פסקי דין על שושנה סגל | פסקי דין על רבקה אביגדור

41200-04/12 א     06/02/2014




א 41200-04/12 שושנה סגל נ' רבקה אביגדור








st1\:*{behavior:(#ieooui) }
בית-משפט השלום בתל אביב - יפו




ת"א 41200-04-12 סגל נ' אביגדור
6 בפברואר 2014





לפני:

כבוד השופט גיא הימן


התובעת:

שושנה סגל


נגד

הנתבעת
:
רבקה אביגדור


תובענה לסילוק-יד

בשם התובעת:
עו"ד גד שילר
; עו"ד אוֹרי סמיט
בשם הנתבעת:


עו"ד גדעון בן-ציון
; עו"ד דוד הנדל

פסק-דין
הרקע והטענות
1.
התובעת היא בעלת דירה ולה צמודה חצר, בקומת-הקרקע של בית ברחוב אדוארד ברנשטיין 12 בתל אביב-יפו. בשנת 1953 שכרו הנתבעת ואישהּ דאז את הנכס מאבי-התובעת בדמי מפתח. הנתבעת נעשתה לדיירת מוגנת בו. היא התגוררה במקום והפעילה בו בית-עסק של גן-ילדים ומעון. לימים הכירה הנתבעת אדם ושמו
שלמה מרגלית
. היא קשרה עמו קשר זוגי. מרגלית היה בעליה של דירת-מגורים אחרת, ברחוב קלונימוס 10 בתל-אביב-יפו. הוא נפטר בשנת 2011. הנתבעת היא כיום כבת 85 שנים.

2.
התובעת עותרת לראות בנתבעת מי שנטשה את הנכס ברחוב ברנשטיין ובכך איבדה את זכותה בו. נטען כי הנתבעת חדלה ממגורים במקום בשנת 1987 ועשתה, במשך קרוב לשלושה עשורים, את דירתו של מר מרגלית למשכנה הקבוע. גם את גן-הילדים אין היא מפעילה זה שנים. ולא זו בלבד שעזבה בגופה את מקום הדיירות המוגנת, אלא שלפי הנטען ביטאה הנתבעת מפורשות את כוונתה שלא לשוב שמה. על כך למדה התובעת, ראשית, מהליך שנתקיים בבית-המשפט לעניני משפחה בענין ירושתו של מר מרגלית ובו, במאמציה לקבל לידיה נתח מן העיזבון, הצהירה הנתבעת כי דירתה ברחוב ברנשטיין שוב אינה ראויה למגורים. תצהיר, שעשתה לפי סעיף 85 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972,
סימֵן עוד, להשקפת התובעת, כי בכוונת הנתבעת לפַנות את הנכס ולהעמיד דייר חלופי בנעליה. התנהלות זו
, נטען בכתב-התביעה, עשתה לאַיִן את זכותה של הנתבעת בנכס. חזרתה אל בין כתליו, לאחר שמר מרגלית נסתלק לעולמו, אינה אלא החזקה בו שלא כדין. הנתבעת טוענת, מנגד, כי על אף הקשר ההדוק עם מר מרגלית, אשר מטבע הדברים הוביל לכך ששהתה רבות בדירתו ואף לנה שם מדי לילה, היא הוסיפה כל העת לקיים זיקה ממשית אל הנכס הנדון. היא שהתה בו שעות ארוכות ביממה, אירחה בו את בני משפחתה, קיימה שם גן-ילדים ודאגה לתחזוקו הנאות.

3.
עיקרה של המחלוקת, כפי שהציגוה הצדדים, הוא אפוא עובדתי. ברם, להשקפתי נגלה בה גם פן-מעט של משפט, והכוונה היא לתיחומה ההולם של עילת הנטישה באספקלריה של שוכר בן-זמננו. זוהי אולי, בהתייחס לפרשות דומות, "קביעה עקרונית אשר עשויה להשפיע על האופן שבו תיבחן בעתיד עילת הנטישה בשכירות מוגנת" (רע"א 5250/10
זיידן (משי) נ' בנדר
, בפסקה השביעית להחלטתו של
השופט יורם דנציגר
(
פורסמה
באתר הרשות השופטת, 29.7.2010)).

נטישה מהי?
4.
כידוע, בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, נקובות עילות אחדות לפינויו של דייר מוגן מנכס, היינו, להכרה בפקיעתה של זכותו לדיירות מוגנת. נטישתו של הנכס אינה נמנית עם אלו. היא פרי פיתוחה של ההלכה הפסוקה. "עילת הנטישה", הסביר בית-המשפט העליון, "היא עילת פינוי, שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות

המנויות בסעיף 131. הראציונאל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. ראציונאל זה מחייב, כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק" (ע"א 977/91

הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים

נ' נוסייבה
, פ"ד מו(5) 758, 765 (1992)).

5.
כבר לפני קרוב לשישה עשורים הניח בית-המשפט העליון את היסודות המצטברים להכרה בנטישה. "עזיבה סתם", נכתב בע"א 125/55
בורוכוביץ נ' אמיר
, פ"ד י 374, 375 (1956), "אינה נחשבת כנטישה, כאשר העוזב הוא בגדר דעתו לחזור[.] הדעה או הכוונה לחזור מורכבת שני יסודות אלה: (א) רצון לחזור; (ב) מציאות סיכוי ממשי לאפשרות לחזור". הנטל להוכיח את הללו, הוסף ונפסק, לעולם רובץ לפתחו של העותר לסילוק-יד. ספֵק – לזכות הדייר המוגן יפעל:

"בעל-הבית התובע פינוי חייב לשכנע את בית-המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין, על-מנת לא לשוב אליו, כי הוא מוציא מחברו. נטל שכנוע זה נשאר על שכמו מתחילת הדיון ועד סופו. משהביא התובע ראָיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש את המושכר, כגון שהדייר שכר או קנה לו דירה אחרת ועשה ישיבתו בה קבע, יצא, לכאורה, ידי חובתו. אך הדייר יכול להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה, ולשם כך יהא עליו, בדרך כלל, להביא ראָיות לסתור... ספק שנשאר בלבו של השופט, אם נטש הדייר או לאו, ספק זה פועל לעולם לטובת הדייר, הזכאי לכך שהתביעה תידחה מפאת הספק. הרי זהו המבחן המלמדנו, כי נטל השכנוע רובץ על התובע" (ע"א 170/63
פפסימידוף נ' חיזק
, פ"ד יז 2498, 2501 (1963). ראו גם
ע"א 544/65
גרטנר נ' נדיר-קרמר
, פ"ד כ
(2) 113, 117 (1966)).

