פסקי דין על רותי פלק | פסקי דין על מאוריצו אואחנון הליכים מעוכבים | פסקי דין על מטילדה אואחנון הליכים מעוכבים | פסקי דין על שמעון אוחיון ואח' |

12460-08/11 תאמ     09/03/2014




תאמ 12460-08/11 רותי פלק נ' מאוריצו אואחנון הליכים מעוכבים, מטילדה אואחנון הליכים מעוכבים, שמעון אוחיון ואח'








בית משפט השלום בראשון לציון



תא"מ 12460-08-11 פלק ואח'
נ' אואחנון ואח'

תא"מ 30815-11-11 פלק נ' אוחנין

תא"מ 30509-11-11 פלק נ' אוחיון



תיק חיצוני: 1812933115


בפני

כב' השופטת
יעל בלכר


התובע
ת
והנתבעת שכנגד

רותי פלק
ע"י ב"כ עו"ד בסידן


נגד

נתבעים 3-4

והתובע שכנגד 3
1.מאוריצו אואחנון
– הליכים מעוכבים
2.מטילדה אואחנון
– הליכים מעוכבים
3.שמעון אוחיון
4.שירלי ביטון
ע"י ב"כ עו"ד יעקב כהן




פסק דין


ההליכים המאוחדים שבכותרת נפתחו בבקשה לביצוע שטר ויסודם בהסכם שכירות שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים 1-2.

במסגרת יחסי השכירות ולהבטחת קיום התחייבויותיהם לפי הסכם זה, מסרו הנתבעים 1-2 (הנתבעים) לתובעת, שטר חוב ע"ס של 40,000 ₪ (השטר).
הנתבעים הם עושי השטר והנתבעים 3-4 הם ערבים על פיו.

הנתבעים 1-3 הגישו תביעה שכנגד, כנגד התובעת.

כללי
1.
השטר ניתן לתובעת להבטחת קיום ההתחייבויות של הנתבעים לפי הסכם שכירות שנחתם ביניהם ביום 16/5/10, ביחס לנכס ברחוב התבור 19 בנס ציונה (המושכר) לתקופה שמיום 1/6/10 ועד ליום 31/5/11 (תקופת השכירות) (להלן: ההסכם או הסכם השכירות, נספח א' לתצהיר הנתבעים).

הנתבעים 3-4 הם ערבים לקיום החיובים של הנתבעים 1-2 להסכם השכירות ולשטר החוב (ראו כתב הערבות בעמ' האחרון להסכם השכירות הנ"ל).

2.
לטענת התובעת, היא זכאית לפירעון השטר בשל נזקים שגרמו הנתבעים למושכר וחובות שהותירו אחריהם וכן לתשלום פיצוי מוסכם בסך של 4,000$, בשל הפרתו היסודית של ההסכם בסיום תקופת השכירות שלא לפי הוראות ההסכם (ס' 13ה להסכם).


3.
הנתבעים 1-3 הגישו כנגד התובעת תביעה שכנגד, ע"ס כולל של 50,000 ₪.

הנתבעים תבעו פיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין נזקים שונים שנגרמו להם לטענתם ע"י התובעת (רכוש שנותר בדירה ונזרק ע"י התובעת, רכוש שנהרס מנזילות מים במהלך השכירות ובגין עוגמת נפש); וכן, בשל תשלומי יתר ודרישה להחזר חלק משכ"ד ששולם בשל כשלון תמורה חלקי (לטענתם, הנכס שהועמד לרשותם לא היה מותאם לצרכיהם ולא קיים את תנאי ההסכם).

אציין כי הטענות הועלו גם כטענות הגנה ביחס לפירעון שטר החוב, אך לא כומתו כטענות קיזוז.
הנתבע 3 תבע נזקים בסך של 10,000 ₪, נוכח נזקים שנגרמו לו בשל עיקול חשבונותיו עקב הליכים מבצעיים שנקטה כנגדו התובעת בבמסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח עם הגשת שטר החוב לביצוע.

4.
אלו הן טענות הצדדים בכלליות. ארחיב בהן לפי העניין והצורך במסגרת הדיון.

5.
ההליכים כנגד הנתבעים 1-2 עוכבו בשל צו עיכוב הליכים שניתן במסגרת הליך פשט"ר וכך גם התביעה שכנגד של הנתבעים 1-2. יש ליתן

פסק דין
, אפוא, בתביעות ההדדיות שבין התובעת והנתבעת שכנגד לבין הנתבע והתובע שכנגד 3 (להלן, למען הנוחות: התובעת ו- הנתבע 3, בהתאמה).

6.
לצערי, מערכת היחסים בין הצדדים (עוד במהלך יחסי השכירות) היא עכורה עד כדי מעורבות המשטרה והוצאת צווי הרחקה. נראה שזו לא איפשרה להגיע לכלל הסכמה ולהביא לסיום ההליכים בדרך סבירה בשים לב לטיבן של המחלוקות וסכומן. תחת זאת התנהל הליך ארוך באופן יחסי, הוגשו תצהירים ונשמעו עדים לא מעטים.

הראיות
7.
התובעת הגישה תצהיר מטעמה וכן תצהיר של בעלה.

הנתבעים הגישו תצהירים מטעמם (למעט הנתבעת 4) וכן, תצהיר של עו"ד מירב לוי ששימשה בזמנים הרלבנטיים כמתווכת; ותצהיר של מר אילוז יוסף, קבלן שיפוצים שסייע לנתבעים בביצוע עבודות במושכר עם הכניסה למושכר.

כל אלה נחקרו על תצהירים.

