פסקי דין על אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ | פסקי דין על נאור ראובן | פסקי דין על זבולון אקוע | פסקי דין על מהסרי צביה ואבינועם ואח' |

1751/14 רעא     11/03/2014




רעא 1751/14 אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' נאור ראובן, זבולון אקוע, מהסרי צביה ואבינועם ואח'




החלטה בתיק רע"א 1751/14



בבית המשפט העליון


רע"א 1751/14



לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקש:
אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ



נ


ג


ד



המשיבים:

1. נאור ראובן



2. זבולון אקוע



3. מהסרי צביה ואבינועם


4. מהסרי רונית ורוני


5. מהסרי שמחה ואריאל


6. נחמיה סיגלית ושמשון


7. עומסי אהובה ומאיר


8. אקוע עופרה ויאיר


9. שושני סיגלית ושלמה


10. שרווי שמחה


11. ניסים שרה ואבי


12. הרוש מזל ושמעון


13. יהושע שרוי


14. חנה שרוי


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 4.2.2014 בע"א 31414-02-13 שניתן על ידי השופטים בר-עם נועם ומוסק

בשם המבקש:
עו"ד שגית צוברי
; עו"ד איתמר שיינן


החלטה

א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים
בר-עם
,
נועם
ו
מוסק
) מיום 4.2.14 בע"א 31414-02-13, בגדרו נדחה ברובו ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת
אביב
) מיום 21.10.12 בת"א 8280/07, ת"א 9739/07 ו- ת"א 11086/08. עניינה של הבקשה – פיצוי בגין הפרת התקשרויות להקצאת מגרשים, משנות התשעים של המאה הקודמת.

רקע והליכים

ב.
ואלה עיקרי העובדות, כעולה מפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים: המבקש – מושב עובדים – הוא אגודה שיתופית, והמשיבים הם בני המושב. ביום 13.10.93 הוציאה מועצת מקרקעי ישראל החלטה שעניינה הרחבת ישובים, שבה נקבעו כללים של הקצאת מגרשים (החלטה 612). בהחלטה זו נקבע, כי הישוב רשאי לבקש שתינתן עדיפות בהקצאה לבניו. ביום 17.12.95 הוציאה מועצת מקרקעי ישראל החלטה אחרת, אשר ביטלה את החלטה 612, לרבות את ההוראה בדבר עדיפות לבני המקום (החלטה 737). במחצית שנות התשעים של המאה הקודמת החליט המבקש על הרחבה והקצאת מגרשים. המשיבים נרשמו להרחבה, וביום 19.3.96 אושרה מועמדותם. ביום 19.11.96 ביטל המבקש את מועמדותם של המשיבים, בהסתמך על החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל.

ג.
המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לאכוף על המבקש את ההתקשרות עמם (ה"פ 644/96, ת"א 1860/96) וביום 27.7.98 נתקבלה עתירתם. ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה (ע"א 6324/98) נדחה ביום 11.2.01 (המשנה לנשיא
לוין
והשופטות
דורנר
ו
פרוקצ'יה
). בפסק הדין שלערעור נאמר כי: "כמו שקבע

בית המשפט המחוזי

נוצר חוזה מחייב בין המערער לבין המשיבים. בנסיבות אלה מוסכם על הכל שיש להשאיר את

פסק הדין

על כנו בכפיפות לכך שזכותם של המשיבים תהיה כפופה לכך שהם ישלמו למערער את כל התשלומים שהם חייבים בתשלומם לפי החלטה 612 וכן כל תשלום נוסף שיהיה בו כדי להניח את דעתו של

מינהל מקרקעי ישראל

לפי החלטה 737". ביום 24.9.01 הוקצו מגרשים למשיבים, ובשנת 2002 הופנו למינהל מקרקעי ישראל לצורך השלמת העסקאות.