שלושה תנאים הם אפוא אשר מכוננים נטישה במובנו של אובדן הזכות לדיירות מוגנת: (
א
) שימוש (או אי-שימוש) בפועל בנכס, המבטא את זניחתה, במובן הפיזי, של הדיירות המוגנת; (
ב
) בלא רצון לחזור; (
ג
) ובלא אפשרות ממשית לחזרה. בכל הנוגע לכינון נטישה, התנאי הראשון הוא מצטבר לאחד מבין השניים האחרונים, שהם תנאים חלופיים. בכל הנוגע להגנה מפני טענה בדבר נטישה, הראשון חלופי לשניים, שהם מצטברים. במילים פשוטות, לא תהא הכרה בנטישה במקום, שבו השימוש הפיזי בנכס הוסיף וקיים את יסודותיה של השכירות המוגנת. ברם, אין בכוחה של זניחתו הפיזית של הנכס לכונן נטישה אם לא נתלווה לה היעדרו של רצון לחזור או היעדרה של אפשרות ממשית לעשות כן.

6.
בהתייחס לתנאי הראשון, היינו, מאפייני השימוש בפועל במושכר, נדרשה הפסיקה למִגוון של מצבי-חיים. נפסק, בין השאר, כי אדם איבד את זכותו בחדר, שאותו החזיק בשכירות מוגנת, כשלא נזקק לו למטרה אשר לשמה נתכוננה הזכות לכתחילה – מגורים. האיש לא התגורר בחדר, אלא עשה בו שימוש מזדמן ומוגבל למדי למנוחה ולמפגש עם חבריו. "אין להימנע מהתחושה הברורה", קבע בית-המשפט העליון, "שהחדר הנדון שימש למשיב כחדר רווקות, לצרכים שאין ביניהם לבין המושג 'מגורים' ולא כלום; המשיב לא בישל בו, לא אכל בו את ארוחותיו, והעיקר – גם כמעט שלא ישן בו. במילים אחרות – החדר לא שימש לו אף פעם בתור 'בית'" (ע"א 99/75
הימנותא בע"מ נ' בדיחי
, פ"ד ל(2) 421, 429 (1976)). לאותו דייר – וזהו נתון רב משקל אשר, להשקפתי, הכריע את הכף לחובתו – הייתה, בה בעת שהחזיק בשכירות המוגנת, דירת-מגורים אחרת, בבעלותו ובה הוא התגורר עם משפחתו. במקרה דומה נדון ענינו של אחֵר, שבבעלותו הייתה דירת-מגורים נוספת על זו, שבה הוא החזיק בדיירות מוגנת למגורים. בית-המשפט הכיר בפקיעתה של זכותו האחרונה לאחר שנתברר כי הוא מבקש לעשות שימוש בדירה השכורה לצורכי משרד: "בזה הוא הראה כי הדירה שהוא גר בה ועומדת בבעלותו, מספיקה בהחלט לכיסוי כל צרכיו ודרישותיו. אין כל ערך לכך, אף אם נאמין לו, כי בדעתו היה לחזור לדירה המושכרת... ואין חוקי הגנת הדייר מיועדים להושיט יד וסעד לאנשים שאין להם צורך בסעד זה" (ע"א 106/66
נשרי נ' מנטל
, פ"ד כ(2) 531, 532 (1966)). לנוכח קביעה זו שבנסיבות המקרה מצא בית-המשפט כי "אין צורך לנו לחוות דעתנו על כך אם קיימת כאן בארץ הגנה על שני מקומות דיור (
two homes
)" (
שם
, שם). ב-ר"ע 461/84

גיתי

נ' עמידר בע"מ
, פ"ד לח(3) 809 (1984) דיבר
הנשיא מאיר שמגר
ב"שהות זמנית ומקרית" בנכס, שאינה מקיימת "מבחן של החזקה פיסית רצופה, ממנה קמה ועולה ההגנה על-פי החוק" (
שם
, בעמ' 813-812). הכרעתו באותה פרשה ביכרה לִלך אחר מטרתו של הסכם השכירות המוגנת ואחר השאלה אם זו נותרה על כנה חרף "שהייה ארעית בלתי רצופה ולעתים נדירות" בנכס הנדון, על-פני התמקדות בקיומו של נכס נוסף אשר שימש למגורים:

"המדובר כאן בשהייה ארעית בלתי רצופה ולעתים נדירות, וזאת במושכר שטרם הוכשר למגורים. לא ניתן ללמוד מנסיבותיו של העניין, כי השימוש בנכס תואם את הסכמת הצדדים מעיקרה, כביטויה בחוזה המקורי. הווה אומר, גם אם איננו מעגנים את ההחלטה, מניה וביה, אך ורק בעובדה, כי למבקש בית מגורים [נוסף], שהוא מרכז חייו, וכי הוא רק אורֵח מקרי במושכר, שעליו סב דיון זה, ואם אנו מוכנים לבחון, שמא התנאים שהוסכמו מעיקרם מצביעים על השימוש הנוכחי כשימוש מוסכם, הרי אין בכך כדי לסייע בידי המבקש, שהרי לא ניתן לטעון, שלמצב כמתואר לעיל נתכוונו המבקש והמשיבה הראשונה כאשר הגדירו מטרת ההשכרה" (
שם
, שם).

7.
זהו, אם לתור אחר הכלל המשפטי, עיקרם של דברים. השאלה היא כלום יש לראות במאפייני שימושו של הדייר המוגן בנכס – שימוש או אי-שימוש כאחד – רחוקים במידה מספקת מזה אשר מכוחו ולשמו קמה ההסכמה בדבר דיירותו המוגנת. או-אז יתערערו יסודותיה של הזכות (ונימצֵא נדרשים ליסודותיה הנוספים של "עילת הנטישה"). מנגד, במקום שבו יימצא כי השימוש הפיזי שנעשה מוסיף ודר בדל"ת אמותיו של זה המקורי, כי אז לא תקום הכרה בעילה של נטישה. ובמִלות ראשונים: "המשכת אותו שימוש אשר למענו הושכר הנכס בזמנו, מזכה את הדייר בהגנת החוק" (
השופט יואל זוסמן
בע"א 106/53
רוטנברג נ' רבינוביץ
, פ"ד ט 1576, 1578 (1955)). אין די לנו במשך השהייה הרצופה בנכס, מזה, או ההיעדרות הימנו, מזה. המוקד הוא במהותה של הזיקה אל הנכס, ככל שנותרה. "אין משקל מכריע", שב
השופט שמגר
וקבע בפרשה אחרת, "לתדירות השהות בדירה האחת או האחרת, אלא להמשך הזיקה הכללית מעיקרה. יכול שייווצרו נסיבות בעטיין ישהה פלוני מרבית ימי השבוע בעיר אחרת אך בכך כשלעצמו לא יהיה כדי להביא לניתוק למקום מגוריו האחר" (ע"א 712/76
צ'רני נ' מורד
, פ"ד לא(2) 99, 106 (1977)). את הדברים הטעים, עוד,
השופט ישעיהו שנלר
בבית-המשפט המחוזי בתל אביב:

