פסקי דין על שמואל שבח | פסקי דין על מלון המלך דוד ירושלים | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח |

51110-08/10 א     19/02/2014




א 51110-08/10 שמואל שבח נ' מלון המלך דוד ירושלים, מגדל חברה לביטוח בע"מ








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 51110-08-10 שבח נ' מלון המלך דוד ירושלים
ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופט
יובל גזית


תובע

שמואל שבח
ע"י ב"כ עו"ד טלי שחם


נגד


נתבעים

1.מלון המלך דוד ירושלים
2.מגדל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אורי ירון




פסק דין


מבוא:
1.
לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, מר שבח שמואל, כתוצאה מנפילה על רצפת שביל במתחם מלון המלך דוד בירושלים ביום 6.5.09, עת צעד על השביל המוביל לחניית המלון, והחליק, לטענתו, כתוצאה מרטיבות מי ממטרות על רצפת השביל.

2.
התובע יליד שנת 1936 היה כבן 74
ביום התאונה, ובן 77 שנים כיום.

3.
כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בכתפו הימנית. הוא הובהל לחדר המיון בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים שם אובחן כי הינו סובל משבר עם תזוזה בכתף. יד ימינו הושמה במתלה, והוא שוחרר לביתו. זמן קצר לאחר מכן לאחר שהתובע המשיך לטענתו לחוש כאבים אבחן רופא נוסף אליו פנה כי הוא סובל גם משבר ארבעה חלקים מרוסק בכתף ימין. לתובע ניתן טיפול שמרני, והוא שהה בחופשת מחלה ממושכת כארבעה חודשים.

4.
הנתבעת 2,

מגדל חברה לביטוח בע"מ
,
ביטחה את הנתבע 1, אשר

הינו הבעלים ו/או המחזיק ו/או בעל השליטה ו/או האחראי למקרקעין אשר בשטחם ארעה התאונה.

5.
המחלוקת נסובה הן לעניין עצם האירוע ונסיבותיו, הן לעניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.




תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

6.
לטענת התובע, על הנתבע 1 כבעלים וכמפעיל של המלון קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים לפגוע באורחים ובבאי המקום.
לטענתו, התאונה ארעה בשל רשלנות ו/או חוסר זהירות של הנתבע 1 ו/או עובדיו ו/או שלוחיו אשר הנתבע 1 אחראי למעשיהם או מחדליהם באופן ישיר ו/או שילוחי. לטענתו, הוכח קיומו של מפגע ברצפת השביל בדמות רטיבות כתוצאה מממטרות אשר פעלו בשל תקלה מוקדם מהרגיל, ומדובר בסיכון בלתי טבעי בגינו היה על הנתבע לנקוט אמצעי זהירות אשר לא ננקטו; הנתבע לא הבחין במפגע הרטיבות במועד סביר, לא הזהיר והציב שלט על מנת למנוע מעבר, לא הסיר את המפגע במהירות, לא דאג מלכתחילה כי מי ההשקיה לא יגיעו לשביל המעבר, לא דאג לריצוף בטיחותי בשביל המעבר, לא דאג למעקה לאורך השביל הנ"ל, ואף לא דאג לתאורה מספקת לאורך השביל בשעות הערב החשוכות.

7.
עוד מוסיף התובע כי במקרה דנן בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" שכן לא היתה לה הידיעה או לא היתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו, ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים לא נקטו באמצעי זהירות סבירים בנסיבות העניין.

טענות הנתבעים

8.
הנתבעים מנגד הכחישו את אחריותם לתאונה, וטענו בראש ובראשונה כי התובע כלל לא הוכיח טענתו בדבר קיומו של מפגע על רצפת השביל. הנתבעים הוסיפו כי לתובע עבר רפואי עשיר לרבות של נפילות והתעלפויות, ומטבע הדברים סביר להניח כי מעד בעטייו של מצבו הרפואי, ולא עקב מפגע ממטרות.

9.
במקביל טענו הנתבעים כי הנתבע 1 לא נהג ברשלנות, וכי אין עילה להיפוך נטל הראייה. הנתבעים אף מדגישים כי בכל מקרה שטחי שבילים אינם אמורים להיות שטח סטרילי, ונפילה כזו הינה בגדר סיכון החיים הרגילים. הם אף מפנים לפסיקה לאורה נפילה והחלקה הן בגדר סיכונים סבירים שאינם מקימים אחריות בנזיקין.

10.
לחילופין לעניין האחריות, טוענים הנתבעים לאשם תורם מכריע ו/או מלא של התובע. התובע, לטענתם, לאור מצבו הרפואי הכולל סחרחורות, סוכרת וחולשה ברגליים היה צריך לנקוט במשנה זהירות בהולכו על השביל במיוחד במצב בו שם לב כי השביל רטוב.
הם מוסיפים כי יתכן אף כי התובע היה עייף ותשוש לאחר יומו בכנס, ובשילוב עם מצבו הרפואי הכולל סוכרת וחלשה לא שת ליבו לדרך.

לבסוף הכחישו הנתבעים אף את הקשר הקשר הסיבתי בין רוב נזקי התובע לתאונה, כמו גם תוכן חוות הדעת שצורפה על ידו.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

11.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית בו צייין כי במועד האירוע סיים התובע השתלמות מקצועית בת שלושה ימים אשר נערכה במלון המלך דוד בה השתתף כאורח כבוד. לדבריו, בסיום ההשתלמות עת צעד בשביל המעבר לחנייה החליק ומעד עקב רטיבות שהיתה על השביל תוך שהוא נחבל בכתף ימין. לטענתו השביל היה רטוב ממי ממטרות שפעלו במקום, ואף היה חסר מעקה אחיזה אשר היה בו כדי למנוע את נפילתו לאחר איבוד שיווי המשקל.

12.
דומה שאין מחלוקת כי התובע נפל בליל האירוע ונחבל בידו כמתואר, והמחלוקת בין הצדדים הינה האם נפל עקב מפגע רטיבות או מפגע כלשהו אחר שהינו באחריות הנתבעים.

13.
מצאתי לנכון לקבל את גרסתו של התובע לעצם התרחשות הנפילה כתוצאה מהחלקה על רטיבות מי ממטרות שפעלו במקום. אמנם הנתבעים הכחישו כי התובע נפל עקב מפגע וניסו להטיל ספק באמינותו של התובע, אך כשלעצמי, התרשמתי ממהימנות התובע ומצאתי את עדותו אמינה, סדורה ועולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו. התובע נחקר בחקירה נגדית תוך שהוא מתבקש להתייחס לפרטים, אך תשובותיו נשארו חד משמעיות, ולא נסתרו ע"י הנתבעים בכל פרט מהותי.
מעבר לכך, התובע במהלך חקירתו הארוכה אף לא עומת ישירות עם טענות הנתבעים כי כלל לא מעד עקב מפגע רטיבות או מפגע אחר. התנהלות זו אומרת דרשני שכן הדעת נותנת שלו אכן סברו הנתבעים כי התובע מעד בשל גורמים אחרים שאינם באחריותם הוא היה מעומת עימם ישירות.


יתרה מזאת, עדותו אף מוצאת תימוכים בראיות נוספות כפי שיפורט להלן.

14.

