פסקי דין על שמחה יום טוב פלק | פסקי דין על שלמה בטון |

47960-05/10 פ     13/01/2014




פ 47960-05/10 מדינת ישראל נ' שמחה יום טוב פלק, שלמה בטון








בית משפט השלום בירושלים



ת"פ 47960-05-10 מדינת ישראל
נ' פלק ואח'




בפני

כב' השופטת אילתה זיסקינד


בעניין:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד רוני מלר



המאשימה


נגד


1.שמחה יום טוב פלק
2.שלמה בטון

- נדון


הנאשם 1 בלבד ע"י ב"כ עו"ד מיכאל אסולין
הנאשמים



הכרעת דין


הרקע וההליך

1.
אני מזכה את הנאשם מעבירת תגרה במקום ציבורי.

2.
הנאשמים הואשמו בכתב האישום בעבירה של תגרה במקום ציבורי, בכך שביום 29.12.08 בסמוך לשעה 16:00 התפתחה ביניהם תגרה ליד חלקת הנאשם 1 (15/2), שהתגורר בבית"ר עילית סמוך לדירת הגב' יסכה חזן (להלן - השכנה), שהעסיקה את הנאשם 2 כקבלן בדירתה לצורך בניית מרפסת. בין הנאשם 1 לשכנה התנהל ויכוח מתמשך על רקע בניית המרפסת, ובמסגרת הסכסוך, חמו של הנאשם 1, מר זאב לינדר, חתך שתיים מרגלי הפרגולה, ללא הסכמת השכנה או הקבלן. הקבלן (הנאשם 2) צעק לעבר הנאשם 1 "משוגע", שאלו למה הוריד את הרגליים, תפס אותו וירק בפני
ו, והנאשם 1 נגח בראשו של הקבלן ופגע באפו. הקבלן עזב אותו והרים אבן גדולה, אך הנאשם 1 תפסו מאחור והנאשם 2 הפילהּ. משהרפה הנאשם 1 מהקבלן, החל הקבלן להכותו באמצעות ידיו באגרופים ושרט אותו. לאחר מכן הרים אבן נוספת, אך הנאשם 1 תפס את ידו והנאשם 2 היכה את הנאשם 1 ברגלו באמצעות האבן. השכן אילן כהנא שהיה במקום, העיר לקבלן על מעשיו, אולם התבקש על-ידו: "אל תתערב". השכן כהנא הצליח להוציא את האבן מיד הקבלן והנאשם 1 החל להתרחק מהמקום, אך הקבלן הרים אבן וזרקה לכיוון הנאשם 1, אולם האבן לא פגעה בו.

3.
הנאשם 2 הורשע במיוחס לו על פי הודאתו בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון שאושר, נגזרו עליו 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 500 ₪.

4.
בתשובתו לכתב האישום מיום 8.9.11, כפר הנאשם 1 בכך שנגח בקבלן. לדבריו לאחר שהקבלן זעם על שחמו ניסר את רגלי הפרגולה הוא תפס את הנאשם 1, הנאשם 1 ניסה להשתחרר מלפיתתו מתוך הגנה עצמית, ויתכן שבמהלכה נגע בראש הקבלן, ולא כפעולה מכוונת. עוד טוען הנאשם כי בהמשך תפס את ידו של הקבלן כדי שלא יכה אותו באבן.

ראיות המאשימה
5.
שלמה ביטון, הקבלן

– בנה עבור השכנה את הפרגולה. לדבריו, לאחר שסיים את העבודה, התקשרה השכנה והודיעה לו כי הנאשם 1 עשה זאת, הקבלן קרא לנאשם 1 לבוא אליו, הבהיר לו את הסיכון שנשקף ממעשיו בחיתוך רגלי הפרגולה, אולם לטענתו הנאשם 1 חבל בו:
"אמרתי לו טפו עליך תתבייש...לא ירקתי עליו...הוא נתן לי נגיחה, שבר לי את האף, נפלתי לרצפה, הוא המשיך לחנוק אותי, חיפשתי משהו לצאת ממנו זה היה אבן, מה שנפל לי מהיד ואני לא רואה כלום כי כל הפנים שלי היו דם, הוא שבר לי את האף, אני מכופף, הוא עלי, אני מחפש משהו לזוז ממנו כי הוא ממשיך לחנוק אותי, זה היה אבן, הוא ראה את האבן וברח".



