פסקי דין על עופר צבי שרון | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח בע"מ
8909-05/12 א 27/01/2014
א 8909-05/12 עופר צבי שרון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ
בית משפט השלום בחיפה
ת"א 8909-05-12 שרון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ
בפני
כב' השופטת
אספרנצה אלון
התובע
עופר צבי שרון
ע"י ב"כ עו"הד הגב' חווה קלמפרר מרצקי
נגד
ה
נתבעת
מגדל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"הד ח'טיב
פסק דין
זוהי תביעה אשר הוגשה מכח חוק הפיצויים לתאונת דרכים (להלן: "החוק") והצדדים חלוקים באשר לשאלה, האם אכן התאונה נכנסת לגדר ההגדרה של "תאונת דרכים" שניתנה בסע' 1 לחוק.
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ובו טען כי ביום 24/1/07 במהלך העבודה:
"בשעה 13 לערך ירדתי מתא הנהג, עליתי לארגז המשאית לאחר ייצוב רגלי המנוף לצורכי הפעלתו, זאת כשמנוע המשאית עובד, כשלפתע החלקתי על ארגז המשאית , שהיה רטוב מגשם וחשתי כאב חד וחזק מאוד בגב התחתון ולא יכולתי לקום במשך מס' דקות ארוכות. בעת התאונה הייתי לבד, כי חברי לעבודה הלך לראות את אתר העבודה. מיד כשהוא חזר הוא ראה שאני סובל מכאבים חזקים."
התובע ממשיך וטוען:
"למחרת ביום ה- 25/1/07 בשעה 6:45 לערך (תחילת יום העבודה) באתי לעלות על המשאית. הנחתי את רגלי על מדרגת תא הנהג, כשידי השמאלית אוחזת ומושכת בידית בניסיון לעלות למשאית. חשתי את אותו כאב עז ונפלתי לרצפה."
בנוסף לתצהיר התובע, הוגש תצהיר מר דני לאור, חברו לעבודה, אשר אישר את דברי התובע באשר למהות המשאית וייעודה והצהיר:
"בשעה 13 לערך אמרתי לעופר לייצב את רגלי המשאית ולהכין את המנוף לעבודה ואני הלכתי לראות את שטח אחר שבו היינו אמורים לעבוד זמן קצר לאחר מכן. כשחזרתי ראיתי שעופר סובל מכאבים והוא אמר לי שהוא החליק על ארגז המשאית בגלל הגשם."
יצויין כי התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובע נפסקה נכות צמיתה בשיעור של 10%, החל מיום 16/4/07.
כתוצאה מהתאונה שהה התובע באי כושר עבודה כ- 250 יום.
בישיבת ההוכחות אשר התקיימה ביום 9/12/2013 נמנעה הנתבעת מלחקור את התובע על תצהירו והנסיבות המפורטות בו והסתפקה בהגשת עדותו בפני
החוקר מטעם הביטוח הלאומי. כמו כן ויתרה הנתבעת על חקירת מר לאור ועדים נוספים שזימנה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בפני
י.
ב"כ התובע חזרה בסיכומיה על נסיבות התאונה כפי שתוארו בתצהיר התובע. לטענתה עסקינן בתאונה כהגדרתה בחוק הפלת"ד והפנתה לחזקה המרבה הקבועה בו והנוגעת לנזק שגם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב. לשיטתה קיימת פסיקה ענפה הנוגעת לרכבים דו תכליתיים, לרבות משאית מנוף כשפסה"ד המוביל הינו רע"א 8061-95
עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ,
פ"ד נ(3) 532.
ב"כ התובע התייחסה לדו"ח החקירה של הביטוח הלאומי וטענה כי שם הציג התובע את הדברים בצורה מינורית ולא נשאל באשר לסיבה. לטענתה גם לפי הנסיבות המתוארות שם מדובר בתאונת דרכים שכן גם כניסה וירידה מרכב, גם היא תאונת דרכים.
ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי יש לדחות את התביעה הן עובדתית והן משפטית. לטענתו התגלו סתירות מהותיות בגרסה העובדתית של התובע, בין זו שנמסרה לחוקר הביטוח הלאומי - שם לא צויין דבר באשר להחלקה ונפילה, אלא נטען שכשעלה לארגז המשאית הרגיש כאב חד בגב וכי לא קיבל שום מכה - לבין זו שנמסרה בתצהיר. לטענתו די בכך בכדי להביא לדחיית התביעה שכן מדובר בעדות יחידה הנסתרת ע"י עדות קודמת של התובע. ב"כ הנתבעת המשיל וטען כי אף אם תתקבל גרסת התובע כפי שהובאה עתה בתצהיר, עדיין אין התאונה עונה על הוראות החוק שכן לטענתו, על מנת שתאונה תוגדר כתאונת דרכים מכח החזקה המרבה של "עקב ניצול כוחו המכני" של הרכב הדו תכליתי, צריך להיות קשר סיבתי בין השימוש לבין התאונה, באופן שהניצול עצמו הוא זה שגרם לתאונה, כאשר במקרה זה התובע טוען שהחליק על גג המשאית שהייתה רטובה מגשם, דבר שיכל לקרות ללא קשר בשימוש או ניצול הכוח המכני.
ב"כ התובע טענה בתגובה כי אין מדובר בסתירה בין גרסאות אלא בגרסה אחת המפורטת יותר מהשניה וכי גרסתו בתצהיר מתיישבת עם ההודעה על התאונה. בכל מקרה, לטענתה, ב"כ הנתבעת נמנע מלחקור אותו על תצהירו וכי לא מדובר בעדות יחידה שכן ניתנה עדותו של מר לאור ולכן יש לקבל את הגרסה . ב"כ התובע שבה וטענה כי מתקיים קשר סיבתי – הסיבה שבלעדיה איין – שכן לא ניתן לפרוק את הסחורה או המטען בלי עלייה לארגז וקשירת המטען. לטענתה זהו המקרה בפס"ד עוזר שם נקבע כי מדובר בתאונת דרכים. ב"כ התובע הוסיפה כי לגבי התאונה השנייה הרי שאין מחלוקת כי עסקינן בתאונת דרכים הכוללת עליה ויציאה ממכונית ומדגישה כי גם הביטוח הלאומי הכיר בקשר הסיבתי.
התאונה הראשונה מיום 24/1/2007
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולא בלי לבטים, הגעתי לכלל מסקנה כי התאונה הראשונה נשוא התביעה אינה נכנסת לגדר ההגדרה של תאונת דרכים.
מבלי להיכנס לגרסה העובדתית של התובע ולקיומה או העדרה של סתירה בין הגרסאות, הרי שגם לפי הגרסה המובאת בתצהיר התובע, אותה הוא מבקש לקבל, אין מדובר בתאונת דרכים.
הנני מקבלת את טענת התובע, הנתמכת בתצהירו והמסמכים שצורפו לו, תצהיר העד מטעמו ותמונות שהוגשו, לפיה מדובר ברכב דו תכליתי – משאית אשר ייעודה מחד הינו תחבורתי ומאידך נועד להרמת משא באמצעות מנוף המחובר דרך קבע למשאית.
סע' 1 לחוק קובע:
"תאונת
דרכים
-
מאורע
שבו
נגרם
לאדם
נזק
גוף
עקב
שימוש
ברכב
מנועי
למטרות
תחבורה;
יראו
כתאונת
דרכים
גם
מאורע
שאירע
עקב
התפוצצות
או
התלקחות
של
הרכב, שנגרמו
בשל
רכיב
של
הרכב
או
בשל
חומר
אחר
שהם
חיוניים
לכושר
נסיעתו, אף
אם
אירעו
על
-
ידי
גורם
שמחוץ
לרכב, וכן
מאורע
שנגרם
עקב
פגיעה
ברכב
שחנה
במקום
שאסור
לחנות
בו
או
מאורע
שנגרם
עקב
ניצול
הכוח
המיכני
של
הרכב, ובלבד
שבעת
השימוש
כאמור
לא
שינה
הרכב
את
ייעודו
המקורי; ואולם
לא
יראו
כתאונת
דרכים
מאורע
שאירע
כתוצאה
ממעשה
שנעשה
במתכוון
כדי
לגרום
נזק
לגופו
או
לרכושו
של
אותו
אדם, והנזק
נגרם
על
ידי
המעשה
עצמו
ולא
על
ידי
השפעתו
של
המעשה
על
השימוש
ברכב
המנועי
;
"
אין חולק הנסיבות הנטענות בתצהיר התובע אינן נכנסות לגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, התאונה לא אירעה בעת הפעלת הרכב "למטרות תחבורה" אלא לצורך הפעלת ייעודו הלא תעבורתי של הרכב (הפעלת המנוף).
