פסקי דין על אמנון הנדירי | פסקי דין על מועלם מדחסים | פסקי דין על מגדל חברה לביטוח |

1124/03 א     12/03/2014




א 1124/03 אמנון הנדירי נ' מועלם מדחסים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ









בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

לפני כב' השופטת ענת ברון

12 מרץ 2014
ת"א 1124-03


התובע
אמנון הנדירי
ע"י ב"כ עו"ד שרון מאירי


נגד

הנתבעות
1. מועלם מדחסים בע"מ
2. מגדל חברה לביטוח בע"מ
שתיהן ע"י ב"כ עו"ד גיא שחק


פסק – דין

עניינה של התובענה בשתי תאונות עבודה שבהן היה התובע מעורב, ובנזקי גוף שלטענתו נגרמו לו בעטיין ושבגינם הוא עותר לפיצוי מן החברה המעבידה ומן המבטחת.
התובע הוא אחד משני שותפים בחברה

המעבידה ובמוקד הדיון נמצאת שאלת השלכת מעמדו ותפקידו של התובע בחברה על חבותה.

רקע עובדתי וטענות הצדדים
1.
התובע, אמנון הנדירי
(להלן: "התובע"), יליד 29.3.1957, היה בכל המועדים הרלוונטיים לתובענה, אחד משני הבעלים והמנהלים של הנתבעת מס' 1, מועלם מדחסים בע"מ
– חברה שעיסוקה בתיקון ושיפוץ מדחסים (להלן: "החברה").
בכל אותה עת עבד התובע בחברה כמשפץ מדחסים, בעל מומחיות מיוחדת לאבחון תקלות בהם.

במסגרת עבודתו, היה התובע מעורב בשתי תאונות שבהן נפגע מהתפוצצות של מדחסים שבהם טיפל. התאונה האחת אירעה ביום 5.2.96 (להלן: "התאונה הראשונה"), והתאונה האחרת אירעה ביום 26.5.99 (להלן: "התאונה השניה", וביחד עם התאונה הראשונה, להלן: "התאונות").

2.
כתוצאה מהתאונה הראשונה נפגע התובע, לטענתו, בעינו השמאלית וכן נגרם לו נזק חמור בשמיעה וביכולת הריכוז. הוא החל לסבול מרעשים, מצלצולים ומצפצופים באוזניו.
כתוצאה מהתאונה השניה נפגע התובע, לטענתו, בכף יד שמאל ובבטן. כן נגרמה לו פגיעה נוספת בשמיעה והחמרה בכל אותן תופעות שמהן סבל מאז התאונה הראשונה.

לדבריו, בעקבות שתי התאונות נגרמה לו נכות פסיכיאטרית משמעותית; ובין היתר הוא סובל מהפרעות שינה, אי שקט וקשיי תפקוד הן בעבודה והן מחוצה לה. הוא נוטה למצבי רוח, עצבנות יתר, מתבודד ומשולל שמחת חיים. על רקע זה הוא מטופל בתרופות פסיכיאטריות.

לאחר התאונה הראשונה היה התובע בחופשת מחלה למשך כ- 6 חודשים; ולאחר התאונה השניה היה בחופשת מחלה במשך 19 ימים. לדבריו, מעת התאונה הראשונה הוא נאלץ להפחית את כמות שעות העבודה, והדבר פגע קשה בשכרו.

התאונות הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונות עבודה – בעקבות התאונה הראשונה נקבעו לתובע 19% נכות צמיתה, ובעקבות התאונה השניה 0% נכות; כאשר יצוין כי ממסמכי המל"ל עולה כי הטיפול בתביעת התובע בגין התאונה השניה הופסק בשל היעדר שיתוף פעולה מצידו ואי היענות למכתבי המל"ל.

3.
התובע טוען שהחברה נושאת באחריות לארוע התאונות משום שהתרשלה בכך שלא נקטה בכל אמצעי בטיחות, אף לא הנהיגה הוראות וכללי בטיחות, למניעת מצבים שבהם הפעלת מדחסים או בדיקתם יגרמו לפיצוץ וכתוצאה ממנו לנזקים. בכתב התביעה טען התובע גם להפרת חובות חקוקות מצד החברה; אלא שהתובע לא פירט ולא איזכר כל הוראת דין שהחברה נמצאה מפרה, והטענה בהקשר זה נטענה בעלמא. עובדה היא שהתובע גם לא חזר בסיכומיו על הטענה בדבר הפרת חובה שבחוק – ובהינתן האמור ייאמר כבר כעת כי אין מקום להידרש לה.