הצדדים סיכמו בע"פ.
דיון והכרעה
8.
אין חולק, כי הנתבעים פינו את המושכר בטרם סיומה של תקופת השכירות (סיומה לפי ההסכם הוא ביום 31/5/11). השאלות הן האם פינו את המושכר כאמור בהסכמתה של התובעת או שמא בפינויו המוקדם הפרו את ההסכם על כל המשתמע מכך; ומתי פינו את המושכר - ביום 17/4/11, כטענת הנתבעים או ביום 6/5/11, שאז, לפי טענת התובעת, היא נטלה את החזקה במושכר על ידי כך שהזמינה פורץ והחליפה מנעול.

9.
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים שביום 6/5/11 הייתה התובעת במושכר ונטלה בו את החזקה בפועל, שכן במעמד זה נפגשו התובעת ובעלה והנתבעים במושכר (למרבה הצער, הסתיים המפגש בנוכחות משטרה). במועד זה גם דאגה התובעת לכך שיסולקו מהדירה חפצים של הנתבעים שנותרו בדירה, שבגינם בין היתר, הגישו הנתבעים את התביעה שכנגד (ראו ח"נ של הנתבע 1 בעמ' 44 ש' 6-11, עמ' 47 ש' 13 ואילך).

המושכר הושכר לשוכרים אחרים לפי הסכם מיום 5/5/2011, לתקופה שמיום 6/5/2011 ועד ליום 5/5/2013 (ראו הסכם השכירות, נספח 4 לתצהיר התובעת).

10.
לטענת הנתבעים, הם פינו את מושכר ביום 17/4/11, בהסכמתה של התובעת. עוד מצביעים הנתבעים על כך שהיה ברשות התובעת ובעלה מפתח לדירה ועל כן, לא היה כל צורך לפרוץ את הדלת באמצעות פורץ כפי שטוענת התובעת שעשתה.

11.
התובעת מכחישה את הטענה שהנתבעים עזבו את המושכר בטרם סיומה של תקופת השכירות לפי הסכמתה. לטענתה, לא הסכימה לפינוי בצורה לא-מסודרת, ללא שהנתבעים מסרו הודעה מראש על תאריך עזיבה, מבלי לערוך פרוטוקול מסירה, מבלי שיוחזר לה מפתח המושכר ומבלי שיוכח כי שולמו החובות לצדדים שלישיים (חשמל, ארנונה, מים וכיוצ"ב). לטענת התובעת, נודע לה שהנתבעים עזבו את הדירה מתוך כך שהתקשרו מהעירייה והודיעו לה, כי הנתבעים הגיעו לעירייה ומסרו הודעה בכתב מיום 17/4/11 על עזיבת המושכר במועד זה ועל כן, העירייה מעבירה את החיובים על שם התובעת (ראו הודעת החדילה, נספח 1 לתצהיר התובעת). התובעת ביקשה לראות את הודעת החדילה שנמסרה לעירייה. 17/4/11 חל לפני חג הפסח ועל כן, היא הגיעה לעירייה סמוך לאחר סיום חופשת הפסח, שבה משרדיה העירייה סגורים. בהמשך לכך, רק ביום 6/5/2011, לאחר שהתברר "כי דירת המגורים ננטשה באופן סופי", נטלה את החזקה במושכר, ע"י כך שהזמינה פורץ שפרץ את דלת הכניסה ואף החליף מנעול (ראו ס' 11 לתצהיר וכן, ח"נ של התובעת עמ' 18 ש' 30- עמ' 19 ש' 2).
12.
לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בכל החומר שהוגש לתיק בית המשפט, אני דוחה את טענת הנתבעים כי פינו את המושכר ביום 17/4/11 ואת טענתם כי עשו כן בהסכמת התובעת; ומקבלת את טענת התובעת, כי מועד הפינוי הוא יום 6/5/11, שאז תפשה את החזקה במושכר כצעד של הקטנת נזקים (גם אם לא היה הכרח לפרוץ את הדלת כדי להיכנס למושכר וניתן היה להשתמש במפתח שברשותה) ולאחר שהתברר לה סופית, כי הנתבעים עזבו את המושכר. אני סבורה, כי אף שהייתה הידברות בין הצדדים (באמצעות הגב' לוי) על מנת שהנתבעים יעזבו את המושכר טרם תום תקופת השכירות, המו"מ לא הבשיל לכדי הסכמה תקפה ומחייבת. לפיכך, עזיבתם של הנתבעים את המושכר ביום 17/4/11 (שממילא איננה פינוי המושכר ומסירתו לתובעת כנדרש), לא הייתה בהסכמה.

אבאר הדברים.

13.
לטענת הנתבעים בתצהיריהם (ס' 28-29), הם הודיעו לתובעת כבר באמצע חודש מרץ שאינם מעוניינים להישאר בדירה וסוכם שיצאו תוך חודש; מועד הפינוי סוכם בין הצדדים ואף עורך דינה של התובעת, עו"ד אומיד, והמתווכת, הגב' לוי "היו בלב העניינים". לטענת הנתבעים, הם עזבו את הדירה ביום 17/4/11 בידיעת התובעת ובהסכמתה. אין חולק שאין הסכמה בכתב. הנתבעים תלו את יהבם על סיכום דברים שהושג, לשיטתם, באמצעות גב' לוי. גב' לוי (שהייתה מתווכת ולעת מתן העדות הינה עו"ד) הייתה מעורבת במציאת השוכרים החדשים. גב' לוי הצהירה, כי התובעת "אישרה בתחילת חודש אפריל כי הזוג אואחנון יעזבו לאלתר וללא התראה לאחר שישלמו את כל החיובים של הדירה לצדדים שלישיים, כגון מים חשמל וכיוצ"ב" (ס' 6).

