פסקי דין על יהודה בבייב | פסקי דין על טרקוטה אופקים תעשיות חרס | פסקי דין על יהושע והבה | פסקי דין על אברהם והבה |

20702-06/12 סעש     07/02/2014




סעש 20702-06/12 יהודה בבייב נ' טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ, יהושע והבה, אברהם והבה








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע

סע"ש 20702-06-12

7 פברואר 2014
לפני: כב' שופט
,


אילן סופר

נציגת ציבור (עובדים) גב' פסה מרקוביץ
נציג ציבור (מעבידים) מר דב אבדור

התובע:
יהודה בבייב
, (
ת.ז.

-
314337908

)
ע"י ב"כ:
עו"ד ליאורה קמינצקי פורת



-

הנתבעים
:
1. טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ
, (
חברות

-
510927866

)
2.
יהושע והבה
, (
ת.ז.

-
052726452

)
3.
אברהם והבה
, (
ת.ז.

-
052016995

)
כולם ע"י ב"כ: עו"ד טוביה נבנצל


פסק דין

1.

לפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, דמי הבראה, דמי חגים, ימי מחלה, הפרשי פנסיה והשבת מס ארגון שנגבה בכפל. עוד התבקש בית הדין להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1 ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 בחיובי הנתבעת 1.

2.
התובע עבד אצל הנתבעת 1 החל מיום 23.6.1996 כמפעיל תנור ייצור. בנוסף עבד על פי הצורך בתפקידים שונים, בין היתר, במיון משטחים ומוצרים ועוד.

3.
הנתבעת 1 (להלן: החברה) היא חברה המייצרת מוצרי טרה-קוטה (חרס שרוף) – מוצרי קרמיקה עשויים חרס: לבנים, אריחים ומרצפות.

4.
הנתבעים 2 ו-3 הם הבעלים והמנהלים של החברה.

5.
התובע עבד במשמרות של 12 שעות: משמרות בוקר (מ-6:00 עד 18:00) ומשמרות לילה (מ-18:00 עד 6:00 בבוקר). התובע עבד 4-5 משמרות בשבוע ובסך הכל 20-21 משמרות בחודש (סעיף 5 לתצהיר התובע; סעיף 4 לתצהיר נתבע 2; עדות נתבע 2 לפני חוקר הביטוח הלאומי מיום 11.12.07, צורף כנספח ח' לתצהיר התובע).

טענות התובע
6.
התובע טען כי הוא זכאי לתשלום הפרשי שכר בגין שעות נוספות, עבודה בלילה ובמנוחה השבועית. עוד טען, כי השוואת התשלום בתלושי השכר אל מול דוח הנוכחות של התובע, מעלה שקיים פער בין שעות הנוכחות בפועל לבין התשלומים שקיבל מן החברה.


התובע טען כי הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים מן החברה. לטענתו, התפטר מן העבודה עקב מצב בריאותי ולפיכך קמה לו זכאות מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים).


התובע טען כי ביום 16.10.07 פנה לחברה בצירוף מכתב מטעם רופאה תעסוקתית לפיו אין הוא יכול לחזור לעבודתו וביקש לקבל מכתב פיטורים, אך בקשתו לא נענתה. לטענתו, המסמכים שהוגשו על ידו הוכיחו כי הוא ממלא אחר התנאים של סעיף 6 לחוק ולפיכך יש להורות לחברה לתת לו מכתבי שחרור לכספים שנצברו לזכותו ברכיב פיצויים ב"מבטחים" וב"מגדל מקפת" וכן לחייב את החברה לשלם את ההפרש בגין פיצויי פיטורים.

התובע טען כי בחישוב התקופה המזכה לחישוב פיצויי פיטורים יש להחשיב את התקופה של ימי מחלתו (עד יום 15.10.07), זאת מכוח תקנה 10(4) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964.
עוד טען, כי בחישוב השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים יש לכלול גם את רכיב השעות הנוספות, אשר היה למעשה חלק בלתי נפרד משכרו הרגיל, וכן את החלק היחסי של דמי חגים וחופשה.

התובע טען כי יש לחייב את החברה בגין הפסדי פנסיית נכות / אובדן כושר עבודה. לטענתו, היה מבוטח ב"מבטחים", אך החברה הכריחה אותו לעבור ל"מגדל מקפת" (להלן: מגדל). לאחר המעבר, החברה אף לא טיפלה בשמירה על רצף זכויותיו הפנסיוניות וזכויותיו למקרה של מחלה או נכות וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. בנוסף, שלושה חודשים (1-3/06) לאחר המעבר למגדל החברה לא העבירה הפרשות בגין התובע ולפיכך יש לחייבה לשלם לתובע את סכומים אלה.

התובע טען כי החברה לא שילמה לו דמי הבראה כדין ויש לחייבה לשלם לו 11 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו;
התובע טען כי החברה לא שילמה לו תשלום מלא בגין דמי חגים ועליה לשלם לו 20 ימי חג בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו;
התובע טען כי החברה ניכתה משכרו פעמיים בגין מס ארגון ויש לחייבה להשיב לו את הסכום העודף;
התובע טען כי החברה לא שילמה לו את מלוא הסכומים שקיבלה מחברת הביטוח בגין תקופת מחלתו ולפיכך יש לחייבה לשלם לתובע את הסכום שלא שולם לו.
לבסוף, התובע טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן אישי, שכן פעלו בחוסר תום לב, לא קיימו בצורה קיצונית את החובות המוטלות עליהם במסגרת יחסי עובד מעביד, והשתמשו לרעה לטובתם באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. זאת תוך כדי פגיעה בזכויותיו של התובע.

טענות הנתבעים
7.
הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה, בשל הנימוקים הבאים:
ביחס להפרשי שכר – התובע לא הוכיח את תביעתו. זאת בין היתר מאחר שחישוביו של התובע היו על דרך האומדנה למרות שכל הנתונים והמסמכים היו בפני
ו והוא בחר שלא להגישם ולא לבצע את תחשיביו לפיהם, לרבות דוחות .
ביחס לתביעה לפיצויי פיטורים – התובע לא הוכיח כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים. אין לקבל את המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידו, שכן לא ניתן לאמתם או לחקור את מי שערך אותם. ממילא הם משקפים את תחושותיו הסובייקטיביות של התובע. הנתבעים חלקו גם על טענת התובע ביחס לגובה השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. ביחס למועד סיום יחסי העבודה, הנתבעים טענו כי התובע לא הגיע לעבודה בחודש יולי 2007 ולפיכך זהו מועד סיום עבודתו.הנוכחות.

