פסקי דין על עזבון המנוח מכלוף שושן ז"ל | פסקי דין על עיריית חיפה

53554-05/13 תק     06/02/2014




תק 53554-05/13 עזבון המנוח מכלוף שושן ז"ל נ' עיריית חיפה








בית משפט לתביעות קטנות בחיפה



ת"ק 53554-05-13 שושן(המנוח) נ' עיריית חיפה




בפני

כב' הרשם הבכיר אפרים צ'יזיק


תובע

עזבון המנוח מכלוף שושן ז"ל
באמצעות היורשת, הגב' אידה שושן


נגד


נתבעת

עיריית חיפה




פסק דין


1.
העניין שבפני
, תביעת היורשת כנגד עירית חיפה, הנוגעת לתשלום מים אשר נגבה מאת היורשת בגין חוב של העיזבון, כאשר התובעת טוענת שהחוב נגבה ממנה שלא כדין, תוך שאופן הגבייה הסב לה נזקים נוספים וכן דורשת היא פיצוי בשל נזקים שאינם ממוניים.

נתוני היסוד:

2.
המנוח היה הבעלים של נכס מגורים ברח' הרב מרכוס 37 בחיפה (גוש 10852, חלקה 41 ת"ח 4) משך שנים רבות.

3.
היורשת פנתה למכור את הנכס ביום 6.10.2011, וכאשר פנתה לקבל אישור הרשות המקומית לצורך רישום העברת המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין, סירבה הנתבעת למסור אישור שכזה, בשל חוב מים אשר נצבר לכאורה בשנת 2001, באותו מועד ודבר בחוב בהיקף של 8,840 ₪.

4.
התובעת הלינה על הטלת החיוב, אשר סתר את המסמכים שהיו בידיה, שכן נתקבל בידיה אישור כי למנוח לא הייתה כל יתרת חוב, מיום 24.3.2010, ולאחר שנערכו מספר פניות בכתב, הנתבעת הסכימה לוותר על חיובי ריבית הנוגעים לחיוב הנטען, כפוף לתשלום קרן החוב בשיעור 3,629 ₪.

5.
קרן החוב שולמה ביום 7.2.2012, תוך שהתובעת מביעה מחאה על חבותה בתשלום. התובעת טוענת כי תמורת המכר בגין מכירת הנכס (חוזה מכר צורף כנספח לכתב התביעה) עוכבה בשל אי קבלת אישור הרשות המקומית לצורך העברת הבעלות, עד למועד זה, ובהתאם נגרם לה נזק בשל עיכוב התשלום.

6.
הנתבעת טענה בתגובה לכתב התביעה, כי יש לדחות את התובענה במלואה. הנתבעת ציינה כי המנוח היה רשום כבעלים של הנכס לפי רשומת ארנונה 1076856 ורשומת מים מס' 56574 משך שנים רבות, וציינה כי כל אימת שמתחלף המחזיק בנכס מקרקעין, כל מחזיק נדרש לשלם בגין תקופת ההחזקה שלו, וכאשר נתברר לנתבעת כי לפי ספריה היה למנוח חוב מים משנת 1999, כדין התנתה את מתן האישור המופנה ללשכת רישום המקרקעין, בפירעונו של אותו חוב. יחד עם זאת, מתוך התחשבות במשפחת המנוח, בוצעה הפחתת ריבית ושלם הסך הנזכר בכתב התביעה.

7.
הנתבעת סבורה כי אין ביכולתה לבדוק כיום את חוב המים, ואולם חזקת התקינות של הרשות המנהלית, והוראות סעיף 318 לפקודת העיריות מלמדים על זכותה לפעול כפי שפעלה.

8.
הנתבעת הכחישה כי ויתרה למנוח על החוב הנטען, וטענה לפליטת קולמוס במכתבה מיום 24.3.2010, שכן מספר המשלם אשר נזכר באותו אישור נוגע למי ששכרה את הנכס בשנת 2001 (הגב' גוביטה, מס' משלם 461244 כפי שנרשם באותו מכתב) ולא למנוח (מס' משלם 5453618 שהיה מספר המשלם של המנוח בספרי העיריה).

המכתב מיום 24.3.2010.