ככל שמדובר בנתבעת מס' 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ
(להלן: "המבטחת") – בכתב התביעה נטען כי זו חבה בפיצוי התובע משום היותה "המבטחת של הנתבעת (החברה – ע.ב.) בביטוח חבות מעבידים". כך התובע, ולא יסף, ובסיכום טיעוניו אף לא איזכר עוד התובע את המבטחת; וממילא לא פירט באשר לחבותה הנטענת (החברה והמבטחת, להלן ביחד: "הנתבעות").
לטענת התובע נגרמה לו בעקבות התאונות נכות רפואית בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של 50%; ונכות נוספת בתחום אף אוזן גרון – 10% בגין טנטון מתמיד ו- 5% נכות בגין ירידת השמיעה בתדירויות הדיבור.

4.
הנתבעות מצידן טוענות כי בהיות התובע המומחה ובר הסמכא בחברה בכל הקשור בשיפוץ מדחסים, הוא גם זה שקבע את נוהלי העבודה בנדון – ומשכך הוא בלבד נושא באחריות אישית ובאשם לארוע התאונות.
לחלופין הן טוענות כי לא הוכח שקיימות הוראות בטיחות או אמצעי מיגון שהיה בהן כדי למנוע את התפוצצות המדחסים ואת ארוע התאונות; וממילא לא הוכח שהתאונות ארעו בשל רשלנות. בהקשר זה מפנות הנתבעות למסקנות משרד העבודה והרווחה בעקבות התאונה השניה, שאין בהן כל קביעה כי החברה התרשלה באופן כלשהו.

אשר למבטחת – הנתבעות מצביעות על כך שלמעשה התובע לא העלה כל טענה נגדה; ומכל מקום, על פי הפוליסה החלה בהקשר לכיסוי הנטען כלפי מנהלי החברה שהם עובדים שכירים בה, נקבע בפרק "חבות מעבידים" כי המבטחת אינה אחראית "בגין מקרה ביטוח הנובע ממעשה או מחדל של הנפגע עצמו"; וכזהו המקרה בענייננו.

כן טוענות הנתבעות לשיהוי ניכר מצד התובע בהגשת התובענה – מקום שהתביעה הוגשה כשבוע ימים בלבד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות בנוגע לתאונה הראשונה משנת 1996 – שהיא המשמעותית יותר אף לשיטת התובע. וכבר בשל כך, לעמדת הנתבעות, יש לדחות את התובענה; ולמצער, לייחס לתובע רשלנות תורמת בשיעור מירבי. לעניין השיהוי, אומר כבר כעת, כי רק בנסיבות חריגות ישעה בית המשפט לטענת שיהוי בתביעות ממין זה, וכי בשל כך בלבד לא הייתי דוחה את התביעה.



5.
יצוין כי עדותו של התובע היתה עדות יחידה בתיק לעניין העובדות.

הוגשו חוות דעת מומחה מטעם כל אחד מהצדדים בתחום הפסיכיאטרי.

מטעם התובע הוגשו שתי חוות דעת מאת הפסיכיאטר פרופ' עמיחי לוי – חוות דעת מיום 7.8.97 שניתנה בעקבות התאונה הראשונה (סומנה ת/8) וחוות דעת משלימה מיום 19.1.03 שניתנה בעקבות התאונה השניה (סומנה ת/9). פרופ' לוי קבע את נכותו של התובע בתחום הנפשי בשיעור של 50% בעקבות התאונה הראשונה; וחזר על קביעה זו בעקבות התאונה השניה, תוך שהתייחס גם לנכויות נוספות בתחום הקוגנטיבי והפרעות בהתנהגות שהן חופפות. לחוות הדעת המשלימה צורף סיכום אבחון נוירופסיכולוגי מאת מר ירחמיאל פישמן (סומן ת/12).

הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן בתחום הפסיכיאטריה, מיום 15.12.03 – מאת ד"ר מרק וייזר בעת שניתנה חוות הדעת, וכיום פרופ' וייזר (סומנה נ/12); וזה קבע את נכותו של התובע בתחום הנפשי כתוצאה מהתאונות בשיעור של 10%, תוך שציין כי אין לנכות זו כל השלכה תפקודית.

לנוכח הפערים בין חוות הדעת כאמור, מינה בית המשפט מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה – ד"ר חיליק לבקוביץ שקבע כי "לכל היותר" ניתן להעריך את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 10% (סומנה במ/1). ד"ר לבקוביץ, כיום פרופ' לבקוביץ, חתום גם על "סיכום ממצאי בדיקת תפקוד קוגנטיבי" ביחד עם ד"ר גלעד גל שביצע את הבדיקה (הסיכום סומן במ/3).

גם בתחום אף אוזן גרון הוגשה חוות דעת מומחה מטעם כל אחד מהצדדים. מטעם התובע הוגשה חוות דעת מיום 22.1.03 מאת ד"ר מיכאל ביזר שקבע את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 10% בגין טנטון מתמיד, החל מהתאונה הראשונה; ונכות בשיעור של 5% בגין ירידת השמיעה בתדירויות הדיבור, בעקבות התאונה השניה (חוות הדעת סומנה ת/11). כן ציין כי הוא מעריך שנכותו התפקודית של התובע גבוהה בהרבה. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת מיום 4.4.04 מאת ד"ר משה חיימוף שקבע את נכותו של התובע בדומה לקביעתו של ד"ר ביזר; אלא שהמומחה מטעם הנתבעות ציין כי לא ניתן לקבוע מהו שיעור הנכות הנובע מהתאונות ואיזה שיעור יש לייחס למצב קודם, וכן שאין בנכות זו כדי לפגוע ביכולת עבודתו של התובע.

שאלת האחריות
6.
כדי לברר את סוגיית האחריות, יש לפרט תחילה את התהליך שעובר מדחס המגיע לבית המלאכה של החברה לשיפוץ או תיקון, בשל תקלה כלשהי.


התובע בתצהירו שטח את רוטינת העבודה שהיתה נהוגה בחברה, מעת הגעת מדחס כלשהו לשיפוץ אצלה ועד שזה מושלם. מדבריו עולה כי מדחס מגיע לתיקון בשל תקלה כלשהי, שאז הוא מפורק ראשית דבר על ידי אחד העובדים בבית המלאכה. או אז, התובע שהוא איש מקצוע ותיק ומומחה בתחום, קובע ומאבחן את סיבת התקלה; אילו חלקים דורשים תיקון, שיפוץ או החלפה; ומהן הפעולות שיש לעשותן כדי להחזיר את המדחס לפעולה תקינה.
כאשר התיקון וההרכבה מסתיימים, המרכיב בודק את תקינות המדחס לאחר הפעלתו. ואולם יש שבשלב ההפעלה, מתברר כי למרות שהמדחס תוקן ושופץ, הוא אינו פועל כתקנו. במקרה כזה נדרש התובע לבחון את פעולת המדחס ולשוב "ולקבוע דיאגנוזה", כלשונו, מדוע המדחס עדיין אינו פועל כשורה.

לדברי התובע, רק מיעוט מהמדחסים הנמסרים לתיקון או שיפוץ בחברה, מגיעים לשלב שבו נדרש התובע לבצע דיאגנוזה נוספת כאמור.
התובע בתצהירו התייחס באופן ספציפי לאופן הטיפול בתקלות במדחס, כפי שקרו בשתי התאונות נושא הדיון, וציין שקיימות שתי שיטות טיפול (להלן: "השיטה הראשונה" ו"השיטה השניה"). וכך בלשונו:

"נקודה חשובה נוספת שברצוני לציין היא כי בתקלות במדחס, כפי שקרו, בשתי התאונות נשוא תיק זה, שמתאפיינות באי שמירת לחץ של המדחס, יש שתי אפשרויות לפתרון הבעיה:
i

ביצוע בדיקה של העמסת המדחס בלחץ.
ii

פירוק מחדש של המדחס לגורמים וחזרה על בדיקת החלקים... גילוי החלק הפגום, החלפתו או תיקונו והמשך טיפול במדחס...