ראה:
עמ' 12 ש' 5-9 לפרו' מיום 1.4.12.

6.
גם הנאשם 1 העיד כי היכה את הקבלן באפו, אך זאת לאחר שלדבריו הקבלן אחז בו וירק עליו:

"הוא תפס אותי מקדימה, באופן שהצמיד את שתי זרועותי ישרות לגוף. אני הלכתי אחורה, בשביל להשתחרר ממנו וראיתי שיורדת לו טיפונת דם מהאף. אז הבנתי שהוא קיבל ממני מכה מהראש שלי, מדגים על המצח או הסנטר".

ראה
: עמ' 23 ש' 20-27
לפרו' מיום 1.4.12.

בהודעותיו במשטרה התייחס הנאשם 1 ביתר-פירוט לנגיחה שביצע, כשבהודעתו הראשונה אמר: "לאחר שהוא תפס אותי וירק לי לפנים, אז אני נגחתי אותו וזה התקיפה היחידה שעשיתי כדי
להגן על עצמי" (ראה ת/9 ש' 16-18), ובהודעתו השניה אמר: "סמי ירק עלי בפני
ם ואז אני נתתי לו נגיחה בפרצוף על האף והתחיל לרדת לו דם ואז הוא עזב לי את הידיים" (ראה: ת/9 1 ש' 17-18).

7.
הנאשם אף העיד, כי אחז בקבלן מספר פעמים וחיבק אותו בפעמים בהן הקבלן הרים אבן:

בפעם הראשונה
לאחר הנגיחה:
"הוא הסתובב, הרים את האבן, שאמר שהוא לא יכול להרים שב-ת/5. הוא קבלן ומרים 20 אבנים כאלה. הוא הרים את האבן לזרוק עלי ובאותה שניה התלבטתי אם לברוח או לתפוס אותו. ראיתי שאני לא יכול להספיק לברוח, אז תפסתי אותו מהצד. (מדגים כאילו חיבוק מסביב לחזה, תוך כדי התכופפות). או שהאבן נפלה לו, הוא שזרק אותה והיא לא פגעה בי.התחלתי למשוך אותו, תוך כדי החיבוק מהאבנים כדי שלא ירים עוד אבן אז הוא הסתובב כלפי והתחיל לתת לי בוקסים ושריטות."



(ההדגשה שלי – א.ז.)

ראה
: עמ' 23 ש' 27-32 לפרו' מיום 1.4.12.



ובפעם הנוספת
:
"הוא הרים את האבן הקטנה והתחיל להכות אותי ברגל. לפני כן, יש איזשהו
ברזל וראיתי אותו מרים אבן משם. ישר עוד פעם חיבקתי אותו, לא חיבקתי אותו, ניסיתי לתפוס לו את היד כשהייתי מאחוריו ורכנתי לעברו. אני הייתי מהצד שלו, הוא מנסה להרים את האבן ואני עם היד השמאלית שלי מנסה לאחוז בידו, כדי למנוע שירים את האבן."
(ההדגשה שלי – א.ז.)

ראה
: עמ' 24 ש' 24-22 לפרו' מיום 1.4.12.

8.
השכן מר אילן כהנא

, העיד כי ראה את הנאשם תופס את הקבלן ואוחז בו:

"שמעתי רעש מאחורי, הסתובבתי, ראיתי את שמחה ואת הקבלן של השכנה שגרה מעל שמחה, לא זוכר בדיוק מה היה, רבו ניגשתי אליהם וניסיתי להפריד, עד שהגעתי אליהם שמחה תפס את הקבלן מאחורה והקבלן תפס אבן מהרצפה והתחיל לחבוט בשמחה ברגל, לקחתי את האבן מהיד שלו, ניסיתי להפריד בדיבור וה לא עזר, לקחתי את האבן מהיד שלו, רקתי אותה הצידה ואז שמחה עזב אותו".


ראה: עמ' 19 ש' 7-11 לפרו' מיום 1.4.12.

9.
בהודעתו במשטרה פרט השכן כי בין השניים היו חילופי מהלומות:

"ש: אבקש לרענן את זכרונך, בהודעתך מיום 6.1.12 מתחיל בש' 4: "וראיתי את הקבלן, נדמה לי קוראים לו סמי, ושמחה, הולכים מכות, אגרופים ועוד אחד לשני, בהתחילה לא עיכלתי" אני אומרת לך, שאתה אומר בפירוש לחוקר שראית אחד נותן לשני מכות של אגרופים, זה נכון או לא?