לעדותו מצאתי תימוכין בראש ובראשונה במסמכים אשר נרשמו סמוך למועד התאונה, ואשר צורפו במסגרת מוצגי התובע, ובהם נאמר מפורשות כי התובע החליק ונפל. מכאן שלא ניתן לקבל את דברי הנתבעים כי נפילתו כלל וכלל לא התרחשה עקב החלקה, אלא עקב סחרחורת ועילפון. כך הגרסה לעניין נפילתו עקב החלקה מופיעה בדו"ח מגן דוד אדום אשר פינה את התובע זמן קצר מאוד לאחר האירוע לבית החולים שם נכתב " הנ"ל החליק על הרצפה ונחבל בכתף" (נספח ג' למוצגי התובע). אף בטופס השחרור מחדר המיון ביום האירוע גם שם צויין כי החליק ונפל (ראה מוצג ג' הנ"ל). אמנם לא מצויין במסמכים אלו כי התובע החליק עקב מים, אך השימוש במילה "החליק" מתיישב עם נפילה עקב חומר שמנוני או רטוב ומחזק את גרסת התובע כי לא מעד כך סתם. יתרה מזאת, בטופס של מחלקת ביטחון של המלון המתעד תאונת אורח מיום האירוע עצמו עולה כי טענתו של התובע כבר מייד לאחר האירוע היתה כי החליק בשל רטיבות שמקורה במי הממטרות (ראה נספח ה' למוצגי התובע).
אמנם בדו"ח נרשם כתלונה עיקרית: "התעלפות" אך התובע הסביר בחקירה הנגדית (עמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.13 שורות 16-17) שתחושת הסחרחורת וההתעלפות היו לאחר הנפילה.

15.
העובדה כי כבר בזמן אמת טען התובע כי החליק עקב רטיבות מי הממטרות מעידה על תלונה אמיתית ואותנטית. דחיית גרסתו של התובע מחייבת את המסקנה שלפנינו אדם תאב בצע אשר הבין בזמן אמת בעודו סובל כאבים עקב החבלה את השוני המשפטי בין החלקה עקב רטיבות ובין מעידה ונפילה כך סתם לא בשל מפגע, ובחר ליזום סיפור מצוץ מן האצבע ולדבוק בו לאורך שנים על מנת להיפרע מהנתבעת 1 שלא כדין. תיאור זה אינו תואם את התרשמותי מן התובע.

16.
בנוסף, גרסתו מוצאת חיזוקין אף במסמך הפנימי של בית המלון הנושא כותרת הודעה על נזק לאורח (ראה נספח ה' למוצגי התובע). במכתב
מציין קצין הביטחון הראשי של המלון כי האירוע הנטען ע"י התובע אכן התרחש, וכי עובדת המלון ג'וליה היתה עדה לתשובתו של התובע לאנשי מד"א, לפיה בזמן אמת טען כי החליק על הרצפה ולא נפל עקב גילו או מצבו הרפואי. הנתבעים בחרו שלא להביא לעדות את אותו קצין ביטחון או את עובדת המלון ג'וליה אשר כביכול היתה עדה לבדיקתו של התובע בידי אנשי מד"א, כך שהנאמר במכתב לא נסתר. להפך מנהל המלון בחקירתו אישר כי כל הנאמר בדו"ח שערכה אותה עובדת ג'וליה הוא נכון באופן חד משמעי (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.13 עמ' 16 ש' 29-32).

17.
לא זו אף זו, גרסתו של התובע מתיישבת עם תנאי המקום כפי שאף אישר מנהל המלון עצמו. כך בתצהיר תשובות לשאלון אישר המנהל, מר שקדי, כי, ככל הנראה, בשל תקלה פעלו הממטרות מוקדם מהצפוי והרגיל, וכי אכן הגיעו נתזי מים אל השביל שנרטב כתוצאה מהפעלתן, מה שמחזק את גרסת התובע כי השביל היה רטוב (ראה שאלה 11 נספח ו' לתצהיר התובע). אמנם מנהל המלון בעת חקירתו הנגדית טען לפתע כי לא היתה כלל תקלה בפעילות הממטרות (עמ' 17 ש' 8-9), אך עם זאת אישר כי ידוע לו כי השביל היה רטוב (עמ' 17 ש' 6-7). מנהל המלון בתצהיר תשובותיו אף אישר את טענת התובע כי במקום לא היה מעקה (שאלה 17)
וכי בשביל לא היתה תאורה ספציפית משל עצמו (ראה שאלה 19), כך שנתוני הזירה, לרבות כפי שעולה מן התמונות המצורפות (נספח ד' לתצהיר התובע),
בהחלט מצביעים על אפשרות נפילה במקום מצד אדם שצועד במקום, ומתיישבים היטב עם גרסתו של התובע כי החליק ואיבד שיווי משקל.

18.
עוד ראוי לציין כי אמנם התובע לא הביא עדים אשר יעידו על דרך קרות התאונה, אך לטענתו שלא נסתרה, היה לבד בעת האירוע, ולא הוכח שהיו עדים זמינים נוספים. בעל דין אינו חייב לשאת באמתחתו עד בכל אשר יפנה שמא יפול וייפגע.

19.
לא אוכל אף לקבל את טענת הנתבעים כי העובדה כי התובע נוהג למעוד ולנפול רבות מעידה כי הדבר גם במקרה דנן נגרם רק בעטיו של מצבו הרפואי. אמנם הנתבעים הוכיחו כי התובע היה מעורב בתאונות נוספות ונפל באירועים קודמים, ואף לאחר אירוע זה (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.13 עמ' 10 ש' 26-30, עמ' 11 ש' 4-10), אך עובדה זו לכשעצמה אינה מוכיחה כי נפילותיו נגרמות תמיד דווקא עקב בעיותיו הרפואיות, ואף אינה שוללת את מעורבותו בתאונה זו עקב רטיבות כמתואר על ידו.

20.
לאור האמור לעיל אני קובע אפוא כי התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו והוכיח כי נפל בשל רטיבות מי ממטרות שהיתה על רצפת השביל במתחם המלון.

סוגיית אחריות הנתבעים :

21.
המסגרת הנורמטיבית לאורה תיבחן שאלת האחריות הינה עוולת הרשלניות, שיסודותיה כהגדרתם מצויים בסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין.

רשלנות
35.
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם
סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.



חובה כלפי כל אדם

36.

החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר
צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

22.
על מנת לקבוע האם קיימת אחריות בעוולת הרשלנות על פי סעיפים אלו יש להשיב על שלוש שאלות.
האחת, האם הנתבעים חבים חובת זהירות לתובע? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות. למבחן שני היבטים. ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית". ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי
ועניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השאלה השנייה היא האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והשאלה השלישית היא האם הפרת החובה היא זו שגרמה לנזק של הנתבעת.

חובת הזהירות המושגית:

"חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות—כלומר צריך לצפות את הנזק כלפי סוג הניזוקים
אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק
שהתרחש"
ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר
ואח' פ"ד לז (3), 757 14.7.83.
דברים דומים נאמרו גם בע"א 243/83
עיריית ירושלים נ' גורדון
פ"ד לט (1) 113
11.2.85, וע"א 145/80
שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש
פ"ד לז (1)113
9.11.82 מפי כבוד השופט ברק:

" קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (
ought
) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן
at mckew[45] (1969) ., ltd(scotland) cubbits
&
hannen
&
v. holland 1623
) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה ­באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה ".




חובת זהירות קונקרטית:

"קיומה של חובת זהירות מושגית. הינה תנאי הכרחי, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. אך עדיין יש להשיב על שאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.

במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.
בית המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני."
ע"א 145/80
שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש
(1982) , לז (1) 113 פורסם בנבו 9.11.82

23.
במקרה דנן הנתבע 1 הוא אשר החזיק במקרקעין והמפעיל את בית המלון, לכל דבר ועניין בזמן הרלוונטי לנפילתו של התובע. אני סבור כי על מחזיק בית מלון ומפעילו, המארח ציבור רב קמה אחריות מושגית, למנוע קיומם של סיכונים בלתי סבירים אשר עלולים להביא לפגיעה כזאת או אחרת באורחים. דומה כי כל מסקנה אחרת תהא בלתי סבירה בעליל, שהרי לא ניתן להעלות על הדעת, כעניין שבמדיניות משפטית, שאדם יפעיל בית מלון, או כל עסק אחר, ויהיה פטור מלנקוט באופן סביר באמצעי זהירות, אשר יהיה בהם כדי למנוע קיומם של סיכונים בלתי סבירים לאורחים ולבאי המקום, כאשר המדובר הוא באירועים שניתן לצפות כי ייקרו. דומה למעשה שאף הנתבעים אינם חולקים על קיומה של אחריות מושגית על הנתבע 1, כמחזיק במקרקעין וכמפעיל של המלון.

חובת הזהירות המושגית מוטלת על המלון גם מכוח בעלותו במקרקעין, כפי שנקבע רבות בפסיקה
.
אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה
.
הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו.

מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים למבקר במקרקעין.

(ראה פס"ד ועקנין לעיל).

אשר על כן, יש מקום לומר, כי על הנתבע 1, כבעלים וכמפעיל של בית המלון, קמה חובת זהירות מושגית למנוע סיכונים בלתי סבירים, אשר עלולים להביא לפגיעה באורחים המבקרים או השוהים במקום.

24.
באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא כאמור מבחן הצפיות של אדם סביר, היינו אם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי.

25.
הלכה ידועה היא כי חיי היום יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים לנזקים, אולם

,
לא בגין כל סיכון תוטל חובת זהירות קונקרטית
.
הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר
.
רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית
.
הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה
,
באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו
(
ראה פס"ד ועקנין לעיל, וגם : ע"א 417/81
מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם
פ"ד לח
(
1
)
72 9.1.84 בעמ
'
76-77).

26.
בענייננו התובע החליק על רטיבות שמקורה ככל הנראה בממטרות שפעלו במקום כאשר נתזיהן הגיעו לשביל, ויש לבחון את השאלה האם החלקה על רטיבות, כאמור, הינה בבחינת סיכון בלתי סביר.

בע"א 371/90
סובחי נ' רכבת ישראל
, פד"י מז
(3)345, 350 10.6.93, נאמר:

"אשר לאיפיונו של גורם ההחלקה:ב
ההלכה מבחינה, לעתים, בין שני אלה:ו
בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח 'טבעי' במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו 'אינה טבעית' במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, 'טבעית' במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא 'טבעי' במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ'סכנה רגילה' ('סכנה סבירה', 'סכנה צפויה') – לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה - ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים). כך, למשל, דין מים או אף מי סבון בבית מרחץ ... ואשר לחומר ש'אינו טבעי', או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים:ו
כך דינו של שמן על רצפת מטבח (פרשת מלון רמדה שלום), או שומן על רצפת אטליז: ע"א 214/61 וולטר נ' פייזר , [פורסם בנבו] וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על רצפת אולם ייצור בבית חרושת: ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדנא בע"מ" [פורסם בנבו].

27.
באופן רגיל מי ממטרות מקומן בסביבות הדשא והצמחייה אותם אמורים להשקות. הימצאות מים ורטיבות על רצפת שביל המשמש למעבר הולכי רגל בדרך אל אזור החנייה של המלון הינו סיכון בלתי סביר אשר ראוי לנקוט באמצעי זהירות לשם מניעתו. גם אם טבעי, שנתזים של מים יגיעו אל שבילים המקורבים במידה זו או אחרת אל הממטרות משקה, הרי שמדובר בסיכון, שיש לנקוט אמצעים לסילוקו, לרבות בדרך של הקמת מעקה בטיחות, וזאת לנוכח הסיכונים הטמונים בהשארתו על רצפת המקום. יש לקחת בחשבון את העובדה, שאנשים רבים מגיעים למלון ולשביליו, חלקם ילדים וחלקם יותר מבוגרים, שיכולת הזהירות שלהם מוגבלת יותר. הנתבע 1 כבעלים של בית המלון והמחזיק בו יכול וצריך היה לצפות, כי אם לא יינקטו אמצעי זהירות שיבטיחו את יבוש הרצפה או לחילופין יתריעו על הרטיבות ולא ינקטו באמצעי עזר למניעת החלקה, עלולים באי המקום להחליק ולהיפגע. לפיכך, מתגבשת בנסיבות המקרה גם חובת הזהירות הקונקרטית.

28.
אך לא די בהתגבשות חובת הזהירות כדי להטיל אחריות לפתחם של הנתבעים. יש לבחון האם במקרה דנן, אכן הפרו הנתבעים או מי מהם חובה זו.

29.
בענייננו קיומו של מכשול עליו החליק התובע בדמות רטיבות על שביל הגישה לחנייה, במקום בו לא היה אמור להימצא, מקים ראיה לכאורה לאי קיומם של סידורי ניקיון ובטיחות מספיקים במלון, ויש בו כדי להעביר אל הנתבעים את נטל הבאת הראיות בדבר מהותם של הסדרי ההשקייה המתנהלים במקום וכן בדבר אמצעי הזהירות שננקטים על ידי המלון למניעת מקרי החלקה מעין אלו כפועל יוצא של פעולת הממטרות ואופן פיקוח בעלי המקום ומנהליו על נקיטתם. גם לו היה מוכח לפני כי לא הממטרות הן אשר היוו את מקור הרטיבות הרי שעדיין קיומה של כל רטיבות שהיא במקום בו לא היתה אמורה להימצא מעבירה את נטל ההוכחה לנתבעים להוכחת אמצעי ביטחון וניקיון מתאימים.

30.
הנתבעים לא הציגו ולו ראיות דלות ביותר לעניין זה, לא העידו איש מטעמם לעניין סדרי ההשקייה והבטיחות כפועל יוצא אשר מתבצעים במקום כדי למנוע סיכוני החלקה ולא הרימו את נטל ההוכחה ואף לא את הנטל המשני של הבאת ראיות להוכיח כי נקטו בכל אמצעי הזהירות הדרושים

שיש

בהן כדי להסיר מעל הנתבע 1 את האחריות לתאונה.
כך, לא הובאה כל ראייה כי במקום הוצבו שלטי אזהרה, נעשתה מניעת מעבר במקום או הותקנה רצפה מתוכננת למניעת החלקות, לרבות ע"י הגשתה של חוות דעת בנושא בטיחות.
מנהל המלון העיד מטעמם של התובעים, וכל שהעיד אשר יכול להוות ראיה לטובת הנתבעים היה כי המקום היה מואר ע"י פנס ענק שזרק אור לכל האזור (עמ' 17 ש' 19-2).

