פסקי דין על מיכל דדון | פסקי דין על סלעית דודזון | פסקי דין על הפניקס חברה לביטוח |

24908-03/10 א     09/03/2014




א 24908-03/10 מיכל דדון נ' סלעית דודזון, הפניקס חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 24908-03-10 דדון נ' דודזון ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כב' השופטת
ארנה לוי

תובעת
ע"י ב"כ עו"ד קפלן
מיכל דדון


נגד

נתבע
ות
ע"י ב"כ עו"ד רנרט
1.סלעית דודזון
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ




פסק דין



כללי

לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975. התובעת, ילידת 1972, נפגעה בתאונת דרכים ביום 14.5.09 עת רכב הנהוג על ידי הנתבעת 1 ואשר השימוש בו היה מבוטח, בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל – 1970, על ידי הנתבעת 2, פגע בה בהיותה הולכת רגל. אין מחלוקת באשר לחבות הנתבעות לפצות התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת היא באשר לשיעור הנזק. בתיק נשמעו ראיות. הצדדים סיכמו בעל – פה ובמסגרת הסיכומים הפנו לתחשיבי הנזק שהוגשו על ידם.

הנכות הרפואית

התובעת נפגעה פגיעה רב מערכתית, בעיקר בפני
ם, בראש, בשורש כף יד שמאל, בה נגרם שבר שגובס, ובברך שמאל. היא איבדה ההכרה לזמן קצר. היא אושפזה יומיים במרכז הרפואי ת"א. לצורך הערכת פגיעתה של התובעת בתאונה מונו חמישה מומחים רפואיים, בתחומים אלו: רפואת שיניים פה ולסת, נוירולוגיה, פסיכיאטריה, ראומטולוגיה ואורטופדיה. נסקור את חוות דעת המומחים השונים.

ד"ר גדעון לוי מונה כמומחה רפואי בתחום רפואת שיניים פה ולסת. במסגרת חוות דעתו מיום 28.12.10 ציין כי התובעת התלוננה בפני
ו על הגבלה וכאבים בפתיחת הפה, לסתות תפוסות, רגישות למגע בכל אזור הרקה הימנית ומאחורי אוזן ימין, שפה עליונה ימנית נפולה, ירידה בתחושה בלחי ימין, כאב ממפרק הלסת לאוזן שמאל ופגיעות בשיניים. המומחה ציין כי בשל ירידה תחושתית בצד ימין של הפנים, לחי, שפה עליונה ימנית, רקה והעור מאחורי האפרכסת הימנית נגרמה לתובעת נכות צמיתה בת 5% על פי חלק מסעיף 29(א)(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). בנוסף, בגין הפרעה בהנעת לסת תחתונה אשר מתבטאת ב"קנאקים" וכן בכאבים בלעיסה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בת 5% כחלק מסעיף 73(2)(א)
ii
לתקנות הביטוח הלאומי. בהתייחס לשיקום הפה, בגין שיקום שן 22 באמצעות מבנה וכתר, לרבות כתר זמני, זכאית התובעת להחזר הסכומים ששלמה. שן 45 זקוקה לעקירה, שתל, מבנה וכתר על שתל. המומחה ציין כי עלות שיקום שן זו היא
כ – 7000 ₪ אך כיון ששן זו הייתה בעייתית וסבלה מעששת וממחלת חניכיים עוד לפני התאונה, יש לזכות התובעת רק במחצית עלות השיקום. לא תהיינה החלפות עתידיות לגבי שיניים אלו. בשן 11 נגרם שבר כותרתי דרגה 1, בגינו זכאית התובעת לשחזור בצבע השן בעלות של 300 ₪ ובהחלפה כל 5 שנים. בגין הקצאות שורשים בארבעה רבעים של הפה זכאית התובעת לסכום של 1200 ₪, בכפוף לבצוע הטיפול, ללא תשלומים עתידיים. בתשובות לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי הנתבעות, מתאריך 15.3.11, אישר המומחה כי הנכות בגין הפרעה בהנעת הלסת התחתונה ובגין הכאבים בלעיסה ניתנה על ידו בשל תלונות סובייקטיביות לאורך זמן אשר "אמינותן לא פחותה מחצי שעה של בדיקה". עוד ציין כי עלות שיקום שן 22 עומדת על 4300 ₪ כולל מע"מ. בתשובתו לשאלת הבהרה שהופנתה אליו על ידי התובעת, מתאריך 20.7.11, ציין, בהתייחס לטענה כי שמיעתה של התובעת נפגעה בתאונה, כי שבוע לאחר התאונה בוצעה בדיקת שמיעה שהדגימה שמיעה תקינה בשתי האוזניים בתדירויות הדיבור והדיסקרימינציה הייתה 100% בשתי האוזניים.


פרופ' דוד ירניצקי מונה כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה. במסגרת חוות דעתו מיום 4.3.11 ציין המומחה כי התובעת התלוננה בפני
ו, בין היתר, על כאבי ראש עם בחילות, פוטופוביה ורגישות לרעש. עוד התלוננה על סחרחורת, טיקים בלחי ימין, זרמים בידיים וברגליים, קשיי שינה, העדר מוטיבציה, עייפות רבה, מצב רוח דכאוני וירידה בריכוז. לבקשת המומחה בוצע אבחון קוגניטיבי. באבחון צוין כי שיתוף הפעולה היה לקוי עם העצמה מכוונת. הודגם בצוע לא עקבי בתחומי הזיכרון ורושם להעצמת הסימפטומים בתחום זה. מסקנות הבודקות היו, שלא ניתן להתייחס לממצאים בתחום הזיכרון בשל שיתוף הפעולה הלקוי. המומחה ציין כי בבדיקה ראה מספר טיקים בלחי וכן כי התובעת דווחה על הפחתת תחושה בלחי ימין. המומחה סיכם, כי מדובר במצב בתר חבלתי המאופיין בתסמינים סומטיים אופייניים, כמו כאבי ראש וסחרחורות, ותסמין לא אופייני אך מוכר כתופעה המלווה חבלת ראש, של הפרעת טיק. כמו כן קיימים תסמינים התנהגותיים. הנכות בתחום הנוירולוגית עומדת על 5% בגין תסמונת בתר חבלתית, לפי סעיף 29(11) א
i-ii
לתקנות הביטוח הלאומי ועל 10% עבור הפרעת טיקים לפי סעיף 29(10) לתקנות הביטוח הלאומי, מותאם לסעיף 34(ב). סך הנכות הנוירולוגית הצמיתה עומדת, בהתאם לחוות הדעת, על 14.5%.

