פסקי דין על אשר פדלון | פסקי דין על עמליה בירמן

25483-06/11 תאמ     18/02/2014




תאמ 25483-06/11 אשר פדלון נ' עמליה בירמן








בית משפט השלום בכפר סבא



תא"מ 25483-06-11 פדלון נ' בירמן


תיק חיצוני:


בפני

כב' הרשם הבכיר
צוריאל לרנר


תובע

אשר פדלון
, עו"ד


נגד


נתבעת

עמליה בירמן




פסק דין


רקע
1.
בפני
תביעה כספית בסך 41,022 ₪, שעניינה שכר טרחת התובע בעבור טיפול משפטי שנתן לנתבעת בקשר עם זכאותה לתגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן – "חוק הרדיפות"). הנתבעת לא היתה מיוצגת ע"י עו"ד בהליך שבפני
, אלא ע"י בנה, מר פנחס בירמן. בין הצדדים ניטשה מחלוקת עובדתית ומשפטית.

העובדות והטענות
2.
העובדות המוסכמות:
·
התובע הוא עורך-דין. הנתבעת היא ילידת לוב, והיתה ילדה בעת מלחמת העולם השניה.
·
בשנת 2001 הגישה – בלא ייצוג משפטי, אולם בסיוע אשה בשם רחל דואני (להלן – "דואני") תביעה לתגמולים בפני
הרשות המוסמכת (כהגדרתה בחוק הרדיפות), ותביעתה נדחתה.
·
בשנת 2009 (בכתב התביעה נכתב 2008, אולם כנראה מדובר בטעות), בסיועו של קרוב-משפחת הנתבעת, בשם דוד ארביב (להלן – "ארביב"), ובפני
ו, חתמה הנתבעת על הסכם שכר-טרחה (להלן – "ההסכם"), וכן על יפוי כוח לטובת התובע, וארביב העביר מסמכים אלה לתובע.
·
תוכן ההסכם מוסכם אף הוא, ונקבע בו כי התובע יהיה זכאי לשכר-טרחה רק אם הנתבעת תקבל תגמולים, וזאת בשיעור של 20% ומע"מ מכל סכום התגמולים שתקבל הנתבעת עבור תקופת העבר, ובתוספת 850 ₪ ומע"מ עבור כל דיון או הכנת כתב ערר. על לשון ההסכם והשלכותיו נרחיב את הדיון בהמשך.
·
בפועל, הגיש התובע ערר בשם הנתבעת, וביום 16.8.2010 התקיים דיון שבסופו ניתן פסק-דין לטובת הנתבעת. הנתבעת קיבלה תגמולים בסך כ-167,000 ₪ לעבר. הנתבעת לא שילמה לתובע סכום כלשהו כשכר-טרחה.

3.
טענות התובע בכתב התביעה פשוטות, ועיקרן חישוב סכום שכר-הטרחה המגיע מהתגמולים, על פי הוראות ההסכם. עוד נטען בו, כי הנתבעת היא שפנתה אל התובע, באמצעות ארביב. יוער, כי כתב התביעה אינו מתייחס לחלק מהעובדות המוסכמות, בעיקר בכל הנוגע לדואני ולנסיבות חתימת המסמכים בפני
ארביב.

4.
הנתבעת, מנגד, טוענת כדלקמן:

4.1
ראשית, היא סיעודית, כבדת ראיה עד כדי עיוורון, לאחר התקף לב, והיא נעדרת יכולת כלכלית עצמאית.

4.2
שנית, לא הוגש בשמה ערר, אלא שהיא נכללה באותו ערר שהכין התובע עבור ארביב ואחרים, ולא נדרשה עבודה נוספת עבורה.

4.3
שלישית, התובע הוא שפנה אליה, באמצעות ארביב, ולא ההפך. היא הוחתמה על ההסכם ועל יפוי הכוח על ידי ארביב, בלא לקוראם, בלא שארביב או כל אחד אחר הסביר לה את תוכנם ומשמעותם, ובלא שמאן דהוא הביא לידיעת ילדיה, המסייעים לה בכל, את דבר קיום המסמכים ומשמעותם. לא הושאר לה עותק של המסמכים עליהם חתמה. למעשה, לא ידעה דבר אודות התחייבות לשלם שכר-טרחה אלא לאחר שהסתיים הליך הערר.

4.4
רביעית, למעט פגישה חטופה במסדרון בית המשפט, לפני מסירת עדותה בפני
ועדת העררים, לא פגש אותה התובע מעולם ולא החליף עמה מילה, ולפיכך לא יכול היה לעמוד על כושרה הקוגנטיבי ותוקף חתימתה על ההסכם ועל יפוי הכוח. אילו היה הסבר נאות ניתן ע"י התובע, היו ילדיה של הנתבעת מעורבים בפרשייה, והחתימה על ההסכם בתנאיו כפי שהם היתה נמנעת. ההסכם ויפוי הכוח הוצגו לראשונה בפני
הנתבעת רק לאחר הגשת התביעה, והתובע אף סרב להעביר העתק לילדיה, לאחר שנודע להם אודות קיומם.

4.5
חמישית, פרשנות נאותה של ההסכם תביא לתוצאה, שהתובע כלל אינו זכאי לשכר-טרחה, אולם אם יפורש לפי שיטת התובע כי אז מדובר בתנאים עושקים, ועוד יותר מכפי שהם עושקים – הם אינם חוקיים, נוכח הוראות חוק הרדיפות ונוכח הוראות צו נכי רדיפות הנאצים (הגבלת שכר טרחה), תשכ"א-1961, שניתן על פיו (להלן – "הצו").

4.6
שישית, תוצאת ההליך בפני
ועדת העררים לא היתה תוצאת מאמצי התובע, אלא תוצאת עדות הנתבעת ותוצאת שינוי המצב המשפטי מאז הגשת התביעה המקורית באמצעות דואני. למעשה, ככל שלדיון השלכה כלשהי, הרי שלתובע מגיע לכל היותר סך 850 ₪ ומע"מ, עבור הדיון עצמו, לאור הוראות ההסכם, אולם לא יותר מכך.

5.
הצדדים, ורק הצדדים, העידו. יוער, כי ארביב, שניתן היה לצפות כי מי מהצדדים יבקש להעידו, לא הוזמן על ידם ולא העיד.