"משך הזמן לכשעצמו אינו מספיק, ויש לבחון את טיב ההיעדרות. כך למשל אדם שנעדר למטרה מוגדרת, אף אם זו ארוכה, יוכל לשמור על זיקתו למושכר. דוגמת אדם הנזקק לאשפוז ממושך, או אדם השוהה בחו"ל לצורך תפקיד מסויים" (ע"א (מחוזי תל אביב) 16639-09-10
הנסי פרופרטיס לימיטד נ' קיסלביץ
, בפסקה 20 לפסק דינו (פורסם במאגרים, 1.11.2011)).

8.
בפרשה נוספת הכיר בית-המשפט העליון בשימורה של הזכות לדיירות מוגנת בענינו של מי, שבשל עבודתו החליט לצאת את ישראל לזמן ממושך ואפילו ויתר על אזרחותו הישראלית. אחר כך הוא ביקש לשוב אל הדירה, שהחזיק כאן בשכירות מוגנת. "אמנם נכון כי חוקי הגנת הדייר נועדו רק כדי להגן, בעתות של מצוקת דיור חמורה, על דייר הגר במושכר", נפסק, "אך בעיני החוק, דייר נראה כממשיך לגור בדירה אף אם הוא נעדר ממנה לתקופה ניכרת ובתנאי שתהיה לו כוונה לחזור אליה וכוונה זו מתגלמת בסימנים חיצוניים מספיקים וגלויים לעין" (ע"א 434/65

רזן נ' גויטיין
, פ"ד כ(2) 317, 320 (1966)).

ובכך באים אנו אל התנאים השני והשלישי אשר נדרשים, בשונה מן היסוד הפיזי של שימוש, לשאלות הכוונה והיכולת לשוב ולחדשו. באלה דיבר בית-המשפט העליון גם בע"א 508/63
רמדאן נ' ברקיני
, פ"ד יח 14 (1964). "סיכוי ממשי לחזור", קבע
השופט משה לנדוי
בדעת-רוב, "להבדיל מרצון לחזור אולי למקום באחד הימים, כאשר יתרחשו דברים שהתרחשותם רחוקה מאד מלהיות ודאית, אין לראות בו סיכוי ממשי. ישנה חשיבות רבה לעצם עבור הזמן הרב ואין סימן לשינוי העומד לחול" (
שם
, בעמ' 16). בפרשה אחרת הבחינה
השופטת מרים בן-פורת
"בין רצון מוחשי לחזור לבין 'רצון' לחזור באחד הימים, אם וכאשר יתרחשו דברים, שהתרחשותם רחוקה מאוד מוודאות" (ע"א 417/79
מרכוס

נ' המר
, פ"ד לז(2) 337, 347 (1983)).

"על הרצון לחזור", הוסיפה
השופטת בן-פורת
, "למצוא ביטוי במעשים גלויים או לפחות בהסבר המתיישב עם קיומו. ייתכנו הסברים, המתיישבים עם רצון כן בר סיכוי לחזור, גם כאשר ההיעדרות היא תוצאה של שיקול-דעת" (
שם
, שם). במרכיב זה של מעשֵׂי-עובדה, להבדיל מכוונה ערטילאית או ממשׂאת-נפש, עסק בית-המשפט העליון בפרשה נוספת: "העדרו של הדייר מן המושכר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן, כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו. אולם אין די בכוונתו הסמויה של הדייר, אלא ראוי גם שרצונו ומגמתו האמורים ימצאו ביטויים גם במעשיו הגלויים. בכגון דא, יטה בית-המשפט, למשל, להסיק מסקנות מן העובדות שנכסיו של הדייר (רהיטיו וספריו) ממשיכים להיות מוחזקים במושכר. מכל מקום אין להסיק מסקנות החורצות גורלו של הדייר מעובדת העדרו מן המושכר בלבד. העדר ממושך יכול לעורר הנחה לכאורה בדבר הפסקת החזקה, אך זוהי כאמור הנחה לכאורה בלבד, אשר הדייר רשאי לסתרה על-ידי מתן הסבר המוכיח קיום המשך כוונתו ורצונו להחזיק במושכר והמבהיר כי העדרו אינו נובע מרצונו לנטוש המקום אלא מסיבות אחרות, שאין בהן כדי לשלול קיום כוונתו לשוב ולקיים נוכחותו באתר מגוריו" (
ע"א 715/76
דמתי נ' בוליוש
, פ"ד ל"א
(2) 113, 117 (1977)).

"העדרו של דייר מן המושכר", שב ומצה לאחרונה
השופט אליקים רובינשטיין
, "אין בו כשלעצמו כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו" (רע"א 2723/13

בוטח נ' וון דמיש
, בפסקה ח' להחלטתו (
פורסמה
באתר הרשות השופטת, 16.6.2013)).

עד כאן – הדין.

אל המקרה הפרטני
מטרות השכירות
9.
הנתבעת ובעלה דאז שכרו את הדירה שברחוב ברנשטיין לשם קיומה של קורת-גג, אשר תספק להם מרכז-חיים משל עצמם, ובמלה פשוטה למושג מורכב: "בית". בשנת 1974, עם היפרדותם של בני-הזוג, לא נשתנתה מטרתו זו של המושכר זולת בכך, שלראשונה זה כעשרים שנים היו אלה הנתבעת וילדיה, ללא הבעל, שמצאו במקום את חלקת האלוהים הקטנה שלהם (גם אם לא במובן, שאליו כיוון
caldwell
ברומן הנושא שם זה). "בדירה הזו נולדו הילדים, בדירה הזו עבדתי משנת 1957 ואני קשורה לדירה הזו", העידה הנתבעת (עמ' 14, ש' 14). אמת, היה זה לה בית משל עצמה, אפילו שמעמדה בו היה של שוכרת מוגנת בלבד. בד בבד, כפי שכבר צוין, היה המקום מטה לחמה והיא הפעילה בו גן-ילדים, ולאחר שנשאה בדמי-מפתח נוספים גם מעון לשעות אחר-הצהריים (עמ' 10, ש' 7-3) עד הגיעה, לשון פרקי-אבות, לַשֵׂיבה.