ביחס להפסדי פנסיה – הנתבעים טענו כי התובע החליט על דעת עצמו וללא כל לחץ או התערבות מצידם לעבור ממבטחים למגדל ולפיכך אין להטיל עליהם אחריות כלשהי לתוצאות המעבר, ככל שישנן כאלה. הנתבעים אף טענו כי לא הוכח נזק כלשהו כתוצאה מן המעבר.

ביחס לדמי הבראה – התביעה מתייחסת לשלוש שנים, כאשר חלה התיישנות על השנה השלישית. גם כאן נטען כי החישוב מוטעה, שכן מאחר שהתובע טען כי יש לחשב את שכרו כעובד שעתי, הרי שלעניין דמי ההבראה יש לחשב את זכאותו בהתאם לחלקיות המשרה שלו (4-5 ימים בשבוע). גם כאן יצוין, כי בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי "מודה הנתבעת כי נותרה חייבת לתובע עבור 8 ימי הבראה, אולם תביעה זו התיישנה ויש למחוק אותה על הסף." (סעיף 54 לכתב ההגנה).


ביחס לדמי חגים – התובע לא הוכיח את תביעתו: ראשית, לא ברור על סמך מה נקב במספר הימים המגיעים לו לטענתו. שנית, השכר לפיו חישב את הסכום הנתבע מוטעה שכן הוא כולל רכיב של שעות נוספות. עם זאת, יצוין כי בכתב ההגנה הודו הנתבעים כי לאחר הגשת כתב התביעה בוצעה בדיקה בעניין התובע והסתבר כי הוא זכאי לתשלום בסך 2,571 ש"ח "לרבות בגין עבודה בחגים" (סעיפים 42, 55 כתב ההגנה).


ביחס לדמי ארגון והפרש בגין דמי מחלה – התובע לא הוכיח תביעתו בין היתר מאחר שלא כלל רכיבים אלו בתצהירו.

ביחס להרמת מסך – גם כאן התובע לא הוכיח הטענה ולא הראה כי מתקיימים התנאים המצדיקים הרמת מסך. לא הוכח ניצול לרעה, עירוב נכסים או כוונה לרמות מצד הנתבעים.



דיון והכרעה
תחולת צו ההרחבה
8.
התובע טען כי על הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענפי המלאכה והתעשייה הזעירה (להלן: צו ההרחבה). הנתבעים טענו כי צו ההרחבה אינו חל על החברה (סעיף 3 לתצהיר נתבע 2).

לטעמנו, בנסיבות המקרה שלפנינו אין כל צורך להכריע בשאלת תחולתו של צו ההרחבה. כפי העולה מכתב התביעה, התובע מסתמך על צו ההרחבה לעניין רכיבים ספציפיים בלבד. עם זאת, באותם רכיבים קמה לתובע זכאות מכוח החוק או צו הרחבה כללי במשק ואין דבר בצו ההרחבה אשר מיטיב עימו ויצדיק לפיכך דיון בשאלת תחולת הצו בענייננו (ראו למשל הדיון בתביעה לדמי הבראה ובדמי חגים).
לאור זאת, לא מצאנו מקום לדון בשאלה זו ולהכריע בה.

פיצויי פיטורים
9.
אין מחלוקת כי התובע התפטר מעבודתו. התובע טען כי למרות התפטרותו קמה לו הזכות לפיצויי פיטורים כיוון שהתפטר עקב
מצב בריאותו ולפיכך חל עליו החריג הקבוע בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים.

סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים
קובע כדלקמן:
"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור המימצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".

בעניין זה נקבע כי "על פי הפסיקה, מוטל על העובד הנטל להוכיח כי מתקיים בעניינו החריג הקבוע בסעיף 6, המקנה לו זכאות לפיצויי הפיטורים" (ראו
דב"ע נג/210-3
אהרון רביוב נ' נאקו שיווק בע"מ ואח'
, פד"ע כז 514 (1994)). על מנת לבסס את תביעתו, על העובד להוכיח באמצעות תעודות ומסמכים רפואיים כי מצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך בעבודתו, ולכן מצב בריאותו מהווה סיבה מספקת להתפטרות. על העובד שמתפטר בשל מצב בריאותו מוטלת החובה להודיע למעבידו על סיבת ההתפטרות, כדי לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה אשר יתאימו למצבו הרפואי של העובד כך שלא תתקיים "סיבה מספקת" להתפטרות, כלשון הסעיף בחוק. מובן שבחינת תחולתו של הסעיף מחייבת בדיקה של כל עניין לגופו לפי נסיבותיו המיוחדות." (ע"ע (ארצי) 532/07 עמותת בית הורים "הדקל" – ולנטינה בוקר (11.9.08), להלן: עניין בוקר).

10.
התובע טען כי ביום 24.5.07 בעת שהיה בעבודה, פרצה קטטה בינו לבין עובד אחר בחברה (להלן: האירוע). לטענתו, כתוצאה מן האירוע סבל מבעיות גופניות ונפשיות אשר אף הביאו לכך שנעדר מן העבודה ובסופו של דבר הפסיק לחלוטין את עבודתו.