31.
עדות עובדי המלון ומנהליו בשאלות אלו של נקיטה באמצעי זהירות מטעמה של הנתבעת הינה עדות חיונית שיכולה היתה לשפוך אור על הנעשה בשטח, ובהעדרה נותרה טענתם של הנתבעים להעדר התרשלות מצידם כללית ומעורפלת.
כבר נפסק כי
מי שנמנע מלהביא עד חזקה שדברי העד לא יהיו לטובתו.


"אי הבאת עד רלוונטי
מעוררת מדרך הטבע את החשד
כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה
לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87
קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ
פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01
ב.ג. את א.נ. צ'רבוס ניהול

סחר וייעוץ (פורסם בנבו)
30.5.02.

32.
לא זו אף זו, התרשמתי כי לא רק שלא הוכחו נקיטת אמצעים זהירות ובטיחות למניעת מפגעי רטיבות והסרתם, אלא שהוכח

פוזיטיבית כי במקום היה מפגע, וכי הנהלת המלון לא עשתה די כדי למנוע את הנזק ולהסיר מכשולים העומדים בדרכו של הציבור הפוקד את בית המלון.
למעלה מן הצריך יצוין כי התובע טען כי הופנה ע"י עובדי המלון לילך בדרך זו.

33.

מנהל המלון, מר שקדי, אשר העיד מטעם התובע אישר כאמור בתצהיר התשובות לשאלון (נספח ו' למוצגי התובע) כי הממטרות פעלו מוקדם מן הצפוי באותו יום עקב תקלה, מה שמחזק את המסקנה כי במקום היה מפגע שלא אמור היה להימצא בו גם לשיטת הנתבעים (ראה שאלה 11 (נספח ו' לתצהיר התובע)). אמנם, כאמור, המנהל טען לפתע בחקירה הנגדית כי כלל לא היתה תקלה בממטרות שנוהגות לפעול מדי פעם, אך מייד כשעומת עם תשובתו בשאלון, בה טען למפגע, ציין כי סבר כי הממטרות פעלו מוקדם מהרגיל כי היו לפניהם הנחיות ברורות בנוגע לשעות פעילותן (עמ' 17 ש' 11-14). מדבריו עולה כי הממטרות אכן חרגו ביום האירוע מן ההנחיות,שכן אחרת לא היה סובר עת ענה על השאלון כי מדובר היה בתקלה.

34.

המנהל אף אישר כי שעות פעילותן של הממטרות לא היו בידיעתו באשר תוחזקו ע"י קבלן חיצוני (עמ' 17 ש' 9-10) מכאן הוכח באופן פוזיטיבי כי המנהל לא יכול היה לוודא כי במקום ננקטים אמצעי זהירות בשעות בהן פועלות הממטרות, שכן כלל לא היה מודע לשעות פעילותן, מה שמצביע על דרך פיקוח שאינה סבירה וראויה.

35.

נוסף על כך, אין מחלוקת כי במקום במועד האירוע לא היה מעקה בטיחות, מה שמצביע על אי נקיטה באמצעי בטיחות כנגד החלקות אשר עשויות להתרחש בקרב באי המקום, ובמיוחד בקרב קשישים וילדים. מנהל המלון, מר שקדי, העיד מפורשות כי בעת האירוע לא היה מעקה כזה (עמ' 17 ש' 25-26). העובדה כי לאחר האירוע הותקן מעקה (עמ' 17 ש' 28-29) מלמדת כי הנתבעים הבינו גם לשיטתם כי חוסר במעקה תרם להחלקת התובע והיווה מחדל שיש לתקנו.

36.

לבסוף אציין כי גם טענתם של הנתבעים כי איש ממבקרי המלון לא החליק עד למועד האירוע אינה יכולה לסייע להם ולבסס טענתם כי במקום לא היה מחדל. אין בעובדה שאנשים אחרים לא החליקו, כדי לשלול את קיומו של מפגע. גם כאשר קיים מפגע, לא כל אדם הנמצא במקום נפגע ממנו.

אשם תורם

37.
אומנם, לא ניתן לאמר בענייננו שהתובע נהג שלא כאדם אחראי, אלא שזהירות סבירה, בכל זאת מוטלת עליו. לא ניתן להתעלם מכך שהוא נתקל מטבע הדברים פעמים רבות בחייו ברצפה רטובה לרבות בחורף עת יורדים גשמים, ולפיכך חזקה עליו שיודע להיזהר במצבים אלו ואינו זקוק לשלטים או אזהרות המתריעים על המפגע. רצפת השביל עלולה היתה להירטב במועדים מסויימים גם ממי גשמים ולא במפגע בדמות תקלה בממטרות. בעניין ע"א 316/75

אלן שור נ' מדינת ישראל
לא (1) 11.11.76
נקבע המבחן של "מידת האשמה", דהיינו: הצבת מעשי הרשלנות של הנתבעים אל מול מעשי התובע "כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד". בענייננו התובע יכול היה להבחין באותו מפגע. אף שאין המדובר במי שהוא מתהלך כמו "סומא בארובה", עדיין יש משקל לחובה המוטלת עליו לשים לב, אפילו במידה שטחית, לדרך שבה הוא הולך.



זאת ועוד, אין זה מקרה הנפילה הראשון והיחיד של התובע, כאמור לעיל.

גם מצבו הבריאותי של התובע עשוי היה להשפיע על יציבותו.

מכאן שאשמו התורם של התובע גבוה יחסית, ואני מעמיד אותו, על שיעור של 40%.



שאלת הנזק

הנכות הרפואית:

38.

עקב ההחלקה על הרצפה נחבל התובע בכתפו הימנית, נגרם לו שבר תזוזה ושבר ארבעה חלקים מרוסק בכתף ימין. ידו הושמה במתלה, והוא שהה באי כושר במשך ארבעה חודשים.

39.

ד"ר צבי גורן מטעם התובע העריך את נכותו בשיעור %30 לפי סעיף 41 (3) (א) לקובץ תקנות המל"ל בגין מצב שלאחר שבר מרוסק בכתף ימין ביד הדומיננטית. מומחה מטעם הנתבעים, ד"ר משה לוינקוף, קבע כי לתובע נותרו 15% נכות בלבד בעקבות התאונה עפ"י סעיף 41(4)ב.

40.

מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורתופדי, ד"ר אבנטוב, אשר מצא בבדיקת התובע, כי הפגיעה בה נגרמו שברים מרוסקים בראש ובצוואר עצם הזרוע הימנית, כאשר השברים התאחו בתזוזה והותירו הגבלה בתנועות הכתף, מקנה לתובע נכות צמיתה בשיעור 25%

לפי סעיף 41 (4) ג לתקנות הביטוח הלאומי )קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה( תשט"ז 1956.

בשאלת הבהרה שנשלחה על ידי הנתבעת ציין המומחה כי לתובע בעברו נכות אורטופדית קודמת בשיעור 25% בידו השמאלית לפי סעיף 41(4) ג לתקנות המל"ל ללא קשר לתאונה זו.

41.

במקרה דנן, המומחה הרפואי לא נחקר ע"י מי מהצדדים בחקירה נגדית על חוות דעתו, ואף לא הוצגו לבית
המשפט שאלות הבהרה למומחה בנוגע לנכות בגין תאונה מושא תיק זה, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר.

המומחה הרפואי אשר בדק את התובע, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיביות, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

יפים לסוגיה זו דבריו של כב' השופט ש. אלוני ז"ל בע"א 293/88
חברת
יצחק ניימן בע"מ נ' רבי

(פורסם בנבו)
(מיום 23.4.1990, בפיסקה 4 של פסק-הדין):

”משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת
. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן"

42.

לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה.


יוצא אפוא כי נגרמה לתובע נכות בשיעור 25% בתחום האורתופדיה כתוצאה מן התאונה.

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

43.

המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה
או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום – יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע
המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.


בע"א 646/77
יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני
אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:

"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

בע"א 586/84
גדעון מקלף נ' שרה זילברברג
מג(1) 137 (16.3.89) נפסק:

"אין צורך לחזור ולהדגיש כי לא בהכרח יש תיאום בין שניים אלה, והכל תלוי במהות הפגיעה. עיסוקו של הנפגע, יכולת אדפטציה שלו, כושר שיקום, תנאי שוק בעבודה וכדומה גורמים שאין צורך לעמוד עליהם כאן".

44.

בענייננו נטושה מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה, וכפועל יוצא חלוקים הצדדים בשאלה מהו שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע.

45.
לטענת התובע, נכותו התפקודית עולה בהרבה על נכותו הרפואית. בעקבות התאונה נגרמה לתובע 25% נכות אורטופדית בשל המגבלה בכתף ימין ידו הדומיננטית, ובהצטרף לנכות קודמת ביד שמאל הרי שכעת מוגבל לחלוטין בשתי ידיו, מה שגורם לפגיעה תפקודית גבוהה. התובע מוסיף כי הגם שסבל מבעיות רפואיות שונות, כולל נכויות צמיתות בידו עוד לפני התאונה, הרי שהוא עבד ותפקד, והתאונה היא אשר גדעה את מסלול חייו כאשר בעקבותיה נאלץ להגביל ואף הפסיק באופן חלקי את פעילותו כממלא תפקידים ציבורים התנדבותיים. הוא הוסיף כי בעקבות התאונה אף נבצר ממנו לעסוק בפעילות פיזית במטעיו החקלאיים.

46.
לעומת זאת טוענים הנתבעים כי לתובע עבר רפואי עשיר הכולל סוכרת ומחלות נוספות, לרבות פגיעות אורטופדיות אשר הקנה לו נכויות שאינן קשורות לתאונה, וביניהן נכות בשיעור

25% בכתף שמאל, נכות כללית וכן זכאות לקצבת נכות מטעם משרד הביטחון, כך שסך נכויותיו עומד על 95.7%. לטעמם, ככל שהתובע מתקשה בביצוע עבודתו ובתפקודו היומיומי הרי שקושי זה נובע ממגבלותיו ללא קשר לתאונה, כאשר מגבלותיו בשל התאונה בטלות בשישים למול מכלול בעיותיו הרפואיות. התובעים מוסיפים כי התובע בשנת 2011 הצהיר בביטוח הלאומי, עת הגיש תביעה בגין תאונה נוספת שעבר, כי אין לו כלל ונכות בכתף ימין, מה שמצביע כי לא נגרמה לו כל פגיעה תפקודית בעקבות התאונה.

47.

ההלכה הינה, כאמור, כי לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו.

48.
התובע במקצועו מנכ"ל ובעלי חברת "גלובל סקיוריטי שבח גרופ" חברה העוסקת במתן פתרונות אבטחה, גילוי והתראה בטכנולוגיות מתקדמות ומנהל פרוייקטים רבים בארץ ובחו"ל אשר תיאורה על ידו לא נסתר. אמנם לא מדובר בעבודה פיזית בהגדרתה, אך אין להתעלם מהעובדה כי היד הפגועה הינה היד הדומיננטית, ואין ספק כי ביחס לעבודה זו הכרוכה כמו כל עבודה בעבודה מול מחשב, פגישות עבודה ועוד, לנכותו האורטופדית של התובע יש השלכה תפקודית. גם העובדה כי הנתבעים בחרו בסופו של יום שלא להגיש לבית המשפט את תצהירי החוקרים שנשכרו מטעמם בעניין התובע מצביעה כי מסקנת החוקרים לא היתה פועלת לטובתם בעניין פגיעתו התפקודית של התובע.

49.

מנגד יחד עם זאת ראוי לתת את הדעת לעובדה עליה אין מחלוקת כי התובע סבל עובר לתאונה מנכויות קודמות בשיעור גבוה ביניהן נכות בכתף שמאל עובר לתאונה ואף לאחריה, נכות משרד הביטחון לאור מחלת סרטן בה לקה בעברו ונכות מל"ל עקב מחלת הסוכרת, כך שברי שתפקודו היה לקוי עוד עובר לתאונה.

50.

על מנת לזהות ולקבוע את שיעור הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע, עלינו לבחון את השלכות התאונה הן על נכותו התפקודית והן על השתכרותו לעומת מצבו לפני התאונה. בנקודה זו נזכיר כי אחת המטרות העיקריות, תכלית התכליות של דיני הנזיקין, היא "השבת המצב לקדמותו" (אהרן ברק"הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (1983) 243, 251-249 (1983). לאחר בחינת מכלול הראיות אני סבור כי התובע לא הוכיח פגיעה תפקודית בשיעור הנטען על ידו, ולהלן נימוקיי.

51.

ראשית, שכרו של התובע אמנם פחת, אך לא בשיעור המשקף נכות תפקודית כה גדולה כנטען על ידו. כך, לפני התאונה התובע נהג להשתכר סך של 20,000 ₪
הן לפי טענתו שלו והן כעולה מנתוני שכרו הרבע שנתי בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהגישו הנתבעים, ועל ממצאיה ביקשו להסתמך (נספח ז' למוצגי הנתבעים). לאחר התאונה לפי דו"ח רציפות המל"ל ותעודת עובד ציבור מהמל"ל (ראה נספח ה' למוצגי הנתבעים, להוציא תקופה בת 4 חודשים, בה לא עבד התובע כלל עקב התאונה, התובע עבד כעצמאי, ולרוב בנוסף כשכיר בחברת "רעות השקעות". עת היה התובע שכיר הוא לא הציג בפני
בית המשפט תלושי שכר מעבר לשלושה תלושי שכר מחודשים מרץ עד מאי בחברת רעות השקעות, בהם הרוויח סכום נמוך במקצת בהשוואה לעובר לתאונה בסך נטו של 15,000 ₪ (ראה נספח ז' לתחשיב הנזק מטעמו). עם זאת הגם שלא צורפו שאר תלושי השכר תוך הותרת רושם כיבכול כי התובע השביח שכרו בשאר המועדים הרי שמתעודת עובד הציבור, המצויה בתיק בית המשפט, עולה כי שכרו בשאר חודשי עבודתו עמד על כ- 15,000-17,000 ₪ בממוצע כשמדובר על ערכי ברוטו.

ניתן לראות אם כן ירידה מסויימת בשכרו לאחר התאונה, אך אין ספק כי לתובע מכלול בעיות רפואיות שבודאי השפיעו אף הן על כושר השתכרותו, לרבות פגיעה בכתף שמאל ביולי 2011, וסביר כי רק מכלולן יחד הם שהביאו לפגיעה. מכאן כי הגם שלתאונה היה חלק בירידת שכרו לא ניתן לייחס לתאונה זו את הירידה הכוללת.

52.

