פסקי דין על אילניר וראיין | פסקי דין על יעל כהן | פסקי דין על רמי כהן |

2242/06 א     08/01/2014




א 2242/06 אילניר וראיין נ' יעל כהן, רמי כהן








בית משפט השלום בירושלים



ת"א 2242-06 אילניר וראיין
נ' כהן ואח'





לפני


כב' השופטת
תמר בר-אשר צבן

התובעת
אילניר וראיין


נגד

הנתבעים
1.יעל כהן
2.רמי כהן


בא-כוח התובעת: עו"ד דניאל קניג
(מטעם הלשכה לסיוע במשפטי)
בא-כוח הנתבעים: עו"ד צוריאל חזי


פסק דין


בתביעה שהוגשה ביום 6.2.2006 עתרה התובעת למתן צו עשה שעניינו בנזקים וליקויים אשר לטענתה, הנתבעים הסבו לדירתה כתוצאה מתוספת בנייה שבנו בשנת 1999, בדירתם המצויה בשכנות לדירתה, בעוד שלטענתה, תוספת בניה זו נבנתה ללא היתר בניה. ביום 23.7.2007 ניתן בתביעה הנדונה פסק-דין בהיעדר הגנה (פסק-דינו של כבוד השופט י' מילנוב, שאליו הועברה התביעה אשר קודם לכן נדונה לפני כבוד השופט רפי שטראוס ז"ל). פסק-דין זה בוטל לבקשת הנתבעים, בהחלטה מיום 28.10.2012 (החלטת כבוד השופטת מ' פורר) ובקשת רשות ערעור שהגישה התובעת על החלטה זו אל בית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 35364-11-12) נדחתה ביום 22.4.2013 (כבוד השופט י' מֶרזל).

ביום 7.6.2013 הגישו הנתבעים בקשה לסילוקה של התביעה על הסף. תגובת התובעת הוגשה לאחר ארכות רבות שניתנו לה, ביום 12.9.2013 והנתבעים השיבו ביום 27.9.2013. ביום 6.10.2013 ביקשה התובעת להשיב לתשובת הנתבעים, אך לא ניתנה החלטה בעניין בקשה זו. מכל מקום נראה, כי לא הייתה כל הצדקה להיעתר לבקשה ולאפשר תשובה לתשובה.

ביום 31.12.2013 ניתנה החלטת כבוד סגן הנשיאה אברהם רובין (שלפניו נשמעה התביעה) על העברת התביעה, להמשך שמיעתה לפניי. זאת כאמור באותה החלטה "משיקולים הנוגעים לעבודת בית המשפט ובתיאום עם כבוד נשיאת בית המשפט".

בטרם נפנה לבקשה לסילוק התביעה על הסף נעיר, כי התובענה הנדונה, ששמיעתה טרם החלה, כבר מחזיקה מאות עמודי כתבי טענות, נספחים ומסמכים. במסגרתה הוגשו כבר למעלה משלושים בקשות וניתנו עשרות החלטות. כל אלו מצטרפים לעוד אינספור הליכים המתנהלים בין הצדדים. מכל אותם הליכים והחלטות שניתנו במסגרתם והמצויים בתיק עולה, כי הרקע לכל אלו הוא סכסוך מר וארוך שנים בין הצדדים הגרים באותו בית משותף. במסגרת זו, לא נידרש לכל אותם הליכים, אלא רק לאלו הרלוונטיים לבקשה לסילוק התביעה על הסף.

א.
טענות הצדדים בבקשה לסילוק התביעה על הסף


נימוקי בקשת הנתבעים

2.
על-פי טענת הנתבעים יש לדחות את התביעה על הסף, משישה נימוקים אלו:

ראשית
, התובעת אינה בעלת הדירה שעל-פי הנטען בכתב התביעה ניזוקה ממעשי הנתבעים או ממחדליהם. לטענת הנתבעים, הגם שבכתב התביעה נטען שהתובעת היא בעלת הנכס, הדבר נסתר בנסח לשכת רישום המקרקעין ממועד הגשת התביעה. עוד טענו, כי אף מהנסח המעודכן לשנת 2013 עולה, כי לטובת התובעת נרשמה הערת אזהרה, שלפיה מכוח צווי ירושה היא זכאית ל-6/9 חלקים מהנכס. לפיכך לטענת הנתבעים, מאחר שבעת הגשת התביעה לא הייתה התובעת בעלת הדירה, לא הייתה היא רשאית להגישה.