6.
התובע אישר כי אינו יודע דבר אודות נסיבות חתימת הנתבעת על המסמכים בפני
ארביב, ולא יכול היה לאשר כי שוחח עמה אי פעם קודם לפגישה לקראת הדיון. באשר לאותה שיחה, הבהיר כי כדרכו עם כל לקוחותיו הנחה אותה לקראת עדותה. הוא הסביר גם כי מטבע הדברים גרסתה בערר התבססה על גרסתה בתביעה המקורית, אולם את הרכיב המשמעותי בסיפורה הוא זה שדאג שתספר, וזו הסיבה לזכייתה בתגמולים.

7.
הנתבעת העידה כי אינה יכולה לקרוא, אולם כי על תצהירה בתיק שבפני
חתמה בפני
עורך-דין, בביתו, לאחר שתוכנו הוקרא לה. על ההסכם חתמה בביתה. היא אמרה כי סמכה על ארביב ולא שאלה אותו שאלות בעת החתימה, ואילו הוא מצדו אמר לה שהיא צריכה להעיד ולקבל פיצויים, ולכן חתמה. היא ידעה לספר על התביעה הכושלת שהגישה בסיועה של דואני. לדבריה, לא שוחחה עם התובע לפני הדיון, אלא סיפרה את סיפורה כפי שהיה, בלא שהונחתה לכך על ידי התובע.


8.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב:

8.1
התובע טען, כי תביעתו הוכחה, כי רק הודות לפעולותיו זכתה הנתבעת לתגמולים, וכי הסכם שכר-הטרחה חוקי ואינו עומד בסתירה להוראות חוק הרדיפות או הצו (בעניין זה יורחב הדיון להלן). התובע גם מבקש לייחס לחובת הנתבעת את אי-העדת ארביב.

8.2
הנתבעת טענה, כי עצם ההחתמה על יפוי הכוח וההסכם ע"י ארביב מנוגדת לחוק, ופוגעת בעצם ייצוג הנתבעת על ידי התובע; כי התנהלות התובע היא סדרתית, לרבות כלפי ארביב עצמו, ולפיכך נדרש להגשת תביעות נגד רבים מלקוחותיו; כי התנהלותו עולה כדי ניהול מו"מ שלא בתום-לב והטעיה; כי על פי הדין אין הוא זכאי לשכ"ט כלל, ועפ"י ההסכם הוא זכאי לסך 850 ₪ בלבד; כי התובע כמעט לא עשה דבר, וכי לא היתה לו יד במישרין בזכיית הנתבעת בתגמולים, שנגרמה כתוצאה משינוי ההלכה ומעדותה של הנתבעת עצמה, ותו לא.

דיון והכרעה
9.
סברתי לכל אורך ניהול ההליך, כי נכון היו עושים הצדדים אם היו משכילים למצוא את עמק השווה בין עמדותיהם (כפי שאף ארע במספר תביעות אחרות שניהל התובע, ושהובאו לתשומת לבי על ידי מי מהצדדים; יוער, כי אף בתביעה היחידה שלמיטב ידיעתי הוכרעה בפסק-דין מנומק בין כל אלה (ושאליו אתייחס בהרחבה), הסתיים הליך הערעור בפשרה, ראה עניין כחלון שיתואר להלן). ברם, נסיונותי לא צלחו, ואין מנוס אלא להכריע במחלוקת העובדתית והמשפטית. כפי שנראה, הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות.

10.
מאחר שהזכאות לשכר-טרחה במקרה בפני
כפופה למערכת חוקים קוגנטית, שנועדה להגן על הלקוח מפני עורך-דינו, וגם כפופה, כמובן, לדיני החוזים הכלליים ולדינים אחרים החלים על ההתקשרות, יש להפריד את הדיון לשני חלקים: האחד, הדן במקרה המסוים ובנסיבותיו, תוך דגש על סוגיית החתימה על ההסכם ועל יפוי הכוח, ונסיבות הדיון שהתקיים בפני
ועדת העררים; והאחר, שלו השלכה רחבה יותר, הדן בהשלכות ההסדר החקיקתי על תוכן הסכמות הצדדים. די בכך שעל פי אחד מחלקי הדיון יתברר כי התובע אינו זכאי לשכר-הטרחה, כדי להביא לדחיית תביעתו.

11.
מחמת הגיון הדברים, אפתח בניתוח הוראות הדין החלות על הפרשייה, ואלה הם חוק הרדיפות והצו (כהגדרתם לעיל, וכפי נוסחם בעת הרלבנטית), ולאחר מכן אדון בנסיבות המקרה המסוימות. כפי שנראה, המסקנה כי יש לדחות את התביעה נובעת מכל אחד מחלקי הדיון, בנפרד.

הדין החל והשלכותיו

12.
הסעיפים הרלבנטיים מתוך חוק הרדיפות הם סעיף 1, שכותרתו "הגדרות", סעיף 2, שכותרתו "רשות מוסמכת", סעיף 17, שכותרתו "ערר וערעור", סעיף 22א, שכותרתו "הגבלת שכר טרחה", וסעיף 22ב, שכותרתו "איסור הוספה על השכר שנקבע". להלן לשון החלקים הרלבנטיים מתוך הסעיפים האמורים:

"1.
(א) בחוק זה –
(...)

"טיפול בתביעה" – מתן עצה משפטית בתביעת תגמולים לפי חוק זה, ייצוג בתביעה לפני כל גוף או רשות וכן עריכת בקשה לפי סעיף 6 או כל מסמך אחר הדרוש להגשת הבקשה או אימותה.
(...)
2.
שר האוצר ימנה רשות מוסמכת לצורך חוק זה (להלן – הרשות המוסמכת)...
(...)
17.
(א) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטת הרשות המוסמכת רשאי לערור עליה לפני ועדת העררים...
(...)
(ד)
מי שהגיש ערר רשאי, הוא או בא כוחו, לבוא לפני ועדת העררים ולטעון את טענותיו.
(ה)
אדם הבא לפני ועדת העררים כבא כוחו של עורר לא יהיה זכאי לשכר טרחה אלא באישור ועדת העררים על פי בקשתו ובשיעור שתקבע הועדה.
(...)
22א. שר המשפטים רשאי, בצו, לקבוע שיעורי מקסימום לשכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה.
22ב. לא יידרש אדם, על אף האמור בכל הסכם, לשלם שכר טרחה בעד הטיפול בתביעה... בסכום העולה על המקסימום שנקבע לפי סעיף 22א."

