 (להלן: "התובע"), נפגע, לטענתו, בתאונת עבודה ביום 17.12.03 עת ביצע עבודת חיתוך עצים באמצעות מסור שולחני מסוג קרייזיק (להלן: "המסור"), במסגרת עבודתו אצל הנתבעים (להלן: "התאונה"). הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הינו מנהל הנתבעת 2, שהינה נגרייה העוסקת בהכנת רהיטים (להלן: "הנתבעת" או הנגרייה").

2. תמצית טענות הצדדים:
תמצית טענות התובע
:
התובע נגר במקצועו, עבד בנגרייה המנוהלת על ידי הנתבע. במסגרת עבודתו התבקש לבצע עבודת חיתוך עצים באמצעות המסור. תוך כדי ביצוע עבודת החיתוך החליקה ידו של התובע ונפגעו אצבעות ידו הימנית. התובע הובהל על ידי ניידת של מ.ד.א לביה"ח וולפסון. התובע נותח בידו ושוחרר מבית החולים ביום 21.12.03 לאחר שבניתוח בוצעה תפירת גידים, הטרייה וקיבוע השבר. ידו של התובע הושמה בסד גבס.

3. אחריות הנתבעים
:
לטענת התובע, התאונה אירעה כתוצאה מרשלנות הנתבעים ביצירת סביבת עבודה בטוחה לעובדים בנגרייה, תוך כדי התעלמות מהוראות התקנות החלות עליהם לצורך ההגנה על העובדים. התנהלות זו של הנתבעים באה לידי ביטוי בהיבטים המפורטים להלן: המסור אמור להיות מוגן כך שגם אם תחליק ידו של העובד היא לא תפגע אלא תיתקל במגן, בנגרייה המגן היה מונח על המדף במקום להיות מחובר למסור, וזאת במטרה לזרז את העבודה. לתובע לא סופקו אוזניות נגד רעש, כפפות ומשקפי מגן. התובע לא קבל הדרכה לנוהלי זהירות בעבודה. הנתבעים הפרו את הוראות תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (להלן: "תקנות זהירות בעבודה") בכך שלא מסרו מידע בדבר הסיכונים, לא ביצעו הדרכת עובדים למניעת סיכונים והגנה מפניהם, לא ניהלו פנקס הדרכה, לא ערכו תמצית מידע בכתב, לא הציבו שילוט וסימון, העסיקו עובדים ללא הדרכה. הנתבעים הפרו את תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי, התשנ"ז – 1997 (להלן: "תקנות המיגון") בכך שלא סיפקו לעובדים את אמצעי המיגון הנדרשים.

יש להחיל על המקרה את סעיף 38 לפקודת הנזיקין – תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" , וזאת בהיות המסור דבר מסוכן מעצם טבעו.
התובע ציטט שורה של

פסק דין
המחמירים עם המעבידים בנסיבות דומות ולטענתו יש להחיל את אותם עקרונות על המקרה הנדון.

4. אחריות הנתבעים ביחד ולחוד
:
לטענת התובע, יש לראות את הנתבע כמי שאחראי לניהול הנתבעת ובתוקף תפקידו זה כאחראי למחדל שהביא לפציעתו של התובע. יש להחיל עליו אחריות אישית הן מתוקף תפקידו והן כשלוח של הנתבעת, אשר העסיקה באופן רשמי את התובע.
מאחר ובדיני נזיקין עסקינן הרי שהאחריות היא ביחד ולחוד.

5. אשם תורם:
אין להטיל על התובע כל אשם תורם, שכן התובע עשה את עבודתו כפי שהונחה על ידי הנתבעים. אחריותו של המעביד היא לדאוג לסביבת עבודה בטוחה והדבר לא נעשה במקרה הנדון. התובע בקש לשמור על מקום עבודתו ולא היה מודע לזכויותיו אלו.

