פסקי דין על אהרן צור | פסקי דין על מהיר-אדלר אברהם תעשיות | פסקי דין על משה אספרנסה | פסקי דין על ארמין א.א. שיווק ואספקה |

5321-08/13 הפב     27/02/2014




הפב 5321-08/13 אהרן צור נ' מהיר-אדלר אברהם תעשיות בע"מ, משה אספרנסה, ארמין א.א. שיווק ואספקה בע"מ








בית המשפט המחוזי בחיפה

הפ"ב 5321-08-13 צור נ' מהיר-אדלר אברהם תעשיות בע"מ
ואח'

הפ"ב 35283-06-13 מהיר-אדלר אברהם תעשיות בע"מ
ואח' נ' צור

27 פברואר 2014



בפני

כבוד השופט א' קיסרי


המבקש:

אהרן צור


נגד


המשיבים:

1. מהיר-אדלר אברהם תעשיות בע"מ
2. משה אספרנסה
3. ארמין א.א. שיווק ואספקה בע"מ





פסק דין


1.
בקשה לביטול פסק בוררות שניתן ביום 29.5.13 על ידי הבורר עו"ד ס' ש' וואנו (בהתאמה, "פסק הבוררות" ו"הבורר"), וכן לביטול החלטתו של הבורר מיום 22.6.13 שבה נדחתה בקשת המבקש לתקן את פסק הבוררות ("ההחלטה").

2.
בדיון שהתקיים ביום 22.12.13 הסכימו הצדדים שפסק הדין יינתן על יסוד כתבי הטענות ועל יסוד הטענות שהושמעו בדיון. בהתאם לכך ולאחר שעיינתי בפסק הבוררות, בנימוקי הבקשה והתשובה ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הבקשה על כל עתירותיה.

3.
המבקש ("המבקש") והמשיב 2 ("המשיב") ניהלו במשותף עסק, ולמטרה זו הקימו חברה, המשיבה 3 ("החברה"). בחודש יוני 2006 נעשה הסכם שלפיו צורפה המשיבה 1 ("מהיר") כשותפה בחברה ("ההסכם"). ייאמר כבר כאן שבבקשה תוארו עובדות אלה באופן שונה במקצת ועל כך גם התרעמו המשיבים, אולם סבורני שלעניין זה אין חשיבות של ממש לצורך הכרעה בבקשה, ועל יסוד החומר שבפני
י נחה דעתי שגרסת המשיבים בעניין זה, שבעיקרה מתוארת לעיל, משקפת את פני הדברים. בשנת 2009 התגלו חילוקי דעות בין שלושת השותפים בחברה, וליתר דיוק, בין המבקש מצד אחד לבין המשיב ומהיר מצד שני, ועל רקע זה ולנוכח הוראת הבוררות שבסעיף 20 של ההסכם, מונה הבורר להכריע במחלוקת. כאן המקום לציין כי בסעיף 20.2 של ההסכם נקבע ש"הבורר לא יהיה כפוף להוראות הדין המהותי, לא לסדרי הדין ולא לדיני הראיות".

4.
כעולה מפסק הבוררות, המבקש היה התובע בבוררות ועיקר טענתו היה שביום 30.4.09 הוא סולק מן החברה באופן חד-צדדי, ללא כל סיבה, ובתוך כך הוא גם נושל שלא כדין מכל זכויותיו. להגנתם טענו מהיר והמשיב כי המבקש הוא זה שהפר את ההסכם, כי הוא מעל באמון והפר את התחייבויותיו כלפיהם, וכשהדברים התגלו הוא עזב את החברה ועבר לעבוד בחברה מתחרה. בפני
הבורר הייתה גם תביעה שכנגד, שבה תבעו מהיר והמשיב מן המבקש סכום של כ-
180 אלף ₪, על יסוד המעילה שיוחסה לו. בנוסף, הם תבעו מן המבקש סכומים ששולמו בפשרה לרשות המיסים, לאחר שהחברה חויבה במס בגין רכישות בגדים של המבקש שאותם הוא הציג כ"בגדי עבודה". המבקש הכחיש מכול וכול הן את טענת המעילה והן את הנטען בנושא "בגדי העבודה".