9.
התובעת צירפה את מכתבו של בנה מיום 8.3.2010, אשר נשלח בתגובה לדרישה לתשלום חוב אשר נשלח לתובעת. באותו מכתב ציין בנה של התובעת "מצ"ב דרישה לתשלום חוב מים בסך 10791.11 ע"ש מכלוף שושן מרח' טבנקין יצחק 23 חיפה. למר מכלוף שושן אין חוב מים הקשור לנכס שכתובתו רח' הרב מרכוס 37 נכס מס. 1076856. החוב שייך לדיירת שגרה בעבר בנכס ששמה רוז גוביטה".

10.
הנתבעת השיבה לבנה של התובעת, ובמכתב מיום 24.3.2010 נרשם בכותרת "פיזי 56574 משלם 4612644" ובמכתב נרשם :"הטענות שהועלו על ידך נבדקו, ונמצא כי אכן מר מכלוף שושן אינו החייב. בהתאם לרישומי העירייה עודכנה כתובת למשלוח דברי דואר עבור גב' רוז גוביטה לכתובתך".

11.
יוצא, כי התובעת אישרה למשפחת המנוח, כי מכתב הדרישה הרלוונטי (בגין החוב הנוגע למס' משלם אחר) אינו נוגע למנוח; בנה של התובעת במכתב מיום 8.3.2010 התייחס למספר המשלם אשר צוין על דרישת התשלום, ולמדים אנו שדרישת התשלום אשר נשלחה למנוח, הייתה בגין מספר משלם שאינו שלו, כאמור בכתב ההגנה.

12.
יוצא, אם כן, כי לא פליטת קולמוס ברישום מס' המשלם עמדה מאחורי אותו מכתב, אלא דרישת התשלום הייתה מופנית כלפי משלם אחר; זהו המקום להדגיש, כי אותו מכתב התראה היה ע"ס 10,791.11 ₪, ומדובר בסכום שאינו הסכום אשר היה רלוונטי למספר המשלם של המנוח; יכול, ונותרו חובות הן לדיירת לשעבר, והן למנוח, ואז המשמעות הנכונה של המכתב מיום 24.3.2010, הינה כי הדרישה הנוגעת לתקופה שאינה לשנת 1999-2001 (אז החזיק המנוח בנכס)אכן אינה נוגעת למנוח; ואולם לא ניתן לקרוא לתוך המכתב את אשר אין בו: המכתב אינו מציין כי למנוח אין כל חוב לעיריה בגין אותו נכס, אלא משמעותו של המכתב כי הדרישה הנוגעת למשלם שאינו מספר המשלם שלו, אינה קשורה אליו. התובעת, בהקשר זה, קוראת אל תוך המכתב את מה שאין בו, ופרשנות אותו מכתב הינה שגויה בעליל.

ספרי העיריה ומס' המשלם

13.
כאמור, בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי החוב אשר נצבר לגבי המנוח, היה בתקופת האחזקה שבין 1.5.99 ועד 31.8.2001 (שאז הושכר הנכס לגב' גוביטה).

14.
על פי ספרי העיריה, אשר צורפו לכתב ההגנה, שנת 1999 החלה ללא יתרת חוב קיימת, ונסתיימה כאשר "יתרת סוף שנה" עומדת ע"ס 3,580 ₪. שנת 2000 החלה עם יתרה זאת, ונסתיימה עם יתרת חוב בסך 1,861 ₪. שנת 2001 (חיובים הוזרמו עד 16.9.2001) הסתיימה בסך 2,942 ₪, ומאז צבר החיוב ריבית והצמדה למדד, עד מועד התשלום.

15.
התובעת לא הביאה ראיות לסתור את תקינות דפי החשבון כאמור, וכל אשר הציגה היה אותו מכתב, המופנה כלפי דרישת
תשלום אחרת הנוגע לחיוב אחר שאינו של המנוח (שכן יתרת החוב אצל המנוח לפי מספר המשלם שלו מעולם לא הגיעה כדי 10,000 ₪ או יותר).

16.
בהיעדר כל ראיה סותרת (אפנה לסעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש)), לא ראיתי במכתב מיום 24.3.2010 כמקים מחסום בפני
העיריה, שכן אותו אישור אינו מהווה ולא ניתן לפרשו כוויתור על החוב.

האם החיוב התיישן?

17.
גם אם נדחה את הפרשנות לטענה הראשונה של התובעת, הרי עדיין נותרה איתנה הטענה כי החוב נגבה לאחר שהתיישן, שכן חיוב אשר לכל המאוחר נוצר ביום 1.9.2001, נדרש מאת התובעת (לטענתה) בפעם הראשונה בסוף שנת 2011, לאחר שלכאורה התיישן.