תמצית טענות הנתבעים
:
6. העדר עילת תביעה כנגד הנתבע 1 – חוסר יריבות:
התובע הועסק על ידי הנתבעת כפי שעולה מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה כמו תלושי השכר וכד'. הנתבעת הינה אישיות משפטית נפרדת אשר הייתה המעבידה של התובע. הנתבע היה שכיר של הנתבעת כשם שהתובע היה שכיר של הנתבעת. העובדה ששימש כמנהל איננה יוצרת אחריות אוטומטית בנזיקין, כפי שנקבע בע"א 4612/95.

7. הרחבת חזית
: התובע טען לראשונה שהנתבע היה מעבידו של התובע בסכומים ובכך מנע מהנתבע להפריך טענה זו. מאחר והטענה הועלתה בסיכומים לראשונה יש לדחותה בהיות הרחבת חזית אסורה.


8. שיהוי:
התאונה הנטענת אירעה ביום 17.12.03 ואילו התביעה הוגשה רק ביום 5.08.10, דהיינו כשש שנים ושמונה חודשים לאחר האירוע, וזאת למרות שהתובע פנה למוסד לביטוח לאומי סמוך לאחר התאונה וזכה לעזרה מהנתבעת לצורך כך. לא ברור מדוע השתהה התובע כמעט שבע שנים בהגשת התביעה. התובע לא הגיש כל תלונה למשרד העבודה כנגד המעביד בגין התאונה הנדונה ויצר מצג של זניחת התביעה, מצג אשר גרם לנתבעים נזק ראייתי המצדיק דחיית התביעה ולו מטעם זה בלבד.

9. התאונה, האחריות ונטל ההוכחה:
נסיבות האירוע אינן ברורות לא מכתב התביעה ואף לא מתצהיר התובע, התיאור הוא לקוני וערטילאי. לראשונה ניתן ללמוד על נסיבות ספציפיות יותר מתצהירו של העד הנוסף שהוגש סמוך למועד ההוכחות. התובע עצמו פירט עובדות נוספות רק בדיון ההוכחות כאשר העיד כי "חתך פסים של 3 ס"מ מעץ סיבית, כי היה צריך ללכת הביתה אבל לא מיהר, לא עבד מהר על המסור וכי המגן היה למעלה על מדף" (סכומי הנתבע פסקה 4).
לתובע מספר גרסאות שונות לגבי אירוע התאונה עצמו , כמו למשל בתצהיר טוען התובע כי המסור לא היה מגודר ואילו בעדותו בבית המשפט הוא העיד כי "המגן" היה למעלה על המדף, דהיינו היה מיגון והתובע ידע איפה הוא, אך לא השתמש בו. טענת התובע כי התאונה אירעה כתוצאה מאי שימוש במגן הינה השערה בלבד. התובע עצמו העיד שאין כמעט נגר שדבר כזה לא קורה לו
ואף העיד שזה דבר שיכול לקרות .
לסיכום: התובע מחד לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ומאידך גרם לנתבעים נזק ראייתי לאור השיהוי בהגשת התביעה.

10. רשלנות התובע – אשם תורם:
על המעביד לא חלה אחריות אוטומטית. בע"א 10302/05 נקבע ש"אין מטילים אחריות בגין סיכון "רגיל" אלא רק בשל סיכון "שאינו רגיל" ובגינו מוטלת על המעסיק החובה לצפות את התממשותו" (מתוך סכומי הנתבעים פסקה 5). במקרה הנדון מדובר היה בסיכון סביר המצוי באורח טבעי בנגרייה אשר הן התובע והן העד מטעמו העידו כי "זה יכול לקרות", כך שאין להטיל את האחריות על המעביד. כמו כן נקבע בע"א 663/88 כי יש להטיל אשם תורם על עובד כאשר אשמו של העובד בולט לעין. במקרה הנידון מדובר בעובד ותיק המכיר את המסור, אשר בחר שלא להרכיב את המגן ובוודאי שיש לראות בכך אשם בולט המביא לאשם תורם.
הטענה כי התובע לא הרכיב את המגן בהתאם להוראות המעביד הינה טענה כבושה ויש בה הרחבת חזית אסורה שכן היא הועלתה לראשונה בתצהיר המשלים שהגיש התובע.
בנסיבות אלו אם יחליט בית המשפט להטיל אחריות על הנתבעים הרי שיש להטיל אשם תורם ניכר גם על התובע.