14.
כפי שעולה מעדותה של גב' לוי, שהייתה מהימנה ולא נסתרה ומתיישבת עם כלל הראיות שבאו בפני
י, שררו בין הצדדים יחסים עכורים, הם לא דיברו ביניהם והיא פעלה להעברת מסרים והסכמות בין הצדדים על מנת לאפשר פינוי בטרם סיומה של תקופת השכירות לצורך השכרת המושכר לשוכרים החדשים, שחשוב היה להם לקבל את הדירה לאלתר. בנסיבות אלה, התאים לצדדים שהנתבעים יפנו את הדירה בהקדם וגם בטרם שהסתיימה תקופת השכירות לפי ההסכם. אולם גב' לוי הדגישה בעדותה (כפי שגם הצהירה), כי חשוב היה לתובעת שסיום הסכם השכירות יבוא רק לאחר שתוודא ביצוע גמר תשלום כל החובות, כגון: בגין ארנונה וכי זה היה תנאי להסכמתה (עמ' 11 ש' 20-29 ובעמ' 12 ש' 18-21). לשאלת בית המשפט אם היה ויתור מצד התובעת, על קיום תהליך מסירה מסודר השיבה הגב' לוי, כי "אינני יודעת אם היה ויתור על הליך מסירה מסודר, אני יודעת שהיה ויתור על מועד עזיבה שכתוב בהסכם" (עמ' 13 ש' 9-10). יתר על כן, גב' לוי לא זכרה ולא ידעה לומר מהו מועד פינוי שדובר בו. גב' לוי גם לא הייתה מעורבת בכל העניינים הקשורים בביצוע הפינוי ובפרטי הפינוי בפועל (עמ' 14 ש' 1-6). היא לא ידעה שהנתבעים פינו לפי שיטתם את הדירה ביום 17/4/11 ולא ידעה כי התובעת לשיטתה תפשה את החזקה בדירה ביום 6/5/11 (עמ' 13 ש' 29-31).

15.
מעדותה של הגב' לוי עולה, אפוא, שהייתה נכונות עקרונית לסיום יחסי השכירות טרם שהסתיימה תקופת השכירות לפי ההסכם והצדדים ניהלו מגעים לכך. אולם, אין בעדותה כדי לבסס או לחזק את טענת הנתבעים כאילו הוסכם באמצעותה על פינוי הדירה ביום 17/4/11 (או במועד ספציפי אחר) ואף אין בעדותה כדי לבסס קביעה שההסכמה העקרונית הנ"ל הגיעה לכלל הסכמה קונקרטית סופית ומחייבת בדבר סיום יחסי השכירות במועד כזה או אחר, בטרם סיום תקופת השכירות כפי שנקבעה בהסכם השכירות. גם מעדותה של גב' לוי עולה, כי הפינוי המוקדם, בטרם סיום תקופת השכירות, כפוף להשלמת הליכי מסירה מסודרים, שעליהם לא ויתרה התובעת.

16.
גישתה העקבית של התובעת, שעמדה על סיום השכירות בהליך כדבעי, הכולל: הודעה מסודרת של הנתבעים על מועד העזיבה מראש, מעמד של מסירת מפתח המושכר לידי התובעת, עריכת רשימת ליקויים והעברת אישורים על ביצוע כל התשלומים בגין המושכר - ניכרת גם בעדותה שלה, לאורך כל העדות.

17.
הליך סיום יחסי השכירות ומסירת המושכר מעוגן בהוראות ההסכם. לפי סעיף 13ה להסכם "במעמד

החזרת

המושכר

על

ידי

השוכרים

למשכיר

תיערך

בדיקה

במושכר

על

ידי הצדדים והם

יערכו

רשימה

של

תיקונים

שהשוכרים

חייבים

בהם אם

יהיו

כאלה
.
השוכרים יהיו חייבים לשלם את ערך הנזקים לפי

דרישת

המשכיר

או

לחילופין לפי

שיקול

דעתו

הבלעדי והמוחלט

של

המשכיר

יהיו

השוכרים

רשאים

לתקן

את התיקונים

הדרושים

ותוך

פרק הזמן

שידרש

ע"י

המשכיר
". בנוסף, סעיף 5ד להסכם השכירות מסדיר את אופן עזיבת הדירה בטרם סיום תקופת השכירות. נקבע בו, כי על השוכרים (הנתבעים) להמציא שוכר חליפי באותם תנאים ובכפוף להסכמת המשכיר (התובעת) לגבי זהות השוכר החדש. הכל בצירוף הוראות ס' 11ב להסכם, לפיו "שני הצדדים מסכימים כי כל שינוי בתנאי השכירות או וויתור או הסכמה ייחשב אך ורק אם נעשה בכתב".

18.
ויתור על הליך מסודר של פינוי ומסירת הדירה לפי הוראות ההסכם, לרבות השבת המפתח, בדיקת המושכר ע"י הצדדים במעמד השבת החזקה בו לתובעת, תוך עריכת רשימה של תיקונים שעל השוכרים לבצע, אם יהיו כאלה - לא היה ולכל הפחות, לא הוכח. אין חולק, שלא נערכה כל הסכמה בכתב לשינוי תנאי ההסכם בעניין הפינוי (ח"נ של הנתבע בעמ' 42 ש' 11). למען הסר ספק אציין, כי גם הסכמה שבעל-פה באמצעות גב' לוי לא הוכחה, נוכח כל האמור לעיל (זאת, מבלי לקבוע אם די היה בה ללא הסכמה בכתב, לאור ס' 11ב הנ"ל להסכם).

19.
הנתבעים טענו עוד שהדברים נעשו גם בתיאום עם ב"כ התובעת, עו"ד אומיד (ראו ח"נ של הנתבע שם וס' 11 לתצהיר). עו"ד אומיד לא זומן להעיד. למעשה, כבר מעדותו של הנתבע 1 (הנתבע) עולה, כי סיום יחסי השכירות קודם לתום תקופת השכירות לא השתכלל לכדי הסכמה קונקרטית סופית ומחייבת, גם באמצעות עו"ד אומיד.