5.
בפסק הבוררות סקר הבורר את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הן בתביעת המבקש כנגד המשיבים והן בתביעה שכנגד שהגישו המשיבים נגד המבקש. לאחר מכן נפנה הבורר וסקר את התשתית הנורמטיבית שעל פיה יש להכריע בסכסוך, וקבע שעל המחלוקת חולשות הוראות חוק החברות תשנ"ט–1999 וחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג–1973, הוראות שצוטטו על ידו בסעיף 15 של פסק הבוררות. בהמשך סקר הבורר בהרחבה (יתרה, יש לומר) את השתלשלות העניינים כפי שהיא משתקפת מן העדויות והראיות שהובאו בפני
ו. הנושא הראשון שבו דן הבורר היה הרקע לקרע והתנהלות החברה עד מועד פגישת השותפים ביום 30.4.09, ומסקנתו הייתה שבין השותפים בחברה, ובעיקר בין המבקש לבין מנהל מהיר, י' אדלר ("אדלר"), שררו אי-אמון ומתח גלוי שהתעצמו לאורך תקופה ארוכה, ומטבע הדברים חילופי הדברים בפגישה ביום 30.4.09 לא היו בבחינת הפתעה למי מן המעורבים בה (סעיף 22 לפסק הבוררות). להלן סקר הבורר את השתלשלות העניינים באותה פגישה, ומסקנתו הייתה שגרסת המשיבים (הנתבעים שבפני
ו) מהימנה עליו יותר, מן הטעם שהמבקש לא מסר באותה פגישה גרסה ממשית להתרחשויות, בעוד שהמשיבים מסרו גרסה מנומקת ונתמכת בראיות.

6.
בהמשך דן הבורר בעניינים השונים שעמדו להכרעתו, ופסקאות ד'–ח' של פסק הבוררות מוקדשות לתיאור המחלוקות בעניינים השונים, לעדויות וראיות שהובאו בפני
הבורר ולמסקנותיו בכל אחד ואחד מעניינים אלה. לשם הקלה ופישוט אשתמש אף אני באותם מונחים שבהם השתמש הבורר כדי לציין עניינים אלה. בנושא שכונה "פרשת החשבוניות" נטען כי המשיבים גילו שהופקו חשבוניות של החברה בסכום כולל של כ-180 אלף ₪ על שם לקוחות שונים של החברה, ותמורתן מעולם לא התקבלה בחברה. המשיבים ייחסו את האחריות לכך למבקש, וזה טען שאין לו כל ידיעה בנושא זה. הבורר סקר את העדויות והגיע למסקנה ש"האפשרות שאהרון (המבקש, א"ק) היה אחראי בפרשת החשבוניות סבירה יותר מכל אפשרות אחרת" (סעיף 35 לפסק הבוררות). בקשר לכך הוסיף הבורר וקבע כי התנהגות זו שיוחסה למבקש עולה כדי הפרת אמונים והתנהגות חסרת תום לב הפוגעת בחברה. בנושא רכישת הבגדים על ידי המבקש, שכונה "פרשת בגדי היוקרה",
נטען כי בשנת 2010 נפתחה חקירה של רשות המסים כנגד החברה, בחשד לעבירות מס על רקע האפשרות שהחברה רכשה בגדי יוקרה בחנות בנהריה וביקשה לקבל בגין רכישות אלה חשבוניות המתעדות רכישת בגדי עבודה. בעניין זה שמע הבורר עדויות מפי רואה החשבון של החברה ("רואה החשבון") כמו גם מהמשיב, מאדלר ומן המבקש, ומסקנתו הייתה שעדות המבקש והראיות שהוא הביא אינן מספיקות כדי לשלול את עדויותיהם של העדים האחרים והראיות התומכות בהן שנמצאו מהימנות בעיניו. הבורר הוסיף וקבע כי האירוע סיכן את החברה ויצר איום ממשי עליה, על מנהליה ועל השותפים בה, ועל רקע זה ראוי היה לפטרו לאלתר (סעיף 42 לפסק הבוררות). הנושא הבא בפסק הבוררות כונה "פתיחת החברה החדשה וטענת הברחת הנכסים", ובעניין זה דחה הבורר את טענות המבקש, תוך שהוא מקבל במלואה את עדות רואה החשבון בנוגע לסיבות להפסקת פעילותה של החברה וייסוד החברה החדשה שבה המבקש לא היה בעל מניות. בעיקרו של דבר, קיבל הבורר את הסבריו של רואה החשבון שפעילותו של המבקש בחברה יצרה סיכון עסקי להמשך פעולתה הסדירה וכן, ובעיקר, שהפסקת פעילות החברה לא הייתה כרוכה בפגיעה בזכויות כלשהן של המבקש שנשמרו במלואן, אלא שהצעות המשיבים למבקש לא היו מקובלות עליו. על רקע זה קבע הבורר כי לא מצא מקום לקבל את טענת המבקש כי הוא נושל או הודח מהחברה בידי המשיבים. הבורר דן גם בעניין שכונה "הסכם הפשרה עם המשיב" (פסקה ז' לפסק הבוררות) ודחה את טענות המבקש בנוגע לסכום שאותו קיבל המשיב בפרישתו מן החברה. על יסוד הראיות שהובאו בפני
ו קבע הבורר שהסכום ששולם למשיב עומד על כמחצית מן הסכום שטען המבקש, ובנוסף לכך ציין הבורר שבכל מקרה אין סימטריה בין שני המקרים, היינו פרישתו של המשיב מן החברה ועזיבתו של המבקש את החברה (סעיף 47 לפסק הבוררות). הבורר דן גם בטענת המשיבים שייחסו למבקש הפרה יסודית של הסכם השותפות, ומסקנתו הייתה שאין לקבל טענה זו. לדעתו, תכלית ההתקשרות של המבקש והמשיב בהסכם עם מהיר הייתה לזכות במימון לפעילותה של החברה, ועל רקע זה לא נדרשה השתתפות במימון לא מהמבקש ולא מהמשיב, ועל כן אין לקבל את טענת המשיבים בדבר הפרת הסכם השותפות.