שנית
, דחיית התביעה מחמת השתק פלוגתה ובשל "ניסיון הטעייה". במסגרת פירוט העניינים שלגביהם התבקש צו עשה בתביעה הנדונה, התבקש גם צו ליישום החלטותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים מיום 5.6.2003 (שכלל לא צורף אל כתב התביעה). התביעה הנדונה החלה להתברר לפני כבוד השופט רפי שטראוס ז"ל, אשר בהחלטתו מיום 29.11.2006 נאמר בין השאר, כי "לא ברור מה מקור סמכותו של בית-משפט זה להורות על 'יישום' החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים". על-פי טענת הנתבעים, יש לראות בהחלטה זו משום החלטה שיפוטית הדוחה את טענת התובעת כי ניתן להורות בבית-משפט זה על אכיפת החלטות שניתנו בבית המשפט לעניינים מקומיים. לטענתם, החלטה זו אף מקימה השתק פלוגתה בעניין זה. עוד טענו, כי ההחלטה שניתנה בבית המשפט לעניינים מקומיים שאכיפתה מבוקשת, ניתנה ביום 5.3.2003, והיא מורה לנתבעת 1 "להתאים את המבנה לתכניות ולהיתרי הבנייה הקיימים באזור". לטענת הנתבעים, ניתן להם היתר בניה לאחר מתן ההחלטה האמורה, ולכן ממילא שאין עוד מקום להיעתר למבוקש בעניין זה.

בעניין זה ראוי להעיר כבר עתה, כי ספק רב אם יש ממש בטענה אחרונה זו, שכן לתמיכה בטענת הנתבעים כי ניתן היתר בניה כנדרש, צירפו הם היתר בנייה מיום 12.10.1999, אשר קדם למתן ההחלטה בבית המשפט לעניינים מקומיים (נספח ד' של הבקשה הנדונה).

שלישית
, דחיית התביעה מחמת מעשה בית-דין החוסם את הגשת התביעה הנדונה. על-פי טענת הנתבעים, נושא התביעה הנדונה והנזקים שעל-פי הנטען הסבה תוספת הבניה שבנו הנתבעים, כבר נדונה בתביעה קודמת שהגישה התובעת נגד הנתבעים לבית משפט זה, בת"א 8468/02. תביעה זו התבררה לגופה, במסגרתה נשמעו ראיות וביום 26.3.2009 ניתן פסק-דין (פסק-דינו של כבוד השופט י' ברקלי), שעל-פיו חויבו הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסך של 65,398 ₪ (להלן – התביעה הקודמת). לטענת הנתבעים, אין מחלוקת כי דובר באותה תוספת בנייה שבנו הנתבעים שבגינה הוגשה התביעה הקודמת וכי עילת התביעה זהה. לפיכך לטענתם, די בכך כדי לחסום את התביעה הנדונה.

רביעית
, היעדר ניקיון כפיים מצד התובעת. בעניין זה טוענים הנתבעים, כי בתביעה הנדונה טוענת התובעת כי הנתבעים בנו את תוספת הבניה שלא כדין, בעוד שהתובעת עצמה בנתה תוספות בניה שלא כדין ובשל כך ניתן נגדה צו הפסקת עבודה ביום 8.7.2003 (ב"ש 2857/03 בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, החלטת כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל. בנסיבות אלו, שבהן התובעת עצמה עברה עבירות בניה, אין היא יכולה להלין על הנתבעים ותביעתה נגדם אף הוגשה, כך לטענתם, בחוסר ניקיון כפיים.

חמישית
, הטעייה מכוונת ואי תשלום אגרת משפט מספיקה. הגם שהתביעה היא לסעד של מתן צו עשה והגם שכך נכתב בכותרת הבקשה ובהתאם לכך אמורה הייתה התובעת לשלם את אגרת המשפט, בגוף כתב התביעה נכתב שהתובעת עותרת גם לסעד כספי של פיצוי בסך של 50,000 ₪. בעניין זה טענו הנתבעים, כי משלא שולמה אגרה מתאימה, לא תוכל התובעת לזכות בסעד הכספי ואף יש למחוק את התביעה בשל אי תשלום אגרה כנדרש.

שישית
, הטרדת הנתבעים. הנתבעים טוענים כי כבר נפסק בשורה של פסקי-דין והחלטות, שניתנו בכל הערכאות, לרבות בית המשפט העליון (שחלקם צורף לבקשה ואחרות מצויות בתיק מהליכים קודמים שהתנהלו במסגרת התובענה הנדונה), כי התובעת מטרידה את הנתבעים ואת משפחתם. לכך מתווספת הטרדה קשה נוספת, הנובעת מכך שהתובעת מגישה הליכים ותביעות רבים נגד הנתבעים, תוך ניצול האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים ותוך הצגת מצג שווא, כי היא לכאורה נעדרת אמצעים כלכליים. כך בעוד שמההליכים בתביעה זו עולה, כי היא בעלת רכוש רב, שכן לטענתה, בבעלותה שלוש דירות.

3.
התובעת ביקשה לדחות את כל טענות הנתבעים העומדות בבסיס בקשתם לסילוק התביעה על הסף וכל זאת משורה של טעמים. תחילה טענה התובעת, כי הנתבעים אינם מקיימים החלטות קודמות של בית המשפט ובין השאר, לא הראו כי צו הריסה שלטענת התובעת ניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים עוכב, כפי שטענו הם. עוד טענה התובעת, כי טענות הנתבעים הנטענות עתה, כבר נטענו במסגרת הליכים קודמים ובין השאר במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין. בעניין זה יוער, כי מעיון בהחלטות שניתנו במסגרת ההליכים הרבים בעניין הבקשה לביטול פסק הדין עולה, כי הטענות לא נדונו לגופן. אפילו נדונו ואפילו נדחו, אין בכך כדי לשלול דיון חוזר בהחלטות שניתנו בהליכי ביניים.