20.
כך, לפי עדותו של הנתבע, "לא מסרתי לאף אחד [את המפתח - י.ב] כי לא הסכימה [התובעת – י.ב] להפגש איתי. ולא הסכימה לבוא לראות את הבית בזמן עזיבתי ולקבל את המפתח. ב- 1.4 הייתי אמור לפנות את הדירה ולתת את המפתח, אחר כך להיפגש עם עו"ד אומיד, כשהגענו לעו"ד אומיד על מנת לתת לו מפתחות וייתן את [ה]ניירת ונעבור על הליקויים בבית היא לא הסכימה להיפגש. נכנסתי לעורך דין אומיד ואמר שפוטר מהתיק ואז עבדנו דרך מירב [הגב' לוי – י.ב]" (עמ' 43 ש' 18-23). דהיינו: לגרסת הנתבע, ההסכמה הסופית באה באמצעות הגב' לוי לאחר שעו"ד אומיד חדל מלטפל בתיק. כאמור, עדותה של גב' לוי איננה מבססת את טענת הנתבע, שלפיה הושגה הסכמה קונקרטית ומחייבת על פינוי ביום 17/4/11,
כמפורט לעיל. עוד אציין, כי בדברים שמצוטטים לעיל, טען התובע שסוכם על עזיבה ביום 1/4 (ולא במחצית אפריל כנטען בס' 10 לתצהיר). הנתבע לא סיפק מענה מניח את הדעת לשאלה כיצד ובאיזה אופן הושגה לשיטתו, הסכמה על עזיבה ביום 17/4/11 לאחר "הפיצוץ" בנוגע לעזיבה ביום 1/4/11 (עמ' 43 ש' 13-15, 25-27).

21.
העדר הסכמה עולה גם מנסיבות המפגש של הצדדים במושכר ביום 6/5/11 ומהעובדה שמפתח המושכר נותר בידי הנתבע ונותרו בו חפצים של הנתבעים, כעולה מעדותו של הנתבע.
כשנשאל הנתבע איך, לשיטתו, פינו את המושכר ביום 17/4/11, אם ביום 6/5/11 היו בו חפצים של הנתבעים השיב: "יש אצלה מסמכים, היה לי שם שיקים שאמורה לתת לי, פקדונות שאמורה לתת לי, לעבור איתה בדק בית אם יש ליקויים או לא ואת זה לא עשתה ואני תכננתי להוציא את המיטה והדברים שהיא תיתן לי, לא היה שם ריהוט מלא" (עמ' 44 ש' 19-23)
ובהמשך, כשהתבקש להסביר מדוע נקרא שוטר למושכר באותו מפגש השיב: "כי טענה שתקפתי אותה. כשבאתי הבית, אמרתי לה אם את נכנסת הביתה תחתמי על המסמכים שקיבלת את הבית והיא לא רצתה בשום אופן. באתי לקחת את המפתח מהדלת אז הזמינה משטרה ואמרה שתקפתי אותה". הנתבע נשאל מדוע נזקק למפתח בשעה זו, לאחר שכבר עזב לטענתו את המושכר והשיב: "היא טענה שזה הבית שלה אמרתי אם זה הדירה שלך תחתמי שקבלת את הדירה ואני הולך ואז הזמינה משטרה שבאתי לקחת את המפתח.."

22.
הנתבע חזר וציין בעדותו, כי התובעת סיכלה קיומה של הפגישה לסיום יחסי השכירות שלא כדין לאחר שהוא סיכם עם בעלה על תיקון צבע בקיר וצריך היה רק לסיים את העניין אצל עוה"ד אומיד (ראו עמ' 46 ש' 26- עמ' 47 ש' 3, עמ' 48 ש' 7-20). לעניין זה אציין, כי בעלה של התובעת העיד כי אמנם היה במושכר יחד עם הנתבע אך הנתבע התחמק מלאפשר בדיקת המושכר הראה את המושכר בחושך ודרש לחתום על מסמך העדר תביעות, שעליו סירבו לחתום מבלי לערוך בדיקה יסודית. לטענתו, כך עשה משום כל הנזקים שנותרו בדירה ואותם לא יכול היה לראות ללא בדיקה יסודית (ס' 13-14 לתצהיר התובעת וכן, בעמוד 28 שורה 19-22, עמוד 31 ש' 18-27).

23.
כך או כך, גם לפי גרסתו של הנתבע, המגעים בין הצדדים לא הגיעו לכלל הסכמה מחייבת. הפגישה אצל עו"ד אומיד לא התקיימה גם לשיטת הנתבע, שהעיד עוד, כי כשחדל עו"ד אומיד לטפל בעניין החלו לתקשר בעניין זה באמצעות הגב' לוי. גם באמצעותה, כאמור, לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה מחייבת (וראו המפורט לעיל). יתר על כן, התנהלותם של הנתבעים מלמדת, כי בזמן אמת הם לא סברו, כי הגיעו עם התובעת לכלל הסכמה תקפה ומחייבת בדבר סיום תקופת השכירות ובמועד מוסכם כזה או אחר. הדברים עולים מתיאור המפגש בין הצדדים במושכר ביום 6/5/11, כפי שצוטט לעיל מעדותו של הנתבע. הדברים עולים גם מכך שהנתבעים לא מצאו לנכון למסור לתובעת הודעה בכתב שלפיה נוכח ההסכמה שהושגה לשיטתם בין הצדדים בדבר פינוי מוקדם של המושכר או נוכח הפרתה של ההסכמה הנ"ל ע"י התובעת (בכך שסירבה לקיים את הפגישה אצל עוה"ד וכיוצ"ב) - הם יעזבו בתאריך כזה או אחר, גם אם באופן חד צדדי. הנתבעים אף לא מסרו הודעה מסוג זה בע"פ. הנתבעים החליטו לעזוב את המושכר טרם שהסתיימה תקופת השכירות ומסרו לעירייה הודעת חדילה ביום 17/4/11, בצעד חד-צדדי ומבלי למסור על כך הודעה לתובעת. הנתבעים אף לא מצאו מקום למסור הודעה כאמור לתובעת בדיעבד, לאחר עזיבתם את המושכר ביום 17/4/11 (לשיטתם).