ד.
בתביעות שהגישו המשיבים לבית משפט השלום בירושלים (ת"א 8280/07, ת"א 9739/07 ו- ת"א 11086/08) נטען, כי אלמלא ביטול מועמדותם בשנת 1996, היו מקבלים את המגרשים בשנת 1997, וכי העיכוב בקבלת המגרשים גרם להם נזקים, ובין היתר נאלצו לשלם למינהל מקרקעי ישראל סכומים גבוהים יותר.

ה.
ביום 7.7.08 דחה בית משפט השלום את בקשתו של המבקש לסילוק התובענות על הסף. נאמר, בין היתר, כי "התביעה הקודמת של התובעים [המשיבים –א"ר] נועדה להחזיר לעצמם את הזכות לקבל את זכויות החכירה, כך ותו-לא", וכי "עילת התביעה של התובעים קמה רק כאשר הם נאלצו לשלם בפועל את הסכומים הגבוהים אשר את השבתם הם תובעים בתביעה דנן". בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בר"ע 628/08) – נדחתה בבית המשפט המחוזי.

ו.
בפסק דינו מיום 21.10.12 שב בית משפט השלום ודחה את טענותיו המקדמיות של המבקש. בפסק הדין נאמר, כי המבקש אחראי לעיכוב בהקצאת המגרשים החל ממועד ביטול ההתקשרויות עם המשיבים, בסוף שנת 1996, ועד להקצאת המגרשים, ביום 24.9.01. באשר לנזקים נאמר, כי "עלינו להשוות בין העלויות שהיו מוטלות עליהם [על המשיבים –א"ר] לו היתה הרכישה מתבצעת בשנת 1997, כפי שהיתה אמורה להתבצע, לבין העלויות שהוטלו עליהם בפועל בעת ביצוע הרכישה בשנת 2001". בית המשפט קבע, כי על המבקש לפצות את המשיבים בגין ההפרש בדמי ההיוון ששולמו ביתר, וכן בגין הפרשי מס רכישה. כן נפסקו פיצויים בגין עגמת נפש, ולמקצת מן המשיבים פיצויים בגין הפסד דמי שכירות. בפסק דינו דחה בית המשפט ראשי נזק נוספים שנתבעו על-ידי המשיבים.

ז.
המבקש עירער לבית המשפט המחוזי (ע"א 31414-02-13), וביום 4.2.14 נדחה הערעור בעיקרו. בפסק הדין נאמר, כי קודם לחודש אפריל 2002 – אז הופנו המשיבים למינהל לצורך חתימת חוזי פיתוח ותשלום כספים למינהל ולרשויות המס – לא התגבש נזקם, באשר "לא יכלו לדעת את שיעור הסכום המדויק שיידרשו לשלם", וממילא לא התגבשה עילת תביעתם בדין המהותי. נוכח זאת, נדחתה טענת ההתיישנות שהעלה המבקש. לצד זאת נקבע בפסק הדין, כי הפיצוי בגין הפסד דמי שכירות (שנפסק לחלק מהמשיבים) ישולם בעד התקופה של שבע שנים שקדמה להגשת התובענות, באשר "בעניין זה נדמה כי לא הייתה כל מניעה, נוכח פסק הדין בערעור, להגיש תובענה לפיצויים בגין דמי שכירות, שכן סכום התביעה לתקופה הרלבנטית היה מגובש וידוע". בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש בדבר מעשה בית-דין ושיהוי.

הבקשה

ח.
מכאן בקשת רשות הערעור, שבה נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מן ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6324/98, בגדרם התחייבו המשיבים לשלם את כל הנדרש למוסדות ולרשויות. התחייבות זאת – כך נטען – מקימה מניעות. לטענת המבקש, התחייבותם של המשיבים לשאת בכל התשלומים עולה גם מפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6324/98. עוד נטען בבקשה, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי עילת תביעתם של המשיבים התגבשה אך בשנת 2002; נטען, כי אף אם הנזק המדויק לא היה ידוע להם, מירוץ ההתיישנות החל בשעה שהיה ידוע להם על נזק כלשהו, ועל כן – לפי הטענה – היה חידוש משפטי בקביעה שטרם התגבש הנזק לצרכי תביעה. בד בבד עם הגשת הבקשה עתר המבקש לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