ת: זה מה שכתוב, כרגע אני לא זוכר בדיוק מה היה. מה שכתוב שם, זה כנראה מה שהיה".
ראה
: עמ' 19 ש' 23-26 לפרו' מיום 1.4.12.

לטענת המאשימה מעדויות הנאשם והקבלן בביהמ"ש, הודעותיהם במשטרה, ועדות מר כהנא, עולה כי הנאשם התקוטט במקום ציבורי ועל-כן יש להרשיעו.


גרסת הנאשם
10.
הנאשם כופר כי מדובר בקטטה, אלא בניסיון להגן על עצמו מפני תקיפתו. לדבריו לא זו בלבד, שהקבלן ביצע בנייה בלתי חוקית על מקרקעיו, כעולה ממוצג נ/2, אלא גם יזם את מעשה התקיפה כשאחז בו וירק בפני
ו, בעוד פגיעת הנאשם 1 בנגחו באפו של נאשם 2 בתגובה, נועדה רק כדי להשתחרר מאחיזת הנאשם 2. כמו-כן אחיזתו בנאשם 2 בשלב מאוחר יותר, נועדה למנוע ממנו להשליך עליו אבנים.

11.
עוד טען הנאשם בתשובתו לכתב האישום, כי מעשיו עולים בגדר הגנה עצמית ו/או כורח, וכי לאור הנסיבות בהן הותקף והאופן בו טופלה תלונתו, יש לבטל את האישום נגדו, מטעמי הגנה מן הצדק.


דיון והכרעה
12.
כתב האישום מייחס לנאשם עבירת תגרה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 191 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977
(להלן - החוק):
המשתתף שלא כדין בתגרה במקום ציבורי, דינו - מאסר שנה אחת.
השאלה המשפטית היא באשר לחלקו של הנאשם 1 "כמשתתף בתגרה" והאם מעשיו היו "שלא כדין". בנוסף, אם הוכח כי התקיימו יסודות עבירת התגרה, האמנם עומדת לו טענת ההגנה עצמית או הכורח כסייג לאחריותו הפלילית.
ממכלול הראיות שלפני עולה כי
בנגיחה או בנסיון הנאשם 1
להוציא את האבן מהנאשם 2, לא התקיימו יסודות עבירת התגרה, ואף אילו היו מתקיימים, קמה לנאשם 1
טענת הגנה עצמית / כורח.

13.
"המשתתף בתיגרה"

הנאשם 2 הוא שתקף לראשונה את הנאשם 1 , הוא גם הודה במיוחס לו בכתב האישום , הורשע ונגזר דינו, ומעובדות כתב האישום
עולה כי הוא שיזם את החבירה אל הנאשם, תפס
אותו וירק בפני
ו. רק בתגובה
לכך הנאשם נגח בו:

"ש. לפי כתב האישום, שאתה הודית בו, אתה אמרת לו "משוגע", דיברת איתו על הורדת רגליים, תפסת אותו וירקת בפני
ו, אתה הודית בזה אדוני.

ת: מה שאמרתי פה, זה מה שאמרתי שם".


ראה
: עמ' 13 ש' 1-5 לפרו' מיום 1.4.12.

14.
עם זאת בעדותו, כעד תביעה בעניינו של הנאשם 1, התכחש הנאשם 2 להודאתו בעובדות כתב האישום, ניסה לצמצם את חלקו בפרשה, וטען כי לא תפס את הנאשם אלא רק דיבר עמו (ראה עמ' 13 ש' 5 לפרו'), ושהנאשם נגח בו מבלי שהנאשם 2 תפסו: "לפני הנגיחה, לא נגעתי בו" (ראה עמ' 12 ש' 27-29 לפרו'). כן הכחיש כי ירק על הנאשם: "כשאמרתי טפו, אני מרוקאי, את יכולה להגיד זה יריקה, אני לא ירקתי, אמרתי: "טפו עליך, תתבייש" (ראה עמ' 12 ש' 16-17 לפרו').