ד"ר אלי קריצ'מן מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. במסגרת חוות דעתו מתאריך 24.4.11 ציין המומחה פרטים מעברה של התובעת. התובעת ילידת הארץ, עשירית למשפחה בת 12 ילדים מקרית שמונה, אמה עקרת בית ואביה היה גבאי. היא סיימה 12 שנות לימוד עם בגרות חלקית, שירתה שירות מלא בצה"ל ולאחר השירות הצבאי השלימה את בחינות הבגרות. היא למדה גבנות ולאחר מכן עיצוב פנים. היא עזבה את הלימודים בעקבות התאונה. לגבי עברה בתחום הנפשי, הרי שבשנת 2006 התלוננה על עייפות ומצב רוח דכאוני נוכח העובדה, כך לדבריה, שבתקופה זו ליוותה חבר שחלה ונפטר. בשנת 2008 הייתה בטיפול נפשי בקשר למות אביה באותה עת, לאחר שחלה בסרטן בגיל 50. התובעת התלוננה בפני
המומחה על הפרעות שינה, על מצב רוח ירוד, על היותה פחות חברותית, חסרת סבלנות ועצבנית יותר מבעבר, על פחד בעת חציית כביש, בהלה ומידי פעם חוסר אונים, כאשר היא מוצאת עצמה משחזרת את התאונה. התובעת טופלה טיפול פסיכולוגי לאחר התאונה ומסרה למומחה כי לא המשיכה הטיפול עקב העדר מימון כספי. היא סירבה לטיפול תרופתי. המומחה ציין כי לא התרשם בבדיקתו מקיום תסמינים אובייקטיבים של דיכאון או
ptsd
אך יחד עם זאת התרשם ממצוקה רגשית, כנראה במסגרת של תגובת הסתגלות, כפי שהיה לתובעת גם בעבר, על רקע אירועים בעלי מקדם דחק גבוה. הנכות הנפשית הצמיתה שנגרמה לתובעת בתאונה, על פי קביעת המומחה, עומדת על 5% בהתאם לסעיף 34 א' –ב' לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה המליץ על טיפול פסיכולוגי לשנה אחת, בתדירות של פגישה אחת לשבוע. עלות כל פגישה 400 ₪ כולל מע"מ.

פרופ' אורי אלקיים מונתה כמומחית רפואית בתחום הראומטולוגיה. במסגרת חוות דעתה מיום 15.12.11 ציינה המומחית כי התובעת התלוננה בפני
ה על כאבים מפושטים בכל הגוף, בעיקר בצוואר, בכתפיים, בגב התחתון, ובברכיים. עוד התלוננה התובעת על קושי בדריכה על עקב ימין, כאבים בירך ימין ולעתים נפיחות בברך ימין ושורש כף יד שמאל. עוד התלוננה על תחושת זרמים בפני
ם, כאבים ליליים ומיגרנות. המומחית ציינה כי התמונה הקלינית מתאימה לפיברומיאלגיה, הן על פי הקריטריונים הישנים והן על פי החדשים. הפיברומיאלגיה החלה זמן קצר לאחר התאונה. המומחית ציינה כי התרשמה ממרכיב חרדתי משמעותי, בחלקו פוסט – טראומטי, כפי הנראה, והעצמה של תחושת הכאב. על הרקע האישיותי התפתחה הפיברומיאלגיה. נכותה הצמיתה של התובעת בגין כך וכתוצאה מהתאונה עומדת על 5% בהתאם לסעיף 35(1)א לתקנות הביטוח הלאומי. המומחית ציינה כי היות שמדובר במחלה כרונית התובעת תזדקק לטיפולים בעתיד. עלות הטיפולים עומדת על כ – 6000 ₪ בשנה.

ד"ר מיכה רינות מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. ד"ר רינות ערך שתי חוות דעת וכן נחקר בבית המשפט. במסגרת חוות הדעת הראשונה, מתאריך 26.12.10, ציין המומחה כי
התובעת התלוננה בפני
ו על חולשה ביד שמאל וקושי בהרמת משקל, בגין השבר שנגרם לה בעצם הסירה בשורש כף יד שמאל, על כאבים בגב ובצוואר, בברך שמאל וביד ימין. המומחה ציין, בהתייחס לשבר בשורש כף יד שמאל, כי הוא התחבר היטב ללא דפורמציה וללא סימני נזק לרצועות. בהתייחס לעמוד השדרה הצווארי והמתני ציין, כי טווחי התנועה מלאים ללא סימני גירוי עצבי שורשי. בהתייחס לברך שמאל ציין, כי טווחי התנועה מלאים, הסימנים המניסקלים שליליים, היציבות תקינה. לאור כל האמור, ציין המומחה, לתובעת לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה. היא סבלה מנכות בת 100% במשך תקופה בת שלושה חודשים ומנכות בת 30% במשך תקופה נוספת בת שלושה חודשים.

לאחר שהוצגו בפני
המומחה מסמכים רפואיים נוספים בדק המומחה שוב את התובעת וערך חוות דעת משלימה בתאריך 21.2.13. במסגרת חוות דעת זו ציין, כי הממצאים הנוגעים לשורש כף יד שמאל, מרפק, אגודל, אצבעות, עמוד שדרה צווארי ומתני וכתפיים זהים לאלו שנמצאו בבדיקה הקודמת. גם בדיקת פרקי הירך תקינה. בברך שמאל נמצא "חופש" קל במבחן מגרה קדמי ובמבחן לחמן. בבדיקת דימות עדכנית נמצאו סימני קרע חלקי ישן של הרצועה הצולבת הקדמית. המומחה ציין כי, בשונה מבדיקתו הקודמת, מצא ממצאים בברך שמאל וכן נמצא ממצא בבדיקת דימות. ממצאים אלו יש לקשור לתאונה. לפיכך, הנכות הצמיתה אשר נותרה לתובעת בתחום האורטופדי עומדת על 5% על פי סעיף 35 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי, בהתאמה. בתשובות
לשאלות הבהרה שנשלחו אליו על ידי התובעת, מתאריך 23.1.14, ציין כי התובעת סובלת ממרפק "משחקי הגולף". ממצא זה אינו מהווה נכות וגם אינו קשור לתאונה.