בנוגע לתפקודה של החברה שבבעלותו הוצגו בפני
בית המשפט דוחות רווח והפסד
של שנת 2010 לאחר התאונה למול שנת 2009 שרק במחציתה השנייה ארעה התאונה. מדוחות אלו ניכרת ירידה חדה בהכנסותיה של החברה מ-137,000 ₪ לשנת 2009 ל-88,552 ₪ בלבד לשנת 2010 (נספח י' לתצהיר התובע). כאשר לטענת התובע חברתו אף חדלה מכלל פעילות עסקית לקראת סוף שנת 2010. הגם כי התובע לא הביא לעדות איש מעובדי החברה להעיד כי פעילותה העסקית של החברה תלויה בעיקר בתפקוד התובע עצמו לא ניתן לשלול כי אכן לתאונה היה חלק בהפחתת הפעילות, מה שמעיד על פגיעה תפקודית אצל התובע.

אך עם זאת במהלך חקירתו הנגדית הסתבר כי למעשה היום החברה פעילה בשנית (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.13 עמ' 14 ש' 29-30 (גם רו"ח החשבון של התובע מר חיים יריב אישר כי לקראת סוף שנת 2012 נפתחה החברה שוב (עמ' 18 ש' 32- עמ' 19 ש' 1). מה שמצביע כי גם אילו נסגרה החברה עקב מצבו של התובע בעקבות התאונה הרי שכיום שב לכוחותיו ופתחה מחדש, כך שבטווח הארוך לא נפגע תפקודו.

בנוסף, התובע גם במקרה זה לא צירף דוחות רווח והפסד של החברה מאז מועד פתיחתה, מה שאומר דרשני, ומותיר רושם כי הכנסות החברה הושבחו. אמנם רו"ח ציין כי יתכן כי מאזני שנת 2012 עדייין לא יצאו (עמ' 19 ש' 3) אך עם זאת לא הוצגו כל נתונים אחרים על הכנסות החברה מאז פתיחתה מחדש. כך שנראה כי התובע לא היה מעוניין להציג את מצבו התפקודי לאשורו על מנת שתוכר בעניינו פגיעה תפקודית גבוהה.

53.
התובע אף ניסה להסתמך בטיעונו לירידה בתפקוד על העובדה כי נסע פחות לחו"ל לכנסים, מה משמצביע על פחות פעילות עסקית (ראה דו"ח משרד הפנים תעודת עובד ציבור). לזאת אציין כי התובע בבואו להתנגד לטענת הניכוי הרעיוני של הנתבעים טען בסיכומיו כי השתתף בכנס מסיבות שאינן קשורות לעבודתו, ואף לא קיבל כל שכר. הדעת נותנת שבמצב זה בו נוהג התובע להשתתף בכנסים כאורח כבוד מבלי שהדבר נוגע לעבודתו הרי יתכן שבחלק גדול מן הכנסים אליהם נסע לחו"ל עובר לתאונה השתתף באותה מתכונת של אורח כבוד, ולא במסגרת עבודתו, כך שהעובדה כי הפחית נסיעותיו אין בה כדי להוכיח כי פעילותה העסקית של החברה ירדה. התובע לא הביא איש לעדות לתמוך בטענותיו בנוגע להפחתת פעילות עסקית, כך שטענתו נותרה ללא ביסוס.

54.
בנוסף התובע המשיך למלא תפקידיו ההתנדבותיים באגודות השונות, כמו אגודת חיל הים בה כיהן בהנהלה מזה 11 שנים (עמ' 14 ש' 18-19), ולא הביא איש מחברי האגודה להעיד על תפקודו לפני התאונה ואחריה. התובע אף מונה במהלכה של תקופת אי הכושר ליו"ר אגודת זבולון (עמ' 13 ש' 29-31) מה שמצביע כי תפקודו לא אבד לחלוטין.

55.

עוד אציין כי התובע טען בביטוח הלאומי עת הגיש תביעה לנכות בשל פגיעה בכתפו השמאלית בחודש יולי 2011 כי אינו סובל כלל מנכות קודמת בכתפו הימנית (נ/2) מה שמצביע כי גם לשיטתו התאונה לא פגעה פגיעה חמורה בתפקודו. גם בפני
תו למל"ל (נ/1) עקב תאונה נוספת שהתרחשה מאוחר יותר, טען בתולדות המקרה בפני
הועדה הרפאית כי עד לתאונה מושא תביעתו במל"ל, קרי התאונה הנוספת שהתרחשה בשנת 2011, היה מטפס על סולמות, מפליג בסירות, כאשר כיום, קרי יולי 2011, לא יכול להמשיך בפעילותו זו, כאשר הרושם הנותר הינו כי רק התאונה המאוחרת היא שפגעה בתפקודו.

56.

בנוסף, הוא גם העיד כי עד היום נזקק מדי פעם לטיפולים פיזיוטרפיים בגין הפגיעה בכתף ימין עקב התאונה, אך בפועל לא הביא בדל ראיייה כי

אכן קיבל ומקבל בפועל טיפולים כאלו, מה שמטיל צל על טענתו לפגיעה תפקודית כה חמורה
.

57.

לאור האמור לעיל, יש מקום לטעמי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מן התאונה על שיעור 10% בלבד.

הפסד השתכרות לעבר:

מדובר בראש נזק מיוחד אותו על התובע להוכיח.

58.
לטענת התובע יש לחשב את הפסדיו לעבר על בסיס שכר בסך 20,000 ₪ לחודש, נתון עליו לא חולקים אף הנתבעים לאור חוות הדעת האקטוארית שהגישו (נספח ז' לתיק מוצגי הנתבעים). בסיכומיו טוען כי יש לפצות אותו על בסיס הפסד מלא לארבעה חודשים, בהם שהה באי כושר, כאשר לאחר מכן יחושבו הפסדיו
על בסיס שכרו, כאמור עובר לתאונה, ונכותו הרפואית בשיעור 25%. בנוסף הוא עותר לפיצוי בשל שכר צפוי בסך 100,000 ₪ מפרוייקט בו עתיד היה להשתתף אלמלא התאונה, אשר בעטייה נאלץ לבטל השתתפותו בו.

59.
לטענתו, העובדה כי טס פחות לחו"ל יש בה כדי להצבע על הפחתה בפעילות העסקית של החברה, מה שמעיד על הכנסותיו שקטנו.

60.
אכן אין מחלוקת כפי שאף עולה מעדות גד שפירא האקטואר מטעם הנתבעים (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.13 עמ' 6 ש' 13-16) כי סביר שהתובע שהה באי כושר למשך 91 ימים, ואף דו"ח רציפות המל"ל שהוגש כאמור ע"י הנתבעים תומך בטענה כי התובע לא עבד במשך 4 חודשים. אי לכך יש לפצותו למשך ארבעה חודשים אלו בגין אובדן השתכרות מלא בסך 80,000 ₪.


61.
בנוגע לשאר התקופה לאחר סיום אי הכושר, הרי

לא נסתרו ע"י הנתבעים קביעותיו של המומחה ביחס לשיעור נכותו הקבועה אשר בודאי היה בה להשליך במידת מה על שכרו, אפילו סבל משלל נכויות אשר אינן קשורות לתאונה.
לתובע, כמפורט לעיל, נגרמו הפסדי שכר בשיעור כמה אלפים לחודש לעומת שכרו עובר לתאונה, אך כאמור לא את כולם ניתן לייחס לתאונה לאור הרקע הרפואי ופגיעתו ביולי שנת 2011 עליה העיד במל"ל כאמור כי בעטיה נפגע תפקודו ולא קודם לכן (נ/2). יש אף לשים לב כי התובע הינו בגיל פרישה, ומטבע הדברים יתכן ועובד בפרוייקטים בשכר שאינו קבוע, ולא בעבודה סטטית ובלתי משתנה.