15.
משהודה הנאשם 2 במיוחס לו והורשע על פי הודאתו בכתב האישום, הרי שקיים נגדו "השתק פלוגתא" גם במישור הפלילי, שכן מתקיימים כאן כל מבחני הפסיקה של : (א) אותם בעלי דין, (ב) ההכרעה מסתמכת על אותה תשתית ראייתית, (ג) הכרעה בענין אחד חיונית להכרעה בתיק האחר, (ד) בית המשפט הכריע במפורש, בנתון השנוי במחלוקת. [ראה: ע"פ 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968)]. על-כן נכונים לעניינו דברי כב' השופטת ארבל בעניין ע"א קאדר:

"אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת שהייתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני".

ראה
: 204/10 עלא עבד אל קאדר נ' מ"י מיום 25.7.11
פיסקה 49 לפסה"ד הש' ארבל.

16.
לאור האמור, אני קובעת כי הנאשם 2 הוא שיצר ויזם את הקשר עם הנאשם (ראה עמ' 12 ש' 2 לפרו'), וסדר האירועים היה כי הנאשם 2 תפס את הנאשם 1 וירק עליו, והנאשם 1 בתגובה נגח בנאשם 2 .

17.
כמו כן אני קובעת
כי הנאשם 1
נגח בנאשם 2
לאור דברי הנאשם 1 בהודעותיו במשטרה (ת/1 ש' 13 ו-ת/9 ש' 13). הנאשם 1 פעל כדי להגן על עצמו כמוצא אחרון, להימלט מאחיזת הנאשם 2 ויריקתו בפני
ו, כפי שהעיד: "הוא תפס אותי מקדימה, באופן שהצמיד את שתי זרועותי ישרות לגוף. אני הלכתי אחורה בשביל להשתחרר ממנו" (ראה: עמ' 23 ש' 25-26 לפרו'). כן ציין בהודעותיו כי רק כתוצאה מכך הקבלן "עזב אותי" (ראה: ת/9 עמ' 1 ש' 13) "עזב לי את הידיים" (ראה: ת/1 עמ' 2 ש' 18), וכעולה גם מהודאת הנאשם 2 בעובדות כתב האישום. על כן, יש לראות את מעשי הנאשם 1 כתגובה למעשי התקיפה של הנאשם 2.

18.
למרות זאת, גם בהמשך ניסה נאשם 2 לתקוף את נאשם 1 בשנית, והפעם באמצעות אבנים. בתגובה לכך הנאשם 1 אחז בו או חיבק אותו, ועל עוצמת המכות שספג הנאשם 1, ניתן ללמוד ממוצגים נ/8 – 6. כמו-כן הנאשם 1 העיד על תחושתו האותנטית מהמכות שהוכה ברגלו:

"הוא התחיל להכות אותי עוד מכה ועוד מכה ברגל עם האבן ובגלל שהוא הרבה יותר חזק
ממני, אז לא יכולתי למנוע אותו שלא יתקרב עם היד שלו לרגל שלי. את הרגל שלי אני לא הרגשתי ואז אמרתי לעצמי שעוד מעט הוא שובר לי את הרגל ואחר-כך נותן לי מכה עם האבן בראש והורג אותי אמרתי לעצמי אני לא רוצה למות".

ראה
: עמ' 24 ש' 25-28 לפרו'.

מכל האמור לעיל לא עולה כי מדובר בתנאי הסעיף של "השתתפות" הנאשם 1 בתגרה, אלא בתגובותיו לתקיפת הנאשם 2 אותו.

"שלא כדין"

19.
לאחר שהוכח כי מעשי הנאשם 1 היו בתגובה לתקיפת הנאשם 2 , על הנאשם להוכיח כי פעל באופן מידתי בנגיחה שביצע ובאחיזתו בנאשם 2, הן לגבי יסוד "שלא כדין" הנדרש לשיכלול עבירת התגרה, והן לגבי ההגנה העצמית כסייג לאחריות פלילית. ב"כ המאשימה טוענת בסיכומיה, כי הפגיעה באפו של הנאשם 2, הינה תגובה "מופרזת ביותר", לאור החבלה שנגרמה לנאשם 2 (עמ' 32 ש'
11-13 לפרו'), ומשכך "שני הצדדים בעצם תקפו אחד את השני בתוך רחבה ציבורית" (עמ' 32 ש'
14 לפרו'). כמו כן: "לא יכולה לעמוד לזכותו של הנאשם איזו שהיא טענת הגנה לאור האלימות המופרזת שהיתה אחרי היריקה של הקבלן בפני
ו של הנאשם" (ראה עמ' 32 ש' 16-17 לפרו'). ואולם איני סבורה, כי התשתית הראייתית בהכרח מובילה למסקנה זו, שכן הקבלן ביטון לא הוכיח במסמך רפואי כל שהוא, כי אפו אכן נשבר:


"ש: כל הסיפור שלך על שבירת האף, אין לו זכר בעדותך במשטרה.
ת: הוא שבר לי את האף, הוא מודה שהוא שבר לי את האף.
ש: עיין, תגיד לי איפה אמרת, לא אמרת.
ת: מקריא: "נתן לי נגיחה לפנים" מפנה לשורה 4-6.
ש: לא כתוב ששבר לך את האף.
ת: מה ההבדל".