13.
הצו הותקן על ידי שר המשפטים בשנת תשכ"א, ותוקן בשנת תשע"א (26.12.2010). אין חולק, כי מועד תיקונו היה לאחר כריתת ההסכם (שהיתה ב-2009). אעיר כבר עתה, כי הנתבעת אינה טוענת באופן ספציפי לשאלת תחולת התיקון על ההסכם, אלא טוענת באופן כללי על בסיס נוסחו כפי שהיה בעת הדיון בתביעה (דהיינו: הנוסח המתוקן), ואילו התובע טוען כי התיקון אינו חל, וכי הנוסח לפני שתוקן לא חל על ההסכם. בגוף הצו המתקן נכללו הוראות מעבר, אולם לפי לשונן אין הן חלות על מלוא התיקון הנוגע לענייננו. נרחיב עוד בעניין זה בהמשך.

14.
וזה לשון החלק הרלבנטי של הצו לפני התיקון ולאחריו (ההדגשות לא במקור – צ.ל.):

14.1
לפני התיקון:
"1. מכסימום שכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה לפני רשות מוסמכת, כשהשכר מותנה בתוצאות, הוא 8% מסך כל התגמולים לתקופה של חמש שנים, לפי שיעורם ביום החלטת הרשות המוסמכת."
14.2
ולאחריו:
"1. (א) מכסימום שכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה, כשהשכר מותנה בתוצאות, הוא 8% מסך כל התגמולים לתקופה של חמש שנים, לפי שיעורם ביום החלטת הרשות המוסמכת.

(ב) בצו זה, "תביעה" – לרבות ערר וערעור.
1א.
על אף האמור בסעיף 1, מכסימום שכר הטרחה שמותר לקבל בעד טיפול בתביעה להכרה באדם כנכה רדיפות הנאצים, כשהשכר מותנה בתוצאות, הוא 6,887 שקלים חדשים..."

15.
סעיף 3 לצו המתקן קובע, כי תחולת סעיף 1א (וכן סעיפים נוספים שאחריו) הוא 14 יום מיום פרסום הצו המתקן, והוא יחול "על הסכמי שכר טרחה שייכרתו ביום התחילה ולאחריו" (ק"ת 6955, י"ט בטבת התשע"א, 26.12.2010, בעמ' 301). הצו המתקן שותק באשר לתחולת התיקון לסעיף 1 לצו המקורי.

16.
על פני הדברים, לאור הוראת סעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, וסעיף 21 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, בהעדר הוראה אחרת, תוקפו של חיקוק הוא מיום חקיקתו ואילך, ועל כן, לכאורה, על ההסכם שבפני
נו חל הצו לפני שתוקן, ולפיכך, שוב לכאורה, אין תחולה להגבלת שכר הטרחה על פיו ל-8% או ל-6,887 ₪, שכן הטיפול שהעניק התובע לא היה לפני הרשות המוסמכת, אלא לפני ועדת העררים.

17.
למסקנה דומה במקרה דומה, בו התובע הוא אותו תובע, הגיעה כב' השופטת ה' סילש בתא"מ (ראשל"צ) 20365-04-11 פדלון נ. כחלון (פורסם במאגרי פסיקה שונים; פסק-הדין אמנם בוטל כחלק מהסכם שהושג בערעור, ע"א (מר') 60085-10-13 פדלון נ. כחלון (לא פורסם), אולם בלא שערכאת הערעור מתייחסת לנקודה זו; שני פסקי הדין יכונו להלן, לפי ההקשר, "עניין כחלון").

18.
במאמר מוסגר אומר, כי דעתי שונה, וכי יש לראות בתיקון סעיף 1 לצו המקורי משום תיקון "מבהיר", בדומה לדברים שכתב כב' הש' ויתקון בע"א 39/61 המשביר ואח' נ. מנהל הארנונה (פד"י ט"ו 1765, בעמ' 1773):
"...אך מכאן רחוקה הדרך עד להסקת המסקנה, שהנוסח החדש מעיד על כוונה לשנות את הדין הקודם ולא רק להבהירו... אני, כשלעצמי, נמנה אני עם אלה הסבורים, שאין לייחס להוראה קודמת משמעות מסויימת מתוך הנחה שהיא מסבירה את שינוי הנוסח שבהוראה המאוחרת, ושאלמלא משמעות זו לא היה צורך באותו שינוי... ההנחה שכל תיקון הנוסח והלשון מיתרץ כתיקון של הדין עצמו אין לה יסוד."
ועוד כתב בע"א 104/68 מדינת ישראל נ. יעקבי (פורסם במאגרי פסיקה שונים):
"כלל גדול הוא בתורת הפרשנות שהוראה שתוקנה, אין מתרצים אותה מתוך הנחה, שתירוץ אחר היה עושה את תיקונה למיותר. הרי ייתכן שהתיקון לא בא אלא לשם הבהרה."
את דעתי בעניין הבעתי בהרחבה בשני פסקי-דין מהיום, שניתנו בשתי תביעות מקבילות, בהן התובע הוא אותו תובע, ועניינן חג סביב תחולת התיקון לצו על הסכמים שנכרתו לפני מועד התיקון (ראה ת"ט 43170-01-12 פדלון נ. בן דוד, ו-ת"ט 57019-01-12 פדלון נ. סופר (טרם פורסמו)). מכל מקום, לצורך ההכרעה בהליך שבפני
, איני נדרש לשאלה זו, שכן הוראת חוק אחרת היא החלה בענייננו, ועל פיה תוכרע המחלוקת.

19.
בפסק-דין בעניין כחלון, הכריע בית המשפט קמא נגד התובע מחמת הוראת סעיף 17(ה) לחוק הרדיפות, אשר, כזכור, זוהי לשונו: "אדם הבא לפני ועדת העררים כבא כוחו של עורר לא יהיה זכאי לשכר טרחה אלא באישור ועדת העררים על פי בקשתו ובשיעור שתקבע הועדה".
20.
בית המשפט שם קבע, למעשה, בלא להרחיב, כי הסעיף יוצר הסדר נורמטיבי נוסף המגביל את שכר-הטרחה לו זכאי פרקליט המייצג לקוח בפני
ועדת העררים, בלא לקבוע שיעורים, אלא על דרך הותרת העניין לשיקול דעתה של הועדה עצמה.