ד"ר רינות נחקר על חוות הדעת שהגיש. בחקירתו ציין כי נוכח הממצאים שמצא הוא סבור כי הנכות שקבע בגין הברך היא הנכות המתאימה (עמ' 24). בהתייחס לשבר בעצם הסירה ציין כי השבר התחבר היטב בהתאם לצילומי הרנטגן שהוא עצמו בדק. ככל שהתובעת ממשיכה להתלונן על כאבים, ייתכן ויש לקשור זאת לפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת (עמ' 25). התובעת לא נפגעה במרפק בתאונה ולכן לא ניתן לקשור את הכאבים במרפק, לגביהם היא מתלוננת, לתאונה (עמ' 26).

חוות דעת המומחים הרפואיים מקובלות עלי במלואן. ממצאי חוות הדעת לא נסתרו, גם לא בתחום האורטופדי, תחום בו נחקר המומחה. לאור כלל האמור, נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת עקב התאונה עומדת על 34% במעוגל.

הפגיעה התפקודית והפסדי השכר

נפנה להעריך נזקי התובעת עקב התאונה ונדון תחילה בפגיעה התפקודית ובהפסדי השכר.

התובעת מציינת בתצהירה מפברואר 2012 כי בעבר עבדה כסוכנת נסיעות. בשנים עובר לתאונה טיילה במקומות שונים בארץ ובעולם. היא חזרה מטיול ביולי 2008 ועברה להתגורר בזיכרון יעקב. במהלך תקופה זו עבדה בעיקר בעבודות משק בית "אשר כללו גם סידור בתים ולעיתים בישול. מטבע הדברים עבודות משק בית הינן עבודות בהן יש תנודתיות ולכן עבדתי אצל אנשים שונים תקופות שונות, לעיתים באופן חד פעמי וישנם אנשים אצלם עבדתי במשך חודשים. אדגיש כי עבדתי מדי יום בין 5 ל – 10 שעות לרבות בימי שישי. שכרי היה 50 ₪ לשעת עבודה. לפני התאונה לא קיבלתי עזרה כלכלית מגורם כלשהו ובעבודותיי מימנתי את מחייתי וכל צרכי לרבות שכר דירה, הטיולים השונים והנסיעות לחו"ל וכן את הלימודים במכללה. לצער, איני מצליחה להיזכר בכל האנשים אשר העסיקו אותי ובפרט לא כאשר מדובר בעבודה חד פעמית. סה"כ היו כחמש משפחות אשר העסיקו אותי, יחסית, באופן קבוע ולאחר שסיימתי לעבוד שם הייתי לעיתים ממשיכה לעבוד, באותו היום, בבית נוסף. בנוסף, לפעמים הוזמנתי על ידי אנשים אצלם עבדתי לבשל באופן חד פעמי לארועים שונים ובכל ארוע שולם לי סכום שונה של כ – 1500 – 2000 ₪ לארוע". היא ציינה כי עבדה בחודשים עובר לתאונה אצל יעל נוי כתשעה חודשים, פעם בשבוע; אצל רוית אוחיון כתשעה חודשים פעם בשבוע; אצל אבי רפפורט כתשעה חודשים פעם בשבוע; אצל נעמי חן מספר חודשים, פעם בשבוע; אצל יפעת שגב כתשעה חודשים פעמיים בשבוע; אצל יהלומית סימיונוביץ פעם בשבועיים או פעם בחודש. שכרה בגין יום עבודה בכל מקום עמד על 250 ₪. בסך הכל, מציינת התובעת, השתכרה בין 5000 ₪ - 6000 ₪ לחודש מעבודות משק בית ובישול. כאשר עבדה אצל אנשים נוספים בשעות אחר הצהריים השתכרה אף יותר מכך. בפברואר 2009 החלה ללמוד לימודי עצוב במכללת "בניין ודיור" והיא צרפה אישור מהמכללה על לימודיה. היא תכננה לפתוח עסק של עיצוב וארגון בתים. היא ציינה בתצהירה כי בחודשים עובר לתאונה החליטה כי "עלי לעשות שינוי באורח חיי ולא להסתפק רק בעבודות משק הבית והבישול אלא לפתוח עסק אשר יכלול את היכולות שלי בארגון בתים וחדרים וכן במתן פתרונות יצירתיים לכך ולשלב זאת עם עבודות הניקיון. עלי להדגיש כי לא היה מדובר בסתם רעיון אלא בתכנית ממשית שלי ולשם כך גם למדתי במכללה לעיצוב".

בעקבות התאונה, מציינת התובעת בתצהירה, היא סובלת מכאבים וממגבלות בתנועות הברך, בכף יד שמאל, גב תחתון, צוואר, ירך ימין, כאבי ראש וסחרחורות. היא סובלת מכאבים באוזן שמאל ומזרמים בלחי ימין, מטיקים בלחי ימין ומעיוות של הפנים, אשר גורמים לה לחוסר ביטחון ולקושי ואי נוחות מול אנשים. עוד סובלת התובעת, בהתאם לתצהירה, מהגבלה בפתיחת הפה, אשר משפיעה על הדיבור, גורמת לה לעיתים לנשוך את הלשון ולאחר דיבור ממושך לכאבים במפרק. היא סובלת מ "קנאקים" בעת הנעת הלסת, מקושי בלעיסת מזון ומכאבים במפרק לאחר לעיסת מזון קשה. בנוסף, מציינת התובעת, היא סובלת מכאבים מפושטים בכל חלקי הגוף, קשיי שינה, דיכאון, עצבנות ותסכול.