11. חוסר מהימנות של התובע:
גרסת התובע "מבולבלת ומלאת סתירות", כמו למשל, התובע והעד מטעמו נתנו גרסאות שונות למועד הפגישה ביניהם בבקשה להגשת תצהיר נוסף מטעם העד. התובע טען בתצהירו כי לא סיפקו לא אמצעי מיגון כולל אוזניות, אך הודה בחקירה הנגדית שהיו לו אוזניות שחורות. כמו כן קיים שוני בין הגרסה שטען שמסר למל"ל לזו שנמצאה בתיקי המל"ל בהתייחס למגן המסור. גם לגבי נתוני שכרו לא מסר התובע את כל המידע לבית המשפט, ובמיוחד הדבר נכון לגבי גובה השתכרותו ברכבת ישראל, אשר הסתבר, היה גבוה יותר מזה שבנגרייה.

דיון:
12. הצדדים – טענת חוסר היריבות כלפי הנתבע:
הנתבע טוען כי אין יריבות בינו לבין התובע וכי שניהם היו למעשה שכירים של אותו מעביד, דהיינו הנתבעת. עובדת היותו מנהל אינה מטילה עליו אחריות אוטומטית. אין מחלוקת לגבי מעמדה של הנתבעת כאישיות משפטית נפרדת בהיותה חברה בע"מ, וכפועל יוצא מכך חיובים המוטלים על החברה אינם חלים על מנהליה אלא במקרים מיוחדים. בצד הכלל, קיים גם היוצא מן הכלל לפיו יש להטיל אחריות אישית, בנסיבות המתאימות, על אורגן בחברה ובמקרה הנדון המנהל – הנתבע. הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה איננה עומדת בהכרח בסתירה להיות החברה אישיות משפטית נפרדת. לא בכל מקרה אחריות זו
מוטלת על האורגן כתוצאה מהרמת מסך ההתאגדות כך שהחברה והאורגן נחשבים כאותו גוף משפטי. לעיתים האחריות מוטלת מעצם המעשה או ההימנעות מהמעשה של אותו אורגן. תביעות מתחום דיני הנזיקין הינן דוגמא בהן תיתכן אחריות אישית של נושא משרה בחברה, האמור ליצור ולשמור על תנאי בטיחות לעובדים הנמצאים תחת אחריותו.

13. בת"א (שלום- הרצליה) 46135/04 אלמוג שקד נ' אילנות הקריה (ישראל) בע"מ התייחסה כבוד השופטת רסלר זכאי לסוגיה זו בהרחבה:

"ככלל, נושא משרה בחברה הפועל כשלוח או כאורגן שלה, אינו חב באחריות אישית לחובותיה. יחד עם זאת, נפסק כי ייתכנו מצבים בהם נושא המשרה עשוי לחוב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים. הטלת אחריות אישית על נושא משרה שונה מ"הרמת מסך" ההתאגדות, שכן מהותה של הרמת המסך הינה התעלמות מפרגוד ההתאגדות ומתוקף כך ייחוס חובת החברה לבעלי מניותיה. הטלת אחריות אישית על אורגן משמרת את עקרון אישיותה הנפרדת של החברה, ומבוססת על אחריות אישית של האורגן.

נקבע בע"א 407/89
צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח
(5) 661, כי אחריות אישית של האורגן עשויה לנבוע מאחריותו בנזיקין. כב' הנשיא שמגר, קבע כי:-

"הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר).
הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ('פרמיה' עבור סיכון חדלות הפרעון; להצגת התזה, א' פרוקצ'יה, לעיל, 178-184).
שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד, או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)".
(עמ' 698)

על ההבחנה שבין הטלת אחריות מכוח דיני הרמת המסך לבין הטלת אחריות אישית עמד גם כב' הש' ג'ובראן, בע"א 9916/02,
בן מעש אהרון נ' שולדר חב' לבניה בע"מ,
[פורסם בנבו]
(מיום 5.2.04), כשקבע:

"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (
ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו
ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו
(5) 353).
אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך",
עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214;
ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח
(5) 661).
אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה
(ראו א'
פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות


המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167)".