אלו היו מטרותיה של השכירות המוגנת. שום פירוש סביר של התקשרות זו, אך מובן הדבר, איננו משמיע לנתבעת חובה להתגורר במקום עם בן-זוגה ולחלופין – שלא לקיים קשר זוגי עם מי, שהוא בעליו של נכס אחר. דומני כי חוזה, הקובע מגבלות שכאלו, ממילא מתקשה היה לצלוח את מבחנה של תקנת הציבור. שכירתה של דירת-מגורים, אפילו בשכירות מוגנת, אינה עושה את השוכר כבול למקום המגורים עד כי אובדת לו חירותו לנהוג בביתו ובחייו את מנהגו של אדם סביר. מנהג שכזה מקיף, להשקפתי, את היכולת ללון, אפילו לעתים מזומנות, אפילו מדי לילה, בביתו של בן-הזוג ולשהות שם גם בשעות אחרות של היממה. לבדו, אין בו לנתק את השוכר מדירת מגוריו. אין בו לגדוע את זיקתו אל המושכר.

מאפייני השימוש בנכס
10.
על אותה זיקה, העידה הנתבעת, היא שמרה במספר מאפיינים של התנהלות, שבהם התמידה לאורך שנים. הדירה ברחוב ברנשטיין, סיפרה בצלחה את קושיותיו של בית-המשפט, שימשה למגורים ועבודה במשולב:

"גם מגורים וגם עבודה. חילקנו את הדירה. לשאלת בית המשפט [האם] מרגע שפעל שם גן, הדירה בברנשטיין שימשה אך ורק לגן, אני משיבה שלא, כל הזמן הייתי בדירה, היא שימשה לי למגורים, זו הדירה היחידה שיש לי. התנהלו שם חיים, הילדים באו, הנכדים באו, ביום שישי הייתי עושה ארוחת שבת, הבן שלי בא עם הנכדים. אפילו בעלי ז'ל, שהיה מאוד קשור לילדים, היה בא גם ביום שישי. גם כשהייתי עם שלמה [מרגלית], כל הזמן התנהלו [בדירה בברנשטיין] חיים מסודרים והבית שקק חיים. חברים, ידידים, ילדים, נכדים. לשאלת בית המשפט בבוקר פועל שם גן ומעון, אז איך באים חברים ואיך באים חברים ומשפחה ליום שישי לארוחת שבת כאשר את הערבים אני מעבירה במקום האחר, אני משיבה שבערך ב-15:00, 14:30 ניהלתי את ארוחת שבת, והם היו חוזרים הביתה, ואז שלמה היה לפעמים בא לקחת אותי לבת שלו לארוחת ערב" (עמ' 11, ש' 10-1).

באשר לגן-הילדים סיפרה הנתבעת כי "ב-7:00 [הייתי] צריכה להיות בגן. [אחר הצהריים] יש מעון ברשות. בסך הכל ילדים הולכים הביתה ב-16:00, אבל נתתי אפשרות להורים שלא יכולים להגיע ב-16:00 להשאיר את הילדים שעה נוספת. [אחר כך] אני קודם כול מסדרת את הגן, אחרי שהסייעת הלכה, ומבשלת לאחר הצהריים שלמחרת, כי בשעות הבוקר אסור לנו לבשל כשהילדים בגן" (עמ' 10, ש' 30-22).

"החיים שלי התפצלו לשניים", היא הוסיפה, "וזה היה קשה לי מאוד 25 שנה כל הזמן להיות הלוך ושוב הלוך ושוב. פשוט חייתי שם [בברנשטיין], ובלילה הייתי עוברת לשלמה" (עמ' 11, ש' 29-25). בתצהיר עדותה כתבה: "בישלתי מדי יום במושכר [בברנשטיין] ואכלתי בו כל יום ארוחת צהריים מסודרת, לפעמים לבד, לפעמים עם ילדיי, ולא פעם עם שלמה מרגלית ז"ל" (בפסקה העשירית). הנה כי כן, אפילו מר מרגלית פקד את הדירה ברחוב ברנשטיין מפעם בפעם.

המשיכה הנתבעת והעידה, בהתייחסה להזמנתם הרציפה של משלוחי מזון אל הדירה ברחוב ברנשטיין: "שנים קניתי אצל 'שירוקו', מכולת שנמצאת לידי ואני עושה משלוחים משם" (עמ' 16, ש' 29). ההגנה לא חסכה ובעליו של מרכול זה,
מר חיים אלוני
, נקרא גם הוא לעדות. בית-העסק שלו, סיפר, ממוקם ב
ככר אתרים
. כבר מכאן מסיק אתה כי יעדם של משלוחי-המזון מבית-העסק היה הדירה ברחוב ברנשטיין הסמוך, ולא הדירה בקלונימוס אשר רחוקה מככר אתרים מרחק ניכר. "מאז שפתחתי את העסק בשנת 1986", כתב העד בתצהירו, "ובמשך כל התקופה עד היום הנתבעת רכשה ממני מוצרים שונים" (הפִסקה השלישית לתצהיר מיום 7.10.2013). לפי עדותו בבית-המשפט, הוא מספק לנתבעת "הזמנות די קבועות. בדרך כלל זה [בימי] שישי. כשאני עושה לה את ההזמנות, זה דברים שהיא צריכה – ירקות, פירות, דברי חלב, עיתונים לשישי, מגזינים מדי פעם באמצע השבוע. הזמנות בסיסיות. כמויות סבירות. בנאדם אחד. אם זה 1 ק"ג עגבניות או חצי, אני לא יודע אם זה לאדם אחד או שניים, זה לא כמויות מטורפות. [החשבון] להזמנה [נע] בין 140, 120, 150 ש"ח. היא משלמת לפעמים מזומן[ולפעמים ב]שיק. בשנים האחרונות אני שולח לה שליח, בהזמנות טלפוניות. בשנים שלפני היא הייתה מגיעה וגם עם שליח" (עמ' 19, ש' 32; עמ' 20, ש' 24-2). הוא נשאל: "לא עשית לה אף פעם שליחות לרחוב קלונימוס?" והשיב: "ממש לא, אף פעם. אני גם לא מכיר את הרחוב" (עמ' 20, ש' 28-27).