ראה
: עמ' 17 ש' 2-6 לפרו' מיום 1.4.12.

20.
יתר על כן, הקבלן שטען כי אפו נשבר, לא פנה לקבלת טיפול רפואי, ואף לא הסכים להצטלם, וקביעתו כי שבר אף אינה מספקת:

"הסיבה שלא הלכתי לרופא ולא נתתי לגב' לצלם אותי, עם אף שבור ודם, סיבה אחת פשוטה, היא ביקשה ואמרה, והסבירה לי את המצב הרגיש של אישה לבד בביתר עילית מה קורה עם דבר כה, גם להתלונן
למשטרה לא הלכתי, עליתי לאטו ונסעתי הביתה, וזו הסיבה".

ראה
: עמ' 17 ש' 22-24
לפרו' מיום 1.4.12

21.
בנוסף הנאשם 2 לא אמר במשטרה כי אפו נשבר (ראה עמ' 17 ש' 2 לפרו'), כאמור הדבר גם לא הוכח, ובהעדר ראייה אין בידי לקבוע
ממצא כי אפו של הנאשם 2 נשבר, ומדובר באלימות מופרזת מצד הנאשם 1.

22.
ראוי לציין כי ממזכר ת/2 שכתב רס"ר ארז זכות עולה, כי ביום 20.7.09 הקבלן נמנע להתייצב לחקירה והתבקש להמציא מסמכים רפואיים, אולם אין אינדיקציה כי הוגשו. לעומת זאת הנאשם 1 שיתף פעולה בחקירה, והוא שהגיש את התלונה בתיק זה, כעולה ממזכר ת/7 .

23.
בנוסף התרשמתי ממימדי גופו של הנאשם 2 העולים על אלה של הנאשם 1. הנאשם 1 העיד: "הוא הרבה יותר חזק ממני" (ראה עמ' 24 ש' 26 לפרו' מיום 1.4.12), והנאשם 2 העיד על עצמו "אני אגרופן, נשברו לי הרבה הפנים, מתנפח ונגמר"(ראה עמ' 17 ש' 26-27 לפרו'). לפיכך, בשל אחיזת הנאשם 2 בנאשם 1 ויריקתו על פני נאשם 1, לא נותרה לנאשם 1 ברירה כדי להשתחרר, ולכן נגח בראש הנאשם 2, תוך נטילת סיכון שיפגע בראשו שלו, ולו רק כדי להחלץ. כמו כן ה"נגיחה" אינה חורגת ממתחם הסבירות בענייננו ונועדה להגנה עצמית, ובנסיבות אלו נקבע בפסיקה כי המגן על עצמו אינו בהכרח נחשב "משתתף בקטטה".

"כלל הוא, שמי שהותקף על ידי אחרים, והסתפק בהגנה על עצמו אינו נחשב כמשתתף בקטטה שלא כחוק, לכל אדם הזכות להתגונן".

ראה
: ע"פ 480/76 רמתי נ' מ"י פ"ד לא (1) 721, 725 (להלן – הלכת רמתי).

24.
יתר על כן, לפי הלכת רמתי יש להעמיד לדין את שני הצדדים בגין קטטה, במקרה בו קשה להוכיח כי צד מסוים אכן עבר עבירת תקיפה, כפי שביטא זאת השופט אשר בעמ' 723 לפסק דינו:
"סיפוריהם הנוגדים של שני הצדדים לא מצאו להם תמיכה בעדות אובייקטיבית כלשהי, ובמצב זה היה על המשטרה לשקול אם יש טעם להאשים צד מן הצדדים בעבירת תקיפה, שהיא חמורה יותר מעבירת קטטה במקום ציבורי אך סיכויי הוכחתה היו בספק. בנסיבות אלה חייב ההגיון לוותר על אישומים חמורים יותר שאינם ניתנים להוכחה ולהסתפק באישום קל יותר שנראה היה מוצדק לאור כל העדויות".