אין אף להתעלם מכך שהכנסות החברה של התובע ירדו בצורה ניכרת לאחר התאונה, לפחות בשנה הראשונה, וכן כי נסיעותיו לחו"ל שחלקם ודאי היו קשורות לעבודתו פחתו לאחר התאונה, מה שמעיד על הפחתה בפעילותו ובפעילות העסקית עקב פגיעה תפקודית, ומכאן כי סביר כי שכרו אכן נפגע.

62.
לפיכך, שקלול הנתונים הנ"ל מוביל למסקנה שיש לחשב את הפיצוי לאחר תקופת אי הכושר בנסיבות הקיימות על בסיס חישוב גלובאלי ולא אקטוארי בסך של 50,000 ₪.
63.

לאור זאת אני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך כולל של 130,000 ₪ .
64.
התובע טען להפסד בסך של 100,000 ₪ בגין ביטול פרוייקט שאותו היה אמור לבצע, אך נבצר ממנו נוכח פגיעתו. לראייה צירף התובע את נספח ז' לתצהירו. דא עקא, לא צורף הסכם ההתקשרות עם מזמינת העבודה
ומנהל המזמינה לא העיד מטעם התובע.
לפיכך סבורני כי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת הפסד ההשתכרות בגין פרוייקט זה.

הפסד השתכרות לעתיד:

65.
"פירוט הנזק של הפסד כושר השתכרות לעתיד מעמיד קשיים רבים בפני
ביהמ"ש הנדרש לקובעו. המדובר בדרך כלל בהפסד אשר יש בו לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד. לעיתים לתקופה של עשרות שנים. כאשר הנסתר רב על הנגלה. (ע"א 3049/93

סימואל גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח'
פ"ד נב(3) 792, 800- 801
(8.6.95).

66.
קיימת אי קוהרנטיות בטענות שני הצדדים בנוגע לאופן שכל צד מבקש לקבוע לצורך חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד.

67.
התובע מציע לחשב את אופן ההשתכרות לעתיד על בסיס חישוב אקטוארי של הנכות הרפואית (שיעור 25%) ושכרו הממוצע עובר לתאונה בסך 20,000₪ כאשר ההנחה הינה כי יעבוד עד גיל 80.

68.
הנתבעים מנגד טוענים כי התמונה אותה מבקש התובע לצייר לגבי יכולותיו ותפקודיו מגמתית ומוקצנת, ולא ייגרם לתובע הפסד השתכרות לעתיד. לטענתן, התובע שב לעבודה והשביח שכרו, ובכל מקרה קיים במקרה שלו, לפי חוות מומחה מטעמם, צפי לקיצור תוחלת חיים.

69.
כאמור אין חולק כי לתובע נגרמו הפסדים לעבר, אך לא הוכח כי הפסדיו הם בשיעורים הנטענים על ידו, ומכאן כי סביר להניח כי גם הפסדיו בעתיד לא יהיו בשיעור הנטען. כמו כן מבלי לקבוע מסמרות בשאלת תוחלת חייו של התובע ברי כי הינו בגיל פרישה, ולנוכח מכלול בעיותיו הרפואיות אף ללא קשר לתאונה לא ברור עוד כמה שנים יהיה חלק ממעגל העבודה.

70.
עם זאת, אין חולק כי התובע למרות גילו המתקדם עדיין הינו חלק ממעגל העבודה, עבד אף כשכיר חרף גילו ומכהן בשלל תפקידים, לרבות בחברתו שלו.
סביר להניח כי לפני התובע עוד מספר שנות עבודה, והעובדה כי גילו התקדם מעבר לתוחלת החיים אותה קבע מומחה הנתבעים (עמ' 22 ש' 15-19) מראה כי אין לבסס מסקנה חד משמעית על קביעות המומחה, וסביר בהחלט כי לפני התובע
עוד כמה שנות עבודה.
בנוסף כאמור, לא נסתרו ע"י הנתבעים קביעותיו של המומחה ביחס לשיעור נכותו הקבועה אשר נגרמה לתובע כתוצאה מן התאונה, ובהחלט סביר כי לנכות זו תמשיך להיות השפעה על השתכרותו. יש אף לזכור כי עפ"י הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה. (ע"א 4837/92
אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה
פד"י מט (2) 257 23.11.94) ואין חולק כי בעטייה של התאונה נגרמה לתובע כאמור נכות בשיעור ניכר.

71.
לאור האמור לעיל מצאתי לנכון להעריך את נזקי התובע בגין הפסדי השתכרות לעתיד על דרך האומדנא בסך של 35,000 ₪.


הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

72.
לעניין העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.
וראה ע"א 525/74
אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ
נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ
פד"י


ל (3) 281
10.6.76 שם נקבע:
"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדויקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

73.
התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות בגין תרופות, ציוד רפואי וטיפולים רפואיים ופיזיוטרפיים, לרבות הוצאות עבור נסיעות לטיפולים, במיוחד לנוכח הפגיעה בכתפו המקשה עליו בנהיגה. הוא אף מפנה להעתקי קבלות חלקיות בסך 2644 ₪, אי לכך הוא עותר לפיצוי לעבר בגין הוצאות אלו בסך ב-10,000 ₪. התובע אף טוען כי הינו ממשיך לסבול מהשלכות התאונה על מצב בריאותו, ויזדקק גם בעתיד לטיפולים פיזיוטרפיים, רפואיים ולתרופות. כן לטענתו עתיד לשאת בהוצאות בגין נסיעות לטיפולים אלו. הוא עותר אם כן לסך 5,000 ₪ בגין ראש נזק של הוצאות רפואיות לעתיד.

74.
לעומת זאת טוענים הנתבעים כי אין מקום לפצות את התובע כלל בגין ראש נזק זה נוכח העובדה כי ההוצאות הרפואיות והנסיעות לטיפולים מכוסים באמצעות קופות החולים, במיוחד עוד טוענים הנתבעים באשר להוצאות הרפואיות בעבר כי הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע לבדה בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו.

75.
ההוצאות לעבר הינן בבחינת נזק מיוחד, ומשכך אין די בטענת התובע בהקשר זה, אלא יש לעגנה בראיות ובמסמכים, ומשלא צירף ראיות ו/או מסמכים להוכחת מלוא הפיצוי הפיצוי המגיע לו אין מקום לפצותו בסכום הנטען בסיכומיו. התובע לא הציג מלוא הקבלות בגין הטיפולים הרפואיים, ואין לו אלא להלין אלא על עצמו.

76.
בנוסף, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לו באמצעות קופת החולים בה הוא חבר.
.

על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92
הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן

ואח'

פורסם בנבו 5.2.95).

וכן בע"א 5557/95
סהר נ' אלחדד
פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

77.
יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע

סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה
מסוימות לטיפולים אלו, כפי שעולה אף מהקבלות שצורפו. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך 5,000₪ הכולל פיצוי עבור הסכומים שצויינו בקבלות המצורפות.