לעצם טענות הנתבעים כפי שפורטו לעיל, טענה התובעת כאמור, כי יש לדחותן מהטעמים שעליהם נעמוד עתה.

באשר לנושא הבעלות על הדירה טענה התובעת, כי כיום אין היא יכולה להמציא מסמכים משנת 2006 להוכחת זכויותיה בדירתה, אולם בכל מקרה, אין מחלוקת על כך שמכוח צו ירושה שניתן לאחר מות הוריה, היא ירשה את רוב הזכויות בנכס, כפי שאף עולה מנסח מרשם המקרקעין המעודכן, משנת 2013. כך לטענתה אף עולה, מצווי הירושה (שאמנם הוגשו במסגרת ההליכים שהתנהלו בעניין הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה).

בעניין הטענה כי החלטת כבוד השופט רפי שטראוס ז"ל הקימה לכאורה, השתק פלוגתה טענה התובעת, כי יש לדחות טענה זו מן הטעם שאין מדובר בקביעה שיפוטית המקימה השתק פלוגתה. בנוסף טענה היא, שהתביעה הנדונה עוסקת בנזקים כספיים שנגרמו לה בשל הבנייה שבנו הנתבעים ולפיכך לא ניתן להסתמך על ההחלטה הנזכרת. מכל מקום לטענת התובעת, כתב התביעה תוקן ומכאן עתירתה לסעד כספי. חרף טענתה שכתב התביעה לכאורה, תוקן, הוסיפה שבכל מקרה, בית המשפט יוכל להרשות לתובעת לתקן את התביעה ובכך לטענתה, תיסלל דרכה להמשך בירור נזקיה הכספיים. בעניין זה ראוי להעיר, כי מדברים אלו לא ברור מהי טענת התובעת, אם כבר תיקנה את כתב התביעה או שבכוונתה לבקש לתקנו. כך או אחרת, במסגרת התביעה הנדונה לא התבקש תיקון של כתב התביעה, כך שכתב התביעה היחיד שקיים הוא זה המקורי שהוגש.

התובעת ביקשה לדחות גם את טענת מעשה בית-דין שטענו הנתבעים. לטענתה, בבעלותה שתי דירות בבניין הנדון ולטענתה, במסגרת התביעה הקודמת נדונו הנזקים שנגרמו לדירה המצויה בתת חלקה 17 בחלקה 64 בגוש 30438, בעוד שעניינה של התביעה הנדונה בנזקים שנגרמו לתת חלקה 18. מאחר שעל-פי טענת התובעת הנזקים שהסבו הנתבעים נגרמו בשתי הדירות, עומדת לה הזכות לתבוע מהנתבעים פיצוי וסעדים בשל הנזקים שנגרמו לכל אחת מהדירות בשתי תביעות נפרדות, כך שכל תביעה עוסקת בנזקים שנגרמו לדירה אחרת. התובעת אף הוסיפה, כי עד היום לא שילמו הנתבעים את אשר חויבו לשלם על-פי התביעה הקודמת.

עוד ביקשה התובעת לטעון, כי יש לדחות את הטענה באשר להיעדר ניקיון כפים, מן הטעם שטענת הנתבעים בעניין זה אינה ברורה. לטענתה, מעולם לא הוגשה נגדה תביעה בשל נזקים שנגרמו לנתבעים מבניה לא חוקית שבנתה ולכן אין יסוד לטענת הנתבעים בעניין זה. במילים אחרות, לטענתה, אין פגם בבנייה לא חוקית שבנתה, כל עוד אותה בניה לא הסבה נזקים לנתבעים. כך.

התובעת אף טענה, כי אין מקום לטענה באשר להימנעותה מתשלום אגרת משפט ובעניין הטעייתה המכוונת בעניין זה. לטענתה, היא מיוצגת בידי הלשכה לסיוע משפטי ולפיכך היא פטורה מתשלום אגרת המשפט. עוד טענה, כי בטרם ניתן פסק הדין בהיעדר הגנה בתביעה הנדונה, שכאמור, בוטל, תוקן כתב התביעה ונתבע גם פיצוי כספי בגין הנזקים שעל-פי טענת התובעת, גרמו לה הנתבעים. לכך שבה והוסיפה גם בעניין הנדון, כי אם הדבר יידרש עתה, כי אז תתקן התובעת את כתב התביעה על-פי הוראות בית המשפט. בעניין זה כבר הערנו, כי התובעת טוענת טענה והיפוכה, כי תיקנה את כתב התביעה וכי אם תתבקש לתקנו, תעשה כן. כאמור לעיל, לא נמצא בתיק הנדון כתב תביעה מתוקן והתובעת אף לא הפנתה אל כתב תביעה מתוקן שלכאורה, הגישה. נראה אפוא, שכוונתה היא שאם "תתבקש", היא תואיל לתקן את תביעתה.