לאחר התאונה, ציינה, כחודשיים לא יצאה מביתה בשל הפגיעה בפני
ה. ידה הייתה מגובסת עד אוגוסט 2008. לאחר מכן, ציינה, פנתה לטיפולים רפואיים שונים במקומות שונים בארץ, מה שהקשה עליה למצוא עבודה מתאימה ולהתמיד בעבודה זו. היא הפסיקה לימודיה. מאז התאונה, ציינה, ניסתה להשתלב בעבודות שונות: אם בית בחברת "אלדין"; טבחית בחברת "ענבר אירוח כפרי"; מוכרת בחנות; טיפול בילד; עובדת בסטודיו לקרמיקה. היא ציינה כי "מאז התאונה איני יכולה לעבוד בעבודות משק בית וכל ניסיון לעבוד בניקיון גרר כאבים ומגבלות. כמו כן, ניסיתי לבשל לארועים, אולם לאחר עבודה מעין זו לא יכולתי לתפקד למשך כמה ימים. כאמור לעיל, כל תכניותיי לפתוח עסק נגוזו וגם העבודה בבישול קשה לי...בשל מצבי הכלכלי ניסיתי מידי פעם לעבוד שוב בעבודות משק בית תוך שאני מנסה לעבוד ללא הרמת חפצים, אך גם במצב זה אני מתקשה מאד לבצע את העבודה".

בתצהיר משלים מפברואר 2014 ציינה כי מצבה החמיר, במיוחד בתחום האורטופדי. היא פרטה מספר עבודות נוספות בהן עבדה: בשנת 2012 עבדה ב"מרמנת – תכנית קרן קרב", כמדריכת בישול לילדים בבתי ספר, מספר שעות בשבוע. החוג הופסק באפריל 2013. בנוסף, ניסתה לעבוד כעוזרת גננת בעבודה חלקית, אך עבודה זו הייתה קשה לה מבחינה פיסית. היא עבדה אצל רו"ח מוהבן בבישול אך גם עבודה זו הופסקה; עבדה אצל נעמי חן בקייטרינג מספר ימים מועט ובסוף 2013 עבדה מספר ימים אצל הילמן אליהו בסדנאות בנושא בישול.

לתצהירה של התובעת צורפו תלושי שכר המתייחסים לשנים שלאחר התאונה. לגבי השנים עובר לתאונה הוגש, על ידי הנתבעות, דו"ח רציפות זכויות של המוסד לביטוח לאומי. מדו"ח זה ניתן ללמוד כי בשנת 2002 עבדה שבעה חודשים ב"אופיר טורס" בשכר חודשי ממוצע של 3067 ₪. בשנת 2003 עבדה חודשיים בלבד ב"פורנ'ס" בשכר חודשי ממוצע של 1534 ₪. בשנת 2004 עבדה תשעה חודשים ב"פורנ'ס" בשכר חודשי ממוצע של 1785 ₪. בשנת 2005 עבדה שבעה חודשים ב"פורנ'ס" בשכר חודשי ממוצע של 1170 ₪. בשנת 2006 עבדה עשרה חודשים ב"פורנ'ס", בחוות עיזים זלצר שי ובולנטינו מיכל, בשכר חודשי ממוצע של 1205 ₪. בשנת 2007 עבדה חמישה חודשים ב"פורנ'ס" בשכר חודשי ממוצע של 1746 ₪. בשנת 2008 עבדה שלושה חודשים ב"פורנ'ס" בשכר חודשי ממוצע של 2750 ₪. באפריל 2009, חודש עובר לתאונה, עבדה ב"פורנ'ס" והשתכרה 2591 ₪ עבור חודש זה. מנתונים אלו עולה כי שכרה החודשי הממוצע בשנים 2008 – 2009, עובר לתאונה, עמד על
2710 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 3050 ₪ במעוגל.

לגבי התקופה שלאחר התאונה צרפה התובעת תלושי שכר המתייחסים לשנים 2009 – 2013 ממעבידים שונים: "אלדין", "ענבר אירוח כפרי", שירלי נאוי, "מרמנת", אליאס שרונה, רו"ח מוהבן מאיר, הילמן אליהו ו"קיטו מרום הדרכה טכנולוגית". בכל מקום עבודה עבדה בין חודש לעשרה חודשים. מדו"ח רציפות הזכויות במוסד לביטוח לאומי עולה כי חזרה לעבוד חמישה חודשים לאחר התאונה, באוקטובר 2009, ב"אלדין", עבדה שלושה חודשים והשתכרה שכר חודשי ממוצע של 3100 ₪. בשנת 2010 עבדה אצל רו"ח מוהבן, "ענבר", "אלדין" ו"פורנ'ס",
סה"כ אחד עשר חודשי עבודה, בשכר חודשי ממוצע של 2166 ₪. בשנת 2011 עבדה ב"הולילנד", גיל אביטל, נאוי שירלי וענבר, סה"כ עשרה חודשי עבודה, בשכר חודשי ממוצע של 2128 ₪. לגבי שנת 2012 הוגשו תלושי שכר של "מרמנת", אליאס שרונה, "קיטו מרום" ומוהבן מאיר, סה"כ עשרה חודשי עבודה,
מהם עולה שכר חודשי ממוצע של 2616 ₪. לגבי שנת 2013 הוגשו שלושה תלושי שכר של הילמן אליהו לחודשים אוקטובר – דצמבר, השכר החודשי הממוצע עומד על
798 ₪.