11.
תיאורים אלה של הנתבעת ושל העד מטעמה עולים בקנה אחד עם חייה של מי, שמקיימת קשר זוגי ממושך עם בן-זוג, המתגורר במקום אחר, והיא פוקדת מקום זה כמעשה שביומו, שמא אומר בלילו. ברם, בד בבד מקיימת היא מרכיבים משמעותיים של חיים נפרדים, ובאלה שמור לדירתה שבשכירות המוגנת תפקיד-מפתח. לכאורה, בכך ניתן היה לחתום.

אלא, שאותם תיאורים הועמדו אל מול אתגר של ממש בראיות אשר התביעה, בחריצותה, הניחה בפני
ו של בית-המשפט. מרגלית ז"ל נפטר, כפי שכבר צוין, בחודש ינואר 2011. ארבעה חודשים לאחר מכן פתחה הנתבעת בהליך נגד יורשיו, בבית-המשפט לענינים משפחה במחוז תל אביב (תמ"ש 682-05-11
אביגדור נ' לבקוביץ
,
השופט נפתלי שילה
). היא ביקשה לעצמה נתח מן העיזבון. בכתב-התביעה שהגישה (
ת/5
) הודגשה זיקתה לדירה ברחוב קלונימוס. אך בפרט נכתבו שם דברים, אשר יקובצו להלן:

"התובעת ומר שלמה מרגלית ז"ל היו בני זוג אשר חיו תחת קורת גג אחת במשך למעלה מרבע מאה, וניהלו משק בית משותף כידועים בציבור לכל דבר וענין.
לעת הכרותה עם המנוח עדיין התגוררו ילדיה של התובעת עימה
, בדירה בדמי מפתח ברחוב ברנשטיין בתל-אביב והמנוח התגורר, יחד עם אשתו ז'ל, בדירתו ברחוב קלונימוס. בשנת 1985 נפטרה אשתו של המנוח. הצדדים החלו לנהל קשר זוגי, כאשר התובעת נותרה ללון בביתו לעיתים קרובות.
בשנת 1988 עברה התובעת להתגורר עם המנוח בדירתו באופן קבוע
, והצדדים התגורר שם עד לרגעי פטירתו של המנוח, תוך שהם מנהלים זוגיות קרובה והדוקה. הצדדים ניהלו חיים משותפים כבעל ואישה לכל דבר ועניין בכל הבט בחייהם הקרובים.
לעת הכרותם
ניהלה התובעת גן ילדים פרטי בדירת דמי המפתח ברח' ברנשטיין. לאורך השנים
ועד שנת 2005
התפרנסה התובעת מעבודתה כגננת וניהלה את הגן בדירת דמי המפתח בת"א.
בשנים הראשונות לקשר
, נהגו הצדדים לבקר יחד בדירת דמי המפתח של התובעת כמעט מידי יום. כעת משנפטר המנוח התובעת משלמת הוצאות שתי דירות שכן התובעת משלמת
עלויות אחזקת הדירה בדמי מפתח ב[ה] התנהל הגן בעבר וגם הדירה בה מתגוררת כעת
".

ההדגשות, שסימנתי אני, ממחישות את הקושי שמקימים הדברים לנתבעת. על פניו עולה מהן, שכל המתואר מפיה באשר להמשכו של שימוש רציף בדירה ברחוב ברנשטיין יפה אך לשנות-עבר, לעת ראשית היכרותם של הנתבעת ושל מרגלית, וחדל להתקיים בשנים שלאחר מכן, במועד שהוא בן-נגיעה למחלוקת הנדונה. מגורים נתקיימו במקום עד לשנת 1988. הפעלתו של הגן פסקה לכל המאוחר בשנת 2005. בעדותה בפנַי נקבה הנתבעת במועד מוקדם אפילו יותר – שנת 2000 (עמ' 10, ש' 15). מאז ועד למותו של מרגלית שוב לא נתקיים, אפוא, במושכר דבר ממאפייני השימוש שלעבר. כלום אין זו נטישתו?

כוונה לחזור, ואפשרות מעשית לכך
12.
אך כאן באים אנו אל יסודותיה הנוספים של עילת הנטישה. זו, כזכור, לא תיכון בלעדם. לא די, כבר נכתב לעיל, בחדילה משימוש פיזי. נדרש עוד להראות כי לא הייתה כוונה, ולחלופין כל אפשרות מעשית, לשוב ולקומם שימוש שכזה. בסוגיה זו עומדים הדברים לימין הנתבעת. בזו נתקיימו הן כוונה לשוב והן נקיטתם של צעדים מעשיים להבטחתה של אפשרות לעשות כן.

הנתבעת העידה, בדברים שהותירו רושם של עדות מהימנה כי היא ידעה היטב, כבר לראשית הדברים ועוד בהמשכם, כי לא יהיו לה חלק ונחלה בדירת מגוריו של מרגלית לאחר לכתו. "מאחר שידעתי ושלמה כבר דאג לעדכן אותי", סיפרה בכנות, "גם לא לטשתי עיניים לדירה ולא לשום דבר דומה לזה, וידעתי שאני לא אשתו החוקית, אני הידועה בציבור, ותמיד הרומן בינינו יכול היה להיגמר" (עמ' 11, ש' 28-26).

יסוד למסקנתה בדבר גורלה של הדירה בקלונימוס נמצא לנתבעת, בפרט, בהסכמי-הממון אשר ערכו בני-הזוג. באלה צוין אמנם, מפורשות, כי בני הזוג מתגוררים יחד תחת קורת גג אחת, "כבעל ואשה" (פסקאות 3 ל
ת/3
ול
ת/4
) והם מקיימים משק בית משותף, שעל ניהולו אמונה הנתבעת. עם זאת, נרשם באופן מפורש לא פחות כי לנתבעת לא תהא כל זכות בדירה ברחוב קלונימוס: "כל המטלטלין המצויים בדירה הינם רכושו הבלעדי של שלמה [מרגלית], ול[נתבעת] תהא רשות להשתמש בהם אך ורק בעת שהותה בדירה. בכל מקרה של הפסקת חייהם המשותפים של הצדדים בדרך של פירוד, מתחייבת [הנתבעת] לפנות את הדירה ולהחזיר את החזקה בה לידי שלמה. במקרה של פטירתו של שלמה לפני [הנתבעת, היא] מתחייבת לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה ובכל המטלטלין שבה לידי יורשיו של שלמה, וזאת תוך 6 חודשים, ו[הנתבעת] מצהירה בזה כי היא לא תהיה זכאית לקבלת תמורה כלשהי בשל פינוי הדירה" (פסקאות 10-8 ל
ת/3
). הוראות דומות מצויות בהסכם הממון, שקדם להסכם זה (
ת/4
,

בפסקאות 10-8).