לבסוף ביקשה התובעת לדחות גם את טענות הנתבעים באשר להטרדתם. בעניין זה אף טענה, כי אין לקבל את הטענה שהתובעת מנצלת את שירותי הלשכה לסיוע משפטי כדי להטריד את הנתבעים. בעניין זה ביקשה לצרף תצהיר שהוגש במסגרת הליך אחר, אשר לטענת התובעת, מתאר את התנהלות הנתבעים. לטענתה, הלשכה לסיוע משפטי בוחנת אם בעל הדין שאותו היא מייצגת אמנם זכאי לייצוג בידי הלשכה ובכל מקרה לטענתה, אף נקבע בעבר, כי הנתבעים הם שמטרידים אותה.

4.
בתשובת הנתבעים חזרו הם על מקצת מטענותיהם ושבו והדגישו עניינים כאלה ואחרים בטענותיהם. עוד טענו, כי מאחר שהנתבעים בנו תוספת בנייה אחת בלבד, הרי שהיה על התובעת להגיש תביעה אחת ולכלול בה את מלוא הסעדים שלטענתה, הייתה זכאית להם.

ב.
דיון והכרעה


דיון בטענות הנתבעים

5.
בבקשתם פירטו הנתבעים כאמור, ששה נימוקים אשר לטענתם, מצדיקים את דחיית התביעה על הסף. מבין הטענות שנטענו כאמור, נראה כי הטענה העיקרית המצריכה בירור והכרעה עניינה טענת מעשה בית-דין, אשר תידון בנפרד. באשר לשאר טענות הנתבעים, מהטעמים שעליהם נעמוד בקצרה, לא נראה כי יש בהן כדי לבסס את בקשתם לסילוק התביעה על הסף.

6.
שאלת זכויותיה של התובעת בדירה שעל-פי הנטען, ניזוקה – בכתב התביעה שהוגש בתובענה הנדונה, כמו גם בתביעה הקודמת, טענה התובעת כי בבעלותה דירה המחולקת לשלוש יחידות דיור ששטחן הכולל כ-97 מ"ר ובעניינה של דירה זו טענה את טענותיה בשתי התביעות, כפי שעוד יורחב להלן במסגרת הדיון בטענת מעשה בית-דין (פסקה 3 בכתב התביעה בתביעה הקודמת; פסקה 1 בכתב התביעה של התביעה הנדונה). מנסחי מרשם המקרקעין שצורפו עולה כי בעת הגשת התביעה, לא הייתה התובעת רשומה כבעלת זכויות בנכס (נסח מקרקעין מיום 4.6.2006 – נספח א' של הבקשה) וכי רק ביום 3.8.2010 נרשמה לטובתה הערת אזהרה על 6/9 חלקים בתת-חלקה 18 וזאת מכוח צו ירושה (נסח מקרקעין מיום 6.6.2013 – צורף להודעה שהגישה התובעת מאותו יום). נמצא אפוא, כי ביום 6.2.2006, מועד הגשת התביעה הנדונה, לא הייתה התובעת בעלת זכויות בנכס הנדון. עם זאת, לא הייתה מחלוקת על כך שהתובעת החזיקה בו במועד הגשת התביעה.

כתב התביעה הנדון לא נוסח כראוי ואין בו פירוט בהיר של עילת התביעה, אך מהנטען בו עולה לכאורה, שעל-פי טענות התובעת היא זכאית לסעד מכוח עוולת המטרד שהנתבעים עוולו כלפיה. ככל שאמנם כך, הרי שכדי שתקום לתובע עילת תביעה מכוח עוולה זו, לא נדרש שיהיה הוא בעל הנכס המוטרד ודי בכך שיחזיק בו, אפילו אינו מחזיק בו כדין.

סעיף 44(א) בפקודת הנזיקין קובע, שמטרד ליחיד הוא במקום שבו "אדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם".

על-פי הגדרה זו, כדי לבסס את העוולה של מטרד ליחיד, אין המטריד צריך להיות בעליו של המקרקעין שמהם נגרם המטרד, אלא די בכך שיש בהתנהגותו, בניהול עסקו או בשימוש במקרקעין שאותם הוא תופס, כדי להוות מטרד, כהגדרתו בהוראת סעיף זה. בדומה, לא נקבע כי על המוטרד להיות בעליו של מקרקעין שהשימוש הסביר בהם נפגע. כך נקבע בעניין זה בע"א 164/53 אריה צוצרסקי נ' צפורה סנדלר, פ"ד ח 386 (1954) (כבוד השופט מ' לנדוי, פסקאות 3-2), אשר למיטב ידיעתנו, הוא המקרה היחיד שבו נדונה בבית המשפט העליון שאלת הזיקה הדרושה בין התובע בגין עילת המטרד ליחיד לבין המקרקעין שהמטרד מפריע לשימוש סביר בהם או להנאה סבירה מהם (ראו גם: ת"ק (ירושלים) 2348/04 שלמה ארד נ' גרובמן אנדרו (2004) (כבוד השופט רם וינוגרד, בפסקה 6);

דוד קרצמר, דיני הנזיקין, העוולות השונות – מיטרדים, בעריכת ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, התשמ"ב (להלן – קרצמר), בעמ' 54-50; בועז שנור, תביעות נזיקין סביבתיות, בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשע"א-2011, בעמ' 158-156).