בחקירתה ציינה התובעת כי היא מתגוררת לבד ומשלמת שכר דירה בסך 2500 ₪. כמו כן היא מחזיקה רכב פרטי (עמ' 17). בעת חקירתה (פברואר 2014) ציינה כי היא עובדת באופן לא סדיר בסדנאות בישול, אצל אליהו הילמן. היא אינה עובדת במקום אחר . אצל רו"ח מוהבן עסקה בעיקר בבישול (עמ' 18). לגבי עבודתה בסידור בתים לאחר התאונה ציינה: "המצב שלי אחרי התאונה הייתי במצב שלא היה לי מה לאכול ולכן ניסיתי לחזור לעבוד בזה. זה הדבר היחיד שאני יודעת ויכולה לעשות ואני אוהבת לעשות. אחרי התאונה היו כמה ניסיונות לחזור לעבודתי בעבר ולהתפרנס ממה שאני יודעת וממה שאני אוהבת וזה היה גורם לי לחזור הביתה ולהיות משותקת ומוטרדת כמה ימים וקושי בתפקוד. מידי פעם הייתי צריכה לפרנס את עצמי, הייתי צריכה לשלם שכר דירה, להחזיק אוטו, לטפל בעצמי. היו ימים שלמים שהייתי נוסעת לחיפה לטיפולים והכל על חשבוני...עבדתי פה ושם בעבודות מזדמנות, כל פעם ניסיתי, לפעמים הייתי צריכה רצף של טיפולים אז הייתי עוזבת עבודה והיו כל מיני קטנות כזה, כל הזמן היה לי מול העיניים פרנסה, פרנסה". התובעת הופנתה לטופס תביעה לתשלום דמי תאונה שהגישה למוסד לביטוח לאומי ביוני 2009 שם ציינה כי לא עבדה עובר לתאונה וכי "הייתי מועמדת לכמה עבודות וחיכיתי לתשובות וגם למדתי בתל – אביב...הייתי במגעים לגבי עבודה וגם התחלתי לברר לגבי עיסוק עצמאי וגם עברתי למקום מגורים חדש ולא ממש התאקלמתי בעבודות". התובעת השיבה כי אינה זוכרת בדיוק מה כתבה "אבל יכול להיות שבמצב שהייתי התכוונתי שלא עבדתי את העבודה שבשבילה למדתי וזה מה שרציתי, עבודה מסודרת עם תלושים, לזה יש מצב שלזה התכוונתי. אבל ברור שעבדתי לפני התאונה, מי ישלם שכר דירה...אני חייבת לעבוד כי אין לי ברירה" (עמ' 19). היא ציינה כי לאחר התאונה שכרה נמוך יותר מהשכר שיכולה הייתה להשתכר בסידור בתים (עמ' 20).

מטעם התובעת העידו ארבע עדות אשר אישרו כי התובעת עבדה עבורן בעבודות משק בית: הגב' רוית אוחיון, הגב' יפעת שגב, הגב' אבי רפפורט והגב' יהלומית סבינוביץ. עדה נוספת, הגב' נוי, זומנה כדין ולא התייצבה. הגב' אוחיון ציינה בתצהירה כי התובעת עבדה עבורה פעם בשבוע תמורת שכר של 250 ₪ ליום עבודה, מיולי 2008 ועד מאי 2009. בחקירתה ציינה לפני התאונה הן לא היו חברות אך לאחר שהפסיקה התובעת לעבוד הן חברות. היא לא ניהלה רישום לגבי שעות עבודתה ושכרה שולם במזומן. היא זוכרת שהתובעת עבדה אצלה באופן קבוע משנת 2008. לצורך כך נעזרה ביומנה. כמו כן היא זוכרת שהתובעת סייעה לה עת הייתה בהריון, לפני שילדה בנובמבר 2008, וגם לאחר הלידה (עמ' 9).
הגב' יפעת שגב ציינה בתצהירה כי התובעת עבדה עבורה פעמיים בשבוע, תמורת שכר של 250 ₪ ליום עבודה, מיולי 2008 ועד מאי 2009. בחקירתה ציינה כי לא ניהלה רישום לגבי שעות העבודה וייתכן שרישום החודשים אינו מדויק "חודש לפה חודש לשם" (עמ' 11). עבודתה של התובעת הסתיימה בשל התאונה (עמ' 12). הגב' אביי רפפורט ציינה כי התובעת עבדה עבורה כתשעה חודשים, פעם בשבוע, תמורת תשלום של 50 ₪ ליום עבודה. בחקירתה ציינה כי אינה זוכרת מהם המועדים המדויקים בהם עבדה התובעת (עמ' 13). הגב' יהלומית סבינוביץ ציינה בתצהירה כי התובעת עבדה עבורה בין פעם בשבועיים לפעם בחודש, תמורת סכום של 200 ₪ - 250 ₪ ליום עבודה, מיולי 2008 ועד מאי 2009. כל העדות ציינו כי לא דיווחו על העסקת התובעת למוסד לביטוח לאומי.

התובעת טוענת כי פגיעתה התפקודית עולה בשיעור משמעותי על הנכות הרפואית ועל חיבור אריתמטי של הנכויות הרפואיות. היא טוענת כי שכרה
החודשי עובר לתאונה עמד על כ-
6000 ₪ וכי היא עסקה בעבודות פיסיות, כמו משק בית ובישול, וכן בעבודה עם קהל. מגבלותיה עקב התאונה מונעות ממנה לעבוד בעבודות בעלות מאפיינים פיסיים.
הטיקים מהם היא סובלת אינם מאפשרים לה לעבוד עם קהל. התובעת מציינת כי היא עבדה כשכירה בעבודות משק הבית והבישול כך שחובת הדיווח לרשויות חלה על מעסיקיה ואין לזקוף את אי הדיווח לחובתה. בכל מקרה, חלק ממעסיקותיה התייצבו והעידו על כך שעבדה עבורן. היא מימנה את עצמה לפני התאונה, לרבות תשלום שכר דירה,
שכר לימוד ונסיעות לחו"ל ובכך יש חיזוק לטענתה בדבר רמת השתכרותה עובר לתאונה. מאז התאונה היא ניסתה לעבוד בעבודות שונות אך התקשתה בכל העבודות בשל מגבלותיה כתוצאה מהתאונה. היא עובדת לסירוגין בלבד בשל מצבה. היא עותרת להפסדי שכר מלאים לעבר לגבי התקופה בה הייתה ידה בגבס, וכן להפסדים נוספים לעבר בהתאם לנכותה. התובעת טוענת כי יש לחשב הפסדי שכרה לעתיד על בסיס הפסד של 3000 ₪ לחודש.