21.
אקדים ואומר, כי לטעמי, פרשנותו של הסעיף אינה מובנת מאליה: לכאורה, הוא דר בכפיפה אחת עם סעיף 22א לאותו חוק, ומאפשר לועדה לקבוע את שכר-הטרחה של מייצג העורר, בלא תלות בהוראות הצו שיינתן על פי סעיף 22א האמור (יוער, כי סעיף 22א נחקק 3 שנים לאחר שנחקק חוק הרדיפות עצמו, אולם אינו מפנה לסעיף 17(ה), אם בהסתייגות אם בהסכמה).

22.
גם שאלת זיקת סעיף 17(ה) להוראות סעיף 17(ד) מתעוררת. כזכור, סעיף 17(ד) מתייחס לעצם הזכות להופיע בפני
הוועדה. ניתן לטעון (וכך גם טען התובע בפני
), כי סעיף 17(ה) מתייחס לפסיקת הוצאות הדיון עצמו, אליו זכאי העורר להופיע עם בא-כוח, לפי סעיף 17(ד), ולא לפסיקת הוצאות הליך הערר כולו, אולם לשונו המדויקת של סעיף 17(ה) אינה מתיישבת עם פרשנות זו.

23.
פרשנותו של בית המשפט קמא בעניין כחלון את סעיף 17(ה) האמור – ועצם הישענותו על הוראותיו (לאור הסדר דיוני בין הצדדים שם) – היא ששימשה יסוד לערעור שהוגש על פסק-הדין, ואשר הסתיים, כאמור, בהסכם שתוכנו לא נחשף, אולם על פיו בוטל בהסכמה פסק-הדין קמא. בפסק-הדין שניתן בערכאת הערעור, ושהוגש לתיק שבפני
לאחר הגשת הסיכומים, נמנעה ערכאת הערעור, חרף בקשת הצדדים, מלחוות דעתה באשר לפרשנות הראויה של סעיף 17(ה), והסתפקה בהפניית תשומת הלב להערות שהופיעו ב

פסק דין
שניתן בבית המשפט העליון בתיק ע"א 180/71 לביא נ. קצין התגמולים (פ"ד כ"ו(2) 501) לגבי סעיף בחוק אחר, המופיע שם בנוסח זהה (להלן – עניין לביא).

24.
אותו פסק-דין מתייחס להחלטות של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תש"ט-1949 (להלן – "חוק השיקום"). בין היתר, הובא בפני
בית המשפט העליון עניינו של סעיף 33(ה) לחוק השיקום, שנוסחו זהה למעשה לנוסחו של סעיף 17(ה) לחוק הרדיפות. הסוגיה שנדרשה להכרעה שם היתה סמכות הועדה לחייב את קצין התגמולים בהוצאות לטובת העורר, אולם כל שופטי ההרכב התייחסו גם לעצם פסיקת ההוצאות במישור היחסים שבין העורר לבין עורך-דינו.

25.
הש' ברנזון כותב במפורש, כי הסעיף אכן נועד להגן על הלקוח מפני עורך דינו, ובלשונו (עמ' 507-508):
"מטבע הדברים ומטיבו של מקצוע עריכת-דין, שבעליו משרת את לקוחו על-מנת לקבל פרס, במקרה זה כמו בכל מקרה אחר. אלא שבמקרה מיוחד זה, כדי להגן על התובע מפני ניצול לרעה של חולשת מצבו על-ידי עורך-דין שיכול לבוא אליו בתביעת שכר מופרז, עשה המחוקק סייג לשכר והשאיר את אישורו בידי הוועדה, היודעת את טיב והיקף שירותיו של עורך-הדין ושוויים האמיתי...".
הש' ויתקון כותב אף הוא, במפורש, דברים דומים (עמ' 508):
"מסכים אני... שהוראה זו, כשלעצמה, כל מטרתה לסדר את גובה השכר שבא-כוחו של תובע זכאי לקבל ממנו, וזאת שלא יהא התובע מנוצל לרעה...",
ובהמשך (עמ' 508-509):
"נכון אמנם, שאין התובע חייב לשלם לבא-כוחו שכר טרחה אלא במידה ובשיעור שקבעה הוועדה, ולא מן הנמנע הוא שבהעדר קביעת שכרו בצורה נאותה, זכאי הלה לפנות לבית-המשפט הגבוה לצדק...".
רק הש' קיסטר הלך בדרך מעט שונה, בכותבו (עמ' 512):
"...קשה להבין מה מטרת הסעיף. אם המחוקק התכוון להגן על נכה מפני הסכמים לשכר טרחה מופרז היה לצפות שהמחוקק יגן גם על הסכמים לשכר טרחה עבור פעולותיו והופעותיו בפני
קצין תגמולים, ולא מצאתי הוראה כזו בחוק. יחד עם זאת אינני חושב שלפי נוסח החוק אסור לעורך-דין לקבל שכר טרחה ללא אישור ועדת הערעור וכי תשלום כזה יהא בלתי חוקי. מסתבר איפוא שהסעיף הנ"ל שולל תקפם של הסכמים שנעשו מראש בדבר שכר טרחה עבור הופעה בפני
ועדת ערעור ואין הנכה חייב לשלם יותר מאשר שכר טרחה שאושר..."

26.
על דבריו אלה של כב' הש' קיסטר יש, בכל הכבוד, להעיר הערות אלה: ראשית, ככל שהוא חולק על חבריו להרכב, ואיני משוכנע כי בפועל הוא חולק עליהם, הרי שהוא בגדר דעת מיעוט; שנית, מהסיפא של דבריו שצוטטו לעיל משתמע כי אף הוא סבור שהחוק בא להגן על הלקוח מפני עורך דינו; ושלישית, יש לזכור כי דבריו כוונו לסעיף 33(ה) לחוק השיקום, ולא לסעיף 17(ה) לחוק הרדיפות, וההבדל הבולט הוא העדרו בחוק השיקום של סעיף מקביל לסעיף 22א לחוק הרדיפות, המסמיך את השר לצוות בדבר הגבלת שכר-הטרחה בכל שלב ושלב של ההליך; לא מן הנמנע כי כב' הש' קיסטר לא היה מוצא כל קושי בפרשנות סעיף 33(ה) לפי פשוטו, אם היה באותו חוק סעיף מקביל לסעיף 22א.