כמו באותה נשימה נקבע, אמנם, בהסכם המאוחר מבין השניים כי הנתבעת תהא זכאית לסכום כספי כנגד הפינוי וכתנאי לו, וכי היא תורשה להתגורר בדירה עוד מחצית השנה לאחר הסתלקותו של מרגלית. ברם, בכך לא היה אלא כדי לפטור את מרגלית מתשלומם לנתבעת של מזונות עם פרידתם ולמצות, לחלופין, את זכויותיה בעיזבונו לאחר מותו. ברי, אפוא, כי בכל הנוגע לכוונתה ולציפייתה הסבירה של הנתבעת, לא שימשה לה הדירה בקלונימוס אחיזה לעתיד שלאחר הסתלקותו של בן-זוגה. "זה כל כך היה מובן מאליו", היא העידה בפנַי, "זה מאוד ברור שיש לי חוזה של דירה [בברנשטיין], ולי זה ברור. גם לשלמה זה היה ברור. לאנשים הקשורים בנושא זה היה ברור להם שיש לי לאן לחזור" (עמ' 17, ש' 18-16).

"אימתי רואים את פלוני כמי שיש לו דירה אחרת למגוריו?", שאל בית-המשפט העליון בע"א 712/76
צ'רני
הנ"ל, בעמ' 105, והשיב: "המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע" (
שם
, שם). מן המפורט לעיל כבר נהיר כי כל "זכות קבע" שכזו לא עמדה לה, לנתבעת. עם פטירתו של מר מרגלית היא מצאה עצמה בלא זיקה כלשהי לדירתו. בלא זיקה שהיא, וממילא בלא קורת גג אחרת, זולת הדירה ששכרה בשכירות מוגנת. "הדבר היחידי שיש לי" העידה, "[הוא] קורת גג יחידה בברנשטיין, אחרת אני נזרקת לרחוב" (עמ' 13, ש' 27). "חוקי הגנת הדייר", נכתב עוד בפרשת
צ'רני
הנזכרת, "באו לסייע בידי חסרי מקום מגורים ולא בידי אלה הרשאים לבחור בין חלופות למגורים ומבכרים הדירה האחת שלרשותם על רעותה" (
שם
, בעמ' 106). מה חלופה היא, העומדת לנתבעת ומה העדפה נתונה לה, לא אדע. ואם יפה אותה קביעה, כפי שנעשה באותה פרשה, לשלילתה של זכות לדיירות מוגנת בנכס הארעי, כוחה עומד לה באשר להכרה בשמירתה של הזכות המוגנת בנכס, שאליו נשתמרה הזיקה הקבועה.

תמוהה בעיני טענת התובעת כי אין להאמין לגרסת הנתבעת הואיל ודבר ממאפייני התנהלותה בדירה ברחוב ברנשטיין לא צוין בהסכמי הממון הנזכרים. "למה לא מוזכרת הדירה והזכות שלך בברנשטיין אפילו בְּאות בהסכם הזה?" – הקשה בא-כוחה המלומד של התובעת בחקירה הנגדית (עמ' 17, ש' 15). על כך אוכל לומר כי פשיטא הוא שהסכמי הממון – כך גם לפי הכתוב בם – נגעו ביסודם לממונו של מר מרגלית וממילא נתונה הייתה דאגתו לרכושו-הוא, דאגה שניתן לה ביטוי גם בצוואתו. מה נדרש בנסיבות אלו לציין מפורשות כי לנתבעת דירה בדמי-מפתח במקום אחר – לא אדע. ובכל זאת לא התעלמו ההסכמים לגמרי מכך, שהנתבעת מחזיקה ברכוש משלה. "מוסכם ומוצהר בין הצדדים", נכתב בם, "כי כל הזכויות ו/או הרכוש, בין במקרקעין ובין במטלטלין, הרשומים על שם ו/או שייכים למי מהצדדים ערב תחילת חייהם המשותפים, יהיו שייכים לאותו צד בלבד" (בפסקה השביעית לכל אחד מההסכמים).

ראיה טובה לציפייתה האמורה של הנתבעת מצויה בכך שהיא לא ביקשה לעצמה, באותו הליך בבית-המשפט לעניני משפחה, את דירתו של מרגלית. היא עתרה אך לקצבה מן העיזבון, אשר תאפשר לה לשמור על רמת חיים נאותה ואף ציינה מפורשות, כפי שצוין לעיל, כי עליה להחזיק, במקביל ליתרתה של תקופת המגורים בקלונימוס, את הדירה ברחוב ברנשטיין (פסקה 53 לכתב-התביעה
ת/5
). "בית צריך לתחזק ולהישאר נקי", היא העידה על התנהלותה ביחס לדירה ההיא (עמ' 11, ש' 29-28).