18.
ראיה אשר לא הובאה על ידי הנתבעת, הינה מועד דרישת תשלום החוב. אין חולק כי החיוב הנטען נוצר בבין מחצית 1999 ליום 1.9.2001, ואולם התובעת טוענת כי המנוח או משפחתו לא קיבלו כל התראה אודות החיוב כאמור (משהגעתי למסקנה כי מכתבי הדרישה נגעו לחיוב אחר), אלא רק במועד בו נתבקש האישור להעברת הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, בשנת 2011, עם מכירת הנכס.

19.
ב"כ הנתבעת ציינה בדיון אשר נערך בפני
, לשאלת בית המשפט "אני מציגה מסמכים לפיהם נעשו התראות בשנת 2008 לגבי ארנונה, אין לי אישורים לגבי פניות בנושא מים אבל חזקה שאם שלחו לגבי ארנונה אז שלחו חיובים גם לגבי מים". לא ראיתי כי חזקה כאמור מתקיימת, אלא יהא מדויק יותר לומר, שאם העיריה נוהגת לפצל (ולדעתי – כנדרש וכמתחייב) בין הדרישות לגבי ארנונה והדרישות לגבי מים, עליה לשמור אסמכתאות למכלול הדרישות, וככל שאין בידיה אסמכתאות למשלוח דרישות בנושא המים, הרי שלא הוכח שהתראות כאמור (בהקשר של מספר המשלם הנכון) נשלחו כלל.

20.
אפנה בהקשר זה אל דברי כב' הש' ברוש בעת"מ (ת"א) 2212/09, שביט נ' עיריית רמת השרון (ניתן ביום 24.8.2011, מצוי במאגר "נבו"): "
בהתמודדותה נגד טענת התיישנות במסגרת הליכי גבייה מינהלית, על רשות מקומית להעמיד בסיס עובדתי, לפיו פעלה באופן רציף ושלחה דרישות תשלום שוטפות ביחס לחוב. כאמור, תנאי להפעלת אמצעי האכיפה האמורים, לפי
פקודת העיריות
או פקודת המיסים (גבייה), הוא, כי קיים חוב ארנונה שלא שולם במועד הקבוע לכך בפקודת העיריות או בפקודת המיסים (גבייה), וכי נשלחה לחייב הסרבן הודעת תשלום בה נדרש לשלם את חובו תוך תקופת זמן נוספת, לפי הקבוע באחת הפקודות, זאת בהתאם לסעיף 3(1) לצו האכרזה. המועד שבו נשלחה, לראשונה, דרישת התשלום, הוא המועד ממנו יכולה הרשות לגבות חוב המתייחס לתקופה של שבע שנים קודם לאותו מועד. החזקה בדבר תקינות רישומיה של הרשות, מצמצמת את היקפו של הנטל המוטל על הרשות בעניין זה, אך אין בה כדי לפטרה כליל מן החובה להעמיד בסיס עובדתי למשלוח הדרישה אל הנישום הסרבן, שכן חזקה זו מהווה ראיה לכאורה בלבד, הניתנת לסתירה על ידי הנישום
. " (ההדגשה אינה במקור – א.צ.).

21.
משמע, כאשר הרשות אינה מצליחה להוכיח שפעלה והתריעה בטרם התיישן החיוב, הרי שכשם שאין היא יכולה לפעול בהליכי גבייה מנהלית לגביית חיוב שכזה, ספק אם מן הראוי לאפשר לה לגבות חיוב אשר התיישן, בדרך של אי מתן אישור לפי סעיף 324 לפק' העיריות.

22.
ויובהר, כי הליכי גביית חוב כאמור, אינם חסינים בפני
טענת התיישנות. התובעת מפנה לפסק הדין הידוע בעניין נסייר, והלכה זאת נבחנה אך לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, עת"מ (חי') 17053-03-12 עזאם נ' עירית קרית אתא (ניתן ביום 15.4.2012, מצוי במאגר "נבו") שם חיזק כב' הש' אליקים את ההלכה בעניין נסייר, וקבע כי בהחלט יכול הנישום/המחזיק, להעלות טענת התיישנות בחלוף זמן;

23.
מאחר וחוב כאמור, כפוף לדיני ההתיישנות (כמסקנת כב' הש' אליקים), והנתבעת מאשרת – בהגינותה – כי לא נמצאה אסמכתא כלשהיא למשלוח התראות משך מכלול התקופה, הרי שאני קובע כי החוב אשר נגבה ביום 7.2.2012 התיישן בטרם ביצוע התשלום.