24.
עולה מן המקובץ, כי אמנם היו רצון ונכונות עקרונית מצד התובעת לקצר את תקופת השכירות על מנת לאפשר השכרתה לשוכרים אחרים (שאכן שכרו את המושכר),

אך זה לא השתכלל לכלל הסכמה מפורטת ומחייבת כנדרש ובאופן שמשנה את הסכם השכירות, שאף נקבע בו כי שינויו יהא בכתב בלבד. הליך מסודר של פינוי ומסירת המושכר לא נעשה. לא נערך מפגש בין הצדדים למסירת המושכר לתובעת, לא נערך במעמד זה (שלא היה) פרוטוקול משותף של מסירה/תיקונים והמפתח נותר בידי הנתבעים.

25.
יתר על כן, הנתבעים לא ביצעו פינוי ומסירה של המושכר גם נכון ליום 17/4/11. גם אם בפועל עברו הנתבעים להתגורר בדירה אחרת ביום 17/4/11 (או קודם לכן), עזיבתם כאמור, איננה בבחינת פינוי המושכר והשבתו לתובעת כנדרש. ראשית, אין מחלוקת כי הנתבעים הותירו במושכר חפצים, אשר את שוויים העריכו בכתב התביעה שכנגד בסך של 5,000 ₪. לפי עדותו של הנתבע, נותרו במושכר מיטה, שולחן, כסאות, ארון ואקווריום (עמ' 44 ש' 21-27). לפיכך, המושכר לא היה פנוי מחפציהם. שנית, היה בידם מפתח המושכר. אף סביר להניח שעשו בו שימוש נוכח עדות הנתבע, כי במושכר נותר אקווריום פעיל שבו דגים (במשך 3 שבועות מעם העזיבה ביום 17/4 ועד ליום המפגש במושכר ביום 6/5 יש להאכיל את הדגים. ראו ח"נ בעמ' 44 ש' 29-עמ' 45 ש' 1 ואילך). שלישית, לגישתו של הנתבע עצמו (כעולה מעדותו הנ"ל), לא בוצעה מסירה של המושכר לידי התובעת, יחסי השכירות לא תמו והוא זכאי להמשיך להחזיק במפתח המושכר, כל עוד לא עברו ובדקו הצדדים אם יש ליקויים במושכר לעת החזרתו וערכו רשימת ליקויים. כעולה מעדותו של הנתבע, לשיטתו, אם התובעת לא חתמה על מסמך העדר תביעות העניין לא הסתיים, והוא זכאי לקחת את מפתח הדירה.

26.
הנתבעים השליכו יהבם על כך שלתובעת ולבעלה היה מפתח למושכר, כך שלא צריך היה להזמין פורץ על מנת לפרוץ את הדלת ולהיכנס. עולה מחקירות התובעת ובעלה, כי ראו לנכון להזמין פורץ, כדי שאת כניסתם למושכר ילווה אדם נייטרלי, שיהיה עד למעמד. ניתן להבין את רצון התובעת שיהיה במושכר אדם נוסף עם נטילת החזקה, בוודאי על רקע המתיחות בין הצדדים, אך אני דוחה את טענת התובעת ובעלה, כי היה מקום לפרוץ את הדלת כדי להיכנס, שעה שיש בידם מפתח. יחד עם זאת, העובדה שיש בידם מפתח, איננה מובילה למסקנה שהנתבעים מסרו להם את המושכר כדין ביום 17/4/11 (או בכלל) ואיננה גורעת כהוא זה מחובתם של הנתבעים להחזיר את המושכר כדין ועל פי הסכם השכירות. לא רק זאת, צודקים התובעת ובעלה שהמתינו זמן סביר גם לאחר שיחת הטלפון שהתקבלה מהעירייה, על מנת לוודא שהמושכר פונה מיושביו, בשעה שהנתבעים לא החזירו את המפתח והמושכר לא הוחזר במסירה מסודרת. צודקים הם גם בכך שביקשו להחליף את המנעול ושכרו לצורך כך שירותיו של מנעולן. על מנת לשמור על קניינם ועל פרטיות השוכרים החדשים, היה עליהם לנהוג כך
במצב שבו הנתבעים לא החזירו את מפתח המושכר.

27.
אני קובעת, אפוא, נוכח כל האמור, כי הנתבעים 1-2 לא פינו את המושכר מכל אדם וחפץ ולא מסרו את המושכר לתובעת ביום 17/4; וכי התובעת נטלה את החזקה במושכר בעצמה כדין ביום 6/5/11, בחלוף זמן סביר מהמועד שנודע לה מהעירייה על הגשת הודעת החדילה ביום 17/4/11, לאחר שעיינה בהודעה וכצעד של הקטנת הנזקים.

28.
עוד אני קובעת, כי בהתנהלותם כאמור, הנתבעים 1-2 הפרו את סעיף 13ה להסכם, שהפרתו מהווה הפרה יסודית המזכה את התובעת בפיצוי מוסכם.