7.
להלן סקר הבורר את חוות הדעת של המומחים שהוגשו בנוגע להערכת שווי החברה, ומסקנתו על יסוד עדויותיהם הייתה שיש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים, ובהתאם לכך הוא קבע שיש להעריך את שווי החברה לפי "שיטת השווי הנכסי" ולא לפי "שיטת המכפיל", וזאת על רקע מסקנתו שאי הסדרים בפעילותה של החברה שיוחסו למבקש מעמידים בספק את אפשרות המשך פעולתה, ולכן אין מקום ליישם את "שיטת המכפיל". מסקנתו הייתה שחלקו של המבקש בחברה, על בסיס הערכת השווי הנכסי שלה, היה כ-386 אלף ₪, ולפי סעיף 15.4 של ההסכם הוא פסק שהמבקש זכאי לסכום שהוא כמחצית שווי חלקו בחברה, היינו, כ-193 אלף ₪. כאן המקום לציין גם את דבריו של הבורר בפסקת הסיכום של פסק הבוררות, שאת הסכום האמור הוא פסק למבקש לאחר לבטים לא מעטים, מפני שלדעתו התקיימו בנסיבות העניין שיקולים כבדי משקל לשלול מן המבקש גם את הסכום שנפסק לו. לפי הבורר, יסודם של שיקולים אלה ב"עדויות רבות, עקביות וקוהרנטיות של הנתבעים ועדיהם אודות התנהלות לקויה ובעייתית של התובע, החל מזלזול והיעדרויות מן העבודה, וכלה בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, ובפרשת בגדי היוקרה אשר לה אני מייחס חומרה מיוחדת נוכח הסיכונים אשר יצר לחברה ולאורגנים שלה. לשיקולים אלה ניתן להוסיף כי התובע לא הצליח להוכיח את גרסתו, בין משום שלרוב לא נתן גרסה נגדית ממשית אודות ההתרחשויות, ולעתים לא נתן גרסה כלל והסתפק בהכחשה בעלמא" (סעיף 52 לפסק הבוררות).