הנתבעות טוענות כי לנכותה הרפואית של התובעת אין השפעה ניכרת על תפקודה. כושר השתכרותה עובר לתאונה לא היה גבוה ולא נראה שהייתה צפויה להשביח את שכרה משמעותית, כנטען על ידה. היא הייתה קרובה למיצוי כושרה, שכן לא עבדה תקופות ארוכות טרם התאונה ולא התמידה במקום עבודה כלשהו. היא הצהירה במסגרת תביעתה לדמי תאונה במוסד לביטוח לאומי כי לא עבדה
עובר לתאונה ויש להעדיף הצהרתה זו על פני העדות שהעידו אחרת.
מדו"ח רציפות זכויות במוסד לביטוח לאומי עולה כי עובר לתאונה התובעת עבדה בעבודות מזדמנות לתקופות קצרות בלבד. מצבה התעסוקתי לאחר התאונה זהה למצבה התעסוקתי עובר לתאונה. הנתבעות מציעים פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר רק לגבי תקופות אי הכושר שקבע המומחה בתחום האורטופדי. באשר להפסדי העתיד, התובעת שבה לעבוד לאחר התאונה ואף חלה עליה בשכרה. הטענה כי הייתה מקימה עסק של עיצוב וארגון בתים, בו הייתה יכולה להשתכר סכומים גבוהים, נטענה בעלמא. היא חסרת בסיס, שהרי לא צורפו מסמכים המעידים על הליכים להקמת עסק כזה. נכותה האורטופדית גם אינה מצדיקה הטענה כי אינה יכולה לבצע עבודות פיסיות. מדובר בתובעת בעלת רקע תעסוקתי בעייתי, חסרת מוטיבציה וחוסר יכולת להתמיד בעבודה. לפיכך, טוענות הנתבעות, יש לקבוע כי אינה זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד.

במסגרת הערכת הפגיעה התפקודית של התובעת יש לזכור, כי התובעת סובלת ממצבור של נכויות בכמה תחומים. נכותה הרפואית הכוללת היא בשיעור גבוה. תיקה הרפואי עב כרס והוא עמוס בתיעוד לגבי פניות רבות לטיפולים רפואיים ובניסיונות מסוגים שונים לטפל בבעיות רפואיות, מהן החלה לסבול מאז התאונה. התרשמתי, הן מהתיעוד והן מעדותה של התובעת, כי אכן מדובר בסבל אמיתי ובניסיון כן להשתקם ולחזור לתפקוד. אני סבורה כי יש לראות בכל הנכויות הרפואיות שנגרמו לתובעת בתאונה כבעלות השפעה תפקודית. דווקא בשל העובדה שהתובעת הייתה חסרת מקצוע מוגדר עובר לתאונה והיא עבדה בעבודות שונות ומגוונות, חלקן בעלות מאפיינים פיסיים וחלקן כרוכות במגע עם אנשים, אני סבורה כי קיימת נפקות תפקודית לכל הנכויות שנגרמו לה, הן בתחום האורטופדי, הן בתחום הנוירולוגי, הן בתחום הנפשי, הן בתחום הראומטולוגי והן בתחום הפה והלסת. באשר לתחום הפה והלסת יצוין, כי אני מקבלת הטענה כי גם לנכויות אלו השפעה תפקודית. מעבר לאי הנוחות הכרוכה בהפרעות ובכאבים בהנעת הלסת ובירידה התחושתית בפני
ם, אי נוחות בעלת היבט תפקודי, נכויות אלו עשויות להשפיע גם על התקשורת בין התובעת לאנשים אחרים ועל התנהלותה מול אנשים. הן עשויות להגבילה בתעסוקה הכרוכה במגע עם קהל. הנכויות הרפואיות מהן סובלת התובעת, כל אחת לחוד וכולן יחדיו, עשויות להגביל התובעת במגוון אפשרויות התעסוקה. לפיכך, אני סבורה כי יש לפעול במקרה זה על פי ההנחה, שהנכות הרפואית משקפת בדרך כלל גם את הפגיעה התפקודית. אני מעמידה את פגיעתה התפקודית של התובעת על 34%.

קיים קושי להעריך את כושר השתכרותה של התובעת וכן את הפסדי שכרה לעבר ולעתיד. מחד, בהתאם לנתונים שדווחו למוסד לביטוח לאומי, התובעת לא הוכיחה רציפות והתמדה בעבודה לאורך השנים ולא הראתה רצף השתכרות ממנו ניתן להסיק מסקנות ברורות, למרות שבעת התאונה הייתה כבת 37, גיל אשר בו מצופה לראות כיוון תעסוקתי ורמת השתכרות של אדם. בהתאם לדיווחים אלו, התובעת לא עבדה, ולו שנה אחת, שנה מלאה. היא לא עבדה כשנה, בין אפריל 2008 ועד אפריל 2009.
גם בטופס התביעה לדמי תאונה ציינה כי לא עבדה עובר לתאונה. רמת השתכרותה בשנים 2003 – 2007 הייתה נמוכה מאד. מאידך, התובעת העידה כי עבדה בעבודות משק בית ובישול בבתים פרטיים. אמנם, עבודות אלו לא דווחו לרשויות אך צודקת התובעת בטענתה, כי חובת הדיווח במקרה זה, בו עבדה כשכירה בבתי אחרים ולא כעצמאית, לא הייתה מוטלת עליה אלא על מעסיקיה ולכן אין לזקוף זאת כנגדה.

הפסיקה אשר עסקה בעניין התחשבות בהכנסות לא מדווחות מתייחסת בעיקר למקרים בהם חובת הדיווח חלה על הנפגע, אשר עבד כעצמאי. ההלכה היא כי אין להעניש הנפגע אלא יש לבחון לגופו של עניין מה הייתה ההכנסה האמיתית של הנפגע, בהתאם לעקרון השבת המצב לקדמותו, תוך נקיטת הזהירות המתבקשת בשים לב לכך שהנפגע דיווח לרשויות דיווח כוזב (ראה: ע"א 4351/13 כלל נ' דבורה, 11.11.13; ע"א 2648/11 אסייג נ' הפול, 25.9.11; ע"א 9813/07 נעים נ' סהר, 16.8.09). אם כך ההלכה לגבי מקרים בהם הנפגע דיווח לרשויות דיווח כוזב, קל וחומר בענייננו, כאשר, כאמור, לא ניתן לטעון כנגד התובעת כי הפרה חובות דיווח לגבי עבודתה. מי שהפר את אותן חובות ולמעשה גרם לפגיעה בזכויותיה הם מעסיקיה. יש לבחון, אם כן, לגופן, את הראיות
שהביאה התובעת לעניין השתכרותה.