איני סבור כי רצונה של הנתבעת להשיג לעצמה מעמד בעיזבונו של מרגלית – ואין זה חטא כל עיקר – ביטא החלטה לנטוש את הנכס ברחוב ברנשטיין. הנתבעת הסבירה כי ביקשה לזכות בקצבה החודשית על מנת לשפר את תנאי חייה. היא לא כיחדה כי ייחלה לכך, שידה תשיג מעֲבר לדיור מוגן. לצורך זה היא ביקשה להטעים את עומק הקשר שקשרה עם מרגלית, מזה, ואת התנאים הנחותים, יחסית, של הדירה ברחוב ברנשטיין, מזה. לכן, להשקפתי, אמר בשמה בא-כוחה בדיון בבית-המשפט למשפחה מיום 18.7.2011 כי "היא לא יכולה בגיל 80 ו- לצאת לאן לא נודע, הדירה בדמי מפתח לא ראויה למגורים, הדירה שופצה כדי להביא אותה לרמת גן [ילדים], נכנסו נחשים לאחרונה ואי אפשר לחבר גז. באמת אין לה אפשרות לגור בדירה בדמי מפתח" (
ת/2
, בעמ' 2, ש' 16-12; עמ' 3, ש' 17). "ביקשתי משלֹמה שיעזור לי", העידה הנתבעת בפנַי בכל הנוגע לציפיותיה לאחר הסתלקותו. "הדירה שלי היא דירת מרתף, וחשבתי להיטיב קצת את התנאים שלי, אבל מאחר שראיתי התנגדות גדולה, הרמתי ידיים. גם שלמה אמר 'תחזרי לדירה שלך'. לעניין המגורים – חשבתי שאולי אשפר את תנאי חיי. שלמה הרשה לי רק חצי שנה להיות בדירה שלו ולאחר מכן לעזוב את הבית. זה לא חטא שרציתי לשפר את תנאי המגורים שלי. האמת שזו דירת מרתף ורציתי לשפץ את תנאי הדיור שלי. חשבתי שאחרי 25 שנה אולי מישהו יתחשב ויעזרו לי. כששלמה כתב צוואה, הוא כתב לי חצי שנה [של שהות בדירתו לאחר מותו] [...] הייתי רוצה לשפר כי זה [הדירה בברנשטיין] עמוק עמוק באדמה. היו תיקוני טיח וצינורות התפוצצו והייתי בשיטפון תמיד, היו כל מיני דברים שהקשו על החיים שלי שמה" (עמ' 13, ש' 9-5, 18-17, 30; עמ' 14, ש' 1, 6-5, 17; עמ' 18, ש' 23, 30-29). דברים אלה נהירים על פניהם. הם הותירו רושם של דברים מהימנים. בינם לבין הצהרה על כוונה שלא לשוב עוד אל הדירה ברחוב ברנשטיין רחוקה הדרך, רחוקה עד מאוד. על המרחק הזה לא הצליחה פרשת התביעה לגשר. סופה של התביעה בבית-המשפט למשפחה, אגב, היה שהנתבעת לא קיבלה את מבוקשה. הדבר סימן את השלמתה עם כך, שהדירה אשר היא תחזקה במשך השנים תשוב ותיעשה לדירת-מגוריה. הנתבעת העידה שכה מובהקת הייתה אותה השלמה, עד כי היא לא ניצלה את מלוא ששת החודשים שהועמדו לרשותה, ושבה לרחוב ברנשטיין במרס 2011 (עמ' 14, ש'
26-23; עמ' 15, ש' 6). בין שיש ממש בדברים ובין שהפינוי היה רק בספטמבר 2011, כמוסכם בפני
ו של בית-המשפט למשפחה (
ת/2
), הנתבעת שבה להתגורר בנכס המושכר ובו בלבד. "שמרתי מאד על הדירה", היא העידה, "כדי שיהיה לי לאן לחזור" (עמ' 17, ש' 31).

13.
בענינה של אותה אחזקה שוטפת של הנכס לאורך השנים יש לציין, עוד, את אלו:
ראשית
, הנתבעת הצהירה בעדותה הראשית בפנַי (פסקה 11 לתצהירה), והיא ציינה זאת גם בפני
ו של בית-המשפט למשפחה (פסקה 7 לכתב-התביעה
ת/5
), כי בשנת 2008 היא ערכה, בסיועו ובמימונו של מרגלית, שיפוצים בהיקף לא מבוטל בדירה שברחוב ברנשטיין. בחודש 2009 היא הוסיפה ותיקנה את מזגן-האוויר שבנכס, ואסמכתאות לכך הוצגו לבית-המשפט. דומה כי הדבר נקשר לא רק לכוונה לשוב אל הנכס בעתיד הרחוק, אלא לכוונה לשוב ולחדש בו את הפעלתו של גן-הילדים. לכוונה זו אחיזה ברורה במודעת "דרושים" אשר פרסמה הנתבעת בחודש יולי 2009, בתשלום, באתרי אינטרנט מובילים, לגננת עבור "גן מעון מוזיקלי בכתובת ברנשטיין אדוארד 12". בתצהירה כתבה כי היא תכננה להפעיל מחדש את הגן (בפסקה 11 לתצהיר העדות הראשית).

שנית
, הנתבעת הזמינה, אחת לשבועיים ולסירוגין, מנקה לדירה שבברנשטיין ולדירה שברחוב קלונימוס. המנקה בין השנים 2011-2008,
גב' ורה ז'ידקובה
, העידה בבית-המשפט. היא סיפרה: "[הנתבעת] גם הייתה בבית [בברנשטיין], גם בישלה שם. לפעמים בחצר [עזרה לנקות] יש שם הרבה צעצועים כי היה שם גן[...] בשבוע שלא ניקיתי בדירה בקלונימוס ניקיתי בברנשטיין, באותן שעות" (עמ' 6, ש' 26-24; עמ' 8, ש' 15-12). את עדותה אני מקבל. אינני סבור כי דבר נגרע מתצהירה בשל כך שלא היא כתבה אותו. היא חתמה על התצהיר, לאחר שנערך בהתאם לפרטים שמסרה טלפונית לעורך-דינה, ולאחר שהוקראו לה כל סעיפיו ותורגמו לשפה הרוסית (עמ' 6, ש' 8-7).

שלישית
, הנתבעת נשאה בתשלומם השוטף של חשבונות חשמל וטלפון במושכר. את העתקיהם היא הציגה לבית-המשפט, וכוונתי לחשבונות מן השנים, שקדמו לפטירתו של מרגלית והם הרלוונטיים לענין שבמחלוקת. סברתה של התובעת, ועלתה מבין שורותיה של החקירה הנגדית, כי החשמל נצרך אך בשל תאורה דולקת, שהותירה הנתבעת בדירה עת שׂמה את פעמיה לדירתו של מרגלית, אך מחזקת את עמדת האחרונה. הנתבעת הסבירה כי חששה מפריצוֹת אל הנכס. זהו הסבר הגיוני. איזה הסבר אחר מתיישב עם השכל הישר? כלום ביקשה היא להותיר נורה דולקת במשך מחצית היובל, על מנת ליצור מצג שווא למגוריה בדירה? לא הוסבר בראיות מנין נטל חוקר פרטי מטעם התובעת את מסקנתו כי בחודש ספטמבר 2011 ניתקה הנתבעת את החשמל במושכר (
ת/1
). עם החשבונות שהציגה לבית-המשפט נמנו גם חשבונות מחודשים מאוחרים למועד זה. מטעם זה אינני מייחס חשיבות גם לממצאי החוקר, אפילו הם נכונים, ולפיהם במרס 2011 פתחה הנתבעת בחברת החשמל חוזה על שמה בדירה ברחוב קלונימוס. יתר ממצאיו של החוקר, שעיקרם אינו אלא עדות מפי השמועה, ממילא אינם משנים את תמונת הראיות כפי שהובאה. כך גם מתייתר הצורך להידרש לשאלה אם ממצאים, שהושגו בכזב, ראוי שישמשו בחומר הראיות אשר מונח בפני
ו של בית-משפט זה.