הנתבעים עזבו את המושכר על דעתם ומבלי שנערך הליך מסירה מסודר כנדרש, שכולל, בין היתר, לפי ההסכם מעמד של עריכת בדיקה במושכר ורשימת ליקויים (לרבות חובת השוכרים לשלם את ערך הנזקים או לתקנם בפרק זמן קצוב ככל שהמשכיר חפץ בתיקונם). לפי הוראות ההסכם המפורשות, הפרתו של סעיף 13ה מהווה הפרה יסודית המזכה בפיצוי מוסכם לפי ס' 23 להסכם. סעיף 13 על סעיפיו הקטנים, עוסק בתחזוקת המושכר ואיסור עריכת שינויים בו וצוין כסעיף עיקרי שהפרתו מהווה הפרה יסודית, הן בסעיף 13 והן בסעיף 23.

הפיצויים להם זכאית התובעת
29.
התובעת תבעה סך כולל של 8,066 ₪ בגין חובות שכ"ד ותשלומים לגורמים שלישיים.
להלן אדון בראשי החוב הנטענים בעניין זה:


א.
תביעה לתשלום חוב של 500 ₪ עבור דמי השכירות לחודש מרץ 2011

- קיומו של החוב הוכח במסמך בכתב עליו חתום הנתבע (נספח 3א לתצהיר התובעת מיום 12/3/2011). מדובר בקיזוז שבוצע מדמי השכירות בשל תיקון שביצע הנתבע, בכפוף להמצאת חשבונית על סך של 650 ₪ לתובעת. החשבונית לא הוצגה ועל כן, זכאית התובעת לביטול ההסכמה ולהשבת כספה (ראו עדות בעלה של התובעת בעמ' 29 ש' 3-7 ועדות הנתבע בעמ' 47 ש' 4-10).

התביעה בראש זה מתקבלת.


ב.
תביעה לתשלום חוב בסך 200 ₪ בגין הפרש דמי השכירות לחודש אפריל

. זאת, לאחר קיזוז פקדון במזומן שנתנו בידה הנתבעים בסך של 5,300 ₪ לפי ההסכם ובשים לב לכך שדמי השכירות החודשיים הם בסך 5,500 ₪. נוכח קביעתי לעיל, זכאית התובעת לדמי שכירות עבור חודש אפריל ועל כן, זכאית ליתרה שנתבעה בסך של 200 ₪. התביעה בראש זה מתקבלת.


ג.
תביעה לפיצוי בסך של 916 ₪ עבור דמי השכירות לחודש מאי, עד למועד השכרת המושכר לדיירים החדשים

. משקבעתי כי התובעת נטלה את המושכר במועד זה כצעד של הקטנת נזק, היא זכאית לדמי השכירות היחסיים לתקופה זו (1-5/5/2011).

התביעה בראש זה מתקבלת.


ד.
תביעה לפיצוי בסך של 5,500 ₪ עבור חודש שכירות נוסף לאחר נטילת החזקה במושכר

, מהטעם שהשוכרים החדשים קיבלו הנחה של חודש דמי שכירות בתמורה לכך שבעלי מקצוע יבצעו תיקונים של הליקויים בתקופה זו. מעיון בהסכם השכירות החדש עולה, כי השוכרים החדשים שילמו סכום כולל שמתאים ל- 11 חודשי שכירות לפי סך של 5,500 ₪ לחודש, ולא בעבור 12 חודשי שכירות (לתקופת שכירות בת 12 חודשים). יחד עם זאת, לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי ביצוע התיקונים שנדרשו בשל הנתבעים ארך חודש ימים (או תקופה אחרת שבה המושכר אינו יכול לשמש למגורים). אף עלה מעדויות התובעת ובעלה, כי השוכרים החדשים ביצעו לא רק תיקונים הכרחיים של נזקים אלא ביקשו לעשות שיפוצים או עבודות לצורכיהם ונעשו גם תיקונים שאינם קשורים בטענות לנזקים שמיוחסים לנתבעים, כגון העלאת הדוד לגג (עמ' 21 ש' 24 - 22 ש' 5). לא הוכח, אפוא, קשר סיבתי בין אובדן דמי השכירות עבור חודש אחד לבין הצורך לבצע תיקונים שנדרשו בעטיים של הנתבעים.

התביעה בראש נזק זה נדחית.


ה.
700 ₪ ארנונה יחסית

לתקופה שמיום 17/4/11 שאז מסרו לעירייה הודעת חדילה, ועד ליום 5/5/11. נוכח דמי הארנונה התקופתיים כעולה מהמסמכים שצורפו הוכח החיוב היחסי לתקופה הנ"ל. התביעה בעניין זה מתקבלת.


ו.
250 ₪ עבור גז

- אין מדובר בתשלום קבוע ולא הוכח הסכום לתקופה הרלבנטית ועל כן, התביעה בעניין זה נדחית.

30.
סיכום כל הנ"ל, התובעת זכאית לסך של 2,316 ₪ (בנוסף, לסכום הפקדון בסך של 5,300 ₪).

31.

מנגד, יש לקזז תשלום בסך של 708.60 ₪ שביצעה התובעת לעיריית נס ציונה ביום 11/11/11, באמצעות שיק של הנתבעים. מהמסמכים של עיריית נס ציונה שצירפו הנתבעים עולה, כי בשיק זה שולם סך של 306.20 ₪ להסדר חוב בדירה אחרת של התובעת ועוד 402.40 ₪ שולמו להסדר חוב של המושכר עד ליום 12/10/11. לא הוכח כי החוב נובע מתקופת השכירות של הנתבעים דווקא. יש לזכור כי הנתבעים הסדירו את חובם מול העירייה עם הודעת החדילה מיום 17/4/11. לתקופה שמיום 17/4/11 ועד ליום 5/5/11 חוייבו הנתבעים על ידי ב

פסק דין
זה, בסכום הארנונה היחסי (ראו מכתב העירייה, נספח יב לתצהיר הנתבעים). על כן, לא עלה בידי התובעת להוכיח את זכותה לבצע תשלום זה לעיריית נס ציונה באמצעות שיק של הנתבעים.