11.
התובע צירף לתצהירו מסמכים רפואיים לתמיכה בטענתו כי התפטר עקב מצבו הבריאותי:
א. אישורי מחלה:

אישור מיום 21.6.07 עד יום 30.6.07 (נספח ג' לתצהיר התובע);

אישורים מיום 4.7.07 עד ליום 15.10.07 (המדובר ב-11 אישורי מחלה רצופים לתקופה כאמור - נספח ד' לתצהיר התובע);


ב. אישור מיום 25.9.07 מרופאה פסיכיאטרית (ד"ר פרולוב) אשר קבעה כי התובע "סובל ממצב דכאוני עם הפרעות חרדה וסימנים פסיכוטיים. לציין שתחילת המחלה ותוכן חוויות קשורים באופן ישיר למקום עבודתו.
הנני ממליצה להחליף מקום עבודה.
כעת הוא אינו מסוגל לחזור לאותו מקום עבודה. זקוק למעקב פסיכיאטרי וטיפול תרופתי
." (נספח י' לתצהיר);

ג. אישור מיום 11.7.07 שכותרתו "טופס סיכום בדיקה רפואית" ממנו עולה כי התובע נבדק במרפאה תעסוקתית על ידי ד"ר ברנבלט, מומחית ברפואה תעסוקתית, ונמצא כי "לפי מצבו הבריאותי הנוכחי אינו יכול להמשיך לעבוד." (נספח י"א לתצהיר);

ד. הודעה מן המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) כי ביום 8.12.08 קבעה ועדת עררים של המוסד לתובע דרגת אי כושר זמני בשיעור 65% מיום 1.9.07 ועד 1.1.09 (נספח י"ב לתצהיר התובע);

ה. מכתב מיום 27.5.09 בו מודיע המוסד לתובע כי נקבעה לו דרגת אי כושר יציבה בשיעור 100% וזכאות לקצבת נכות בשיעור 100% החל מיום 1.1.09, ונקבעה לו נכות רפואית של 52% (נספח י"ד לתצהיר);

ו. החלטת הוועדה הרפואית לענייני 'מבטחים החדשה' מיום 19.1.09, כי הוועדה הרפואית לקביעת נכות קבעה כי התובע "איבד את כושרו לעבוד ב-21.6.07..." (נספח ט"ו לתצהיר);

ז. החלטת הוועדה הרפואית של מגדל מיום 1.2.09, כי נקבעה לו נכות בשיעור 100% וזכאות לתשלום פנסית נכות החל מיום 1.8.07 (נספחים ט"ז, י"ח לתצהיר).

12.
לטעמנו, המסמכים שהוצגו לעיל מבססים כדבעי את טענת התובע, כי התפטר עקב מצב בריאותו. יודגש כי לא מצאנו פגם כלשהו במסמכים, אשר הוצאו בזמן אמת, על ידי גורמים וגופים שונים, בלתי תלויים זה בזה. לא מצאנו פגם גם בכך שחלק מן הקביעות נעשו על יסוד תלונותיו של התובע, זאת בין היתר בשים לב לכך שממכתבה של ד"ר פרולוב עולה כי התובע היה בטיפול ומעקב במרפאתה משך למעלה משנה, משנת 2007.

13.
עוד נציין, כי בהתאם לפסיקה, על התובע להוכיח כי הסיבה להפסקת עבודתו נובעת ממצב בריאותו. עם זאת, אין כל חובה להראות כי המצב הבריאותי בשלו הופסקה העבודה קשור לעבודה או נובע ממנה.

14.
התובע צירף לתצהירו מכתב מיום 16.10.07 בו הודיע בא כוחו לחברה כי התובע אינו יכול לעבוד עקב מצבו הבריאותי, ואף צירף את האישור מן הרופאה התעסוקתית (נספח י"ח לתצהיר). הנתבע 2 אישר בתצהירו כי התובע דיווח לו "כי אינו יכול להמשיך לעבוד מסיבות רפואיות וכי כך קבעה רופאה תעסוקתית. לא מצאתי לנכון להתווכח עם התובע ולבדוק את אמיתות טענותיו" (סעיף 15 לתצהיר נתבע 2). נתבע 2 טען אמנם כי התובע לא העביר לו כל תיעוד רפואי על כך שאינו יכול להמשיך לעבוד. עם זאת, במכתב למוסד מיום 22.11.07, עליו חתום הנתבע 2, צוין במפורש כי התובע העביר לחברה 12 אישורי מחלה לתקופה שמיום 21.6.07 ועד 15.10.07 וכן מכתב ממרפאה תעסוקתית כי אינו מסוגל להמשיך לעבוד, אך לא צוינה הסיבה (נספח ה' לתצהיר התובע).

15.
בהתאם לפסיקה שפורטה לעיל (עניין בוקר), די בכך שהתובע הודיע לחברה על סיבת ההתפטרות, כדי לצאת ידי חובתו לעניין סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. בענייננו התובע אף צירף להודעתו אישור מרופאה תעסוקתית כי אינו יכול לשוב לעבודה. העובדה שהחברה, משיקוליה היא, בחרה שלא לעשות בדיקה משלה ולבחון האם קיימות חלופות אותן ניתן להציע לתובע, אינה מאיינת את הודעת התובע ואין בה כדי להשפיע על זכאותו להיכנס תחת החריג המצוי בסעיף 6.

לאור כל האמור, אנו קובעים כי התובע עומד בתנאי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים ולפיכך הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים מן החברה - למרות התפטרותו
.

מועד סיום העבודה
16.
הנתבעים טענו כי מועד סיום עבודתו של התובע הוא ביום בו חדל מלעבוד בפועל, כלומר ביום 21.6.07. התובע טען כי מועד הסיום הוא ביום האחרון לאישורי המחלה שהגיש לחברה, דהיינו 15.1.07.

17.
אשר לדעתנו, משהוכח כי החברה קיבלה את אישורי המחלה של התובע לתקופה שמיום 21.6.07 עד יום 15.10.07 ואף העבירה את האישורים לחברת הביטוח על מנת שזו תעביר תשלום בגינם (ראו נספח ה' לעיל), יש לראות את המועד בו הסתיימו אישורי המחלה כאמור כיום סיום יחסי העבודה בין הצדדים. בנוסף לא הוכח כי אישורי המחלה הנוספים הגיעו לחברה וגם אם כן, האם התובע היה במקרה זה זכאי לקבל דמי מחלה בשים לב לתקופת עבודתו. כך או כך, התובע לא תבע תשלום דמי מחלה בגין תקופה זו.
לפיכך אנו קובעים כי מועד סיום עבודתו של התובע הוא ביום 15.10.07
.

עולה מכך, כי התובע עבד בחברה 136.5 חודשים (11 שנים ו-4.5 חודשים).

השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים
18.
התובע טען כי יש לכלול בשכר הקובע את רכיב השעות הנוספות, שכן מדובר בחלק אינטגרלי מהשכר. בנוסף, לטענתו יש לכלול גם את הרכיבים של דמי חגים וחופשה, שכן מדובר ב"תחליף שכר".