מדיניות המפעל
(החברה – ע.ב.) עובר לתאונות נשוא תיק זה היתה שאנו נוקטים בדרך מס'
i
כאמור לעיל, שכן זוהי הדרך המהירה והזולה מבין השתיים (לצערי נתברר בדיעבד כי היא המסוכנת מבין שתי הדרכים). המפעל במודע קבע שלא ננהג בדרך מס'
ii
שכן זו היתה דרך בזבזנית בכוח אדם, בזמן ובכסף".
(סעיף 4 לתצהיר התובע).

התובע הסביר כי בשני המקרים נושא הדיון הוא נקרא להאזין ולבחון את פעולת המדחס כדי לאתר מהי התקלה שבו. הכוונה להקשבה לפעולת המדחס – בין הקשבה רגילה, ובין הקשבה "פנימית" למדחס באמצעות סטטוסקופ. בכל אחד משני המקרים, נתברר בשלב הבדיקה שהמדחס אינו שומר לחץ; ומשכך, נקט התובע בנוהל של העמסת המדחס בלחץ – היא השיטה הראשונה מתוך השתיים שפורטו לעיל – ולאחר שהחלה הבדיקה כאמור, התפוצץ המדחס בסמוך מאד לתובע. כך בתאונה הראשונה, וכך בתאונה השניה (ראו: סעיפים 6 ו- 7 לתצהיר התובע).

7.
כפי שכבר נזכר, התובע טוען לרשלנותה של החברה – הן משום שלא נקטה אמצעי זהירות מתאימים כדי למנוע את ארוע התאונות, והן משלא הנהיגה הוראות וכללי בטיחות.
הנתבעות כזכור טוענות, כי התובע בהיותו המומחה ואיש המקצוע הבכיר בתחום איתור התקלות במדחסים והטיפול בהן, ובעל שיקול הדעת הבלעדי לגבי אופן ביצוע העבודה – הוא לבד נושא באחריות והאשם לארוע התאונות; ולחלופין טוענות הנתבעות כי התאונות היו בלתי נמנעות בכל מקרה. כך או אחרת, אין החברה נושאת באחריות כלשהי לקרות התאונות.

8.
הלכה היא ומן המפורסמות, כי מעביד חייב לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח. על כך נאמר מפי כבוד השופטת ע' ארבל:

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן. סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה (ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד [13]".
[ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 76 (2004), (להלן: "עניין לוטם שיווק"].

התובע הוא כאמור מנהל בחברה ובעלים בה בחלקים שווים ביחד עם מר יעקב ישי, גם הוא מנהל (להלן: "ישי"). הנתבעות מפנות לע"א 536/65 כץ נ' חברת "קציף" בע"מ (פ"ד כ(3) 533 (1966)), שם שלל בית המשפט רשלנות של חברה כלפי אורגן שלה, וראה ברשלנות החברה כלפיו כרשלנותו שלו כלפי עצמו. ואולם זה מכבר סטה בית המשפט העליון מפסיקה זו, שהיא מעין "הרמת מסך", תוך שנפסק כי חברה חבה חובת זהירות מושגית כלפי עובד גם כאשר הלה הוא אורגן שלה, ואף כלפי אורגן שאינו עובד [כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 4114/90 בן שושן נ' כריכיה קואופרטיבית בע"מ, פ"ד מח(1) 415, 425-424 (1993); וכן כבוד השופט י' טירקל בע"א 7381/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 23-22 (2003)]. נפסק כי "הרמת מסך" תערער את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת שהיא ביסוד דיני החברות, ותחסן ללא הצדקה את החברה מחבות נזיקית.

אין אפוא מקום לפטור את החברה מאחריות אך בשל היות התובע אורגן שלה. עם זאת, יש להידרש למעמדו ותפקידו של התובע בחברה לצורך בירור שאלת אחריותו האישית והקונקרטית בנזיקין לתאונה. ויפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא א' ברק בעניין לוטם שיווק:

"היותו אורגן, לעניין האחריות האישית של התאגיד, אינו מטיל עליו תוספת אחריות אישית
(בנזיקין – ע.ב.) כשם שאינו מעניק לו חסינות מאחריות אישית (בנזיקין – ע.ב.). אמת לעניין אחריותו האישית של נושא המשרה קובע תפקידו ומעמדו; אפיונו כ'אורגן' אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה". (שם, בעמ' 83).