(מתוך סעיפים 32 ו 33 לפסק הדין של כבוד השופטת רסלר זכאי)"((("ב


14. בפועל, מי שהיה אחראי על קביעת כללי הבטיחות בנגרייה ועל ההקפדה על שמירתם היה המנהל. מנהל שלא שומר על כללי בטיחות אשר אף נקבעו בחוק לא יוכל להסתתר מאחורי החברה על התנהלותה הוא מופקד. במקרה הנדון נטען, כי לא הייתה הקפדה על הוראות החוק הקובעות את כללי הזהירות שיש לנקוט בעבודה מסוג זה. חוסר ההקפדה על נוהלי הזהירות הינה למעשה הפרת חובה חקוקה ומעשה רשלנות ,ובנסיבות אלו יש להטיל אחריות אישית על המנהל האחראי.

15. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי קיימת יריבות בין התובע לנתבע בכפוף לכך שיוכח שאכן לא הייתה הקפדה על כללי הזהירות הקבועים בחוק או בתקנות ואף אלו המתחייבים מסוג העבודה בו עסקו הנתבעים.
מאחר ועסקינן בתביעה לפי פקודת הנזיקין הרי שהאחריות מוטלת על הצדדים הינה "ביחד ולחוד".

16. שיהוי:
בתי המשפט נמנעים בדרך כלל מדחיית התביעה מחמת התיישנות בהגשתה, וככל שהתביעה מוגשת טרם חלה עליה התיישנות יש להעדיף את בירור התביעה לגופה על פני דחייתה מחמת שיהוי.

אין ספק כי במקרה הנדון התביעה הוגשה בשיהוי רב, מבלי שניתן לכך הסבר מוצדק. יחד עם זאת תקופת ההתיישנות הינה שבע שנים ורק במקרים יוצאי דופן תידחה תביעה בטענת שיהוי. יחד עם זאת, יש לקחת זאת בחשבון בבחינת הראיות שהוגשו, ואלה שלא הוגשו ואולי ניתן היה להגישם לו הייתה התביעה מוגשת בזמן מוקדם יותר.

17. התאונה:
לגבי עצם קרות התאונה אין מחלוקת בין הצדדים, דהיינו אין מחלוקת על כי התובע נפצע באצבעותיו בנגריית הנתבעת ביום 17.12.03, עת עסק בחיתוך עצים באמצעות מסור. אין גם מחלוקת על כי התובע הובהל לבית חולים, אושפז ונותח בעקבות התאונה.

המחלוקת שבין הצדדים מתייחסת לגבי הגורם האחראי לקרות התאונה ולא לגבי עצם קרות התאונה.

18. האחריות ואשם תורם:
לטענת התובע, התאונה אירעה כתוצאה מהתנהלות רשלנית של הנתבעים שבאה לידי ביטוי באי הקפדה על הוראות הבטיחות הקבועים בחוק ובתקנות. במקרה הנדון בא הדבר לידי ביטוי בכך שלא הורכב למסור מגן אשר יכול היה למנוע את התאונה גם לאחר שידו של התובע החליקה לכיוון המסור עת עסק בחיתוך עצים. את ההתנהלות הרשלנית מייחס התובע גם לכך שלא סופקו אמצעי מיגון נוספים כמו כפפות , אזניות ומשקפי מגן, וגם בכך שלא נמסרו הסברים על הסיכון והמיגון ואף לא נתלו שלטים לאזהרת העובדים.

19. הנתבעים, לעומתו, טענו שהתנהלותם הייתה בהתאם למקובל. למסור היה מגן אשר על התובע היה להרכיבו ומשבחר שלא לעשות זאת , הרי שהוא זה שהתרשל וגרם לתאונה. הנתבעת טענה שהמקום היה בפיקוח משרד העבודה והתנהל בהתאם לנוהלים המקובלים.
התובע טען כי על המעביד חלה אחריות מוגברת לדאוג לשלום עובדיו, ואילו הנתבעים טענו כי על עובד בעל ניסיון כשל התובע חלה אחריות למעשיו ובמקרה הנדון לכך שלא הרכיב את המגן לפני שעבד עם המסור.