8.
בקשת המבקש – המחזיקה ארבעים עמודים וכארבע מאות וחמישים עמודי נספחים – מונה כמעט את כל עילות הביטול המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות תשכ"ח–1968 ("החוק"), ובנוסף היא כוללת טיעון נרחב ומפורט בדבר סתירות ופרכות, כביכול, בחומר הראיות אשר הבורר, כך הטענה, לא נתן דעתו עליהן, ואף אם עשה כן הגיע למסקנות מוטעות. דרך טיעון זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, ודומה כי המשיבים צודקים כשהם טוענים בפתח תשובתם שהבקשה איננה בקשה לביטול פסק הבוררות כי אם ניסיון של המבקש לערער עליו, דבר שהוא בלתי אפשרי לפי החוק. בעניין זה מציינת המחברת סמדר אוטולנגי בספרה "בוררות – דין ונוהל", כרך ב' (2005), ("אוטולנגי") כי "פסק בורר, בהבחנה מ

פסק דין
של בית משפט, אינו ניתן לערעור... למרות זאת, יש ובעלי דין נוטים לשכוח שמדובר בפסק בורר, להבחין מ

פסק דין
של בית משפט והם מנסים לתקוף אותו בטענות האופייניות לערעור. בתי המשפט דחו לא אחת בקשות ביטול שנוסחו בצורה כזו, בציינם כי אין הם יושבים כבית משפט לערעורים על פסק הבורר" (עמ' 963). ועוד נאמר כי "אין בית משפט יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בורר; והתערבות בית המשפט בפסק הבורר תהיה רק מקום בו קיימת עילת ביטול על פי החוק. לכן בית המשפט מקפיד ובודק, גם כאשר העילות מופיעות כשהן מבוססות, כביכול, על עילות הביטול של סעיף 24 לחוק אם אין הן אלא טענות ערעור, בלבוש אחר" (עמ' 965).

9.
על יסוד הדברים האלה ניתן לדחות, אף מבלי צורך להרחיב בעניין, את טענות המבקש שהבורר טעה בקביעת הממצאים ובהסקת המסקנות מחומר הראיות שהיה בפני
ו.

10.
בין שאר טענותיו, המבוססות על עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, טוען המבקש לפגיעה בזכות הטיעון המקימה את עילת הביטול המפורטת בסעיף 24(4) לחוק הקובע כך: "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו". על עילת ביטול זו כותבת אוטולנגי כי היא "... מבטאת, למעשה, את אחד מכללי הצדק הטבעי, שהוא שמיעת הצד השני -

audi alteram partem
; יש לתת לכל אחד מהצדדים את האפשרות להעלות את טענותיו ולהוכיחן, ולהשמיע את הערותיו לגבי כל עניין היכול להוות נושא להחלטה מצד הבורר. הדבר אמור לגבי כל שלבי הבירור, לרבות בקשת הבהרה מהבוררים
" (עמ' 1027). בצד זאת נפסק כי "
ככל יתר עילות הביטול אף עילת הביטול שבסעיף קטן (4) פורשה בצמצום רב. ברוח זו, נפסק כי פגיעה בזכות הטיעון של צד לבוררות תצדיק את ביטול פסק הבוררות רק כאשר יהיה מדובר בפגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי ולא בפגיעה פורמאלית בלבד
", וכן כי "לא בנקל יורה בית המשפט על ביטול פסק בוררות בשל הטענה כי לא ניתנה לצד הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו, והכל כדי להגשים את הכלל לפיו עילות הביטול לפי סעיף 24 לחוק אינן פותחות פתח להעלאת טענות ערעוריות על פסק הבוררות
" (רע"א 6327/12 עופר ניב נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (1.9.13)).