בענייננו כאמור, אמנם לא נטען במפורש שעילת התביעה היא העוולה של מטרד ליחיד. למרות זאת, בנסיבות העניין ולאור שאר הנימוקים שיובאו בהמשך הדברים, לא מצאתי לנכון להידרש לטענה כי יש לדחות את התביעה בשל כך שבעת הגשתה לא הייתה התובעת בעלת זכויות בנכס.

7.
השתק פלוגתה – טענת השתק פלוגתה נסמכת כאמור, על דברים מתוך החלטה שניתנה בתובענה הנדונה עוד ביום 29.11.2006 (החלטת כבוד השופט רפי שטראוס ז"ל). דברים אלו מתייחסים כאמור, לאחד הסעדים הנתבעים, שעניינו יישום החלטות של בית המשפט לעניינים מקומיים ואשר לגביו העיר בית המשפט כי "לא ברור מה מקור סמכותו של בית משפט זה להורות על 'יישום' החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים".

איני רואה צורך להידרש לתנאים הדרושים כדי להקים השתק פלוגתה, באשר אין באמירה האמורה משום החלטה או משום קביעה כלשהי. בדברים האמורים אין דבר מעבר להערה שתכליתה הייתה להפנות את תשומת לבה של התובעת לצורך לשכנע את בית המשפט כי הוא מוסמך לתת את הסעד האמור שהתבקש. מעבר לכך, אין בדברים משום קביעה כי בית המשפט מוסמך לתת את הסעד שהתבקש ואף אין בכך קביעה כי אינו מוסמך לכך. לפיכך אין מדובר, אלא באמירה שאין בה משום קביעה כלשהי ולפיכך ממילא שאף אין צורך או מקום לבחון אם יש באותה אמירה כדי להקים השתק פלוגתה.

8.
היעדר ניקיון כפיים ועניין הטרדת הנתבעים – לטענה זו, שלפיה התובעת נוהגת בחוסר ניקיון כפיים לא ראיתי מקום להידרש וכך גם באשר לטענות שעניינן הטרדת הנתבעים. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שבין הצדדים התנהלו הליכים טורדניים רבים שאת רובם יזמה התובעת וכי אף ניתנו צווי הרחקה שהרחיקו אותה מהנתבעים. עניינים אלו נדונו בהרחבה בערכאות השונות, לרבות בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון וההחלטות הרבות אף הוגשו במסגרת ההליכים הרבים מאד שהתנהלו עד כה. עם זאת, ראוי להזכיר, כי במקום שבו בעל-דין עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, נוקט אינספור הליכים, מגיש את תביעותיו לשיעורין במספר הליכים, לא מן הנמנע כי טעם זה יצדיק את דחיית תביעתו על הסף. כך למשל, נקבע בעניין זה בפסק הדין בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מג(3) 514 (1989) (כבוד השופט א' גולדברג, בפסקה 8).

9.
אי תשלום אגרת משפט מספקת והטעייה בכתב התביעה – תחילה חשוב להדגיש, כי לעניין זה אין רלוונטיות לפטור שניתן לתובעת מתשלום אגרת משפט בשל היותה מיוצגת בידי עורך-דין מלשכת הסיוע המשפטי. בדומה חשוב להדגיש, שהתובעת לא תיקנה עד היום את כתב התביעה. לא רק שלא הפנתה אל כתב תביעה מתוקן ולא רק שכתב תביעה מתוקן לא נמצא בין הררי המסמכים המצויים בתיק, אלא שהיא אף הוסיפה כי אם תידרש, תתקן את כתב התביעה.

מכל מקום, לא יכולה להיות מחלוקת שהסעד שנתבע הוא צו עשה, כפי שנכתב במפורש בכתב התביעה וכך אף נפתח תיק התובענה הנדונה. בנסיבות אלו, אין התובעת יכולה לעתור לסעד כספי. הגשת התביעה בדרך של תביעה לצו עשה, בעוד שבמסגרתה נתבע סעד כספי בסך של 50,000 ₪, היא אמנם מטעה. מכל מקום, ההשלכה של הגשת התובענה בדרך האמורה היא, שכל עוד לא תוקן כתב התביעה ולא שולמה אגרה מתאימה, או ניתנה החלטה על פטור מהאגרה המתאימה, אין התובעת יכולה לעתור לקבלת סעד כספי.

באשר לאמירה של התובעת, עליה חזרה מספר פעמים, כי אם בית המשפט יורה לה, תתקן את התביעה, ראוי להזכיר, כי במקום שהתיקון עוסק בהוספת סעד, כך שייתבע סעד כספי, על תובע להגיש בקשה מתאימה, אשר תתברר על-פי סדרי הדין.