9.
אקדים ואומר כי בענייננו ברי מעדותו של התובע עצמו כי הוא בלבד שקבע את התנהלות החברה בכל הנוגע לטיפול במדחסים, על כל הכרוך בכך. עולה מעדותו כי הוא איש המקצוע בחברה, בעל ותק, נסיון ומומחיות – ואין בלתו. הוא שנתן את ההוראות לעובדים האחרים והוא שקבע את שיטת העבודה.

התובע, לדבריו, עוסק בתחום שיפוץ המדחסים מאז שנת 1978; והחל משנת 1988 הוא שותף בחברה – שותף ב- 50% עוד בטרם שארעה התאונה הראשונה, וכך גם כיום. חלוקת התפקידים בינו לבין המנהל הנוסף בחברה, ישי, היתה ברורה – התובע הגדיר את עצמו כ"מנהל הטכני", "איש השטח" ו"איש בית המלאכה"; ואילו ישי הוא איש המשרד ותפקידו ניהולי בלבד. לא רק זאת, אלא שלשותף ישי אין כל הבנה במדחסים (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 19.10.09 ש' 26-16). על מעמדו של התובע בכל הכרוך באופן הטיפול במדחסים, העיד הלה כדלקמן:

"הייתי שומע והייתי מאבחן את התקלה ולא פלא, היו קוראים לי – ד"ר למדחסים".
(שם, בעמ' 14 ש' 5-4).

ועוד אמר:

"בשיפוץ מדחסים בחברה, אני מס' 1 בשיפוץ, אין מישהו שיכול להחליף אותי עד היום בדברים שאני נפגעתי. עד היום אני עושה דיאגנוזות לבד, אני היחידי שיכול לעשות דיאגנוזות בבית המלאכה".
(עמ' 17 ש' 6-3).

ועל כך שהוא זה שנשא באחריות ונתן הוראות לעובדים האחרים:
"אני הייתי האיש הטכני ואני זה שהייתי מחלק את העבודה לפני התאונה לעובדים, הייתי מנהל העבודה בפועל, אף פעם לא היית רואה אותי עם ידיים נקיות".
(עמ' 14 ש' 27 עד עמ' 15 ש' 2).

10.
לא רק זאת. אלא שעולה מדברי התובע כי אף שהשיטה השניה מבין שתי השיטות לטפל במדחסים היא הבטוחה יותר – התובע הוא שבחר בשיטה הראשונה משום היותה מהירה וזולה יותר; והוא בלבד היה זה שמוסמך להחליט על אופן ביצוע העבודה. עולה בבירור מעדותו כי הוא היה מנהל העבודה היחיד, על פיו יישק דבר ועל החלטותיו המקצועיות גם לא היה ערעור.


למשמע עדותו של התובע, תחום שיפוץ המדחסים היה כל כולו תחת אחריותו; הוא היה איש המקצוע והמומחה, בעל הידע והנסיון; והוא שהכתיב את נוהלי ושיטות העבודה. במצב דברים זה, טענתו כי ישי הוא שהיה אחראי על הבטיחות בחברה בכל הכרוך בטיפול במדחסים, נמצאת תלושה מן המציאות, היא נטענה בעלמא ונסתרת בדברי התובע עצמו. ולא בכדי נראה כי התובע נמנע ובלא כל הסבר מלזמן לעדות את ישי, אף כי השניים שותפים בחברה ועובדים יחדיו, כפי שהעיד (עמ' 14 ש' 24-20).

לא ניתן אפוא להתעלם מתפקידו של התובע בחברה כמומחה ואיש המקצוע הבכיר, וממעמדו הדומיננטי באחריות לפעילותה של החברה בכל הנוגע לטיפול במדחסים. משכך, הוא נושא באחריות אישית לארוע התאונות ולנזק ככל שנגרם לו; וניתן גם לראותו בעל אשם תורם של 100% לקרותן.