20. באופן עקרוני ובהתאם לשורה ארוכה של פסקי דין, עולה שעל המעביד חלה אחריות מוגברת לדאוג לשלום עובדיו, במיוחד עליו להקפיד על הוראות החוק והתקנות הקובעות את כללי הבטיחות במקום העבודה. יחד עם זאת, אין העובד פטור מכל אחריות ועליו לדאוג גם הוא לשמירת בטיחותו במקום עבודתו. אין ספק שמקום שקיימות תקנות ספציפיות הרי שחוסר הקפדה על קיומן הינו בבחינת ביצוע עוולה של "הפרת חובה חקוקה" לגביה קיימת אחריות מוחלטת. על המעביד קיימת אחריות להכיר את המבנה המיוחד על עסקו על הסיכונים הספציפיים והמיוחדים שבו ולדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדיו. מעביד שאינו נוהג כך נוהג ברשלנות וצפוי להיות אחראי לנזק שיגרם כתוצאה מכך.

21. במקרה הנדון אין מחלוקת שהנזק נגרם מהשימוש במסור. אני מקבלת את טענת התובע, כי המסור הוא בבחינת "דבר מסוכן" מעצם טבעו. מכאן אני מגיעה למסקנה שעל פניו ברור שיש לדאוג לאמצעי בטיחות מתאימים לעבודה עם המסור. אוסיף ואציין כי יש להקפיד על כל הוראות החוק והתקנות המתייחסות להפעלת המסור.

22. ומן הכלל והעיקרון אל הפרט במקרה הספציפי שבפני
י:

אין מחלוקת על כי התובע עבד עם המסור ללא מגן. לא יכולה להיות מחלוקת על כי היה צריך למגן את המסור מעצם טיבעו המסוכן. היות המגן על המדף שמעל המסור אינו מהווה כל הגנה. במקרה הנדון מצאתי, כי על המעביד היה לבדוק ולהקפיד שעובדיו ישתמשו במסור כשהוא מוגן. היה עליו לתת
את ההסברים המתאימים ולדאוג שהעבודה תתבצע בהתאם לכל נוהלי הבטיחות. השתכנעתי שהדבר לא נעשה, ולכן יש לראות את המעביד כמי שאחראי לנזק שנגרם. יחד עם זאת,
אני מקבלת את טענת הנתבעים שגם לתובע קיים אשם תורם, שכן הוא היה עובד ותיק המכיר את המסור על סכנותיו והוא אף היה מודע לכך שקיים מגן האמור להגן מפני הסכנות שבשימוש במכשיר, אך לא עשה זאת. לא מצאתי, כי התובע הוכיח כי לא השתמש במגן כי כך דרש ממנו המעביד, כשם שהתרשמתי שהמעביד לא עשה דבר כדי לגרום לעובדיו להשתמש במגן.
למסקנה זו של התרשלות הנתבעים הגעתי גם מהתנהלותם הכללית בשמירה על כללי הבטיחות, כאשר לא הציגו כל הוכחה על הקפדה על הוראות בטיחות נוספים, כמו הדרכה או שילוט.

לאור האמור לעיל, אני מוצאת את הנתבעים כאחראים לקרות התאונה, אך מייחסת לתובע אשם תורם של 15%.

הנזק:
23. אי כושר ונכויות:
אין מחלוקת על כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

24. תקופת אי כושר:
לטענת התובע, תקופת אי כושר הייתה כשלושה חודשים, דהיינו מיום 17.12.03 ועד ליום 18.3.04.

25. נכויות:
נכות זמנית בשיעור 100% מיום 18.3.04 ועד ליום 30.10.04.
נכות קבועה
נקבעה על ידי המל"ל בשיעור של 37% ולאחר הפעלת תקנה 15 בשיעור של 56%.
עד ליום 30.10.04, דהיינו בגין תקופת אי הכושר ותקופת הנכות הזמנית של 100%, יש לפצות את התובע בהתאם לשכר בחודש האחרון בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ובסה"כ עבור עשרה וחצי חודשים.