הכרעה

ט.
לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית, והריהי תחומה – במובהק – לדל"ת אמותיהם של הצדדים. ככזו, אין היא באה בקהלם של המקרים, שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. למבקש היו שני ימיו בבתי המשפט, ואין מקום, לפי הכלל הנקוט מזה שנות דור, לאפשר לו יום שיפוטי נוסף, שלישי במספר.

י.
גם לגוף הדברים חוששני, כי אין להתערב בפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים. בע"א 3599/94
יופיטר נ' בנק לאומי בע"מ
, פ"ד נ(5) 423 – הנזכר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – נאמר, כי "משמופר החוזה, והצד המקיים מבקש לבטלו או לאוכפו או למנוע התקשרותו של המפר עם אחר, אין עליו להמתין לכל התרחשות נוספת, ובידו עילת תביעה בשלה. אולם משמופר חוזה, והצד המקיים איננו מבקש לעצמו סעד בגין ההפרה גרידא, אלא בגין נזק שהתרחש בעקבותיה לאחר זמן, יכול שתיווצר עילת תביעה עם היווצר הנזק" (

שם
, בעמ' 430, מפי השופטת שטרסברג כהן). בענייננו, נקבע בפסקי הדין הקודמים, כי נזקם של המשיבים התגבש בשנת 2002 עת נדרשו לשלם
לרשויות ולמינהל, וכי קודם למועד זה לא התגבש הנזק, ולפיכך רק בשנת 2002 קמה עילת תביעתם. בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 7.7.08 בבקשה לסילוק על הסף, ציין כי העובדה שהמשיבים יכלו לדעת ש
עלול
להיגרם להם נזק, אינה מגבשת את עילת התביעה כל עוד לא גובש הנזק. קביעות אלה עולות בקנה אחד עם הדברים שצוטטו מעלה, ודומה שגם המבקש מודה בכך (ראו סעיף 13 לבקשה, שבו נאמר כי "אכן, בנסיבות העובדתיות של עניין יופיטר גובש הנזק במלואו במועד מסוים אחד שחל בתוך תקופת ההתיישנות"). משאלה פני הדברים, אין לקבל את טענת ההתיישנות שבפי המבקש. יתר על כן, בית המשפט ערך הבחנה לענין ההתישנות לגבי דמי השכירות (עמ' 5), מה שמורה כי היה ער לשוני בין שני מצבי דברים.

יא.
באשר לטענת המניעות; משנקבע – ב

פסק דין
חלוט של בית משפט זה – כי המבקש הפר את ההתקשרות עם המשיבים, אין בהתחייבותם של האחרונים לשלם את הנדרש, כדי למנוע מהם לתבוע את נזקיהם בגין התנהלותו המֵפרה של המבקש. ההסכמים שנחתמו בין הצדדים לאחר פסק הדין בע"א 6324/98 נועדו לממש את פסק הדין, קרי, את הקצאת המגרשים למשיבים, ועל פניהם אין הם עוסקים באירועי העבר. על-מנת להקים ויתור מצדם של המשיבים או מניעות, בנסיבות היה על המבקש להראות הרבה מעבר להסכמים אלה; כזאת לא נעשה.

כללם של דברים

יב.
לא אוכל איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור, וממילא לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עמה (לה לא צורפה התחייבות עצמית, כנדרש). לפנים משורת הדין, לא יחויב המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה.



ניתנה היום, ט' באדר ב' התשע"ד (11.3.2014).






ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.


14017510_t01.doc

הג+רח­
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il







רעא בית המשפט העליון 1751/14 אשתאול מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' נאור ראובן, זבולון אקוע, מהסרי צביה ואבינועם ואח' (פורסם ב-ֽ 11/03/2014)