ודוק: לנוכח מסקנתי כאמור, אינני נדרשת לטענות המבטחת בדבר תחולת הסייג לאחריותה – שכן מאחר שדין התביעה נגד החברה להידחות, ממילא זו התוצאה גם ביחס למבטחת.

11.
יוער בנקודה זו כי טענתן החלופית של הנתבעות היא כי כלל לא הוכח כי ניתן היה למנוע את התפוצצות המדחסים ואת ארוע התאונות באמצעים סבירים וכי אמצעים אלה לא ננקטו; ואין זאת אלא שלא הוכחה רשלנות, וכבר בשל כך דין התביעה להידחות.

לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, דיון זה חסר משמעות. עם זאת יצוין בהקשר זה, כי בשיטת העבודה שבה בחר התובע (היא השיטה הראשונה, כהגדרתה לעיל) אמנם לא הוכח כי אמצעים כלשהם – לו ננקטו – היה בהם כדי למנוע את התאונה. כך גם העיד התובע (עמ' 28 ש' 24-20). אף מסקנות משרד העבודה אין בהן כדי לתרום בנושא זה; שכן כל שהוצג הוא מכתב מיוני 1999 מאת המפקחת, בעקבות חקירת התאונה השניה, שבו נאמר:

"בכדי למנוע הישנות תאונות דומות בעתיד יש לבדוק ביסודיות את כל אביזרי הבטיחות של המדחס לפני הפעלתו לאחר תיקונו".
(נספח א' לתצהיר התובע).

ואיש לא טען כי בכלל קיימים במדחס "אביזרי בטיחות"; ואם קיימים – איש לא טען שלא נבדקו.

מכל מקום, עולה מעדות התובע כי בעקבות ארוע התאונות החליט הלה שלא לנהוג עוד בשיטה הראשונה ולחדול מביצוע בדיקה של מדחסים בעומס – אותה בדיקה שבוצעה בעת שארעו שתי התאונות; וחלף שיטת הבדיקה הראשונה כהגדרתה לעיל, שהיא זולה ומהירה, בפועל נוקטים היום בחברה בשיטת הבדיקה השניה, שאמנם יקרה יותר וגוזלת זמן וכוח אדם.

נראה לכאורה שניתן לראות בעצם הבחירה בשיטה הראשונה בזמנו משום רשלנות; ואולם בכל מקרה וכפי שקבעתי, התובע הוא שנושא בנסיבות הענין באחריות אישית ובאשם לארוע התאונות.

לפני סיום
12.
ניתן היה לחתום בכך את פסק הדין. עם זאת, אני רואה מקום להתייחס בתמצית לשאלת הנכות והנזק – למען תהא התמונה שלמה.

לעניין הנכות בתחום הפסיכיאטרי – לנוכח הפערים בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, כאשר המומחה מטעם התובע קבע 50% נכות רפואית כתוצאה מהתאונות והמומחה מטעם הנתבעות קבע 10% נכות רפואית והיעדר כל השלכה תפקודית – מינה כאמור בית המשפט מומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטריה, פרופ' חיליק לבקוביץ. פרופ' לבקוביץ, בדומה למומחה מטעם הנתבעות, קבע ש"לכל היותר ניתן להעריך את השפעת הארועים שהתרחשו בעבודה (התאונות – ע.ב.) בכ- 10% נכות בתחום הנפשי".

לאחר שמיעת עדותם של המומחים כולם בתחום הפסיכיאטרי, וגם עדותו של מר פישמן שאבחון נוירופסיכולוגי שערך צורף לחוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם התובע – שוכנעתי כי יש לאמץ את חוות דעתו של מומחה בית המשפט פרופ' לבקוביץ; וכך גם כאשר ביאר בחקירתו, בהתייחס למסקנה שאליה הגיע בחוות דעתו כמצוטט לעיל:

"בקריאה שניה, אם אתה שואל אותי, אני היום אולי הייתי מנסח את זה קצת שונה. הייתי מנסח את זה שאני לא מוצא מקום לפגיעה ולכן אין סיבה לפיצוי".
(עמ' 39 לפרוטוקול מיום 15.11.07 ש' 5-4).