32.
לטענת התובעת, נגרמו למושכר נזקים בסך של 30,386 ₪ כדלקמן: צביעת המושכר 11,350 ₪ החלפת שיש שבור 12,557 ₪ תיקונים שונים ופריצת הדירה 2279 ₪ נקיון המושכר 1,200 ₪ כיור המטבח 3,000 ₪.

התביעה לפיצויים בגין נזקים נטענים אלה, נדחית.

33.
הנזקים הנטענים לא הוכחו על ידי התובעת כדבעי. לא הוגשה חוו"ד מומחה לאומדן הנזקים ולהוכחת הטענה כי נגרמו בשל שימוש רשלני או במכוון להבדיל משימוש סביר, פגם במתקני המושכר וכו'
(הנתבעים אינם חייבים בנזקים שנגרמו עקב בלאי ושימוש סביר). אין תיעוד בתמונות של כל הנזקים הנטענים. הקבלות שצורפו, צורפו כמקשה אחת של מסמכים רבים מבלי ששוייכו כל קבלה לנזק הנטען, הן אינן מתייחסות לכל ראשי הנזק הנטענים ולא הוכח קשר סיבתי בין הנזק לבין התנהלות הנתבעים. כך למשל: בעניין השיש והכיור במטבח, שנטען כי ניזוקו ע"י הנתבעים - הנזקים לא תוקנו בפועל (לא הוצגו קבלות), הוגשה הצעת מחיר לשיש בלבד, שאיננה כוללת את הכיור, ולא הוגשו ראיות ללמד שמדובר בנזק שנגרם ע"י הנתבעים כתוצאה משימוש רשלני או נזק מכוון. עוד אציין, כי התובעת תבעה פיצוי מוסכם שמשקף את הפיצוי שראו הצדדים לנכון לקבוע בגין הפרת סעיף 13ה להסכם השכירות בגין אי ביצוע רשימת תיקונים מסודרת במעמד החזרת המושכר ואי ביצוע התיקונים. לפיכך, בכל מקרה לא ניתן לפסוק פיצוי מוסכם יחד עם הפיצוי שנתבע בראש נזק זה ופסיקתם יחדיו במצטבר, הינה בבחינת פיצוי כפל.

34.
עולה מן המקובץ, כי הסכום לו זכאית התובעת בגין חובות שכ"ד ותשלומים לצדדים שלישיים בגין המושכר (לאחר הקיזוז), הינו 1,607.4 ₪.

בנוסף, בשל הפרת סעיף 13ה להסכם שהפרתו הינה הפרה יסודית כאמור לעיל, זכאית לפיצוי מוסכם בסך של 16,336 ₪

(4,000 דולר).

התביעה לפיצויים נוספים בגין נזקים שגרמו הנתבעים מושכר, נדחית.
בסך הכל זכאית התובעת בגין הנ"ל, לפיצוי בסך של 17,943.4 ₪.

התביעה שכנגד
תביעת הנתבעים 1-2
35.
ההליכים בתביעה שכנגד שהגישו הנתבעים 1-2 מעוכבים מחמת הליכי פשט"ר. יחד עם זאת, הטענות הועלו, ראיות הצדדים שהוגשו בטרם מתן צו עיכוב ההליכים התייחסו גם לתביעה שכנגד, ב"כ הצדדים חקרו גם בעניין זה, והדברים הובאו ולמעשה, התבררו בפני
י. בחלק מהסוגיות אף הכרעתי במסגרת הדיון לעיל. נוכח האמור על מנת לסבר את האוזן ועל מנת שלא יימצא כי הנתבעים, לרבות הנתבע 3 שנתבע כערב לשטר החוב, ניזוקו מעיכוב ההליכים - מצאתי לנכון להתייחס גם לטענות הנתבעים בתביעה שכנגד.

36.
לטענת הנתבעים, יש להשיב להם סך של 20,000 ₪ מתוך דמי השכירות ששילמו לאורך תקופת השכירות, בשל כשלון תמורה חלקי. במושכר היו קלקולים מהותיים שלא תוקנו והוא לא היה מותאם לצורכים של הנתבעים. לטענתם ערכו רשימת ליקויים בזמן אמת, עם היכנסם למושכר (נספח ב' לתצהיר הנתבעים. להלן: רשימת הליקויים). הם ביקשו להמציא את רשימת הליקויים לידי עו"ד אומיד, אך התובעת סירבה. בנסיבות אלה, גם עו"ד אומיד סירב לקבלה ואמר להם שהפתרון הוא בכך שישיבו את המושכר כפי שקיבלו אותו. עוד טענו, כי למרות דרישותיהם לא תוקנו הליקויים (עמ' 49 לח"נ של הנתבעת, ש' 27 ואילך). התובעת מכחישה טענות אלה.