19.
אין לקבל את טענת התובע בכל הקשור לשעות נוספות. הלכה היא כי רכיב שעות נוספות אינו נכנס בגדר השכר הקובע לפיצויי פיטורים. גם אם מדובר בשעות נוספות שהעובד עושה באופן קבוע. לא ניתן מחד לדרוש שכר בגין שעות נוספות, על כל המשתמע מכך (125%, 150% וכו') וגם לטעון כי מדובר בשכר בסיס שיש לכלול אותו בחישוב לפיצויי פיטורים.

כך גם בנוגע לתוספות בגין טלפון, ואשל. יחד עם זאת ככל שהתובע יצא לחופשה או קיבל פדיון חופשה או דמי חגים בשנים עשר החודשים האחרונים, יתוסף הסכום לפי ערכו בשעות לממוצע.

20.
אין מחלוקת שהתובע עבד 20-21 משמרות בחודש. יחד עם זאת, התובע קיבל בשנת עבודתו האחרונה פדיון חופשה בשעור של למעלה מ-27 ימים שבממוצע מוסיפים לשכר כיומיים כל חודש, דהיינו 16 שעות השוות לשתי משמרות. לפיכך, יש לחשב את שכרו הקובע כדלקמן:


23 משמרות

x
8 שעות
x
19.95 (שכר מינימום לשעה במועד סיום העבודה) = 3,670.8.





41,755 =
136.5
x
3,670.8

12
אשר על כן, החברה תשלם לתובע 41,755 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 15.10.07 ועד לתשלום בפועל.

21.
בהתאם לדוחות שצירף התובע ממבטחים וממגדל לשנת 2012 (נספחים כ"ג, כ"ד לתצהיר התובע, בהתאמה), נצבר לזכות התובע ברכיב פיצויים סך של 37,288.35 ש"ח במבטחים וסך של 6,604 ש"ח במגדל.

לפיכך, החברה תמציא לתובע מכתבי שחרור למבטחים ומגדל, ביחס לכספי הפיצויים כאמור. ככל שהסכומים שנצברו במבטחים ובמגדל ברכיב פיצויים אינם מכסים את הסכום לו זכאי התובע בגין פיצויי פיטורים, תשלם החברה לתובע את ההפרש כאמור.

הפרשי שכר
22.
התובע טען כי הוא זכאי לתשלום הפרשי שכר בגין שעות נוספות, עבודה בלילה ובמנוחה השבועית. עוד טען, כי השוואת התשלום בתלושי השכר אל מול דוחות הנוכחות של התובע, מעלה שקיים פער בין שעות הנוכחות בפועל לבין התשלומים שקיבל מן החברה.
לטענת התובע, הוא עבד באופן קבוע במשמרות יום ולילה, אשר כללו שעות נוספות
. חלק מן המשמרות היה בשבת. למרות זאת, השכר ששולם לו לא כלל תשלום בגין שעות נוספות. שכר היסוד ששולם היה נמוך משכר המינימום, ואילו רכיב ה"משמרות" ששולם לו מידי חודש ואף היווה אחוז ניכר משכרו, לא היה מפורט כלל ולמעשה נקבע באופן שרירותי. התובע טען, כי לאור זאת יש לקבוע כי תלושי השכר אינם משקפים את היקף עבודתו. זאת אף בשים לב לכך שבתלושים לא הופיע פירוט כשלהו של מספר השעות הנוספות ששולמו לו לכאורה מידי חודש.

23.
הנתבעים טענו כי התובע לא הוכיח תביעתו ולפיכך יש לדחות אותה. זאת בין היתר מאחר ומדובר על תקופת עבודה אשר קדמה לתיקון 24 לחוק הגנת השכר תשי"ח 1958 ולפיכך נטל ההוכחה מוטל על התובע. הנתבעים טענו, כי החישוב שערך התובע מוטעה ולא ברור; כי אין לקבל את הטענה כי יש לבצע אומדנה, שכן בידי התובע היו כל הנתונים על מנת לחשב במדויק את תביעתו ולהגיש תחשיב לכל יום בו עבד. משלא עשה כן, יש לקבוע כי לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו; עוד נטען, כי כרטיסי הנוכחות היו זמינים לתובע בכל עת במהלך עבודתו והוא בחר שלא לדרוש דבר בעניינן זה במהלך עבודתו ואף חמש שנים לאחר מכן.

24.
אשר לדעתנו – מן הראיות שהובאו לפנינו עולה כי יש לקבל את טענת התובע, כי שולם לו שכר בחסר בגין עבודתו. בדיקה מדגמית של תלושי השכר אל מול דוחות הנוכחות של התובע מעלה כי קיים פער בין השכר שהיה התובע אמור לקבל בגין עבודתו (לרבות בגין שעות נוספות) לבין השכר ששולם לו בפועל על ידי החברה בכל אחד מן החודשים שנבדקו. נציין כי לצורך הבדיקה נבחרו באופן אקראי ארבעה חודשים: ינואר, מרץ, אפריל ומאי לשנת 2007. נבדק השכר ששולם בפועל (שכר יסוד + "משמרות") אל מול השכר אותו צריך היה התובע לקבל – בהתאם לדוחות הנוכחות, כולל שכר בגין שעות נוספות ועבודה בשבתות.

החישוב נעשה כדלקמן:
משמרת יום: 8 * 100% ; 2 * 125% ; 2 * 150%
משמרת לילה: 7 * 100% ; 2 * 125% ; 3 * 150%
משמרת שבת/חג: 8 * 150% ; 2 * 187.55 ; 2 * 225%
משמרת שבת/חג לילה: 7 * 150% ; 2 * 187.5% ; 3 * 225%

בכל חודש מצאנו, בהתאם לדוחות הנוכחות, כמה משמרות מכל סוג ביצע התובע.


יום
לילה
שבת/חג
לילה
שבת/חג
לילה
ינואר
4
12
1
5
מרץ
9
6
2
4
אפריל
10
6
1
3
מאי
9
6
1
5

בהתאם, חושב השכר אותו אמור היה התובע לקבל ונבדק אל מול השכר אותו קיבל בפועל, על פי תלושי השכר (הסכום שהתקבל בפועל כולל את רכיב שכר בסיס + "משמרות" כפי שמופיע בתלושי השכר). עוד נציין, כי החישוב בוצע בהתאם לערך שעה של שכר המינימום הרלבנטי לחודש הנבדק (כך למשל, ערך השעה עלה בחודש אפריל 2007):


החודש הנבדק
(כולם בשנת 2007)
הסכום שהתובע היה אמור לקבל
הסכום שהתקבל בפועל
ההפרש
ינואר
6,695
5,183
1,512
מרץ
6,362
4,919
1,443
אפריל
6,029
4,657
1,372
מאי
6,598
4,919
1,679
סה"כ הפרש ממוצע
לחודש



1,500 ש"ח


כפי שניתן לראות, הפערים בין חודש אחד למשנהו אינם גדולים ולמעשה מדובר בהפרשי שכר דומים וקרובים לממוצע שנמצא.