פרופ' לבקוביץ נחקר ארוכות על חוות דעתו. התרשמתי ממקצועיותו ומאמינותו. עולה בבירור מעדותו כי אין כל תימוכין רפואיים לסברתו המוטעית של פרופ' לוי, המומחה מטעם התובע, כי התובע סבל מפגיעה מוחית (או "פגיעת ראש", כפי שכונתה) בעקבות התאונה הראשונה – אף שנראה שעל כך ביסס פרופ' לוי במידה רבה את מסקנותיו. וגם האבחנה של תסמונת דחק בתר חבלתית (
ptsd
) וקביעת נכות צמיתה בגינה על ידי פרופ' לוי, אינה מתיישבת עם תפקודו והתנהלותו של התובע מבחינת הקריטריונים החיוניים לאבחנה מעין זו.

חשבוניות שהציג התובע המעידות לכאורה על טיפול פסיכולוגי במהלך השנים 97'-99' (שמסתכמות לדבריו, בסכום של כ- 17,000 ש"ח), אין בהן כדי לשנות את התמונה שהצטיירה כאמור. ויוער עוד, כי מרשמים או קבלות בגין תרופות שהתובע נוטל לטענתו, לא צורפו כלל.

13.
אשר למעמדה של חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, הלכה היא שבית משפט ייטה לאמץ את מסקנותיו כל עוד לא נמצא סיבה בולטת המצדיקה שלא לעשות כן.

על חשיבות תפקידו ומעמדו של מומחה מטעם בית המשפט, נפסק לא פעם:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".
[ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (31.12.1988)].

ועוד יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ס' ג'ובראן:

"בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת "אל נא תעזב אותנו... והיית לנו לעיניים" (במדבר, י, לא). המשנה אומרת "אין מודדין אלא מן המומחה" (משנה עירובין, ה'). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום. בנסיבות בהן מדובר בשאלה שבמומחיות, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט משנסמך על מומחה שמינה, גם אם זה אימץ את חוות דעתו של מומחי המשיבים (ראו: ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ מאגרי בניה בע"מ נ' ויקטור דמארי (טרם פורסם, 9.4.2006))".
[ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (28.11.2007); ראו גם ע"א 7079/05 שיבלי נ' בית החולים האנגלי, פסקה 8 לפסק דינו של כבוד השופט נ' הנדל (13.2.2012)].

נמצאנו למדים מכל האמור, כי ככל שסבל התובע מפגיעה בתחום הנפשי בעקבות התאונות, זו אינה משמעותית ומכל מקום אין לה כל השלכה תפקודית.

14.
אשר לנכות בתחום אף אוזן גרון – המומחים מטעם כל אחד מהצדדים העמידו את נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 14.5%. אלא בעוד שהמומחה מטעם התובע העריך כי נכותו התפקודית גבוהה מזו הרפואית, המומחה מטעם הנתבעות ציין כי לא ניתן לקבוע אם הנכות היא תולדה של התאונות או נעוצה במצב קודם – ובכל מקרה, לדבריו, אין בנכות כדי לפגוע ביכולת עבודתו של התובע.

באי כח הצדדים ויתרו על חקירת המומחים בתחום אף אוזן גרון. במצב דברים זה, אין בידי לשלול כי הנכות בתחום זה אמנם נובעת מהתאונות. זאת הגם שיצוין כי לא נעלם מעיניי שממסמכים שהוצגו עולה כי כבר בעת שרותו הצבאי סבל התובע מבעיה באוזניו (נ/4); וכן יש עדות לכך שכבר בשנת 1988 התלונן על רעשים באוזניים – כעולה מתעודה רפואית שהוצגה בגין פגיעה קודמת, אף היא כתוצאה מפיצוץ מדחס (נ/5).