האם רשאית הייתה התובעת להתנות מתן האישור ללשכת רישום המקרקעין, בפירעון חיוב אשר התיישן?

24.
אקדים ואציין, כי על פי התרשומת הפנימית של הנתבעת, אשר צורפה לכתב ההגנה, לא ניתן לראות בעצם ביצוע התשלום משום ויתור על זכותה של התובעת (כפי שנטען על ידי הנתבעת). באותה תרשומת נכתב על ידי נציגי הנתבעת ביום 28.12.11 "בשיחה שקיימתי עימו (עם בנו של המנוח – א.צ.) היום מסרתי לו עמדתנו לפיה הסדרת חוב זה מהווה תנאי למתן התעודה. הסכמנו להפחית ריבית (כך שהחוב יועמד ע"ס 3,632 ₪ ערך 12/11). הובהר לו כי באם נפחית הריבית, יהיה עליו לחתום על טופס ויתור טענות (לחילופין, באם הוא מבקש לשלם "תחת מחאה" עליו לשלם כלל החוב ללא ביטול ריבית)".

25.
התשלום בוצע בפועל בחלוף כחודש ומחצה, ולא הוצג בפני
אישור על כך כי נחתם אותו "ויתור זכויות", ודווקא מחאת בנו של התובע עולה מן האמור.

26.
סעיף 324 (א) לפקודת העיריות נוסח חדש קובע :"
לא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר –סולקו במלואם או שאין חובות כאלה
."

27.
מציינת הנתבעת, כי הוראות חקיקה אלה מאפשרות נקיטת פעולת ההתניה, ומפנה אל עת"מ 1066/03 א.י.ר.מ. קניין בניה והשקות בע"מ נ' עיריית הרצליה, ואולם

פסק דין
זה ניתן לפני כעשר שנים, ומאז התפתחה פסיקת בתי המשפט.

28.
בעת"מ (חי') 476-07-10

יצחק סלומון בע"מ – חברה לבנייה ועבודות ציבוריות נ' עיריית חיפה
(ניתן ביום 08.12.2010, מצוי במאגר "נבו") התייחס כב' השופט ר. סוקול לסירובה של הרשות המקומית (גם באותו ענין דובר בנתבעת דכאן) להנפיק אישור לפי סעיף 324(א) ל
פקודת העיריות
, עד לתשלום חוב ארנונה שהתיישן. העתירה התקבלה, הן משום שלא הוכח כי החוב המדובר הינו חובה של העותרת, והן בשל חלוף תקופת ההתיישנות לגביית החוב. בהתאם לגישתו של כב' השופט סוקול, כשם שהרשות המקומית אינה יכולה לנקוט בהליכי גבייה מנהלית אקטיבית, כך גם אין היא רשאית לנקוט באמצעי גבייה פאסיבית, תוך התניית מתן האישור לפי סעיף 324(א) ל
פקודת העיריות
בתשלום חוב הארנונה. לדבריו, "ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפאסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו".

29.
אוסיף על האמור, דברי כב' הש' א. שהם בעת"מ 1710-02-10 ניר נ' עירית אור יהודה ואח' (ניתן ביום 21.11.2011, מצוי במאגר "נבו") שם נדרש לסוגיה זהה לחלוטין, ונפסק: "סבורני, כי גם במקרה דנן, משלא פעלה המשיבה לגבות את חוב הארנונה, לו היא טוענת, בין אם מדובר בחוב של העותר ובין אם של החברה, הנתונה להליכי פירוק, אין היא יכולה להתנות כיום את מתן האישור, לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות,

בתשלום החוב, אשר צבר לו ברבות השנים תוספת נכבדה של ריבית והפרשי הצמדה. בכך יש כדי לפגוע בזכויותיו של הקונה, אשר בודאי אין הוא צד למחלוקת ולהתחשבנות בין העותר לבין הרשות המקומית, והוא נפגע בכך שאין ניתן לרשום את זכויותיו בספרי רישום המקרקעין. לפיכך, הנני סבור כי התניית הנפקת האישור בתשלום חוב הארנונה על-ידי המשיבה הינו בלתי סביר, בלתי הוגן, ולא מידתי, בנסיבות העניין... זאת ועוד, סביר להניח כי אם תנקוט המשיבה בהליכי גבייה מנהליים, וביתר שאת אם תפתח בהליכים משפטיים לגביית החוב, ניתן יהיה להעלות טענת התיישנות הנוגעת לחוב, שכן חלפה תקופה למעלה מ-7 שנים, מאז התגבש החוב ועד לדרישת התשלום בפועל. שאלה זו הוכרעה בפסיקתו של בית-המשפט העליון בפרשת נסייר, שם נקבע כי נישום יוכל להגיש עתירה מנהלית במקום שבו ננקטים נגדו הליכי גבייה מנהליים, בגין חוב ארנונה שהתיישן
. " (ההדגשה אינה במקור – א.צ.)