לטענת התובע, לאור אופי הפגיעה מחד ואופי עיסוקו לפני התאונה מאידך, הרי שהשפעת הנכות הרפואית על זו התפקודית הייתה גבוהה במיוחד וגרמה לירידה בכושר עבודתו מעבר לנכות הרפואית. בנסיבות אלו טוען התובע כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על 50%.
הנתבעים לעומתו טוענים שלא קיימת כל נכות תפקודית, שכן התובע המשיך לעבוד לאחר התאונה ואף השביח את שכרו.

במקרה הנדון מדובר בנכות רפואית אורתופדית גבוהה של 37%, המשקפת לדעתי גם את הנכות התפקודית הקבועה. הגעתי למסקנה זו לאור עבודתו של התובע בפועל, אשר הפסד ההשתכרות בה לא מגיע לשיעורים אלו, ובוודאי שאינו עולה עליהם. יחד עם זאת, תקופת השיקום של התובע וחזרתו לפעילות הייתה ארוכה, ולכן מצאתי שיש להתייחס להפסד שכר לעבר בהדרגתיות, כפי שיפורט בהמשך.

26. הפסדי שכר לעבר:
לטענת התובע
, שכרו ערב התאונה עמד על סך של 4,850 ₪ ברוטו. התובע חזר לעבודה בחודש אוגוסט 2006 ולכן יש לפצותו על תקופה של 32 חודשים ובסה"כ סך של 146,560 ₪
משוערך להיום עם ריבית אמצע תקופה (08/07) סך של 193,030 ₪. מאוגוסט 2006 השתכר בבלדי חנות המפעל ברוטו ממוצע של 3,800 ₪, דהיינו הפסד של 1,050 ₪ לחודש, לתקופה של 77 חודשים ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה (12/08) סך של 70,382 ₪.

מוסיף התובע, כי החל מה- 1.11.2004 ועד לאוגוסט 2006 , דהיינו מתום תקופת הנכות הזמנית של 100% ועד לחזרתו לעבודה, לא יכול היה לחזור לעבודה כתוצאה מנכותו, ולכן יש לפצותו במלוא סכום הפיצוי.

27. לטענת הנתבעת
, התובע השביח את שכרו עם השנים, כפי שהתברר בדיון ההוכחות בו הודה התובע כי הוא עובד ברכבת ישראל ומשתכר נטו סך של 4,500 ₪ לחודש, כך שלא נגרם כל הפסד שכר לא בעבר ולא בעתיד.

28. בהתאם לאישורי מל"ל
שצורפו (נספח ה' לסיכומי התובע), שכר התובע ערב התאונה עמד על 4,845 ₪ ברוטו, ובשערוך להיום בצירוף ריבית אמצע תקופה סך של 6,516 ₪ (להלן: "בסיס השכר עובר לתאונה").

29. מהאישורים של מל"ל ניתן ללמוד את הנתונים הבאים
(האישורים צורפו כנספח לתחשיב התובע):
נקבעו 100% נכות זמנית מיום 18/12/03 ועד 17/03/04
נקבעו 100% נכות זמנית מיום 18/03/04 ועד יום 30/06/04
נקבעו 50% נכות זמנית מיום 01/07/04 ועד יום 31/10/04
נקבעו 37% נכות צמיתה החל מיום 01/11/04 (מל"ל הפעיל את תקנה 15, אשר לפיה מדובר בנכות בגובה 56%).

30. התובע צירף תלושי שכר ממקום עבודתו ב"בלדי" כשומר (נספח ו' לסיכומי התובע). בהתאם לתלושי שכר אלה השתכר התובע בממוצע, בין 08/06 ועד 03/11, סך של 3,781 ₪ לחודש, ובשערוך להיום בצירוף ריבית אמצע תקופה סך של 4,486 ₪ לחודש (להלן: "בסיס השכר בבלדי").

התובע צירף תלושי שכר ממקום עבודתו ברכבת ישראל כסדרן (נספח ז' לסיכומי התובע). בהתאם לתלושי שכר אלה השתכר בממוצע, בין 09/2011 ועד 08/2012, סך של 4,443 ₪ לחודש, ובשערוך להיום בצירוף ריבית אמצע תקופה סך של 4,670 ₪ לחודש (להלן: "בסיס השכר ברכבת ישראל").