ראה
: עניין רמתי, עמ' 723 לפסק דינו של כב' השופט אשר.

25.
שונה הדבר בנדון דנן, בו תקיפת הנאשם 2 את הנאשם 1 עולה מכל צעד ושעל. הוא שיזם את התקיפה, הודה במיוחס לו בביהמ"ש, וגם הורשע לפי הודאתו בעובדות כתב האישום, בעוד הנאשם 1 רק הגיב למעשיו בנסיון להשתחרר או למנוע מעצמו חבלה, ואחר לזריקת האבנים לעברו.

26.
גם לאחר הנגיחה - תפיסת הנאשם 1 את הנאשם 2, היתה בגדר תגובה סבירה ומידתית לניסיון הנאשם 2 להשליך עליו אבנים. אדרבה, מדברי הקבלן עולה כי היה נחוש להמשיך לפגוע בנאשם, ואף לרצחו נפש, כפי שאמר בבירור בעדותו בפני
:
"אחרי הנגיחה התמוטטתי לרצפה. הוא היה עלי, הוא גחן עלי וחיבק אותי
ש: ואז מה עשית?
ת: חיפשתי משהו בשביל להתגונן. גם לא ראיתי כלום, וחיפשתי לקום עליו, מזל שזה היה אבן ולא משהו אחר, כי בשביל להציל את עצמי הייתי הורג אותו אם היה צריך. זרקתי לעברו את האבן והיא לא פגעה בו".



(ההדגשה שלי – א.ז)

ראה
: עמ' 12 ש' 28-33 לפרו' מיום 1.4.12.

27.
הנה כי כן בצמתים המרכזיים של המאבק, הנאשם 1 לא יזם את התקיפה אלא ניסה להגן על עצמו מפני פגיעה, בתחילה
בנגיחתו בנאשם 2
שאחז בו וירק על פניו, ובהמשך כשחסם את הנאשם 2 שניסה לזרוק עליו אבן ולחבול ברגלו. לאורך כל הדרך התרשמתי כי הנאשם 1 ניסה לסיים את המריבה, לכל היותר התגונן, ורצה ללכת, אולם נאשם 2 המשיך לתקוף אותו בנחישות, גם כשניתן היה להפסיק.
כך גם עולה מעדות העד כהנא, שתומך במסקנה זו כלהלן:
"לקחתי את האבן מהיד שלו, זרקתי אותה הצידה, ואז שמחה עזב אותו, שמחה התחיל לרדת לכיוון הבית שלו ואז הקבלן, לא זוכר בדיוק מה אמר וצעק, או קילל אותו, שמחה אמר לו: "אנחנו עוד ניפגש בבית משפט", עכשיו אין לי זמן אני צריך ללכת, והקבלן לקח עוד אבן אחרת , זרק אותה ולא פגע בו, וזהו. בזה זה נגמר
".

ראה
: עמ' 19 ש' 10-13 לפרו' מיום 1.4.12.

28.
לסיכום - מעבר לכך שלא משתכללים לגבי הנאשם 1 יסודות עבירת התגרה, נסיבות האירוע מקימים לו טענות של הגנה עצמית וצורך, כסייגים לאחריות הפלילית, לאור הפסיקה המוזכרת בעניין זה בספרו של קדמי, על הדין בפלילים – חוק העונשין, (מהדורת תשס"ו) חלק ראשון עמ' 435, (להלן- קדמי) ולפי סעיפים 34י ו-34יא לחוק העונשין. הנאשם ניסה למנוע חבלה בגופו. התרשמתי מעדותו כי האמין באמת ובתמים שלא ניתן למנעה בדרך אחרת, והרעה שגרם שקולה כנגד הרעה שמנע, ואני מאמינה לו, בעוד עדות הנאשם 2 אינה אמינה ומגמתית ועדות כהנא תומכת בגירסתו.


29.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מעבירת התגרה.


ניתנה היום, י"ב שבט תשע"ד (13.1.14) בנוכחות ב"כ המאשימה עו"ד בועז ביטון והנאשם, ובהיעדר ב"כ הנאשם עו"ד אסולין.





חתימה






פ בית משפט שלום 47960-05/10 מדינת ישראל נ' שמחה יום טוב פלק, שלמה בטון (פורסם ב-ֽ 13/01/2014)