התוצאה היא כי בממוצע, קיים פער של כ-1,500 ש"ח לחודש בין השכר שהיה אמור להיות משולם לתובע, לבין השכר ששולם לו בפועל
.
לפיכך, על החברה לשלם לתובע בגין הפרשי שכר אלה.

25.
ביחס לחישוב הסכום אותו זכאי התובע לקבל - לא מצאנו מקום לקבל את תחשיבו של התובע, אשר פורט בכתב התביעה ובסיכומים. התחשיב בכתב התביעה נערך לפי נתוני חודש יוני 2007 בלבד, אשר היה חודש עבודה חלקי של התובע. לטענת התובע, ההפרש בגין חודש עבודה מלא הוא 5,862 ש"ח.
בסיכומיו צירף התובע תחשיב על פי חודשים אפריל ומאי 2007, אשר לטענתו תומכים בתחשיב שערך בכתב התביעה. עם זאת, דווקא מן התחשיב ביחס לחודשים אלה עולה כי מדובר בהפרש נמוך בהרבה מ-5,862 ש"ח (ראו לעיל: 1,372 ש"ח לחודש 4/07; ו-1,679 ש"ח לחודש 5/07).
לאור האמור, אנו קובעים כי יש לדחות את תחשיבו של התובע ברכיב זה.
הנתבעים טענו כי היה על התובע לחשב את תביעתו בצורה מדוייקת, מאחר שהנתונים הרלבנטיים, ובהם דוחות הנוכחות, היו פתוחים בפני
ו.

אכן, לכאורה, ראוי היה לשלוח את הצדדים לבצע תחשיב מדויק של הסכומים אותם זכאי התובע לקבל בגין השעות הנוספות והפרשי השכר. עם זאת, הבדיקה המדגמית שערכנו, כמפורט לעיל, העלתה כי הפרשי השכר המגיעים לתובע בגין כל אחד מן החודשים הללו, היו דומים ונעו בין 1,300 ש"ח בקירוב ל-1,600 ש"ח בקירוב לחודש. בנוסף, מצאנו כבר כי לתובע היה דפוס עבודה דומה במהלך תקופת עבודתו (20-21 משמרות בנות 12 שעות בחודש). בנסיבות אלה, שימוש בממוצע של הסכום אותו היה אמור התובע לקבל אל מול הסכום ששולם לו בפועל, נותן תוצאה שהיא נאמנה למציאות באופן קרוב ביותר. לפיכך, ואף משיקולי יעילות וכדי לחסוך מזמנם של הצדדים, דעתנו היא כי יש לחשב את הסכום אותו זכאי התובע לקבל בגין הפרשי שכר - על פי הממוצע שפורט לעיל (1,500 ש"ח לחודש).

26.
התובע הגביל את תביעתו ברכיב זה, מטעמי התיישנות, לשנתיים האחרונות לעבודתו, דהיינו 24 חודשים. לאור זאת, הסכום אותו הוא זכאי לקבל מן החברה הוא 36,000 ש"ח.
(36,000 = 24
x
1,500)

דמי הבראה
27.
התובע טען כי בשים לב לכך שעבד 11 שנים בחברה, הוא זכאי ל-22 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. זאת מכוח צו ההרחבה.

עיון בצו ההרחבה מעלה כי הזכויות המוקנות מכוחו לעניין דמי הבראה זהות לזכויות הניתנות מכוח צו ההרחבה הכללי לעניין דמי הבראה (ראו צו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש, מיום 20.10.98).


לאור זאת, התובע היה זכאי ל-15 ימי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו (7 ימי הבראה בגין השנה העשירית ו-8 ימי הבראה בגין השנה ה-11 לעבודתו).

להשלמת התמונה נזכיר כי בכתב ההגנה הודו הנתבעים כי החברה נותרה חייבת לתובע 8 ימי הבראה, אך מדובר בזכות שהתיישנה (סעיף 54 לכתב ההגנה).


עיון בתלושי השכר של התובע לשנתיים שקדמו לסיום עבודתו (10/05 עד 10/07; התלושים צורפו כנספח כ"א לתצהיר התובע) מראה כי החברה שילמה לתובע 6 ימי הבראה בתקופה זו (יום אחד בכל אחד מן החודשים 8, 9, 10, 11 לשנת 2006; ויומיים בחודש 2/07).

לאור זאת, על החברה לשלם לתובע בגין 9 ימי הבראה נוספים.

במועד סיום עבודתו עמד ערך יום הבראה על 319 ש"ח. לפיכך, על החברה לשלם לתובע סך של 2,871 ש"ח בגין דמי הבראה (2,871 = 9
x
319).

דמי חגים
28.
התובע טען כי החברה לא שילמה לו בגין ימי חג משך כל תקופת עבודתו (למעט סכום חד פעמי של 167 ש"ח בחודש 9/96), למרות שהיה עליה לעשות כן מכוח צו ההרחבה ומאחר שהוא עבד בפועל פעמים רבות בערבי חג ובחגים. לפיכך טען כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לו בגין 20 ימי חג לשנים 2005-2007. הנתבעים טענו בסיכומיהם טענה כללית, לפיה התובע לא הוכיח כי הוא זכאי למלוא דמי החגים לפי הכללים החלים. עם זאת, בכתב ההגנה הודו הנתבעים כי לאחר הגשת כתב התביעה בוצעה בדיקה בעניין התובע והסתבר כי הוא זכאי לתשלום בסך 2,571 ש"ח "לרבות בגין עבודה בחגים" (סעיפים 42, 55 לכתב ההגנה).