27.
ומעבר לכל האמור, יש אף להוסיף ולהעיר, כי בשנת תשנ"ט (2.3.1999) בוטל סעיף 33(ה) לחוק השיקום. מעניין לציין, כי בדברי ההסבר להצעת החוק המתקן נכתב כך (ה"ח 2761, כ' בחשוון התשנ"ט, 9.11.98, בעמ' 110):
"על פי המצב הקיים, בא-כוח של הנכה, המייצג אותו בהליך בפני
ועדת ערעור לפי החוק... זכאי לשכר טרחה רק באישור ועדה ובשיעור שהיא תקבע.
בעקבות בקשות רבות במשך השנים של עורכי דין שהתלוננו על קביעה זו, הוחלט שיש מקום לבטל את הסעיף."

28.
יש להדגיש שני דברים: ראשית, אותו חוק מתקן משנת תשנ"ט ביטל לא רק את סעיף 33(ה) לחוק השיקום, אלא גם את סעיף 25(ה) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, שאף הוראתו זהה; ברם, סעיף 17(ה) לחוק הרדיפות נותר על מכונו. ושנית, כי לכל הפחות על פי דברי ההסבר, אף המחוקק סבר, כי משמעות סעיף 33(ה) (ו-25(ה) לחוק הנוסף) היא הגבלת שכר-הטרחה לו זכאי עורך-הדין בעד הליך הערר לשיעור שתקבע הועדה. משכך, ומשהחליט המחוקק לא לכלול את סעיף 17(ה) בגדר הסעיפים הדומים שיש לבטל, גילה דעתו כי לגבי אוכלוסיה זו, אולי מחמת חולשתה המיוחדת, יש להותיר את ההגנה על מכונה.

29.
הרחבתי בעניין זה, לאור הערתו של כב' בית המשפט שלערעור בעניין כחלון, אולם ממילא דעתי שלי היא, בכל הכבוד, כדעתה של כב' הש' סילש בפסק-הדין נשוא אותו ערעור (וכדעתם של שופטי בית המשפט העליון). סעיף 17(ה) נוקט בלשון ברורה, וגם אם הפרקטיקה בפני
הועדה שונה – דהיינו: שאין מקובל לבקש כי תפסוק שכר, והיא אינה עושה כן – לשון החוק מכרעת בענייננו.

30.
לא אוכל שלא להתייחס בקצרה גם לטענות נוספות שהעלה התובע בהקשרו של סעיף 17(ה), והראשונה שבהן היא, כי הנתבעת עצמה לא טענה להגנת סעיף 17(ה), והעניין הועלה על ידי בית המשפט ביוזמתו. בסיכום טענותיו, כמו גם בתום דיון ההוכחות עצמו, השיג התובע על עצם העלאת סוגיית סעיף 17(ה) על ידי בית המשפט.

31.
לא אוכל לקבל את השגתו זו: טבען של הוראות חוק קוגנטיות, ואין ספק כי כזו היא הוראת סעיף 17(ה), שהן מיועדות להגן דווקא על הצד שאינו יודע אודותיהן ואינו יודע להישען עליהן. אחת היא אם אינו יודע להישען עליהן בעת כריתת ההסכם ואם אינו יודע להישען עליהן בעת ניהול ההליך. הרי אין להעלות על הדעת, כי אם לא היתה הנתבעת יודעת לטעון לקיומו של הצו עצמו, אילו נניח כי רק הוא חל על ענייננו, לא היה בית המשפט מגביל את שכר-הטרחה המשולם בהתאם לקבוע בו.

32.
טענה שניה בפי התובע מופנית נגד פרשנות סעיף 17(ה) בתלם בו הלכתי, מהטעם שלפי פרשנות זו מתברר כי מחוקק המשנה, בתיקון הצו והחלתו גם על הליכי ערר וערעור, שיחת דבריו לריק, והטיל הגבלות על שיעור שכר הטרחה מקום בו ממילא הדבר מוגבל בהוראת חקיקה ראשית.

33.
גם בהקשר זה, לא אוכל לקבל את עמדתו. אמנם, שאלה מעניינת היא, מה היה קורה אילו היתה הועדה פוסקת שכר לב"כ עורר הבא בפני
ה, בשיעור העולה על השיעור שקבע השר בצו, אולם זו שאלה אקדמית שאיני רואה מקום להידרש לה. העיקר אינו זה, אלא זה: ראשית, כבר נפסק, כי ההנחה, שהמחוקק (או מחוקק המשנה) אינו משחית מילותיו לריק, אינה חזות הכל, ובלשונו של כב' הש' ח' כהן בע"פ 406/69 ברנדל נ. מדינת ישראל, פד"י כ"ד(1)210, בעמ' 212):
"חזקת המחוקק שאין הוא מוציא דברים לריק, מן החזקות היא הניתנות להזמה... כשמתברר מקריאת הסעיף (או החוק) כולו שיש בו הוראות החופפות זו את זו או החוזרות זו על זו, ואין אפשרות לפרשן על דרך אחרת שלא תהא אחת נוגעת בחברתה – אין מנוס מן המסקנה שהקזואיסטיקה, או שאיפת הזהירות, או ההתרשלות בניסוח, הביאו את המחוקק לידי כפילות."


על כן, הבעייתיות עליה מצביע התובע אין בכוחה לגבור על הוראת חוק מפורשת; שנית, ממילא נראה כי השר, בעת תיקון הצו, שיחת מקצת ממילותיו לריק, שכן הוסיף הוא לסעיף 1 לצו את ס"ק 1(ב), לפיו "'תביעה' – לרבות ערר וערעור", זאת הגם שבסעיף 1 לחוק הרדיפות, כפי שהבאתי בפתח פרק זה של הדיון, ממילא מוגדר המונח "טיפול בתביעה" באופן רחב ביותר, שלבטח כולל גם את הערר והערעור, בזו הלשון: "מתן עצה משפטית בתביעת תגמולים לפי חוק זה, ייצוג בתביעה לפני כל גוף או רשות..."; משכך, די לכאורה היה במחיקת המלים "לפני רשות מוסמכת" ולא היה צורך בהוספת ס"ק 1(ב) הנ"ל, ואף על פי כן, בחר השר לתקן כך את הצו; ושלישית, כאמור למעלה (סעיף 18 לפסה"ד), ממילא עסקינן בתיקון מבהיר, שמבחינה מסוימת כולו השחתה לריק של מילים. מכל מקום, אין בכך כדי להשפיע, לדעתי, על פרשנותו הנכונה של סעיף 17(ה) לחוק הרדיפות עצמו.

