פסקי דין על רחמים סויסה | פסקי דין על מגן שאול - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

24433-07/12 סעש     13/03/2014




סעש 24433-07/12 רחמים סויסה נ' מגן שאול - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ










בית הדין האזורי לעבודה בנצרת



סע"ש 24433-07-12 סויסה נ' מגן שאול - מושב עובדים להתשיבות בע"מ אגודה שיתופית שמספרה: 55-705301-4







בפני
השופט חיים ארמון
נציג ציבור (עובדים): מר מוחמד אבו אחמד
נציג ציבור (מעבידים): גב' דפנה מאור



בענין:
רחמים סויסה




ע"י עו"ד אורי דדו
וע"י עו"ד רותם דוד
התובע




מגן שאול - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
(אג"ש 557053014)


ע"י עו"ד עירן ששוני
הנתבעת







פ
ס
ק

ד
י
ן



1.
בכתב התביעה, עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר עבודה, פיצוי בשל העדר הפרשה לביטוח פנסיוני, פדיון חופשה, תמורת הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, פיצוי בשל אי-מתן זכות טיעון בטרם הפיטורים, ואף פיצוי בלא הוכחת נזק על הוצאת לשון הרע.


בבסיס התביעה עמדו טענות התובע על כך שההתקשרות בינו לבין הנתבעת שנמשכה מ-1998 ועד תחילת 2012, ואשר במהלכה הוא כיהן כמנהל החשבונות של האגודה הנתבעת, היתה כזו שבה היו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, וכי התקשרות זו הופסקה על ידי הנתבעת בלא מתן הודעה מוקדמת לתובע, ובלא שניתנה לו הזכות לטעון בענין זה, תוך שנותרו זכויות שהתובע היה זכאי להן בשל עבודתו, ותוך שהנתבעת הוציאה את דיבתו רעה במקביל לכך.

2.
הנתבעת, בכתב הגנתה, הכחישה את זכאותו של התובע לקבל ממנה דבר מה. לטענת הנתבעת, לא היו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, הפסקתה היתה כדין, בלא שהנתבעת היתה חייבת לשלם לתובע דבר מה נוסף מעבר למה שהיא שילמה לו. הנתבעת הכחישה גם את הטענה שהיא הוציאה לשון הרע על התובע.

3.
מאחר שהתובע הוא חבר באגודה השיתופית הנתבעת (ואולי לא רק בשל כך), היה רצון משותף של הצדדים שלא יהיה צורך להביא להכרעה שיפוטית בתובענה.


לפיכך, הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור (פנימי) בבית הדין, אלא שהליך זה לא הביא להסכם פשרה ביניהם.


בהמשך - נעשו נסיונות פשרה בין הצדדים לבין עצמם, אך גם נסיונות אלה לא הניבו פשרה.


במקביל - קויים דיון מוקדם בתובענה שבו גובשו המוסכמות וחלק מהפלוגתאות וניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית (שאכן הוגשו).


בעת הישיבה שנועדה להוכחות, נמשכו נסיונות הפשרה. נסיונות אלה אמנם נכשלו, אך הצדדים הסכימו שהתובענה תועבר למתן

פסק דין
לפשרה, לאחר שהם יגישו סיכומים בכתב. הסיכומים אכן הוגשו, וכעת - ניתן פסק הדין, בדרך של פסיקה לפשרה.

4.
אנו מודים לצדדים ולבאי כחם על כך שלאחר שלא הצליחו להגיע לפשרה ביניהם, עדיין השכילו להסמיך אותנו לפסוק לפשרה.

פסיקה מעין זו עדיפה בעינינו על פני פסיקה לדין, שבה יש צורך גם לקבוע קביעות בענייני מהימנות, והתוצאה עלולה להיות צודקת פחות מאשר התוצאה של פסיקה לפשרה, אשר יכולה להביא בחשבון גם שיקולים של סיכויים ושל סבירות, בלא הכרעה חותכת בכל אחת מהפלוגתאות.