התובעת העידה ארבע עדות אשר העידו כי התובעת עבדה בביתן בעבודות משק בית. העדות התייחסו לתקופות שבין יולי 2008, אז שבה התובעת, על פי עדותה, מחו"ל, ועד התאונה. מהעדויות עולה כי התובעת עבדה לפחות ארבע פעמים בשבוע, כל פעם בשכר יומי של 250 ₪, כ – 4000 ₪ לחודש. העדות הן עדות אובייקטיביות, הן העידו באופן מהימן, פרטים שלא זכרו הן ציינו כי אינן זוכרות ואיני מוצאת מקום לא לקבל עדותן. עדויות אלו משתלבות גם עם ההיגיון והסבירות. נתוני ההשתכרות שדווחו למוסד לביטוח לאומי לגבי התובעת נראים כנמוכים מאד וככאלו שאינם משקפים את המציאות. התובעת חיה לבדה ובכל השנים פרנסה עצמה, שכרה דירות, החזיקה רכב, נסעה לחו"ל, החלה ללמוד ומימנה את כל הוצאותיה, ללא עזרת גורם אחר. סביר כי רמת השתכרותה הייתה גבוהה יותר מזו העולה מנתוני המוסד לביטוח לאומי. התובעת אמנם הצהירה בתביעתה לתשלום דמי תאונה כי אינה עובדת אך אני מקבלת טענתה כי התכוונה לעבודה במקום עבודה קבוע, המדווח לרשויות, ולא לעבודות במשק בית אצל מעסיקים שונים שאינם מדווחים על עבודתה. למרות האמור, בהעדר רישומים ברורים לגבי מועדי ותקופות העבודה וכאשר חלק מהעדות לא זכרו המועדים המדויקים בהן עבדה התובעת, קשה להגיע למסקנה ברורה בדבר רמת השתכרות קבועה של התובעת, חודש בחודשו. בנסיבות אלו, לאחר שקלול כלל הנתונים, לרבות העובדה שאין דיווחים לגבי עבודה רצופה לאורך השנים עובר לתאונה, אני סבורה כי יש להעמיד את בסיס שכרה של התובעת על סכום הגבוה מעט מסכום ההשתכרות המדווח בשנים 2008 – 2009, עובר לתאונה, אשר צוין לעיל, כך שבסיס השתכרותה יעמוד על סכום חודשי ממוצע, משוערך
להיום, של 3500 ₪.

נבחן את הפסדי ההשתכרות בעבר. ידה של התובעת הייתה בגבס עד אוגוסט 2009 וגם המומחה בתחום האורטופדי קבע כי סבלה מאי כושר מלא שלושה חודשים. בגין שלושה חודשים אלו היא זכאית לפיצוי בסך 12,000 ₪. לסכום זה תתוסף ריבית מאמצע תקופה. באוקטובר 2009 חזרה לעבוד שלושה חודשים, לאחר מכן לא עבדה כמה חודשים ובמאי 2010 שוב חזרה לעבוד. רמת השתכרותה לאחר התאונה בשנים 2009 – 2012 היא נמוכה יותר מזו שהייתה בשנים 2008 – 2009 עובר לתאונה. בשנת 2013 רמת השתכרותה פחתה עוד יותר. התובעת טוענת כי לאחר התאונה לא הצליחה לשוב ולעבוד בעבודות משק בית ובישול. טענתה מקובלת עלי והיא ומתיישבת גם עם אופי פגיעותיה. בנסיבות העניין וכפי שקבעתי לעיל, הפסדי שכרה מאוגוסט 2009 ועד היום יחושבו בהתאם לנכות בת 34%
ועל פי בסיס שכר של 3500 ₪. ההפסד החודשי עומד על
1190 ₪. בגין 55 חודשים עד היום– סכום של 65,450 ₪. גם לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה.

ובהתייחס לעתיד. התובעת טוענת כי לאחר שהייתה מסיימת ללמוד יכולה הייתה להשביח שכרה במסגרת עסק לארגון בתים. לא אוכל לקבל הטענה. לא הובאו נתונים לגבי רמת ההכנסה של עסק מסוג זה והביקוש לעסק מסוג זה במשק. לא הובאה כל ראיה התומכת בטענה זו. שוב, יש לזכור כי התובעת הייתה בגיל אשר בו אמורה הייתה להציג סיפור תעסוקתי וכיוון מסוים, ממנו ניתן ללמוד גם על כושר השתכרותה. בהעדר נתונים ברורים, ולמרות שהתובעת החלה ללמוד לימודי עיצוב, אני סבורה שיש לחשב גם את הפסדי השכר לעתיד על בסיס שכר של 3500 ₪ ובהתאם לפגיעה התפקודית. על בסיס הנתונים שצוינו לעיל, בהתאם להפסד חודשי של 1190 ₪, עד גיל 67 ובהוון מתאים, התובעת זכאית לפיצוי בסכום
של
251,000 ₪ נכון להיום.

בהתאם לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן: "צו ההרחבה") מחויב כל מעסיק לבטח בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08. לפיכך, זכאית התובעת לפיצויים גם בגין הפסד הפרשות המעסיק לביטוח פנסיוני, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד (ראה: ת.א. (מחוזי חיפה) 16951/04/10 ע.מ.מ. ואח' נ' ע.מ.ר ואח', 31.12.13). בצו ההרחבה נקבע כי הפרשות העובד והמעביד יועלו בהדרגה משנת 2008 ועד שנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 עומדת הפרשת המעביד על 12% מהשכר המבוטח. לגבי העבר, משנת 2009 ועד שנת 2013, שיעור ההפרשה הממוצע של המעביד עומד על 6.67% ₪. התובעת זכאית לפיצוי בהתאם להכפלת שיעור זה בהפסדי שכרה לעבר לאחר תוספת ריבית, כמפורט בסעיף 26 לעיל. לעתיד, בהתאם להפרשת מעביד בשיעור 12%, התובעת זכאית לפיצוי בסך 30,120 ₪.