34.
המסקנה העולה מכל הדברים היא, שסעיף 17(ה) לחוק הרדיפות בא להגן על העוררים, ובהם הנתבעת, ומקנה לועדה את הסמכות לקבוע את השכר הראוי, שכן היא "היודעת את טיב והיקף שירותיו של עורך-הדין ושוויים האמיתי...", כלשונו הקולעת של כב' הש' ברנזון. נמנע התובע מלבקש מהועדה לפסוק את שכרו – אין לו להלין אלא על עצמו. החוק אינו מאפשר לו לגבות מהנתבעת שכר שלא נפסק לטובתו, כאמור, תהא אשר תהא הוראת ההסכם שבין הצדדים.

35.
די באמור כדי להביא לדחיית התביעה, אולם חרף אריכות הדברים, אני סבור שמן ההכרח להתייחס גם לטענות האחרות שעלו, והנוגעות לנסיבות הייצוג המסוים שבפני
, לרבות חתימת המסמכים וההופעה בפני
הוועדה, ולו מהטעם שיכול וערכאת הערעור תסבור אחרת ממני באשר לפרשנות סעיף 17(ה) האמור והשלכותיו.

החתימה על המסמכים
36.
כאמור, אין חולק כי הנתבעת לא חתמה על ההסכם ועל יפוי הכוח בפני
התובע, וכי התובע לא הסביר לה דבר וחצי דבר אודות תוכן ההסכם ותנאיו. הנתבעת טוענת, כי אף ארביב לא הסביר לה דבר, ונגד טענה זו אין בפי התובע גרסה נגדית.

37.
הנתבעת מעלה טענות מתחום האתיקה המקצועית בהקשר זה, ואומר בקצרה, כי הדעה הרווחת היא שעורך-דין רשאי לאמת את חתימת מרשו על יפוי כוח, גם כשהחתימה לא נעשתה בפני
ו, בהתקיים תנאים שונים, שלכאורה מתקיימים כאן (על עוה"ד להשתכנע, למשל, כי הלקוח קיים וכי זו חתימתו – ראה החלטה את/313/09 של ועדת האתיקה, שהובאה ב"אתיקה מקצועית" 36, 5 (2010); או החלטת בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"מ 147/02 (ת"א) הועד המרכזי נ. פלוני (31.12.2002)). אמנם הובעו גם דעות אחרות (י' קלינג, "אתיקה בעריכת דין", עמ' 339), אולם לא כאן המקום להרחיב בסוגיה, וממילא ספק אם היתה יכולה להיות לסוגיה אתית זו השלכה על עצם זכאות התובע לשכר-טרחה.


38.
בדומה, ורק כהערת אגב, מאחר שהסוגיה עלתה בכתבי הטענות אך נזנחה בהמשך, איני מוצא מקום להידרש לשאלה מי יזם את הקשר בין התובע לנתבעת, והאם היתה כאן עבירה אתית על האיסור לשדל לקוח למסור לעורך-דין את הטיפול המשפטי בעניינו.

39.
באשר לחתימה על ההסכם – כאן הסוגיה בעייתית יותר מבחינת התובע, נוכח חובת הנאמנות המוגברת שחב עורך-דין ללקוחו, העומדת במקרה זה מול החזקה המקובלת בפסיקה, לפיה אדם אינו חותם על מסמך טרם שקראו או שנודע לו מה כתוב בו, ואם הוא עושה כן – אין לו להלין אלא על עצמו (ע"א 84/80 קאסם נ. קאסם פד"י ל"ז(3)60).

40.
בנוסף, ההסכם עצמו, למרבה הצער, אינו מנוסח באופן שקל להבינו. ראשית, הוא מודפס בצפיפות, באותיות קטנות (אם כי ייאמר, כי בהגינותו הדגיש והגדיל התובע דווקא את המלים "והכול אך ורק אם התביעה תתקבל"), כמעט אינו כולל סימני פיסוק, וכולל התניות ואפשרויות רבות; שנית, בחלקו הראשון, שעליו מסתמך התובע, הוא לכאורה מתייחס בעיקר ל"תביעה", ולא ל"ערר", והדברים לכאורה מכוונים כמעט במפורש להליכים בפני
ערכאה ראשונה, ולא בפני
ועדת העררים. ארחיב עוד בהמשך אודות פרשנות ההסכם, אולם לצורך הנקודה בה עסקינן די בקביעה כי נוסחו אינו ברור, וטעון פרשנות.

41.
אך לאחרונה (17.11.2013) ניתן פסק-דין בבית המשפט העליון (רע"א 6222/13 עו"ד סטרונגו נ. שרבט (פורסם במאגרי פסיקה שונים), שם נדחתה בקשת רשות לערער על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 36496-10-12 שרבט נ. עו"ד סטרונגו (פורסם במאגרי פסיקה שונים), אשר קיבל ערעור על

פסק דין
של הערכאה דלמטה (להלן, לפי ההקשר, "עניין סטרונגו"). בקבלו את הערעור, דחה בית המשפט המחוזי מכל וכל את
תביעת שכר-הטרחה של עורך-דין, מחמת אי-בהירותו של הסכם שכר-טרחה אשר ככל הנראה נוסחו תורגם על ידי עורך-הדין לשפה אותה הבין הלקוח, זאת חרף חתימת הלקוח על ההסכם, שכלל הוראה בשפת הלקוח, המאשרת כי ההסכם תורגם לו לשפתו.


42.
ניתן למצוא דמיון רב בין שני המקרים, ובאופן מסוים המקרה שבפני
נו אף חמור יותר מבחינת התובע: בשני המקרים, הקושי הוא בהסבר תנאי הסכם שכר-הטרחה ללקוח. ברם, בעוד שבעניין סטרונגו אין חולק כי עורך-הדין הסביר את תוכן ההסכם ללקוח, בשפתו, ואף על פי כן, מחמת אי-הבהירות שבשפת המקור, שדרשה פרשנות משפטית, ומחמת העדר ידיעה אודות טיב התרגום ותוכנו, נקבע כי לא ניתן לתת סעד על סמך אותו הסכם, הרי שבענייננו, בו אין חולק כי עורך-הדין כלל לא הסביר את תוכן ההסכם ללקוחה, ואף אינו יודע אם מאן דהוא אחר הסביר לה את תוכנו, ומה אמר לה, אם בכלל; וכשהיא נכה מבוגרת, כבדת ראיה, שאינה יכולה לקרוא בעצמה את ההסכם; ולאור אי-הבהירות בלשון הכתובה, עליה כבר עמדתי ועוד ארחיב – הדברים נכונים על אחת כמה וכמה.