11.
המבקש טוען כי "במקרה נשוא בקשה זו הייתה פגיעה קשה בזכות הטיעון של המבקש אשר קופחה מאד: "שילוב" ראיות מטעם המשיבים ללא ידיעתו, אי מתן זכות להשיב ולזמן עדים להגנתו" (בפרק הטענות בבקשת המבקש אין ספרור סעיפים והבקשה כולה אינה כוללת מספור עמודים, ולכן קיים קושי להצביע על מיקומה המדויק של הטענה בכתב הטענות שהגיש המבקש). עוד הוא טוען לפגיעה בזכות הטיעון מחמת "דחיית הבקשה לזימון עדים ולמתן תשובה לסיכומי המשיבים ולהגשת פרוטוקולים ו...." (כך במקור, א"ק). בהמשך טוען המבקש כי מעיון בתיק המוצגים (שנעשה לאחר שהסתיימה הבוררות וניתן פסק הבוררות) עולה כי נמצאו בו מסמכים שהבורר לא התיר למשיבים להגישם, וכי בנוסף נמצאו מסמכים שלא סומנו על ידי הבורר "ומכאן ברור כי "הכנסתם" לתיק המוצגים ללא דיון תמוהה ונעשתה שלא כדין". עניין נוסף הנזכר בקשר לטענה זו הוא שהבורר קיבל את בקשת המבקש לצרף כראיה מטעמו פרוטוקול דיון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, אולם כאשר עיין בתיק המוצגים (לאחר שניתן פסק הבוררות) הוא לא מצא את הפרוטוקול, ומכאן טענתו כי "תיק המוצגים "התנהל" בצורה חד-צדדית המשרתת את ענייני המשיבים, ומדובר בנדבך מהותי נוסף אשר פגע אנושות בזכויות המבקש, ומצדיק להיעתר לבקשתו". ייאמר כבר כאן כי ראיתי לנכון להביא רק חלק מטענות המבקש המתייחסות לעילת הביטול שבסעיף 24(4) לחוק, מפני שנראה לי שלא זו בלבד שהטענות הן חסרות יסוד, אלא שמרביתן גם נסתרות בטענות אחרות של המבקש וכן, ובעיקר, גם מתוך נספחים שהוא צירף לבקשתו. בהקשר זה אציין כי נראה הדבר שהמבקש מערבב את היוצרות כשהוא טוען שבגדר הליך הבוררות לא ניתנה לו הזדמנות להביא את טענותיו, וכאסמכתא הוא מביא את התנהלות הבורר ואת החלטותיו בגדר ניהול הליך בוררות אשר בחלקן לא היו לרוחו. לדעתי, ניתן במקרה זה להשתמש בהשאלה מדיני פסלות שופט, שלפיהם הלכה מושרשת היא שהחלטות שאינן לרוחו של בעל דין אינן עילה לפסול אותו (ע"א 3979/08
פלונית נ' פלוני, פסקה 11 והאסמכתאות שם(18.9.08)), והדבר נכון גם בהקשר לעילת הביטול לפי סעיף 24(4) לחוק. על מנת שתקום עילה כזו צריך מבקש הביטול להראות שנמנע ממנו להשמיע טענות או להביא ראיות, והעובדה שהבורר החליט בעניינים הקשורים לניהול הבוררות לדחות את טענותיו של בעל דין איננה, כשלעצמה, נסיבה המקיימת את עילת הביטול. כך, וכדוגמה בלבד, כשדחה הבורר את בקשת המבקש להוצאת מסמך שצורף לסיכומי המשיבים (נספח מ"ט לבקשה כאן), ציין הבורר שעצם פרסומו של תוכן המסמך אין בו כדי לתת לו משקל כלשהו, וכי הוא ישקול את הדברים על פי הראיות והטענות לגופן. בדומה לכך, כשביקש המבקש להשיב לסיכומי המשיבים ובקשתו נדחתה, נימק זאת הבורר בכך ש"פרשה זו חייבת להגיע לסיום. חזקה עליי שאדע לבור את המוץ מהתבן, ואני מקווה שלא להיכשל בכך". כאמור, הסתפקתי בהבאת דוגמאות ספורות, מפני שלדעתי הן מייצגות נאמנה את מצב העניינים ואת העובדה שעליה עמדתי, שהמבקש אינו מבדיל בין מניעת אפשרות או הזדמנות לטעון טענות, שכמסתבר ניתנה לו ביד רחבה, לבין החלטות של הבורר שלא היו לרוחו, ולכן נחשבות בעיניו כפגיעה בזכות הטיעון. זו אף זו, בפסק הבוררות ניתן למצוא הנמקה נרחבת ומפורטת למסקנות ולממצאים שאליהם הגיע הבורר, ויש בו גם התייחסות לעדותו של המבקש ולגרסה (וליתר דיוק, להעדרה) שהוא מסר. במצב עניינים זה אני מתקשה להבין את היסוד לטענה זו של המבקש ואני דוחה אותה.