נותר לבחון, האם תאונה זו נכנסת לגדר החזקה המרבה השלישית והנוגעת ל"מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".
הסיפא של הסעיף אינה רלוונטית ואין מחלוקת בין הצדדים כי הרכב לא שינה את ייעודו המקורי בעת קרות התאונה.
נותר איפה לבחון, האם הנזק "נגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב". התובע טוען כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב, הואיל והנזק נגרם בזמן שייצב את רגלי המנוע ועלה על גג הארגז לצורך עבודה במנוף. הנתבעת טוענת כי יש להשיב על כך בשלילה הואיל והנזק נגרם ללא כל קשר לעבודת המנוף ו/או לא כתוצאה מניצול הכוח המכני של המנוף.
אכן, פסיקה רבה דנה בפרשנות שיש ליתן לחזקה מרבה זו ואחד מפסקי הדין המנחים, הוא זה אליו מפנה ב"כ התובע בסיכומיה, פרשת עוזר, אולם המקרה שבפני
י דומה עד מאוד דווקא למקרה שנדון בפרשת דראוושה (רע"א 4469/95
דראוושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ,
פ"ד נ (3) 475), שם נדון מקרה שבו התובע ביצע הרמה של "סל" לצורך הכנסתו לזרוע המצויה בחלקו האחורי של טרקטור ומהווה חלק אינטגרלי ממנו, התובע החליק בעת ביצוע פעולה זו ונפגע. שם נקבע כי לא מדובר בנזק שנגרם בעקבות הניצול המכני של הרכב בזו הלשון:
"..."ניצול
הכוח
המיכני
של
הרכב"
משמעו
ניצול
בפועל
של
הכוח
המכאני
של
הרכב, ולא
אך
כוונה
או
רצון
לנצלו
בעתיד (הקרוב
או
הרחוק). על
-
כן, תאונה
היא
עקב
ניצול
הכוח
המכאני
של
הרכב,
אם
מטען
מורם
על
-
ידי
מנוף,
ותוך
כדי
ההרמה
של
המטען
הוא
נשמט
וגורם
לנזק
גוף.
הוא
הדין,
אם
הניזוק
עומד
על
משטח
המורם
על
-
ידי
מנוף
המהווה
חלק
אינטגרלי
מהרכב,
והוא
נופל
או
מחליק
מהמשטח.
גם
במצב
דברים
זה
התאונה
נגרמה
עקב
"ניצול
הכוח
המיכני
של
הרכב".
לעתים
עשויה
להתעורר
שאלה
של
קשר
סיבתי
(משפטי)
אם
ניצול
הכוח
המכאני
של
הרכב
הוא
שגרם
לתאונה. שאלה
זו
מתעוררת, למשל, שעה
שהניזוק
–
העומד
על
המשטח
המורם
תוך
ניצול
הכוח
המכאני
של
הרכב
–
מרים
חפץ
ופוגע
בחוט
חשמל
ומתחשמל
(ראה
ע"א 6000/93
עיזבון
המנוח
פואז
קואסמה
ואח' נ' רג
'
בי
ואח'
[5]
)..."
גם כאן, כמו בפרשת דראוושה, התובע התכוון לעשות שימוש בכוח המכני של הרכב ולהפעיל את המנוף, אך התאונה אירעה, עוד בטרם הופעל המנוף, היינו, עוד בטרם ניצול הכוח המכני של הרכב וייעודו הלא תעבורתי.
המבחן אשר נקבע בפסיקה לבחינת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני לתאונה, הינו מבחן כפול של קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי.
עיקרו של מבחן הקשר הסיבתי העובדתי, הינו במבחן של "הסיבה בלעדיה אין" ואילו השאלה שיש לשאול לצורך התקיימות קשר סיבתי משפטי הינה, האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המכאני לייעודו המקורי (הלא תחבורתי) יצר. ראו בעניין זה את ע"א 6000/93
עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי,
פ"ד נ(3) 661.
באשר לקשר הסיבתי העובדתי נשאלת השאלה, האם ניצול הכוח המכני של המנוף הוא הסיבה בלעדיה אין שגרמה לקרות התאונה. התשובה לשאלה זו הינה שלילית. התובע, הן לדבריו והן לדברי העד אשר הצהיר באשר נמסר לו ע"י התובע, החליק על ארגז המשאית שהיה רטוב מגשם. אין לתאונה זו ולניצול כוחו המכני של הרכב ו/או ייעודו הלא תעבורתי (השימוש במנוף) כל קשר ולא ניתן לקבוע כי הנפילה והפגיעה אירעו "עקב" ניצול כוחו המכני של הרכב.