עם זאת והגם שבקשה מעין זו לא הוגשה, ראוי להעיר כי חרף העובדה שמדיניות בית המשפט בבקשות לתיקון כתב תביעה היא מדיניות ליברלית, המאפשרת תיקון בכל שלב של המשפט ואף בשלביו המתקדמים, אין כך בכל מצב. כפי שנקבע פעמים רבות, במקום שבו התיקון מבוקש בחלוף זמן ניכר, כך שנראה שהמבקש השתהה יתר על המידה ואף מבוקשת הוספת עילה חדשה או תביעת סעד שלא נתבע בכתב התביעה המקורי, לא מן הנמנע שבקשה לתיקון כתב התביעה לא תתקבל (ראו בעניין זה: ע"א 721/84 משען נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 755 (1987), כבוד השופט א' חלימה, בפסקה 6; ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214 (1992), כבוד הנשיא מ' שמגר בפסקה 5).

10.
נמצא אפוא, כי גם אם ישנו טעם בטענות הנתבעים שנדונו עד כה, אין בהן כדי להצדיק את סילוקה של התביעה על הסף. נותר אפוא, לבחון את טענתם, כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית-דין.


מעשה בית-דין

11.
הכלל בדבר מעשה בית-דין, כולל שני כללים. האחד, הוא השתק עילה והשני, השתק פלוגתה. השתק עילה חל במקום שבו תביעה נדונה לגופה והוכרעה בבית משפט מוסמך. במקרה זה, לא יזדקק בית משפט לתביעה נוספת בין אותם בעלי-דין או חליפיהם, אם התביעה מבוססת על אותה עילה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כ"ב(2) 561, 583 (1968), כבוד הנשיא אגרנט; נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי (הוצאת רמות, 1998) 4-3; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 12; ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקאות 26-24). כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, הכלל בדבר השתק עילה נועד למנוע הטרדת בעל הדין שכנגד על דרך של אילוצו להתדיין בעניין שכבר נדון והוכרע. כן נועד כלל זה למנוע העמסת יתר על בתי המשפט בדיונים כפולים ומיותרים. לפיכך, אם מדובר בעילה שכבר נדונה, היא לא תתברר פעם נוספת (למשל, עניין צמרות, שם; ברנוביץ, שם;
ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ (2004) (כבוד השופט (כתוארו אז), א' גרוניס, בפסקה 6
), ולעניין זה נבחנת שאלת זהות העילה בדרך מרחיבה (ראו גם: ע"א 8/83 דן גורדון נ' מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797 (1985), כבוד השופט ד' לוין, בעמ' 802-801 (1985)). כך למשל, נקבע בעניין זה ב
עניין לב יסמין (שם):

"על פי כלל זה, משנדונה תביעה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט (או בורר) מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם מבוססת התביעה הנוספת על עילה זהה לזו של התביעה הראשונה (לעניין השתק עילה ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 ...). לכלל בדבר השתק עילה, שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה, ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה (רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 706)".

כך גם נקבע כי "השכל הישר אינו מקבל, שעניין שכבר נדון והוכרע בבית משפט או שיכול היה להיות נדון בהליך מסוים, יהא בחינת 'תכנית כבקשתך', וניתן יהא לשוב ולדון בו כמו לא אירע דבר. לדוקטרינה של מעשה בית דין הנמקה עיונית ידועה, הכרוכה בסופיות הדיון הן בהיבט של מערכת המשפט בכלל והן באי הטרדתו של בעל הדין שכנגד, בחריג של עשיית צדק ..." (רע"א 1958/06 שמעון סויסה נ' חב' צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ (2006), כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה ה(5))
.

השתק עילה לעומת זאת, "מקים מחסום דיוני בפני
בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה" (בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות (2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקאות 26-24, ופסקי הדין המובאים שם). בענייננו אין מדובר בהשתק פלוגתה, כי אם בהשתק עילה, ולפיכך איננו נדרשים לכך.

12.
המבחן לזהות העילות המקים מעשה בית-דין מסוג השתק עילה, הוא כאמור רחב. הכלל הוא, כי "אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר – את התשתית הבסיסית של העילה" (דן גורדון נ' מונאש הנזכר, כבוד השופט ד' לוין בעמ' 802-801). כפי שנאמר בעניין זה בפסק הדין בעניין צמרות (בפסקה 24):



"התשתית הבסיסית של העילה תילמד מכתבי הטענות של הצדדים, ומהמערכת העובדתית הכוללת ששמשה יסוד להליך ולפסק הדין. בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)".

כפי שנקבע פעמים רבות, כדי שיקום מעשה בית-דין, אין בוחנים את השאלה אם מדובר בשתי תביעות זהות לחלוטין, אלא השאלה הנבחנת היא, אם האינטרס המוגן בשתי התביעות זהה, אם התשתית העובדתית העומדת בבסיסן של שתי התביעות זהה, ואם הצדדים זהים. כך אפילו העילה שעליה הושתתה התביעה הראשונה שונה מזו שעליה הושתתה התביעה השנייה (למשל, תביעה אחת הושתתה על עילה חוזית ואילו התביעה האחרת הושתתה על תביעה נזיקית או כל כיוצא באלו), או שהסעד הנתבע שונה (למשל, בראשונה נתבע פיצוי ובשנייה נתבעה אכיפה). ראו בעניין זה למשל, בעניין לב יסמין (בפסקה 6):

"המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו 'מבחן זהות העילות'. השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא, האם עילתה של התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית משפט זה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גרודון נ' כפר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801; עניין קלוז'נר, עמ' 593). נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים".