31. חישוב הפסד שכר עבר
(לפי בסיס השכר עובר לתאונה בסך של 6,516 ₪ לחודש):
עבור 3 חד' ראשונים: 6,516 ₪
*
3 חד' = 19,548 ₪
עבור 3.5 חד' נוספים: 6,516 ₪ * 3.5 חד' = 22,806 ₪
עבור 4 חד' לפי 50% נכות: 6,516 ₪ * 50% * 4 חד' = 13,032 ₪
מיום 01.11.04 ועד 08/06 לפי 37% נכות: 6,516 ₪ * 37% * 21 חד' = 50,629 ₪
סה"כ
הפסד שכר לעבר עד 08/06 (שובו לעבודה של התובע): 106,015 ₪.

32. החל מיום 08/06 התובע שב לעבודה, אולם לא לעבודתו ערב התאונה, כי אם כשומר ב"בלדי".
שם, כאמור, בסיס השכר שלו עמד על 4,486 ₪ לחודש.

מאוחר יותר, בספט' 2011 עבד התובע כסדרן ברכבת ישראל. לטענת התובע, כעבור כשנה, בספט' 2012 פוטר מעבודתו. בהתאם לתלושי שכר שצורפו, כאמור לעיל, בסיס השכר שלו ברכבת ישראל עמד על 4,670 ₪ לחודש.

אשר על כן, לאור פער של 2,030 ₪ לחודש (בין בסיס השכר עובר לתאונה לבין בסיס השכר בבלדי) ועבור 60 חד' (מיום 08/06 ועד 08/11), הפסד שכרו של התובע מסתכם בסך של 121,800 ₪.

לאור פער של 1,846 ₪ לחודש (בין בסיס השכר עובר לתאונה לבין בסיס השכר ברכבת ישראל) ועבור 12 חד' (מיום 09/11 ועד 09/12), הפסד שכרו של התובע מסתכם בסך של 22,152 ₪.

לאור האמור לעיל, סך ההפסד של התובע בהשתכרותו לעבר הינו 249,967 ₪.

33. הפסד שכר לעתיד:
במקרה הנדון, לטענת התובע, מדובר בתובע אשר הוכיח כי הוא ממשיך לעבוד גם לאחר הגיל המקובל לצאת לפנסיה ומסתגל לכל עבודה לצורך פרנסה. בנסיבות אלו יש לחשב את הפסד השכר לעתיד עד גיל 80. החישוב נעשה לפי 1,000 ₪ לפי מקדם היוון 62.462 ובסה"כ 62,462 ₪.

לטענת הנתבעים, הוכח מחד, כי התובע השביח את שכרו, ומאידך לא הוכיח התובע כי לו היה נפצע היה ממשיך בעבודתו כנגר עד גיל 80, ולכן אין לפצותו בגין הפסד השתכרות לעתיד.

התובע אכן הוכיח מוטיבציה לצאת לעבוד ואף המשיך לעבוד מעבר לגיל המקובל, אך לא הוכיח כי היה ממשיך לעבוד כנגר וכי המעביד היה ממשיך להעסיק אותו עד גיל 80. בנסיבות אלו נראה לי כי נכון יהיה לפסוק סכום גלובאלי בסך של 20,000 ₪.

34. הפסד פנסיה:
התובע מבקש סכום גלובאלי של 15,000 ₪.
לטענת הנתבעת, מאחר ולתובע לא נגרם הפסד השתכרות לעתיד הרי שגם לא נגרמו לו הפסדי פנסיה.

בנסיבות תיק זה אני קובעת סכום גלובאלי בסך של 7,000 ₪.

35. כאב וסבל :
לטענת התובע, לאור אחוזי הנכות הצמיתה הגבוהים – 37% יש לפצות בגין כאב וסבל בסך של 150,000 ₪.
לטענת הנתבעת, מתחשיבי הנזק זכאי התובע לפיצוי בסך 40,000 ₪.