ראשי נזק נוספים

בגין כאב וסבל, בהתאם לגילה, לנכות הרפואית ושני ימי אשפוז, זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 59,700 ₪, נכון להיום, כולל ריבית.



בגין הוצאות טיפול בשיניים, בהתאם לחוות דעת המומחה בתחום השיניים פה ולסת זכאית התובעת לפיצוי בגין טיפול בשן 22 בסך 4300 ₪, ומשוערך מיום עריכת חוות הדעת - ינואר 2011 – סכום של 4400 ₪. בגין שיקום שן 45 זכאית התובעת לסכום של 3500 ₪, ומשוערך להיום -
3600 ₪. בגין טיפול בשן 11 היא זכאית לסכום של
300 ₪ ולהחלפה בסכום זה כל חמש שנים. הסכום המתקבל בהוון מתאים עומד על
2000 ₪ במעוגל. בנוסף, זכאית התובעת לסכום של 1200 ₪ בגין הקצאת שורשים ומשוערך להיום 1250 ₪. סך כל הפיצוי בגין טיפולי השיניים יעמוד על 11,250 ₪. יצוין כי התובעת צרפה קבלות שונות בגין טיפולי שיניים אך לא ניתן לדעת מהו הטיפול המשויך לכל קבלה. בנסיבות אלו, הערכת הפיצוי נערכה בהתאם לחוות דעת המומחה והתובעת לא תזוכה בריבית בגין סכומים אלו.

בהתאם לחוות דעת המומחית בתחום הראומטולוגיה זכאית התובעת לסכום של 6000 ₪ מידי שנה. סכום זה משוערך מדצמבר 2011, מועד עריכת חוות הדעת, עומד על 6200 ₪, 515 ₪ בממוצע לחודש. בהוון מתאים לתוחלת חיי התובעת עומד סכום הפיצוי על 144,000 ₪ במעוגל.

בהתאם לחוות דעת המומחה בתחום הפסיכיאטרי זכאית התובעת לפיצוי בסך 400 ₪ לטיפול שבועי, למשך שנה. סכום זה משוערך להיום עומד על 420 ₪, 1470 ₪ לחודש.
בסה"כ יעמוד הסכום
לאחר הוון על 17,500 ₪ במעוגל.

התובעת צרפה קבלות נוספות לגבי הוצאות רפואיות, לרבות תשלומים לקופת החולים ותרופות, ולגבי נסיעות, המגיעים לסך של כ – 25,000 ₪. חלק מהקבלות מתייחס לטיפולים אלטרנטיביים. הנתבעות טוענות כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין טיפולים מסוג זה. התובעת הציגה מסמך מקופת החולים מחודש יוני
2010 ובו המלצת רופא להיעזר בטיפולים אלטרנטיביים כמו שיאצו, רפלקסולוגיה ודיקור סיני, לפחות עשרה מפגשים בכל שיטה. בתיק התובעת קיימים גם רישומים על הטבה מסוימת אשר הושגה בעזרת הטיפולים האלטרנטיביים. בנסיבות אלו, אני סבורה שאין להתעלם מהוצאות אלו שהוציאה התובעת על מנת לנסות לשפר מצבה ותפקודה. בהתחשב בטיב הנכויות, לרבות הצורך בתרופות בתחום הפסיכיאטרי וטיפולים נוספים בעתיד בתחום הפסיכיאטרי, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, בנוסף לסכומי ההוצאות שפורטו בסעיפים 30- 32 לעיל, על סכום כולל של 80,000 ₪.

התובעת עותרת לפיצוי בשל עזרת צד שלישי בהיקף של 2000 ₪ לחודש. בתצהירה ציינה כי לאחר התאונה ובשל מגבלותיה לא יכלה לשוב לדירתה ולכן שהתה כשלושה שבועות אצל אחיותיה אשר טיפלו בה וסייעו לה. לאחר כשלושה שבועות שבה לביתה. עד הסרת הגבס בחודש אוגוסט 2009 סייעו לה חברות מהיישוב בו התגוררה בבישול, ניקיון, הסעות ושהו עמה. לאחר הסרת הגבס היא ניסתה לחזור לתפקד אך ללא הצלחה. היא אינה יכולה להעסיק עזרה בשכר בשל מצבה הכלכלי. היא מנקה מעט בעצמה וכאשר היא נזקקת לניקיון יסודי היא שוכרת שירותי עובד זר. בעבודות בישול יש לה קושי בעמידה ממושכת, בחיתוך מזון וקושי בהרמת סירים. היא ציינה בתצהירה כי כיון שהיא מתגוררת לבד היא עושה מאמצים להסתדר, אך לאחר בצוע מאמצים היא סובלת מכאבים ומגבלות.
היא טוענת כי כיום היא רווקה אך אם תינשא ותקים משפחה תזדקק לעזרה משמעותית. לאחר שקילת טענות הצדדים, אני מעמידה את סכום הפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד, מעבר לעזרה הנהוגה בין בני משפחה, על סכום כולל של 65,000 ₪.

מסכומי הפיצויים ינוכו התשלומים התכופים ששילמו הנתבעות לתובעת, כמפורט בתחשיב הנזק מטעמן, לאחר ניכוי שכ"ט עו"ד ומע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ליתרה יתווספו שכ"ט עו"ד, כולל מע"מ, בשיעור 15.34% והחזר הוצאות המשפט שהוציאה התובעת (אגרה, מומחים ועדים), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה ועד יום ההחזר בפועל. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק -הדין אצל ב"כ הנתבעות.

ניתן היום,
ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.












א בית משפט שלום 24908-03/10 מיכל דדון נ' סלעית דודזון, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 09/03/2014)