43.
אין ידוע מה היתה הנתבעת מסכימה לשלם, אילו ישב איתה התובע באופן מסודר והסביר לה את כל פרטי ההתקשרות ביניהם. יכול והיתה מערבת את ילדיה, כטענתה, ואלה היו משפרים עבורה את ההסכמות, ויכול והיתה מסכימה (או ילדיה היו מסכימים) לחתום על ההסכם כפי שהוא. ברם, גם כעניין שבמדיניות שיפוטית ראויה, נוכח ניגוד העניינים האינהרנטי בו מצוי עורך-דין בעת כריתת הסכם שכר-טרחה, ונוכח חוסר-האיזון בין עוצמות שני הצדדים להסכם כזה, על פי רוב ובמקרה דנן, דומה שיש להחמיר עם עורך-דין המחתים בדרך זו לקוח על התחייבויות לשלם שכר-טרחה.

44.
יוער, כי בעניין סטרונגו משתמע מפסק-דינו של בית המשפט קמא (תא"ק (ת"א) 44323-06-11, פורסם במאגרי פסיקה שונים) כי נעשתה עבודה ניכרת, על פני תקופה ממושכת, שעל יסודה היה בסיס לקבוע שכר טרחה חודשי של 5,000$; בעוד בענייננו גם התובע אינו טוען כי נדרש להשקעת זמן או מאמץ ניכרים בטיפול בעניינה של הנתבעת (אם כי בל ישתמע מהערה זו, כי לדידו של בית משפט זה הכרח כי תהיה זיקה בין מידת המאמץ לבין השכר הראוי; כל עניין ונסיבותיו, כל הסכם ותוצאותיו).

45.
לאור כל האמור, אם בעניין סטרונגו סברו שתי ערכאות הערעור, כי חרף עבודתו של עורך-הדין, אין הוא זכאי לשכר-טרחה כלל, בתביעה המבוססת על ההסכם – בענייננו הדברים נכונים, על אחת כמה וכמה.

ההסכם עצמו
46.
לפני השלמת חלק זה של פסק-הדין, אדרש בקצרה לפרשנות הסכם שכר-הטרחה עצמו. כבר עמדתי על אי-הבהירות שבנוסחו, אולם להבנת הדברים, מן הראוי להביא את לשונו מהמקור (ההדגשות שהבאתי בקו תחתי הן הדגשות המופיעות במקור, בין בקו תחתי ובין באותיות מודגשות; ההדגשות שהבאתי בהדגשת האותיות עצמן הן הדגשות שלי – צ.ל.):
"הואיל והצדדים מעוניינים להתקשר בהסכם ולפיו עורך הדין ייצג את הלקוח בעניין:
תביעה לקצבה ע"פ חוק נרדפי הנאצים בעצמו או כיורש. מוסכם כי שכר עוה"ד יחושב כדלהלן
מאחר ומוסכם כי הלקוח הגיש בעבר לרשות המוסמכת תביעה להכרה כנכה רדיפות וזו נדחתה הרי שייתכן והלקוח זכאי לפיצוי כספי בגין התקופה שמאז הגשת התביעה ועד יום קבלת התשלום. אי לכך באם הלקוח יזכה בתביעה ישלם הלקוח לעוה"ד בגין טיפולו בתביעה לקבלת הפיצוי הנ"ל 20% מהסכום הכספי שיקבל הלקוח בגין תקבולי העבר וגם זאת אך ורק במקרה שבו התביעה תתקבל בהתערבות וסיוע אקטיביים של עוה"ד. במקרה שבו התביעה תדחה ויוגש ערעור ישלם הלקוח בנוסף בגין הכנת ערר או דיון בבית משפט (אם יתקיים דיון) הסך של 850 ₪ בתוספת מע"מ לערכאה ראשונה ו 1700 ₪ לכל ערכאת ערעור והכול אך ורק אם התביעה תתקבל."

עד כאן חלקו הראשון של ההסכם, השייך לענייננו. על מנת להבין את חוסר הבהירות הכוללת מקריאתו, אביא גם את חלקו השני, המופיע בצמידות לחלקו הראשון, כולו באותיות מודגשות:
"מוסכם כי במקרה שבו התביעה להכרה כנכה תתקבל ואולם לא ישולמו פיצויים בגין תקופת העבר ישלם הלקוח לא פחות משמונה אחוז 8% מהסך המגיע / יגיע לנכה למשך 5 שנים במקרה שלא יהיה צורך בהתערבות של ועדת ערר [בית משפט] או חמישה עשר אחוז [15%] מהסך המגיע / יגיע לנכה למשך 5 שנים במקרה שכן יהיה צורך בהתערבות של ועדת ערר משום שאז מדובר בתביעה משפטית. מובהר בזאת כי אם התביעה תדחה והלקוח לא יימצא זכאי לתקבול מן הרשות המוסמכת כי אז הוא לא יחוייב בשכ"ט כלל גם לא בהוצאות למרות כל ההליכים שביצע עורך הדין עד לדחייה הסופית! מוסכם כי בכל פנייה של צד ג' כלשהו כנגד הלקוח יטפל עו"ד פדלון. למען הסר ספר כל הסכומים והאחוזים המוזכרים לעיל איננם (הטעות במקור – צ.ל.) כוללים מע"מ.
באם יחליט הלקוח להעביר את הטיפול בעניינו לעורך דין אחר יהא חייב הלקוח בשכר עורך דין עד לשלב שבו החליט על העברת התיק."