29.
ראשית נציין כי גם בעניין זה אין התובע זקוק להוכיח את חלות צו ההרחבה, שכן ממילא קמה לו זכאות לדמי חגים מכוח צו ההרחבה הכללי במשק בעניין דמי חגים. נזכיר כי בעניין הצו הכללי נפסק כבר כי "תביעה לתשלום דמי חגים, כמו בתביעות של דמי הבראה, ופדיון חופשה שנתית, מעבירה את הנטל לכתפי המעסיק להראות כי שילם את התוספת. ככל שהתוספת שולמה בחלקה או במלואה, על המעסיק להוכיח
זאת, שאם לא כן יחויב בתשלום התוספת. מכאן, שתביעה לדמי חגים, אינה מעבירה את הנטל לכתפי העובד להראות מתי עבד או לא עבד לפני החג או אחריו, אלא על המעסיק שברשותו נמצא כל המידע בעניין נוכחות העובד במקום העבודה, להראות כי העובד לא הגיע יום לפני או יום אחרי" (ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – ארפצ'י זאקי ו-13 אח' (1.11.11)).
עוד נפסק, כי עובד יומי שעבד בימי חג, על פי דרישת המעביד, זכאי לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו (
ע"ע 300360/98
נחום צמח - ש.א.ש בע"מ
עבודה ארצי לג(23) 32;

דב"ע מג/3-91
מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ
, פד"ע טו 163).

30.
בענייננו, התובע טען כי החברה לא שילמה לו דמי חגים משך כל תקופת עבודתו. טענה זו נתמכת בתלושי השכר שהגיש התובע, מהם עולה כי אכן לא שולם לתובע בגין דמי חגים בשנתיים האחרונות לעבודתו. התובע גם העיד כי עבד בפועל פעמים רבות בימי חג. טענה זו לא נסתרה. יתרה מכך, כפי שפורט לעיל, הנתבעים הודו בכתב ההגנה כי החברה חבה לתובע תשלום בגין עבודה בחגים, אשר לא שולם לו עקב "טעויות בחישוב" (לעיל, סעיפים 42, 55 לכתב ההגנה). עם זאת, הנתבעים לא פירטו כיצד הגיעו לסכום בו הם מודים, כמה ימי חג הוא כולל ולאיזו תקופה הוא מתייחס. לאור זאת, התובע זכאי לימי
החגים אותם תבע, וזאת בהעדר גרסה לסתור.

31.
ביחס לשאלה מהו ערך יום עבודה של התובע, לפיו יחושב הסכום לו הוא זכאי בגין רכיב זה – התובע טען כי יש לבצע את החישוב לפי משמרת לילה, כיוון שעבד בפועל בערבי חג. אין לקבל טענה זו. התביעה לדמי חגים מכוח צו ההרחבה הכללי במשק בעניין דמי חגים היא בגין ימי חג בהם נמנע מן העובד היומי לעבוד, בעטיו של החג, היינו הזכאות היא לדמי חגים בגין "אי עבודה". זאת להבדיל מתביעה לגמול עבודה במנוחה שבועית מכוח
חוק שעות עבודה ומנוחה,
המשולם לעובד שמועסק בחג או בערב חג.

התביעה בענייננו היא תביעה מן הסוג הראשון. לפיכך, אין מקום לחשב את הגמול לו זכאי התובע בהתאם לתעריף של משמרת לילה או לכלול בו שעות נוספות.

32.
לאור כל האמור, ערך יום עבודה של התובע יחושב לפי ערך שכר מינימום לשעה במועד סיום עבודתו:
159.6 = 8
x
19.95

התובע תבע כאמור בגין 20 ימי חג:
3,192 = 20
x
159.6
החברה תשלם לפיכך לתובע סך של 3,192 ש"ח בגין דמי חגים.

מס ארגון
33.
התובע טען כי מתלושי השכר עולה כי החברה ניכתה ממנו מס ארגון פעמיים, שלא כדין. לפיכך, עתר לחייב את החברה לשלם לו את סך כל הסכומים שנוכו ממנו בגין דמי ארגון משך השנתיים האחרונות לעבודתו. יצוין, כי התובע ערך את חישובו מחודש יוני 2005. עם זאת, משקבענו כי מועד סיום עבודתו הוא אוקטובר 2007, הרי ששנתיים אחורנית מביאים אותנו לאוקטובר 2005, ולא ליוני.

הנתבעים טענו כי התובע לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה – אך לא פירטו מעבר לכך.

34.
עיון בתלושי השכר של התובע לתקופה שמחודש 10/05 ועד סיום עבודתו מעלה כי אכן החברה ניכתה מן התובע מס ארגון כפול: סכום אחד נוכה בחלק התשלומים הכללי ואילו סכום נוסף בגין מס ארגון נוכה בחלק הניכויים.
לאור זאת, אנו קובעים כי אכן החברה ניכתה מן התובע מס ארגון כפול ועליה להשיב לו את הסכום שנוכה לו ביתר.

בסך הכל נוכה מן התובע סך של 963 ש"ח בשנתיים שקדמו לסיום עבודתו ולפיכך על החברה להשיב לו סכום זה.

פנסיה

35.
התובע טען כי יש לחייב את הנתבעת בגין הפסדי פנסיית נכות / אובדן כושר עבודה
אשר נגרמו לו לטענתו בעקבות כך שעבר ממבטחים למגדל. לטענת התובע, המעבר למגדל כלל לא היה מרצונו, אלא נכפה עליו על ידי החברה. התובע העיד, כי פקידה בחברה בשם חגית אמרה לו שהוא חייב לחתום על מסמכי המעבר, ואף לא הסבירה לו מדוע עליו לעבור (סעיף 16 לתצהיר התובע). עוד הוסיף, כי לאחר המעבר החברה לא טיפלה בשמירה על רצף זכויותיו הפנסיוניות וזכויותיו למקרה של מחלה או נכות וכתוצאה מכך נגרם לו נזק. בנוסף, שלושה חודשים (1-3/06) לאחר המעבר למגדל החברה לא העבירה הפרשות בגין התובע ולפיכך יש לחייבה לשלם לתובע סכומים אלה.