12.
טענה אחרת של המבקש היא שמפסק הבוררות נעדרת הנמקה, ומכל מקום ההנמקה איננה מספקת. טענה זו מכוונת כנגד מסקנתו של הבורר (בסעיף 42 של פסק הבוררות) שהאחריות לפרשת "בגדי היוקרה" רובצת לפתחו של המבקש. טענת המבקש היא שלפי האמור בסעיף 41 בפסק הבוררות, הבורר קבע שגרסת המבקש בעניין זה הייתה של "שלילה סתמית, נעדרת כל תימוכין ושאינה מגובה בראיות כלשהן...", ולטענת המבקש, הבורר פסק לחובת המבקש תוך התעלמות מנטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות שהיה מוטל על המשיבים. גם אם אתעלם מכך שהטענה בעניין זה היא "ערעורית" במהותה, ולכן אין לשעות לה, אני סבור שגם לגופו של עניין טעות בידי המבקש. כעולה מסעיף 42 לפסק הבוררות, הבורר קבע את אשר קבע על יסוד העדפתו את גרסת רואה החשבון על פני גרסת המבקש (וליתר דיוק, העדרה של גרסה ברורה). במצב דברים זה לא ניתן לומר שהבורר התעלם מנטל ההוכחה ומנטל הבאת הראיות כי אם להפך, ודבריו משקפים את מסקנתו שהמשיבים אכן עמדו בנטל ההוכחה שהיה מוטל עליהם. גם הטענה הנטענת, ולו בשפה רפה, שפסק הבוררות אינו מנומק כראוי, מקבלת מענה בדברים שנאמרו ברע"א 1229/00 כהן נ'

diamond express
(23.7.00):

"חובת ההנמקה בפסק בורר מיושמת באורח גמיש בהרבה מהמקובל לגבי פסקי דין של בית משפט, ושאלת מידת מילוייה של חובת הנמקה בבוררות נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. כך, למשל, לענין היקף חובת ההנמקה ינתן משקל לשאלה אם הבורר כפוף לדין המהותי, אם לאו, כמו גם לנסיבות אחרות הקשורות באופיו של הסכסוך
.
בענייננו, מכיל פסק הבורר שלד-הנמקה העונה על הנדרש. הפסק כולל ממצאים עובדתיים הנשאבים מראיות שהוגשו ולמסקנות שהסיק הבורר ישנה זיקה לממצאים אלה. בהינתן העובדה כי הבורר בענייננו היה פטור מכבילות לדין המהותי, אורח הנמקתו היה בודאי מניח את הדעת
".

13.
בענייננו, הופטר הבורר הן מן הכפיפות לדין המהותי והן מן הכפיפות לסדרי הדין ודיני ראיות, ולכן הנמקתו המפורטת, המשתרעת על פני עשרים ושניים עמודי פסק הבוררות, עונה די הצורך על דרישת ההנמקה שבה מחויב הבורר.

14.
טענה אחרת של המבקש היא שהבורר חרג מסמכותו. הילוכה של הטענה הוא שהבורר דחה את תביעתם הנגדית של המשיבים, שטענו שהמבקש הפר את הסכם השותפות בכך שלא השקיע כספים בחברה. הבורר קבע בעניין זה שלפי ההסכם לא חלה על המבקש חובה להשקיע ולכן, כאמור, הוא דחה את התביעה. על יסוד כך, טוען המבקש, קם מעשה בית דין הפועל לחובת המשיבים, ולכן כאשר קבע הבורר – על יסוד סעיף 15.4 של ההסכם – את הפיצוי המגיע למבקש, הוא פסק בניגוד לקביעתו הדוחה את תביעתם הנגדית של המשיבים, ובכך הוא חרג מסמכותו.

15.
להלכה הנוהגת בסוגיית סמכותו של בורר וחריגה ממנו אתייחס להלן, אלא שגם לגופה של טענתו האמורה של המבקש אין בה ולא כלום. בדחותו את תביעתם הנגדית של המשיבים, קבע הבורר שהמבקש לא הפר את ההסכם בכך שלא השקיע בחברה, אולם סעיף 15.4 של ההסכם, שמכוחו פסק הבורר את אשר פסק, נוגע להפרה ממין אחר, היינו "פעולה שיש בה משום פגיעה בחברה ובעסק...", והבורר היה בדעה שהיו די והותר פעולות כאלה של המבקש המצדיקות היזקקות לסעיף זה. בין כך ובין דחיית תביעתם הנגדית של המשיבים אין בה ולא כלום, ומשום כך אני דוחה את טענתו זו של המבקש.