ואולם גם אם כך, הוברר כי התובע חזר לעבודתו לאחר התאונות. הוא עודנו מנהל בחברה ועובד כאיש שטח בטיפול במדחסים, זאת אף שלדבריו הוא עובד שעות קצרות יותר מבעבר ועיקר עבודתו מתמצה באבחון ("דיאגנוזה" כלשונו) של התקלות; כאשר לדבריו גם כיום הוא היחיד המומחה לעשות כן. התובע, בניגוד לטענתו, לא הוכיח שחלה ירידה משמעותית בשכרו כתוצאה מהתאונות. אמנם ניתן היה לצפות שתחול עליה בשכר במהלך השנים, וזה נותר פחות או יותר ללא שינוי מבחינה נומינלית, עם עליות וירידות מתונות מעת לעת. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהתובע הוא אחד משני הבעלים והמנהלים בחברה, ולכאורה הוא שקובע את שכרו שלו. בהקשר זה ניתן היה לצפות כי לכל הפחות יציג התובע תימוכין לכך כי בעוד ששכרו של השותף – שגם הוא עובד בחברה – עלה במהלך השנים, לא כן שכרו שלו; או כי חלה ירידה בהכנסות החברה במהלך השנים, או מאידך גיסא נתווספו הוצאות – וכי ניתן לייחס את אלה לפגיעה הנטענת בכושר עבודתו. אלא שהתובע לא ניסה להוכיח, וממילא לא הוכיח, דבר מכל אלה. לא ניתן לכן להתייחס לטענתו בדבר הפסדי שכר בעבר, וגם לא בהתייחס לעתיד. כך במיוחד בהינתן העובדה שהתביעה הוגשה על סף תקופת ההתיישנות בהתייחס לתאונה הראשונה והמשמעותית מבין השתיים – ויש בעבר כדי ללמד גם על העתיד. נראה שלא בכדי התובע גם לא פירט בתצהירו ובסיכומים מטעמו את הפיחות ככל שנטען שחל בשכרו במהלך השנים. בנסיבות אלה, גם אין מקום לדבר על הפסדי פנסיה, כנטען.

אשר להוצאות רפואיות בעבר ובעתיד – מאחר שמדובר בתאונות עבודה, לכאורה זכאי התובע לכך שההוצאות הרפואיות, ככל שנגרמו לו, ימומנו על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע מטעמיו לא התייחס כלל לעניין זה אף שנטען על ידי הנתבעות, ואף לא לטענה שלנוכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 לא קמה זכותו לפיצוי בגין הוצאות רפואיות המכוסות על ידי קופת החולים שבה הוא חבר. לא רק זאת, אלא שהוצאות בגין העבר הן בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה – ופרט לחשבוניות בסך של כ- 17,000 ש"ח בגין טיפול פסיכולוגי, שלא שוכנעתי שקשור עם התאונות, לא הציג התובע ראייה כלשהי להוצאות בעבר; כפי שגם לא הניח תשתית עובדתית וראייתית באשר להוצאות בעתיד.

הנה כי כן, נראה כי נזקו של התובע מתמצה בראש הנזק של כאב וסבל – שבנסיבות שתוארו ובהתאם לקריטריונים שפורטו בפסיקה, לא היה מקום להעמידם על סך של יותר מכמה עשרות אלפי שקלים – והסכום בכל מקרה נבלע בסכומים שקיבל זה מכבר כמענק מהמוסד לביטוח לאומי ושהיה מקום לנכותם, בסך נומינלי של 201,487 ש"ח נכון לנובמבר-דצמבר 1997 (ראו: תעודת עובד ציבור מיום 19.5.09).

ויוזכר כי הדברים בפרק זה למעלה מן הצורך נאמרו. כך שעה שהגעתי לכלל מסקנה כי התביעה דינה להידחות, משקבעתי שהתובע נושא באחריות אישית לארוע התאונות בנסיבות שנתבררו; וניתן לקבוע כי הגם שחלה על החברה חובת זהירות כלפי התובע, ואף אם חובה זו הופרה על ידה – אזי אשמו התורם של התובע ביחס לתאונות ולנזקים הנטענים עומד על שיעור של 100%.
סוף דבר
15.
התביעה נדחית, ואני מחייבת את התובע בתשלום הוצאות לנתבעות בסכום כולל של 25,000 ש"ח.

ניתן היום, 12 מרץ 2014, בהעדר הצדדים ובאי כוחם.








א בית משפט מחוזי 1124/03 אמנון הנדירי נ' מועלם מדחסים בע"מ, מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 12/03/2014)