הדבר נכון במרבית התובענות המתבררות בערכאות, אך נכון אף יותר - כשמדובר בתובענות בין צדדים שהקשרים ביניהם נמשכים (כגון הקשרים בין חבר באגודה שיתופית לבין האגודה עצמה).

5.
נעיר כי ההסמכה לפסוק לפשרה מתאפשרת מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר חל גם בבית הדין לעבודה, בהתאם להוראת סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.


השיקולים העיקריים שאנו מביאים בחשבון לצורך הפסיקה לפשרה

6.
את השיקולים בענין הפסיקה לפשרה, אנו מחלקים לשני שלבים עיקריים; בשלב הראשון - נשקול את סיכויי התובע להצליח ברכיבי התביעה השונים, במקרה שהיה נקבע שאכן היו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים. בשלב השני - נשקול את סיכויי התובע לשכנע כי אכן היו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד-מעביד.

השלב הראשון - אילו היה ברור שהיו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים

7.
במקרה שבו היה נקבע שבין הצדדים היו יחסי עובד-מעביד, נכון בעינינו להעריך את סיכויי התובע לזכות ברכיבי התביעה השונים, על פי המפורט בסעיפים 8-__ להלן.

8.
בענין יתרת שכר עבודה ובענין תקופת העבודה -

אילו היתה התובענה נדונה לגופה, נראה שלא היה קשה לתובע לשכנע, שהעסקתו נמשכה עד פברואר 2012, במועד שבו קיבל את ההודעה בדבר הפסקת ההתקשרות עמו. אמנם ההודעה התייחסה להנהלת החשבונות עד סוף שנת 2011, אלא שברור שגם לאחר תום שנת 2011, היה צורך בהמשך פעילות לשם הנהלת החשבונות של שנת 2011, כפי שהנתבעת עצמה טענה בבקשות שונות שהגישה במהלך ההתדיינות ואשר בהן ביקשה צווים נגד התובע, או להגיש תביעה כנגדו בענין זה.

9.
בענין הזכאות לפיצויי פיטורים -


אין חולק שהיוזמה להפסקת ההתקשרות היתה של הנתבעת, כך שאילו התובענה היתה נדונה לגופה (בהנחה שהיו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים) - היה התובע זוכה בפיצויי פיטורים.

10.
בענין תמורת הודעה מוקדמת -


אף שהיה דין ודברים בין הצדדים בענין גובה התשלום ששולם לתובע והתובע ידע שהנתבעת מעוניינת להפחית את התשלום, אין לנתבעת טענה כי היא הודיעה לתובע מראש על הפסקת ההתקשרות.

11.
בענין פדיון חופשה -


אמנם, הנתבעת לא ניהלה בעניינו של התובע פנקס חופשה, והמצהירים מטעמה כלל לא התיימרו להצהיר בענין חופשה שנתית שהתובע ניצל, אין מניעה שבמקרה של דיון לגופו של ענין היתה הנתבעת מצליחה להראות שהתובע אכן ניצל חופשה (שכן הוא קיבל תשלום חודשי בלא שהתייצב מדי יום לביצוע הנהלת החשבונות של הנתבעת). יש להביא זאת בחשבון.

12.
בענין פיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני -


אין מחלוקת שהתובע לא בוטח על ידי הנתבעת בביטוח פנסיוני, כך שבמקרה שהיה נמצא שהתובע היה בגדר "עובד", הוא היה זוכה בפיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני.

13.
בענין פיצוי בשל אי-מתן זכות טיעון -


להערכתנו, בשל העובדה שהתובע היה מודע לכך שהנתבעת מנסה להפחית את עלות הנהלת החשבונות, ומאחר שניתנה לתובע ההזדמנות להציע הצעה נמוכה יותר, סביר להניח שאילו היתה התובענה נדונה לגופה, לא היה ניתן משקל רב לכך שלא נערך הליך פורמלי של "שימוע" אלא סיום ההתקשרות נעשה בהמשך לאותה הידברות.