78.
באשר לתקופת העתיד, סבורני כי כל הטיפולים הרופאים והתרופות שיצרוך התובע בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופות החולים אליה הוא שייך מכוח התיקון לחוק ההסדרים 2009- 2010, כך גם הנסיעות לטיפולים, והתובע לא יידרש להשתתפות עצמית בעלות הטיפולים והתרופות. בכל מקרה גם המומחה לא ציין בחוות דעתו כי התובע עשוי להזדקק לטיפולים עתידיים.

עם זאת ורק מהספק שמא בכל זאת אולי יהיו לתובע הוצאות הקשורות בתאונה שאינן מכוסות בסל הבריאות, מוכן אני לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי כלשהו לעתיד בסך 1000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

79.
התובע טען בתצהירו (ראה ס' 22-23) כי לפני התאונה לאור מגבלתו בידו השמאלית נהג לבצע את כל הפעולות היומיומיות ביד ימין, ובעקבות התאונה מצא עצמו מוגבל לחלוטין, כאשר שתי ידיו, כולל הימנית הדומיננטית, אינן מתפקדות. לאור זאת במיוחד בתקופת אי הכושר נזקק לעזרה מסיבית מבני משפחתו ובעיקר מצד אשתו בכל פעולו היומיום כגון רחצה, הלבשה, והקלדה. בנוסף לטענתו לא יכול היה לסייע כמנהגו בעבודות משק הבית. דבריו נתמכו בעדות אשתו (פרוטוקול הדיון מיום 22.10.13 עמ' 20 ש' 4-5 , תצהיר שבח ברכה ס' 5,10-11). התובע עותר אם כן לפיצוי לעבר על בסיס עזרה של עשרים שעות שבועיות למשך 4 חודשי אי הכושר על בסיס שווי של 45 ₪ לשעה, ולאחר מכן בהתאם לעשר שעות עזרה שבועיות בסכום הנ"ל.

באשר לעתיד לטענת התובע, מצבו לא צפוי להשתפר אלא רק להחמיר בעטיים של שינויים ניוונייים, ולכן עותר לפיצוי על בסיס
עשר שעות עזרה בשבוע לפי שווי שעה בסך 45 ₪ כל זאת עד תום תוחלת חייו בגיל 87.20 לפי נתוני הסטטיסטיקה בנוגע לזכרים יהודים.

80.
מנגד טענו הנתבעים כי אין מדובר בעזרת בני המשפחה החורגת מהעזרה הרגילה הניתנת בין בני משפחה, והתובע לא הוכיחה טענותיו אלו. עוד הוסיפו הנתבעים כי התובע מקבל עזרה סיעודית מטעם המל"ל על בסיס עשר שעות שבועיות, ואי לכך אין לפסוק לו פיצוי בגין עזרה נוספת.

"הפיצויים בשל עזרה לא יפסקו בכל מקרה של הגבלה בתפקודו הגופני של נתבע, והדבר יהיה תלוי בראיות שיובאו בפני
בית המשפט, "העזרה תלויה ביכולתו התפקודית של הנפגע, והדבר ייקבע בכל מקרה לגופו"
(קציר, פיצויים בשל נזקי גוף" עמ' 792, ראה גם
ע"א 619/86


בן חמו נ'
'

אטדג
'

י

תק-עליון, 90(3), 551, 553 (29.10.90).

81.
אמנם אין להתעלם ממחלותיו של התובע עובר לתאונה, אשר בוודאי הייתה להן השפעה להתנהלותו והזדקקותו לעזרה בניהול משק הבית, וכן מנכותו הרפואית הקודמת אשר מצביעה כי התובע היה נזקק לעזרה אף אלמלא התאונה. יחד עם זאת אין ספק כי אופן הפגיעה, אחוזי הנכות הניכרים שהקנתה לתובע, ותקופת ההתאוששות של התובע בביתו כאשר שהה באי כושר 4 חודשים הצריכו עזרה מצד בני המשפחה, בעיקר מצד בת זוגו במידה החורגת מעזרה רגילה המושטת לבן משפחה אשר נפגע בתאונה.

בנסיבות אלו נחה דעתי כי עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע.
(ר' קציר בספרו
בעמ' 820, ע"א 5774/95
שכטר נ' כץ
(פורסם בנבו 19.11.97),
הנזכר שם בעמ' 829.

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02
קרנית נ' בן חיון
(פורסם בנבו) 4.8.05
, ע"א 8380/03
קרנית נ' עבדאלולי
(פורסם בנבו 8.12.05) .

בהיעדר פרטים מדוייקים ראוי להעריך זאת בסכום גלובאלי, הנני מחייב אפוא, את הנתבעים לשלם לתובע בגין ראש נזק זה לעבר סך של 15,000 ₪.

82.
באשר לעתיד, הגם כי סביר להניח שהתובע יזקק לעזרה בשל בעיותיו שאינן קשורות לתאונה, אין גם ספק כי נכותו האורטופדית של התובע בידו
הדונמיננטית
משפיעה על תפקודו הפיזי. מדובר בנזק המתייחס בין היתר להגבלה בתנועה וכאבים שיתמשכו, לכן ראוי לפסוק לו פיצוי מסוים בראש נזק זה גם לגבי העתיד. אני מעריך הוצאות אלו באופן גלובאלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 15,000 ₪.

כאב וסבל

83.
בעניניינו מדובר בתובע יליד 1936 אשר נפגע בתאונה שגרמה לו שבר תזוזה בכף וכן שבר מרוסק ביד ולנכות רפואית צמיתה ניכרת. בהתחשב בסבל ובמוגבלות שנגרמו לתובע ובהתחשב בגילו
אני פוסק סך של
60,000 ₪.

ניכויים

84.
הנתבעים טוענים כי התאונה מושא תיק זה הינה תאונת עבודה, והיה על התובע למצות זכויותיו במל"ל, ואי לכך, יש לבצע לשיטתם ניכוי רעיוני ולנכות מסך הפיצוי שייפסק את התגמולים שהיה זכאי להם התובע לו פנה כנדרש למל"ל. מנגד טוען התובע כי אין המדובר כלל בתאונת עבודה, שכן התובע אינו עונה על הגדרת עובד בחוק, ובכל מקרה לא הגיע לכנס במסגרת עבודתו, אלא כאורח כבוד, לא קיבל שכר ולא היה אמור להרצות (עמ' 9 ש' 15-20, 4-9).

85.
איני רואה עין בעין עם טענת הנתבעים בהקשר זה.
ראשית , לא הוכח בכל דרך שהיא כי התובע הוזמן אל הכנס במסגרת עבודתו, והיה אמור להרצות במהלכו. הנתבעים לא הביאו לעדות איש מבאי הכנס אשר יעיד על טיב השתתפותו של התובע, ולא הובאה כל ראייה אחרת הסותרת את טענת התובע.
ככל שהנתבעים סבורים כי נוסח ההזמנה שצורפה על ידם (נספח ו' למוצגי הנתבעים) מצביע כי התובע היה אמור להרצות הרי שבכל מקרה התובע אינו אחראי לאופן בה נוסחה ההזמנה, והנתבעים לא הביאו לעדות את עורכה כדי להעיד על משמעות נוסחה.

סוף דבר

86.
אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 157,000 ₪ (156,600 ₪ במעוגל).

87.
הנתבעים יישאו בתשלום האגרה ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% + מע"מ.

88.
התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעים יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.


ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.


המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
י"ט אדר תשע"ד, 19 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.













הוקלד על ידי ס. אורלי







א בית משפט שלום 51110-08/10 שמואל שבח נ' מלון המלך דוד ירושלים, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 19/02/2014)