על יסוד מבחנים אלו, הוסיף בית המשפט כי "אין נפקות, לעניין זה, לכך שהחבות אשר יוחסה למשיבה ... התבססה הן על אחריותה החוזית והן על אחריותה הנזיקית" להבדיל מהתביעה האחרת, שעילתה הייתה פיצוי כספי בגין ליקויי בניה (לב יסמין, פסקה 7). כן נקבע (שם) "יודגש, כי לענייננו אין נפקות לסוגי הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים (עניין קלוז'נר)" (ההדגשה במקור).

13.
לאור ההלכות שנקבעו כאמור, יש לבחון אם אמנם התביעה הקודמת הקימה מעשה בית-דין החוסם את בירורה של התביעה הנדונה.

בחינת שתי התובענות, זו הנדונה וזו הקודמת (ת"א 8468/02) מעלה כי מדובר בדיוק באותה עילת תביעה, גם אם בתביעה הנדונה נתבעו סעדים נוספים, שאולי לא נתבעו בתביעה הקודמת.

בשתי התביעות טענה התובעת, בדיוק באותו נוסח, כי היא "בעלת הדירה ברחוב הסביון 5 בירושלים, דירה המחולקת ל-3 יחידות דיור המשתרעת על פני שטח של כ-97 מ"ר" (פסקה 3 בתביעה הקודמת; פסקה 1 בתביעה הנדונה). כך גם אין כל יסוד לטענה כאילו כל אחת מהדירות שבגינה הוגשו שתי התביעות היא דירה שונה. גם אין כל מסמך התומך בטענת התובעת, כי תביעה אחת מתייחסת לדירה שהיא תת-חלקה 18 ואילו תביעה אחרת מתייחסת לדירה שהיא תת-חלקה 17. שני נסחי מרשם המקרקעין שהוגשו, זה משנת 2006 וזה משנת 2013 (שהוזכרו לעיל), מתייחסים רק אל תת-חלקה 18.

בדומה, בשתי התביעות טענה התובעת כי היא זכאית לסעדים בשל נזקים שנגרמו כתוצאה מבנייה שבנו הנתבעים, על-פי הנטען ללא היתר בניה, בחודש נובמבר 1999, או סמוך לכך (פסקה 5 בתביעה הקודמת; פסקה 3 בתביעה הנדונה).

כאמור לעיל, אין כל רלוונטיות לכך שמהות הסעד בתביעה הקודמת היה סעד כספי ואילו עתה נתבע סעד מסוג צו עשה, הגם שכאמור, חרף הכתרת התביעה בכותרת תביעה לצו עשה, נתבע גם סעד כספי. עוד יש להוסיף, כי מכתב התביעה בתביעה הנדונה עולה כי לא הייתה כל מניעה לתבוע את הסעדים הנתבעים עתה במסגרת התביעה הקודמת, אף אם הדבר היה מצריך את תיקון כתב התביעה. שכן, צו בית המשפט לעניינים מקומיים שעליו בין השאר, מבוססת התביעה הנדונה, ניתן כנטען בתביעה הנדונה, עוד ביום 5.6.2003, בעוד שפסק הדין בתביעה הקודמת ניתן רק ביום 26.3.2009 ועל-פי האמור בו, ישיבת ההוכחות בתביעה זו התקיימה ביום 6.6.2007, לאחר הגשת התביעה הנדונה.

עוד יש להעיר, כי הגם שכאמור, התביעה מבוססת בין השאר, על צו שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים, צו זה כלל לא צורף אל כתב התביעה. בדומה, אחד הסעדים הנתבעים בתביעה הנדונה הוא לחייב את הנתבעים לפעול על-פי "דו"ח מומחה של ברגמן משנת 2000". גם דו"ח זה לא צורף אל כתב התביעה הנדונה, לא נאמר מהו תחום מומחיותו של אותו ברגמן ואף לא עלה בידי לאתרו בתיק התביעה. מכל מקום, גם בסעד נתבע זה יש כדי להראות, כי לא הייתה מניעה לתבוע את קיומו במסגרת התביעה הקודמת, שהרי כנטען, ניתן עוד בשנת 2000, בעוד התביעה הקודמת הוגשה כאמור, בשנת 2002. כך גם באשר לסעד נוסף שנתבע בתביעה הנדונה, שעניינו בבקשת התובעת לחייב את הנתבעים לפעול בהתאם לדו"ח מומחה של מר אביגדור פורת. אף דו"ח זה לא הוגש ולא נאמר מה תחום מומחיותו של מר פורת. קריאת פסק הדין בתביעה הקודמת מעלה, כי דובר בחוות-דעה של שמאי, וכי היא נדונה במסגרת פסק הדין בתביעה הקודמת ומסקנותיה נלקחו בחשבון בעת קביעת סכום הפיצוי שהנתבעים חויבו לשלם במסגרתו (ראו פסקה 38 בפסק הדין בתביעה הקודמת).