30.
לפיכך אני קובע, כי הנתבעת גבתה את אותו תשלום, שלא כדין, והתנתה את מתן האישור שלא כראוי, ומאחר ואותו תשלום שולם "תחת מחאה" ומבלי שנחתם כל ויתור על כל זכות (אציין כי גם אם נחתם אישור שכזה, ספק אם היה לו תוקף וניתן היה לראות בכך ניצול כוחה העדיף של העיריה במסגרת החוזית מול האזרח אשר מעוניין להשלים התקשרות חוזית עם הרוכשת, וויתור שכזה היה בטל בנסיבות העניין) – ומן הראוי לקבל את התובענה ברכיב זה.

31.
נותר רק להצר כי בעת התניית מתן האישור בתשלום המלא, הנתבעת לא הפנימה את האמור בפסק דינו של כב' הש' סוקול בענין עת"מ 476-07-10 הנזכר לעיל, באשר הייתה צד לאותו הליך.

הנזקים הנוספים

32.
בנוסף לדרישת השבת הכספים אשר נדרשו ושולמו ביום 7.2.2012, טענה התובעת כי נגרמו לה נזקים מכח עיכוב התמורה החוזית בגין מכירת הנכס, בשל אי המצאת אישור המופנה ללשכת רישום המקרקעין, וכן עוגמת נפש בהיקף של 3,500 ₪.

33.
סבורני כי דינה של דרישה זאת, להתקבל – אולם במקצתה בלבד. הדרישה לפיצוי בשל העיכוב בקבלת התמורה, ראויה להידחות, שכן לא הובאו ראיות לגבי מועדי קבלת התמורה, או השאלה האם כספים עוכבו במלוא התקופה, ואולי אותם כספים נשאו פירות באותה תקופה. היעדר הראיות בהקשר זה, מביא לכך כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה בנקודה זאת.

34.
ובכך לא סגי. על הטוען לנזק אשר נגרם לו, עדיין מוטלת חובת הקטנת הנזק. התובעת יכולה הייתה, באותו מועד בו הוצגה הדרישה לראשונה, להעמיד ערבות בנקאית ע"ס 8,840 ₪ (בעלות מינורית של עשרות ש"ח) מתוך כספי המכר (כך שלא היה צורך במימון או גיוס הכספים), ולהתדיין עם הנתבעת כאשר אותו אישור מצוי בידיה. הואיל והתובעת לא בחרה לעשות כן, הרי שככל שנגרם לה נזק מעיכוב קבלת התמורה (נזק ועיכוב אשר לא הובאו ראיות בהקשר אליהם), מרבית – אם לא כל – הנזק אשר נגרם, נגרם כתוצאה מהפרת החובה להקטנת הנזק.

35.
אכן, לתובעת נגרמה עוגמת נפש, וטרחה רבה, ואולם מוצדק כי תהא הלימה בין הסכום אשר נדרש והסכום אשר שולם, לבין עגמת הנפש כתוצאה מגביית כספים והצבת דרישות אשר בדיעבד נתברר כי פעולות אלה אינן תואמות את הדין החל. הטרחה וההטרחה מכח אותם הליכים, מוערכים על ידי בהיקף של 1,500 ₪, ולא הסכום המוערך על ידי התובעת, אשר נראה מופרז בעיני.

36.
סוף דבר:


א.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 3,629 ₪, כאשר סכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 7.2.2012 ועד התשלום המלא בפועל.


ב.
בנוסף אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין טרחה, עגמת נפש והוצאות תובענה זאת, בסך של 1,500 ₪ וכן אגרת המשפט אשר שולמה בסך 88 ₪. רכיבים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד תשלומם בפועל.

37.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.



ניתן היום,
ו' אדר תשע"ד, 06 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 53554-05/13 עזבון המנוח מכלוף שושן ז"ל נ' עיריית חיפה (פורסם ב-ֽ 06/02/2014)