36.
התובע טען, כי המעבר למגדל גרם לכך שהסכום אותו הוא זכאי לקבל בגין פנסיית נכות, נמוך באופן משמעותי לעומת הסכום אותו היה זכאי לקבל לו לא היה עובר או לו היו נשמרות לו זכויותיו. התובע טען כי לאור זאת יש לחייב את החברה לשלם לו את ההפרש כאמור. לחילופין טען כי השכר הקובע לפיו שולמו ההפרשות לפנסיה היה נמוך שלא כדין ולפיכך על החברה לשלם לו את ההפרש בין הפנסיה שהיתה משולמת לו היה שכרו מחושב כראוי. לתמיכה בטענותיו הפנה התובע, בין היתר, לפסק הדין בעניין טורעני (ע"ע (ארצי) 201/09 ג'ורג' טורעני – חנא ראשד ז"ל (19.12.13)).

37.
הנתבעים טענו כי לחברה או לנתבעים לא היה קשר כלשהו להחלטת התובע לעבור ממבטחים למגדל. נתבע 2 ציין בתצהירו כי מר דני עובדיה, סוכן הביטוח בסוכנות בה בוטחה החברה, פנה אליו וסיפר לו שיש רפורמות שונות בנושא הביטוחים והציע לשלוח נציג של סוכנות הביטוח על מנת שזה יציג בפני
העובדים את החידושים שרלבנטיים עבורם. נציג הסוכנות הגיע ונפגש עם העובדים ללא נוכחות מי מטעם החברה (סעיף 16 לתצהיר).
בחקירתו הנגדית העיד נתבע 2 כי "שום עובד לא החליט באותו רגע, ישבו עם הסוכן, קיבלו את האינפורמציה כל אחד לקח את החומר התייעץ עם עצמו עם אחרים, לא היה לחץ של זמן, אף אחד לא נדרש לשבת איתו 10 דקות ואתה חייב לחתום." (פרוטוקול מיום 29.4.13, עמ' 14 ש' 3-12). הוא הדגיש גם, כי לחברה לא היה שום אינטרס בעניין (לעיל).

בחקירתו הנגדית נשאל נתבע 2 מדוע לא הביא עובד שיעיד כיצד התבצע המעבר למגדל. עוד נשאל, מדוע לא המציא מסמך המפרט כמה עובדים עברו וכמה לא עברו (פרוטוקול עמק 13-14).

לטעמנו, נטל ההוכחה כי המעבר נכפה על התובע מוטל עליו – ולא על הנתבעים, משהתובע הוא שהעלה את טענת הכפייה. בחינת הראיות והעדויות שהובאו לפנינו מביאה למסקנה כי התובע לא עמד בנטל זה. התובע לא הביא ראיות כלשהן כי עובדים אחרים בחברה אולצו לעבור למגדל, וממילא לא הוכיח כי כולם אולצו לעשות כן. מנגד, נתבע 2 ציין בתצהירו, כי "חלק מן העובדים בחרו להמשיך להיות מבוטחים במבטחים וחלקם בחרו לעבור" (סעיף 16 לתצהירו). עדות זו לא נסתרה.

38.
זאת ועוד, אם אכן נכונה טענת התובע, כי אז סביר שהיו עובדים אחרים שיכלו לתמוך בטענה זו, שכן לא סביר שהלחץ מטעם החברה, לו הופעל, היה רק כלפי התובע. לפיכך, התובע – ולא הנתבעים – הוא שהיה צריך להביא עדויות של עובדים אחרים על מנת שיתמכו בטענתו. התובע לא עשה כן.

39.
לא הובאה גם ראיה כלשהי אשר תצביע על אינטרס שהיה לנתבעים להפעיל לחץ על התובע לעבור ממבטחים למגדל. לא נטען כי מי מן הנתבעים קיבל טובות הנאה כלשהן, או מצבו האישי הוטב כתוצאה ממעבר התובע או עובדים אחרים ממבטחים למגדל.

40.
לאור כל האמור, דעתנו היא כי התובע לא הוכיח את הטענה שהמעבר ממבטחים למגדל נכפה עליו על ידי מי מן הנתבעים. לפיכך, אין הנתבעים צריכים לשאת בתוצאות המעבר, ככל שהיו כאלה לתובע.
תביעת התובע בעניין זה נדחית לפיכך.

41.
עוד טען התובע לעניין הפנסיה, כי החברה לא העבירה את הכספים שהופרשו עבורו לקרן הפנסיה משך שלושה חודשים (1-3/06). התובע הפנה למכתב מטעם מבטחים ממנו עולה כי התשלומים בגינו פסקו החל מחודש ינואר 2006 (נספח ל"א לכתב התביעה). עם זאת, מתלושי השכר של התובע לחודשים אלה עולה כי הופרשו כספים למגדל. דו"ח של מגדל לשנת 2012 שצירף התובע (נספח כ"ד לתצהיר) מעלה כי תאריך ההצטרפות של התובע הוא ינואר 2006. לאור זאת, לא הוכח כי הסכומים שנוכו מן התובע בגין פנסיה לא הועברו לקרן הפנסיה.
לפיכך, התביעה ברכיב זה – נדחית.

דמי מחלה
42.
התובע טען שהחברה לא העבירה לו את מלוא התשלום שקיבלה בגין ימי מחלתו מחברת ביטוח "הפניקס" (להלן: הפניקס), בה בוטח התובע על ידי החברה.

הנתבעים טענו באופן כללי בלבד כי התובע לא הוכיח תביעתו משלא פירט את טענותיו בתצהיר.

43.
מן המסמכים שצירף התובע לתצהירו עולה כדלקמן:
ביום 11.2.08 הודיעה הפניקס לב"כ כי פוליסת ביטוח דמי מחלה נחתמה בין החברה לבין הפניקס על שמו של התובע. תשלומים בגין היעדרויות של עובדים מועברים ישירות לחשבון הבנק של המעסיק. בתאריכים 1.8.07 ו-22.11.07 הועברו לחברה 10,138.65 ש"ח בגין היעדרות התובע מפאת מחלה (נספח כ"ו לתצהיר);
כן צורפו שני מכתבים מהם עולה כי הסכום כאמור הופקד לחשבון הבנק של החברה בשתי הפקדות: האחת של 1,904.71 והשניה של 8,233.94 ש"ח (נספח כ"ז לתצהיר);
ביום 17.2.08 קיבל התובע המחאה מן החברה בסך 8,233.94 ש"ח בגין דמי מחלה (נספח כ"ח לתצהיר);
בתלוש השכר לחודש 7/07 קיבל התובע תשלום בסך 1,701
ש"ח בגין מחלה.