14.
בענין פיצוי הלנת שכר ופיצוי הלנת פיצויי פיטורים -


אנו מעריכים שאילו התובענה היתה נדונה לגופה, לא היה סיכון ממשי שהנתבעת תחוייב בפיצוי הלנת שכר ואף לא בפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, אלא היה נקבע שנוכח חלוקי הדעות בין הצדדים, לרבות - כמובן - חלוקי הדעות בענין עצם קיום יחסי עובד-מעביד, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי הלנה כלשהו.

15.
בענין פיצוי בשל לשון הרע -


אנו מתקשים לראות כיצד מכתב הנהלת הנתבעת מיום 6/2/12 בדבר הפסקת ההתקשרות עם התובע ושכירת שרותי הנה"ח זולים יותר, אמור להיראות כהוצאת דיבתו של התובע רעה.

התובע נתלה באמירה שבמכתב בענין זה שהנהלת הנתבעת פועלת בשקיפות ושלדעתה - אין מקום לשיטת "שמור לי ואשמור לך", אלא שלא נראה לנו שניתן באופן סביר לפרש את המכתב ככזה שמלמד שעמדת כותביו היא שההתקשרות עם התובע נעשתה בשיטה כזו. חלק זה של המכתב נראה ככזה שנועד לפאר את כותביו על היושרה שהם מייחסים לעצמם, אך התפארות זו, אף שאינה מלמדת על צניעותם של כותבי המכתב, אינה נראית כנעשית על חשבונו של התובע.


מדובר על יחסים בין חברי האגודה השיתופית ונראה שההחלטה בדבר הפסקת ההתקשרות עם התובע לא היתה על דעת כל חברי האגודה, כך שניכר במכתב כי הוא בא מטעם חברי ההנהלה (שכנראה נבחרו זמן לא רב לפני כן), כדי להצדיק את החלטתם בענין הפסקת ההתקשרות עם התובע, וכדי לפאר את עצמם (כנראה במטרה שהם ייבחרו גם בעתיד). ההצדקה שהמכתב מייחס להחלטת ההנהלה - עניינה כלכלי בלבד, מבלי הכפשה של התובע. ההתפארות בענין השקיפות ובענין אי-פעולה בשיטת "שמור לי ואשמור לך", אינה נראית לנו כמלמדת דבר מה בעניינו של התובע. לכל היותר, אם היינו מחפשים רמזים נסתרים באותו מכתב, היינו יכולים (בדוחק) לפרש אותו ככולל רמז כנגד אופן הפעולה של החברים הקודמים בהנהלה, אך לא ככולל רמז (ובוודאי לא אמירה מפורשת) כנגד התובע.


ראוי להעיר כי גם התובע עצמו התייחס לנתבעת בענין זה כאל מי ש"רמזה מפורשות", כך שלא ניתן להבין אם התובע רואה זאת כאמירה מפורשת או כרמז.

השלב השני - סיכויי התובע להצליח לשכנע שהיו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים

16.
אילו התובענה היתה נדונה לגופה, היה מוטל על התובע לשכנע כי בין הצדדים היו יחסי עובד-מעביד.


אנו מעריכים שהתובע היה מתקשה בהרמת הנטל האמור.

17.
אמנם, פעולות הנהלת החשבונות משולבות בעניינים שהנתבעת אמורה לעסוק בהם, אך רכישת שירותי הנהלת חשבונות מגורם חיצוני, אינה דבר נדיר. לא כל גוף עסקי שאמור לערוך הנהלת חשבונות עושה זאת באמצעות עובד שלו.