בהתאם לגיל התובע וע"פ קביעת נכות משוקללת בגובה 37% סך הסכום עבור כאב וסבל הינו 56,516 ₪. מאחר ומדובר באחוזי נכות גבוהים ודווקא בשים לב לגילו של התובע וכי בתביעות נזקי גוף מקובל לקבוע פיצוי עבור ראש הנזק של כאב וסבל עד שילוש פלת"ד, אני קובעת עבור כאב וסבל פיצוי בסך של 100,000 ₪.

36. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:
לטענת התובע, נוכח הפגיעה הפיסית ביד יש לקבוע סך של 35,000 ₪.
לטענת הנתבעת, התובע לא הציג על קבלה המעידה על קבלת עזרת צד ג'. גם
אם נעזר על ידי בני משפחתו לא מדובר יותר מעזרה מקובלת בין בני משפחה.

אני קובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי בסך של 8,000 ₪, וזאת לאור אופי הפציעה.

37. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד
:
לטענת התובע, יש לקבוע פיצוי בסך 5,000 ₪.
לטענת הנתבעת, הוא זכאי לשיפוי מהמל"ל ולכן אין לפצותו.

אני קובעת בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי בסך של 2,000 ₪.

38. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד
:
לטענת התובע, יש לקבוע לו סך גלובלי של 2,000 ₪.
לטענת הנתבעת, הוא זכאי לשיפוי מהמל"ל ולכן לא זכאי לפיצוי נוסף.

עבור ראש נזק זה אני קובעת סכום גלובאלי בסך של 1,000 ₪.

39. ניכויים:
בהתאם לאישורים של מל"ל (נספחים י'-יא' לתחשיב הנתבעים ונספח ה' לסיכומי התובע), קיבל התובע סך של 10,347 ₪ כגמלת דמי פגיעה ובשערוך להיום בריבית אמצע תקופה מתקבל סך של
13,956 ₪.

כמו כן, בגין גמלת נכות מעבודה קיבל התובע סך של 90,943 ₪ (עבור השנים 2004, 2005), ובשערוך להיום בריבית אמצע תקופה מתקבל סך של 119,515 ₪. לפיכך, סך הניכויים מגיע לסכום של 133,471 ₪.

אני מקבלת את טענת התובע שאין לנכות תשלומים מהמל"ל שניתנו עבור גמלת נכות מעבודה בגין קצבת זקנה (קצבת הזקנה התקבלה החל מיולי 2004 בסך של 8,164 ₪. בשערוך להיום עם ריבית אמצע תקופה מתקבל סך של 12,081 ₪) ומעמידה את הניכויים על סך של 121,390 ₪.

אגרת בית משפט
:
בסך של 652 ₪.

חו"ד ד"ר שטהל מיום 16.11.10
:
סך של 5,000 ₪ (בהתאם לקבלה מס' 09538).

40. סוף דבר:
לאור האמור לעיל, הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד כמפורט להלן:

הפסד שכר לעבר-


249,967 ₪
הפסד שכר לעתיד-


20,000 ₪
הפסד פנסיה-


7,000 ₪
כאב וסבל-


100,000 ₪
עזרת צ"ג לעבר ולעתיד-

8,000 ₪
הוצ' נסיעה לעבר ולעתיד-
2,000 ₪
הוצ' רפואיות לעבר ולעתיד- 1,000 ₪
סך הכול:




387,967 ₪

לאחר הורדה בגין אשם תורם של 15% מתקבל סכום של 329,772 ₪, כאשר מסכום זה יש לנכות תקבולי מל"ל בסך של 121,390 ₪. מתקבל הסך של 208,382 ₪.

כמו כן, הנתבעים ישיבו לתובע הוצאות משפט (אגרת בית המשפט, הסכום ששילם עבור חוות הדעת של המומחה מטעמו, אגרת בית המשפט ותשלום שכר עדים בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובע ועד התשלום בפועל) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.2%, והכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.


ניתן היום,
כ"ז שבט תשע"ד, 28 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 11305-08/10 משה בריסי נ' חיים כהן, (להלן ""), גבולות רהיטים 1998 בע"מ (להלן "") (פורסם ב-ֽ 28/01/2014)