בנסיבות אלו וכפי שנקבע בעניין צמרות (בפסקה 24), בדברים שהובאו לעיל, "בגדר 'עילת התביעה' תיכלל גם כל טענה אפשרית הקשורה קשר ענייני הדוק בעילה, אפילו לא הועלתה בפועל על ידי התובע; כלל 'השתק העילה' ימנע מתובע בהליך מאוחר מלהעלות טענות או לבקש סעדים שהוא יכול היה להעלותם ולבקשם במסגרת עילת התביעה בהליך הראשון אך לא עשה כן (ענין מונאש, בעמ' 801; זלצמן, בעמ' 31)".

לפיכך, ובמיוחד במקום שבו כאמור, התובעת יכולה הייתה לתבוע במסגרת התביעה הקודמת את אותם סעדים הנתבעים עתה ולטעון את אותן טענות הנטענות עתה, אין מקום לאפשר את התביעה הנוספת, היא התביעה הנדונה. לא הייתה כל מניעה לכך שבמסגרת התביעה הקודמת תתבע התובעת את מלוא הסעדים הנתבעים עתה, מה גם שכאמור, חלקם אמנם נתבעו ונדונו בפסק הדין בתביעה הקודמת. אולם אפילו ישנם סעדים שלא נתבעו בתביעה הקודמת, אין התובעת יכולה לתבוע עתה את אותם סעדים, מאחר שמקורם באותה עילת תביעה.

בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא, שפסק הדין בתביעה הקודמת מקים השתק עילה וחוסם את התביעה הנדונה. משהוגשה התביעה הנדונה, הרי שדינה להידחות על הסף.

14.
עוד ראוי להעיר, כי לא נראה שיש צורך לבחון כל אחד מן הסעדים הנתבעים במסגרת התביעה הנדונה. עם זאת, ככל שיש ממש בטענת התובעת כי ניתנו צווים בבית המשפט לעניינים מקומיים נגד הנתבעים וכי אלו אינם נאכפים, הרי שפתוחה בפני
ה הדרך לפנות אל הרשות המקומית ולדרוש ממנה שתפעל בהתאם לסמכויותיה. תביעה אזרחית אינה הדרך לאכיפת הליכים פליליים. זאת ועוד, אפילו לא תאכוף הרשות המקומית צווים שיפוטיים שניתנו בבית המשפט לעניינים המקומיים, הרי שישנם הליכים מתאימים שיש בהם כדי להביא את הרשות למלא אחר חובתה בנסיבות מעין אלו. כל זאת כמובן, בכפוף לנכונות טענות התובעת בעניין זה ובכפוף לכך שאמנם לא ניתנו לנתבעים היתרי בניה בדיעבד ושצווים שניתנו אמנם, כטענת התובעת, לא נאכפו.

תוצאה ונושא פסיקת הוצאות

15.
מכל הטעמים האמורים ומשנקבע שמעשה בית-דין חוסם את בירור התביעה הנדונה, התביעה נדחית על הסף.

16.
משהגענו אל המסקנה האמורה, הרי שעל התובעת לשאת בהוצאותיהם של הנתבעים. שכן כלל הוא, כי בעל-דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס.

עוד נראה, כי התובעת אינה מהססת להרבות בהליכים נגד הנתבעים. לא מן הנמנע כי כך היא נוהגת בין השאר בשל הקלות שבה היא מנהלת את אותם הליכים בין השאר, מאחר שאינה נדרשת להוציא הוצאות כספיות לשם כך. התובעת נהנית מייצוג על חשבון כספי הציבור וכך היא אף זוכה לפטור מתשלומי אגרת משפט ומהפקדת עירבון בעת הגשת ערעורים. כך בעת שהנתבעים נדרשים להוצאות ניכרות בשל ריבוי ההליכים שהתובעת נקטה בהם נגדם, לרבות הליכי ערעור.

מעבר לתמיהה העולה מכך שהתובעת זוכה בייצוג כאמור, וזאת לנוכח הנטען בכתבי הטענות, כי התובעת בעלת נכסים, נראה כי בנסיבות הנדונות, בכל מקרה, על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים בשל ההליך הנדון, שלא היה מקום להגישו ואשר הגיע להיקף עצום עוד בטרם החל להתברר.

בנסיבות אלו, תשלם התובעת לנתבעים עבור שכר-טרחת בא-כוחם ועבור הוצאות המשפט שהוציאו, סך של 20,000 ₪ אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. סכום זה ישולם מתוך הסכום המוחזק בנאמנות בידי בא-כוחה של התובעת ואת היתרה תשלים התובעת.

בשל האמור בסופו של פסק-דין זה, מן הראוי שהלשכה לסיוע משפטי תשוב ותבדוק את נושא ייצוגה של התובעת. לפיכך, המזכירות מתבקשת לשלוח פסק-דין זה גם אל ראש לשכת הסיוע המשפטי במחוז ירושלים.



ניתן היום,
ז' שבט תשע"ד, 08 ינואר 2014, בהיעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 2242/06 אילניר וראיין נ' יעל כהן, רמי כהן (פורסם ב-ֽ 08/01/2014)