16.
לא מעבר לדרוש אוסיף כי המבקש הפנה לפסק הדין שניתן בע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996) ("עניין עין גב"), שעניינו תוצאות פעולה של הבורר ללא סמכות או בחריגה ממנה, אולם המשיבים צודקים כשהם מצביעים על כך שברע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (7.11.11) נאמר שבשנים שמאז שניתן פסק הדין בעניין עין גב הובעו בפסיקת בית המשפט העליון הסתייגויות ממנה, ונפסק שמכל מקום סוגיית הסמכות צריכה להיבחן בהתאם להסכמת הצדדים המשתקפת בהסכם הבוררות. על רקע זה אין קושי להגיע למסקנה שנוכח הסמכות הרחבה שניתנה לבורר, אין המבקש יכול להסתמך על הדברים שנאמרו בעניין עין גב, מה גם שכפי שציינתי, לגופה של הטענה אין בה ממש.

17.
טענה אחרת הנוגעת לחוסר הסמכות היא שהבורר קבע שהמבקש הפר את חובותיו כנושא משרה בחברה, מעל באמון שותפיו, הנפיק חשבוניות פיקטיביות ורכש בגדי יוקרה במסווה של רכישת "בגדי עבודה". לטענת המבקש, קביעות אלה של הבורר מייחסות לו עבירות פליליות ואחריות של נושא משרה בתאגיד, ואלה אינן בסמכותו. המשיבים טוענים כי יש לדחות טענות אלה, הן על יסוד הנאמר בפסק הבוררות והן על יסוד דברים שנאמרו על ידי הבורר בהליך הבוררות. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שטענת המבקש אינה מבוססת די הצורך ולכן אין מנוס מדחייתה. דומה כי המבקש מתעלם מכך שמה שעמד לדיון בפני
הבורר היו הוראות ההסכם ותביעת המבקש לפיצוי בשל כך שלפי טענתו הוא נושל מן החברה. סעיף 15 של ההסכם, על כל סעיפי המשנה שלו הנוגעים לחובותיהם של הצדדים זה כלפי זה, וסעיף 15.4 – שעליו השתית הבורר את מסקנתו בדבר סכום הפיצוי שהמבקש זכאי לו – מתייחס במפורש לעניינים של פגיעה בחברה. על רקע זה, קביעותיו של הבורר בדבר הפרת חובות נושא משרה בתאגיד או עניינים אחרים שבהם הבורר ייחס למבקש אחריות כזו או אחרת, אינן אלא תשתית הכרחית להכרעה אם מעשי המבקש ופעולותיו אכן גרמו לפגיעה בחברה ובעסקיה, הכרעה שהיא בליבת סמכותו של הבורר על פי סעיף הבוררות שנכלל בהסכם. קביעות הבורר המייחסות למבקש אחריות הן בעלות משמעות אופרטיבית אך ורק לצורך ההכרעה שהוא הגיע אליה, ומכאן שטענת המבקש בעניין זה אינה מבוססת ויש לדחותה.

18.
טענה נוספת היא שהבורר לא הכריע בעניין שנמסר לו, ובכך מכוון המבקש לעילה הקבועה בסעיף 24(5) לחוק. טענה זו של המבקש נסמכת על כך שבקביעת הסכום המגיע לו, קיזז הבורר משווי חלקו של המבקש בזכויות בחברה סכום של 41,526 ₪ בגין "מלאי מת", מבלי שהובאה ראיה לקיומו של מלאי כזה. שקלתי את הטענה ואני מחליט לדחות אותה, הן מפני שאני סבור שהיא אינה באה בגדר עילת הביטול שבסעיף 24(5) לחוק, והן מפני שגם לגופה אין לה יסוד מספיק. סעיף 24(5) לחוק קובע עילת ביטול במקום שבו "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו". בהתייחסה לעילת ביטול זו, מציינת אוטולנגי כי העילה "מתייחסת אל עניין שנמסר להכרעתו של הבורר. מכאן, שאין היא חלה על מחדל של הבורר לפסוק בעניין שהועלה בפני
ו רק בגררא" (עמ' 1050). מפסק הבוררות עולה, וכך גם טוען המבקש, שקביעת חלקו בזכויות בחברה הושתתה על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים. השאלה אם חוות דעת זו נכונה ואם רשאי היה הבורר להסתמך עליה אינה עניין הבא בגדר עילת ביטול זו, כי אם לכל היותר – וגם בכך יש ספק – כעילת תקיפה "ערעורית" כלפי פסק הבוררות.