47.
דומה שאין צורך להכביר מילים: ההדפסה צפופה, הסעיפים אינם ממוספרים, המשפטים ארוכים וכוללים התניות-משנה רבות וחלופות רבות, וקריאתם קשה אלא ע"י יודעי ח"ן; המונחים "תביעה", "ערר" ו"ערעור" משמשים בערבוביא, בשני החלקים, כמו גם המונחים "ועדת ערר" ו"בית משפט"; לכאורה משתמע כי ההתקשרות היא בעיקרה עבור "תביעה", ולפי הפתיח (החל מהמילים "מאחר ומוסכם"), ניתן להבין כי הכוונה היא לתביעה בפני
הרשות המוסמכת דווקא, במעין ניסיון חוזר; גם התניית התשלום למקרה שבו "התביעה תתקבל בהתערבות וסיוע אקטיביים של עוה"ד" טעונה פרשנות, שכן לכאורה לא די בעצם החתימה על ההסכם, אלא נדרשים "התערבות וסיוע אקטיביים", ומי יידע לומר אם הכנת הערר מספקת, או שמא תדרוך נאות של הנתבעת, או שמא טיעון בעל פה בפני
הוועדה?

48.
הווה אומר, אפילו היה התובע נפגש עם הנתבעת ומקריא בפני
ה את ההסכם, ואולי אף מסביר לה את תוכנו – לא ניתן לדעת מה היה תוכן ההסבר שהיה ניתן.

49.
גם עתה, אם הייתי מגיע למסקנה אחרת אודות תחולת סעיף 17(ה) או אודות תחולת ההסכם עצמו, הייתי מתקשה מאד לקבוע מהו, אם בכלל, השכר החוזי המגיע לתובע, בהתחשב בהוראת סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו."

50.
לא ניתן אף לבטל כלאחר יד טענה נוספת של הנתבעת, לפיה עצם השימוש במילה "תביעה" בהסכם, כשהכוונה לכאורה היא דווקא לערר, תגרור החלה של הוראות הצו, בנוסחו הקודם, כשהתייחס ל"תביעה בפני
רשות מוסמכת", ולו בשל דיני מניעות ותום-לב (זאת מבלי לגרוע מדעתי, כפי שהובעה לעיל ובפסקי דין אחרים, לפיה ממילא הצו, בנוסחו המתוקן, חל גם על הסכמי שכר-טרחה שנכרתו לפני מועד התיקון).

51.
אני סבור, אפוא, שההסכם אינו מקים לתובע זכות לתבוע על פיו שכר-טרחה כלשהו, וגם מטעם זה היה מקום לדחות את התביעה (אם כי אפנה בעניין זה גם להערה נוספת שלי בסעיף 54 להלן).


הדיון בועדה
52.
לשם השלמת התמונה, אתייחס בתכלית הקיצור גם לדיון בפני
ועדת העררים: אין חולק, כי התובע הגיש את כתב הערר בשם ארביב, בשם הנתבעת, ובשם אחרים, במאוחד, וכי התייצב לדיון בפני
הועדה, ואף שלח לנתבעת מכתב לוודא התייצבותה. אודות הפגישה במסדרון לפני הדיון שמענו שתי גרסאות: התובע העיד כי הכין את הנתבעת למסירת עדותה, והסביר לה את אשר עליה לומר בפני
הועדה, ואילו הנתבעת העידה, כי התובע לא דיבר איתה כלל, אלא עם ארביב, בלבד.

53.
אין צורך להכריע במחלוקת עובדתית זו, נוכח מסקנותי בעיקר הדברים, אולם כעמדה ראשונית, דומני שאין הכרח כי זכאותו של התובע לשכר-טרחה (ככל שהיה זכאי אלמלי יתר האמור בפסק-דין זה) היתה נגזרת מהכנה אישית של הנתבעת לדיון; יכול והנתבעת ידעה מעצמה את אשר עליה לומר, יכול וארביב תדרך אותה, ויכול והתובע עשה כן. לכאורה יש בסיס לקביעה, כי די היה בהגשת כתב הערר בשם הנתבעת, לאחר שהיא עצמה לא עשתה כן משך שנים ארוכות, מאז נדחתה תביעתה שהוגשה באמצעות דואני, והבאתה לדיון (לפחות על דרך של משלוח מכתב, כפי שאין חולק שנעשה). התובע טיפל בעניינה, גם אם "בשלט רחוק", וגם אם באופן שאינו לחלוטין מניח את הדעת באספקלריא של מערכת יחסים ראויה בין פרקליט ללקוח, אולם בהשלכה מדיני התיווך, דומה שנכון היה לקבוע כי התובע היה "הגורם היעיל" בהבאת הנתבעת למצב בו זכתה בתמלוגים.

לפני סיום
54.
מצאתי לנכון להעיר הערה אחרונה: התובע השתית תביעתו על הוראות ההסכם, בלבד (סעיף 10 לכתב התביעה). לפיכך נגזר גורלה לדחיה. ברם, אילו היה משתיתה כעילה חלופית על דיני עשיית עושר ולא במשפט, ואלמלי מסקנתי אודות סעיף 17(ה) לחוק הרדיפות, השולל מהתובע שכר-טרחה כלשהו, כי אז הייתי מוצא עצמי שוקל, גם נוכח הערתי האחרונה אודות היות התובע "הגורם היעיל" בזכיית הנתבעת בתמלוגים, מהו השכר הראוי שהיה מגיע לתובע. דומה, שבמקרה כגון זה שבפני
, היה נכון לקבוע כשכר ראוי את תקרת השכר אותה קבע השר, בצו המתוקן (לרבות בסעיפים אשר לכולי עלמא אינם חלים על הסכמים שנכרתו לפני מועד התיקון), דהיינו: 8% מהתמלוגים, אולם לא יותר מהסכום הנקוב בסעיף 1א לצו המתוקן, שהוא: 6,887 ₪. ברם, כאמור, הדברים נכתבים רק כהערה, מאחר שגם סכום זה נשלל מהתובע מכוח הוראת סעיף 17(ה) לחוק (ומכוח הערותי לגבי ההסכם).

תוצאה אופרטיבית
55.
כתוצאה מכל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה, הן מחמת הוראות סעיף 17(ה) לחוק הרדיפות, והן מחמת נסיבות חתימת הסכם שכר-הטרחה ואי-הבהירות של לשונו.

56.
חרף תוצאה זו, הרי שבנסיבות תיק זה, בו זכתה הנתבעת, כאמור, בתמלוגים בשיעור נכבד, הודות (בין היתר) לפעולות התובע, איני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לנתבעת ולב"כ התובע
.


ניתן היום,
י"ח אדר תשע"ד, 18 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 25483-06/11 אשר פדלון נ' עמליה בירמן (פורסם ב-ֽ 18/02/2014)