מן האמור עולה, כי אכן קיים פער של 203.71 ש"ח בין הסכום שקיבלה החברה בגין מחלת התובע, לבין הסכום שהעבירה אליו
.

44.
נדגיש כי הנתבעים לא חלקו על טענות אלה של התובע: לא עלתה טענה שהחברה לא קיבלה סכומים כאמור, או כי הועבר לתובע סכום נוסף על הסכומים שפורטו לעיל. לאור זאת, משלא נסתרו טענות התובע והמסמכים שהוגשו על ידו אף מגבים את גרסתו – יש לקבל את התביעה ברכיב זה.
החברה תשלם לפיכך לתובע סך של 203.71 ש"ח בגין דמי מחלה.

הרמת מסך
45.
התובע טען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן אישי, שכן פעלו בחוסר תום לב, לא קיימו בצורה קיצונית את חובת הנאמנות וההגינות המוטלת עליהם במסגרת יחסי עובד מעביד, והשתמשו לרעה לטובתם באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. כל זאת תוך כדי פגיעה בזכויותיו של התובע. עוד נטען, כי העובדה שהנתבעים לא העבירו ניכויים משכרו של התובע לקרנות הפנסיה, מהווה אף היא עילה להרמת מסך.

הנתבעים טענו כי לא הובאה כל ראיה המצדיקה הרמת מסך. לא הוכח כי החברה מצויה בחדלות פרעון או כי אינה פורעת חובותיה; לא הוכח עירוב נכסים; ניצול לרעה של נושי החברה או רצון להונות או לרמות אותם. עוד נטען, כי הרמת מסך תעשה במשורה ולא הוכח כי נסיבות מקרה זה מצדיקות לעשות כן.

46.
סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: חוק החברות) קובע את הנסיבות בהן רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חוב של החברה לבעל מניות בה:
"(א)
(1)
בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא
כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב)
בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה בעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג)
בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן(א)."

47.
כאשר מתבקשת הרמת מסך במסגרת דיני עבודה, הפסיקה קבעה כי יש ליתן מעמד מיוחד לעובדי החברה כנושים, שכן מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה, חבה החברה כלפי אותו נושה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין זילברשטיין:
"בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. ... העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת.
...
לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם – ואולי בעיקר – ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי העסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמדים את עובדיהם – לעתים במפתיע – אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם – כמו בענייננו – שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו".
(ע"ע (ארצי) יהודית זילברשטיין-ערב חדש עיתונות-אילת בע"מ (17.12.02);
ע"ע(ארצי) 150/07
ח.א. בוני חיפה – עאמר חורי
(26.8.08);

ע"ע (ארצי) 129/10
אופיר זוננשטיין –

g.s.s.
ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח'

(1.11.11)).

48.
לאחר ששמענו את העדויות ובחנו את הראיות שהובאו לפנינו, דעתנו היא כי לא הונחה תשתית המצדיקה הרמת מסך בעניינם של נתבעים 2 ו-3.

ראשית, לא עלתה טענה וממילא לא הוכח כי התובע נמצא בפני
שוקת שבורה בבואו לתבוע זכויותיו מן החברה או כי החברה לא תוכל לעמוד בתשלומים אלה. לא נטען שהחברה מצויה בקשיים כלכליים, כי היא חדלת פרעון או קרובה לכך.

שנית, לא הובאה ראייה כלשהי לעירוב נכסים, לשימוש לא נאות של הנתבעים בנכסי החברה או בניסיון לרוקן את החברה מנכסיה; לא הוכח יסוד של תרמית בהתנהלותם של הנתבעים; לא מצאנו כי הוכח שהנתבעים פעלו מתוך כוונה להונות נושים או עובדים או מתוך אדישות לזכויותיהם.

ברי כי הצדדים חלוקים על עניינים שונים הנובעים מהעסקת התובע על ידי החברה. עם זאת, לא מצאנו כי הובאו לפנינו ראיות בדבר התנהגות מחוסרת תום לב של נתבעים 2 ו-3, וודאי לא חוסר תום לב קיצוני.

לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שבית הדין יורה על הרמת מסך רק במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות המצדיקות נקיטה בצעד מסוג זה – אין מקום לדעתנו להרים מסך בענייננו והתביעה בעניין זה נדחית לפיכך.

סוף דבר
49.
א. הנתבעת 1 (החברה) תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

הפרשי שכר:
36,000 ש"ח;

דמי הבראה:
2,871 ש"ח;
דמי חגים:
3,192 ש"ח;
החזר בגין מס ארגון: 963 ש"ח;
דמי מחלה: 203.71 ש"ח.
רכיב הפרשי שכר יישא ריבית והצמדה כחוק ממחצית התקופה – ועד התשלום בפועל; שאר הרכיבים יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום 15.10.2007 ועד לתשלום בפועל.


ב. החברה תשלם לתובע
41,755 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 15.10.2007 ועד לתשלום בפועל (להלן: סכום הפיצויים). לכיסוי סכום זה,החברה תעביר לתובע, בתוך 14 ימים ממתן

פסק דין
זה, מכתבי שחרור וכל מסמך אחר שיידרש לצורך שחרור הכספים שנצברו על שמו ברכיב פיצויים ב"מבטחים" וב"מגדל מקפת". ככל שהסכומים שנצברו ב"מבטחים" וב"מגדל מקפת" ברכיב פיצויים אינם מכסים את סכום הפיצויים, תשלם החברה לתובע את ההפרש בתוך 30 יום מהיום.

ג. תביעת התובע בגין פנסיה, על כל רכיביה – נדחית.

ד. התביעה להרמת מסך כנגד נתבעים 2 ו-3 – נדחית.

50.
בשים לב לכך שהתובע הגיש תביעה בסך כולל של 561,737 ש"ח, ומרביתו של סכום זה לא התקבלה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' אדר תשע"ד,
(
07 פברואר 2014), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.






נציגת ציבור (עובדים)
גב' פסה מרקוביץ

אילן סופר
, שופט

נציג ציבור (מעבידים)
מר דב אבדור







סעש בית דין אזורי לעבודה 20702-06/12 יהודה בבייב נ' טרקוטה אופקים תעשיות חרס בע"מ, יהושע והבה, אברהם והבה (פורסם ב-ֽ 07/02/2014)