19.
המבקש טען גם שיש לבטל את פסק הבוררות מחמת היותו מנוגד לתקנת הציבור, ובכך הוא כיוון, מן הסתם, לסעיף 24(9) לחוק. אלא שפרט לאזכור ההלכה שנפסקה בדנ"א 9563/03
כדורי נגד כליף (1.4.04) ולטענה מעורפלת בדבר היותו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור, לא ניתן להבין על מה מיוסדת הטענה, ולכן אין מנוס מדחייתה.

20.
המבקש טען גם כי בפסק הבוררות נמנע הבורר מלפסוק לזכותו הפרשי הצמדה וריבית ממועד היווצר העילה בחודש אפריל 2009, ועל רקע זה הוא פנה לבורר בבקשה, לפי סעיף 22 לחוק, שבה הוא עתר לתיקון פסק הבוררות והשלמתו, כך שלסכום שנפסק לטובתו יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.4.09 (נספח נ"ה לבקשה). בהחלטה מיום 16.6.13 דחה הבורר את הבקשה (נספח נ"ח של הבקשה הנוכחית), ונימק זאת בכך ש"לאחר שיקול ובחינה נוספים, איני מוצא מקום או צורך לתקן את הפסק, להוסיף עליו או לגרוע ממנו. הסכום שנקבע שם מבטא, למיטב הבנתי ומצפוני, את סך כל המכלול של הטענות, הנסיבות, הזכויות והחובות, על כל הנלווה עליהן, כעולה מן המסמכים, הנסיבות והדין". המבקש טוען שההחלטה איננה מנומקת מבחינה עניינית, וכי מכל מקום היא מנוגדת לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה תשכ"א–1961 ולהלכה הפסוקה בעניין זה. המשיבים טוענים, והם צודקים גם בכך, שטענת המבקש אינה אלא ערעור על קביעתו של הבורר, ולכן יש לדחותה. לא מעבר לדרוש אוסיף כי האסמכתא שאליה הפנה המבקש (רע"א 1324/12 ד"ר י' שגב ושות' נ' רוני מאנה (8.4.12)) אינה תומכת בטענתו. באותו עניין דן בית המשפט בטענה הפוכה מטענתו של המבקש, היינו שהבורר (שם) חרג מסמכותו כשפסק למשיבים (שם) ריבית והצמדה. בית המשפט דחה את הטענה וקבע, על יסוד הדין וההלכה, שפסיקת ריבית והפרשי הצמדה היא הכלל ואי פסיקתם היא חריג המצריך הנמקה. בענייננו, הביא המבקש בפני
הבורר את נושא אי פסיקת הפרשי הצמדה וריבית והבורר שקל את העניין, והגיע למסקנה שאין מקום לתקן את פסק הבוררות. בכך לא נפל פגם העולה כדי עילת ביטול, אף שייתכן, ואיני פוסק בכך, שאם היה מדובר בפסק דינו של בית משפט הכפוף לסדרי הדין ולדין המהותי, ייתכן שבהנמקה כגון זו של הבורר לא היה די, ומשום כך אני דוחה גם טענה זו.

21.
בשאר טענות המבקש לא מצאתי כל ממש והתוצאה היא שאני דוחה את הבקשה, ובמצוות סעיף 28 לחוק אני מקבל את הבקשה בהפ"ב 35-283-06-13 ומאשר את פסק הבוררות.

22.
נותרה שאלת חיובו של המבקש בשכר טרחתם של המשיבים, ואודה שהתלבטתי לא מעט בעניין זה. מחד גיסא, האופן שבו נערכה והוגשה בקשת המבקש, שכאמור מחזיקה מאות עמודים ומנוסחת באופן מכביד המקשה על הבנת טענותיו, מצדיקה את חיובו בשכר טרחתם של המשיבים, וייתכן שגם בחיוב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. מן העבר האחר, הסכמת המבקש להכריע בעניין על יסוד כתבי הטענות מנעה הארכה שלא לצורך של הבירור המשפטי. בסופו של דבר הגעתי לכלל דעה שיש לחייב את המבקש בשכר טרחתם של המשיבים בסכום של 15,000 ₪.


ניתן היום,
כ"ז אדר תשע"ד, 27 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.









הפב בית משפט מחוזי 5321-08/13 אהרן צור נ' מהיר-אדלר אברהם תעשיות בע"מ, משה אספרנסה, ארמין א.א. שיווק ואספקה בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/02/2014)