14.
אשר לתצהיר בענינו של דייר חלופי, והוזכר בתחילת הדברים. איני מייחס חשיבות יתרה לשאלת החתימה על תצהיר זה. התובעת לא חתמה. ומה בכך? היא העידה כי אפילו לא קראה את התצהיר וכי מי שרשמוֹ היה הקונה המיועד. הנתבעת שיתפה פעולה עם המהלך בכוונה, שאחֵר ייכנס בנעליה וירכוש דיירות מוגנת בדירה. שוב היה זה מתוך רצונה לזכות בתמורה לפעולה זו – תמורה מאת הדייר החלוף, אשר ירכוש הימנה את זכותה ויאפשר שיפור בתנאי-חייה. התובעת לא נתכוונה להשליך זכות זו אל הפח. היא לא התכחשה לה, כי אם היפוכם של דברים:

"אני אפילו לא קראתי את התצהיר. אני לא קראתי אותו. הקונה שרצה לקנות [נתן לי אותו]. אני חושבת ששלחתי את הקונה לעו"ד בן ציון. שמו סם. הוא הביא [לי] את התצהיר ואמר [לי] למסור אותו ל[תובעת]. לא ידעתי מראש. קודם כול, אני יודעת שבעל הבית צריך לדעת ראשון, אז ניגשתי ל[תובעת] ומסרתי לה את התצהיר, לא עיינתי בו, לא קראתי. אני סומכת שמה שהוא כותב בו הוא בסדר. קודם כול, נניח שהייתה לי הזדמנות למכור, זה לא אסור בדמי מפתח. הייתה לי הזדמנות למכור את הנכס במחיר טוב, זה היה גנן שהגיע מאנגליה והוא רצה לקנות את הנכס במצב שהוא היה, זה מאוד מצא חן בעיניו, הוא בא כמה וכמה פעמים. והיות שידעתי שאני צריכה להגיד לבעל הבית, נראה לי נכון לתת ל[תובעת] את התצהיר. זה התצהיר של סם, לא שלי, של הקונה. [התובעת] התנגדה. האמת היא שחשבתי שעם הכסף הזה אכנס לדיור מוגן. כי אני מאוד לבד, אני מפחדת מאוד לגור לבד, ואני לא חושבת שזה חטא לרצות לגור בדיור מוגן. זו הייתה הכוונה שלי. כל הזמן היה בידיעתי שאנחנו רוצים למכור וזה לא פעם ראשונה, וכל פעם פניתי לזוג סגל, וכל פעם הם סירבו. הפעם כשראיתי שאני מאוד לבד, וגם הייתי חולה, שכבתי 3 פעמים בבית-חולים, אני לא יכולה ללכת, כואבות לי הרגליים, זה לא חטא שרציתי לצאת ולהיות במקום מוגן ומוקף באנשים שיוכלו לעזור לי. אני כבר בת 85" (עמ' 15, ש' 32-12; עמ' 16, ש' 4-1, 17-7).

סופו של ענין, שהוא לא יצא לפועל. איש לא בא בנעלי הנתבעת. טובת הנאה לא צמחה לה מן המהלך. היא נותרה באותו מצב שבו הייתה ערב ייזומו, יהא היוזם אשר יהא. מכאן ואילך שוב לא ביקשה הנתבעת להביא אחר במקומה. היא השלימה עם קיום זכותה בדירה, לטוב ולרע.



התוצאה
15.
כל האמור לעיל מראה כי במשך שנים לא מעטות, מעת שמוּסדוּ יחסיה של הנתבעת עם בן-זוגה החדש, היא הוסיפה ועשתה בנכס הנדון שימוש שוטף. למצער בשנים אלו נתקיים היסוד הפיזי, שאינו מכיר בנטישה. בעת שלאחר מכן, גם אם חדלה מן השימוש הזה, לא התכוונה הנתבעת שלא לשוב אל המושכר, אף כי היא ייחלה לחלופה טובה יותר, שלא יצאה מעולם אל הפועל. הנתבעת נקטה שורה של צעדים מעשיים, אשר מנעו את סתימתו של הגולל על כושרה לחזור. היא שמרה על דיירותה המוגנת.

16.
אף מתוך שיאומץ, "ברוח התקופה" הנמשכת והולכת זה שנים הרבה, פירוש מצמצם לחוק הגנת הדייר – כזה המטעים את ארכאיותו של מוסד הדיירות המוגנת ואת הקושי שמציב הוא בפני
הם של בעלי-נכסים – סבורני כי זו התוצאה המתחייבת. פירוש מצמצם, אין תכליתו שלילת כוחו של דייר, נטילת חירותו, לנהל את חייו באורח סביר. כזאת עשתה הנתבעת. היא ביקשה, דרכם של אנשים בני-זמננו, לנהל קשר זוגי שאין מִשְכּן-של-עַד כרוך בו, מניה וביה. היא ביקשה לעשות כן מבלי שהדבר יעלה לה באובדנה של קורת-גג. ואם בסימני הזמן מדובר, בבית-המשפט העליון נפסק עוד כמקובץ:

"הזמנים נשתנו ולא על נקלה נבוא לומר כי אדם שבהחזקתו – ואף בבעלותו – דירת מגורים נוספת, שהוא שוהה בה לעתים מזומנות ואף לתקופות ממושכות, התנתק ממקום מגוריו הקבוע. אין ב[עובדה זו] כשלעצמה כדי להעיד על נטישה פיזית או על 'נטישה' נפשית" (רע"א 44/99
ציפורי נ' מגן
, פ"ד נה(1) 407, 410 (1999)).

התביעה נדחית. בתוך 30 ימים תשלם התובעת לידי הנתבעת הוצאות-משפט בסך 2,000 ש"ח ועוד שכר-טרחה של עורכי-דין בסך 35,000 ש"ח. איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית כדין.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים
.

ניתן היום,
ו' באדר א תשע"ד, 6 בפברואר 2014, שלא במעמד הצדדים.









א בית משפט שלום 41200-04/12 שושנה סגל נ' רבקה אביגדור (פורסם ב-ֽ 06/02/2014)