37.
לא עלה בידי הנתבעים להוכיח טענתם לכשלון תמורה חלקי ואני דוחה טענה זו. אני סבורה, כי רשימת הליקויים לא נערכה סמוך למועד חתימת ההסכם השכירות, בחודש יוני, כפי שטוענים הנתבעים. ברשימה מצוין כי הדוד החשמלי אינו תקין ולא מחמם. לפי עדות הנתבעת, ליקוי זה התגלה רק כעבור כשלושה חודשים מעם השכרת הדירה, שכן שכרו את הדירה בקיץ (עמ' 40 ש' 4-7). אם כך, הרשימה לא נערכה בחודש יוני, אלא בשלב כלשהו מאוחר יותר, לפחות שלושה חודשים לאחר מכן. יתר על כן, לפי ההסכם, במקרים של נזק למושכר הנובע משימוש סביר, הנתבעים רשאים לתקן ולדרוש מהתובעת את החזר הכספים ששילמו בעד התיקון כנגד קבלות בכתב, בכפוף לפניה מוקדמת לתובעת ואם לא תתקן את הנזק תוך זמן סביר

(ס' 13 ד להסכם). לא ניתן הסבר משכנע לכך שהנתבעים לא נקטו בדרך של סעד עצמי זה, נוכח הטענות הקשות ביחס למצב מתקני המושכר (ראו עמ' 41 ש' 4-10 לח"נ של הנתבע ועמ' 50 ש' 10-17). בנוסף, עלה מהראיות כי התובעת הביאה בעלי מקצוע לתיקונים שונים ונשאה בעלויות (אף שלטענתה הסתבר, כי מדובר בקלקולים הנובעים משימוש לא סביר של הנתבעים שאינם באחריותה כלל לפי ההסכם).

38.
עוד טענו הנתבעים, כי יש להשיב להם סך של 5,500 ₪ ששילמו עבור חודש אפריל מתוך הפקדון ועוד סך של 708 ₪ שנגבה באמצעות השיק ששולם לעירייה. בסוגיות אלה פסקתי לעיל. הפקדון היה על סך של 5,300 ₪ ומגיעה לתובעת עוד יתרת חוב של 200 ₪. סכום השיק קוזז מהסכום שנפסק לטובת התובעת.

39.
הנתבעים תבעו פיצוי בסך של 5,000 ₪ עבור הרכוש שנותר במושכר ונזרק ע"י התובעת. אני דוחה את הטענה. לא הוכח שווי הרכוש כנטען. אף לא נמצא בתצהיר פירוט של הרכוש ומעבר לכך, התברר בח"נ של הנתבע כי לא מצא מקום לקחת את רכושו, אותו ראה מחוץ לבית לאחר שסולק ע"י התובעת. צו ההרחקה לא מנע איסוף החפצים ע"י אחרים. ככל שמדובר בחפצים בעלי ערך כנטען, מצופה היה כי הנתבעים יפעלו לנטילתם באמצעות אחרים.


40.
הנתבעים תבעו פיצוי בסך של 10,000 ₪ עבור רכוש שלטענתם, נהרס עקב נזילות מהגג. אני דוחה את הטענה. לא מפורט באיזה רכוש מדובר, אין תיעוד של הרכוש, אין פירוט של הנזק, אין תימוכין לקיומו של קשר סיבתי בין נזילה שבאחריות התובעת לבין הרכוש שניזוק לפי הטענה, ולא הוגש שמץ של ראיה להוכחת הטענה על כל רבדיה.

41.
נתבע גם פיצוי בסך של 30,000 ₪ בגין עוגמת נפש. נוכח קביעותיי לעיל, אין כל מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, שאף לא הוכח.

התביעה שכנגד שהגיש הנתבע 3
42.
הנתבע 3 הגיש תביעה שכנגד על סך של 10,000 ₪ (זהו הסכום לאחר שהוקטן לצורכי אגרה) בגין הנזק שנגרם לו לטענתו עקב הליכי הוצל"פ שנפתחו לביצוע שטר החוב. חשבונותיו עוקלו ונגרם לו נזק כלכלי ועוגמת נפש.

43.
אני דוחה את התביעה שכנגד. כפי שעלה בבירור מכתב התביעה שכנגד ומעדותו של הנתבע 3 בח"נ, לפי גרסתו של הנתבע 3 הוא לא הגיש התנגדות לביצוע השטר בזמן משום שהיה באבל ועל כן, ההליכים כנגדו לא עוכבו (ההליכים כנגד הנתבעים 1-2 עוכבו שכן הגישו התנגדות). לא הוכחה כל התרשלות מצד התובעת בניהול ההליכים לביצוע השטר. נוכח קביעותיי לעיל התובעת הייתה זכאית לבקש את ביצועו של השטר. הנזק ככל שנגרם וכלשעצמו לא הוכח, נגרם מכך שהנתבע 3 לא הגיש התנגדות בזמן מטעמיו הוא. בהמשך פעלה התובעת בהליכים כדין ואף הסכימה להסיר את העיקול מחשבון הנתבע 3 ולהותיר עיקול על רכבו בלבד. גם בעניין זה, הגיעה עמו להסכמות שיאפשרו מכירת הרכב אם ירצה בכך, תחת השתתו של העיקול על הרכב החדש.

44.
לא מצאתי ממש ביתר הטענות (בתביעות ובתביעה שכנגד) והן נדחות.

45.
התביעות נדונו בסדר דין מהיר ואף שפסק הדין אינו קצר נוכח רוחב היריעה, ההנמקה תמציתית כנדרש.

46.
סוף דבר:

אני מחייבת את הנתבע 3 לשלם לתובעת סך של 17,943.4 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת הבקשה לביצוע השטר, בצירוף החזר הוצאות משפט ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ שנקבע בהתחשב בקבלת התביעה בחלקה בלבד ובדחיית התביעה שכנגד ובהשקעה שנדרשה בניהול התיק.

התביעה שכנגד שהגיש הנתבע 3 כנגד התובעת, נדחית.
החוב בתיק ההוצל"פ יעודכן בהתאם להוראות

פסק דין
זה.

עיכוב ההליכים בתיק ההוצל"פ כנגד הנתבע 3 מבוטל.

המזכירות תעביר העתק לתיק ההוצל"פ.
המזכירות תדוור לצדדים
ניתן היום,
ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.








תאמ בית משפט שלום 12460-08/11 רותי פלק נ' מאוריצו אואחנון הליכים מעוכבים, מטילדה אואחנון הליכים מעוכבים, שמעון אוחיון ואח' (פורסם ב-ֽ 09/03/2014)