גם הקשר הסיבתי המשפטי אינו מתקיים בנסיבות מקרה זה, שכן החלקה על ארגז המשאית, אינו חלק מהסיכונים שבשימוש במנוף המשאית ו/או בכוחו המכני הלא תעבורתי של הרכב.
לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי התאונה הראשונה שאירעה, אינה מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לתאונות דרכים.
התאונה מיום 25/1/2007
גם כאן טען ב"כ הנתבע לקיומן של שתי גרסאות סותרות, כאשר בתצהיר טען התובע כי עת ביקש לעלות לרכב וכאשר שם רגלו על מדרגות המשאית, חש בכאב חד ונפל ואילו בפני
החוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי טען, כי הפגיעה אירעה עת ביקש להכניס למשאית את הציידנית.
ב"כ התובע טענה כי אין מדובר בסתירה, והפנתה לטופס ההודעה על הפגיעה בעבודה אשר לטענתה נערך סמוך לאחר התאונה (נושא תאריך 23/4/2007) שם העובדות תואמות לאמור בתצהיר.
אכן, המונח "שימוש ברכב מנועי" כולל בתוכו אף "כניסה לתוכו או ירידה ממנו", אך הפסיקה קבעה כי כניסה לרכב תחל רק עת שנוצר מגע פיזי בין הנפגע לרכב, כאשר "הכנות" לעליה אינן מהוות חלק מכניסה או עלייה לרכב והשאלה שיש לשאול בעניין זה, האם הכניסה לרכב הינה "למטרות תחבורה" (ראה בעניין הקשר הסיבתי את אליעזר ריבלין
תאונות דרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים
253-270
(
מהדורה רביעית 2012).
במקרה שבפני
י, גם אם תומר כי התובע ביקש להכניס את הצידנית למשאית, אין בכך בכדי לסתור את הטענה כי הדבר נעשה תוך כדי עלייה למשאית לצורך נסיעה. בעניין זה נפסק, כי אין בעובדה שאותה פעולה מהווה הן עלייה לרכב, הכלולה בהגדרה של "שימוש ברכב" והן פריקה או טעינה, שנכללות בחזקה הממעיטה, בכדי להוציא את הפעולה מגדר תחולתו של החוק (ראה רע"א 418/03
אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה,
פ"ד נט(3) 541 (2004)).
צא ולמד, גם אם תומר כי יש להעדיף את הגרסה שניתנה בפני
החוקר, לפיה ביקש לשים את הצידנית בקבינה, הרי שאין בכך בכדי לסתור את דבריו, גם בפני
החוקר, כי הדבר נעשה לצורך עליה ונסיעה במשאית לביצוע עבודתו.
התוצאה היא, כי השימוש שנעשה ברכב הינו שימוש הנכנס לגדר "השימוש" המוכר בחוק, אך נשאלת השאלה, האם קיים קשר סיבתי משפטי בין שימוש זה לבין קרות הנזק, באופן שהופך את המקרה לתאונת דרכים הנכנסת לגדרי החוק.
האם הנזק שנגרם הוא עקב העלייה למכונית.
לדידי, התשובה לשאלה זו הינה שלילית – התובע "נפגע" יום קודם לכן והכאב שהרגיש לא היה כתוצאה מהעליה אלא כתוצאה מהנפילה שאירעה ביום 24/1/2007 ואין לגרוס כי מדובר בתאונה עצמאית. הנזק אולי נגרם במהלך השימוש ברכב, אך לא "עקב" השימוש ברכב. גם עיון במסמכי הביטוח הלאומי מעלה כי רק התאונה מיום 24/1/2007 הוכרה כתאונת עבודה, על אף שבטופס ההודעה נרשמו שתי התאונות הנטענות.
צא ולמד, גם "תאונה" זו, אינה נכנסת לגדר תחולת החוק והתוצאה היא, כי דין התביעה להידחות כבר בשלב זה.
הוצאות – בשים לב לשלב הדיוני בו נדחתה התביעה, אין אני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמצא פסק הדין לצדדים ותסגור התיק.
ניתן היום,
כ"ו שבט תשע"ד
, 27 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.
א בית משפט שלום 8909-05/12 עופר צבי שרון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/01/2014)