התובע, סיפק שירותי הנהלת חשבונות גם לגורמים אחרים מלבד הנתבעת; לטענתו, הוא עשה זאת כשכיר שם, ואין סיבה להניח שבמקומות האחרים הוא לא הועסק כשכיר, אך שאלת מעמדו המדוייק ביחסים בינו לבין האגודות האחרות שקיבלו ממנו שירותי הנהלת חשבונות, לא נבחנה בבחינה משפטית בהליך שבין התובע לבין אותן אגודות, כך שלא ברור שלא נכון לראות את התובע כמי שלא היה בעלים של עסק עצמאי למתן שירותי הנהלת חשבונות. מכל מקום, ברור שהנתבעת עצמה לא התיימרה למנוע ולא מנעה מהתובע לספק שירותי הנהלת חשבונות לכל לקוח שהוא היה עשוי למצוא.

18.
הנתבעת לא סיפקה לתובע מקום לעבוד בו (הוא ביצע את שירותי הנהלת החשבונות לנתבעת, במקום אחר), ואף לא כלי עבודה (מחשב, תוכנה וכיוצ"ב. גם לכך יש משקל בהערכת סיכויי התובע להצליח לשכנע כי הוא היה בגדר "עובד" של הנתבעת.

19.
אמנם, העובדה שהנתבעת שילמה לתובע דמי הבראה ואף נתנה לו שי לחג באופן דומה לאופן שהיא נתנה שי כזה לעובדים (ולא באופן דומה לספקים), עשויה להוות שיקול לכיוון הקביעה שהיו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אך שיקול כזה אינו אמור להיות שיקול מכריע, במיוחד כשסביר להניח שאין לדחות את גרסת הנתבעת שבענין דמי ההבראה, הנתבעת נהגה על פי הייעוץ שהיא קיבלה מהתובע עצמו.

20.
גם אם נכונה גרסת התובע על כך שהיה לו ברור שהנתבעת מעוניינת שהוא יבצע את עבודתו בעצמו, אין וודאות שכך אכן היו הדברים מבחינת הנתבעת. מכל מקום, אף אם היה כך גם מבחינת הנתבעת, ייתכן שהדבר נבע מכך שהנתבעת סמכה דווקא על התובע, ולא בשל כך שמדובר ביחסי עובד-מעביד.

21.
לסיכום שלב זה - נעיר כי אמנם יש אפשרות שהיה נקבע שהיו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אלא שהסבירות שכך היה נקבע - אינה נראית לנו גבוהה.

שיקולים נוספים

22.
אנו מביאים בחשבון את העובדה שאף אם היה נקבע שאין יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, היה התובע רשאי לתבוע, בבית המשפט המוסמך לכך, רכיבי תביעה בענין התמורה שהגיעה לו בעד שירותיו בשנת 2012, היה רשאי לתבוע גם זכות לתשלום כלשהו בשל הפסקת ההתקשרות לאחר שנים לא מעטות, והיה רשאי לתבוע שם גם פיצוי בשל לשון הרע.

23.
בנוסף לאמור לעיל, הבאנו בחשבון שיקולים של הפרשי הצמדה וריבית.


הפסיקה לפשרה

24.
על סמך השיקולים האמורים לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת, בפשרה, לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.


סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/4/14, אם הוא לא ישולם לפני כן.

25.
בשל הפשרה - אין אנו מחייבים מי מהצדדים בהוצאות משפט. עם זאת, התובע זכאי להשבת סך (קרן) של 871 ₪ מהאגרה שהוא שילם.

26.

כל אחד מהצדדים זכאי לערער על

פסק דין
זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו.




דפנה מאור, נציגת ציבור
ניתן היום,
י"א באדר ב' תשע"ד, 13 במרץ 2014, בהעדר הצדדים.


חיים ארמון
, שופט
מוחמד אבו-אחמד, נציג ציבור












סעש בית דין אזורי לעבודה 24433-07/12 רחמים סויסה נ' מגן שאול - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/03/2014)